עבודת־האלהים נסתיימה. עודו נושא בידו את הצלב, החל הכומר מחלק פיסות לחם־קודש כרסתניות לבעלת־האחוזה אוּטקִינַה, לשש בנותיה הבשלות ולאותם איכרים שהם עשירים גם חשובים, למי שמקטָרנו חדש ומגפיים לו עם קול־שריקה, למי שעמדה לו חכמתו להקים לו בקתות נאות ולצבור מצלצלים מִמִמכר יין בחשאי או מעיסקות מפולפלות – הקיצור, למי שטֶבע לו נוקשה וצייקני משל האחרים; הללו ניגשו אל הצלב המהוגן בצעד מדוד, אומר־הוד, ולא בלי הכרת־חשיבות היו מרכינים את פניהם המזוקנים עם השיער הגזוז־בעיגול, שהיה ספוג ריח שמן־זית זול; ומשנתרחקו הכפריים רמי־המעלה מדוכן־התפילה, העביר הכומר – ובתקיפות לגמרי לא קטנה, מכל־מקום – את הצלב על גבי חטמיהם של פשוטי־המקטורן המצטופפים (לא לשווא פִעפעה המורה, כי לה, לשקוּרֶנקוֹבַה, חבט כביכול הכומר בצלב על שיניה בכוח כזה, שהשיניים כאבו עת ארוכה). עתה היה דַאריָאלסקִי קרב אל הצלב – ביד אחת כבר היה הכומר מושיט לעומתו את הצלב, בעוד ידו השניה פשוטה אל לחם־הקודש – עת לפתע צרב אותו שוב מבטה של הכפרית המופלאה. ברטט קל רטטו שפתיה האדומות, המצטחקות, משל לוגמת היתה את נשמתו עד־תום דרך־חירות; ולא זכר, כיצד נצמד אל הצלב המהוגן, וכיצד הזמין אותו הכומר לכיסנים ממולאים, ומה תשובה השיב לכומר: רק זאת זכר, כי את נשמתו ביקשה הכפרית המחוטטת. לשווא שינן, כשהוא מעלה בנפשו את דמותה של קאטיה: “כלתי הטובה, כלה תמה שלי!” – הדמות האהובה דומה היתה כמצויירת בגיר על פני לוח בית־ספר: מורה מרושע מחה אותה במטלית, ועתה לא נותר שם דבר זולת ריקנות.

כפרית מחוטטת, נץ־טרף, ברוֹאוֹתיהָ ללא־גבינים – לא כפרח ענוג עלתה מתחתית־הנפש, וכלל לא כחלום, או כשחר, או כעשב דבשי, כי אם כענן, כסער, נמר – כברק נתגלגלה בחיה וחדרה לנפשו וקראה לו. ועורר החיוך בעדנת־שפתותיה עצבת שׁכוּרָה, עמומה, מתוקה, מרחפת, וצחוק, וחוסר־בושה. כך לוֹעַ תהוֹמוֹ של עבר בן ריבוא־שנים, הנפער כברק, מקים לתחיה זכרונם של דברים שמעולם לא היו בחייך, ומעיר בך קלסתר לא־נודע מוּכּר עד־אימה בחלום. ועולה הקלסתר בדמות ילדותך, שכמוה לא היה עוד, והיא היתה גם היתה. זהו, איפוא, קלסתר־פנַיך, כפרית מחוטטת!

כך הרהר דאריאלסקי – לא הרהר, שכן לא־מרצון נתרחשו ההגיגים בנפשו. ואילו היא כבר יצאה את הכנסיה, ובעקבותיה היה משתרך הנגר קוּדֶיָארוֹב, פניו ידועי־חולי וכל שש אצבעותיו תחובות בתוך סיבי זקנו הצהוב. הוא נתקל בדאריאלסקי, נתן בו מבט – הרף־עין: ניבטו פניו, ובשל־כך הציף את הנפש דבר־מה מבולבל וסתום – מין ערבוביה של כתמים. דאריאלסקי אינו זוכר, כיצד הגיע אל פתח־הכנסיה; הוא לא שמע, כיצד היה מגדל־הפעמונים של צֶלֶבֶיֶיבוֹ מטיח קריאות רועמות, לא שמע כיצד צווחו הסיסים שהתנודדו על המגדל אנה ואנה. חג־השילוש היה זורה ברוח שושני־בר וורודים, מרפרפים, והזבובים התיישבו בנחילי איזמרגד מזמזמים על גבות המקטרנים הדהויים, צרובי־השמש.

בחור עובר־אורח היה נופח במפוחית כשהוא לוחץ אותה אל בטנו, ומתחת לרגליו היה האבק מתעופף בנַפצוּצים דמוּמים; לפתע החל מרעים בקולו על פני הדרך. על פני הדרך נתמשכו עגלות; גלגליהן שלא נמשחו מייללים היו וחורקים. גגות־הפח של הבקתות והחלונות הנרגזים מחמת הלהט (אֵלוּ שלא נאטמו בכרית) הטילו את ברק השמש מהם והלאה. במרחק נראו ריבות בריאות־בשר, זוגות־זוגות; סינרים ירוקים, תכולים, צהובים־כקאנארי ואף זהובים חגורים היו למתניהן העבות. לרגליהן נעלו נעליים מגושמות כעין בולי־עץ, ועתה טופפו כטווסות. פוארוֹת דקות של עצי־ליבנה בוכיים זעות היו כפעם־בפעם מעל לבית־העלמין. מישהו שָׁרַק, והשיחים נענו לשריקה. מעל לקבר הוריה השתופפה דוֹמנַה יאקובלֶבנה, בתו של הכומר הצֶלבֶיֶיבִי המנוח, בתולה זקנה; מאחרי שיח ענבי־השועל יצא שמש־הכנסיה, האהיל בידו על עיניו והיה עוקב אחרי הריבה; כיוון שהיה מסוכסך עמה היה רוטן בקול – כמו בעלמא, אך מתוך שכּיוון את דבריו היטב לאזניה של דומנה יאקובלבנה: “צריך היה לחפור פה ולהוציא את העצמות, ולפנות את המקום; גם כך צפוף, וכאן עוד עצמות למשמרת…” הוא התקרב, הסיר בנימוס את כובעו והעיר בנימה בדוחה: “ומה, באת לבקר את אבא? יש אצל מי לערוך ביקור: נרקבו, כאמור, השרידים…”

“טפו, מעשה שטן!” הרהר דאריאלסקי והחל משפשף את עיניו: כלום ישן או לא ישן שם, בבית־התפילה, ההיה זה חלום אם לאו; הבלים: מן הסתם נתנמנם – לא טוב להזות לעת־צהריים; לא לשווא נאמר בכתבי־הקודש: “הושיענו משטן בצהריים…”

ובסלסלו את שפמו פנה דאריאלסקי והלך אל בית־הכומר, כשהוא כופה עצמו לראות בתוך נפשו את דמותה של קאטיה, ולבסוף אף היה משנן בזכרונו את השורות האהובות מתוך מארציאל; אך קאטיה, לא היתה קאטיה בכלל, ובמקום השורות של מארציאל החל דאריאלסקי שורק להפתעתו שלו: “ש–נ–ה א–ח–רייי ש–נ–ה חו–לפו–ת ה–ש–נייים… א–ב–דתי, ה–נ–ער, א–ב–דתי ל–עו–ל–מים…”