בתוך הסככה בפרדס הירוק עומד שׂרוּליק ומכבס את בגדיו. העלים מטילים צללים על גופו ואינני יכולה לראותו בבירור, נדמה שהוא עירום ממותניו ומעלה. סככות כאלה עמדו בחצרות, שימשו לולים לתרנגולות ואחר־כך כשחיסלו את הלולים והפכו למחסנים. חלקן עשויות רשת, חלקן לְווחי עץ, ומבעד לחרכים זורמים פנימה זהרורי אבק, כמו בחצר אשר הקיפה את בית המשוגעים. אהבנו להציץ ופחדנו, חול אפור ללא עשב בר אחד.

במְשׁוּשֵׁי הרשת מרפרפות פלומות רכות כראשי סביונים זֵכר לימי גדולתם של הלולים. על מדרכה מרוצפת דמויית ריש מהופכת כמו בכתב ראי, חובקת את זווית הבית בראש הגבעה, עומדת אימו של שרוליק, עורכת שולחנות, פורשת סדינים לבנים, מרדדת עלי בצק ומקצצת איטריות באיבחת סכין מהירה וקיצבית. מסופרת גם עכשיו ‘א־לה־גרסון’, העווית בפניה מלווה את תנועת היד, עוצמת את עיניה בחוזקה, בצווארה נמתח עורק כאילו עשתה מאמץ לאמר משהו ולא יוצא לה. אימו של שרוליק קצת לא בסדר, ואחיו הקטן שימעלֶ’ה גם כן. נולד עם קרן של בשר על הקרקפת, כך ספרו ברחוב החול, ומאז שחתכו לו הוא כך, וגם הוא ממצמץ בעיניים וראשו מתנועע כמו הבובה בחנות לחגורות שֶבר ברחוב אלנבי. אבא תמיד לקח אותי העירה כשנסע לקנות במכולת הסיטונאית אצל סלוּצקי. ארגז ביצים, שק קמח, גושי סוכר בצורת חרוטים. שכננו, אדון נודלמן, הביא את כל הסחורה בעגלתו ואמא איכסנה בעליית הגג. בחנות אפלולית עמד סלוצקי מאחורי דלפק מואר בנורת חשמל חשופה והחנות נמשכה מאחוריו בלא קצה. צוהר מסורג שאף אלומות קמח כבד, וריח של סוּבּין רבץ באפלולית כמו בלול התרנגולות, ואפילו הכותונת שלבש נשפה אבק, ‘איש הקמח’ קראתי לו.

בדרך הביתה, בחלון ראווה עירום ומרובב על ארגז תפוזים הפוך, עמד אגס בודד אחד. מכל מקום אבא קנה לי אגס אחד, רק לי, וזה היה סוד ביני לבינו. שתתה סם המון פעמים אמא של שרוליק עד שהצליח לה. יום שלם חיפשו אותה בפרדס.

“הוא נוסע לאמריקה ללמוד ללטש יהלומים. כן, כן, שרוליק שלי, שלא תחשבי”.

שרוליק קאקר נוסע לאמריקה, מספרת לי אימו של שרוליק. והלא אימו של שרוליק מתה מזמן.

"ואיך שכולם אמרו שהוא סתם מבזבז את הזמן. כל מה שעשה עד עכשיו יביא לו תועלת, לא מזיק ללמוד. מה רע, למשל, בחברה לייצור סרטים. "

על אקרן שחור, הניצב על תלת־רגל ברחבת החול הכבוש שלפני הבית חולפים דבריה, כתובים בכתב יד, בדיו לבן, כמו תשליל, “או למשל חברה לייצוא וייבוא בע”מ, או חברה וכו' וכו' וכו' בע"מ. כן, כן, הכל בע"מ, שלא תחשבי"

אמא של שרוליק סתם משקרת, הוא נהג משאית. פלומה רכה, מן הנוצות אשר מְשׁוּשֵׁי הרשת, לוטפת את לחיי ופורחת. בלול הנטוש סידר לו יואל, אחי, מפחיה. על לְווחי העץ הרכיב פס של פח ברווחים גליים שווים, מסמר וגל, מסמר וגל, כך קיבל רצועה של לולאות פח ובתוכן תקע מלקחיים, צבתות, פטישים. יום אחד נתנה לו אמא את המיתקן הישן לקליית קפה, אני משערת שזה בא להיות תחליף לכבשן. מעולם לא זכינו לראות כלי מתוקן אחד מלאכת ידיו, אבל כשגילינו יום אחד את המפחיה אחרי שגנב את הסדן, הופתענו למראה הסדר והציוד המשוכלל.

– אמא של שרוליק מתה.

– אתה שוב מפחיד את הילדה.

– אבל באמת, הפעם באמת.

אחי יואל לחש משהו על אוזנה של אמא. ידעתי שזה סוד נורא על פי שפתיה של אמא אשר התכווצו כמו כפתור קטן, מתאפקת שלא לבכות. פעם, סיפרו ברחוב החול, שתתה אמו של שרוליק בקבוק מלא סם, וולריאן, והצילו אותה, בגלל הילד, שימעלֶ’ה שנולד עם קרן של בשר על הקרקפת.

– תמיד היתה כזאת, אמא הסבה ראשה הצידה ומשכה באפה, – כשהמושבה היתה קטנה מאוד, אולי עשרה בתים, לקחה פתאום את המזוודות, נסעה לפולניה והשאירה אותו כאן עם הילדים.

“את רואה יצא ממנו משהו, הוא נוסע לאמריקה,” חוזרת ואומרת אימו של שרוליק.

קול אימו של שרוליק מגיע אלי עכשיו מאחור, איבחת הסכין המקצצת את גליל הבצק לאיטריות חדלה. אינני מסבה את ראשי, רק לפניי, על האקרן, חולפות הכתובות בזו אחר זו: " ‘מוֹפע’, חברה לאמרגנות בע"מ." אני עומדת בתָוֶוך, בנקודת האמצע, בין הסככה והבית על הגבעה, בצל עץ תפוז ירוק בהיר כמעט כמו צמח מלאכותי, שקוף. בתוך הסככה מכבס שרוליק את בגדיו על קרש כביסה. הרעש המנסר של הפח הגלי נקטע פתאום. שרוליק בא לקראתי מחזיק ביד אחת קיט־בֶּג, ובידו השניה חולצה לחה לבנה. גבוה מאוד, מביט אלי מלמעלה למטה, אף כי עמידתו במפלס נמוך מעמידתי, שיערו חלק מסורק כלפי מעלה, ללא ברלנטין, אולי גם התרחץ בתוך הסככה.

– בחיי, יש לכרמלה שערות ג’ינג’יות כמו קן של צפורים, חייך כממתיק עימי סוד, אבל בלי רוע לב. כרמלה גרה בבית דודו של שרוליק, בדירה, בבית בן שלוש קומות, לא בבית עם פרדס. פתאום ככה באו לגור במושבה, זמניים, בת יחידה, המלכה החדשה של הכיתה, מזמינה את הילדים אליה הביתה, מנהג חדש, לא עוד מפגשים מתחת ללוּקס, מגישה ממתקים. את שרוליק זרקו מבית־הספר, אבל פעם למדנו בכיתה אחת, כבר אז היה גבוה מכל הילדים, לא הרגישו שאחי יואל מבוגר ממנו. מסתתר בצל הקיקיון, יחף בחולות, תפסתי אותו מביט בחלון דירתה של כרמלה שנדלק בו האור. כמעט לילה, רצתי במורד לעבור מהר את השַלַאל והיער.

– חכי, חכי אני אלווה אותך, יצא שרוליק ממקום מחבואו.

“אולי תחזיקי,” שרוליק מגיש לי את החולצה הלחה. אני מחליפה רגל ברגל מתוך אי נוחות, החולצה שבידי מאיימת לגלוש בכל רגע לתוך השלולית שלרגלינו. העלים ירוקים, בהירים מאוד. השמש החודרת מבעד לענפים נשברת כמו אלפי נורות חשמל מסנוְורות. עלי התפוזים מטילים בֶּהרות בּהרות. מביטה אליו מלמטה למעלה, העלווה הירוקה סוככת עלינו, העלים לחים מגשם, הפרדס רווי כמו ג’ונגל, יש משהו בלתי טבעי בירוק הבהיר, עלי התפוזים בדרך כלל כהים יותר.

“כן אני נוסע, יוצא באוניה, את חושבת שזה לא בסדר אחרי המלחמה שבה כמעט הפסדנו, אבל…”

גם הוא מדבר רק על עצמו. פעם היה בחור פשוט ורצה לדעת הכל, מה שלומך ושלום אבא ואמא ויואל וכל המשפחה? באמת רצה לדעת, לא מתוך נימוס. עכשיו הוא מספר על עצמו בלבד. אילו היה משהו נכון, אמיתי, בעמידה הזו שלנו בתוך הפרדס, גבר חתיך ואני בשמש הנשברת על העלווה הירוקה, העסיסית, אבל האיש הזה והאשה הזו כאילו עמדו כך בפקודת הבמאי, לאור הבזקי נורת מצלמה, והוא יכול מתחת לחיוך לומר, ‘לכי לעזאזל’, או ‘לכל הרוחות’.

החולצה שבידי נוגעת במי השלולית.

שרוליק לוקח מידי את החולצה ואומר בחיוכו הישן נושן, כממתיק סוד, "בין כה וכה אצטרך לכבס אותה, אני נשאר בבית כמה ימים עד לנסיעה.''

אני מרכינה את ראשי, מסמיקה, כבר אי אפשר לסמוך עליי אפילו בעניין פשוט, להחזיק חולצה כמו שצריך.

יורדת במורד התלול של הגבעה. הבזקי האור הירוק הבהיר נוגעים בעורפי ושבים נאספים אל העין הנעלמת, המוסתרת בין ענפי הפרדס במקום בו נפרדו דרכינו. אז עכשיו הוא נוסע לארצות הברית. יום אחד הם גנבו סדן במפחיה בדרך לבית־הספר, הנפח סיפר לאבא שאחי יואל ושרוליק גנבו את הסדן. ובאמת מצאנו אותו. אבא מצא אותו בלול התרנגולות הזנוח וכך גם גילינו את המפחיה הסודית של אחי. אמא מצאה מזלגות ותרוודים שאחי עיקם אותם בקצותיהם לשוות להם מראה של כלי מלאכה, ואבא גילה צבת נעלמה. על המתיקן לקליית קפה התנהל ויכוח, אחי טען שהיה מושלך בחצר והוא אסף אותו, ואמא היתה מוכנה להסכים לגירסה.

באותו לילה התאספנו כולנו בסלון, אחי יואל שכב על הספה, וזו היתה הפעם היחידה בה היכה אותו אבא על באמת וגם הפך את ההלקאה לטקס. אבא היכה אותו, בחגורה.

– להתחבר עם שרוליק לגנוב סדן, לא בביתי. באותו לילה ברח אחי יואל מן הבית וישן בעגלת הסוסים של אדון גודלמן. אבא ואחי הבכור יכוֹנִיָה יצאו לחפש אותו בפרדסי הסביבה, ואיש לא העלה בדעתו שהוא מתכסה בברזנט על העגלה.

מחדר השינה שלהם שמעתי את אבא, – את תמיד אומרת דַשֶׁר¹. מעולם, עד הלילה ההוא, לא היכה אותנו ברצינות, עושה קשר במגבת ומטיח ברצפה,

אני יורדת במורד הגבעה בידי המזוודה הגדולה. איך יכולתי לשכוח. אביו של שרוליק נפטר שבוע לפני המלחמה ולא אמרתי אפילו מלה אחת של ניחומים. “אני מוכרחה ללכת לנחם אבלים,” אמרתי לבעלי, “איפה זה רחוב הרוא”ה עשרים ושתיים?" ככה זה יְפת הנפש, לא מצאה לנכון לבוא לשיבעה, כך ודאי יחשוב שרוליק, ואני אתנצל, רציתי נורא לבוא ולא יכולתי באותו שבוע, ואחר־כך פרצה המלחמה. "אין דבר, תכתבי לו מכתב,' אמר בעלי.

ואחר־כך באמת פרצה המלחמה. אבל עכשיו היתה לי הזדמנות. אני מוכרחה להשיג אותו, להחזיר את הפגישה לאחור, לתקן את המעווּת. לעמוד ולקשקש ולא לומר מלת נחומים אחת, איך יכולתי לשכוח? אני מטפסת שוב במעלה הגבעה, המזוודה הכבדה מתלבטת בין רגליי. בצידי הימני, בשולי הבטן, אותו כאב עמום. אני מוכרחה.

על מדרכה מרוצפת דמויית ריש מהופכת כמו בכתב ראי, חובקת את זווית הבית בראש הגבעה, מפוזרים כמה שולחנות מתקפלים. אורחים אחדים, ואולי דיירי קבע, והלא גם אז, שיכנו באחד הבתים, בלב הפרדס הענק, את האגף של החולים המסוכנים ביותר, יושבים לארוחה. מדרכה אינה דומה למפרסת, אין לה מעקה, פונה לצפון, בקיץ המרצפות קרירות לאחר ששטפו אותן בצינור. שעוּנה אל הקיר, רגליים פשוטות לפנים, חוטפת עוד עמוד מתוך הספר לפני שאמא תקרא לצהריים. אני מצלמת בעיניי את הזוג הקרוב. הוא במעיל רחצה בעל פסים שחורים וכחולים מרוט ודהוי, שׂערה של האשה דליל ומשומן. ליד השולחן האחרון איש לבדו, אולי שרוליק.

מדוע אינני יכולה להקיף את המדרכה במבט אחד מן החזית, אפשר לחשוב שיושבים כאן מאות אנשים כמו בקולנוע. רק כשאני מתקרבת מאוד לשולחן מתברר לי בוודאות, שהאיש אינו שרוליק.

מתוך אי נוחות רבה אני ניגשת אל שולחן אחד, בזרוע הריש הנסתרת של המדרכה, קרוב יותר למטבח, אותה אמת לא יכולתי לראות מן החזית. ריחות מגרים של אוכל נקי, ביתי, עולים מן הדלת המרושתת, המוחלדת.

“אולי את יכולה לומר לי אם שרוליק בבית.”

האשה מסתכלת בבעלה מתוך בהלה כאילו עברתי עבירה, מעשה שלא ייעשה, נתפשת בו בעיניים נבוכות שואלות, מה לזו אצלנו, מדוע היא מפריעה. אחר־כך היא אומרת לי בנעימה קישחת שאינה הולמת כלל את המבט הנבוך שתלתה בבעלה:

חוקי הבית אוסרים עלינו להעביר ידיעות."

כמעט אוזרת אומץ להיכנס למטבח מבעד לדלת המרושתת, הנפתחת בדחיפה קלה ולשאול את אימו של שרוליק בכבודה ובעצמה. עֶזרי בא ממקום בלתי צפוי, מפי האשה בעלת השיער המשומן, האוכלת בחברת הגבר לבוש חלוק הפסים. מכאן אינני יכולה לראות את פניה, היא יושבת בזרוע החזיתית של הריש, אבל אני בטוחה כי פיה הוא המדבר, “הוא ירד ברגע זה.”

“את מתכוונת בדרך זו?”

אני מצביעה אל מורד הגבעה בו עליתי זה עתה.

היא מפנה אלי את ראשה ומביטה בי, כאילו אינה מבינה איך יכול להיות למלים פשוטות כל־כך מובן אחר איזה שהוא.

“אבל ברור.”

מן המטבח עולים גלים של ריחות טריים, אפונה ירוקה, אפונת גינה, כצבע העלים בפרדס בו עמדנו שרוליק ואני. בעצם יכולתי לשכור כאן חדר. המזוודה הכבדה, לסחוב אותה שוב במורד. יש משהו מפתה במדרכה המרוצפת הנקיה, כמעט סטרילית. מדוע הֵפרה למעני האשה בעלת השיער המשומן את חוקי הבית.