דווקא כיוון שכמה מתיאורי המצב של דן מירון, במאמריו ב’מעריב', מקובלים עלינו, ומתוך הערכות דומות, בין השאר, צמח עצם הצורך בכתב העת הזה, דווקא לכן יש להבהיר כי אם הוא לשם, אנחנו לכאן.

נקודת המוצא בדיונו של מירון היא פסילה שלימה כמעט של היש הספרותי בארץ, של “הספרות בכללה, בשפך השירה שלה, באבק הפרוזה”. אני סבור שנכתבת בארץ היום שירה חזקה ונוקבת, ופרוזה פחות חזקה, אבל גם בה יש מיטב ויש יכולת והיא רחוקה מלהיות אבק. אבל בענין זה כמעט ולא השמיע מירון נימוקים וכמעט ולא פיתח טיעון שעשוי לבסס את התרשמותו, להבהיר אותה ולאפשר ויכוח איתה. כמעט ואין הוא עוסק בשאלה מה בדיוק פסול בעיניו, ממעיט או מצמצם, בגוף יצירותיהם ובַמשותף ליצירותיהם של משוררים ומספרים, כיוון שהוא סבור שהערעור שלו עשוי להתבסס על טיעון מסוג אחר. כאשר הוא עצמו מבקש לסכם את דבריו ולהעמידם על עיקרם הוא מנסח את הדברים כך –

עוד קודם שאני חולק על מסקנותיו, אני סבור כי עצם הקישור שעורך מירון בין סוג הטיעון שלו לסוג המסקנה שלו, הוא בלתי־אפשרי, וכי אין כל דרך לעשות את עצם התביעה למערכת ספרותית מלוכדת אחת בסיס למדידת ערכה וחשיבותה של הספרות הנכתבת.

ראשית, הצגת התביעה נעזרת גם בנסיון לתאר מצב דברים שכאילו היה ואיננו עוד, וכך מבססת עצמה על הרמוניזאציה של מצב־דברים ולא על תיאור דברים כהוויתם. מאז ראשית פריחתה של הספרות העברית החדשה, מאז ביאליק ומנדלי, מעולם לא היתה בנמצא מערכת אחת שכזו. לא כאשר פעלו הזז ושלונסקי ולא כאשר פעלו טשרניחובסקי וגנסין. כאשר טוען מירון כי “בדרך העמידה המודעת מול העבר הספרותי־התרבותי של הלשון” אמנם הגיעו יוצרים שונים אל “הסכמים סמויים” מוצקים כל כך שדי היה בעמידה זו כדי ליצור ערך ואפילו מסגרת ערכים שלימה, תחושה ממשית של חדר אחד לשהות בו וחדר אחד לצאת ממנו, הוא עורך רדוקציה בלתי מתקבלת על הדעת של כל הערכים שהלשון טעונה בהם – כיוון שהיא עשירה ומטופחת כל־כך – אל הלשון כערך. שכן אין כל אפשרות לומר ש"הבחירה המודעת בלשון" מאפשרת להוסיף מיד וכממילא – “(על כל המשתמע מבחירה זו בתחום ההכרעות החברתיות התרבותיות)”. שכן ההכרעות החברתיות והתרבותיות היו שונות מאוד ולא מקימות מסגרת משמעית אחת אלא מסגרות רבות. בלי תחושה של פרובלמאטיקה אחת, של עולם בעיות אחד שהכל מנסים להתמודד עימו ולתת לו מענה, לא תתואר מסגרת אחת, ובשום פנים ואופן אי אפשר לומר שטשרניחובסקי וגנסין התלבטו בפרובלמאטיקה אחת, וכי בהתמודדות עימה נבחנו והוכיחו את כוחם, כפי שאי אפשר לומר זאת על הזז ושלונסקי או על רטוש והלקין. ומי שטוען שהלשון היא היא הפרובלמאטיקה האחת לכאורה מנפח ללא שיעור את ערכה ומעמדה, ולמעשה כמעט ומרוקן אותה מכל ערך.

שנית, המבקרים שהעלו הנחות על דבר שלמותה המלוכדת והאחת של הספרות העברית החדשה אמנם פיתחו קונצפציה שביסודה אמונה כי אכן פרובלמאטיקה אחת־ביסודה מלכדת אותה. סדן וקורצוויל בנו כל אחד את הקונצפציה האחדותית שלו על יסוד מציאותם של קווים מלכדים מסוימים, שאמנם ההצבעה עליהם איפשרה לשניהם להגיע להשגים גדולים בהערכתן של חטיבות יצירה מסוימות. אבל לצורך עיצובה של המסגרת, ובעיקר לצורך ההתעקשות כי היא אמנם שרירה וקיימת תמיד, חייבים היו גם להתעלם מן הקיים, לכופף ולשייף. והדבר מתגלה כאשר קורצוויל עובר, לדוגמא, מעגנון אל ברנר, וכאשר סדן עובר מביאליק אל אלתרמן. (לכן מגוחכים כל כך נשמעים כעת דברים כמו אלה של יוסף אורן המבקש לפתור את כל הבעיות על ידי הופעה כקורצוויל־קטינא, המבקש להשיב את הספרות העברית אל בית אביה, בלי שהתחיל להבין את תחושת האבסורד והפארדוקס המר שליוותה את קורצוויל במיטבו, כך בשעה שהוא נמלט מן הרוחות האמיתיות הנושבות, בשירת גלבע אבידן וזך, למשל, אל מיני פטפוטים של כנענים שנעשו בעלי “תודעה יהודית” ונשארו דרדקים עובדי הבעל והאשרה ובעלי תפיסה היסטורית שרישעותה שיטחית כבעלוני תנועות נוער, ב’יעקב' של תמוז, למשל. והוא מוסיף לספר מעשיות מיתולוגיות כמו “החזרה בתשובה המלכדת”, שכבר לפני שבעים שנה ידעו הפקחים בסופרים העברים כמה כזב והיתממות נואלת יש בהן).

שלישית, מערכת אחת אין, כמה מערכות, כמה מוקדים והצטרפויות יש, ומדרך הטבע שיהיו, אבל אין בעקרונותיהם אמות מידה לערך. הספרות הנכתבת בארץ אינה סובלת ממיעוט התלכדויות סביב מוקדי־השפעה ונתיבים משותפים, שיש בהם הזנה הדדית והתיחסות הדדית, אלא מריבוין. הזיקה ההדוקה מדי בין עמוס עוז ליהושע ואפלפלד, ובינם לבין מרביתו של הנוצר בסיפורת סביבם, כבר הפכה מזמן לזיקה מחניקה. יותר משמעכבת היום יציאה אל אזורים בלתי מוכרים בלתי מעובדים ומכשילים, מעכבת כעת ההיצמדות היתירה אל איזה דגם שמקורו בעגנון או אל איזה דגם שמקורו בזך (שניהם עפ"ר חשובים אצל יוצריהם). מכאן שמן ההכרח להתחיל את הדיון מבחינת משקלן וערכן של תופעות, ובכלל זה משקלם וערכם של צירופי־תופעות, ולא מבחינת מידת הצטרפותן, או מידת הלכידות שבהצטרפותן של תופעות הנוצרות על ידי סופרים שונים, בהתמודדות עם מעגלי־בעיות שונים.

מירון כמעט ואינו עושה זאת ישירות וממעט לפרט. כיוון שכך, מוקנית חשיבות מיוחדת לבחירתו בשיר המסוים והאחד, שכן זו הדרך היחידה כמעט ללמוד מה הוא מבקש ומה אינו מוצא. מבחינה זו הבחירה ב"בתוואי" של הלקין נראית תמוהה ביותר. פחות מכל אני רוצה להטיל אבן מיותרת באחד מותיקי הסופרים, שאני רוחש כבוד רב לשירתו וסבור שהוא אחד מחשובי המספרים בעברית, בשנה בה הוא חוגג את יובלו. אבל “בתוואי” קודם כל אינו מייצג את הלקין במיטבו. המשורר שידע (ויודע – אני שותף להערכה לרבים משירי ‘מעבר יבוק’ ול"פוגה בדרך תרשישה") לעצב שורות כמו: “במרחקים, בקצה ארץ, ישוקו ארנים” כמעט לא ניסה לארגן בשיריו (בסיפוריו ניסה והפליא לעשות) תופעות כמו קולו הניחר של קריין החדשות ברדיו, כמו שמעולם לא היה כוחו בפרישה ישירה וחשופה של קביעות אתיות דוגמה זו: “הצדק הנצחי הוא, / אחד שלתלין ואחד / שלעולה לגרדום”.

עצם הפניית המבט אל “בתוואי”, על רקע הדברים שכתב מירון, מורה שאנו חלוקים יסודית באשר למצוי ולמתהווה בספרות היפה בארץ. אם נשאל היכן מועלה משהו מן “המצב הישראלי”, כפי שמנסח זאת מירון, משהו מן המצב עליו הוא מצביע ובצדק, של הופעת עברית חילונית, צנומה, אחרת – אלה מצויים במקום שמצויים מאיר ויזלטיר וחנוך לוין, ואבות ישורון על פי דרכו (ועמליה כהנא־כרמון ואמיר גלבע גם הם, בלי שיוותרו על עושרה רב־הרבדים של העברית), במקום שמצויות שורות נוקשות וישירות כמו אלה –

מירון לא מונה, כאמור, את טעמי רתיעתו מן המצוי בספרות כעת, ולכן לא זה המקום לנסות ולמנות את טעמי הקירבה שאני חש אל מעגל היוצרים, אשר לעיקרו נעשה נסיון לתת ביטוי בחוברות ‘סימן־קריאה’. אבל בהתיחס אל מעגל זה ואל המעגלים שסביבו – על שתי נקודות בחטף.

מירון מבטא, כאמור, תחושה שאני שותף לה בדבר גורמי חולשה ועליבות במצבה של הספרות בארץ ובגוף היצירות הנכתבות. זו הסיבה העיקרית לצורך להציב את המעגל הזה ולבודדו ממעגלים אחרים. המאניריזם, ההצטעצעות וההסתגרות מפני התמודדות הפוגעים ביצירה מבפנים, ולצידם אי ההחשבה של עצם הפעילות והתגובה באמצעות הספרות היפה, ולכן רידוד הזיקה אליה ומיעוט ההתחשבות בה – כל אלה גורמים, לא כפי שסבור מירון לשלטון התוהו, אלא לעירוב התוהו בממש, וכך ליתר בידוד, יתר הסתגרות ויתר הצטמקות של היצירה האותנטית. לא שזו האחרונה אינה בנמצא, לא שאינה משמעית, לא שאינה קולטת בעיות ומתמודדת עם בעיות, לא שיכול אדם המעונין בגילויים הרציניים ביותר והרגישים ביותר של “המצב הישראלי” לפסוח עליה, או להבין דברים לשורשם בלעדיה; אבל לצד אלה יש חלקות נבולות וקלושות בה, ויש אי מתן דעת ופיגור של הביקורת והמחשבה הספרותית אחר ערכיה, השגיה (וגם חולשותיה). מכל מקום הקביעה כי היעדרה של מערכת מלוכדת אחת היא שורש הרע, או הסימפטום העיקרי לרע, לא תוציא מן הבוץ, לא תראה אפילו היכן מצוי בוץ, והקביעה כי אין ולא כלום מלבד בוץ – בודאי לא.

מערכת אחת אין ולא תהיה, אבל אחת מנקודות המוצא ממנה יוצאים כמה מן החשובים שבמשוררים ובמספרים הפועלים בימים אלה היא המודעות לעומקו ולחריפותו של המשבר התרבותי בו אנו מצויים, וההכרה כי מכאן נדרשת פתיחה חדשה. וזה אחד המישורים בו רגישותה של הספרות היפה ל"מצב הישראלי" רבה ומגעה בו הדוק (בוודאי הדוק יותר משנוסח בביקורת). כאשר אומר גלבע באמצעות לשון השיר דברים נוקבים וחדים, אני סבור כי הוא מסוגל לכך, בין השאר, כיוון שהוא מתחיל כעת מ –

ומאיר ויזלטיר, כיוון שהוא מתחיל גם מן המחנק התל־אביבי ואבות ישורון כיוון שהוא מתחיל גם מן “השבר הסורי אפריקני”. זה המקום, אחד המקומות, ממנו מתחילה את דרכה ספרות מעמיקה להתבונן ולבחון ומחמירה עם עצמה ועם מצבה. גם לכן היא חשובה לי, וחשוב לי לדחות מכל וכל את תיאורה כ"שפך־שירה" ו"אבק־פרוזה". למשל כשהיא כזאת –