‘הקול והזעם’ של פוֹקנר שהופיע לא מכבר בתרגומה של רינה ליטוין הוא רומאן קשה ביותר לתרגום, והבעיות שהוא מעורר אופייניות לקשיי התרגום לעברית בכלל. משמח לגלות התקדמות בדרגת המוּדעוּת לבעיות אלה – אפילו בהשוואה לתרגומה של רינה ליטוין עצמה ל’אור באוגוסט' של פוקנר (גם הוא ב’ספרית־פועלים'). יש לקוות כי מוּדעוּת כזו, שתיעזר אולי בביקורת שוטפת על הנעשה בשטח התרגום לעברית, תחלץ סוף־סוף את התרגום מן המסורות הפוּריסטיוֹת הנוקשות, שכפו על כל יצירה, בהתעלם מרוחה ומסגנונה המיוחדים, דפוסי מליצה דומים ומאובנים, שאין להם דבר עם השפה העברית החיה.

בעיית מפתח בכל תרגום היא מציאת מקבילה שוות־ערך לרמת הסגנון במקור ולאיפיוניה המיוחדים. לא די, כמובן, בתרגום מדוייק של משמעותה הראשית של כל מלה כשלעצמה; המתרגם חייב למסור במהימנות גם את כל המשתמע, לגבי המספר או הדמויות, מתוך אוצר־המלים והתחביר שנבחרו על־ידי הסופר, כמו השכלתו של דובר, מעמדו החברתי, מצבו הרגשי, גינוני סגנון המיוחדים לו, וכיו"ב. מקבילה שוות־ערך מבחינה סגנונית היא זו שתשמור הן על רמת הלשון במקור, והן על איפיוני הדובר המשתמעים ממנה.

ב’הקול והזעם' נזקקה המתרגמת למצוא מקבילות לכמה רמות לשון נבדלות זו מזו ושונות מאוד זו מזו (עגת הכושים, סגנונו של בנג’י המפגר, וכו'). בשניים מארבעת פרקיו של הספר – השלישי (של ג’ייסון) והרביעי (של המספר) – נראה לי כי הצליחה בכך במידה רבה מאוד. היא מביאה אקוויוואלנטים משכנעים, הנשמעים טבעיים ביותר כעברית, ועם זאת מוסרים את רוחו של המקור בדרך נאמנה. זוהי בלי־ספק הצלחה גדולה. הישגה בפרק השלישי מרשים במיוחד, לעומת הרמה הרווחת בתרגומים לעברית, אף כי מבחינה אובייקטיבית, ייתכן שדווקא סגנונו המורכב של המסַפר בפרק הרביעי קשה יותר לתרגום. בפרק שלישי זה, שכולו מונולוג של ג’ייסון, ניכרת השתחררות מן החרדה מפני עברית שאינה אקאדמית למהדרין. במקומה נמצא, במקרים רבים לשון בני־אדם, עברית כפי שהיא מדוּברת בפועל, הכוללת ביטויים אידיומאטיים ואפילו, רחמנא ליצלן, סלנג; עברית הנמנעת מאוצר־מלים וממיבנים דקדוקיים, שאיש אינו משתמש בהם כיום בדיבור, אלא לצורכי פארודיה, או משום שבילה בחברת חוני המעגל (או בחברתם של רוב המתרגמים לעברית) את חמישים השנה האחרונות. בשני הפרקים הללו הצליחה המתרגמת להשיג ריתמוס עברי טבעי, ולא תעתיק נוקשה של משפטי המקור, היוצר מפלצות היברידיות, שאיכלסו רבים וגם טובים מן התרגומים לעברית.

גם בשני הפרקים הראשונים – המונולוגים של בנג’י וקוונטין – ניכר מאמץ רציני להתגבר על בעיה זו, אף כי במידת הצלחה פחותה. הסיבה לכך נעוצה, לדעתי, בעובדה שלשפה ‘נמוכה’ מבחינה סגנוֹנית, אך לא ווּלגארית, קשה במיוחד למצוא מקבילות בעברית, אם אין רוצים להנמיך יתר על המידה. העברית הנמוכה, המקובלת ברחוב, רצופה שגיאות דקדוקיות, או מה שנחשב לשגיאות בעיני מדקדקים. באנגלית, ובשפות אחרות שלא פסקו מלשמש שפות־דיבור במשך דורות, אין המצב כך. שם תיתכן שפה פשוטה מאוד ועם זאת שפה הנחשבת נכונה ותרבותית, בתוך מיגוון רחב של רמות ‘גבוהות’ ו’נמוכות', הקיימות בפועל ולא רק להלכה, מוכרות היטב לדוברי השפה וניתנות להבחנה ברורה. כמו כן, קיימת באנגלית מסורת ארוכה, שפוקנר מסתמך עליה, של הכנסת הרמות ה’נמוכות' של הלשון לספרות – בדיאלוגים, או בפי מספרים שרמת לשון כזו הולמת אותם (האקלברי פין, למשל). בעברית, לעומת זאת, גם אם אומר כל אדם (משכיל!) “אני לא רוצה” או “אני צריך ללכת”, הרי שבספרים יאמר תמיד “איני רוצה” ו"עלי ללכת". בעוד שהצירופים ה’גבוהים' זרים לאוזן – זרים ה’נמוכים' לעיניהם של קוראי הספרות ונתפסים כצורמים. בעיה אחרת העומדת בפני המתרגם הרוצה להשתמש בעברית ‘נמוכה’, היא שרבות ממילות הסלנג, הקללות למשל, אינן מלים עבריות. מגוחך יהיה לשבץ בשיחתם של כושים, למשל, מלים ערביות או רוסיות, ככל שתהיינה נפוצות בשימוש היומיומי שלנו.

אם נבדוק כמה דוגמאות מתוך הפרקים הראשונים, נוכל להתבונן בבעיה ביתר בהירות. המתרגמת מעוניינת, למשל, להבחין באופן ברור בין שפתה של האם, קרולין קומפסון, לבין שפתו של בנג’י – ללא ספק הבחנה הכרחית וחשובה. אולם לשם כך היא מגביהה את שפתה של האם הרבה מעל לרמתה הסגנונית במקור.

לדוגמה: He’d better stay in. Benjamin. Stop that, now משפט דיבורי מובהק במקור, ההופך בתרגום ל־: “מוטב שיישאר בבית. בנג’מין, הפסק” (עמ' 12). בעברית זה ניסוח מאולץ למדי (אף כי הורגלנו, בודאי, להגבהות גרועות הרבה יותר בתרגומים אחרים), והתיקון המתבקש הוא בכיוון הדיבורי יותר, כמו המרת ה"הפסק" ב"תפסיק". אך, כאמור, הפשטוּת כרוכה כאן ב"שגיאה" דקדוקית, שאינה קיימת במקור (גם את ה"מוטב" אפשר היה להחליף ב"עדיף" או “כדאי”, הנשמעים לי טבעיים יותר במשפט מדובר).

מבוכתה של המתרגמת ניכרת במיוחד במשפטים, שבהם אין היא מצליחה לשמור על רמה לשונית אחידה, כמו במשפט שאומר הדוד מורי: “מוטב שתשאירי אותו כאן. הוא כבר היה בחוץ מספיק להיום” (עמ' 14);¹ “מוטב” אינו עולה בקנה אחד עם “מספיק להיום” מבחינת הרמה הלשונית. או משפט של קאדי, הילדה: “תני לו ללכת, אמא. אנא” (עמ' 14).

גם בפרק השני יש הגבהות סגנון מיותרות. כאשר שני סטודנטים מדברים ביניהם בשפה, שתישמע טבעית ומשכנעת לכל קורא אמריקאי, אין כל סיבה לשים בפיהם שפה גבוהה מזו של סטודנט מצוי בארץ: You’d better slip on your pants and run, תורגם כ"מוטב שתלבש את מכנסיך בזריזות ותרוץ" (עמ' 70). נדמה לי כי משפט כמו “כדאי שתשתחל לתוך המכנסיים ותרוץ”, יהיה מקבילה סגנונית מדוייקת יותר. או דוגמא קטנה נוספת: I’m going to eat first תורגם כ"אני מתכוון לאכול תחילה" (עמ' 73) – מדוע לא “קודם”? אין זה עניין קל־ערך המתייחס למלה זו או אחרת. כוח השיכנוע ומידת החיוּת של הדמויות תלויים בשפתן, והחלטה סגנונית עשויה להיות מכרעת ביחס לרושם שהן יוצרות בקורא. הסכנה היא שנציב דחלילים מנופחים במקום בני־אדם ודיקלום מלאכותי במקום שיחה חיה.

בעיה נפרדת היא זו של העגה הכושית. כאן נראה לי כי, בלית ברירה, אפשר לקבל את פתרונה של המתרגמת, אבל כפתרון חלקי בלבד. המתרגמת משלבת בשיחתם של הכושים קיצורים כמו ‘ני (אני), ‘כשיו (עכשיו), וכד’. כיוון שחשוב להעביר אל קורא העברי את השוני הבולט בין לשונם ללשון הלבנים, וכיוון שאין בעברית מקבילה טבעית לעגה זו, אין רע בשימוש בתחבולה זו כ’תמרור’ לקורא. אבל יש לזכור כי זהו רק תמרור חיצוני – בדומה, נאמר, להבחנה בין אותיות־הדפוס השונות ברומאן במקרים של מעבר זמנים: אמצעי זה חייב לבוא בנוסף לשפה נמוכה משכנעת, ולא במקומה. כך נמצא, למשל, ברצף אחד: “בכיין, אמר לאסטר. 'תה לא מתבייש […] אין לך סייח ברדרד [spotted] לרכוב עליו עכשיו, אמר לאסטר” (עמ' 18). “ברדרד” במשפט זה הוא כאבל בין חתנים. פתרון מן המוכן או פתרון קל אין. המתרגם, חייב להיות בעל אוזן קשובה, להכיר וּלהשתמש לפי הצורך, ברמות סגנון שונות, הן של לשון כתב והן של לשון דיבור.

בנוסף לבעיה המרכזית של מציאת מקבילות סגנוניות, קיימות גם בעיות תרגום אחרות, שעל כמה מהן ברצוני להעיר בקצרה. ראשית, בעניין מידת הנאמנות הנדרשת מן המתרגם. אין לי ספק כי על המתרגם להתחשב בראש־ובראשונה בקוראי הספר, ולא בחוקרים שיחקרו אותו. כלומר, עליו לחתור לכך, שהתרגום יעמוד כיצירה ספרותית לעצמה, אשר האפקט הכללי שלה שקול לזה של המקור; רק במקום השני באה הדרישה לאפשר לחוקרים לנתח את היצירה בעברית, במקום במקור, על כל דקויותיה הלשוניות. עם זאת, במקום שניתן לספק את הדרישה המחקרית לדיוק מירבי, מבלי לפגוע בקריאוּת התרגום, חובה לקיים דיוק זה. כוונתי, למשל, למקרים של חזרה על מלה במקור, בהקשרים שונים. חזרות כאלה משמשות לעתים־קרובות לבניית הקבלות למיניהן והפניית תשומת־לב אל מוטיבים חוזרים. לא תמיד אפשר לשמור על החזרה גם בתרגום, כיוון שהמלה העברית היא לעיתים בעלת טווח משמעויות צר יותר מזה של המלה במקור, והיא מתאימה בהקשרים מעטים יותר. אבל לעיתים קרובות יותר, המתרגם פשוט אינו מייחס לכך חשיבות, ומתעלם ללא הצדקה מתופעה חשובה זו. כך, למשל, בפתיחת הפרק הרביעי חוזרת המתרגמת על מלה, במקום שאין חזרה כזאת במקור (sunken face ו־collapsed face מתורגמים שניהם כ"פנים נפולות" – עמ' 215 – תרגום שאינו מדוייק כשלעצמו), ומתעלמת מחזרה במקום שהיא קיימת (bare מתאר את האדמה ואת כפות־הרגליים, ומתורגם פעם כ"ערומה" ופעם כ"יחפות", במקום ש"חשופה" ו"חשופות" בהחלט עשויים היו לספק – עמ' 216). כיוון שהמתרגמת עצמה הוכיחה – ב"אחרית דבר" כאן, ובמאמר שפירסמה עם הופעת ‘אור באוגוסט’ – כי היא מודעת לחשיבותן של חזרות כאלה, תמוה מדוע לא הקפידה לשמור עליהן. במקרים אחרים נפגע הדיוק בשל ‘החלקות’ על קשיים ופתרונות מדומים. לדוגמא: debris on a flood מתורגם כ"עיי מבול" (עמ' 71) – ניסוח “אלגאנטי” הועדף כאן על ניסוח מדוייק, והשיקול נראה לי מוטעה למרות יופיו של הביטוי בעברית.

ואולי זה המקום להזכיר תופעה נוספת, שאף היא שכיחה בתרגומים – כוונתי למקרים בהם המתרגם יוצא ידי חובתו מבלי לצאת ידי חובת הקורא, כשהוא בוחר במלים המוסרות, אומנם, את משמעות המקור, אך אינן אומרות דבר וחצי דבר לקורא. כך, למשל, אומר קוונטין על הוורדים: “לא בתולות כקרניות, כאסקלפיות” (עמ' 70). כאן אתה מוצא את עצמך במצב הפרדוכסלי של הזדקקות לפוקנר כדי להבין את העברית (לסקרנים: Not vitgins like dogwood milkweed), כיוון שמלים אלה הן פשוט חסרות־משמעות בעבור הקורא (אגב, במילון אבן־שושן – החדש – לא מצאתי אותן), וכיוון שממילא אין צמחים אלה מוכרים, עדיף היה לתת שמות מוכרים יותר של פרחים, שהם רק “קרובי־משפחה” לאלה שבמקור. והוא הדין באשר למלה כמו “לחיה” (עמ' 225, ללא ניקוד; במקור – cheekstrap). מוטב לתאר את האביזר בשתיים־שלוש מלים, במקום לבחור בקיצור־דרך כזה, שאינו מוסר כלום בסופו־של־דבר. ואם ברצונו של המתרגם להעשיר את שפת קוראיו, נדרשת לפחות הערה שתסביר את המלה, כפי שנהוג היה פעם בתרגומים ישנים; אחרת איש בודאי לא ילמד דבר.

ובעניין ההערות – כאשר בכל הספר כולו מובאות 21 הערות בלבד, מדוע להקשות על הקורא ולהביאן בסופו, ולא בתחתית העמוד? ומדוע אפילו במספר מועט שכזה חייבת ליפול טעות (הערה 4)? ועוד בעניין ההדפסה: ראשית, מדוע אין השמות מנוקדים, לפחות בהופעתם הראשונה? ושנית, כיוון שהוחלט משום־מה שלא לציין תחילת פיסקה בהזחה (הכנסת השורה פנימה), קורה לא פעם, כאשר פיסקה מסתיימת בדיוק בסיומה של שורה, שאין כל סימן לפתיחתה של פיסקה חדשה, וכמה פיסקאות במקור מתאחדות לאחת בתרגום. גם לדברים מסוג זה חייבת ההוצאה להקדיש תשומת־לב אחראית, ואין מקום לחירויות חסרות־הצדקה כאלה ביחס למקור.

אולם, לסיכום, גם אם יש מקום לשיפורים נוספים, עומדים הן מלאכת התרגום והן טיפולו של בית ההוצאה בצדדים הטכניים על רמה גבוהה (ויש לציין לטובה גם את המבוא ואחרית־הדבר שהוסיפה המתרגמת). נקווה כי ניתן לראות בכך חלק ממגמה כללית בגישה לתרגום בארץ, ולא תופעה בודדת.