דברים נחוצים 🔗
[…] ואגב, האם אין איש מסוגל להסתכלויות, איך נגיד, מוֹרפוֹלוֹגיות – גם סוציולוגיות – גם כתביעתו הנכונה של צלקה, להסתכלויות ביוגראפיות, ובמקום לאהוב את ברנר נגד עגנון – להביט ולשאול למה ירד עגנון מסיפור פשוט עד ספר המעשים? מה ביקשו גם ברנר גם גנסין לעקוף, מה נאלצו שניהם לעקוף, בשני דרכים שונים? למה אלתרמן כך ושלונסקי לא כך, למה נעצר יזהר, למה התחיל יהושע ביתיר ובאיי הים הדרומי וחזר לתחילת הקיץ שלפני לפני האחרון? מה העלה עדרים־עדרים של עמיחיים קטנים, דווקא עמיחיים ולא פגיסים למשל, ולמה ולאן נעלמו העדרים האלה כמעט ברגע מסויים אחד? ועוד: אל מי כתבו? מי ראה עגנון כקוראיו כשכתב, נניח “פרנהיים” – ושוב, מי ראה כשכתב “עד עולם”? או שמיר, אל מי דיבר? מי קרא בסערת־נפש אמיתית את ‘פרחי אש’ ואיפה הם עכשיו, הקוראים ההם? מי מצטרך מה כעת? מי נלהט לקרוא מה עד לפנות בוקר? כל אלה דברים נחוצים ו"שדה לא־חרוש" […]. (מתוך מכתב לעורך)
עמוס עוז
אבידן ומעבר לאבידן 🔗
יש משמעות לכך ש’שירי לחץ' הופיעו בימים אלה במהדורה שניה. ב־1962 שירים כ"לוליטה", “קריאה בקפה”, “ניסויים בהיסטרייה” פגשו קהל קוראים ברובו בלתי מוכן: בלתי מוכן לפואטיקה (הרחבה בלתי צפויה של “כללי המשחק”, אכספרימנטציה חזקה – ללא ספק מעוררים פחד), ובלתי מוכן מבחינה רגשית לחשיפה האכזרית ולפילוסופית החיים האבידנית. בינתיים ניתן לומר שהמציאות הלכה לכאורה בעקבות אבידן. הוא מעין אורפאוס של אותם “שמונה רמזורים, מושקים בגשם עצבני” בשיר “החמצה”. הקלאסיות שלו ברורה היום מאליה.
אשר ל"מציאות", אומר בנימה אפלטונית: אינני מקבל אותה בתור שכזאת. אני מתבונן מסביבי בתופעות – בחיים ובתרבות – שהמשותף להן מתבטא במלה: סכיזואידיות. נתמעטה מאוד האמונה ואפילו המוּדעוּת לכך שאפשרית אינטגראציה של אדם. במלים יותר פשוטות – שאפשר ונדרש לחיות עמוק מבחינה רגשית ושכלית, לחשוב ולאהוב בחזקה, להיות נאמן לאהבה, לחתור לטוהר, להזדקן כמו באפיגרמה של סולון – בזקיפות ותוך העמקה.
בחיי הרוח, הסכיזואידיות – היאוש מעומק ומאינטגראציה – מתבטאת בכך שחלל השֵׁמע והקריאה הוא ז’ורנאליסטי. הנוער, משוררים וסופרים, אנשי רוח, רובם ככולם שטופים בתקוות ובאשליות ז’ורנאליסטיות. הז’ורנאליזם פועל בתוך הספרות גופה, וגם בשירה. אצביע לשם הדגמה על תופעה אחת: העיבודים בתיאטרון של מחזות קלאסיים – התאמתם הגסה לבעיות ולאופנות של העיתון. כמובן, כאן מסגירה את עצמה אי אמונה (ואי הבנה) בשירה.
כשאני חושב כיצד לנסח בקיצור המירבי מהן לדעתי הפרספקטיבות של משורר כעת, אני יכול רק לאותת. אשתמש במילה הומניזם. כוונתי אינה לנורמטיביות בצורות ובתכנים: אם נורמות – אני מעדיף נורמות דינאמיות מתחום החינוך (והחניכות) של משורר: סבלנות, תשומת לב, רנסנס של הלמידה. אני מרגיש שברידוקציה (פיחות) אין עוד היום עניין – זוהי הדרך הקלה, שחִיה עם הזרם. (“אוואנגרד” – במובן המקובל בארץ מאז שנות החמישים – הוא כיום אחד הפנים של האופורטוניזם הכללי.) איני מוכן לקבל פחות מאשר שירה המתיחסת בגלוי או במובלע (ואפילו באופן פאראדוכסאלי ביותר) לאדם השלם, ובכך בנשימה אחת אני חושב הן על הרמות השונות של הלשון והעושר שבספרות (הרחבת קשת הנושאים, שיבה למיגוון של ז’אנרים – פואמה, אפוס, דראמה פיוטית וכו', התייחסות ליצירות ספרות, למיתוס, ולמרחב ההומאניסטי – פילוסופיה, חינוך וכו'), והן על הסביבה – הפחתת העיוורון הויזואלי והרגשי ביחס לנוף ולעצמים.
דברים יפים כתב על כך מאנדלשטאם: “הלניזם הוא אדם המקיף את עצמו באופן מודע בכלים, לא בעצמים אדישים, הומניזציה של העולם מסביב, בעדינות לחמם אותו בחמימות טלאולוגית. הלניזם הוא כל תנור שלידו יושב אדם ומוקיר את החום כחומו הפנימי הפרטי.”
אהרן שבתאי
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות