1    🔗

אתה קורא אותה מודעה: הצעה כזאת אינה דבר שבכל יום. אתה חוזר וקורא את המודעה. נראה כי היא מכוּונת אליך, ולא לאיש זולתך. מוטרד, הנך מניח לאפר הסיגריה לפול אל ספל התה שאתה שותה באותו בית־קפה קטן, דל ומזוהם. אתה חוזר וקורא. דרוש היסטוריון צעיר. מקפיד על הסדר. ישר. יודע צרפתית. על בוּריה, גם לדבר. בעל כישורים לעבודת מזכירות. גיל צעיר, ידיעת הצרפתית, רצוי לאחר שהִייה בצרפת. שלושת אלפים פזות לחודש, כלכלה ומגורים נוחים בחדר עבודה נאה ושטוף שמש, רק שמך חסר כאן. חסר רק שאותיות הכותרת השחורות והמזדקרות לעין של המודעה תאמרנה: פֶלִיפֶּה מוֹנטֶרוֹ. מבוקש פליפּה מונטרו, בעל־מילגה לשעבר בסורבון, היסטוריון עמוס פרטי־פרטים שאין בהם מועיל, מורגל בחיטוט בין דפים מצהיבים, מורה מחליף בבתי ספר פרטיים, תשע מאות פזות לחודש. אך אם אתה קורא זאת, נעור בך חשד והכל נראה לך כבדיחה. דוֹנסֶלֶס 815. נא לבוא אישית. אין טלפון.

אתה לוקח את התיק שלך ומשאיר דמי־שתיה. עולה בדעתך שהיסטוריון צעיר אחר, בעל נתונים דומים לאלה שלך, כבר קרא אותה מודעה עצמה, הקדים אותך ותפס את המקום. אתה מנסה לשכוח בעודך מפסיע אל הפינה. מחכה לאוטובוס, מדליק לך סיגריה, חוזר בלי אומר על התאריכים שעליך לשנן למען יכבדוך הילדים המנומנמים. עליך להתכונן. האוטובוס קרב ואתה מסתכל בחרטומי נעליך השחורות. עליך להתכונן. אתה שם ידך בכיסך ומשחק במטבעות הנחושת, לבסוף אתה שולה שלושים סֶנטאבוֹס, מהדק אותם באגרופך ופושט אמת־ידך לאחוז בחזקה בידית הברזל של האוטובוס שלעולם אינו עוצר, קופץ, מפלס לך דרך, משלם את שלושים הסנטאבוס, דוחק עצמך בקושי בין הנוסעים המצוּפפים העומדים על רגליהם, ומשעין את ידך הימנית על מוט האחיזה, לוחץ את תיקך אל צלעותיך ותוחב בפיזור נפש את ידך השמאלית לכיס האחורי של המכנסים, שם שמורים הכרטיסים.

יום זה בחייך, כמוהו כאחרים, ולא תיזכר בו אלא למחרת כאשר תשב שוב אל השולחן באותו בית־קפה קטן, תזמין את ארוחת־הבוקר ותפתח את העיתון. משתגיע לעמוד המודעות שוב יזדקרו לנגד עיניך האותיות האומרות: היסטוריון צעיר. איש לא נענה להצעה אתמול. שוב תקרא את המודעה. תשתהה בשורה האחרונה: ארבעת אלפים פזות.

יקשה עליך לתאר לעצמך שיש מי שגר ברחוב דוֹנסלס. תמיד דימית שאיש אינו גר במרכז הישן של העיר. אתה מהלך לאיטך, מנסה להבחין במספר 815 בתוך הגיבוב הזה של ארמונות קולוניאליים ישנים שהיו לבתי מלאכה לתיקונים, לחנויות שענים, לסנדלריות ולקיוסקים. השמות שוּנוּ, הונחו זה על גבי זה, נתערבבו. מספר 13 ליד 200, הלוחית המזוגגת הישנה – 47 – קבועה למעלה מן ההודעה החדשה המשורבטת בגיר: עכשיו 924. אתה נושא מבטך אל הקומות העליונות: שם לא נשתנה דבר. תיבות־הנגינה אינן מפריעות את השקט, פנסי הכספית אינם מאירים, הסחורות הזולות אינן מקשטות את הפנים האחרות האלה שלבנינים. מראה אחיד להם, גומחות עם קדושים כרותי אברים ועטוּרֵי יונים, האבן המגולפת בנוסח הבארוק המכסיקאני, המרפסות מעשה שבכה, האשנבים וצינורות הפח, המרזבים העשויים אבן־חול. החלונות המואפלים בוילונות ארוכים ירקרקים: אותו חלון שבו נרתע משהו לאחור בכל פעם שהנך מביט שם; אתה מסתכל בשער המעוטר גפנים מפותלות, משפיל את מבטך לחדר המבוא קלוף הטיח ומגלה את המספר 815, מקודם 69.

לשוא אתה נוקש באותה ידית עשויה נחושת בדמות ראש כלב, שחוּקה, ללא פיתוחים: מעלָה בזכרון ראשו של עובר כלב באחד המוזיאונים למדעי הטבע. אתה מדמה לעצמך שהכלב מחייך אליך ואתה שומט ידך ממגעו הקר. הדלת נסוגה מפני הדחיפה הקלה ביותר של אצבעותיך, ולפני כניסתך תביט בפעם האחרונה מעבר לכתפך, מקדיר מצחך, שכן שיירת המשאיות הארוכה והמשתהה מנהמת, צופרת, ופולטת את עשן חפזונה המטורף. אתה מנסה, ללא הועיל, לשַמֵר איזו בבואה יחידה של העולם החיצון האדיש.

אתה סוגר את דלת המבוא מאחוריך ועומד לחדור אל תוך חשכת השביל המקוֹרה – הפּאטיוֹ, שכן אתה יכול להריח את ריח הטחב, את לחות הצמחים, את השרשים הנרקבים, את הבושם המעוּבֶה המפיל תרדמה –. לשוא תתור אחרי אור שינחה אותך בדרכך. אתה מחפש את קופסת הגפרורים בכיס מעילך, אבל אותו קול חד ורוטט מתריע מרחוק:

– לא… אין צורך. אני מבקשת. לך שלושה־עשר צעדים קדימה ותגיע למדרגות מצד ימין. עלה בבקשה. יש עשרים ושתים מדרגות. ספור אותן.

שלוש־עשרה. ימינה. עשרים ושתים.

ריח הטחב של הצמחים המרקיבים אופף אותך שעה שאתה מונה את צעדיך, תחילה על מרצפות האבן, וסמוך לכך על העץ החורק שנתבטבט מן הלחות השוררת במקום הסגור. אתה סופר בקול נמוך עד עשרים ושתים ונעצר, עם קופסת הגפרורים בין ידיך, התיק לחוּץ אל צלעותיך, נוגע באותה דלת המדיפה ריח של עץ אורן ישן ולח; מחפש ידית; ולבסוף דוחף אותה וחש עכשיו בשטיח מתחת לרגליך. שטיח דק, פרוש ברישול, אשר ימעיד את רגליך ואז תבחין באור חדש, מסתנן אפרפר, ומאיר מעט על סביבותיו.

– גבירתי – אתה אומר בקול חדגוני, כיון שהינך מדמֶה לזכור קול אשה, – גבירתי…

– עכשיו לך שמאלה. הדלת הראשונה. הואל נא בטובך.

אתה דוחף את הדלת ההיא – אינך מצפה לכך שדלת כלשהי תיסגר כהלכה; אתה יודע כבר כי כולן דלתות הנסגרות בטריקה – והאורות הפזורים נשזרים בריסיך, כאילו חלפת דרך רשת משי דקה. כל שאתה יכול לראות – קירות עם בבואות שונות ומשונות, שם מרצדים תריסרי אורות. אתה מגיע לבסוף לכלל דעה כי אלה הן מנורות מוצבות על איצטבות ומדפים ברווחים בלתי־שווים. באור קלוש מאירים גם אורות אחרים שאינם אלא לבבות של כסף, צנצנות בדולח, מראות נתונות במסגרת, ורק מעבר לזוהר המנצנץ חליפות הנך רואה, בירכתיים, את המיטה ואת היד המאותתת אשר דומה קוראת לך בתנועתה האיטית.

כאשר תפנה גבך לכיפת רקיע זו של מאורות קודש יעלה בידך לראות אותה. אתה נתקל ברגל המיטה; עליך להקיף אותה כדי להתקרב לראשה. שם אובדת הדמות הקטנה במרחבי המיטה; כשאתה מושיט ידך אין היא נוגעת ביד אחרת, אלא בעור עבה, רך כלבד, ובאזניו של יצור המכרסם בדממה ובשקידה ונועץ בך את עיניו האדומות: אתה מחייך ומלטף את השפן הרובץ לצידה של היד אשר נוגעת לבסוף בידך באצבעות נטולות חום המשתהות עת רבה על כף ידך הלחה, מקיפות אותה וקרֵבות אל אצבעותיך המפושקות על הכר העשוי תחרים, שם אתה מניח ידך כדי להרחיק אותה מן היד האחרת.

– פליפה מונטרו. קראתי את המודעה שלך.

– כן, אני יודעת. סליחה, אין כיסא.

– זה בסדר. זה לא צריך להטריד אותך.

– יפה. בבקשה, תפנה את הפנים הצידה. אינני רואה אותך היטב. אל האור. ככה. זהו.

– קראתי את המודעה שלך…

– כמובן. קראת אותה. אתה חושב שאתה מתאים למשרה?

– Avez vous fait des études? ¹

– ² A Paris, madame

– ³ Ah, oui, ça me fait plaisir, toujours, toujours, d’entendre… oui… vous savez… on était tellement habitué… e après…

אתה זז הצידה למען ישרטט האור שחוברו בו כסף, נרות וזכוכית את רשת המשי האוספת שיער לבן מאד ותוחמת מסגרת לפנים כמעט ילדותיות מרוב זקנה. הכפתורים הרכוסים של צוארון לבן המגיע עד לאזנים מוסתרות על־ידי שבכת השיער, הסדינים והכסתות המכסים את הגוף כולו מלבד הזרועות העטופות ברדיד הצמר, הידים החיוורות הנחות על הבטן: לא נותר לך אלא לנעוץ מבטך בפנים האלה עד שתנועה של השפן מתירה לך לצַדֵד את עיניך ולהביט בגניבה בפירורים, בקרומי הלחם הפזורים על כסתות המשי האדומות, המהוּהוֹת והדהוֹת.

– ניגש לענין. לא נותרו לי עוד שנים רבות לחיות, אדון מונטרו, ולכן בחרתי בדרך זו שהיא בניגוד למנהגי מאז ומתמיד, ומסרתי את המודעה בעיתון.

– כן, לכן אני כאן.

– כן, ובכן אתה מסכים.

– טוב, הייתי רוצה לדעת קצת יותר…

– כמובן. אדוני סקרן.

היא תפתיע אותך שעה שאתה מסתכל בשולחן הלילה, בבקבוקים שצבעיהם שונים ומשונים, בכפות האלוּמיניוּם, בבקבוקונים הערוכים בשורה ישרה ובתוכם כמוסות וגלולות, ובשאר הכוסות המוכתמות בנוזלים לבנבנים ומונחות על הרצפה, בהישג ידה של האשה השכובה על המיטה הנמוכה. ואז תיוָכַח לדעת שהמיטה מתנשאת אך מעט מעל פני הרצפה, ובו ברגע יקפוץ השפן וייעלם בחשיכה.

– אני מציעה לך ארבעת אלפים פזות.

– כן, כך כתוב במודעה היום.

– אה, ובכן כבר הופיעה.

– כן, כבר הופיעה.

– מדובר בכתביו של בעלי, הגנרל י’וֹרֶנטֶה. יש לערוך אותם לפני שאמות. יש להוציא אותם לאור. החלטתי על כך לפני זמן מה.

– והגנרל עצמו, אין ביכולתו..?

– הוא מת לפני ששים שנה, אדוני. אלה זכרונותיו והוא לא הספיק לסיימם. צריך להשלים אותם. לפני שאמות.

– אבל…

– אני אסביר לך הכל. אתה תלמד לנסח את הדברים בסגנונו של בעלי. די בכך שתסדר ותקרא את הניירות כדי שתחוש בקסמה של הפרוזה הזאת, השקיפות הזאת ה… ה…

– כן, אני מבין.

– סַאגָה. סאגה. איפה היא? ici,⁴ סאגה…

– מי?

– הידידה שלי.

– השפן?

– כן, היא תחזור.

אתה מרים את עיניך שהיו מושפלות והיא כבר חתמה שפתיה, אבל את המלה – תחזור – אתה שומע שוב כאילו הזקנה בטאה אותה בזה הרגע. שפתיה נותרו חתומות. אתה מביט לאחור; מסַנוור אותך ברק העטרה המהבהבת של כלֵי קודש. כשאתה חוזר ומביט בגבירה, אתה מבחין כי עיניה נפערו ללא גבול והן בהירות, מימיות, ענקיות, וצבען כמעט כצבע הקרנית הצהבהבת המקיפה אותן, באופן שרק הנקודה השחורה של האישון מפירה את הבהירות שאבדה לפני רגעים אחדים בקפלים העבים של העפעפים שנשמטו כאילו על מנת להגן על המבט הזה אשר שב להסתתר – לסגת, אתה חושב – אל תוך מעמקי מערתו היבשה.

– ובכן, אתה נשאר. החדר שלך למעלה. לשם מגיע האור.

– אולי, גבירתי, מוטב שלא אטריח אותך. אוכל להמשיך לגור במקום שבו אני גר ולעבור על הכתבים בבֵיתי…

– אני מציגה תנאים, עליך לגור כאן. לא נותר זמן רב.

– אינני יודע…

– אַאוּרה…

הגברת זזה ממקומה לראשונה מאז נכנסת אל חדרה; כשהיא חוזרת ומושיטה את ידה אתה חש באיזו התנשמות נסערת סמוך לך, ובינך לבין האשה מוּשטת יד אחרת הנוגעת באצבעותיה של הזקנה. אתה מביט לצדדים והנה שם הנערה, אותה נערה שאינך יכול לראות את כל גופה מפני שהיא כה קרובה אליך והופעתה בלתי־צפויה, ללא כל רחש – אף לא מאותם רחשים שאינם נשמעים, אך הנם מוחשיים, כיון שהם צפים בזכרון מיד, כי למרות הכל גוברים הם על הדממה שלִיוותה אותם.

– אמרתי לךָ שהיא תחזור…

– מי?

– אאורה. בת לוייתי. בת אחותי.

– ערב טוב.

הצעירה תרכין את ראשה והזקנה תחזור על התנועה בעת ובעונה אחת עמה.

– זהו אדון מונטרו. הוא יגור אתנו.

אתה פוסע פסיעות אחדות כדי שאור המנורות לא יסנוור אותך. עיניה של הנערה עצומות, וידיה שלובות על ירכה: היא אינה מביטה בך. אט אט היא פוקחת עיניה, כאילו מתיראת מפני הנגוהות שבחדר. לבסוף אתה רואה את עיני הים הללו הזורמות, מתנחשלות בקצף, שבות למנוחתן הירוקה וחוזרות ומשתלהבות כגל: אתה רואה אותן ואומר בלבך שוב ושוב כי הדבר לא ייתכן, כי אלה עינים ירוקות יפות שכמוהן ככל העינים הירוקות היפות שראית מעודך ושאתה עתיד לראות. אף על פי כן, אינך יכול להוליך עצמך שולל: העינים האלה זורמות, משתנות, כאילו פרשו לפניך נוף שרק אתה יכול לפתור את חידתו ולערוג אליו.

– כן. אני אגור אִתכן.

 

2    🔗

הזקנה תחייך, אפילו תצחק בצליל החד שלקולה ותאמר כי היא מכירה לך תודה על רצונך הטוב וכי הנערה תראה לך את חדרך, בעוד אתה חושב על המשכורת בסך ארבעת אלפים פזות, והעבודה שאפשר תהיה נעימה, כי מחבב אתה אותן עבודות של מחקר מדוקדק שאין עמן מאמץ גופני, מעבר ממקום אחד למשנהו, פגישות בלתי־נמנעות ומייגעות עם אנשים אחרים. אתה חושב על כל אלה שעה שאתה הולך בעקבות הנערה – ומבחין בכך שאינך הולך אחרי מראה עיניך, אלא אחרי הקול: אתה הולך בעקבות רשרוש החצאית, רחש הטַפטָה – ומשתוקק, כבר עתה, להביט שוב בעינים האלה. עולה בעקבות הרחש, בלב החשיכה, מבלי להתרגל עדיין לאפלולית: אתה זוכר כי השעה צריכה להיות שש בערב ומפתיע אותך האור המציף את חדרך, כאשר ידה של אאורה דוחפת את הדלת – עוד דלת ללא מנעול – ומיד היא פונה ממנה ואומרת לך:

– כאן החדר שלך. אנחנו מחכים לך לארוחת ערב בעוד שעה.

והיא תתרחק לה באותו רשרוש של טפטה, מבלי שהצלחת לראות שוב את פניה.

אתה סוגר – דוחף – את הדלת מאחוריך ונושא לבסוף את עיניך למעלה אל הצוהר העצום התופס את מלוא הגג, מחייך כשהנך מבחין כי די בו באור בין־הערביים כדי לסנוור אותך, ולהדוף את האפלה השוררת בכל שאר חלקי הבית. אתה בודק בעליצות האם רך הוא המזרון במיטת הברזל המוזהבת ומֵשִׁיט מבטך על פני החדר: מרבד צמר אדום, קירות עטויים טפיטים מגון הזהב והזית, כורסת קטיפה אדומה, שולחן עבודה עתיק העשוי עץ אגוז ומחופה עור ירוק, עששית שמן עתיקה, אור עמום נוגה על לילות המחקר שלך, המדף קבוע מעל לשולחן, בהישג ידך, ועליו כרכי ספרים. אתה פוסע אל הדלת השניה וכשהיא נפתחת בדחיפה מתגלה לעיניך אמבטיה שיצאה מהאופנה: גיגית ניצבת על ארבע כפות רגלים ופרחים זעירים מצויירים על החרסינה, כיור כחול, אסלה לא־נוחה. אתה מביט בעצמך במראה הגדולה הסגלגלה, אף היא עשויה עץ אגוז, מראָה של ארון־בגדים הקבועה בחדר האמבטיה. מניע את גבותיך העבותות, את פיך הרחב עם השפתיים המלאות אשר מהבלן מתכסה המראה באד; עוצם את עיניך השחורות וכאשר תפקחן, גז האד. אתה חדל לעצור נשימתך ומעביר יד על השיער הכהה והחלק; אתה נוגע בידך בצדודית הישרה, בלחייך הצנומות. כאשר ישוב האד ויעמעם את בבואת פניך, תחזור על אותו שם, אאורה.

אתה מביט בשעון לאחר שעישנת שתי סיגריות, שרוע על המיטה. קם, לובש את המעיל ומעביר את המסרק בשערך. דוחף את הדלת ומנסה להיזכר בדרך בה עברת בעלותך. היית רוצה להשאיר את הדלת פתוחה כדי שאורה של העששית ידריך אותך בדרכך: אך אי אפשר בשל הקפיצים הסוגרים את הדלת. יכולת להשתעשע בטלטול הדלת הזאת. יכולת לקחת את העששית ולרדת עמה. אתה מוותר שכן ידוע לך כבר כי הבית הזה שרוי תמיד באפלה. יהיה עליך ללמוד להכירו בעזרת מישוש. אתה מתקדם בזהירות, כעיוור, הידיים פשוטות, נוגעות בקיר, וכתֵפךָ היא אשר בלי משים לוחצת על מתג החשמל. אתה נעצר, ממצמץ, באמצעו של אותו מסדרון מואר, חשוף. בקצהו, המעקה והמדרגות הלולייניות.

אתה יורד ומונה את המדרגות: עוד מנהג חדש שכפה עליך ביתה של הגברת י’ורנטה. אתה יורד ומונה ונרתע ברגע שאתה נתקל בעיניו הורודות של השפן המפנה מיד את גבו ונס בקפיצה.

אין בידך שהות להתעכב במסדרון מפני שאאורה מחכה לך מאחורי דלת של זגוגיות אטומות, פתוחה למחצה, ובידה הפמוט. אתה פוסע מחייך לעומתה; נעצר למשמע יללתם הנוקבת של חתולים אחדים – כן, אתה נעצר להקשיב, הפעם סמוך לידה של אאורה, כדי להיווכח כי אכן חתולים אחדים הם – ואתה הולך בעקבותיה לחדר האורחים: אלה החתולים – אומרת אאורה –. יש כל כך הרבה עכברים בחלק זה של העיר.

חוצים את חדר האורחים: רהיטים מרופדים משי דהה, שידות זכוכית שהציבו בהן בובות חרסינה, שעונים מוסיקליים, עיטורים ואותות כבוד, כדורי בדולח, שטיחים בעיטורים פרסיים, תמונות מחיי הכפר, וּוילונות הקטיפה הירוקים מוּרָדים. אאורה לבושה ירוק.

– נוח לך בחדר?

– כן. אבל עלי לקחת את החפצים שלי מהבית ש…

– אין צורך. המשרת כבר הלך להביא אותם.

– חבל על הטירחה.

אתה נכנס אחריה לחדר האוכל. היא מניחה את הפמוט על השולחן; אתה חש בצינה לחה. כל הקירות בחדר האוכל מחופים עץ כהה, מגולף בסגנון גותי, עם פיתוחים של קשתות מחודדות ורוזטות. החתולים חדלו מיללתם. משישבת אתה מבחין כי ערכו את השולחן לארבעה סועדים ושתי קדירות ניצבות שם מהבילות מתחת לאילפסים של כסף וכן בקבוק ישן ומבהיק מן הרפש הטחוב הירקרק, המכסה אותו.

אאורה מסיטה את האילפס. אתה נושם אל קרבך את ריחו החריף של תבשיל כליות ברוטב בצל שהיא מגישה לך שעה שאתה נוטל את הבקבוק הישן וממלא את גביעי הבדולח בנוזל האדום והסמיך. אתה מנסה, מתוך סקרנות, לקרוא את התווית שעל הבקבוק, אבל הרפש מונע זאת. מן הקדירה השניה מוציאה אאורה עגבניות שלמות, אפויות.

– סליחה – אתה אומר, מביט בשתי המנות הנותרות, בשני הכסאות הפנויים, מחכים לעוד מישהו?

אאורה ממשיכה להגיש את העגבניות:

– לא. הגברת קונסואלו תקפה אותה חולשה הלילה. היא לא תאכל אתנו.

– הגברת קונסואלו? דודתך?

– כן. היא מבקשת שתיגש אליה אחרי ארוחת־הערב.

אוכלים בדממה. שותים מן היין הזה הסמיך מאין כמוהו, ומדי פעם אתה מפנה את מבטך לצדדים כדי שאאורה לא תתפוס אותך בקלקלתך, שרוי באותה חציפות מהפנטת שאינך יכול להשתלט עליה. אתה רוצה, אפילו כעת, לקבוע את תווי פניה של הנערה בזכרונך. כל אימת שתפנה את מבטך תשכח אותם, ודחף שאין לגבור עליו יכפה עליך לשוב ולהביט בה. היא, כתמיד, משפילה את מבטה ואתה מחפש את חפיסת הסיגריות בכיס מעילך, מוצא את המפתח, נזכר במשהו ואומר לאאורה:

– אה! שכחתי שמגירה אחת בשולחן שלי נעולה. שם הניירות שלי.

והיא מלחשת:

– ובכן… אתה רוצה לצאת?

היא אומרת זאת כבנזיפה. אתה נבוך ומושיט ידך עם המפתח התלוי על האצבע, מציע אותו.

– זה לא דחוף.

אבל היא מתרחקת ממגע ידך ומחזיקה ידיה בחיקה, לבסוף נושאת את מבטה ואתה שב ומטיל ספק בחושיך, מייחס ליין את הסחרחורת ובלבול־החושים שמחוללות בך שתי העינים הירוקות האלה, הזכּוֹת והזוהרות, ואז תקום על רגליך, מלטף את מסעד הכסא הגותי, מבלי שתעז לגעת בכתפיה החשופות של הנערה ובראשה שאינו זע. אתה מתאמץ לשלוט ברוחך, מסיח את דעתך בהקשבה לנקישה העלומה של דלת אחרת מאחורי גבך, המוליכה, כפי הנראה, אל המטבח. אתה מפרק ליסודותיהם את שני המרכיבים הצורניים של חדר האוכל: מעגל האור הדחוס שמטיל הפמוט, המאיר את השולחן ואת קצהו של הקיר המגולף, והמעגל הגדול יותר, הוא מעגל החושך המקיף את זה הראשון. לבסוף אתה אוזר עוז להתקרב אליה, לקחת את ידה, לפתוח אותה ולשים את המפתח האחוז בטבעת, את הערבון, בתוך כפה החלקה.

אתה מביט בה כשהיא מקמצת אגרופה, מחפשת את מבטך, לוחשת:

– תודה… –, קמה ועוזבת בחפזון את חדר האוכל.

אתה מתיישב במקומה של אאורה, מותח את רגליך, מצית סיגריה, מוצף עונג שלא היכרת כמוהו, אך ידעת כי הוא חלק מיישותך, ורק עתה הנך מתנסה בו במלואו, משחרר אותו, מניח לו להתפרץ החוצה, מפני שאתה יודע כי זאת הפעם ייענה… והגברת קונסואלו מצפה לך: כך הודיעה לך: היא מחכה לך לאחר ארוחת־הערב…

למדת להכיר את הדרך. אתה נוטל את הפמוט וחוצה את האולם ואת המסדרון. הדלת הראשונה, למולך, היא דלתה של הזקנה. אתה מקיש בפרקי אצבעותיך מבלי שתיענה. אתה מקיש שוב. דוחף את הדלת: היא מצפה לך. אתה נכנס בזהירות, ממלמל:

– גבירתי… גבירתי…

היא לא שמעה אותך, שכן היא נגלית לעיניך כורעת ברך לפני כותל התפילות ההוא וראשה נשען על אגרופיה הקמוצים. אתה רואה אותה מרחוק: שפופה, עטופה באותה כתונת של צמר גס, וראשה שקוע בין כתפיה הצנומות: כחושה היא כאחד הפסלים מימי־הבינים, מצומקת: הרגלים מבצבצות כשני פתילים מתחת לכתונת, רפות, משורגות גידים דלוקים; אתה מהרהר בחיכוך המתמיד של הצמר הגס בעור, עד שהיא מרימה את אגרופיה ומכה בהם באוויר אין־אונים, כנותנת פורקן לאיזה מאבק מתחולל נגד הצלמים שאתה מתחיל להבחין בהם כשהנך מתקרב: ישו, מריה, סַן סבסטיאן, סנטה לוצ’יה, המלאך מיכאל, השדים המחייכים – היחידים המחייכים בין צלמי המכאוב והזעם של האיקונין: מחייכים, מפני שבתחריט העתיק המואר במנורות השמן הם תוקעים את קלשוניהם בבשר הנדונים, מריקים עליהם דוודים ודנים אותם ברותחים, אונסים את הנשים, משתכרים, נהנים מן החרות שנשללה מן הקדושים. אתה קרב אל אותה דמות שבתווך, אפופה דמעותיה של בעלת־היסורים, דמו של הצלוב, תענוגות השטן, זעמו של המלאך, קרביים משומרים בבקבוקי כוהל, לבבות של כסף: הגברת קונסואלו, על ברכיה, מתופפת באגרופיה, ממלמלת מלים אשר כעת, סמוך אליה, אתה יכול לשמען:

– בואי, מלכות האלוהים; הריעי חצוצרה של גבריאל; אַי, כמה מתמהמה לבוא קץ העולם!

היא תכה על חזה עד שתתמוטט אל מול הצלמים והמנורות בהתקפת שיעול. אתה תומך במרפקיה, מוביל אותה ברוך אל המיטה, מפתיעה אותך קומתה הקטנה של האשה: כמעט ילדה, כפופה, כאילו נתקפלה לשניים, מגובנת, עמוד שדרתה נשבר והוכרע: אתה יודע כי לולא עזרתך, היה עליה לחזור בזחילה אל מיטתה. אתה משכיב אותה במיטה הגדולה המלאה פרורים וכסתות ישנות, מכסה אותה, מחכה עד שנשימתה שבה לתיקנה, בעוד הדמעות שאין לה שליטה עליהן זולגות על הלחיים השקופות.

– סליחה… סליחה, אדון מונטרו, לנו הזקנות לא נשאר… אלא העונג לעבוד את אלוהים… תן לי את המטפחת, בבקשה.

– העלמה אאורה אמרה לי…

– כן, בדיוק. איני רוצה לאבד זמן… עלינו… עליך… למהר ככל האפשר להתחיל בעבודה… תודה…

– נסי לנוח.

– תודה… קח…

הזקנה תרים ידיה אל צוארונה, תפתח את הכפתורים, תרכין ראשה כדי להשתחרר מסרט הארגמן המהוּהַ שהיא מושיטה לך עתה: הסרט כבד, בשל מפתח הנחושת המשתלשל ממנו.

– בפינה ההיא… פתח את הארגז ההוא ותביא את הניירות שמימין, מעל הניירות האחרים… קשורים בשרוך צהוב…

– אינני רואה היטב…

– אה, כן… אני רגילה כל כך לחשכה. מימיני… לך קדימה עד שתיתקל בתיבה… הקיפו אותנו בחומות, אדון מונטרו. בנו סביבנו וחסמו לנו את האור. רצו להכריח אותי למכור. על גופתנו המתה. הבית הזה מלא זכרונות שלנו. רק מתה יוציאו אותי מכאן… זהו. תודה. אתה יכול להתחיל לקרוא את החלק הזה. אחר כך אמסור לך את היתר. לילה טוב, אדון מונטרו. תודה. הבט: הנה הפמוט שלך כבה. הדלק אותו בחוץ, בבקשה. לא, לא. המפתח יישאר לך. קבל אותו. אני נותנת בך אמון.

– גבירתי… יש מאורה של עכברים בפינה ההיא…

– עכברים? אני לעולם איני הולכת עד שם…

– היית צריכה להביא הנה את החתולים.

– חתולים? איזה חתולים? לילה טוב. אני הולכת לישון. אני עייפה.

– לילה טוב.

 

3    🔗

בו בלילה אתה קורא בניירות המצהיבים, הכתובים בדיו שצבעה כעין החרדל; יש והם מחוררים מאפר הטבק שנשר מבלי־משים, מוכתמים על־ידי הזבובים. הצרפתית של הגנרל י’ורנטה אינה מצטיינת בכל אותן מעלות שאשתו מייחסת לה. אתה אומר לעצמך כי יש בידך לשפר את הסגנון במידה ניכרת, לצמצם את התאורים העוברים על גדותיהם של מאורעות העבר: ילדות בחווה באוֹאָחָקָה במאה התשע־עשרה, לימודים באקאדמיה צבאית בצרפת, ידידות עם הדוכס דה־מוֹרני ועם חוג מקורביו של נפוליאון השלישי, השיבה למכסיקו כאיש המטה הכללי של מאקסימיליאנו, הנשפים והטכסים הממלכתיים, הקרבות, המפלה, גבעת הפעמונים,⁵ גלות בפאריס. לא היה כאן דבר שלא סופר כבר על־ידי אחרים. אתה מתפשט תוך כדי הרהור בשִׁגיוֹנה המוזָר של הזקנה, בַערך הכוזב שהיא מייחסת לזכרונות הללו. אתה שוכב לישון מחייך, הוגה בארבעת אלפי הפזות שלך.

כה תישן, ללא חלומות, עד שנהר של אור מעיר אותך משנתך, בשש בבוקר, שכן גג הזכוכית הזה אין לו וילונות. אתה מאפיל על עיניך בכר ומנסה להירדם שוב. בחלוף עשר דקות אתה זונח את כוונתך זו, והולך אל חדר־האמבטיה שם אתה מוצא את כל חפציך מונחים על השולחן, בגדיך המועטים תלויים בארון הבגדים. סיימת את הגילוח והנה נשמעת יללת תחנונים וכאב המשביתה את דומיית הבוקר. רוטטת איוּמוֹת היא מגיעה לאזניך, קורעת את הלב בבקשת הרחמים שבה. אתה מנסה לאתר את מקורה: פותח את הדלת הפונה למסדרון ושם אינך שומע אותה. היללות הללו צונחות מלמעלה, מן האשנב. אתה מטפס במהירות על כיסא ומן הכיסא אל שולחן העבודה. כאשר אתה נשען על מדף הספרים תוכל להגיע אל האשנב, לפתוח אחד מזגוגיותיו, להתרומם במאמץ ולהעיף מבט בגינה הצמודה לבית, אותו ריבוע של עצי טַקסוּס ושיחי אטד, שם חמישה, ששה, שבעה חתולים – אי אפשר למנות אותם: אינך יכול להחזיק שם מעמד יותר משניה אחת – כבולים זה לזה, מתפלשים ומתגלגלים, עטופי להבה, מעלים תמרות עשן עכור ומפיצים ריח של עור חרוך. צונח אל תוך הכורסה, אתה מפקפק אם אמנם ראית מה שראית; אפשר שאך צירפתָ אותו מראה ליללות המחרידות הנמשכות עדיין, הולכות ופוחתות, ופוסקות לבסוף.

אתה לובש את החולצה, מעביר נייר על חרטומי נעליך השחורות ומטה אוזן, זאת הפעם, לצלצול הפעמון אשר דומה כי הוא עובר במסדרונות הבית וקרב אל דלתך. אתה מציץ אל הפרוזדור; אאורה צועדת והפעמון בידה, מרכינה ראשה למראך, מודיעה לך כי ארוחת הבוקר מוכנה. אתה מנסה לעצור אותה; אך אאורה כבר יורדת במדרגות הלולייניות, מצלצלת בפעמון הצבוע שחור, כמו ניסתה להקים על רגליה אכסניה או פנימיה שלמה.

אתה הולך אחריה לבוש חולצה ללא מקטורן, אך בהגיעך לאולם־הכניסה כבר נעלמה מן העין. דלת חדרה של הזקנה נפתחת מאחורי גבך: אתה מספיק לראות את היד המושטת מאחורי הדלת הפתוחה קמעא, מניחה את כלי החרסינה בכניסה ושבה אחור, כשהיא סוגרת את הדלת.

בחדר האוכל אתה מוצא את ארוחת הבוקר שלך על השולחן: הפעם ערכו את השולחן לאיש אחד בלבד. אתה אוכל בחיפזון, חוזר אל אולם־הכניסה, דופק על דלתה של הגברת קונסואלו. אותו קול רפה וחד מזמין אותך להיכנס. דבר לא נשתנה. אותה חשיכה מתמדת. נוגה המנורות וקדשי הכסף.

– בוקר טוב, אדון מונטרו. ישנת היטב?

– כן. קראתי עד שעה מאוחרת.

הגברת תנופף בידה כאילו חפצה להרחיק אותך.

– לא, לא, לא. אל תמהר להביע את דעתך. עבור על הניירות האלה וכאשר תגמור אמסור לך את היתר.

– בסדר, גבירתי. אוכל לטייל בגן?

– איזה גן, אדון מונטרו?

– הגן שמאחורי חדרי.

– בבית הזה אין גן. איבדנו את הגן כאשר בנו מסביב לבית.

– חשבתי שאוכל לעבוד טוב יותר בחוץ, באוויר החופשי.

– בבית הזה יש רק פאטיוֹ חשוּך שדרכו נכנסת. שם מגדלת בת־אחותי צמחי צל אחדים. זה הכל.

– בסדר, גבירתי.

– אני רוצָה לנוח כל היום. בוא לראותני בלילה.

– בסדר, גבירתי.

אתה עובר על הניירות במשך כל היום, עורך מחדש את הקטעים הנראים לך חלשים, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, ומהרהר בכך שעליך להאריך את משך העבודה כדי שהמשרה הקלה והמשתלמת הזאת תארך ככל האפשר. אם תצליח לחסוך לפחות שנים־עשר אלף פזות, תוכל להקדיש כשנה לעבודתך שלך, הדחויה, הנשכחת כמעט. עבודתך הגדולה הכוללת על התגליות והכיבושים הספרדיים באמריקה. עבודה שתסכם את כל הרשומות הפזורות, תבאר אותן, תגלה את הקשרים וההקבלות בין כל המפעלות והעלילות של תור הזהב, בין הדמויות הבולטות והמאורעות העיקריים של תקופת התחיה. ובאמת, בסופו של דבר אתה זונח את הניירות המשעממים של איש צבא האימפריה על מנת להתחיל בעריכת הכרטיסיות והסיכומים אשר לעבודתך שלך. הזמן אץ, ורק בשמעך שנית את הפעמון אתה מביט בשעונך, לובש את המקטורן ויורד לחדר האוכל.

אאורה כבר יושבת במקומה; ובראש השולחן תשב הפעם הגברת י’ורנטה, עטופה במטפחתה ובחלוק שלה, תסרוקתה נתונה בשבכת השיער, רכונה על צלחתה. אך גם לסועד רביעי נערך השולחן. אתה מבחין בכך בעוברך; הדבר אינו מטריד אותך עוד. אם במחירה של חרותך העתידה, חרותך היוצרת, עליך להשלים עם כל שגעונותיה של הזקנה הזאת, אתה מוכן לשלם את המחיר בלי היסוס. אתה מנסה, בראותך אותה גומעת מן המרק, לחשב את גילה. יש רגע שמעבר לו נבצר מאתנו להבחין בחלוֹף השנים: הגברת קונסואלו עברה גבול זה מכבר. הגנרל אינו מציין את גילה באותו חלק של הזכרונות שקראת עד עתה. אך אם הגנרל היה בן ארבעים ושתים בעת פלישת הצרפתים ומת ב־1901, ארבעים שנה לאחר מכן, הרי שהיה בן שמונים ושתים במותו. הוא נשא לאשה את הגברת קונסואלו לאחר התבוסה בקֶרֶטארוֹ והיציאה לגלות, אך היא ודאי היתה ילדה בימים ההם…

התאריכים יתערבבו במוחך, שכן הגברת כבר החלה לדבר, באותו לחש חד, רפה, אותו ציוץ צפור; היא מדברת אל אאורה ואתה מקשיב, שקוע באכילה, לפירוט המדויק של תלונותיה, מיחושיה, חששותיה מפני מחלות, עוד קובלנות על מחירי התרופות, על הלחות השוררת בבית. היית רוצה להתערב בשיחה זו על עניני הבית ולשאול על המשרת שהביא אתמול את חפציך, אך מעולם לא ראית אותו, ולעולם אין הוא מגיש לשולחן: היית שואל על כך, אלמלא לפתע אתה נותן דעתך על כך שאאורה, עד לרגע זה, לא פצתה את פיה ואוכלת בהשלמה מוכאנית כזאת, כאילו מצפָה לאיזה דחף שלא מתוכה, כדי לקחת את הכף, את הסכין, לחתוך את הכליות – אתה חש בפיך שוב את טעמן של הכליות, זהו כנראה המאכל האהוב בבית זה – ולהביא אותן אל פיה. אתה מפנה מבטך במהירות מן הדודה אל האחיינית ומן האחיינית אל הדודה, אך הגברת קונסואלו בזה הרגע עוצרת כל תנועה, ואאורה, בעת ובעונה אחת עמה, מניחה סכינה על הצלחת ויושבת בלי לנוּע ואתה זוכר כי שבריר של שניה קודם לכן הגברת קונסואלו אף היא עשתה כן.

הן יושבות דומם במשך דקות אחדות: אתה גומר לאכול, הן יושבות ללא נוֹע כפסלים, מביטות בך באוכלך. לבסוף אומרת הגברת:

– עייפתי. לא הייתי צריכה לאכול ליד השולחן. בואי, אאורה, לווי אותי לחדר.

הגברת תנסה למשוך את תשומת לבך: היא תביט בך ישר בפניך כדי שתביט בה אתה, אף־על־פי שדבריה יופנו אל אחייניתה. עליך לעשות מאמץ כדי להינתק מן המבט הזה – גם הפעם זהו מבט פַקוּח, בהיר, צהוב, בלי הצעיפים והקמטים המסתירים אותו בדרך כלל – עליך להתאמץ ולנעוץ את מבטך באאורה, הנועצת מבטה בנקודה ערטילאית, ושפתיה נעות חרש והיא קמה ממקומה בתנועות שאתה מצפה לראות כמותן בחלום, משלבת את זרועה בזרוע הישישה המגובנת ומובילה אותה לאט אל מחוץ לחדר האוכל.

יחידי אתה שותה מן הקפה אשר עמד על השולחן עוד בתחילת הארוחה, הקפה הקר שאתה שותהו בגמיעות, מזעיף פנים ושואל את עצמך האם אין לגברת כוח שלטון מסתורי על הנערה, ואם הנערה, אאורה היפה שלך הלבושה ירוק, אינה כלואה בניגוד לרצונה בבית הישן והחשוך הזה. מכל מקום, נקל יהיה להימלט בעוד הישישה נמה בחדרה החשוך. ואינך יכול להסיח דעתך ממה שצץ בדמיונך: אפשר שאאורה מצפה שתתיר אותה מן הכבלים שבהם כבלה אותה, מאיזו סיבה נעלמה, הזקנה הזאת ההפכפכת וטרופת־הדעת. אתה מעלה בזכרונך את אאורה רגעים אחדים קודם לכן, דוממת, קהת־חושים מפחד: ניטל ממנה הדיבר לנוכח העריצה, היא מניעה שפתיה בדממה, כמתחננת אליך חרש על חירותה, שבויה שהכנעתה הגיעה לכך שהיא מחקה את כל תנועותיה של הגברת קונסואלו, כאילו מותר לה לצעירה לעשות רק מה שעושה הזקנה.

תמונה זאת של טירוף גמור מקוממת אותך: אתה פונה והולך, הפעם לעבר הדלת האחרת, זו הפונה אל המסדרון שלרגלי המדרגות והיא נמצאת בצד חדרה של הישישה: שם בודאי גרה אאורה; אין חדר אחר בבית. אתה דוחף את הדלת ונכנס אל החדר, גם הוא חשוך, קירותיו מסוידים, והקישוט היחיד בו הוא ישו שחור. משמאל אתה רואה אותה דלת המוליכה כנראה לחדרה של האלמנה. פוסע על בהונות רגליך אתה קרב אליה, מניח יד על העץ, מרסן את חשקך: עליך לדבר עם אאורה ביחידות.

ואם אאורה רוצה שתעזור לה, היא תבוא אל חדרך. אתה נשאר שם, שוכח את הניירות הצהובים, את דפיך שלך המלאים פירושים והערות, הוגה רק ביופיה הבלתי־נתפס של אאורה שלך – וככל שתרבה לחשוב עליה כן תעשה אותה שלך, לא רק מפני שאתה חושב על יופיה וחושק בו, אלא גם מפני שעכשיו אתה רוצה בה כדי לשחרר אותה: מצאת לך עילה מוסרית לתשוקתך; אתה חש את עצמך חף מחטא ושבע רצון – וכאשר אתה חוזר ושומע את הפעמון המבשר, אינך יורד לארוחת הערב כי לא תוכל לשאת עוד תמונה מעֵין זו שראית בצהרים. אפשר שאאורה תבחין בכך, ואחרי ארוחת הערב תעלה לחפש אותך.

אתה עושה מאמץ להמשיך לעבור על הניירות. עייף ויגע אתה מתפשט לאטך, צונח על המיטה, נרדם במהרה, ובפעם הראשונה מזה שנים רבות אתה חולם, חולם על דבר אחד בלבד, על אותה יד ללא בשר, אשר קרֵבה אליך והפעמון בכַפָה, צועקת שתלך, שילכו כולם, וכשהפרצוף בעל העינים הריקות קרב אל פניך, אתה מתעורר בצעקה אילמת, מזיע וחש בַידיים הלוטפות את פניך ואת שערך, בַשפתיים הלואטות חרש חרש, מנחמות אותך, מרגיעות אותך ומבקשות שלווה ואהבה. אתה פושט את ידיך הפוגשות בגוף האחר, הערוֹם, ואז ינוע קלות המפתח שאתה מכירו ועמו האשה השכובה מעליך, נושקת לך, מכסה את כל גופך בנשיקות. אינך יכול לראות אותה בחשכת הלילה ללא כוכבים, אבל אתה מריח בשערה את ניחוח הצמחים של הפאטיוֹ, חש בעור זרועותיה הענוג והכמֵה, נוגע בשדיה בפרח השזור ורידים עדינים, חוזר ונושק לה ואינך מבקש ממנה מילים.

כאשר אתה ניתק, מיוגע, מחיבוקה, אתה שומע לראשונה את לחשה: “אתה בעלי”. אתה מסכים לדבריה: היא תאמר לך שהאיר השחר; תיפרד ממך בהבטיחה לחכות לך הלילה בחדרה. גם לזאת אתה מסכים, לפני שאתה נרדם, רגוע, קל, מרוקן מתענוג, שומר בקצות אצבעותיך את גופה של אאורה, הרטט שלה, התמסרותה: אאורה הנערה.

בדי עמל אתה מתעורר. הדפיקות בדלת נשמעות פעמים אחדות ואתה קם מן המיטה בכבדות, רוטן: אאורה, מעברה השני של הדלת, תאמר לך שאין צורך לפתוח: הגברת קונסואלו רוצה לדבר אתך; היא מחכה לך בחדרה.

עשר דקות לאחר מכן אתה נכנס אל “קדש הקדשים” של האלמנה. היא לבושה בגדיה. סמוכה על כרים מעשה תחרה: אתה קרב אל הדמות הדוממת שעיניה עצומות מתחת לעפעפיהן התלויים, הקמוטים, הלבנבנים: אתה רואה את קמטי הכיסים של הלחיים, את לֵאותו המוחלטת של העור.

מבלי לפקוח את עיניה היא תאמר לך:

– הבאת את המפתח?

– כן… אני חושב שכן. כן, הנה הוא.

– אתה יכול לקרוא את הגיליון השני. באותו מקום, עם הסרט הכחול.

אתה פוסע, והפעם בשאט־נפש, לעבר אותה תיבה אשר סביב לה שורצים העכברים, מציצים בעיניהם הקטנות הנוצצות מבין הלוחות המרקיבים של הרצפה, מתרוצצים לעבר החורים הפעורים בקיר הסדוק. אתה פותח את התיבה ומוציא את צרור הדפים השני. חוזר למרגלות המיטה; והגברת קונסואלו מלטפת את השפן הלבן שלה.

מצווארה המכופתר של הישישה מתמלט לו קרקור עמום:

– אינך אוהב חיות?

– לא. לא במיוחד. אולי מפני שאף פעם לא היתה לי שום חיה.

– הם ידידים טובים ובני לוויה נאמנים. ביחוד כאשר מגיע תור הזקנה והבדידות.

– כן. כנראה שזה כך.

– הם יצורים טבעיים, אדון מונטרו. יצורים שאינם צריכים לעמוד בנסיון.

– באיזה שם קראת לה?

– לשפנה? סאגה. חכָמה. מתנהגת על פי האינסטינקטים שלה. היא טבעית וחפשית.

– חשבתי שזה שפן.

– אה, אדוני, אינך יודע להבחין עדיין.

– טוב, העיקר שלא תרגישי את עצמך בודדה.

– נגזר עלינו להיות בודדות, אדון מונטרו, כי אומרים שהבדידות דרושה כדי להגיע למעלת הקדושה. שכחו האנשים שהבדידות מעמידה אותנו בנסיון קשה יותר.

– אינני מבין את דבריך, גבירתי.

– אה, מוטב כך, מוטב כך. אתה יכול להמשיך לעבוד.

אתה מפנה גבך אליה. פוסע אל הדלת. יוצא מן החדר. במסדרון אתה חושק שניך. מדוע אין בך האומץ לומר לה שאתה אוהב את הנערה? מדוע אינך נכנס ואומר לה, אחת ולתמיד, שיש בדעתך לקחת עמך את אאורה כאשר תסיים את העבודה? שוב אתה מתקרב אל הדלת; דוחף אותה, מהסס עדיין ומבעד לסדק אתה רואה את הגברת קונסואלו עומדת על רגליה, זקופה, בכל הווייתה חל שינוי, ובידיה היא אוחזת בגד־שרד: בגד־שרד כחול עם כפתורי זהב, כתפוֹת אדומות, אותות הצטינות מבהיקים עם סמל הנשר המעוטר, את בגד־השרד הזה נושכת הישישה בפראות, מנשקת לו בעדנה, שמה אותו על כתפיה וסובבת בצעדי מחול מתנודדים. אתה סוגר את הדלת.

כן: בת חמש־עשרה היתה כשהיכרתיה – אתה קורא בגליון השני של הזכרונות –: elle avait quinze ans lorsque je l’ai connue et, si j’ose le dire, ce sont ses yeux verts qui ont fait ma perdition:"⁶ העינים הירוקות של קונסואלו, שהיתה בת חמש־עשרה בשנת 1867, כאשר הגנרל י’ורנטה נשא אותה לאשה ולקח אותה עמו לחיות בפאריס, בגלות. Ma jeune poupée,⁷ כתב הגנרל ברגעי ההשראה שלו, ma jeune poupée aux yeux verts; je t’ai comblée d’amour:⁸ הוא תיאר את הבית שבו גרו, את הטיולים, הריקודים, המרכבות, עולם האימפריה השניה; תיאור שלא הצטיין במאומה, כמובן. J’ai même supporté ta haine des chats, moi qu’aimais tellement les jolies bêtes…⁹ יום אחד מצא אותה פשוקת רגליים, הקרינוֹלינה שלה מופשלת מלפנים, והיא מענה חתול ולא ידע כיצד להעיר לה על כך מפני שנדמה היה לו כי tu faisais ça d’une façon si innocent, par pur enfantillage¹⁰ ולא עוד אלא שאותו מעשה הסעיר אותו כל כך, שבאותו לילה אהב אותה, אם לתת אמון בדברים שאתה קורא, בתשוקה עזה מאין כמוה, parce que tu m’avais dit que torturer les chats était ta manière a toi de rendre notre amour favorable, par un sacrifice symblolique…¹¹ הנה חישבתַ: הגברת קונסואלו היא כיום בת מאה ותשע שנים… אתה מקפל את הגיליון. בת ארבעים ותשע היתה כשמת עליה בעלה. Tu sais si bien t’habiller, ma douce Consuelo, toujours drappé dans des velours verts, verts comme, tes yeux. Je pense que tu seras toujours belle, même dans Cent ans…¹² תמיד לבושה ירוק. תמיד יפה, אפילו בעוד מאה שנה. Tu es si fière de ta beauté; que ne ferais-tu pas pour rester toujours jeune?¹³

 

4    🔗

עכשיו כשאתה מקפל שוב את הגליון, אתה יודע לשם מה חיה אאורה בבית הזה: כדי להנציח את אשליית היופי והנעורים של הישישה המסכנה טרופת־הדעת. אאורה כלואה כאן כמראה, כאיקונין נוסף על אלה של כותל התפילות, העמוס קמיעות, לבבות משומרים, שדים וקדושים דמיוניים.

אתה משליך את הניירות הצדה ויורד, משער את המקום היחיד בו עשויה אאורה להימצא בבקרים: המקום שיעדה לה הזקנה צרת־העין הזאת.

אתה, אכן, מוצא אותה במטבח, בשעה שהיא טובחת גדי: ההבל העולה מן הצוואר השסוע, ריח הדם השפוך, עיני הבהמה הפקוחות והקשיחות כל אלה מעוררים בך סלידה: מאחורי המראה הזה אובדת דמותה של אאורה הלבושה ברישול, שערה פרוע, והיא מוכתמת בדם, מסתכלת בך מבלי להכירך, וממשיכה במלאכת הקצבים שלה.

אתה מפנה אליה את גבך: הפעם תדבר עם הישישה, תטיח בפניה דבר חמדנותה, עריצותה הנתעבת. אתה פותח בדחיפה את הדלת ורואה אותה, מאחורי צעיף האורות, עומדת על רגליה, מקיימת את טקס הרוחות שלה: אתה רואה את ידיה מתנועעות, פשוטות באויר: יד אחת פשוטה וקפוצה, כאילו מנסה להחזיק דבר־מה בעמל רב, והאחרת מהודקת סביב לאיזה חפץ של אויר, הולמת פעם אחר פעם באותו מקום. באותו רגע, תחכך הזקנה ידיה בחזה, תיאנח, ותשוב לחתוך באויר כאילו – כן, אתה תראה זאת בבירור: כאילו היא פושטת עורה של חיה… –

אתה רץ דרך המסדרון, האולם, חדר האוכל, אל המטבח, שם אאורה פושטת לאיטה את עורו של הגדי, שקועה במלאכתה, בלא שהבחינה בכניסתך ולא שמעה אותך בדברך, מסתכלת בך כמו היית אויר.

אתה עולה לאיטך אל חדרך, נכנס, משליך עצמך על הדלת כמתירא מפני מישהו העוקב אחריך: מתנשם, מזיע, שבוי אין־אונים ביד הצמרמורת המקפיאה את עמוד שדרתך תחוש בודאות: אם משהו או מישהו יכנס פנימה, לא תוכל להתנגד, תתרחק מן הדלת ותניח לו לעשות כחפצו. אתה מזיז בקדחתנות את הכורסה, משעין אותה אל מול הדלת הזאת חסרת המנעול, דוחף את המיטה אל הדלת, מטיל עצמך עליה באפס־כוח ונטול רצון, העינים עצומות והזרועות לחוצות אל כרךָ: הכר שאיננו שלך; שום דבר איננו שלך…

אתה שוקע בַתרדמה, צולל עד קרקעית השינה הזאת שהיא המוצא היחיד שלך, הסרוב היחיד שלך לשגעון. “היא משוגעת, משוגעת”, אתה חוזר ואומר כדי ליישן את עצמך, חוזר במלים על אותה תמונה של הישישה הפושטת באויר את עורו של הגדי העשוי אויר בעזרת סכין־האויר שלה: “היא משוגעת…”,

בתחתית התהום האפלה, בחלום הדומם שאתה חולם אודות פִיות פעורים, באין קול, תראה אותה קריבה אליך מן הקרקעית השחורה של התהום, תראה אותה מתקדמת בזחילה.

בדממה,

מניעה את ידה נטולת הבשר, מתקרבת אליך עד שפניה יתנגשו בפניך ואתה תראה את החניכיים השותתים דם של הזקנה, החניכיים האלה חסרי השיניים ואתה צועק והיא מתרחקת שוב, מניעה את ידה, מפזרת לאורך התהום את השיניים הצהובות שהיא מוציאה מן הסינר המוכתם בדם:

צעקתך היא הד צעקתה של אאורה, הניצבת מולך בחלום, אאורה הצועקת מפני שאילו ידיים קרעו את חצאית הטפטה הירוקה שלה באמצעה ו

אותו ראש מגולח,

עם קרעי החצאית בידיים, סב אליך וצוחק חרש, ושיני הזקנה מורכבות על שיניו שלו, בעוד רגליה של אאורה, רגליה הערומות, נופלות שבורות ומרחפות אל התהום…

אתה שומע את הנקישה על הדלת, והפעמון שאחרי הנקישה, פעמון ארוחת־הערב. כאב־הראש מונע בעדך מקרוא את המספרים שעליהם מצביעים מחוגי השעון; אתה יודע שהשעה מאוחרת: נוכח ראשך השכוב חולפים ענני הלילה מאחורי אשנב הזכוכית. אתה מתיישב בעמל רב, המום, רעב. אתה שם את קיתון הזכוכית מתחת לברז של הגיגית, מחכה עד שיתחילו המים לזרום, ממלא את הקיתון ומרוקנו בכיור שבו אתה רוחץ פניך, ומצחצח שיניך במברשתך הישנה המלוכלכת במשחה ירקרקת, מזליף מים על שערך – מבלי לשים לב לכך שהיה עליך לעשות הכל בסדר הפוך מזה –, מסתרק בקפידה מול המראה הסגלגלה של הארון העשוי עץ אגוז, עונב את העניבה, לובש את המקטורן ויורד אל חדר האוכל הריק, שם ערכו את השולחן לאיש אחד בלבד: לך.

וליד צלחתך, מתחת למפית, חפץ זה שאתה ממשמש באצבעותיך, אותה בובה קטנה מדובללת, עשויה סמרטוטים, ממולאה במין אבקה הנשפכת מן הכתף שלא נתפרה היטב: הפנים מצוירות בטוש שחור, הגוף עירום, משורטט במשיכות מכחול אחדות. אתה אוכל את ארוחת הערב הקרה – כליות, עגבניות, יין – בידך הימנית בלבד: באצבעות ידך השמאלית אתה אוחז את הבובה.

אתה אוכל מוכנית, הבובה ביד שמאל והמזלג ביד השניה, מבלי שתתן דעתך, בתחילה, לכך שאתה כמו נתון בהשפעת היפנוזה, מנחש לאחר מכן את הסיבה שגרמה לתרדמתך המעיקה, לסיוטים שלך, ומזהה, לבסוף, את תנועותיך הסהרוריות עם אלה של אאורה, עם אלה של הישישה: מביט בתיעוב באותה בובה קטנה איומה למראה שאצבעותיך מלטפות אותה, זו שהנך מתחיל לחשוד בה כי נגועה היא במחלה מידבקת, נסתרת. אתה מניח לה ליפול על הארץ. מוחה את שפתיך במפית מציץ בשעונך ונזכר שאאורה קבעה לך פגישה בחדרה.

אתה קרב בזהירות אל דלתה של הגברת קונסואלו ואינך שומע כל רחש. אתה חוזר ומציץ בשעונך: השעה רק תשע. הנך מחליט לרדת, מגשש דרכך לאותו פאטיו מקורה שהאור אינו מגיע אליו ואשר לא שבת לעבור בו מאז חצית אותו, בלי לראותו, ביום בו הגעת לבית הזה.

אתה נוגע בקירות הלחים, המזוהמים; שואף אל קרבך את האויר המבושם ורוצה להפריד לחלקיהם את היסודות המרכיבים של הריח הבא באפך, להכיר את הניחוחות הכבדים, המפוארים, האופפים אותך. הגפרור המודלק מאיר בהבהוב אותו פאטיו צר ולח, המרוצף אריחים, שבו גדלים, מכל עבר, הצמחים הזרועים בשוליה של אדמה אדומה ומדולדלת. אתה מבחין בצורות המאורכות, המסתעפות, המטילות צילן לאור הגפרור הקטון המאוּכָּל, צורב את אצבעותיך, מכריח אותך להדליק גפרור חדש כדי שתתודע עד תום לפרחים, לפירות, לצמחים שאתה זוכרם מדברי רשומות עתיקים: העשבים הנשכחים הגדֵלים בשׂומים, מנמנמים: העלים הרחבים, הארוכים, השסועים, השעירים של צמח השכרון: הגבעול המשתרג שפרחיו צהובים מבחוץ, אדומים מבפנים; העלים המחודדים, דמויי־הלב, של החדק המר־מתוק; האפרורית המוֹכִית של פתילת־המדבר, הפרחים שלה דמויי השבולת; שיח הפּלכּוֹן הענֵף על פרחיו הלבנבנים; החדק הארסי, הבֶּלדוֹנָה. כל אלה שואבים חיים מאור הגפרור, מתנועעים עם צלליהם בעוד אתה מעלה בדעתך את השימושים השונים של אוסף הצמחים המרחיב אישונים, מיישן את הכאב, מקל על הלידות, מעודד, מחליש את הרצון, מביא ניחומים בשלווה חושנית.

אתה נשאר לבדך עם הניחוחות כאשר כבה הגפרור השלישי. עולה בצעדים אטיים אל המסדרון ושב ומטה אוזן אל דלתה של הגברת קונסואלו, ממשיך, על בהונות רגליך אל זו של אאורה: דוחף אותה בלי להודיע על כניסתך, ונכנס לאותו חדר חשוף ועירום שבו מאיר עיגול של אור את המיטה, את הצלם המכסיקני הגדול של הצלוב, את האשה ההולכת לקראתך כאשר נסגרת הדלת.

אאורה לבושה ירוק, באותה גלימת טפטה המגלה, כאשר קרֵבה אליך האשה, ירכיים בגון הלבָנה: האשה, תחזור ותאמר כשאתה מצמיד אותה אל גופך, לא הנערה מאתמול: הנערה מאתמול – תחשוב כשתיגע באצבעותיה, במותניה – לא יכלה להיות יותר מבת עשרים; האשה מהיום – ואתה מלטף את שערה השחור, הפרוע, את לֶחיָה החיוורת – נראית כבת ארבעים: משהו נתקשח בזמן שחלף מאתמול להיום מסביב לעינים הירוקות; אודם השפתיים ניטשטש מעבר למיתווה הקודם, כאילו חפץ לקבוע עצמו בהעויה עליזה, בחיוך סתום: כמו נתחלף בה לסירוגין, בדומה לאותו צמח שבפאטיו, טעם הדבש בטעם הלענה. אין לך שהות לחשוב יותר:

– שב על המיטה, פליפה.

– כן.

– בוא נשחק. אתה לא תעשה כלום, תן לי לעשות הכל.

יושב על המיטה אתה מנסה לגלות מה מקורו של האור העמום, המסתנן, אשר כמעט אינו מניח לך להפריד בין החפצים השונים ונוכחותה של אאורה לבין ההילה הזהובה האופפת אותם. היא ראתה אותך מביט מלמעלה, מחפש את המקור לכך. מקולה ניכר שהיא כורעת על ברכיה למולך:

– השמיים אינם גבוהים ואינם נמוכים. הם מעלינו ומתחת לנו בעת ובעונה אחת.

תחלוץ את נעליך, תפשוט את הגרבים והיא תלטף את רגליך הערומות. אתה חש במים החמימים הרוחצים את כפות רגליך, מרגיעים אותן, והיא מנגבת אותך במטלית עבה, שולחת מבטים חטופים אל צלם ישו העשוי עץ שחור, מתיקה עצמה לבסוף מרגליך, נוטלת אותך בידך, מהדקת אל שערה הפזור אגודות של סיגליות, לוקחת אותך בזרועותיה ומפזמת אותה מנגינה, אותו ואלס שאתה רוקד עמה, שבוי במלמול קולה, סובב בקצב האיטי, החגיגי, שהיא אוכפת עליך, לא מודע לתנועות הקלות של ידה הפורמות את חולצתך, מלטפות את חזך, תרות אחר כתפך וננעצות בה. גם אתה ממלמל אותו שיר ללא מלים, אותה מנגינה הבוקעת מאליה מתוך גרונך: סובבים לכם השניים, בכל פעם קרוב יותר למיטה; אתה חונק את השיר המתפזם בנשיקותיך השוקקות על פיה של אאורה, עוצר את הריקוד בנשיקותיך הנמהרות על כתפיה, על שדיה של אאורה.

בידיך גלימתה הריקה. אאורה, קורסת על המיטה, מניחה איזה חפץ סמוך לירכיה הצמודות, מלטפת אותו, קוראת לך בתנועת יד. היא מחליקה בידה על הרקיק הפריך, שוברת אותו על ירכיה שאינן חשות בפרורים המתגלגלים על מותניה: מושיטה לך את מחציתו של הרקיק ואתה לוקח אותו, שם אותו בפיך בעת ובעונה אחת עמה, בולע אותו בקושי: נופל על גופה העירום של אאורה, אל בין זרועותיה הפתוחות, הפרושות מקצה המיטה ועד קציה, כזרועותיו של אותו ישו שחור התלוי על הקיר עטוף שלמת משי אדומה, ברכיו פשוקות, פצע בצלעו, עטרת קוצים של שיח הערער לקפלט השיער השחור, הסבוך, הזרוע נקודות כסף. אאורה תיפתח כמזבח.

אתה לוחש את שמה – אאורה – באוזניה. וחש בזרועותיה המלאות של האשה הכרוכות על שכמך. שומע את קולה החמים באוזניך:

– תאהב אותי תמיד?

– תמיד, אאורה. אוהַב אותך תמיד.

– לעולם? אתה נשבע?

– אני נשבע.

– גם אם אזקין? גם אם יאבַד לי יופיי? גם אם השיער שלי ילבין?

– לעולם, אהובתי, לעולם.

– גם אם אמות, פליפה? תאהב אותי לעולם גם אם אמות?

– לעולם, לעולם. אני נשבע לך. שום דבר לא יוכל להפריד בינינו.

– בוא, פליפה, בוא…

אתה מחפש ביקיצתך את כתפה של אאורה ואינך נוגע אלא בכר, החם עדיין, ובסדינים הלבנים העוטפים אותך.

שוב אתה לוחש את שמה.

אתה פוקח עיניך: רואה אותה מחייכת, עומדת למרגלות המיטה, אך בלא שתסתכל בך. רואה אותה פוסעת לאטה אל פינת החדר, מתיישבת על הרצפה, שמה ידיה על הברכיים השחורות, המזדקרות מתוך האפלה שמבטך מנסה לחדור בעדה, מלטפת את היד הקמוטה הנשלחת מעומק האפילה המתבהרת יותר ויותר: לרגליה של הגברת הישישה קונסואלו, היושבת באותה כורסה שאתה מבחין בה לראשונה: הגברת קונסואלו המחייכת אליך, מנענעת בראשה, מחייכת אליך יחד עם אאורה המניעה בראשה בעת ובעונה אחת עם הזקנה: השתיים מחייכות אליך, מודות לך. שוכב במיטה, נטול רצון, אתה מהרהר בכך שהזקנה היתה כל הזמן בחדר;

אתה זוכר את תנועותיה, את קולה, את ריקודה,

אף על פי שאתה אומר לעצמך כי לא היתה כאן.

השתיים תקומנה כאחת, קונסואלו מן הכורסה, אאורה מן הרצפה. שתיהן תפנינה אליך גבן, תצעדנה לאטן לעבר הדלת המוליכה לחדרה של הזקנה, תעבורנה יחדיו אל החדר בו מהבהבים האורות נוכח צלמי הקודש, תסגורנה את הדלת מאחוריהן, תנחנה אותן לישון במיטתה של אאורה.

 

5    🔗

אתה ישן את שנתך עייף, בלתי־מרוצה. כבר בשנתך חשת באותה עצבות עמומה, באותה מועקה בסרעפת, עצבות שאינה נתפסת בדמיונך. גם אם יש לך זכוּת על חדרה של אאורה, אתה ישן בבדידות, הרחק מן הגוף אשר תדמה כי שלך הוא.

ביקיצתך אתה מחפש נוכחות אחרת בחדר ויודע כי אין זו נוכחותה של אאורה הנוסכת בך אי־שקט, אלא הנוכחות הכפולה של דבר־מה שהתחולל בלילה שעבר. אתה נושא ידיך אל הרקות, מנסה להרגיע את רגשותיך השרויים בערבוביה: אותה עצבות שהוכרעה מרמזת לך, בקול נמוך, בזֵכר של התרָאָה, כי אתה מחפש את המחצית השניה, וכי ההריון העָקָר של הלילה שעבר חולל את הכפילות שלך עצמך.

כבר אינך חושב, שכן קיימים דברים חזקים מן הדמיון: ההרגל המכריח אותך לקום, לחפש חדר אמבטיה הצמוד לחדר, לא למוצאו, לצאת כשאתה משפשף את עפעפי עיניך, לעלות לקומה השניה טועם את החמיצות הצמיגה של הלשון, להיכנס לחדרך כשאתה מחליק על לחיים שהעלו זיפים, לפתוח את ברזי הגיגית ולהיכנס אל תוך המים החמימים, להתפרק מכל דאגה, לא לחשוב יותר.

ובעודך מתנגב, תזכור את הישישה ואת הנערה שחייכו אליך חבוקות בטרם יצאו יחדיו, חבוקות: אתה חוזר ואומר כי תמיד כשהן יחד הן עושות בדיוק אותו דבר: מתחבקות, מחייכות, אוכלות, מדברות, נכנסות, יוצאות באותו זמן, כאילו האחת מחקה את רעותה, כאילו רצונה של האחת תלוי בקיומה של השניה. אתה פוצע קלות את הלחי, חושב על אודות הדברים הללו בעודך מתגלח; משתדל לשלוט ברוחך. מסיים את רחצת הבוקר, סופר את החפצים בארון התרופות, את הבקבוקים והשפופרות שהביא המשרת שמעולם לא ראית פניו מן המעון בו התגוררת: אתה לוחש את שמותיהם של החפצים הללו, נוגע בהם, קורא את הוראות השמוש ואת תכולתם, מבטא בשפתיך את שם המפעל, מעסיק עצמך בדברים אלה כדי לשכוח את הדבר האחר, הדבר האחר ללא שם, ללא סימון, ללא ממשות הנתפסת בשכל. למה מצפה ממך אאורה? אתה שואל עצמך בשעה שאתה טורק בנקישה את ארון התרופות. מה רצונה?

עונה לך הקצב העמום של הפעמון ההוא המטייל לאורך המסדרון, מבשר לך כי ארוחת הבוקר מוכנה. אתה ניגש, חשוף חזה, אל הדלת: בהפתחה אתה נתקל באאורה: אין זאת כי אאורה היא מפני שהיא לובשת טפטה ירוקה כתמיד, אף על פי שצעיף ירקרק מסתיר את תווי פניה. אתה לוקח בידך את פרק ידה של האשה, אותו פרק יד צנום, מרטט…

– ארוחת הבוקר מוכנה… – היא תאמר לך בקול הנמוך ביותר ששמעת מעודך…

– אאורה. די להעמיד פנים.

– להעמיד פנים?

– אמרי לי האם הגברת קונסואלו מונעת ממך לצאת, לחיות את חייך; מדוע עליה להיות נוכַחַת כאשר את ואני…? אמרי לי שתלכי אתי מיד כאשר…

– ללכת? לאן?

– החוצה, אל העולם. לחיות יחד. את אינך יכולה להיות כבולה לעולמים אל דודתך… למה המסירות הזאת? כל כך את אוהבת אותה?

– אוהבת אותה…

– כן; מדוע עליך להקריב כך את עצמך?

– אוהבת אותה? היא אוהבת אותי. היא מקריבה את עצמה למעני.

– אבל היא אשה זקנה, כמעט גוויה; את לא יכולה…

– יש בה חיים יותר מאשר בי. כן, היא זקנה, היא דוחה… פליפה, אינני רוצה לחזור… אינני רוצה להיות כמוה… אחרת…

– היא מנסה לקבור אותך בעודך בחיים. עליך להיולד מחדש, אאורה…

– צריך למות לפני שנולדים מחדש… לא, אתה לא מבין. שכח מה שאמרתי פליפה; עליך לבטוח בי.

– אם תסבירי לי…

– עליך לבטוח בי. היא עומדת לצאת לכל היום…

– היא?

– כן, השניה.

– היא תצא? אבל הרי מעולם…

– כן, לפעמים היא יוצאת. היא אוספת את כל כוחותיה ויוצאת. היום היא יוצאת. לכל היום… אתה ואני יכולים…

– ללכת?

– אם אתה רוצה…

– לא, אולי עוד לא. אני קשור בחוזה עבודה… כאשר אסיים את העבודה, אז…

– אה, כן. היא עומדת לצאת לכל היום. אנחנו יכולים לעשות משהו…

– מה?

– אני מחכה לך הלילה בחדר של דודתי. אני מחכה לך כמו תמיד.

היא תפנה אליך את גבה, תלך ותצלצל בפעמון ההוא, כאותם המצורעים המצלצלים על סביבותיהם, מזהירים את אלה שאינם יודעים: “סורו, סורו לכם”. אתה לובש את החולצה ואת המקטורן, הולך בעקבות השאון המתפשט של הפעמון הפונה לפניך לעבר חדר האוכל; אתה חדל לשמעו עם כניסתך לאולם: למולך באה מגובנת, נשענת על מקל מסוקס, האלמנה י’ורנטה היוצאת מחדר האוכל, קטנה, מקומטת, לבושה מין בגד לבן, עוטה צעיף מלמלה דהוי, קרוע, עוברת לידך מבלי להביט בך. מוחטת את אפה, מוחטת אפה ורוקקת בלי הרף כשהיא ממלמלת:

– היום לא אהיה בבית, אדון מונטרו. אני נותנת אמון מלא בעבודתך. המשך הלאה. זכרונותיו של בעלי צריכים לצאת לאור.

היא תתרחק, תדרוך על השיחים ברגליים קטנות של בובה עתיקה, נשענת על המקל הזה, רוקקת, מתעטשת, כאילו חפצה לגרש דבר מה מדרכי־הנשימה שלה, מריאותיה הגדושות. היית רוצה שלא לעקוב אחריה במבטך; אתה מתגבר על הסקרנות המתעוררת בך למראה בגד הכלולות המצהיב שהוצא מעמקי הארגז הישן שבחדר…

כמעט אינך שותה מן הקפה השחור והקר המצפה לך בחדר האוכל. אתה נשאר יושב כשעה בכיסא המקומר העתיק והגבוה, מעשן, מצפה לרחשים שאינם מגיעים כלל לאוזניך, עד שאתה בטוח כי הזקנה יצאה מן הבית ואינה יכולה להפתיעך. שכן, זה כשעה שאתה מהדק באגרופך את המפתח לתיבה וכעת אתה שם פניך מבלי להקים שאון, אל האולם, אל המסדרון שבו אתה מצפה חמש עשרה דקות נוספות – שעונך יגיד לך זאת – כשאוזנך מוטה אל דלתה של הגברת קונסואלו, אותה דלת שהנך ממהר ודוחף אותה קַלות מיד לאחר מכן, עד שאתה מבחין מאחורי רשת האוּרִים של מנורות האיקונין במיטה הריקה, ההפוכה, שעליה מכרסמת השפנה את הגזר שלה: המיטה הזרועה תמיד פירורים, שאתה נוגע בה כעת כאילו האמנת שהישישה הזערורית מסוגלת להסתתר בין קפלי הסדינים. אתה פוסע אל התיבה שבפינה, דורך על זנבו של אחד מאותם עכברושים והוא מצווח, חומק מדריסת העקב שלך, רץ להזהיר את יתר העכברושים בשעה שידך מקרבת את מפתח הנחושת אל טבלת המתכת המעלה חלודה, החורקת כשאתה מכניס בה את המפתח, ואתה מסיט את הבריח, מרים את המכסה ומקשיב לחריקת הצירים החלודים. אתה לוקח את הצרור השלישי – סרט אדום – של הזכרונות, ובהרימך אותו מוצא את התצלומים הנושנים הללו, נוקשים, מכורסמים בשוליהם, ואתה לוקח גם אותם מבלי להביט בהם, לוחץ את כל האוצר אל חזך, נמלט בחשאי מבלי לסגור את הארגז אפילו, שוכח את גודל רעבונם של העכברושים, עובר את המפתן, סוגר את הדלת, מחליף כוח ליד קיר המסדרון, עד שנשימתך חוזרת לתיקנה ואתה יכול לעלות לחדרך.

שם תקרא את הניירות החדשים, את ההמשך, את תולדותיה של תקופה גוססת. הגנרל י’ורנטה מספר בלשונו הנמלצת על אישיותה של אֶאוּחֶניה דה מוֹנטיחוֹ, משתפך בהבעת רחשי כבוד לדמותו של נפוליאון הקטן, שולף את המליצות הצבאיות שלו כדי להודיע על פרוץ המלחמה הצרפתית־פרוסית, ממלא עמודים שלמים בצער ויגון על התבוסה, נואם בהתלהבות לפני אנשי הכבוד נגד המפלצת הרפובליקנית, רואה בגנרל בוּלנז’ה קרן אור של תקווה, נד למכסיקו, חש כי במקרהו של דרייפוס הכבוד – תמיד הכבוד – כבודו של הצבא הושב לו… הדפים הצהובים מתפוררים למגע ידך; כבר אינך נזהר בהם, אתה אך מחכה שתופיע שוב האשה בעלת העיניים הירוקות: “יודע אני מדוע את בוכה לפעמים, קונסואלו. לא יכולתי לתת לך בנים, לך הקורנת על סביבותיך חיים..” ולאחר מכן: “קונסואלו, אל תנסי את אלוהים. עלינו להשלים. האם אין די באהבתי לך? אני יודע שאת אוהבת אותי; אני חש בזאת. אינני מבקש ממך לקבל את הדין, כי יהיה בכך משום עלבון בשבילך. אני אך מבקש ממך שתראי באהבה הגדולה הזאת שאת הוגה אלי, דבר שהוא מספיק לנו, דבר היכול למלא אותנו השניים מבלי שנצטרך למצוא מפלט בדמיון החולני…” ובעמוד אחר: “הזהרתי את קונסואלו כי כל השיקויים הללו לא יצלחו למאום. היא מתעקשת לגדל את צמחיה בגן, אומרת כי איננה מרמה את עצמה. העשבים לא יביאו לה פוריות בגוף אלא בנפש…” ומאוחר יותר: “מצאתי אותה הוזה, חובקת את הכר. היא צעקה: ‘כן, כן, כן, עשיתי זאת: יצרתי אותה; אני יכולה לקרוא לה, אני יכולה להפיח בה חיים באמצעות חיי’. היה עלי לקרוא לרופא. הוא אמר לי כי אינו יכול להרגיעה, דווקא מפני שהיא נתונה להשפעתם של סמים מרגיעים ולא ממריצים”… ולבסוף: “היום מצאתי אותה עם שחר, הולכת לבדה, יחפה, לאורך המסדרונות. רציתי לעצור אותה. היא עברה מבלי להביט בי, אבל מלותיה היו מכוונות אלי. ‘אל תעצור אותי – אמרה – אני הולכת לקראת נעורי, נעורי באים לקראתי. הם כבר נכנסו פנימה, הם בגן, הנה הם מגיעים’. קונסואלו, קונסואלו המסכנה… קונסואלו, גם השטן היה מלאך לפני כן…”

לא יהיו עוד דפים. כאן מסתיימים זכרונותיו של גנרל י’ורנטה: “Consuelo le démon aussi était un onge, avant…”¹⁴ ואחרי הדף האחרון, צלומי הדיוקנאות. דיוקנו של האדון בגיל העמידה, לבוש מדים: התצלום הישן והכתובת בפינה: Moulin, Photograph, 35, Boulevard Haussman והתאריך 1894, ותצלומה של אאורה: אאורה עם עיניה הירוקות. שערה השחור העשוי “בקבוקים”, נשענת על אותו העמוד הדורי, עם הנוף המצויר ברקע: הנוף של לורליי מן הריין. הבגד מכופתר עד צוואר, המטפחת ביד, כר קטן באחורי השמלה: אאורה והשנה 1876 כתובה בדיו לבנה ומאחור, על הקרטון המקופל של הדגרוטיפ, אותו כתב־יד עכבישי: ליום השנה העשירי לנשואינו, והחתימה, באותו כתב: קונסואלו י’ורנטה. בתצלום השלישי תראה את אאורה בלוויית הזקן, הפעם לבושה בנוסח כפרי, שניהם יושבים על ספסל בגן. התמונה נטשטשה מעט: אאורה לא תיראה כה צעירה כבתצלום הראשון, אבל זאת היא, זה הוא… זה… אתה.

אתה מצמיד את התצלומים הללו לעיניך, מרים אותם למול האשנב: מכסה ביד את זקנו הלבן של גנרל י’ורנטה, מתאר אותו בדמיונך כששערו שחור ותמיד אתה מוצא את עצמך, מטושטש, אבוד, שכוח, אבל אתה, אתה, אתה.

ראשך מסתחרר עליך, מוצף בקצב אותו ואלס רחוק המערפל את הראיה, את החושים, בריח הצמחים הלחים והבשומים: אתה נופל סחוט על המיטה, נוגע בלחייך, בעיניך, באפך, כאילו ירא אתה שאיזו יד נעלמה תלשה את המסכה שנשאת במשך 27 שנים: אותם תוי גומי וקרטון אשר במשך רבע המאה כיסו על פניך האמיתיות, פניך העתיקות, אלה שהיו לך קודם ואשר שכחת אותן. אתה מחביא את פניך בכר, מנסה למנוע מהרוח שתעקור את תווי הפנים אשר לך הם, ואתה רוצה בהם לעצמך. אתה נשאר כך כשראשך שקוע בכר, העינים פקוחות מאחורי הכר, מחכה למה שעתיד לבוא, למה שלא תוכל עוד למנוע. לא תחזור ותציץ בשעונך, אותו חפץ חסר תועלת המודד במרמה זמן שיועד להבל חיי־אנוש, אותם מחוגים המסמנים בחדגוניות את השעות הארוכות שהומצאו כדי לרמות את הזמן האמיתי, הזמן האץ לו במהירות מעליבה, קטלנית, ואשר שום שעון אינו יכול למדדו. שנות חיים, מאה, חמשים שנה: כבר לא תוכל להעלות בדמיון אותן מידות רמיה, כבר לא תוכל לקחת בידיך אותו אבק ללא גוף.

כשתינתק מן הכר, תקיף אותך חשיכה גדולה. יורד הלילה.

יורד הלילה. אצים להם, מאחורי הזגוגיות הגבוהות העננים השחורים, המהירים, הקורעים את האור העמום והוא מאמץ כוחו לאדות אותם ולגלות את עגלגלותו החיוורת והמחייכת. הירח יופיע בטרם ישוב האד האפל ויכסה אותו.

אתה כבר לא תצפה למאום. כבר לא תביט בשעונך. תרד בחפזון במדרגות המוליכות מן התא הזה שבו נותרו פזורים הניירות הישנים, תמונות הדגרוטיפ הדהויות; תרד אל המסדרון, תיעצר מול דלתה של הגברת קונסואלו, תשמע את קולך האטום שנשתנה לאחר שעות דומיה כה רבות:

– אאורה…

תשוב ותאמר: – אאורה…

תיכנס אל החדר פנימה. אוּרֵי המנורות כבו. אז תיזכר כי הזקנה החסודה נעדרה מן הבית כל היום והנרות כבו כי לא היה מי שיכלכל אותם. בחשיכה תפסע לעבר המיטה. תחזור ותאמר:

– אאורה… ותשמע את הרחש הקל של הטפטה על הכסתות, הנשימה האחרת המלווה את זו שלך: תפשוט את ידך לגעת בגלימה הירוקה של אאורה; תשמע את קולה:

– לא… אל תיגע בי… שכב על־ידי…

תיגע בשולי המיטה, תרים את הרגלים ותשכב בלי נוע. לא תוכל לעצור ברעד גופך:

– היא יכולה לחזור בכל רגע…

– היא כבר לא תחזור.

– לעולם?

– אני עייפה ויגעה. היא דעכה כבר. מעולם לא יכולתי להחזיקה לידי יותר משלושה ימים.

– אאורה… אתה רוצה להושיט ידך אל שדיה של אאורה. היא הופכת אליה את גבה: אתה יודע זאת על פי המרחק החדש ממנו מגיע קולה.

– לא… אל תיגע בי…

– אאורה… אני אוהב אותך.

– כן, אתה אוהב אותי. תמיד תאהב אותי, כך אמרת אתמול.

– תמיד אוהַב אותך. אינני יכול לחיות בלי נשיקותיך, בלי גופך…

– נשק אותי בפנַי; רק בַפַנים.

תקרב את שפתיך אל הראש הנרכן ליד ראשך, תלטף שוב את שערה הארוך של אאורה: תאחז בפראות בכתפיה של האשה השבירה, מבלי לשעות לתלונתה המרה; תקרע מעליה את גלימת הטפטה, תחבק אותה, תחוש בגופה הערום, קטן ואובד בחיבוקך, אין אונים, תתעלם ממחאתה המתייפחת, מאנקתה החלושה, תנשק לעור פניה, בלי לחשוב, בלי להבחין במאום: תיגע בשדיים הרפויים כאשר האור יחדור ויאיר ברוך ויפתיע אותך, יכפה עליך להפנות פניך, לחפש את הסדק בקיר שממנו מתחיל להאיר אור הירח, אותה פירצה שפרצו העכברים, אותה עין של קיר המניחה לאור הכַּסוף להסתנן פנימה ולפול על שערה הלבן של אאורה, על הפנים המבוקעות כפצָלות של בצל, חיוורות, יבשות, וקמוטות כשזיף מבושל: תתיק שפתיך מן השפתיים ללא בשר אשר נשקת, מן החניכיים ללא שנַיים הנפערות למולך. תראה לאור הלבנה את גופה הערום של הזקנה, של הגברת קונסואלו, רפה, מבותר קמטים, קָטָן וישיש, רוטט קלות כי אתה נוגע בו, אתה אוהב אותו, אתה חזרתָ, גם אתה חזרתָ…

תשקיע ראשך, עיניך הקרועות לרווחה, בשערה המכסיף של קונסואלו, האשה שתשוב ותחבק אותך כאשר יעבור הירח, לפיד שכיסוהו עננים, ושניכם תהיו כסויים ונסתרים מעיין ובאויר יינשא לזמן־מה זכרון הנעורים, זכרון שקרם עור וגידים.

– היא תחזור, פליפה, אנחנו נביא אותה שנינו. חכה עד שישובו אלי כוחותי ואני אחזיר אותה…