המסה המצוינת שפירסם זך על שלונסקי ב’משא' גם מזכירה את יופין ואת השפעתן של מסות זך בשנות הששים וגם מבליטה את מצב הדברים היום, בו מסה שכזאת נדירה.

בחלל האויר של המחשבה הספרותית מופיעה רעננה וחריפה מסה שכותבה אינו בטוח בטחון נואל כל־כך שהוא צועד על קרקע בטוחה כיוון שהוא דבק רק במה שנראה לו אוביקטיבי ועל־אישי כאחד, כיוון שהוא משתמש רק בלשון מונחים חד־משמעית, כיוון שהוא מפתח את דרכו על פי הגיון־לבלרים אפור ובטוח וירא מפני העקיפה, הדילוג וההרכבה כמפני האש, ובעיקר כיוון שהוא צוהל וחוגג את אשליתו שהוא בא אל היצירה בלתי מודרך על ידי אינטרסים וערכים ויוצא ממנה לאחר שתאר אותה בלבד ולא שום דבר מלבדה.

השאלות העקרוניות יותר, מתי וכיצד מוצבים ערכים של מחשבה ספרותית ומופעלות אמות מידה לשיפוט – כאשר אלה מובאים אל היצירה ולא נשאבים ממנה – בביקורת הנכתבת בארץ; מדוע וכיצד ניתן לערוך בהם מינימאליזאציה; באיזו מידה זו מינימאליזאציה רצויה, בכלל וכעת; מה היחס בין ערך התשובות שמשיב מבקר לשאלות שהציב לבין מידת הערך והרלבאנטיות של שאלותיו; מכח מה זוכה ההתבטאות בביקורת לנוכחות מוצדקת, עצמאית ובלתי־טפילית; מה אופי היחס הנרקם בה בין עמדת הכותב לבין ציפיות הקורא וצרכיו המחשבתיים והאסתטיים; מה המקום שהיא קובעת לעצמה בתמונת הספרות השלמה; מדוע אי אפשר היה בשנות הששים לתאר את מיטב השירה והסיפורת בלי מיטב הביקורת שנכתבה איתן (ולא רק עליהן), ומדוע אפשר ואפשר היום, – שאלות אלה וקרובות להן עומדות על הפרק ותובעות התייחסות. למעשה הכל מסובכים בהן והכל משיבים עליהן, גם כאשר נדמה כי ניתן להניח שאינן קיימות, או לדוחקן ולהתעלם מהן, או להירתע לאורך זמן מן הקושי שבהתמודדות איתן.

כעת יאמר רק שזך משיג כמעט כל מה שהוא מבקש בלי השריונות והבטחונות שרבים כל־כך מאמינים בהם ונופלים עימם נפילה מגושמת כל־כך. ובדרכו שלו הוא אומר את הדברים הזהירים, המדויקים, הקולעים וגם הנחוצים. (חודשים אחדים לפני כן עשתה זאת גם עמליה כהנא־כרמון, במסתה המלוטשת עד דק על ספרות דור תש"ח).

אין צורך לקבל את זך כל־כולו, לא בכלל ולא כאן. מיותרת לגמרי, למשל, הפוזה האלגנטית של האומר את הגנאי ומקדים לו את ההסתיגות – “והדברים בודאי אינם אמורים לגנותו”, ובודאי אפשר לחלוק על ההנחה כי שורות רפות אלה – “רות / הנה הגיעה עת גם לאביך / להתידד / עם ערירות” – אמנם מציגות “אברהם אותנטי יותר, נאמן יותר, שלא מתוך ראי המלים החשוך”. אבל בשעה שהספרות העברית ממשיכה מסורת ארוכה של כח ויכולת בשירה ומיעוט־כח בסיפורת ובמסה, ובשעה שזך עצמו מופיע ב"שירים לעונת בחירות", שבע־שמונה שנים לאחר שהופיע כמשורר גדול, גדול באמת, כמי שאם הוא כדידי מנוסי דידי מנוסי טוב ממנו, בשעה זו חסר כאן זך המשורר, אבל זך המסאי חסר יותר.