הביקורת שהצביעה על דמיון רב בין “נעורי ורדה’לה” למחזותיו הקודמים של חנוך לוין, ושאלה האם אין הוא מתקרב אל חדגוניות ומיצוי עצמי, הזהירה מפני סכנה קיימת. במערכה הראשונה בעיקר חש עצמו הצופה כמי שמכיר את האזור ואת חוקיו. עם זאת התעלמה הביקורת ממגמה חדשה המופיעה, או לפחות הד לה מופיע, בעיקר במערכה השניה, והרומזת על אפשרות פיתוח והעשרה אצל יוצרה של העוצמה הממשית האחת ויחידה בדראמה העברית בשנים האחרונות.

לענין זה, בינתיים, רק הערה. בסידרת מונולוגים שמשמיעות הדמויות בעיקר במערכה השניה מתרמז סרוב של לוין להכיר בסכאמה שהוא עצמו היתווה בעבר, ובאפקטיביות רבה, כחזות הכל. ב"חפץ" וב"יעקבי ולידנטל" (שהיה כעין ואריאציה על חלק מן המארג ב"חפץ". כאן כמעט ולא היה חידוש) הוצב העדר־אפשרות־הקיום־ביחד של גורמים הפועלים זה על זה וזה אל תוך זה, ובהכרח מחסלים זה את זה. פוגרה היתה נוכחת כמין רגל דורסת שאינה מסיימת את תפקידה בלי שתחסל את סביבתה כולה, כשם שהמשולש איתמר יעקבי – רות שחש – דוד לידנטל, אשר לכאורה הובאו מתחיו הפנימיים אל איזון בסיום המערכה הראשונה, חייב היה להוביל אל ניפוץ עצמו בסיום המערכה השניה. חנוך לוין אינו משנה את אופי הגורמים הפועלים ואת חוקי פעולתם, הוא רומז על נסיון להתקיים עמם, על שדה אפשרויות שמכיל אותם, אבל גם יותר מהם. אם קודם לכן הוקדשה תשומת הלב כולה להפעלה אינטנסיבית של עקרון ולהובלתו עד שיאו וניפוץ נושאיו, מופנה המבט כעת אל אפשרות נוספת, אשר בלעדיה נראה העקרון עצמו צר הקף, מצומצם יותר במידותיו האנושיות. מפת הדברים ב"נעורי ורדה’לה" מכילה גם את ההתפשרות החרישית ואת תבונת המפסיד. לא מתוך טשטוש־חריפויות והקהיית־חודים אלא כמתוך שהסברה שאין אחריהם ולא כלום בוטה מדי ואולי נוחה מדי, כך שאפשר יהיה להסתפק בה כעת –

לכן סולקה פוגרה מן התמונה. ורדה’לה המחליפה אותה שונה ממנה גם בכך שהיא הנעלמת בסיום ומשאירה את דמויות־החפץ לגורלן, ולא כפי שהיה ב"חפץ", להיפך; שכן – וכאן עיקר השוני – מלכתחילה היא מעוצבת לא ככוח מוצק ומכניע מן החוץ, אלא כחומר שקוף, או כמין מראה שכמעט ואינה בעלת כוח משל עצמה. הסובבים אותה הם היוצרים אותה מתוכם. הם הזקוקים לה והם גם המגלים, אולי לראשונה, רמז לצורך ואפשרות להתקיים עימה ומעבר לה, ואינם רק נתונים בריצת אמוק להירמס על ידיה:

אופיים האמביוואלנטי של דברי הטבח מגלה אולי רק גון חדש, וגם ניסוחם מסורבל משהו ולא חד כפי שיודע חנוך לוין לעשות. המונולוגים הללו לא מקיימים עדיין דראמה שונה. אלה פרקים קומפאקטיים פחות וגם אינטנסיביים פחות משהועמדו ב"חפץ", אבל אולי פקוחי־עיניים יותר ורגישי־בחינה יותר. חנוך לוין מגשש בהם אל אפשרות לוותר על בלעדיותה של העמדה הסרקסטית, שתמיד היה בה משהו מן ההתרוננות והתרועה המקאברית. חוסר הנכונות לקיצוניות מקפיאת־דם בלבד היא גם ראשית, קלה ומרומזת, לנכונות לעמוד בקשת מחייבת יותר של התייחסויות. שום אמת לא ממוסמסת כאן ושום סנטימנטאליזציה של המצב לא נערכת, אבל גורם שסולק קודם לכן כדי לעשות את החשבון חד יותר מסתמן כעת ותובע התחשבות גם בו.