חוברת כפולה זו של ‘סימן קריאה’ רואה אור באיחור. רובה היה מסודר בדפוס עוד בחודש ספטמבר: במקומות בהם משמעותית העובדה שהיצירה נכתבה לפני מלחמת יום הכיפורים – ציינו תאריך בשוליה.

בגלל האיחור ביציאת החוברת לא ראינו מנוס מלהעמיס על הקוראים חוברת עבה, עבה מדי. בכך הושלמו ארבע חוברות של ‘סימן קריאה’ ועמדנו בהבטחתנו לתת ביד הקוראים 1200 עמודים.

עקב העליה במחירי הניר והדפוס ובתעריף שכר הסופרים נאלצנו להעלות את מחיר החוברת. גם עתה, למרות ש’סימן קריאה' הוא כתב־העת הספרותי הנפוץ בארץ (3000 אכס.) אין המכירה מכסה אלא 40% של ההוצאות, ועל החוברת להישען על מודעות ותמיכות ציבוריות.

לא כל מה שרצינו שיבוא בחוברות שיצאו – הישגנו. במיוחד בתחום התגובה, המסה והמחשבה העקרונית על הספרות העברית. ישימון התגובות, או התגובות המשמימות, שבהם נתקבלה שורת ספרים שיצאו בשנתיים האחרונות במוספים ובכתבי העת אך מבליטים את הצורך להגביר את מעורבותו באקטואליה הספרותית של הרבעון “המעורב” הזה. גם בתחום המחקר בפואטיקה עדיין לא היה סיפק בידינו לטפל ביצירתם של כמה מחשובי היוצרים שלנו. המלאכה מרובה – והאנשים ספורים.

יציאת חוברות 1–4 התארכה בשמונה חודשים למעלה מן המובטח. להבא ננסה לצאת לעיתים קרובות יותר בחוברות בנות כ־300 עמ'. אולם גם בעתיד נעדיף לעשות פשרות מעטות ככל האפשר ביחס לרמת החומר ולהמתין לחומר מוזמן הנראה לנו חיוני – גם אם יבוא הדבר על חשבון לוח הזמנים.

מאמרו של אורי שוהם הבא בחוברת, הוא, שוב, דוגמא למאמר שטיעוניו בעלי רמה, מאמר שאנו שמחים להביאו בקהל – גם אם לעורכים ויכוח עימו. כדי שאוכל להרחיב בה – דחיתי לחוברת הבאה את רשימתי העוסקת בשאלת מעמדן של אידיאות ושל נקיטת עמדות אתיות בסיפור. רשימה זו תתלבט בשורת בעיות שמעורר מאמרו של שוהם: האם יצירת ספרות חייבת בהצגה מורכבת של תיזות ועמדות, או האם “מותר” לה, ובאילו מקרים, להתרכז בחד־צדדי ואף להעצימו? מתי מורכבותן של תיזות הוא קנה מידה להערכה? והאם אין התופעה המרכזית שמעלה שוהם – האפשרות לתת הנמקה פסיכולוגית בתחום עולמו של הגיבור היזהרי לתיזות החברתיות של היצירה ולצד הרעיוני שבה – אינה תופעה המאפיינת את מעמדן של אידיאות בספרות תמיד? ומה עושה רב־ההנמקתיוּת (האפשרות להעניק הנמקה פסיכולוגית ואף אסתטית, ולא רק הנמקה “אידיאית” לאידיאות) – מה היא עושה ל"תוקף" האידיאי של אידיאות? והאם אין אידיאות בספרות עולות תדיר בדרך של “התקפות פגע וברח”?

בגלל חוסר האפשרות להגדיל את החוברת עוד יותר נדחו לחוברות הבאות: המדור “בית מערכת” ובו המשך מאמרו של י. בקון על ‘המעורר’; מאמרו של מ. שטרנברג (הנדחה כבר מחוברת 2) ובו ניתוח ביקורתי של תרגום ‘אל המגדלור’ לעברית ודיון בבעיות התרגום לעברית בכלל; והמשך זכרונותיו של ג. מוקד.

מ. פ.

בחוברת הקודמת הבטחנו בהערה כמה מאמרים ורשימות על ספרים שהופיעו סמוך להופעתה. לא זו בלבד שאיננו מסוגלים לקיים הבטחות אלה, מדור “בסימן־קריאה” חסר הרבה תגובות, שרצינו בהן ועשינו מאמץ להשיגן, על הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור לאחר צאת החוברת הקודמת (‘שירים שימושיים’ של אבידן, ‘אמנות הסיפור של עגנון’ ו’ללא מוצא' של גרשון שקד, ‘מתוך זמן ונוף’ של גבריאל פרייל, ‘ספר הסולמות’ של שלונסקי, המהדורה החדשה של שירי נח שטרן שהתקין חיים נגיד ו’כל שירי יצחק למדן', ‘האשה הגדולה מן החלומות’ של יהושע קנז, ו’לגעת במים, לגעת ברוח' של עמוס עוז). אמנם מדור זה אינו המקום היחיד בחוברת בו מובאות תגובות על המתהווה בספרות, אבל מספרן של התגובות כולן קטן הרבה מן הנדרש כדי לשקף את הדינאמיקה הממשית של הספרות הנכתבת. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, העובדה היא כי האנשים המעטים המסוגלים להגיב תגובה רצינית על החומר הספרותי השוטף מעדיפים ברובם שלא לעשות זאת. איננו מעונינים בהתיחסות לא אל כל הספרים הנדפסים ולא אל רובם, אבל אילו יכולנו להביא תגובות על תשעה או עשרה שהופעתם בעלת משמעות, והם נוכחים בשטח, בין לחיוב ובין לשלילה, יכולים היינו להבהיר גם מהם הספרים שהופעתם חסרת משמעות, לדעתנו. אז יכולנו לתת ביטוי גם לחלוקת הסמכויות בין הכותב לעורך, כאשר רק הראשון אחראי לעמדה המובעת והאחרון – שותף לאחריות לרמת הבחינה ולעצם הצורך להגיב על התופעה (בכך, לדעתי, גם שגינו בעבר). לכן בתחום זה, יותר מאשר בכל תחום אחר, לא ניתן ביטוי בחוברת לאפשרות שאנחנו רוצים להציג וסבורים שניתן להציג.

נ. ק.