הכל, הכל, הכל: זוהַר זה של השמש, הכתלים, הגוף, הנשמה – הכל יתמוטט ויפול; הכל כבר נופל, נופל; היה יהיוּ – הזיה, תהוֹם, פצצה.
הפצצה – התפשטות מהירה של גאזים; עגילותה של ההתפשטות העלתה בזכרונו של ניקולאי דבר־הבל שנשכח.
בילדותו היה הוזה; לפעמים בלילה היה מקפץ לפניו, מתבהר והולך, גוש קטן וגמיש, עשוי אולי מגומי ואולי מחומר שבא מעולמות מאוד מוזרים; ונקש רכות ברצפה בקול כעין־הַלַכַּה: פאֶפ – פאֶפאֶפ; ושוב: פאֶפ – פאֶפאֶפ; בהתנפחו עד אימה, לבש תכופות מראה של אדון כרסתן דמוי כדור; ואותו אדון־כרסתן, משהפך לכדור מענֶה וּמוֹגִיע – היה מתרחב, מתרחב, מתרחב, ואיים להסתער:
– “פאֶפ…”
– “פאֶפּובִיץ'…”
– “פאֶפ…”
והוא התפוצץ לרסיסים.
ניקולנקה החל מצעק דברי־איוולת – שגם הוא מתעגל, שהוא – אֶפֶס; הכל בו נתאפס – נתאפס – אפס…
והמטפלת, קארולינה קארלובנה, בחולצה לבנה וגלילי־סלסול בשערה, הביטה בו בכעס מתוך עיגול־האור הצהוב של הנר, והעיגול – התרחב, התרחב; קארולינה קארלובנה חזרה ואמרה:
“אַת, קולינקה קטן־קטן, תרגעי: זה – מן הגדילה…”
לא הביטה – והתקטנה: התקטנה, התקט…
פאפ פאפוביץ' פאפ…
“מה אני הוזה?”
ניקולאי אפולונוביץ' הצמיד אצבעותיו אל מצחו: הזיה, תהום, פצצה.
ובחלונו, מעבר לחלון – הרחק, הרחק, מקום שם השתפלו בלאט החופים והבתים על איי הניבה נרכנו בענווה, היה חוד־המגדל של כנסית פטר־ופאול נתקע בשמיים הגבוהים – דוקרני ומענה, מנצנץ ללא חמלה. […]
ניקולאי אפולונוביץ' נחבט בדלת; בעברו הפך כסא, רץ אל השולחן:
–"אי… איפה זה?"
– “?”
– “!”
– “אה!”
– “הנה פה…”
– “טוב…”
ניקולאי אפולונוביץ' היה משוחח עם עצמו.
ו – כן: הוא נחפז…, והמגרה לא נשמעה לו; הוא השליך מן המגרה מכתבים צרורים בפתיל; תמונת־דיוקן גדולה; גברת קטנה וחמודה: הביטה בו; תמונת־הדיוקן עפה הצידה; מתחתה נמצא הצרור; הוא שקל אותו בכף־ידו: איזה כובד. והשמיטו בחפזה.
החל מתיר את שולי המגבת: קפצני וחסר־מנוח, נראה דומה יותר לַסֶנַאטוֹר: בעצם – לתצלום של הסנאטור משנת ששים.
האצבעות הרועדות לא התירו את הקשר; אף לא היה כאן מה להתיר: הכל היה ברור. ואף על פי כן, התיר את הצרור: לתמהונו לא היה שעור:
– “קופסת־ממתקים…”
– “אה?”
– “עם סרט!…”
ומשקרע את הסרט, התנפצה תקוותו (קיווה למשהו): בקופסת־הממתקים, מתחת לסרט הוורוד – במקום סוכריות מתוקות מתוצרת באלֶה חבויה היתה פחית.
עתה, אגב מישוש, הבחין במנגנון של שעון שהותקן מן הצד: צריך היה לסובב מן הצד מפתח־מתכת, בכדי שהמחוג החד השחור יכוּון לשעה הרצויה. ניקולאי אפולונוביץ' הרגיש, שלא יוכל לסובב את המפתח: הן לא היתה כל דרך לעצור את פעולת המנגנון. ועל מנת לחסום את כל דרכי־הנסיגה לפת ניקולאי אפולונביץ' את מפתח־המתכת באצבעותיו; אולי משום שפירכסו אצבעותיו ואחזתהו סחרחורת, צנח עתה אל התהום שממנה רצה להימלט: המפתח סבב לאטו – נעצר על שעה, אחר על שעתיים. וניקולאי אפולונוביץ'… נהדף איכשהו הצידה; הִפזיל מבטו אל השולחן: עומדת לה פחית של סרדינים שמנים (פעם זלל סרדינים עד לזרא ומאז לא יכול לאכלם); פחית־סרדינים – כמו כל פחית־סרדינים: עגלגלת…
– “לא!”
פחית־סרדינים שאֵימה בקִרבה!
אך החיים שאין הדעת משיגתם כבר החלו רוחשים: זחלו: מחוג השעות, מחוג הדקות; מחוג השניות – חוט־שערה בַהוּל – היה מפזז במעגל, עד לאותו הרף־עין, שבו… –
– קִרבַהּ האיום של פחית־הסרדינים
יוטח – יתרחב לאין־שיעור; ואז:
תתנפץ פחית־הסרדינים… הגאזים יתפש־
טו חיש־קל, מעגלים־מעגלים, ויפוֹצצוּ
בהולם־רעם את השולחן; ויתפקע תוכו,
ויתפצפץ; הגוף – יתנפץ עם השבבים;
ביחד עם הגאזים יותז בוץ רירי, דביק;
תוך מֵאִית של שניה יתמוטטו הכתלים,
וקרבי־הפחית יתרחבו, ובשריקה יוטחו אל
הרקיע העמום שבבים, אבנים, דם.
בסערה יתאבכו תמרות־עשן מדובללות, וזנבותיהן ישתלשלו אל מי הניבה.
כיוון שסובב את המפתח, מן הדין היה שיניח את הפחית (למשל – בחדר־השינה הלבן); ואולי ימעך אותה תחת עקבו.
ימעך אותה תחת עקבו?
אזניו פירכסו: חש בחילה, כמו היתה זו הפצצה שבלע כמו שבולעים גלולה. מעל לסרעפת היה דבר־מה תופח וצבה.
הוא לא ימעך אותה לעולם!
לא נותר לו אלא להשליך אותה אל הניבה, אבל – לכך יש עוד זמן: עליו רק לסובב את המפתח עוד עשרים פעם; הכל יידחה; אך הוא התמהמה, בצנחו אין־אונים בכורסה; השינה גברה עליו; המחשבה, שהיתה רפה והולכת, נתקה מן הגוף והחלה מציירת מיני ערבסקות בטלות, נטולות־פשר… […]
ניקולאי אפולונוביץ' החל מדמדם; הוא – טוּראני ישיש; הוא – נתגלגל בבשרו־ודמו של אציל רם־יחש, על מנת לקיים מצווה נעלה: לערער את היסודות כולם; המפלצת הקדמונית צריכה היתה לכלכל עצמה בדם שנשחת; וּלאכֵל הכל בלהבה; המזרח עתיק־היומין הִמטיר על ימינו ברד של פצצות; גם ניקולאי אפולונוביץ' הוא פצצה טוראנית עתיקה; עתה התפוצץ לרסיסים משראה את מולדתו; ועל פניו הצטיירה ארשת מונגולית; דומה היה עתה למאנדארין מן השושלת התיכונה, שעטה מעיל במסעו למערב (הן היה בשליחות סודית).
הטוראני הישיש, שלבש לזמן־מה תחפושת־דוֹמִינוֹ אָרִית, הסתער בחיפזון אל ערימת המחברות, שבהן רשם את הנחות־היסוד למטאפיסיקה שהגה: וכל המחברות הצטרפו למפעל אדיר של חיים שלמים: משימה שכל־כולה מונגולית היתה מבצבצת ברשימותיו מבין כל הסעיפים והנקודות: השליחות שהוטלה עליו.
האורח, טוראני מרומם, ניצב: בתנועות קיצביות התרוממו ידיו אל־על; ומלבושו התנופף כרַחַף כנפיים במעופן; שולי הבטנה מעין העשן הבהירו, עמקו, והפכו לפתע רקיע, שניבט אל תוך האויר הקרוע בחדר־העבודה הקטן. סדק שעינו כעין הספיר נתגלה בחדר הגדוש ארונות (היה זה החלוק שהפך לסדק ענקי על פני הרקיע); כוכבים נצנצו שם… האוויר הדחוס כבקוּבּעת עם מִישׁרַת־כוכבים היה מכה ופועם.
וניקולאי אפולונוביץ' הסתער אל האורח (טוראני אל טוראני) ומחברתו בידו:
– “קאנט (גם קאנט היה טוראני)”.
– “ערכים כאַיִן מטאפיסי”.
– “יחסים חברתיים הבנויים על ערכים”.
– “הרס העולם האָרִי באמצעות מערכת־ערכים”.
– “לסיכום: זהו עסק מונגולי”.
הטוראני השיב:
– “המשימה לא הובנה: סעיף ראשון – הפרוספקט”.
– “במקום ערכים – מיספוּר: על־פי הבתים, הקומות והחדרים, ולעולמי־עד”.
– “במקום סדר חברתי חדש – הזרמה מחזורית מקוטלגת של אזרחי הפרוספקט”.
– “לא הרס אירופה, כי־אם אין־תמורה…”
– “עסק מונגולי…”
משפטו נחרץ: הקלסתר המקומט נרכן אליו וכמעט נגע בו: הוא נתן עיניו באזנו של האיש והבין, כי הטוראני הישיש שהדריך אותו בכל כללי החכמה הוא אפולון אפולונוביץ': עליו איפוא הרהיב להרים יד.
– "מיהו זה, איפוא…? מיהו זה…?
– “אביך…”
– “מי?”
המשפט החל.
שטף הזמן פסק; הכל גווע.
– “אבא!”
– “רצית לפצפץ אותי; משום כך הכל גווע”.
– “לא אותך, אלא…”
– “הכל מתמוטט: קורס ונופל על סאטוּרן…”
האוויר מבעד לחלון האפיל: הכל התלהט, ניתך, התרחב ללא מידה ושעור; הסתחרר נוראות.
"Cela… tourne… ", הצטווח ניקולאי אפולונוביץ', שהיה מאבד את גופו מבלי לחוש בכך.
– “לא, Sa… tourne…”.
עודו מאבד את גופו, היה חש במציאות הגוף: המרכז הסמוי מן העין, שהיה פעם תודעה, דומה ששמר על צלמו הקודם; סביב ההגיון נכרכו עצמות, ההיקשים נעטפו גידים, תוכנו של ההגיון עטה בשר; כך חזר ה"אני" והופיע בדמותו הגשמית; ולאחר שהתנפץ נתגלה בו “אני” זר: זה אשר בא במרוצה מסאטורן, ושב בחזרה לסאטורן.
הוא ישב כפי שהיה יושב קודם־לכן – ללא גוף, אך בתוך הגוף (כמה מוזר!). מעבר לחלון, בחשיכה נשמע קול: “טוּרן – טוּרן”.
מניין־השנים החל זורם לאחור.
– “מהו מניין־השנים עתה?”
אך סאטורן, אפולון אפולונוביץ', פרץ בצחוק וענה:
– “לא־כלום, קולינקה, לא־כלום: מניין־השנים, יקירי שלי, הוא אפס…”
– “אַי, אַי: מהו אם־כן פירושו של ‘אני הנני’?”
– “אפס…”
– “והאפס הוא…?”
– “פצצה”.
ניקולאי אפולונוביץ' הבין, שהוא – פצצה: נבקע בו בקע ונתפקע.
נתעשת מחלומו; הוא הבין: ראשו שעון היה על גבי פחית הסרדינים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות