סילביה פלאת' נולדה בבוסטון, ב־1932, וגדלה בעיירה וינטרופ שלחוף האוקיאנוס האטלאנטי. אביה, יליד אוסטריה ופרופסור לביולוגיה, נפטר בהיותה בת שמונה. עקב כך עברה משפחת פלאת' להתגורר בבית הסב, בפרוור של בוסטון; האם, אשר קיבלה על עצמה מעתה עול פרנסה, סילביה פלאת' ואחיה הצעיר ממנה בשנתיים. לסילביה היתה הפרידה מעיר ילדותה גם פרידה מקרבת הים – עובדה אשר שבה והתייחסה אליה בגיל מאוחר.

סילביה סיימה בהצטיינות את לימודיה ב"סמית קולג'". בתקופה זו היא מתחילה לפרסם סיפורים קצרים, וכותבת שירים, תוך כדי התעניינות ספרותית חזקה ונערותית. היא מרבה לגשת לתחרויות ספרותיות וגורפת פרסים. היא זוכה בתחרות־כתיבה ונשלחת כעורכת־מישנה למערכת עיתון נשים גדול בניו־יורק. יחסה לכתיבה שוקד ומתאמן. עוד בהיותה תלמידת קולג' היא אומרת למשורר צעיר בן גילה כי יש לעבוד על שירים בקפדנות, להגישם מודפסים על נייר חלק ולבן ולהראות “נכוֹנוּת לקבל ביקורת”. היא מוּכרת כנערה אינטיליגנטית מאד, חברתית ובולטת.

ב־1954, כשהיא בבית אמה, בגיל עשרים ושתיים, היא מנסה לשים קץ לחייה על ידי לקיחת כמות גדולה של כדורי שינה. היא עוברת טיפול ממושך וקשה בשורה של בתי־חולים לחולי נפש. מאורעות אלו ועולמם יתוארו מספר שנים לאחר מכן ברומאן האוטוביוגראפי The Bell Jar.

לאחר החלמתה היא מסיימת בהצלחה רבה את לימודיה, וכן מקבלת מילגה מקרן פולברייט ללימודים בקיימברידג', אנגליה. בתמונות ובתיאורים היא מופיעה כאשה גבוהה; נאה; שיער בלונדיני ארוך, אסוף או גולש; לבושה בדרך כלל בפשטות, עם תכשיט על צווארה, או בחולצת ספורט אוורירית ופתוחה (בשנה האחרונה לחייה לבושה כבוּד ומקושט יותר). היא מתוארת כבעלת נוהג חברתי מנומס מאד, נדיב, המקשה לעתים על שבירת המחיצות עימה, ובאותה עת כמי שטובה ב"דיבוב" אנשים במסיבות ובאירועים חברתיים. בקיימברידג' היא קושרת קשרי הערכה עם מרצים ועם סטודנטים, מגלה ענין רב בלימודיה, נוטלת חלק בפעולות סטודנטיאליות, עורכת טיול נילהב בצרפת. במסיבת סטודנטים בקיימברידג' היא פוגשת בטד יוּז, אז משורר לא מוכר באמצע שנות העשרים שלו, המתבלט כדמות יוצאת דופן ומרשימה בסגנונה האישי והחברתי. סילביה פלאת' וטד יוּז נישאים חודשים אחדים לאחר פגישתם הראשונה. בלונדון, 1956.

מצבה הכלכלי, הן מן הבית הן במסגרת נישואיה, הוא סביר עד קשה. היא מקווה, בסמוך לאחר נישואיה, לשוב לארה"ב ולהשתקע שם. בני הזוג יוּז עושים שנתיים בארה"ב והיא מלמדת באותה תקופה בקולג' של נעוריה. בשנים אלו ניכר דימוי ההערכה והחיבה הסובב אותה, והיא מצטיירת כאישיות נעימה, נבונה מאד, שאפתנית, סגורה למדי ומושכת תשומת לב. בארה"ב היא מבקרת קבועה בסמינר לשירה של רוברט לואל באוניברסיטת בוסטון, שם היא מתיידדת עם המשוררת האמריקאנית אן סקסטון ועם יוצרים אחרים. לדעת רוברט לואל היא טרם פיתחה בתקופה זו את כוחה העיקרי, ושיריה המאוחרים יותר מכים אותו בהפתעתם.

בסוף שנת 1959 שבים סילביה פלאת' וטד יוּז ללונדון. באפריל 1960 יולדת סילביה פלאת' את בתה, פרידה, בלידת־בית, בעזרת מיילדת ובנוכחות הבעל. באותה שנה מתקבל לדפוס קובץ שיריה הראשון The Colossus. הביקורות החשובות מחייבות ומגלות עניין. זוהי תקופה פעילה, הקשורה בסדרי חיים חדשים, בצורך לחלק את הזמן בין עבודת הבית ועבודת הכתיבה, תקופה המסתמנת על ידי התפתחות ספרותית מואצת, ויש בה שיתוף פעולה רב, טכני ורעיוני, בין סילביה וטד יוּז. בלונדון הם שוכרים סטודיו בנוסף על דירתם ומתחלקים בו בקביעות. שם כותבת סילביה פלאת' את רוב פרקיו של הרומאן האוטוביוגראפי – לדבריה, כאדם שהולך למשרד ונועל מאחוריו את הדלת. כללית שמרו סילביה פלאת' וטד יוּז על נוהגי עבודה קפדניים כשסילביה מעדיפה לעבוד בשעות השחר.

ב־1961 עוברת משפחת יוּז לעיירה דווֹן, לבית ישן ודורש שיפוץ. סילביה פלאת' מעוניינת להשתלב בחיי הציבור של העיר הקטנה. בבית זה נולד בנה ניקולאס, בינואר 1962. היא מתוארת כמי שמתמסרת באותה תקופה ביעילות ובהתלהבות הן לענייני המשפחה והבית, והן למשימותיה הספרותיות, כשהיא מרבה לקרוא, ולהתעניין בעמדות ספרותיות תיאורטיות. כן היא מקיימת מגעים חברתיים פעילים ומרשימה כאישיות עירנית ונדיבה, כנה מאד ורצינית.

בקיץ אותה שנה חל משבר בחיי הזוג יוּז. סילביה פלאת' עוזבת את העיר דוון, ומשתכנת עם שני ילדיה בלונדון, בדירה ליד פרימרוס היל, בבית ששימש בזמנו מקום מגוריו של ייטס.

היא סובלת מהצטננות כרונית הפוקדת אותה מדי חורף, ובמיוחד בחורף הקשה של ששים ושלוש. בינואר יוצא לאור הרומאן שלה The Bell Jar תחת שם בדוי – ויקטוריה לוקאס – ותגובת הביקורת פושרת. כשהיא לבדה בדירתה עם שני ילדיה, בעיצומו של החורף הקשה, כולל הפסקות חמורות בחשמל ובמים, כשמצב בריאותה הפיזי אינו תקין, כשהיא מוציאה את רוחה בכתיבת שורה של שירים מכלים, לעיתים שניים שלושה שירים ליום, כשהיא עדיין מתכננת תוכניות לקיץ, ותוהה אם תוכל להשיג אומנת, בסביבת ימים אלה, היא שמה קץ לחייה בשעות הבוקר המוקדמות של ה־11 בפברואר.

בסמוך לאחר מותה גוברת ההתעניינות בדמותה ובשיריה והיא מתגלה לציבור רחב מאד של קוראי שירה באנגלית. ב־1965 יוצא לאור ספר השירים ‘אריאל’ ובו שירים שכתבה בימים ובלילות האחרונים לחייה. השירים המאוחרים מעמידים אותה בראש השורה הראשונה של השירה האנגלית־אמריקאנית בשני העשורים האחרונים; שונים ממה שידעה שירה זו, או ממה שציפתה לו.

“אגדת סילביה פלאת'”, שנתעוררה לאחר מותה, דורשת שתי הבחנות מרסנות. האחת, יש לזכור כי במקביל לרושם האימפולסיבי שיוצרים שיריה, הנה יחסה לכתיבה היה מקצועי מאד, מתאמן, מבוסס על עבודה קפדנית והתעניינות פואטית־רעיונית. והשניה – מיפגש עם יצירתה של סילביה פלאת' מוביל במודגש למפגש עם הדמות או האשה. מיפגש אחרון זה הוא בעל ערך ככל שאיננו מסתפק בראייתה כאשה יוצאת־דופן, ככל שאיננו חושש מלהציב את דמותה בקטיגוריות אנושיות, ואפילו רגילות, של עלילת חיים, המונהגת על ידי אישיות נעימה ונבונה, אשר פועלת במספר רבדים ומצבים של תודעה. בכך עשוייה אולי “אגדת” סילביה פלאת' לאבד מעוקצה, אך כך היא גם תישמר בכוחה התקף ביותר.

א.א.