על הסיפורת של פואנטס ועל הסיפור הקצר החדש במכסיקו

מי שיתבקש למנות את החשובים שבסופרי הסיפור הקצר המכסיקאני בזמננו יזכיר, בוודאי, את שמותיהם של זוג אלילי הסיפור הקצר, חוּאַן חוֹסה אַראוֹלא וחוּאן רוּלפוֹ, אשר בשיא פריחתם, באמצע שנות החמישים, ייצגו את הנטיה לפאנטאסיה־אוניברסאלית מצד אחד ולריאליזם־כפרי מן הצד האחר.² השלישי שבשלישיה רבת יוקרה זו, וזה אשר כוכבו עולה בהתמדה, הוא הרומאניסטאן קארלוֹס פוּאֶנטס. כמעט כל הרומאנים של פואנטס זכו להצלחה חסרת תקדים: מהדורות רבות, תרגומים ליותר מתריסר שפות, רכישת זכויות הסרטה וקבלת פרס “ביבליותיקה בּרֶוֶה” רב־היוקרה בספרד. פואנטס הוא אחד הסופרים הדרום־אמריקאים הבודדים שביכולתם להתפרנס מכתיבה. הוא משחק באופן מושלם את תפקידו כסופר הדגול, מרכז ההתעניינות, הנואם (והפרופסור־האורח) המבוקש מאוד, והמרואיין לעתים תכופות כמומחה לכל דבר ולכל עניין. קשריו עם סופרים דרום־אמריקאים ואירופאים – מרובים, והוא טוען, נוסף לכך, למגע קרוב עם כמה מן הבולטים שבסופרים הצפון־אמריקאים בני זמננו, כגון נורמאן מיילר, ארתור מילר וויליאם סטיירון. לאחרונה נזדמן לי לכתוב רצנזיה על אנתולוגיה של סיפורים קצרים מכסיקאנים שכל מחבריהם מתחת לגיל שלושים. בהקדמה נתבקש כל אחד מהמשתתפים לציין את ההשפעות הספרותיות שהיתווּ את דרכו. להוציא אחד או שנים, סירבו כולם להזכיר את המספרים המכסיקאנים בני הדור הקודם, אך השפעתו של קארלוס פואנטס ניכרה היטב ביצירות עצמן. וחואן רולפו, באחד הראיונות הנדירים שלו, ציין: “קארלוס פואנטס הוא הבסיס לכל הספרות המכסיקאנית הצעירה בת ימינו. כל הסופרים מבקשים להידמות אליו”.

אולם כשרונותיו של פואנטס אינם מוגבלים לרומאן. לאמיתו של דבר, הוא התחיל וסיים את העשור הראשון לכתיבתו בקבצים של סיפורים קצרים – שכל אחד מהם היה מאוד פופולארי ועמד במרכז פולמוס נסער. מבקרים רבים היפנו את תשומת הלב למיבנה הרומאנים של פוּאֶנטס, המורכבים לעתים קרובות מאפיזודות הקשורות זו לזו בקשר רופף ומזכירות סיפורים קצרים. אחד המבקרים שכתב על הרומאן ‘מותו של אַרטמיוֹ קרוּס’ אף מרחיק לכת ומציע לקורא העצלן לדלג על הפרקים המסופרים בגוף ראשון ושני ולהינות מן הרומאן מתוך קריאת הפרקים המסופרים בגוף שלישי בלבד. קארלוס ואלדס, מחבר סיפורים קצרים מכסיקאני בעל־שם, מכנה את פואנטס “צייר נפלא של סקיצות קטנות, אך צייר־קיר מפוקפק למדי כשהוא בא לצייר מרחבים אינסופיים”, ורומז שעתידו האמיתי של פואנטס טמון בתחום הסיפור הקצר.

מרבית המכסיקאנים התוודעו אל פואנטס לראשונה כאשר פרץ לזירה הספרותית בדצמבר 1954. קובץ סיפוריו הקצרים ‘הימים עוטי המסיכה’ כמעט לא הספיק להגיע אל חנויות הספרים וכבר היה מוקד למחלוקת קשה בגלל לשונו והתימות שלו. פואנטס הואשם בנטילת חירויות רבות מדי בשימושו בשפה הספרדית – האשמה שחזרה והועלתה עם צאת כמעט כל אחד מספריו הבאים. בהזדמנויות רבות טען פואנטס שיש להחיות את השפה הספרדית ממצב המאובן, ואחד המבקרים שיבח את ספרו ‘מקום שם האויר צלול’ על שהוא מכיל אוצר המלים הרחב ביותר שניתן היה למצוא אי־פעם ברומאן מכסיקאני. האשמה השניה שהוטחה כנגד הסיפורים הקצרים היתה שאין הם “מכסיקאנים” דיים. טענה זו, אף שכוחה יפה ביחס לאחדים מן הסיפורים שבקובץ, אין לה בסיס כשמדובר בספר בכללותו. נכון הוא שהסיפורים מתרחקים מהנושא הנדוש של המהפכה המכסיקאנית, סיבותיה, תוצאותיה ואירועיה. בסיפורים אלה קרוב פואנטס יותר אל הפאנטאסיה והסאטירה של אראולא, מי שהיה, דרך אגב, מנהל הסידרה שהוציאה לאור את ספרו של פואנטס, אף שסיפוריו של פואנטס הוגדרו כ"פראיים, מטורפים וטרום־קוֹלוּמביים יותר" מאלה של אראולא.

הנושא המשותף המלכד את רוב הסיפורים בקובץ הראשון שפירסם פואנטס הוא העבר שאין מפלט ממנו. ב"צ’אק מוּל", ללא ספק סיפורו הידוע ביותר של פואנטס, והאהוב במיוחד על עורכי אנתולוגיות, חוזר לחיים אֵל גשם של בני המאיה ומשעבד את בעליו לשעבר. נסיונו הנואש של האיש להימלט מפני האליל ולברוח לאַקאפוּלקוֹ נכשל כשהוא טובע בשעת שחיה – אל הגשם מסוגל עדיין לשלוט בכוחות הטבע. לסיפור זה, המסופר בצורת יומן הנקרא על־ידי חברו של המת, כל הסממנים של מחקר פסיכולוגי ולא של פאנטאסיה, עד לרגע שבו נפגש חברו של המת פנים־אל־פנים עם האליל.

הסיפור החמישי בספרו של פואנטס, “מפי האלים”, מדגים גם הוא את השפעת העבר הטרום־ספרדי שאין־מפלט־ממנו על תושב אחר של מכסיקו סיטי. לאחר שחתך, בהפגינו זלזול, את הפה מדיוקנו של אינדיאני בגלריה לאמנות שב"היכל האמנויות היפות", מגלה המספר שפאנתיאון שלם של אלים אַצטקים רודף אחריו. (אגב, הציור היה פרי מכחולו של טאמאיוֹ, אחד האמנים המכסיקאנים הנערצים ביותר על פואנטס.) הנרדף נועל עצמו בחדרו במלון, חדר שמספרו 1519. המיספר עצמו הוא דוגמה נוספת לדקויות בהן ממחיש פואנטס אלמנטים טרום־ספרדיים – 1519 היא השנה בה הגיע אֶרנאן קוֹרטס למכסיקו. לאחר שנמלט בעור שיניו מפני האלים במרתף המלון, מפתים אלה, כדרך הסאטירה ההומוריסטית של פואנטס, את חובב האמנות לצאת מחדרו באמצעי היעיל ביותר נגד מכסיקאני – על־ידי הכחשת גבריותו: “זה היה שיא העלבון! הם קרעו מעלי את שארית כבודי, מעמדי החברתי, כל רצוני החופשי. ועכשיו תקפו את כושרי המיני. פתחתי את הדלת לרווחה […]”. בו ברגע הוא נדקר בבטנו בצורה המזכירה את קרבנות האדם האצטקיים. אלמנט פאנטאסטי נוסף בו משתמש פואנטס ביעילות הוא מתן חיים ואישיות לשפתיים שנחתכו מהתמונה. הן מדביקות עצמן לזמן מה אל פיו של המספר וגורמות לו למתוח ביקורת על שכבות שונות של החברה המכסיקאנית. הביקורת החברתית, המופיעה פה במפורש בפעם הראשונה, קיימת במידה זו או אחרת בכל ספריו של פואנטס. בעטיה הפך הסופר למאוד־בלתי־פופולארי בחוגים מסויימים בממשלה ובחברה הגבוהה.

“טלאקטוֹקאצין, בגנו של פלאנדרס” הוא סיפור אחר בקובץ זה בו הורסים יסודות מן העבר מכסיקאני מודרני. הפעם נובע כוח־ההרס מן העבר הקרוב יותר, מן המאה התשע־עשרה. מספר־בגוף־ראשון מספר ביומנו על חוויותיו בבית רדוף רוחות־רפאים במרכז מכסיקו־סיטי. בשעה שהוא משגיח על המעון הישן בשביל ידיד הוא נתקל ברוחה של קרלוֹטה, הקיסרית המטורפת, אשתו של מאקסימיליאן. אף־על־פי שהסיום אינו לגמרי חד־משמעי, נראה שהיא מפתה את המספר ומביאה למותו. קרלוטה, שהתפרסמה בספרות של העשור הקודם במחזהו של רוֹדוֹלפו אוּסילי “כתר צללים”, לא תישכח במהרה על־ידי פואנטס. היא תופיע כגיבורה הראשית בסיפור קצר נוסף משנת 1956, ותוזכר כעבור שנים אחדות ברומאן ‘מקום שם האויר צלול’; ולבסוף, פואנטס עצמו, בתקליט שהקליט, מגיש למאזין מנגינות מ"אַדיוֹס, מאמא קרלוטה", השיר המגדף שהושר בפי החוּאַריסטים המבוסס על נעימת ‘לה פאלוֹמה’, היצירה המוסיקלית שהיתה אהובה על הקיסרית.

בעקבנו אחר נושא העבר ההרסני, עלינו להניח לרגע את ספרו הראשון של פואנטס ולבדוק סיפור קצר נשכח שפירסם עוד בשנת 1953. שם הסיפור הוא “פנתר בג’ז”, ולמרבה התמהון לא מזכיר אותו פואנטס מעולם ואין הוא מכנס אותו בספר. הקרבן, כך נדמה, הוא סטודנט צפון־אמריקאי, אך הקורא אינו יכול להיות בטוח בכך. הרודף הוא פנתר שנמלט מקרקס מקומי וקבע את משכנו בחדר־האמבטיה של הסטודנט, או כך נדמה לו לבחור – הוא מדמה לשמוע נהימות, אך לעולם אינו רואה את החיה במו עיניו. הצעיר המבוהל מחדד אוזניו מעבר לדלת בתקווה לקלוט רעש כלשהו, ולבסוף, כשנטרפת עליו דעתו, הוא חוטף ילד, משליך אותו לחדר־האמבטיה ונועל את הדלת. אין הוא מבקש עזרה מבחוץ; לא עולה על דעתו לקרוא למשטרה. כאילו היה אדם פרימיטיבי הניצב, עירום ובודד, אל מול פני חיות היער המטילות־אימה. עניינו של פואנטס בשירים פופולאריים בולט בסיפור זה, כשמילות השירים מתגברות את נושא הסיפור ובו־בזמן משמשות להקלת המתח: “בינגו, באנגו, בונגו, איני רוצה לעזוב את הקוֹנגוֹ”, ובמקום אחר, “שקדי־חיות במרק שלי”.

סיפור נשכח אחר, “חיטה נודדת”, שפורסם בכתב־עת של אוניברסיטה מכסיקאנית בשנת 1956, גם הוא מטפל בנושא העבר שאין־מפלט־ממנו, אך הפעם בדרך בלתי־רגילה ובלתי־מכסיקאנית. הרקע הוא ארץ־ישראל, בשעת עימות ערבי־ישראלי – בוודאי מלחמת 1948, כיוון שהסיפור ראה אור חדשיים לפני מערכת סיני. מטוס ערבי מפציץ איזור כפרי בעוד חיילים יהודים מותחים חוטי תייל. המספר שב מעבר רחוק בן אלפיים שנה בקירוב. הוא אלעזר, אחיהן של מריה ומרתה, שישו הנוצרי הקים אותו לתחיה מבין המתים. אך אלעזר של פואנטס אין בו מן החסיד המרוצה של ישו ולא כלום. תחייתו מבין המתים עשתה אותו לבן־אלמוות, ועתה הוא משוטט בעולם כאותו יהודי נודד, ואינו מסוגל לחווֹת רגשות אנושיים או לקבל סיפוקים גופניים מאהבה או מאכילה. השם אלעזר אינו מוזכר בדפים הראשונים, אך פואנטס נותן לקורא רמזים דקים מספיקים לזיהויו. “איש לא ראה אותו בהתבגרו”, “הוא תמיד היה שם”, “אפילו הזקנים היו רגילים לראותו שם”. בקטע אחר מכסה אלעזר את פניו במטפחת, ומזכיר בכך את הופעתו בתכריכי קבורה בשעת שיבתו מן הקבר. הוא מקונן על החייאתו: “מדוע היה עלי לשמש כהוכחה לאלוהות?” ובדבריו אפילו רמז אפל לכך שישו אשר קם לתחייה אינו מאושר ממנו בחיי האלמוות; למעשה, חיי נצח הם גורל שטני. אלעזר מגיח מנבכי העבר ובדרך כלשהי מדביק את בני־לוויתו בחיי הנצח המקוללים שלו. יהודים כדמויות ראשיות, אף שהם נדירים בספרות המכסיקאנית, אינם תופעה חדשה בכתבי פואנטס. הם מופיעים כבר ב־1949 בסיפור הראשון שפירסם, “עוגיות עבשות”. נער החוזר הביתה לניו־יורק פוגש באימו ודוחה מעליו אותה ואת המורשה היהודית שהיא מייצגת. לרגע נדמה שהכחשת העבר מאפשרת לו להתגבר עליו, אף שתוך כדי מעשה, הוא הורס את אמו.

באביב 1962 פירסם פואנטס את הנובלה הנפלאה שלו ‘אַאוּרה’. מבחינת הביקורת, הרי שלרוע מזלו הופיע הספר באותה עת בה יצא ספרו החשוב והשרוי־במחלוקת של פואנטס, ‘מותו של ארטמיו קרוּס’. תשומת לבם של המבקרים הופנתה לרומאן, שהוא בוודאי המעולה שברומאנים של פואנטס, ו’אאורה' לא זכה כמעט לתגובה. אין זה מקרה שרבות מן הביקורות הרגישות ביותר על הספר נכתבו עם צאת המהדורה השניה והשלישית, לאחר שוך הסערה סביב ‘מותו של ארטמיו קרוס’.

‘אאורה’ גם הוא מספר על היהרסותו של אדם בידי יסודות מן העבר. מורה להיסטוריה צעיר ועני נענה למודעה בעתון ומוצא עצמו ברובע עתיק של מכסיקו־סיטי. אלמנתו בת המאה ותשע של אחד הגנרלים של מאקסימיליאן מבקשת ללקט את זכרונותיו של בעלה על מנת לפרסמם. המשכורת מושכת מאוד, וכמה גם אאורה, אחייניתה הצעירה של האלמנה. ההיסטוריון נסחף לשורה של אפיזודות זרות ומוזרות מלאות כשפים והתעלסויות מופלאות עם הנערה, ולבסוף נופל קרבן לכוחות של קוֹנסוּאֶלוֹ, האלמנה הישישה, ולשיקויי האהבה שלה. ההיסטוריון מגיע לידי עימות עם העבר לא רק באמצעות הניגוד שבין הזקנה ואאורה, כי אם גם דרך לידתו־מחדש כבעלה של האלמנה. בשעה שהוא בוהה בתצלום דהוי של הגנרל וקונסואלו, הוא רואה את אאורה ואת עצמו: “[…] אבל זאת היא, זה הוא… זה… אתה”. קונסואלו, המתגוררת בבית טחוב כשהיא מוקפת מבפנים ברהיטים מעולם המאה התשע־עשרה שלה ומבחוץ בגורדי־שחקים מודרניים עשויים זכוכית ופלדה, מייצגת את עברה של מכסיקו, המסרב להשתלב בזרם המאורעות של ימינו. כדוגמת בעליו של אל הגשם, כדוגמת משחית התמונה, או הסטודנט בן־זמננו, או אלעזר בן־האלמוות ועוד טיפוסים רבים שיצר פואנטס, נכנע האדם המודרני לעבר השוכן־בכל – אין בכוחו לעמוד בפני אתגריו ולכן הוא נופל שדוד. אפילו הרומאן הראשון של פואנטס, ‘מקום שם האויר צלול’, הולך באותה דרך: איכּסקה סיֶנפוּאֶגוֹס, אינדיאני מסתורי וסימבוֹלי, מתגבר על בנקאי, מהפכן לשעבר, המייצג את ההווה, ועל אינטלקטואל צעיר, מחטט בנפשו, המייצג את עתידה של מכסיקו.

עשר שנים חלפו בין פירסומו של קובץ הסיפורים הראשון של פואנטס לבין פירסום הקובץ השני. במשך עשור זה קנה לעצמו הסופר מוניטין בכל העולם עם שלושה רומאנים גדולים ואחד קצר (כולם תורגמו לאנגלית), לפני שחזר לסיפור הקצר בקובץ ‘שירת העיוורים’ (Cantar de ciegos) בשנת 1964. העבר אינו עוד הנושא המרכזי בספר – הוא חוזר ועולה רק בשני סיפורים. הקובץ בכללותו מסמן כיוון חדש הן בכתיבתו של פואנטס, הן בסיפור הקצר המכסיקאני בכלל.

“מלכה בובה” הוא סיפור מעבר המשקף את הנטיה הקודמת בצד הנטיה החדשה. הנושא הוא חיפושיו של אדם אחר עברו; אחר נערה צעירה שהכיר בצעירותו. עולם ילדותו ניבנה מחדש בעיני רוחו; ובשחזרו את המקומות בהם נהגו לבקר, הוא מוצא לבסוף את הילדה – עדיין ילדה במבנה גופה, אך עתה הפכה לגיבנת קטנה ומפלצתית. אף־על־פי־כן, ניתן להצביע על שינויים אחדים בטכניקות הכתיבה של פואנטס – הסיפור ארוך יותר מרוב הסיפורים שבספר הקודם. הסופר מפתח את גיבוריו ביתר עומק. מאחר שהוא מייחד מקום רב יותר לרקע שלהם ולפרטים על פעילויותיהם הנוכחיות, הם חדלים להיות קאריקטורות או טיפוסים כלליים ונעשים אנושיים ואמיתיים יותר. כאן נותן לנו פואנטס אנשים חיים במקום בובות המסמלות רעיון או משמשות למטרות סאטירה.

סיפור נוסף המדגים את השניות של התקופה המוקדמת והתקופה המאוחרת של פואנטס הוא “נשמה טהורה”. סטודנט מכסיקאני צעיר עוזב את משפחתו, ובמיוחד את אחותו הצעירה המעריצה אותו, כדי להמשיך את לימודיו בג’נבה. (מעניין לציין שתי נקודות אוטוביוגרפיות: פואנטס גם הוא למד באותה עיר שווייצרית ויש לו אחות צעירה ממנו.) הסיפור נמסר בעיקר באמצעות “פלאֶשבּאֶקים” כאשר האחות מגיעה לשווייצריה במטרה לקבל את גופת אחיה לאחר שזה התאבד. היא מדברת אליו כאילו הוא עדיין בחיים ויכול לשמוע אותה. הודות לראיה החודרת של יחסי האח והאחות ולטון האינטימי של היצירה כולה, נימנה סיפור זה בין המוצלחים ביותר שבסיפורי פואנטס. גם עשו על־פיו סרט.

אך סיפורים אחרים בקובץ הם המציינים את הכיוון החדש בקריירה הסיפורית של פואנטס ומצביעים על תפקידו כמחדש הסיפורת המכסיקאית. ב"שתי האֶלנוֹת" וב"הגורל תמיד מנצח" זונח פואנטס לגמרי את עיסוקו בעבר. לא נמצא בהם גם את הסאטירה והביקורת החברתית של ‘הימים עוטי המסכה’. עלילות הסיפורים הללו דלילות – ועיקרם בציורי הדיוקן הנפלאים. אלנה היא אשת־איש מלאת־חיים המבקשת לה תדיר גירויים חדשים; נגני ג’אז צפון־אמריקאים, כת המוסלמים השחורים, ציורי ה"ביט" – כולם מעוררים את סקרנותה. בעלה הבלתי־מתלונן מבין שתכונה טבעית היא לה להתעניין בכל שגעון חדש. ידיד שואל אותה מדוע היא שומרת אמונים לבעלה: “אלנה ענתה שבימים אלו הבגידה היא הדבר המקובל […] כוונתה היתה שהיום שמירת האמונים היא היא הגישה המרדנית”. סיפור זה הוסרט בשנת 1964 עם חוּליסה, בתו החורגת של פואנטס, ואנריקה אלווארס פליס, בנה של השחקנית מריה פליס, בתפקידים הראשיים. אלנה מגלמת אותה משיכה לסרטי קולנוע המצויה בפואנטס עצמו. מאז שראתה את “ג’יל וג’ים” היא מבקשת מבעלה להזמין גבר נוסף לביתם. היא מתכוננת לצפות ב"מערבון מיתולוגי: ‘בצהרי יום’" וזה לא מכבר חזתה בהקרנה פרטית של סרטו של לואי בוּנוּאֶל, “המלאך המשמיד”. (הרומאן השני של פואנטס מוקדש לבונואל).

הסיפור השני, “הגורל תמיד מנצח”, מתייחס להפכפכנות החיים. כדברי אחד הגיבורים: “אני עשיתי מה שיכולתי, והגורל מה שרצה”. הטיפוס המרתק הניצב במרכז היצירה הוא צייר “ביט” שנהנה מחסדיהן של עשרות נשים ולבסוף נידחה על־ידי האשה היחידה המעוררת את סקרנותו באמת. יצירתו החדשה היא ציור צנצנת של קפה נמס. לא מקרה הוא בודאי שסבילה, הצייר, מזכיר את האמן המכסיקאני הידוע, ידידו הטוב של פואנטס ושכנו, חוסה לואיס קוּאֶוואס. דרך אגב, מבין שני הסיפורים, דווקא “שתי האלנות” הוא המוקדש לקואוואס.

ייחודם של שני הסיפורים בכך שהם מתרכזים באנשים פרטיים, לא בתימות כלליות. כמו כן, נראה שפואנטס בחר לכתוב סיפורים למען ההנאה הטהורה שבהם עצמם. הוא העדיף טיפוסים של אמצע המאה העשרים, שהם כלל־אנושיים בתפיסתם ובאינטרסים שלהם יותר מאשר מכסיקאניים גרידא. להוציא כמה פרטים משניים, יכלו הדברים לקרות בכל מקום בעולם. פואנטס חזר גם לעסוק בחברה הגבוהה ובחוג ה"בינלאומי" שכה היטיב לצייר ברומאן הראשון שלו, חוג המוכר לו מקרוב הודות למשפחתו האמידה ולהרפתקאות נעוריו. אותו רומאן, ‘מקום שם האויר צלול’, שראה אור לראשונה במכסיקו בשנת 1958 ומאז נדפס מחדש ותורגם הרבה, מסמן את סופו של הרומאן הכפרי, המתבסס לעתים קרובות על המהפכה, ואת עלייתה של העיר הגדולה כמוקד החיים במכסיקו ובאמריקה הלטינית. מבקרים רבים, הדגישו את תרומתו של פוּאנטס לעליית הרומאן העירוני. ומה שעשה ברומאן הראשון, חוזר פואנטס לעשות בסיפורים הקצרים הללו מחיי המטרופולין. אין פירוש הדבר שהוא הראשון או שאין למצוא דוגמאות מוקדמות יותר לסוג זה, אבל מעמדו של פואנטס והיכרותו עם החברה העירונית הגבוהה עשו את תרומותיו מורגשות מאוד לגבי דור הכותבים הצעיר.

“מוסר ישן” הוא סיפור קצר נוסף שבבחירת נושאו וגיבוריו עשוי היה להשפיע על סופרים מכסיקאנים צעירים דוגמת גוסטאבו סיינס וחוסה אגוסטין, שקנו לעצמם מוניטין בספרות המכסיקאנית עוד בשנות העשרה המאוחרות ובשנות העשרים המוקדמות שלהם בעזרת רומאנים וסיפורים קצרים המתארים את בעיותיהם של נערים מתבגרים. אלברטו, גיבורו של פואנטס, הוא נער החי חיים של תום בחווה במיצ’ואקאן עם סבו ועם פילגשו של הזקן. דודותיו של הנער, בתולות זקנות מן העיר, משיגות רישיון המייפה את כוחן לשחרר את הנער מהשפעה משחיתה זו; הן, בתוֹרן, מפתות את הצעיר יפה־התואר. לא עובר זמן רב והעיר נמאסת על הצעיר והוא כותב לסבו, “אנא, בוא, קח אותי. אני חושב שהחיים בחווה שלנו מוסריים יותר. אספר לך הכל”. זהו, מן הסתם, אחד הסיפורים ההומוריסטים ביותר שכתב פואנטס, אף שההומור נוטה יותר לאירוניה. אלברטו מוצג באור סימפאטי מאוד, כמו רוב הצעירים בכתביו של פואנטס. הסופר נראה כמרמז שהזמן והחברה משחיתים את תום הנעורים. דוגמאות לכך ניתן למצוא בשלושת הרומאנים הראשונים שלו, שגיבוריהם הצעירים, פדריקו רוֹבלס, חאמי סבאי’וס ואפילו ארטמיו קרוס, כולם נכנעים לדרכיה המושחתות של החברה עם הגיעם לבגרות.

מכסיקאני אחר בן־זמננו המתואר בספר זה הוא האיש התמים היוצא לחו"ל ונופל קרבן לנוכלים זרים. בסיפור “נחש הים” עולה איזבל ואלס על אניה בחוף אקאפולקו ויוצאת להפלגתה הראשונה. אף־על־פי שהיא כבר בשנות השלושים לחייה, מגושמת וחסרת בטחון, היא מאבדת את ראשה בגלל בריטי מקסים הנושא אותה לאשה; לבסוף מתברר שהוא אינו אלא נוכל צפון־אמריקאי הנמלט עם כספה. כבמרבית ספריו של פואנטס, הצפון־אמריקאים אינם דווקא הראשונים מבחינת היותם ראויים להערצה. הם תמיד מצליחים לרמות או לנצל את עמיתיהם הדרומיים התמימים יותר. דמות אחרת בסיפור היא מרת ג’נקינס, מורה בתולה־זקנה מלוס אנג’לס ומתחרה רצינית על פרס “האמריקאי המכוער” הן בהופעתה והן במעשיה. משקלה נאמד בתשעים־ושמונה קילוגרם והיא זוכה שישוו אותה פעמים אחדות לפיל. נוסע אחר מכנה אותה “צפלין ורוד של חירות”. שפתה אינה הולמת לא מורה ולא גברת כבודה, והיא נהנית למתוח ביקורת על ארצות־הברית: “ג’אק פאר הוא ההוֹמר שלנו ופוּלטוֹן שין הוא השמרטף שלנו […] בסאן קוונטין נטגן את צ’סמן”. כיוון שאנשי הצוות הבריטים והצפון־אמריקאים הרבים מדברים אנגלית, כתובים קטעים שלמים בסיפור בשפה זו. מבקרים שדנו בספר זה וברבים אחרים מאת פואנטס התלוננו שעל הקורא לדעת שתיים, לפעמים שלוש שפות כדי להבינם. שימושו של פואנטס באנגלית, ואפילו בעגה שלה, הוא כמעט מושלם.

מרכיב סגנוני אחר בסיפור זה הוא מיבנהו הבלתי־שגרתי. אין בו חלוקה לפרקים כי אם התחלפות של סצינות בדרך מאוד מיוחדת. תחילה באות התמונות המתארות את הרפתקאותיה של איזבל ואלס, המהוות את עיקר העלילה. בין אלה מופיעים קטעים אחרים הכתובים כולם, להוציא אחד, כדיאלוג ישיר בין שני מלחים. כמו המקהלה היוונית, תפקידם להטיל אור על איזבל ולדווח לקורא על אירועים שלא תוארו בפניו. התבנית נשברת רק בתמונה האחרונה, בה ניתן לקורא בפעם הראשונה לעקוב אחר מזימתו של הנוכל. הסיפור מוקדש לידידו של פואנטס, הסופר הארגנטיני חוליו קורטאסאר. אין ספק שפואנטס לא שכח את ספרו של האחרון, ‘המנצחים’, רומאן שגם בו מתפתחת העלילה על סיפון אניה.

ב’שירת העיוורים' זונח פואנטס את הנושאים, הרקע והדמויות המכסיקאנים. אלנה והאמן סבילה, לדוגמה, הם אוניברסאליים בדרכי־חייהם ובמה שמעסיק אותם. אלברטו וקרובי־משפחתו הם מכסיקאנים מאוד, אך דאגותיו זהות לאלו של כל צעיר מוטרד. בעוד שבספוריו הראשונים הלך פואנטס בעקבות הפאנטאסיה של אראולא, אף שהיה תלמיד מוכשר מאד, הרי שב’שירת העיוורים' הוא קובע את התחלתו של כיוון חדש – כתיבת סיפורים מעניינים כשלעצמם. אין עוד הכרח בביקורת חברתית או פוליטית, או בתלות בכוחות המדבירים של הטבע, נושאים שבלטו כל־כך בספרות של אמריקה הלאטינית. גם עברה המיתי של מכסיקו נשכח.

יותר משש שנים עברו מאז שפירסם פואנטס סיפור קצר³ – קטעי רומאן אחדים הופיעו במשך תקופה זו, אך הם שייכים לסוג ספרותי אחר ולא תוכננו כלל כסיפורים קצרים אף־על־פי שיכולים הם לעמוד בפני עצמם. בשלב זה נשאלת אולי השאלה לאיזה כיוון יפנו סיפוריו הקצרים של פואנטס בעתיד? אם נחקור את התפתחות הקריירה הספרותית שלו וננתח כמה מפירסומיו האחרונים, נוכל להציע כמה השערות שאינן נטולות־בסיס. ראשית, סביר להניח שנמצא אצלו טיפוסים בינלאומיים עוד יותר. נטיה זו משקפת את שהותו הארוכה של פואנטס מחוץ לארצו בשנים האחרונות. אחת מארבעת גיבורי הרומאן שלו ‘החלפת עור’ (1967), היא נערה מכסיקאנית, השני הוא מכסיקאני שבילה את רוב שנותיו בחו"ל, השלישית היא יהודיה מניו־יורק, והרביעי, גרמני. ברומאן הקצר האחרון שלו, ‘יום הולדת’, שהופיע בסוף 1969, גיבוריו של פואנטס הם פרופסור צרפתי השוכן על החוף האדריאטי ומשפחה בריטית מהאמסטד שבאנגליה. מכסיקו אינה מוזכרת אפילו פעם אחת. קטע שלישי משנת 1968, “בשר, ספירות, עיניים אפורות לאורך הסינה”, נראה במבט ראשון כסיפור קצר, אך פואנטס רמז לי שזהו חלק מרומאן גדול שהוא עוסק עתה בכתיבתו. העלילה מתרחשת בפאריס. שתי היצירות האחרונות מציינות שינוי כיוון נוסף – התרחקות מהאנשים ומהמקומות הריאליים של ‘שירת העיוורים’. הם מהווים במידת־מה חזרה אל הפנטאסטי, אך לא עוד על אותה רמה אלמנטרית של סיפוריו הראשונים, בהם אולי השתנה לפתע אחד מחוקי הטבע. הספרים האחרונים מעצבים עולם סוריאליסטי מסתורי ומלא סמלים, מיזוגן של רמות שונות של זמן ומשמעות, הרהורים על בעיות מטאפיסיות כגון, משמעותה של המציאות או האפשרות של גלגול־נשמות. הם משאירים בידי הקורא אפשרויות רבות לפירוש.

המבקר המכסיקאני עמנואל קארבאלו קבע שפואנטס הוא “הסופר האחראי לפרוזה המכסיקאנית של השנים האחרונות, איש ‘חיל־החלוץ’, הניצב שלושה צעדים לפני הסופרים האחרים בני־זמנו”. יהא הכיוון אליו יפנה אשר יהיה, אנו סמוכים ובטוחים שקארלוס פואנטס יוסיף לחבר סיפורים מעולים ביותר ולנסות טכניקות חדשות ומסעירות, וכל העת ימשיך להביך את קוראיו, לתעתע במבקריו וללמד את תלמידיו הרבים.