כמו בכל תחום ספרותי־תרבותי, כך גם בתחום התרגום הספרותי קיימת בכל ספרות ובכל תקופה נטייה לגיבושן של נורמות. נורמות אלה, כשהן זוכות למעמד בין־סובייקטיבי, הריהן נוטות לקבל מעמד של כללים אובייקטיביים שהכרעת המתרגם על פיהם היא מקור לתרגומים בעלי צביון אחד, כלומר מקור לסטיות מסוג אחד מן התרגום האדקוואטי או האקוויוואלנטי.¹

אחת מנורמות התרגום, השליטות זה זמן רב – במידת תוקף זו או אחרת – בתרגום הספרותי לעברית, היא הנורמה של הגבהה לשונית־סגנונית טוטאלית לעומת סגנונו של המקור, תוך התעלמות מטיב סגנון המקור ומן הפונקציות שלו שם. לנורמה שלטת זו נותנת ביטוי ברור וחד־משמעי לאה דובב־רוזנבאום, שקטעים מדבריה הובאו בראש המאמר. בדבריה של לאה דובב אין חידוש עקרוני, ומאמרי לא כדי להתפלמס אִתה נכתב. כוונתי להיתלות בדבריה לפתיחת דיון ביסודותיה של נורמת ההגבה ובתפיסת הלשון ותפיסת התרגום שהיא מעוגנת בהם.

 

אקוויוואלנציה סגנונית כבעיה בתרגום הספרותי    🔗

גרעין תפיסת הלשון העומדת מאחורי גישתם של לאה דובב־רוזנבאום ושל מבקרי תרגום ומתרגמים רבים אחרים מתמצה בניסוחה הפסקני: “אין רבדים של לשון בעברית”, ונורמת התרגום העולה מתפיסה זו היא: ‘גם אם (או: אף על פי ש) יש במקור דיפרנציאציות לשוניות־סגנוניות, וגם אם (או: ואף על פי ש) נודעת להן חשיבות, אל תעמיד בתרגום לעברית אף דיפרנציאציה אחת’.

מאחורי הנורמה הזאת מסתתרת הנחה, שיש לה שורש מוצק בבלשנות המשווה ובתורת התרגום, והיא נכונה ללא ספק – אבל בשום פנים אינה מיוחדת לעברית: אי־אפשר לבטא בתרגום כלשהו אותן הדיפרנציאציות הסגנוניות שבמקור, ובדרך־כלל (ואולי אפילו תמיד) גם לא את כל הדיפרנציאציות שבו. כל תפיסת תרגום שקולה (“שפויה”?), בין שהיא מנוסחת – בשלמותה או בחלקה – ובין שאינה אלא אינטואיטיבית, מכתיבה אפוא למתרגם שלושה צעדים־שיקולים:

(א) מה טיב הדיפרנציאציות שבמקור, מהן הפונקציות שלהן בו ומהי מידת חשיבותן;

(ב) אֵילו דיפרנציאציות קיימות בלשון הקולטת, ומה טיבן (ערכיותן, הפוטנציאל הגלום בהן, וכדומה);

(ג) איך אפשר להעמיד בלשון הקולטת אקוויוואלנטים (ודוק: אקוויוואלנטים, ולא רפרודוקציה!) למאקסימום הדיפרנציאציות שבמקור, או למערכת הכללית של הדיפרנציאציות שבמקור, ולפונקציות שלהן־שלה.

לכאורה שוקלים גם בעלי הנורמה הנדונה את השיקולים האלה, וודאי שבמאמרה של לאה דובב־רוזנבאום ניתן למצוא יותר מרמז להם. לדבריה, הדיפרנציאציות הסגנוניות (אצל פוקנר) חשובות ליצירה (“אין ערוך לחשיבות ההבחנה בין ניבי כושים, כושים־לחצאין, ואינדיאנים־לחצאין אצל פוקנר”), אבל “אין רבדים של לשון בעברית”, ולכן אין צורך – יתירה מזו: אין אפשרות – לשאול את השאלה השלישית ולצעוד צעד כלשהו המתחייב ממנה. משמע: אין צורך ואין טעם לחפש אקוויוואלנטים סגנוניים בעברית, כי מטבע הלשון הזאת הוא, שלא יוכל להימצא כל אקוויוואלנט שהוא.

אלא שפתרון “פשוט וחותך” זה פשוט הוא יותר מדי, אם לא לומר – פשטני. ונקודת־התורפה בו נמצאת דווקא בציר שסביבו הוא סובב, בהנחת־היסוד שלו. האומנם אין דיפרנציאציות סגנוניות בעברית?

 

דיפרנציאציות סגנוניות בעברית    🔗

נתבונן למשל בסידרה הבאה: ‘אני חפץ’ – ‘אני רוצה’ – ‘יש לי חשק’ – ‘מתחשק לי’ (ואלה אינן כל האפשרויות הקיימות בעברית, כמובן). אין ספק שההבדל העיקרי בין ארבעת האיברים האלה הוא סגנוני; ואם ארבע האפשרויות קיימות בפועל בעברית החדשה (ומי יוכל לחלוק על כך?), הרי גם ההבדלים ביניהן, שסגנוניים הם, קיימים. יתירה מזו: לא “הבדלים” בעלמא לפנינו. שלושה מארבעת האיברים שבסידרה זו – הראשון, השלישי והרביעי – עומדים במעמד המכונה בבלשנות בשם “מסוּמנן” (marked) מבחינה סגנונית, כלומר: יש להם ערך סגנוני מובהק, ולכן ניתן על נקלה לנסח את ההבדלים שביניהם במונחים של רמות (או “רבדים”) של לשון, של סגנון. לכל מי שאוזנו כרויה ללשון החיה ברור, שהסדר שסידרתי את ארבעת האיברים בו הריהו סדר יורד של רמות סגנון.

דוגמאות כאלה ואחרות ניתן להביא לרוב, וסדרות־מערכות כאלה הן־הן שקובעות את התחלקותה, ואת אופן התחלקותה, של הלשון לרמות־סגנון ואת מעמדה של כל רמת־סגנון בה ביחסה לשאר הרמות.

יתירה מזו: גם השיקול העקרוני מונע את קיומה של לשון חיה החסרה דיפרנציאציות סגנוניות, או את קיומה של “לשון תיקנית” אחת, שאין חריגות מתקניה (בין למטה, בין למעלה). שהרי המונח “לשון תיקנית” אינו מציין לשון מסוימת אחת, כלומר תופעה (או מכלול תופעות) בלשון, אלא מקום במערכת הלשון; ומקום זה מוגדר, ככל מקום בכל מערכת שהיא, על יסוד שאר האלמנטים שבאותה מערכת ועל יסוד היחסים שביניהם. נמצא אפוא, שאם יש אפשרות לדבר על עברית תיקנית כל עיקר, הרי זה בזכות החריגות מתקניה. חריגות אלה הן, כמובן, מועמדות־בכוח למקום בתוך התקן בעקבות תהליכים של עלייה / ירידה, שהרי מערכת הלשון ניידת היא, ולא קבועה. אם יש משהו קבוע בלשון אין הוא “לשון” תיקנית (או תת־תיקנית או על־תיקנית) כתופעה, אלא “המשבצת” שהוענקה לה תווית זו, והמוגדרת ביחסה לשאר המשבצות שבמערכת אותה לשון. תופעות הלשון עצמן, הממלאות כל משבצת כזאת, עשויות להשתנות, והן אכן משתנות בלי הרף.

בעברית – כמו בכל לשון חיה – יש אפוא דיפרנציאציות סגנוניות. הן עשויות, כמובן, להיות שונות מן הדיפרנציאציות הסגנוניות בכל לשון אחרת, אבל בעצם קיומן אין להטיל ספק. לפיכך אין מנוס מלשקול גם את השיקול השלישי, אותו שיקול שנעלם לחלוטין לשיטתם של בעלי הנורמה הנדונה: הניסיון להעמיד אקוויוואלנטים לסגנונות שבמקור, ובעיקר להבדלים שביניהם, בהתחשב בשוני בין שתי הלשונות.

 

שוויון־ערך פונקציונאלי    🔗

אדגים גם שלב זה בתהליך התרגום בדוגמה קטנה אחת: הסידרה (וגם הפעם אין היא שלמה, כמובן) ‘אינ(נ)י רוצה’ – ‘(אני) לא רוצה’. האופוזיציה בין איבריה של סידרה זו בעברית של היום ברורה, וערכיותה הסגנונית מובהקת: ‘אינ(נ)י רוצה’ – לשון־כתב תיקנית ומעלה ולשון־דיבור־על־תיקנית (הרצאה, נאום וכדומה); ‘(אני) לא רוצה’ – לשון־דיבור תיקנית (ומטה, עד גבול מסוים). אמור מעתה: כשיש ביצירת הספרות העומדת לתרגום דיפרנציאציות סגנוניות בעלות תפקיד וחשיבות, והקטע המיתרגם כתוב בלשון־כתב תיקנית, מכוונת העברית החדשה את המתרגם לבחור ב’אינ(נ)י רוצה'; כשהקטע המיתרגם כתוב בלשון־דיבור תיקנית (ומטה), מכוונת אותו העברית לבחור ב'(אני) לא רוצה', ועוד יותר מזה – היא מעכבת בעדו מלבחור ב’אינ(נ)י רוצה'. גם אם בשני המקרים כאחד כתוב במקור (האנגלי למשל) I don’t want כופה העברית את הדיפרנציאציה שלה בין לשון־כתב ולשון־דיבור, ומכתיבה במקרה זה שימוש בשתי צורות שונות. מצד שני, אפשר שתהיה במקור דיפרנציאציה סגנונית המתבטאת בו בשתי צורות נבדלות, שאי־אפשר לבטאה בשתי צורות בתרגום. הוא שאמרתי למעלה: לא רפרודוקציה מחפש המתרגם, אלא אקוויוואלנט, שווה־ערך; ושוויון־הערך אינו מתבטא בצורתו של האלמנט שבתרגום לעומת צורתו של האלמנט שבמקור, אלא בפונקציות שיש להם בשני הטקסטים ובערכיות שיש להם בשתי הלשונות. שוויון־הערך הדרוש מושג כאשר מופיעים בשני הטקסטים המקבילים – במקור ובתרגום – אלמנטים בעלי ערכיות דומה במערכת הלשון שלהם ובעלי פונקציה דומה בטקסט, גם אם פעם אחת מפרקת לשון התרגום לצורך השגתו צורה אחת שבמקור לשתי צורות, ופעם אחרת היא מצרפת שתי צורות שבמקור לצורה אחת.

כפי שראינו כבר, מן ההתעלמות מהשיקול של שוויון־הערך הפונקציונאלי – הן כשיקול מקומי, בכל קטע וקטע של היצירה, והן כשיקול גלובאלי, ביצירה השלמה – נובעת הקלקלה הגדולה של ביטול דיפרנציאציות סגנוניות בעלות תפקיד ומשמעות ביצירה, וממילא הן לטשטוש אופייה הסגנוני והן לשינויים משמעותיים בה. בגלל תפיסת הלשון המוטעית, האומרת שאין בנמצא “עברית מדוברת”, ביטול הדיפרנציאציות בתרגום הספרותי לעברית הוא, כמעט בלי יוצא מן הכלל, בכיוון של הגבהת הסגנון לעומת המקור. ניתן לקבוע ככלל, כי ככל שרמת הסגנון במקור נמוכה יותר, ההגבהה (כלומר, הפער בין הסגנון בתרגום לבין הסגנון במקור) גדולה יותר. אם הסגנון במקור גבוה – הוא יישאר גבוה גם בתרגום; אם הסגנון בינוני – הוא יוגבה בתרגום עד ל"גבוה" או קצת מתחת לזה; ואם הסגנון במקור נמוך – גם אז הוא יוגבה בתרגום עד ל"גבוה" או קצת מתחת לזה. (והשווה בהקשר זה דוגמה הלקוחה מתרגום ממשי מאנגלית לעברית, שכדי שלא להלבין את פני המתרגם ברבים אני בוחר שלא לנקוב במראה־המקום שלה: האידיום האנגלי I’m dying to know תורגם ל"אני גווע לדעת"…)

לצד הקלקלה של ביטול הדיפרנציאציות הסגנוניות וטשטוש אופייה הסגנוני של היצירה המיתרגמת עלולים כשלונו של המתרגם לשקול את כל שלושת השיקולים שהצגתי למעלה וכפייתו בקיומה של העברית כלשון חיה להביא לקלקלה נוספת: יצירתו של פאסטיש לשוני. פאסטיש כזה נוצר, למשל, בשימוש ב"תיזהר" (גוף שני עתיד במקום ציווי, כמקובל בלשון־הדיבור) לצד “אינני חושב”, שניהם בשיח של דמויות פשוטות (השווה “הדוב”, עמ' 62). בליל זה מעיד אמנם על בקיאות בכתביהם של מתקני הלשון ומתקנניה, הנוטים “להתיר” את “השיבוש” הראשון ו"לאסור" את השני, או – במקרה הטוב יותר – על בקיאות במקורות שמסקנותיהם של בעלי־הלשון נסמכות עליהם; אבל הוא מעיד גם על אוזן אטומה לדיבורו של אדם מן היישוב ולחוסר רגישות להבדלי סגנון ולחשיבותם.

תרגום המתעלם מן השיקול של שוויון־הערך הפונקציונאלי אינו יכול אפוא להתיימר להיות שווה־ערך כלשהו למקור, וממילא הוא מחטיא את המטרה שלשמה נעשה.

 

“עברית טובה” ו"עברית גרועה"    🔗

יתכן שעל עצם קיומן של התופעות שהצבעתי עליהן בעברית החדשה אין בעלי נורמת התרגום הנדונה חולקים. הם לא יטענו, מן הסתם, שהעברית בכל אתר אחידה היא, אלא רק שמה שסוטה מגבולותיה של אחידות מסוימת איננו בגדר לשון הולמת. במלים אחרות, למעשה אין תפיסת התרגום שלהם נשענת על חסרונן של דיפרנציאציות סגנוניות בעברית, אלא על ההערכה שהם מעריכים אותן. ואכן, כך נאמרים הדברים אצל לאה דובב־רוזנבאום: אמנם יש סוגים שונים של עברית, אבל אין הם בגדר “רבדים של לשון”, אלא בגדר “עברית טובה” ו"עברית גרועה". משמע, חלק (ניכר) מן העברית החדשה, ומשום מה דווקא אותו חלק שרוב הישראלים נזקקים לו ודוברים אותו (וגם הוא אינו עשוי עור אחד, כידוע; וגם הוא אינו “רובד” אחד בלבד), פשוט אינו נראה לה, להם.

אבל טענת ה"אינו נראה לי" אינה יכולה לשמש ראָיה בתיאורה של לשון וגם לא (כפי שעוד אטען בהרחבה בהמשך) שיקול בתרגום. קיומן של תופעות הוא המכריע; ותופעות של לשון־דיבור קיימות בעברית, אם נאבה ואם נמאן, בין אם נרצה לעטרן בשמות מתארים כגון “עברית ישראלית מדוברת”, בין אם נסתער עליהן בשצף־קצף ונצמיד להם תווית מעריכה כגון “עברית שנשחתה”, ובין אם נוותר על שמות ותוויות מכל וכל. תופעות אלה קיימות, ולכן יש יסוד לראות בהן מועמדות שוות־זכויות (וחובות) להופיע בתרגום לעברית. במקום שהן שוות־ערך (פונקציונאליות) למקור, כמובן.

יתר על כן: עצם ההבחנה הדיכוטומית החד־משמעית בין “לשון טובה” ו"לשון גרועה" מופרכת היא מעיקרה. כל לשון, כולל זו המשמשת בספרות, תכליתה לשמש מכשיר של תקשורת, ולכן אין תופעת לשון כלשהי יכולה להיות “טובה” כשלעצמה או “גרועה” כשלעצמה, אותה תופעה עצמה יכולה להיות “טובה” למטרה אחת ו"גרועה" למטרה אחרת, ולהפך.

לכאורה זוהי בדיוק הטענה המסתתרת מאחורי התפיסה שמבטאת לאה דובב־רוזנבאום: ה"עברית הגרועה" “אי־אפשר לה להיחשב לכלי־עיצוב ספרותי”. אבל גם זו אינה אלא טענה נורמאטיבית מופרכת מעיקרה: מאחר שהספרות יכולה לנצל את כל משאבי הלשון, הרי כל לשון “טובה” עקרונית לשמש חומר־גלם ומכשיר־עיצוב ליצירת ספרות. השאלה הצריכה להישאל אינה אפוא, אם הלשון שנעשה בה שימוש היא כשלעצמה שייכת למשפחת “לשון טובה” (לצורכי ספרות) או “לשון גרועה” (לצורכי ספרות), אלא מה טיב השימוש שנעשה בה בכל מקרה לגופו. ועל המתרגם לשאול שאלה נוספת: איזו לשון, ובאיזה אופן של שימוש בה, תהיה אקוויוואלנטית ללשון שבחר מחבר היצירה המקורית לעשות בלשונו.

אין פירוש הדבר, שחייב אדם לאהוב ולעכל כל תופעה בלשון; אבל גם מבחינה זו אין העברית יוצאת דופן. גם בלשונות אחרות לא כל רובד ולא כל תופעה נראים לכל. אבל המתרגם אינו מתחייב ואינו חייב להשתמש בחיי היום־יום ב(כל) הלשון שהוא משתמש בה בתרגומו, ומותר לו שלא לחבב אותה – לפחות כשם שמחברה של יצירה אינו מתחייב ואינו חייב להשתמש מחוץ לספרות ב(כל) הלשון שהוא משתמש בה ביצירתו, ולפחות כשם שגם לו מותר שלא לחבב אותה. ובכלל, ה"אותנטיות" (או היפוכה, ה"זיוף") של תופעות בלשון אינם ערכים שיש להם חלוּת או תקפות כללית, אלא עניין סוביקטיבי, או לכל היותר בין־סובייקטיבי.

אין פירוש הדבר גם, שכל שימוש בלשון־דיבור (או בתופעת לשון אחרת) בתרגום קיים לעברית היה מוצלח. ההפך הוא הנכון: רבים הכשלונות מההצלחות. דוגמה מובהקת לשימוש כושל ב"לשון־דיבור", שהוא נפוץ למדי בתרגומים לעברית, הוא ריבוי הקיצורים וההשמטות נוסח “מה’תה אומר”, “אנ’לא רוצה”. אכן, כאן צודקת לאה דובב־רוזנבאום בדברה על “לשון גן הילדים”, אבל דוגמה זו עצמה מגלה את שני פניו האמיתיים של “כשל הלשון העברית המדוברת” בתרגום (ובמידה לא מעטה גם בספרות המקורית):

(א) הרושם הפטפטני, הילדותי, נוצר לא מעט הודות לגודש השימוש בתחבולה זו ולצפיפותו. הגדשת הסאה בעניין זה נובעת מהרושם המוטעה שיש למתרגמים (ולסופרים), שאת לשון־הדיבור המשובצת ביצירת ספרות יש ליטול כמות שהיא, “מן המציאות”, בלא כל סלקציה, בלא כל עריכה ובלא כל סיגנוּן; בעוד שלאמיתו של דבר די לפזר ביצירה אלמנטים מובהקים אחדים של לשון זו, ולהיזהר מלסותרם על־ידי אלמנטים השייכים שייכוּת מובהקת לרמות סגנון גבוהות יותר, כדי “ליצג” לשון־דיבור.

(ב) תופעת ההשמטה והקיטוע, על סימונה בגרש, אינם מסימניה המובהקים של העברית המדוברת (אלא בנוסחה שבפי ילדי הגן), ודאי ודאי לא של נוסחה הכתוב, בעוד שהיא מסימניה המובהקים של לשון־הדיבור בלשונות־מקור אחדות, ונשתגרה אפילו בנוסחו הכתוב. כשהשתמש המתרגם בקיטוע ובהשמטה הוא לא המיר אפוא את לשון־הדיבור שבמקור בלשון־דיבור בתרגום, אלא יצר קאלק ללשון המקור, בבואה של המצוי בה, וממילא רפרודוקציה – ולא שווה־ערך פונקציונאלי.

אכן, יש אמת גם בטענה, שקשה לה, לעברית בצורתה הכתובה, לעכל את לשון הדיבור, ובעיקר את הסלנג, וקושי זה אף הוא משורשי הכשלון שהזכרתי למעלה. אבל נקל להבין את הסיבה לו: עד היום נעשו רק נסיונות מעטים לשיבוץ רציני של לשון־הדיבור בעברית הכתובה, ובתרגומים עוד פחות מבספרות המקורית; ומובן שכשלונותיהם של השיבוצים המעטים שנוסו הפריעו עוד להמשך השימוש בלשון־דיבור בטקסטים כתובים. אכן, כל עוד כזה הוא המצב, יִקשה על העברית הכתובה לעכל את לשון־הדיבור. אבל הפתרון לקושי אמיתי זה אינו התעלמות ממנו תוך ספיקת כפיים ומשיכת כתפיים, אלא נסיונות חוזרים ונשנים של התמודדות חזיתית אתו. ואגב, גם בכך אין העברית שונה שוני עקרוני מלשונות אחרות; היא שונה מהן רק בשלב־ההתפתחות שהיא מצויה בו. ואין לי ספק, שהכיוון שהיא תלך בו – וזה הכיוון שעליה ללכת בו – יהיה, כמקובל בכל הלשונות, כיוון של שילוב לשון־הדיבור בלשון הכתובה, לפחות בספרות היפה.

 

לשון סינתטית וחירותו של המתרגם    🔗

על העברית המדוברת, שלדידם עולה ממנה “הד קרוב מדי”, מעדיפים בעלי נורמת התרגום הנדונה לשון אחרת, שהד רחוק מאוד עולה ממנה; הד רחוק עד כדי כך, שאולי אינו עולה עוד כלל. על לשון מועדפת זו, שיש לנקוט אותה “לפחות לגבי כל תרגום־לעברית”, אומרת לאה דובב־רוזנבאום: “בעצם הרי זו שפתו של המתרגם בלבד”. כוונתה לשבח, ואת הדגש היא שׂמה, ככל הנראה, על המלה “המתרגם”; אבל הדגש הראוי למשפט זה הוא על המלה “בלבד”, ולדעתי לא יבוא אלא לגנאי: “בעצם הרי זו שפתו של המתרגם בלבד”. שהרי מהי, לאמיתו של דבר, התביעה העולה ממנו? התביעה, שכל תרגום ספרותי לעברית ייעשה בלשון סינתטית לגמרי, לשון שאיש אינו דובר אותה ואיש אינו כותב בה, לשון שאינה מעוררת שום זיכרון של שום דבר – פרט לזכרו של המתרגם שסינתז אותה.

ודאי, לשונה של כל יצירת ספרות היא סינתטית במידה זו או אחרת. סינתטית היא גם לשונו של כל תרגום ספרותי; אלא שהגורמים המכתיבים את הסינתטיות שלה רבים ומורכבים מהגורמים הקובעים את הסינתזה של לשון־מקור וכוח־הכפייה שלהם גדול יותר. הרשות שיש לתת בידו של המתרגם לברוא לו “לשון משלו” אסור לה שתהיה בלתי־מוגבלת והסינתזה שלו אסור לה שתהיה בלתי־מוגבלת והסינתזה שלו אסור לה שתהיה בלתי־תלויה ונסמכת על ה"שגעונות" האידיוסינקראטיים שלו עצמו בלבד. כשם שכללי הלשון מדריכים אותו, כך חייב גם המקור, על הלשון והסגנון המשמשים בו, לכוון את דרכו. וכשם שכללי־הלשון, עם כל קביעוּתם ונוקשותם, פתוחים הם במידה רבה ומאפשרים ליצור במסגרתם ואריאציות שונות, כך גם במסגרת התכתיב של המקור יש למתרגם עדיין חופש־פעולה לא קטן, ועדיין ניתן לו לעשות את התרגום – כניסוחו של חוקר התרגום הצ’כי המנוח יירז’י לוי² – ל"תהליך של הכרעה" בין אפשרויות שונות, לפי קריטריונים שונים, ובסופו של דבר – אבל לא אך ורק – גם לפי טעמו האישי.

האבסורד שבחירוּת־היתר שמוכנים לאה דובב־רוזנבאום ובעלי בריתה לתת ביד המתרגם עולה בצורה ברורה מאין כמוה מהמלים שהיא משתמשת בהן לתיאור המוֹדל ללשון האידיאלית לתרגום לעברית: ה"לשון הנקיה [גם כשלשונו של המקור אינה נקיה?], הטובה [גם במקומות שהמחבר בחר להשתמש בהם בלשון “לא טובה”?], העשירה [גם כשהמקור העדיף לשון דלה, ולמרות הפונקציות שהעניק לה?] ביותר שהוא מסוגל לה {ומי שמסוגל ליותר ייחשב – אוטומאטית? – למתרגם משובח יותר?]“, “שפה מסוגננת [ואם המעיט המחבר בסגנוּן?], בלתי־שגרתית [ואם העדיף להשתמש – אולי במכוון – בלשון שיגרתית לחלוטין?], צבעונית מאד [גם כשהלשון האפורה דווקא היא הולמת את היצירה, או חלקים בה, יותר מכל?]”. מסתבר, שלפי תפיסת־התרגום שמייצגים לאה דובב־רוזנבאום ואמציה פורת, לא רק את “חמשת חומשי תורה” אסור לתרגום להזכיר, ולא רק את ה”תור לקולנוע", אלא גם את ערכיו ואת אופיו של המקור.

מאבסורד זה עולה מסקנה חד־משמעית: שום תיאוריה־של־תרגום אין לה זכות, וגם אין לה יכולת, לקבוע א־פריורי, במנותק מהמקור ומלשונו, איזו לשון צריך המתרגם לנקוט. על המתרגם לכפוף את עצמו למקור במידה שאין גדולה ממנה: אם ליוצר זכות להשתמש בלשון כרצונו על המתרגם חובה לכבד זכות זו ולחפש את האקוויוואלנט (הפונקציונאלי) הקרוב ביותר לשימוש שבחר בו היוצר. ואם קבע המחבר, שגיבוריו ידברו, למשל, לשון המזכירה (ולא לזר…) תור לקולנוע, מי אתה, המתרגם, שתקום כנגד קביעתו ותחליט, שבעברית אסור לדבריהם שיזכירו תור לקולנוע? אם בתחום המשמעויות (האינפורמאציה) לא ניתנת למתרגם חירות לשנות כרצונו, ככל הנראה גם לדידה של אסכולת התרגום הנדונה, אי־אפשר לתת לו חירות כזו גם בתחום הסגנון, ולוּ רק מן הסיבה הפשוטה, שגם הסגנון נושא אינפורמאציה!

 

האין מקום לנורמת־התרגום הנדונה?    🔗

את ההבדל בין גישותינו לשאלת התרגום הספרותי ניתן אולי להמחיש בדרך טובה על־ידי הצגת מעמדו של המתרגם לשתי שיטותינו. שנינו איננו מקבלים, ככל הנראה, את הדעה הפשטנית האומרת שהמתרגם הוא “פרשן” היצירה. מסתבר ששנינו שואלים מה הוא המתרגם אחרי שנתן פירוש (אינטרפרטאציה) למקור ולפני שהוציא את התרגום שלו לרשות הקהל כדי שהלה יפרש אותו (יבין אותו). לדידה של האסכולה שמייצגת לאה דובב־רוזנבאום, המתרגם כותב את היצירה מחדש בלשונו כאילו הוא מחברה; לשיטתי, המתרגם כותב אותה בלשונו כפי שהיה מחברה משתדל לכותבה בלשון זו. לשיטתה, אחד מתפקידיו העיקריים של המתרגם, אם לא העיקרי שבהם, הוא לחנך את ציבור הקוראים ל"לשון טובה"; לשיטתי, יש לו הזכות להיות מחנך הציבור רק אם הוא נציגו־מייצגו של המחבר מבחינה זו. ההבדל בין מחבר בעל ניצוץ של מתווך לבין מתווך בעל ניצוץ של מחבר הוא גדול מאוד, והוא מתבטא גם במעמדו של הקורא בתרגום שנעשה לפי שתי השיטות, לפי שתי מערכות הנורמות: לשיטתה של לאה דובב־רוזנבאום, יקבל הקורא יצירה “יפה”, שיש אמנם קשר בינה לבין המקור, אבל קשר זה עלול להיות מטושטש, לעיתים אפילו במקומות־מפתח, ובמכוון; לשיטתי יקבל הקורא יצירה, המשתדלת להיות אקוויוואלנט קרוב ככל האפשר למקור: “יפה” אם הוא יפה, “לא יפה” – אם אינו יפה. הדגש שאני שם על התביעה, שתינתן לקורא התרגום האפשרות לפרש את היצירה שבידו פירוש קרוב ככל האפשר לפירוש שנותן הקורא (הילידי) למקור גדולה אפוא לאין ערוך מתביעתה של אסכולת דובב; ודעתי היא, שתביעה זו יש להציג לתרגום הספרותי מכל לשון לכל לשון. לדעה המסתתרת מאחורי הנורמה שדנתי בה במאמר זה, שלפיה דין התרגום לעברית שונה מדין כל תרגום אחר, בגלל אופייה של הלשון העברית, אין בסיס, ואין כל צורך ב"תורת תרגום" מיוחדת לתרגום הספרותי לעברית. הבעיות הקונקרטיות שונות אמנם מלשון ללשון ומספרות לספרות, אבל הבסיס התיאורטי האחד מהווה נקודת־מוצא טובה – והכרחית – לכל תרגום ספרותי שהוא.

עם כל זאת, בכל דברי לא התכוונתי לטעון, שאין רשות לנסח נורמות תרגום כנורמות שניסחה לאה דובב־רוזנבאום ברצנזיה שלה על תרגום “הדוב” לעברית, או שאַל לאיש לתרגם על פיהן. שתיים היו טענותי העיקריות:

(א) הנורמות האלה נובעות מטעם סובייקטיבי, ולא ממצב־דברים אובייקטיבי; מאי־רצון לקבל חלק (קיים) מהעברית החדשה, ולא מחסרונו, ולפיכך – מהרצון שתהיה לעברית “תפיסת תרגום” מיוחדת, ולא מצורך אמיתי בה.

(ב) התרגום הנעשה על־פי נורמות אלה אינו תרגום במלוא מובנה של המלה, תרגום אקוויוואלנטי או אדקוואטי, אותו תרגום המוגדר כ"אקוויוואלנט קרוב ככל האפשר למקור מבחינת המשמעות (האינפורמאציה) ומבחינה סגנונית כאחד"³ (וראוי שוב להזכיר, שגם הסגנון עצמו עשוי לשאת אינפורמאציה).

אכן, יש מקום גם לתרגומים שייעשו על־פי נורמות כנורמות שמציגה לאה דובב־רוזנבאום, ויש בהם ללא ספק עניין וחשיבות מכמה וכמה בחינות. הצרה היא רק זו, שאצלנו, בעיקר אצלנו, תרגום כזה בדרך־כלל אינו בחינת “גם”, אלא בבחינת “רק”: יצירה שהופיעה בתרגום עברי אחד לא תתורגם שנית במשך עשרות שנים לפחות, הן בגלל ממדיו המצומצמים של שוק הספר העברי והן מפני שזכויות התרגום של הספר שבויות מעתה בידי המו"ל שפרסם את התרגום הראשון. ראוי לזכור, שתרגום בא בראש ובראשונה לתת בידי הקורא לא יצירה חדשה ובלתי־תלויה שנוצרה בידי מתרגמה, אלא שווה־ערך ליצירה קיימת, ושצרכן התרגום – בין אם קרא את המקור ובין אם לאו, בין אם הוא יכול לקרוא אותו ובין אם לאו – מעוניין בה, ולא באחרת. צריך אפוא לתבוע, שקודם כל יינתן לנו התרגום האדקוואטי (גם הוא זקוק לחידוש מדי פעם, אבל זו שאלה שראוי לדון בה במקום אחר), ורק אחר־כך – אם בכלל – ואריאציות על המקור, עיבודים שלו, שכתובים מלאים או חלקיים, נסיונות־יצירה של בעלי־לשון או של יוצרים, וכו' וכו'.