“אין לנו ברירה, ניסע לכנרת, אני פשוט חושש להסתכן,” חרץ בעלי. זה עתה חלפנו על פני תל־מגידו. לא נגיע לנחל עמוד. המכונית שוב זכתה.
והלא אתמול הבטיח, – לכל מקום שתרצי.
– לבדנו?
– לבדנו.
– אולי בכל זאת יש לנו סיכוי.
– מה את מקשקשת שם?
– לא חשוב, אסור לבן אדם לדבר אל עצמו.
– קחי איתך בגדי ים, צעק מחדר המדרגות, אני יורד לחמם את המנוע.
– מה פתאום?
– שיהיו, לא יזיק.
אבל בנחל עמוּד יש רק בריכת מים קרים כקרח.
קְלִי־קְלוּ־קְלַק, המעלית.
– הקשיבי, המנוע שקט כל־כך, ממש תענוג.
– שכחתי לקחת צעיף, בהרי צפת קריר אפילו בתמוז, והבוקר, מוזר, כבר ‘שבועות’ והשמיים מעוננים.
– שוב שכחת? רוצה לעלות ולקחת?
– לא כדאי, חבל על הזמן, לכל היותר אתעטף במגבת.
אינני מעיזה להחליט. מרפרפת על פני תוכניות הטיולים בעיתוני החג, מקצצת על הסף בעינוגים הצפויים לי, חוששת לשחזר מראש עד הסוף, שטופה באמונות תְפֵלות. אטבול רגליי במים זורמים, קוטעת את הנעימוּת: אטפס בשביל, לגעת בכפות הרגליים, אשה חכמת־לב, רחל, כי שמורים ברגליי זכרונות. זקוקה לנעלי הליכה נוחות, עד מחר, אדאג לכך מחר. מדמיינת, חוטפת בְּדַלֵי חִישׁוֹת, בגניבה, מחר בבוקר, ממש לפני הנסיעה אחליט. בעצם אני כבר יודעת לאן. המכונית תמתין במגרש החניה, ‘משאבות בעין־יָקים, עצי אגוז גבוהים, רימונים, שקדים וענבים’, אני קוראת במוסף הטיולים לחג השבועות. ריח תאנה בא באפי. בחצר הבית המכושף עמד עץ תאנה, מכל בתי הרחוב רק בו התחלפו הדיירים פעמים אחדות. אני ילדה בת שלוש, אולי פחות, שונאת לאכול, ואחותי מתרוצצת אחריי עם דייסת־בננות מרוסקות בגבינה. מתחת לעץ התאנה בחצר הבית המכושף, דבורים מזמזמות, מאות דבורים מכדררות תאנים. האדמה תמיד לחה מתחת לנוף העץ. נדנדה מאולתרת זנוחה על אחד הענפים, הבית עזוב. צרעות מתגודדות בשלולית מים, המון ילדים. אוכל לזהות את האגוז על פי התמונה המאיירת את תוכנית הסיור המונחת לפניי, העץ היחיד שאינני מכירה היטב. מדלגת על כמה שורות, ‘ושם’, אני קוראת, ‘נחצה את גשר “המוות” ואחרי הגשר מתפצל הדרך לשניים ואפשר לבחור, מדרונות מכוסים קיסוס, אֲמַת מים, טחנת קמח בריכת מים’. זה המקום. בבוקר קוראת בחוברת בעיון. ‘מסלול בן שלושה קילומטר נוח להליכה, מסומן. מסלול קצר יותר מתחיל מבית הקברות הישן בצפת והשיטוט בין המצבות העתיקות מעניין’. בוחרת במסלול הארוך.
– למה לא נוסעים?
– מוכרחים לחמם אותה קצת לפני הנסיעה.
היתה שנה גשומה, לקחנו בגדי ים, אבל מי הבריכה צוננים כקרח, ‘מים זכים בין מצוֹקים גבוהים’, הכריזה הכותרת של הטיול, ‘מבחר טיולים לחג השבועות’. בשבועות חגגנו את יום ההולדת של אמא. אבל היום אני נוסעת לטייל. היום אמא בבית הישן, על מיטת ברזל, בחדר האוכל החשוף, רק שולחן־האוכל נשאר. מתאספים בחדר הגדול, סביב השולחן האליפטי, אחרי ששבענו חביתיות ממולאות בגבינה מלוחה. אבא ממתין כי נפציר בו לְסַפר בפעם המי יודע כמה את המעשה בביצי הארבה ובשוטרים התורכים. – קונים, מוכרים, קונים, מוכרים, מקדים אחי יכונִיָה את סיפורו של אבא, ואנחנו קטנים מהסים אותו, – תשתוק כבר. – לא הספיקו לנו הכוֹלירה והטיפוס והרעב והגירוש ועבודת הצבא ונפלה עלינו מכת הארבה, וכאן מפליג אבא ונכנס לפרטים ומתאר את שלבי ההתגלמות של הארבה, ואיך הנורא ביותר ואיש לא ידע ולא שׁיעֵר הוא הזחל הבוקע מן הביצים. – מה עשתה הממשלה התורכית, הטילה על כל תושבי ירושלים מס עובד, ללקט ארבע אוקיות ביצי ארבה לכל יוצא צבא. מה עשה ר' הירשל, התחכם להם, שילם בקשיש לשוטרים התורכים וקנה מהם את הביצים, חזר ומכר אותם ליהודים. וכמוהו ראוּ ועשו אחרים, קנו ומכרו והביאו מס עובד וקנו ומכרו וחוזר חלילה, אותם הביצים. עכשיו מגיע תורו של יכוניה למשוך את הסיפור אל שַמְגר השומר, האם יתגרה באבא ויתריס, – נכון, מעשה חלם, אבל גם גיבורי מושבות, שמגר למשל, לא היו טלית שכולה תכלת. או אולי יבוא לעזרתו אחי הצעיר יואל, – פגשתי את בנו של שמגר בקורס, דומה לשמגר, גבוה, אבל ביישן, העיניים ירוקות, כמו של אולגה.
– אני מרגיש מיד מתי מותר לי לעבור את השבעים.
מפת דרכים פרושה על ברכיי. זה עתה יצאנו לדרך, אבל אני אוהבת לעקוב אחר מסלול הנסיעה.
– עכשיו רק נכניס אותה לצבע ותיקוני פחחות ו…
– ניסע דרך כביש חוף או דרך ואדי ערה?
– איך שאת רוצה, אבל בעצם בהרצה מוטב שניסע בכביש רחב.
– לא איכפת לי לנסוע בכביש החוף, אומרים שהדרך לחיפה משעממת, שטויות. העיקר שנגיע לנחל עמוּד.
‘מי הבריכה צוננים כקרח, מים זכים בין מצוֹקים’, כך נכתב במפורש בחוברת הטיולים לחג השבועות. למה ביקש שאקח בגדי־ים. – אולגה, את המגפיים, כך צווה עליה שמגר. היא מגישה לו את שתיהן ביד אחת, וסוליות המגפיים כמעט נוגעות ברצפה. – מי לא זוכר את שמגר השומר, אומרת אמא, – איזה גבר, כן, אמא במפורש אמרה איזה גבר. – ואיך היה דוהר על הסוס עם הבריצֶ’ס במגפים ורגלי הסוס העלו ענני אבק בחול, עוד מעט תגלה אמא סוד מופלא. אבל אבא מטֶה את הסיפור אל עלילות שמגר, תמיד נזהר ואינו מזכיר את שמה של אולגה. – יום אחד פנה אלי והתלונן על ועד המושבה, ביקש העלאה בשכרו ולא נענו. מדוע יעלו את שכרך, אמרתי, אם אין גניבות במושבה. הוא הבין את הרמז; עוד באותו שבוע היו שתי גניבות בלילה אחד לשיחת היום במושבה, וכך זכה שמגר השומר להעלאת שכר. אך אמא אינה מוותרת, – הוא לא תפש גנבים מפני שהיו לו עניינים אחרים בלילות, והיא ישבה שעות וצחצחה לו את המגפיים. אולגה, שֵׁם משונה, איך בוחרים הורים שם. גם היא היתה פעם תינוקת. פחדנו מפניה עד אשר התרגלנו לנוכחותה האלמת. דופקת בדלת הראשית, דלת זכוכית עבה עמומה. שתי כנפים לדלת, וכל כנף מתפצלת לשתי קשתות דמויות לב, זכוכית מחוספסת, פרחי חרצית. אינה עוברת את הסף מושיטה יד לנדבה בלי מלה, חורף וקיץ לובשת מעיל אפור שגזרו את שרווליו מבית שֶׁחְיים, בנעלי גומי רכות, אין שומעים את צעדיה על המרפסת, דפיקה בדלת, פתאום, בכל כף היד באלימות, ראש גלוח, עיניים כבויות. לפעמים, הציץ אלינו הראש הגלוח מבין הסורגים של בית המשוגעים, או אולי היה זה ראש אחר. כל הראשים הגלוחים דומים. – הוריה מתחננים לפניה, הם אינם אנשים עשירים, אבל יכולים לפרנס את בִּתם היחידה. והיא לא די לה ביסורים שגרמה להם. אל תפחדי מפניה, אשה מסכנה, במו ידיה הציעה את מיטתה, ואולי זו המחלה שעלתה לה לראש, אומרים שקיבלה בירושה, אולי טוב יותר שמתפורר האף ולא השכל. ואיזו צמה עבה היתה לה, אמא כמעט לוחשת, בעיקר כשהיא מגיעה למחלה שעלתה לאולגה לראש.
– תני לי טיפות עיניים, רק יצאנו והעיניים כבר צורבות לי.
– חשבתי שלקחתָ, תמיד אתה מחזיק אותן בכיסך.
– לא כשאני לובש מכנסיים קצרים.
נמצא בחיפה בית מרקחת תורן.
שיגעון. ומה אם הוא על הכרמל ולא בעיר התחתית, רגע, חדשות, שוב איחרנו ‘… מודיעה כי כל החניונים על שפת הכנרת מלאים עד אפס מקום’.
– איזה מזל שאנחנו נוסעים צפונה.
– מוכרחים למצוא בית מרקחת, ניסע דרך חדרה.
מטפטף בעיניו תוך כדי נהיגה, אין אחת, מבט על הדרך. עין שניה, מבט על הדרך.
– המכונית מתחממת.
– אבל עדיין אנחנו נוסעים במישור.
– בעין את לא יכולה להבחין, אבל המכונית רגישה, המנוע רגיש.
נצמדת למחוג, נע ימינה, כמעט עובר את קו האמצע, נרגע. נגיע לוואדי עמוד. האם אטבול את ידיי במים צוננים?
– אם לא נתנהג איתה כמו שצריך כשהמנוע חדש, תהיינה לנו אחר־כך צרות צרורות. שימי לב, בירידה היא מתקררת מיד.
עכשיו המחוג במקומו, מעבר לקו האדום שמאלה. אני זורקת עין החוצה, שלושה עגורים זנוחים בצידי הדרך, אולי שבורי כנף.
– על פי צבעי המפה אין הבדל כל־כך גדול בגובה.
– אני חושש שניתקע עם מכונית רותחת, אבל לא רוצה לאכזב את אשתי.
– אם אין ברירה. – אין לנו ברירה, ניסע לכנרת, אני פשוט חושש להסתכן.
– “אם אין ברירה,” זה עתה חלפנו על פני תל מגידו. אל קולי מסתנן צליל מתכתי. שיגיד ‘אוּף’. פיו נשמט ימינה, כאילו אמר. מי הבריכה צוננים כקרח, לכל היותר אפשר לטבול את הידיים במים, אבל בעלי ביקש בגדי־ים, מים זכים בין מצוקים, במרפסת הקטנה הפונה אל רחוב החול מצחצחת אולגה מגפיים. מורחת משחה שחורה, ‘קיווי’, אני בטוחה שזו ‘קיווי’, במברשת עגולה קטנה. לא, בראשונה היא מברישה את המגפיים מן הקוצים והבוץ אשר דבקו בהם, שמגר השומר רודף אחרי שודדים בלילות. אחר־כך היא מושחת במברשת קטנה עגולה, מדקדקת לכסות כל תֶפר ואת החריץ שבין הסוליה והעור העליון. אחר־כך היא מבריקה אותן במברשת גדולה יותר. מתוך נרתיק עור היא מוציאה מטפחת קטיפה שחורה, המגפיים הם תמיד שחורים, מלטפת, ומלטפת. ולבסוף היא יורקת על המגפיים ומחליקה עליהן בתנועות מהירות. האם דימיתי לראות זיק של זעם בעיניה? עכשיו היא מתבוננת בהם כמו במראה, כי זה מה ששמגר תמיד אומר, – אולגה, בלי חכמות, כמו ראי, שיבריקו כמו ראי. מה היא רואה במגפיים, אולגה, ודאי אשה יפה, שמגר השומר לא יתחתן עם אשה מכוערת. פנים חיוורות, צמה שחורה עבה נחה על חזָהּ, היא באה מרחוק, מעבר לים, והוא שומר ישראל. היא נוגעת בצמה העבה הנחה על חזה, האם דימיתי לראות דמעה בעיניה?
– “אני מבינה שאין ברירה ובכל זאת אני מאוכזבת, כל־כך הרבה ימים תכננתי את הטיול הזה,” נבהלת מהאומץ שאני מגלה, חרף פיו אשר נשמט ימינה ונזף בי ‘אוּף’, ללא קול.
"ננסה. נסתכן.
“וניתקע בגללי?”
“בואי נגיע קודם כל לעפולה ונשתה משהו.”
מפת הדרכים עדיין פרושה על ברכי, ידיי קרות, מים זכים זורמים נוזלים מבין אצבעותיי, בחלון שלט בכתב יד, עיפרון: ‘אין קפה ותה’.
“ניכָּנס, מה יש להפסיד”
אבל כתוב במפורש."
הוא אוכל חומוס טחינה מבוזקים בשמן זית ירקרק אמיתי.
“תזמין גם לי,” אני מזייפת ומגניבה לקולי נימה של עליצות.
“יש בעל, יש הכל. תקבלי גם תה.”
אתם מפסידים בגלל השלט בחלון. אנחנו, למשל, בכלל לא התכוונו לאכול."
החומוס שלכם מצויין," אני מחניפה למלצר, שנראה לי בעל המקום אולי מפני שהגיש את הצלחת בלי לכפוף גו.
“תראה, המקום קטן, בערב באים איזה שלושים אלופים מצה”ל, איפה אני מכניס אותם. יש אנשים שיושבים עם כוס קפה שעתיים."
בחלון המקרר בשרים מושחלים על שיפודים, דגים מִתְרווחים במגשים, בצבעים לוהטים. ציורי המעדנים על הקיר אינם נראים עוד כה מוגזמים, דומים למעדנים המוצגים בחלון המקרר.
“לי קפה תורכי. לאשתי תה.”
מתוך הארון הסוגר על מונֶה החשמל מוציא המלצר ספל חום לתה. לשולחן הסמוך מתיישב זוג, הוא עבֶה, כמעט מרובע, מנומש, צבע חַמְרָה. מכירה אותה מאיזה מקום, לא יכולה להיזכר. מדוע נדמה לי כי כבר הייתי כאן בנסיעה אחרת.
האיש בצבע החמרה מחסל את החומוס, מזמין קפה תורכי.
“תן גם לי עוד אחד.”
האיש פונה אלינו מתוך ידענות, “פה הכל מצויין, איפה שיש כשר כבש תמיד האוכל מצויין.”
האשה המוכּרת מַקְשָׁה, “למה?”
“אני אומר לך! איפה זאבי היום?” הוא פונה אל המלצר.
“נשאר בנצרת.”
“תמסור לו דרישת שלום מיִצ’קו, ותגיד שיפסיק לבלבל לאמא שלי את המוח. הוא רוצה לקנות את המגרש שלה במאה שלושים אלף דולר, מה היא מבינה, שוֶוה מליון!” ולאשתו לחש, “הרג את האבא שלו עם המסעדה הזאת, עשה לו התקף לב, אבּוּ אֶלְבּאנַת. את יודעת מה זה אצל הערבים בן יחיד, ועכשיו אביו שוכר פועלים לעבֵּד את המטעים.”
מבעד לדלת הפתוחה פורץ משב רוח מעט חורפי. המלצר מתלונן, “בחורף בצורת, בקיץ – חורף,” מניין לו המלה בצורת.
“אנחנו באים עכשיו מטבריה, ברחנו. ירד גשם.” האם אלינו פונה איש חמרה או אל המלצר.
על הכביש חולפות מכוניות עמוסות כלי מיטה, כיסאות ושולחנות מתקפלים. בתוך מכונית מסחרית אשר דלתותיה האחוריות פתוחות לרווחה וקשורות בחבל, חולפת מערבולת של אברי גוף, גברים, נשים וילדים, הרעש נקטע בשריקה ומהדהד באויר אחרי שהמכונית חלפה עברה.
“שַׁלֵם ונלך.”
אם בטבריה יורד גשם תארי לך כמה קר בצפת. הנחל הזה, שאליו רצית שניסע, קרוב לצפת, לא?"
עכשיו, אחרי שמזג האוויר פטר אותו מרגשי אשמה נשמע קולו נינוח ושבע. מחוג השעון במכונית נח עכשיו שמאלה מעבר לקו, הרחק מעבר לקו. בתנועה עדינה הוא מסובב את המפתח במתנֵעַ, דרוך לקול המנוע, זחוח, לאט אנחנו פונים משולי הדרך למשתחלים לתוך התנועה.
“אתה מוכרח להחליט עכשיו, עוד מעט אנחנו צריכים לפנות ימינה, כדאי לנסוע דרך עמק בית שאן, העליות פחות תלולות,” אני משחקת מתוך ידיעה ברורה של הפסד. החוברת המאויירת בירוק, תוכניות טיולים לחג השבועות שְׁמוּרָה איתי, אוכל לשוב ולקרוא. – אין לנו ברירה, ניסע לכנרת, אני פשוט חושש להסתכן, חרץ בעלי.
המכונית שוב זכתה. ניסע לכל מקום שתרצי, הבטיח. אני מכניסה את המפה לתוך התא, משתדלת לא לטרוק בבחוזקה את הדלת, – אילו השליכה פעם אחת את המגפיים בפניו, אומרת אמא, – לשמור את כל הכעס בלב ולשתוק, אז מה הפלא שהגיעה לאן שהגיעה. מי הבריכה צוננים כקרח, אף פעם לא נכנסה אלינו ולא אל אף אחד מן השכנים, מספרת אמא. על המרפסת הפונה לרחוב החול עומדת אולגה והתינוק בזרועותיה מנפנף לשלום. בין פסח לשבועות, היַקָרנדה פורחת בחוּפָּה סגולה, מחשיך, על הגבעה מילל התַן, פונים ימינה. שדות השלף זוהרים בזהוב כמעט כתום לוהב ומציתים את מדרונות ההרים. ברושים, מטעי פרי, מזדקרים שחורים מפוייחים באור הזהוב כמו מפות מצויירות עתיקות של ארץ־ישראל. עוד מעט ייקד כאן הכבשן, ימוץ את הלחות מן הארץ, ואד לבנבן יעלה ויקהה את המיתאר החד של הצומח. יונה עומדת על הכביש במסלול הנסיעה שלנו.
זוזי, ימח שמך." פַּק. אל החלון, לא הספיקה. נחבט ראשה, נמחץ, נוצה יתומה אחת נותרה על השמשה, תפוסה במַגֵב. על פנינו חולפות מכוניות גוררות מאחוריהן סירות מירוץ.
"אולי ניסע לאל־חמה, לא הייתי שם אף פעם. אתה זוכר שמיד אחרי המלחמה, נסענו עם אבא ומשטרה צבאית חסמה את הדרך. " מנַיִין לי הפעם, דבקוּת כזו במטרה, מים זורמים. העיקר שיהיו מים זורמים. מרחוק. מגבוה, מעבר לגבול, מים זורמים באפיק הירמוך. מלמעלה הקניון הפראי, מים זורמים בשטף מהיר ירוק, חד כפלדה. הַרְדוּפים ורודים בערוץ הנחל, מים זכים בין מצוקים, שמגר השומר תמיד חוזר גם שחר. מְנעֵר את כתפה של אולגה, מספר עלילות שלושה שודדים והיא מנומנמת בכתונת לילה לבנה, שערה שחור סתור על כתפיה, חולצת בכל כוחה, מושכת את מגפיו, כמעט נופלת לאחור, והוא צוחק.
“מסכּים. אין בעיות, העיקר בלי עליות תלולות.”
אני חוזרת ומוציאה את המפה מתוך התא. יונים על הדרך, מקהלות, מקהלות, מה הן מבקשות על כביש האספלט. מדי התקרב המכונית הן מתרוממות ביעף.
“יש להן חוש עיתוי מצויין ליונים האלה, מתרוממות שניה אחת לפני שאני כמעט לוחץ על המעצורים.”
“והיונה שלנו, על השמשה?”
“באמת לא מבין, זקנה כנראה.”
“אולי יונה מתאבדת.”
“את מקשקשת. תסתכלי בשעון, אפילו כאן היא מתחממת, והעלייה לא תלולה, תארי לעצמך אילו נסענו צפונה, לנחל, מה שמו.”
מפת הדרכים שוב על ברכיי, חמת־גדר, אל־חמה בסוגריים, מסומנת בכוכב, תשעה ק"מ בסך הכל מן הפנייה לעין גב. בצומת הנפרש בשתי זרועות, כנרת אפרפרת כצבע העננים, נבלעת במאות מכוניות, בציבורי גופות נחשפים לשמש הנסתרת. ‘אין מקום בחניון האוֹן’, ‘אין מקום בחניון העוגן’, שלטים מאולתרים מקרטון, מצויירים ביד בלתי מאומנת משתלשלים מעל חיצי הפח המורים על הישוב. עוברים את הפנייה לעין־גב. שלט גדול מכריז ‘חמת־גדר עשרה ק"מ’. יחידים על הכביש לאורך הערוץ. בשולי התהום, מחסות גבוהים שוברים את שדה הראִייה.
“כל חמישה מטר מחסום.”
“מפחדת?”
“בכלל לא.”
פתאום עירוּת גופנית כמעט רוממוּת. ‘זהירות מוקשים’.
“הצבא מתכוון ברצינות. תראי איזה עובי.”
“מה קורה כשפותחים באש ואתה נמצא בין המחסות?”
“רצים. אם תשמעי יריות תשכבי על רצפת המכונית.”
“אתה צוחק.”
“את מצחיקה. כמו הפחד שיכּיש אותך נחש.”
“אני כבר לא פוחדת, אתה מדבר על פחד ישן. הסיכויים שיכיש אותי נחש אינם פחות סבירים מאשר הזכייה שלך במפעל הפיס. סע יותר לאט.”
מביטים בנו משם מבעד לכַּוֶונת. אני לא רואה אותם, “אין מכוניות לפנינו ולא אחרינו.”
“בכל זאת את פוחדת.”
ממתי אני כזאת שהסכנה מעוררת אותי? כשהגבול היה קרוב, נסענו פעם לעין־גב בלילה. פחדתי נורא, ביקשתי לחזור. ממתי אני כזאת אחרת, מקרבת, מרחיקה, מעכבת על הסף, לא מצליחה, פרוּצה למראות, לקולות, פצפוץ העצם המתרסקת, הדם, האנשים מסביב, בכל עליבותי האנושית, קרע בשמלה, לבנים מציצים, שיהיו צחים, ללא רבב, תמונות בעיניים ממצמצות מול השמש, משחק מחבואים, קוראים על זה בעיתונים, קורה לאנשים אחרים, – למה שמגר השומר ירה? אני שואלת את אמא. – הוא ירה, עונה אמא סתמית. – הכי נורא שלקחו ממנה את הילד, אולי באמת המחלה במשפחה עוברת בירושה, אחיה היחיד, רווק זקן, גם כן חולה במחלה ההיא. ואחותי הבכירה מגוננת על אולגה בהתרסה, – אבל זו מחלה שהוא הביא אליה מהנשים, תופש שודדים בלילות כאילו. ואני זוכרת איך דוקטור מוצקין הזהיר אותך שתתרחקי מן הבית המכושף, העיקר לא לנגוע במגבות, מפני שלבסוף, אחרי שהמחלה עולה לראש, היא אוכלת את הפנים והאף יכול לנשור. – שש, הקטנה, מגלגלת אמא עיניים לעברי.
“הסתכלי במחוג.” “כן, אבל כמעט הגענו והמחוג לא עבר אפילו פעם אחת את קו האמצע.”
הכביש נקטע פתאום. לפנינו שביל מתמשך לאורך כמה עשרות מטרים, עוקף את ההר. לימיננו דרך עפר מובילה למטה אל הערוץ.
“אולי בכל זאת נוכל להגיע.”
מכונית קטנה עולה מכיוון דרך העפר.
“נעצור אותה ונשאל.”
“סגור, לא נותנים לרדת. חבל, המקום הכי יפה בארץ, החזקנו בו במשך כל השנים, מאז מלחמת השחרור.” האיש מחנה את המכונית הקטנה בצל המחסה משמאל. אשתו, ילד כבן שלוש ונערה כבת חמש־עשרה, עומדים על סוללות העפר, מסתכלים במשקפת אל הגבעות שמנגד.
“הוא נראה לי טברייני גזעי.”
“אולי נצא, נסתכל לפחות מרחוק.” אני מנסה להשהות את השיבה הביתה, כבר שומעת באוזניי את גלגלי המכונית החורקים בשולי העפר, סבה במקומה, מפנה חרטום אל הדרך לשוב, אבל בעלי נענה במפתיע. מחנה את המכונית בשולי הכביש מימין. במשפחת הטברייני עוברת משקפת מיד ליד, “תסתכלו, כּאפיה אדומה, ערבי עובד בשדה.”
“אמא, גם אני רוצה לראות, גם אני רוצה. לא רואה כלום,” מיבב הילד בנסיון לכוון את המשקפת אל עיניו.
“בלי עצבנות, לאט, לאט,” טורח האב לכוון את העדשות, “לפני הכפר יש חלקה ירוקה, אתה רואה?”
גלגלי עיניו של הטברייני בולטים ומכוסים בדוק אדמדם.
המשקפת עוברת מיד ליד. הטברייני מגיש אותה גם לי, “רוצה?” “תודה,” אני מסרבת ומעֵזה לשאול, “מדוע אסרו לבקר כאן, אם המקום לא נעזב מאז מלחמת השחרור?”
“איך אפשר היה לגשת. הכביש לפי החלטה שלנו, אבל הסורים מצפון והירדנים מדרום, מי היה משוגע לנסוע,” הוא מספק לי מידע, עוד רגע ודאי יספר על חלקו בקרב אשר התחולל על חמת־גדר במלחמת השחרור. לא, צעיר מדי, בעיני רוחי אני מוסיפה לו שפם שחור מסתלסל כלפי מעלה כמו שהיינו מדביקים לדמותו של הרמב"ם בספרי ההסטוריה.
הילד חדל מן המשקפת, מחזיר אותה לאימו, הנצמדת לנקודה מעבר לקניון. הילד בוטש ברגליו בסוללת העפר.
הרחיקי אותו משוּלי הסוללה, הוא עלול להחליק למטה," אני נבהלת. ואחר־כך, טררר, בודד, ואחריו רצוף, כמו בראייה המדומיינת, הבלתי מתקבלת על הדעת. עכשיו זה קורה באמת.
“אני מוכרח לסלק את המכונית שלי, היא חשופה, טנק הדלק עלול להתלקח והיא קרובה מאוד,” כרגיל מגלה בעלי תושיה במצבי סכנה. כפוף הוא רץ, הכדורים שורקים מעליו, הטברייני מצטרף אליו, אשתו מיללת, “חֶזקאל, חֶזקאל.” הילדים נצמדים אליה, צורחים, המכונית זוחלת במדרון, נתקלת בשיפולי ההר. שוב הוא על ידי מאחורי המחסה, וכמכת רעם, “אמרתי לך, טנק הדלק.” מנגד המכונית באש. האשה והילדים נאלמו כנראה מאימת ההתפוצצות.
חילופי היריות נקטעו, רק פצפוצי לשונות האש המאכלות את המכונית, מפלצת בעלת עיניים זוהרות, חולפת על פניי סמוך מאוד לשולי המדרכה, מתנכרת, מותירה אותי לבדי בשעטת נצחון של גלגליה, גדולה, אמריקנית, תמיד שחורה או לבנה, בלתי צפויה, אורבת בכל פינת רחוב, מאשימה, מעניקה לבעלי תכונות של רואה ואינו נראה, הופכת לפריצוּת כל מפגש תמים, נעלמת מחיי לשבועות ואפילו חודשים, מבלי שאדע מדוע, אשֵמה רודפת אחרי צלליתה החומקת לתפוש את זנבה.
חמחורי ההגה הוא חותך את האוויר, עיקש ושווה בכל העיתים, ואני תמיד מתפתה להאמין, נופלת בפח הארשת התמה של עיניו הפקוחות, ללא מצמוץ, כביכול ללא זדון, – ניסע לאן שתרצי, איך לא ניחשתי? נחל עמוּד זורם במבחר טיולים לחג השבועות, מים זכים בין מצוקים גבוהים, – קחי איתך בגדי ים, אבל המים קרים כקרח. מלכתחילה לא התכוון, אולי בלי דעת, תמיד יוכל להאחז בחום המנוע, שוֶוה בכל העיתים, בהונותיו על ההגה, כפתורי פטמותי האילמות, שמגר השומר מצא בה חטא, וטררר, לשונות האש לוחכות, כפות רגליי על מרבד הגומי, שֶקע ירכיי במושב, היד שעוּנה על החלון, רחוק ככל האפשר ממושב הנהג, מישאלה חולפת בהרבה נסיעות דוממות, שתיפתח הדלת פתאום, הכאב, הפחד מפני הכאב, ריח מתוק של דם, ואז התקווה, לא לבד, בני, שלי, שלו. אבל אחר־כך, לעולם לא. האש משתלחת מבעד לחלונות, אני מחייכת, מקווה שאיש אינו שם לב למשחקי ההדמייה שלי, אני בחוץ מאחורי המחסה והאש מנגד. עכשיו תורו של הסל. פעם שאל אותי איש זר בתחנת האוטובוסים, – גברת, מה את מוכרת בסל, גוזלי יונים? סיבי הנְצָרים ניתרים כקפיצים, המקלעת העגולה הסוגרת עליו מלמעלה נפרמת. בתוך השבר והענן נדבקתי לסל הנצרים שלי. מדוע נדמה לי כי כבר הייתי כאן, באש, בנסיעה אחרת. נסענו בשתי מכוניות, גם אז בחג שבועות, ליערות הכרמל, ובדרך חזרה. אחר־כך ניסיתי לחשוף מי מן החברים התגרה במוות בעיניים פקוחות, למי היו מְניעים. לכולנו עד אחד. תאונה מדומה, פיתרון בידי שמיים, סיום בלתי נמנע לטיול מושלם כביכול ליערות הכרמל, שמיכות ופיקניק ואיוושת אורנים וניחוח כקטורת. נדמה לי כי אפילו בעלי, שתגובותיו במצבי סכנה מהירות מן הרגיל, איחר ללחוץ על המעצורים בשנייה אחת. רק אני נדבקתי לסל הנצרים שלי. הוא פרץ את הדלת המעוכה אשר נמחצה בין המכונית שלפנינו וזו שאחרינו ואני נתפסתי בסל הנצרים בידי הבריאה ולא הרפיתי, והשמאלית הידלדלה לצידי בלתי שייכת. שושנה, ידידתי, חשבה שזה אנוכי מצידי להתעסק בסל, כשאנשים פצועים וזועקים, האם לא כך אמרה חודשים אחדים אחרי השריפה. והלא גם ידי הידלדלה לצידי, והלא מעולם לא היתה לי תשוקה לרכוש, וחפצי הערך היחידים שלי הם זוג עגילים משובצים אבני־אודם, אשר הורישה לי סבתי ואינני עונדת אותם, מפני שאני לא מוכנה לרצוע את תנוכי אוזניי, להטיל בעצמי מום. אבל עכשיו, אני הולכת אליו, והוא אלי לא ישוב, בני, בני.
יואל סיפר כי פגש את בנה של אולגה בקורס מדריכים. עכשיו באמת תורו של סל הנְצָרים, עכשיו הכל על באמת, רק אני מאחורי המחסה מנגד, עכשיו גם את תנוכי אוזניי ארצע. הארנק תחילה, ריח עוֹר חרוּך, התעודות, אותיות פורחות, מחזיק המפתחות, חרוז נגד עין רעה מזכוכית חברון ניתך, שב אל החול, אולי גם המפתחות מזילים מתכת, ממה הם עשויים, החום החזק מאוד, פרצי הרוח הושאים גלים גלים אלינו, הצעיף, הגדילים מתכרכמים, הלשונות נוגסות פרח אחר פרח. כתפיי בערבי קיץ קרירים, לא, שכחתי את הצעיף, אתכסה במגבת, אמרתי, המסרק מתמסמס. שפתון מטפטף, ראי מתפוצץ, לא, אין לי ראי, אף פעם אין לי ראי בתיק, גם לא בסל הנצרים, לראות את פניי במים זכים בין מצוקים, שמגר השומר חוזר בחצות, רחש חשוד מחדר השינה, הרובה על כתפו. הוא פורץ ויורה, איש אינו יודע אם היה בה דבר חטא, אם נמלט אהובה חי או מת.
מה את אומרת? נשרטת?" “נשרפתי.”
אני אומר לך שאשתך בהלם," פונה אל בעלי הקצין הצעיר.
“אני כל־כך שקטה, הייתי ילדה טובה.”
הקצין הצעיר לעולם לא ידע מאיזה הקשר אני מצטטת, ובעלי, לא יזכור. אני מתעתעת בו בחיוך. ריח מתוק של דם, צָפָה במיטה לבנה, – הייתי ילדה טובה? שאלתי את הרופאה. והלא אני הקשיתי בלדְתי, ובני, בני, אני הולכת אליו. מדוע אני מתחטאת בפני הרופאה בעלת פני המלאך ובפני בעלי? – ילדונת, אני מוכרח לרוץ, יש לי ישיבה חשובה, אולי אפילו אמר, – החיים מוכרחים להימשך. אשתדל לבוא בערב. נשיקה במצח. בכל זאת התקדמתי מאז, השמטתי את סימן השאלה, – הייתי ילדה טובה, אני מתעתעת בו בחיוך.
הקצין הצעיר מחבק את כתפי, “עוד מעט יבוא האמבולנס.”
בתוך המהומה מתרוצץ בעלי יעיל. תנועותיו האיטיות ברגיל, נעשות מוּאצות, כמו בסרט אילם. הוא החזיר אותי הביתה וזרועותי ריקות, העביר מיד ליד את המזוודה הקטנה, שחלוק רחב־מידות התְפִּיחַ את בִטְנהּ, פיגר אחרי צעד אחד, לא מֵעז לתמוך במרפקי, לאורך השדרה, פרחי יַקָרנדה סגולים נשרו והדמימו את מצעד כפות רגלינו, בערב חג השבועות.
“אני שומע אותו מרחוק, תחזיקי מעמד,” מעודד אותי הקצין.
“אני בסדר, אפילו לא נשרטתי.”
הקצין הצעיר מהנהן בראשו ומחייך כמו אל ילדה קטנה, או אל מטורפת הטוענת שאינה מטורפת. מניין הם יודעים כי היריות לא תתחדשנה, עומדים חשופים. כוחותינו השיבו אש אל מקורות הירי. יללת הצופר מעוררת את בכי הילדים, בוכים מן האמצע, באותה עוצמה אשר נקטעה באחת עם ההתפוצצות. בעדינות אני מרחיקה ממרפקי את הזרועות התומכות ונבלעת באפלולית האמבולנס. כנפי הדלת סוגרות עליי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות