§1 בני־שם נודדים. ארץ ישראל לפני הכיבוש.    🔗

ברצועת הארץ שלחוף הים התיכון על גבול אסיה ואפריקה, מקום מולדת התרבות המזרחית הקדומה, אנו מוצאים בשחר ההיסטוריה קהל גויים נודדים בני הגזע השמי, שמהם נפרד ברבות הימים עם ישראל היחיד והמיוחד בדרכו ההיסטורית. התקופה שבין המאה העשרים והמאה השלוש־עשרה לפני הספירה, רצועת הארץ בין נהר פרת והנילוס, בין בבל ומצרים, וארץ־כנען במרכזה – אלו הם הזמן והמקום שבהם נולד עם ישראל.

התגלות בני־שם¹ בקדמת אסיה התחילה עוד באלף השלישי לפני הספירה. בימי־קדם באו לארץ “נהריים” (מסוֹפּוֹטמיה) שבין נהר פרת ונהר חידקל שבטים נודדים מערב הסמוכה, עריסת השמיות הטהורה. הקדמונים שביושבי בבל הדרומית, היא שנער, היו השוּמרים, בני גזע בלתי־שמי, ובבל הצפונית, היא אַכַּד, היתה מאז ומעולם ארץ בני־שם. עליהם מתייחשׂים גם האשורים, שיסדו לאחר זמן בארץ־נהריים את מלכות אשור. לצד מערב, על גבול ארץ כנען, נשתקע עם־האמורי הגדול, אף הוא מבני־שם, שמשל בצפון ארץ כנען ובמזרחה כאלף שנה, עד כיבּוש הארץ בידי ישראל. ממשפחת האמורי נסתעפו רוב עממי־כנען, והחשוב שבהם על־פי תרבותו היה לאחר זמן עם הצידונים או הפניקיים. בכתובות האשוריות ובמקרא קרוּיה ארץ־ישראל שלפני הכיבּוש בשם אַמוּרוֹ או “ארץ־האמורי”. ירכתי ארץ־כנען למזרחה ולדרומה היו חלק של מדבר סוריה וערב, שבו נדדו כל הימים שבטים שמיים מעין שבטי הבדווים שבימינו, ויש שהיו פולשים ומתפשטים בשטחים שבתחום מצרים וקונים שם שביתה.

כך התפשטו בני־שם לשבטיהם בין שני מרכזי התרבות הקדומה, בין בבל למצרים. קצתם ישבו על הקרקע וקצתם נדדו. בניגוד לעמי בבל ומצרים שהתחברו למדינות גדולות, היו יושבי כנען ונודדיה מפורדים לכמה מלכויות ומשפחות קטנות. אדמת כנען, המחולקת בין “מלכים” קטנים, היתה מגרה תדיר את יצרן הרע של המעצמות משני הצדדים, מצד הפרת ומצד הנילוס. גם בבל וגם מצרים ביקשו לכבוש אדמת ביניים זו, דרך המסחר ביבשה ובים שבקדמת אסיה. בבל, שהיתה מחוסרת חוף־ים, נמשכה ביותר אל החוף המערבי של הים התיכון, אל ארץ צור וצידון ושאר מדינות כנען. וכך היתה בבל הראשונה ששלטה בסוריה ובארץ־כנען.

כתבי היתדות האשוריים והבבליים מספרים, שמלך בבל, סרגון הראשון מאכּד שבבבל הצפונית, היא אשור (חי כאלפיים וחמש מאות שנה לפני הספירה), ואחר כך בנו נאראם־סין, כבשו כל קדמת אסיה וארץ כנען בכלל. שני המלכים הללו נקראים בכתבי היתדות כובשי המערב ו"ארבע פינות העולם", ששעבדו את ארץ האמורי והגיעו עד “הים המערבי”, כלומר חוף ארץ כנען, ולכדו שם כמה ערים. מאותם הימים עצמם מגיעות שמועות עמומות על מלחמות שנלחמו מלכי מצרים בנודדי אסיה “מארץ־ההרים” שבנגב ארץ כנען. לזמן יותר ממושך נכון היה שלטון בבל בארץ כנען בימי המלך הגדול חמורבי, שהניח יסוד לחסנה של עיר הבירה החדשה בבל. חמורבי חי כאלפיים שנה לפני הספירה ומשל בכיפה בכל הממלכות הקטנות שבבבל ובנהריים ונתן לממלכה המאוחדת משפטים נבונים, כפי שיש לראות מ"חוקי חמורבי", הדומים בהרבה לחוקים הקדומים שבתורה. בראש המלכים הסרים למשמעתו היה יוצא למלחמה על ארץ כנען, שהיה קרוב ליושביה – בני האמורי – קרבת משפחה, ונעשה מלך עליון על כל הארץ של “הים המערבי”. מכאן ואילך ניכרים עקבות התרבות הבבלית בארץ־כנען במידה יתירה ומשתמרים גם לאחר שפחתה השפעתה המדינית של בבל המקומות הללו.

מן המאה הי"ח ואילך התחילה נדידת העמים הגדולה בחוף אסיה של הים התיכון. יוצאי אסיה הקטנה, בני־חת, עלו על סוריה הסמוכה, פשטו אחר כך לארץ ודחקו את האמורי מחוף הים לפנים הארץ. בארם הצפונית, היא ארם־נהריים (במצרית – נהרינא), נשתקע עם מיתאני, הקרוב לבני־חת קרבת גזע, ולאחר זמן הובלע בין האשורים והארמים. מן המאה הט"ז ואילך נתחזק כאן שלטון מלכי אשור שהיו כפופים קודם לכן לבבל. סוף החליפות והתמורות הללו היה, ששליטת בבל בארץ כנען עברה למתנגדה בעולם המדיני שבימים ההם – למצרים. עוד בימי “המלכות העתיקה” עמדו מושלי מצרים במלחמת־מגן תדירה עם הבדווים או השוסים (“שַׁסֻ”) שנדדו במדברות הסמוכים ועלו כארבה על גדות הנילוס הפוריות. למגן מפני בני־המדבר הפראים־למחצה נבנו “חומות המלכות” והוקמו משמרות על הגבול. ואולם מלכי מצרים לא הסתפקו בשמירת הגבולות, אלא ביקשו לכבוש את ארצות המושב הסמוכות של העממים השמיים – את כנען וסוריה. בתקופת “המלכות הבינונית” היא מלכות קארנק (המאות הי"ט והי"ח), היו מצרים וכנען נושאות ונותנות זו עם זו. שיירות סוחרים היו מהלכות מארץ לחברתה, ובשנות־בצורת היו אוכלוסי כנען הרעבים יורדים למצרים לשבור בר. יש שהיו מלכי מצרים שולחים לארץ כנען את גיסותיהם, אבל כנראה לא עלה בידם להתגבר על האמורים ועל שלטון בבל שעמד לימינם – ובכל זאת לא נמנעו הפרעונים ליטול לעצמם במצבות־הזכרון שלהם שם “מושלי אסיה”. עד שהם הצליחו לכבוש את בני־אסיה באו הללו וכבשו את מצרים לזמן־מה. קרוב לשנת 1700 פשטו על גדות הדלתא של הנילוס המוני נודדים מן המדבר הסמוך, שנקראו בכתובות המצרים בשם הכולל “בני אסיה” (אַמו) ולאחר זמן – בשם היקסוס (יוסיפוס על סמך מקורות יווניים). המלכים ממשפחת “הרועים” ההיקסוס, כבשו את מזרחה של מצרים, קבעו את עיר־הבירה שלהם בדלתא של הנילוס, הכניעו תחתם את מלכי קארנק וכנראה פרשו מצודתם גם על נגב ארץ כנען. שלטון יוצאי־אסיה במצרים נמשך כמאה שנה. אחרי השתעבדות ממושכת לעול זרים מרדו בהם מלכי מצרים, שבו ולכדו את בירתם, גירשו אותם מגליל הדלתא ורדפו אחריהם עד כנען הדרומית והלאה – עד צידון וסוריה. הדבר היה קרוב לשנת 1580, בימי פרעה אחמוש מקארנק. מכאן ולהבא מתחילה תגרת מצרים כלפי “בני־אסיה” והתנפלותה עליהם. ההתעוררות הלאומית בארץ המשוחררה מביאה את מלכי מצרים מן השושלת החדשה, הי"ח, לידי כיבושים בארץ כנען ובארם־נהריים.

פרעה תּוּתּמוֹש הראשון הולך למלחמה על סוריה (רֶטֶנו) ונהריים (נהרינא), שובה שם שבי ומניח אחריו חיל־מצב בקצת הערים הנלכדות (שנת 1530 לערך). על דבר התנגדות הבבלים לא נשמע כלום, כי היו להם הימים ימי מהומה. אבל כנגד המצרים המעפילים קמים מושלי הארץ, מתקוממים האסורים בסוריה (עיר קדש על נהר אוֹרוֹנטס) ובצידון. המלך האדיר פרעה תּוּתּמוֹש השלישי (1450 – 1500) יוצא כמה פעמים למלחמה על מלכי־כנען המורדים שעשו אגודה אחת ומלך האמורי בעיר קדש בראשם. דברי הימים לארץ מצרים, שנחרתו בכתב החרטומים על כותלי מקדש האל אמון בקארנק, מספרים מעשי נצחונותיו של פרעה: מכה הוא לפי חרב את מושלי סוריה וארץ כנען שחברו אל מגידו ותענך, סמוך להר הכרמל; מחריב את ארץ הלבנון, מסתער על קדש האמורית ולוכדה, עולה על ארץ מיתאני בנהריים ומציב כאן ציונים לזכר מסע הנצחון שלו עד לגבול בבל. הבבלים והחתים ושאר העמים נבהלים ושולחים דורונות לכובש המזרח. מלכי מצרים כובשים גם את הנגב – הגליל הדרומי של ארץ כנען. בימי המלכים המולכים אחרי תותמוש השלישי עומד חיל־מצב מצרי בכל ערי־המבצר של סוריה וכנען. השרים המצריים שולטים בארץ ומושלי המקום כפופים להם. ארץ כנען שולחת למלכי מצרים מס עצום מזמרת הארץ: ארזי לבנון, יין, דבש, שמן. ומצרים הפוריה משבירה בר לארץ כנען בשנות בצורת המצויות שם בנגב. מלכי בבל, ששלטו קודם לכן בארץ כנען, מודים בשליטתה של מצרים בארץ זו. בּוּרנאבּוֹריאש, מלך בבל, כותב לאַמֶנוֹפיס או אַמֶנהוֹטֶפּ הרביעי מלך מצרים (1380 – 1360 לערך) מכתב ובו הוא קובל, שסוחרי בבל נהרגו ונגזלו בכנען: “כנען – ארצך, ומלכיה – עבדיך. בארצך נעשה לי עוול, יסרם נא (את האשמים)”.

בימי המלכים אמנופיס השלישי והרביעי, בין שנות 1360 – 1415, היו המושלים הקטנים בארץ־כנען הכפופים למצרים מודיעים וחוזרים ומודיעים לאדוניהם הפרעונים, שארצם משובשת בגיסות העם חבּירי, המחריבים את הערים, ומאשימים, אגב, איש את רעהו במעשי בגידה ומשא ומתן עם הכובשים החדשים. מכתבים אלו בין מושלי כנען ומלכי מצרים ² נותנים ציור ברור ממצב הארץ בשעה שפשטו עליה שבטי העברים, שהם הם בודאי החבירי הנ"ל. כל הרצועה לאורך הים התיכון מסוריה עד מצרים היתה חלוקה בימים ההם לשניים: החלק הצפוני נקרא “אמוּרוּ” וכולל ארצות האמורי והחתי בגליל הלבנון, הוא גליל צידון, והחלק הדרומי נקרא כנען ובו יושבים כמה עממים קטנים. בשני החלקים נמצאות כמה “מדינות” וכמה ערים עומדות ברשות עצמן, ולכל מדינה ועיר “מלך” או נשיא שלה. שמות מלכי צור, צידון וגבל שמיים הם: אבימִלְך, זִמְרִידה ורִבּ־אדא; ובנגב מלך אוּרוּשלם, היא ירושלים, מכונה בשם עַבְּדי־חֶבּה. במכתבים מצויים שמות ערים הידועות לנו מן התנ"ך: עכו, אשקלון, גזר, לכיש. מלכי ארץ כנען קובלים במכתביהם זה על זה או על קוצר־ידם לעמוד בפני הגייסות הזרים. המושלים הקטנים מתקוטטים אלו באלו וכל אחד משתדל לרדת לחיי מתנגדו על־ידי הלשנה לפרעה. רבּ־אדא, מלך גבל שבצידון, מלשין על אחד ממלכי האמורי שבגד בו והחריב את הערים הסמוכות, הנאמנות לפרעה. אבימלך מלך צור מלשין על מלך צידון שכנו כי אף הוא בקושרים: “לאדוני לפרעה לשמשי – אבימלך עבדך. שבעתיים אני כורע לרגלי המלך. אתה השמש הזורחת עלי וחומת־הנחושת הסוככת עלי. אני מגיל על צור העיר הגדולה למען אדוני המלך עד אשר ישלח אלי את זרוע עוּזוֹ. אולם זִמְרידה הצידוני נדבר בכל יום עם המורד עזירו על כל הנודע לו ממצרים. מאד חפצתי לראות פני אדוני המלך אבל לא אוכל להימלט מידי זמרידה הצידוני; אם יוגד לו כי הולך אני אל חצר־המלכות (למצרים) יחל להילחם בי”. ובה בשעה מלך צידון ואפילו “המורד עזירו” מלך האמורי מבטיחים את פרעה שהם עבדיו הנאמנים. מלכי הנגב מבשרים במכתביהם בשורות מחרידות על נצחונות “אנשי חבּירי” ההולכים וכובשים את הארץ. עבדי־חבה מלך ירושלים, שהלשינו עליו כי בגד בפרעה, מבטיח בכמה מכתבים כי דיבּה היא ומתחנן לשלוח לו צבא לעזרה כנגד הגייסות הזרים. “ידאג נא המלך לאדמתו! אדמת המלך אובדת. ערי המלך נלכדו בידי חבירי ואין איש ממלכי הארץ האמן לאדוני המלך. הכל אבד… גליל גזר, אשקלון ועיר לכיש נתנו להם (לאויבים) אוכל, שמן וכל צרכם. על כן ידאג נא המלך לשלוח צבא כנגד המלכים שחטאו לו!”

על כל הבקשות הנמרצות לשלוח צבא כנגד הכובשים לא נענתה ממשלת מצרים אלא במקצת מן המקצת. אמנופיס הרביעי, מלך מצרים בימים ההם, והוא מתקן־דת מפורסם, טרוד היה בעניינים פנימיים של המדינה: בהנהגת פולחן אלהי השמש אתּון במקום הפולחן הקודם של אמון ובעקירת האמונות הטפלות של העם³. פרעה זה לא היה בעל מלחמה מטבעו, לא שם לב אל המהומות בסוריה ובארץ כנען ולא הרגיש שהארצות הללו נשמטות מתחת יד מצרים. בימיו נלכדה סוריה הצפונית בידי החתים, ארץ האמורי עם ערי הצידונים שבה נעשתה עצמאית ורק נגב כנען נשאר עדיין כפוף למצרים.

באותם הימים של מהומות היו בני־אסיה בורחים כיתות־כיתות מארץ כנען ומבקשים מפרעה לתת להם מקלט מחרב ומרעב. מימי אמנופיס הרביעי ושר־צבאו חַרֶמְחֶב, שעלה אחר־כך על כסא פרעה, נשתמרה כתובת על בני־אסיה שגורשו ממושבותיהם ויצאו מעריהם הנחרבות למצרים וחסו בצל “המלך האדיר” (שנת 1360 לערך).

רק בימי מלכי השושלת הי"ט, סֶטִי הראשון וביחוד רעמסס השני (שנת 1300–1235 לערך), נתחדש כיבוש כנען תחת יד מצרים. רעמסס יצא כמה פעמים למלחמה על בני־חת בעיר קדש שבסוריה ועל מלכי כנען המורדים שבערי השפלה (אשקלון ועוד). פרעה תקיף זה האריך ימים על כסאו ונתפרסם גם בבנייניו הנהדרים ומלכותו היתה שעתה האחרונה של מצרים רבתי. בימי יורש כסאו מֶנֶפְטָה או מֶרְנֶפְטָה (1235 – 1215 לערך) התחילה החבילה מתפרדת. קמו מרידות בלוב שבאפריקה ובארץ כנען. על גבי עמוד־הנצחון סמוך לקארנק חרות שיר תהילה לכבוד נצחונו של מנפטה על הארצות שמרדו בו, אבל אחרי מותו היתה מהומה במצרים עצמה ובין מלך למלך תפס את השלטון סורי אחד. במהפכות אלו שבדברי ימי מצרים אחוזים ודבוקים עיקרי המאורעות שבדברי ימי ישראל הקדומים.

§2 “עברים” ובני־ישראל. סיפורי האבות.    🔗

שבטי העברים מבני־שם נזכרים בתנ"ך לראשונה באחד מסיפורי־אברהם (“אברם ההעברי”, בראשית י"ד, יג) המציירים חיי אב־המון־גויים זה בצורה אגדית שיש בה תוכן היסטורי עמוק. סיפורי־אברהם שבתורה בשכלולם הספרותי ודאי לא נתחברו לפני סוף המאה התשיעית לפני הספירה (עי' להלן, §§50–51) וכמה דורות עברו ביניהם ובין המאורעות המסופרים בהם, אבל ביסודם מונחים בלי ספק קבלות קדומות שבעל פה וספרי־זכרונות עתיקים או מסורות־עם שבכתב הקודמות תדיר להרצאה מסודרת של דברי ימי העם. תפקידה של חקירת דברי־הימים היא לבור את היסודות הקדומים והנכונים של המסורת, שניתן לשמוע בהם הד המציאות, מן הרבדים הספרותיים שלאחר זמן. לתכלית זו יש להכניס קודם כל את סיפורי־האבות האגדיים למסגרת ההיסטוריה הכללית של המזרח הקדום ולהשוות את סיפורי־המקרא לדברי־הזכרונות של הקדם בכלל. לאור זכרונות אלו, שרובם נתגלו רק בדור אחרון, נעשית דמותם האגדית של אברהם ושאר האבות ממשית יותר, ואפשר לראות בהם אישים היסטוריים, בבחינת סמלים של תנועות היסטוריות מסוּימות.

דרכו של אברהם וביתו, כפי שהיא מתוארת במקרא, היא הדרך ההיסטורית של כמה עמים נודדים מבני־שם בימי־קדם, שהיו עוברים בזמנים שונים לחיי־ישוב בשלימות או במקצת. בסיפורים על מסעי אברהם ובן־בנו יעקב או ישראל נשמע הד רחוק של נדודי עמי קדמת־אסיה מימי מלכות חמורבי בבבל עד ימי שלטון מצרים בסוריה ובארץ כנען. מולדתו של אברהם על־פי המסורת היא אוּר־כשדים, אחת מערי המלוכה העתיקות של בבל. מארץ זו שבמורד נהר פרת עלה בית־אברהם במעלה הנהר עד לארץ־נהריים בין פרת ובין חידקל, לעיר חרן, הלוך והתקרב לתחומי סוריה וכנען ששלטו בהן בזה אחר זה האמורים, החתים, הארמים והצידונים. משם הלכו לכנען “הלוך ונסוע הנגבה” (בראשית י"ב ט), היא הערבה בדרומה של ארץ ישראל. כאן הוטלו לתוך מערבולת של תנועות מדיניות עצומות, שבת־קולן נשמעת מתוך סיפור־המקרא על מלכי עילם ובבל אשר “חברו אל עמק השׂדים הוא ים־המלח” – ארץ כפופה להם. מלחמה זו ודאי בימי חמורבי היתה, ואולי הוא הוא “אמרפל מלך שנער” הנזכר בראש הסיפור (בראשית י"ד א)⁴. אם נניח שכן הוא, הרי קבוע ועומד הזמן המדויק שבו באו שבטי “העברים” לארץ כנען, ואפשר לחשוב את המאה העשרים לפני הספירה לראשית דברי ימי ישראל. דרכו האגדית של אברהם לא נגמרה בארץ כנען. אחר האכסניות בדרכו היתה מצרים, שאברהם ירד לגור שם מפני הרעב בארץ כנען ובזה סיים את הדרך הרגילה של בני־שם הנודדים – מבבל למצרים, מן הקצה האחד של התרבות הקדומה אל קצה השני.

אותם השבטים השמיים שבאו לכנען “מעבר לנהר”, מארצות נהר פרת, ואברהם האגדי בראשם, נקראו “עברים”, כלומר בני־עבר הנהר. מתחילה היה שם זה מוסב על בני עבר נהר פרת, אבל לאחר זמן, בימי כיבוש כנען על ידי ישראל, ייתכן שהרחיבו הוראת השם גם על בני עבר הירדן, שמשם באו הכובשים החדשים⁵. אין אנו יודעים לאיזה נצר מגזע בני־שם יש לייחס את משפחת ה"עברים" ומהו היחס שביניהן לאמורים, שהיו העם השליט בארץ כנען לפני בוא ישראל. נביא מאוחר אמר להם לישראל: “אביך האמורי ואמך חתית” (יחזקאל ט"ז, ג; ושם שם, מה), אבל במאמר זה אפשר לראות לא מתן סימן עממי אלא סימן גיאוגרפי, כלומר שישראל ירש אדמת שני העמים הקדמונים העיקריים של ארץ־ישראל, ומהם היו החתים, יוצאי אסיה הקטנה, לא בני־שם ממש אלא שנתוֹספה בהם בארץ ישראל תערובת שמית. בבירור ידועה לנו רק קרבת־הגזע עם הארמים שבצפון ארץ־נהריים. הקרבה הקדומה של העברים והארמים, שגם לשונותיהם דומות זו לזו, נשקפת מדברי המקרא המספר, כי אחרי צאת אברהם לכנען נשאר נחור אחיו בארם־נהריים וצאצאיו התחתנו לאחר זמן עם צאצאי אברהם (נשי יצחק ויעקב). בת־קול של מסורת מופלגת נשמעת בוידוי שהיה נוהג בבית־המקדש בשעת הבאת המעשר (דברים כ"ו, ה): “ארמי אובד אבי”, כלומר אבי אבותי היה ארמי נודד.

כשם שאברהם משמש סמל התייחדות משפחות ה"עברים" בתוך שבטי בני־שם, כך מסמלים יצחק ויעקב־ישראל את התפלגות העברים עצמם שהביאה לידי התהוות עם ישראל. סיפורי־המקרא, המתארים התפלגות השבטים בצורת הסתעפות של בני משפחה אחת, קובעים תחילת ההתפרדות בקרב העברים עוד בחיי אברהם. מגזע משפחת העברים נפרדים מתחילה שבטי מואב ועמון – בני לוט בן אחיו של אברהם, שנאחזו בכיכר הירדן מזרחה. לבני פילגשיו של אברהם נחשבים ישמעאל ומדין, הם העמים הנודדים במדברות שבין סוריה, ארץ־ישראל ומצרים. גמר הפירוד במשפחת העברים הוא הריב בין שני בני יצחק – עשׂיו ויעקב: עשׂיו הוא אדום, עם היושב בנגב ארץ־ישראל, ויעקב הוא ישראל, ראש בית־האב האחרון למשפחת העברים, הוא בית ישראל. כל המסורות הללו מכוּונות לא רק להסתעפות עממית אלא גם להתפרדות ישובם של השבטים הקרובים קרבת־גזע והמדברים בלשון משותפת אחת, היא הלשון ה"עברית". ומכיון שבסיפורי המקרא לא נמסרו אלא שרטוטים כלליים של התנועות ההיסטוריות, ודאי יש בהם גרעין ממשי. ייתכן שעוד ימים רבים לפני כיבוש כנען בידי ישראל התיישבו קימעה קימעה בארץ שבטים “עבריים”, הקרובים לישראל, וכך נתהווה אותו ההיקף של המואבים, העמונים, האדומים והקינים הנודדים, שהיה לו ערך רב לאחר זמן בתקופת צמיחת המרכז הישראלי בארץ כנען.

אין לנו להסיח דעת מן העובדה שהמסורות העממיות הקדומות הגיעו לידנו בצורה ספרותית מעובדת, שבה משוקפים לא רק המאורעות הקדומים אלא גם המאוחרים. בספר־בראשית מסופרות תולדות העמים והמדינות בצורת חיי יחידים: מה שאירע לעם מתייחס לחיי־הפרט של ראש־בית־האב האגדי ומעשי־בנים סימן לאבות. אספקלריה כזו של עסקי־משפחות מאירה לפעמים יחסים מדיניים בין עמים קרובים קרבת־גזע. למשל: התאבקות ארם וישראל, לאחר סור אפרים מעל יהודה, נשקפת בסיפור התורה על לבן הארמי והמשא ומתן שלו עם יעקב חתנו והברית שכרתו בדבר הגבול ביניהם: בגלעד שבעבר הירדן הקימו גל אבנים לעד ביניהם וקראו לו גלעד, ומכאן שם הגליל גלעד (בראשית ל"א, מה־נד). בסיפורים על הסתעפות משפחות אברהם, לוט, יצחק, עשיו ויעקב נשקפות הקרבה הגזעית והתחרות המדינית שבין ישראל מצד אחד, ועמון, מואב ואדום מן הצד השני. ונוספה עוד כוונה לאומית מפורשת: בתולדות שבמקרא, שנכתבו בדור מאוחר, מגנה הסופר למפרע את מוצאם וטיבם של העממים שהצרו לישראל. מואב ועמון נולדו מגילוי עריות (מעשה בנות לוט, בראשית י"ט, ל־לח). ישמעאל, אבי “בני קדם” ונודדי מדבר ערב, הוא בן פילגשו של אברהם ששוּלח אל המדבר ואין לו חלק ונחלה בארץ כנען (בראשית ט"ז וכ"א). בצורת עסקי משפחה (מכירת הבכורה וברכת יצחק, בראשית כ"ה וכ"ז) עוברת ה"בכורה", הוא השלטון המדיני, מעשיו ליעקב, מן האדומים שהתיישבו מקודם בנגב כנען אל הכובשים המאוחרים, אל בני ישראל. ויש שהסופר אינו מצליח להעלים מהרצאתו לגמרי שמעשי־האבות הללו אינם באמת אלא סימן לבנים; בסיפור לידת התאומים, עשיו ויעקב, אומר אלהים לרבקה אמם (בראשית כ"ה, כג): שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר".

נמצא, שבני־ישראל היו לעם על־ידי השתלשלות כפולה: מתחילה נפרדו ה"עברים" מתוך הגזע השמי הכללי ואחר כך נבדלו “בני־ישראל” מתוך משפחות העברים שהתיישבו בירכתי כנען. עם ישראל פרץ ויצא כגרעין הבוקע ויוצא מקליפה אחרי קליפה. אחר כך התחיל הגרעין עצמו להתפצל. על אדמת כנען נתחלק עם נודד זה, שלא עמד על הקרקע אלא במקצת, למשפחות, למטות או ל"שבטים". במשטר בתי האבות (שנשתמר במקצת מקומות עד היום הזה בתוך הבּדווים הערביים של סוריה וארץ־ישראל, ביחוד בעבר הירדן) היתה חלוקה כזו למשפחות נובעת מגידול העם, התפשטותו בשטח ודרכו בהסתדרות העדות. האגדה שבמקרא מציירת התהוּותם של שנים־עשר שבטים, שיצאו משנים־עשר בניו של יעקב־ישראל. מחולקים הם לחבורות על־פי האמהות – שתי נשיו ושתי שפחותיו של יעקב. ששה שבטים בני־לאה הם: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון; שנים בני־רחל: יוסף ובנימין, מהם נסתעף שבט יוסף לאחר זמן לשני שבטים: אפרים ומנשה; שנים־שנים הם השבטים בני־זלפה ובני־בלהה: גד ואשר, דן ונפתלי. עיקרי השבטים נתהוו עוד על אדמת כענן, עד שירדו בני ישראל למצרים, ולא כל העם ירד לשם, אלא משפחות אחדות בלבד, ויתרן הוסיפו לשבת על גבול כנען או שנדדו במדבר בין כנען ומצרים.

דברי הימים הקדומים לעם ישראל נשתמרו איפוא בצורת זכרונות משפחה. נשמעת בהם בת־קול של תנועות־עם ממשיות, שריחוק הזמן החרישן. עיקרי השרטוטים של התנועות הללו מבצבצים גם מבעד ללבוש העתיק של האגדה, שהוא לפעמים שקוף ביותר.

§3 במדבר ובארץ מצרים. משה.    🔗

בין נגב ארץ כנען ובין מצרים משתרע מדבר רחב־ידיים שנאות־דשאו מועטות. לכאן היו מתלקטים תדיר נודדים בני־שם מן הערבות הסמוכות שבעבר הירדן, ממדבר סוריה וממדבר ערב. מכאן היו השבטים הנודדים העוסקים במרעה־צאן עולים על מזרחה של מצרים, הוא גליל הדלתא של הנילוס, שמשך לב הנודדים בשדמותיו הפוריות. לרעות על עדריו “בשדי־תרומות של פרעה” היתה מעולם משאת נפשו של הבדווי הנודד, שנפשו לא מלאה מנאות־הדשא המועטות שבמדבר ציה וחול. כך פשטו לפנים מן המדבר למצרים ההמונים הנודדים של ההיקסים שתפסו שם את השלטון בחלק הארץ במאה הי"ז והמליכו “בית מלכות־הרועים” משלהם. בין הנודדים הבאים למצרים נמצאו גם “עברים” יוצאי השבטים שבנגב כנען. במצבות־הזכרון המצריות מן המאה הי"ז נשתמרו כתובות על בני־אסיה, שארצם רעבה ללחם והם באים למצרים לבקש מאת פרעה מקלט. על נדידת בני־ישראל למצרים לא נאמר במצבות־הזכרון בפירוש כלום, אבל מסיפורי־המקרא יש לראות, שבני־ישראל היו יורדים מנגב כנען למצרים מפני הרעב והבצורת. כאן התיישבו רבים מהם על שדמות גושן, הסמוכה אל המדבר, שהיתה מקום־חניה לנודדים. זמן נדידה זו קשה לקבוע אפילו בקירוב. לא ידוע מהו היחס שבינה לבין שלטון ההיקסים במצרים (עד שנת 1580). קביעת הזמנים מן הנמנע היא כאן מפני שנדידת בני־ישראל למצרים לא בבת־אחת היתה, אלא נמשכה ימים רבים: משפחות משפחות מישראל היו יוצאות בתקופות שונות מכנען או מן המדבר לגבולי ארץ מצרים, בשעה שמשפחות אחרות מישראל היו מפוזרות בין נגב כענן ובין מצרים. יש לשער, שעם־ישראל בכללותו לא נתרכז במצרים מעולם. זכר לדבר אנו מוצאים בסיפורי־התורה, שמתחילה ירד יוסף למצרים ואחר־כך ירדו אחיו. ייתכן כי שבט יוסף (שנחלק לשני שבטים – אפרים ומנשה) היה החלוץ העובר לפני העם, שירד לארץ מצרים בשעה שיתר שבטי ישראל נשארו עדיין בארץ כנען או נדדו במדבר. וראוי לשים לב לדבר, שדווקא מן המדבר מביא משה לבני־ישראל המשועבדים במצרים בשורת יציאתם לאותו המדבר עצמו וכניסתם לארץ־כנען, שנתן אלהים לאבותיהם⁶.

שעבוד בני־ישראל בגושן בימי אחד ממלכי־מצרים גרם להם שיצאו את מצרים. מי הוא “פרעה של שעבוד”, שהעביד את בני־אסיה, כמנהג עריצי מצרים, בבניין מצבות־זכרון וערים, ומי הוא “פרעה של גאולה”, שהוכרח לשלח לחפשי את עבדיו בני־הנכר? שאלה זו, התלויה בקביעת זמן גלות־מצרים, נפתרת על־ידי החוקרים בפנים שונים. יש סבורים, ששעבוד ישראל היה בימי פרעה תוּתמוֹש השלישי (לערך שנת 1500), שמשל גם בארץ־כנען, ויציאת־מצרים היתה בימי אמנופיס הרביעי (שנת 1380 לערך), בשעה ששלטון מצרים בארץ־כנען נתרופף מפני כיבּושי החבירי הנזכרים למעלה ומפני הסכסוכים הפנימיים שבכנען. דעה אחרת מייחסת שעבוד ישראל למלכות רעמסס השני (1300–1235 לערך), ככתוב בתורה: “ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס”, ויציאת מצרים היתה בימי יורש־כסאו מֶנֶפְטה (1235–1215 לערך), בשעה שמצרים נחלשה על־ידי התפרצות הלובים לארץ ומרידות בגלילות אסיה. לשיטתנו, הרואה בישוב שבטי־ישראל במצרים השתלשלות ממושכה, קרוב לודאי סדר זה של המאורעות: א) נדידת משפחות אחדות מישראל לדלתא המזרחית של הנילוס התחילה עוד בימי שלטון ההיקסים במאה הי"ז. ב) לאחר גירוש “הרועים”, כשקמו המצרים אחוזי בולמוס החיבה לארצם והשנאה ל"בני־אסיה" והלכו לכבוד את סוריה וכנען, נפגעו גם בני־ישראל שבגושן מתגרת תנועה אני־אסייתית או אנטי־שמית זו. ייתכן איפוא, ש"גלות־מצרים" התחילה במאות הט"ז והט"ו, בימי תוּתמוש השלישי, ולאחר זמן, בימי רעמסס השני, נעשה השעבוד אכזרי ביותר. ג) לחץ זה הביא לידי כך, שבימי פרעה מנפטה המולך אחרי תותמוש השלישי התקוממו בני־ישראל בשעת מהומה במדינה, פרקו עול השעבוד מעליהם ויצאו אל המדבר, להתחבר אל בני־עמם הנודדים. משם הלכו לארץ כנען, שעוד מלפנים נשארו בה קצת משבטי־ישראל היושבים על הקרקע ובארצות־הגבולין שלה נשתקעו העממים “העברים” הקרובים לישראל קרבת־גזע: מואב, עמון ואדום. על סף המאה הי"ג והי"ב התחיל אותו כיבוש כנען בידי ישראל שנמשך שנים־שלושה דורות⁷.

כך חזר הגלגל בתנועה ההיסטורית של עם ישראל. מפני קשי השעבוד נתחלפה נטיית־הנדידה בנטיה לחיי ישוב על אדמת כנען שישבו בה לפנים אבות האומה. הימים הרבים של שעבוד ונדודים עוררו בבני־ישראל שיצאו ממצרים שאיפה לחירות על אדמתם. אלא שאדמה זו עדיין היתה טעונה כיבּוש, ותנאי קודם למעשה היתה התאחדות השבטים השונים של ישראל ועשייתם לחטיבה לאומית אחת בעלת דת מסוימת אחת ויעודים משותפים. סמל כל השאיפות הללו היה משה בן עמרם, איש מבית לוי – גדול הגיבורים הלאומיים של עם ישראל.

משה הוא גיבור האגדה המקראית, אבל עצם אישיותו, בגבולות האפשרות הממשית להתגלות הגאוניות, אינה כלל אגדית ויצירה פיוטית כדעת רבים. את השם משה⁸ אין למנות עם שמות־האבות שאינם אלא סימן לבנים. בדמויות האבות ציירה האגדה המקראית את קיבוצי השבטים ומאורעותיהם ההיסטוריים על יסוד זכרונות העם, וכאן היא מציירת, אמנם בסממנים פיוטיים, אישיות גדולה אחת, משכמה ומעלה גדולה מן הדור: דבּר בתנועת השחרור של העם, מחוקק ונותן־תורה, מאַחד את השבטים הקרובים קרבת־גזע ועושה אותם לעם. אישיות זו ודאי מציאות היסטורית היא עד כמה שכוחותיה מתגלים בדרך הטבע. אגדת־הדורות מייחסת למשה כל מעשה הבניין הציבורי והרוחני של האומה שנעשה במשך מאות בשנים, אבל רק הרחב הרחיבה את היקף פעולתו ולא המציאה את עצם אישיותו ויסוד מעשהו. יפה אמר מי שאמר: אילו לה היה משה בעולם צריך היה להמציאו – כי בלי אישיות זו אין להסביר מהפכה היסטורית כזו, שהיא פרי רצון העם המתגלה בעל כרחו בפעולת המנהיגים, הם המביעים העליונים של רצון זה. גיבור אגדי לא היה נחרת בזכרון העם בצורה ממשית של מחוקק. מבחינה זו מזכירה לנו דמותו של משה את חמורבי מלך בבל שחי כמה מאות־שנים לפני משה. חמורי מצוּיר במצבת־הזכרון בתבנית אדם המקבל את החוקים (חרותים על לוח?) מידי האֵל שמש, ומשה מתואר כנושא “לוחות העדות” מראש הר־סיני, מאת האֵל יהוה. כאן ושם בולטים דברי־אגדה בתיאור הפרטים, אבל עצם העניין ופעולתו – ממש. ואם נשים לב לדמיון הרב שבין תוכן “חוקי חמורבי”, שנתגלו לפני שנים מעטות (1902), והחלק הקדום שב"ספר־הברית" המקראי (שמות כ"א, כב), הרי נשיג את הסביבה התרבותית שבה יכול היה להתפתח בלי מעשי נסים הגרעין של “תורת־משה”. בדמיון זה נראית הקרבה הקדומה של ישראל למקורות התרבות הבבלית־כנענית והתרבות המצרית בימי קדם (עי' להלן, §10).

חוקר דברי־הימים אינו יכול להתגדיר בדיוק על בסיס מדעי, את היקף פעולתו של משה באיחוד שבטי־ישראל ומטותיו לעם אחד, אבל חייב הוא להודות, שדווקא בימי משה התחילה ההתלכדות הפנימית של מטות בני־ישראל, שקדמה להתחברותם בארץ אחת. ליצירת אחדות פנימית זו נצרך היה מניע דתי, כי כל התרבות הקדומה היתה מבוססת, כדוגמת הבבלית והמצרית, על יסודות דתיים, ביתר דיוק – על יסוד העבודה לאלהות מסוימת או לריבוי־אלוהוֹת. אין אומה קדומה מכירה עצמה כחטיבה מוסרית או רוחנית אלא אם כן היא מכירה בכוח אלהי מסוים, שהוא שׂר של אומה זו, המורה לה דרך־חיים שהיא מיוחדת לה בין שאר העמים. אותו המושׂג הגס והסתמי של אלהות, שהיה ודאי שולט בקרב בני ישראל “קודם מתן־תורה” והובע בשם־העצם “אל” או “אלהים” המשותף לבני־שם, לא היה עשׂוּי לייחד אותם לחטיבה רוחנית מיוחדת. האל הכללי יכול היה לברוא את העולם, אבל רק אֵל מיוחד יכול היה, לפי מושגי הזמן ההוא, לברוא אומה בארץ פלונית ובמידה פלונית. אלה היו ההנחות של משה בשעה שהרגיש עצמו ראוי להוציא אל הפועל את המעשה הרב של שחרור שבטי־ישראל ואיחודם לשם חיים מדיניים.

לתכלית זו בחר לו משה כלי־שרת מן המצויים בסביבתו. לפי המסורת נולד במצרים ומשבט לוי היה, וכשגדל הלך למדבר חורב או סיני ושם נראה אליו יהוה אלהי־ישראל, בלבד־אש מתוך הסנה. אלהי הר־סיני, זה האולימפוס של מספר ערב הצפונית, שעתיד להיות שר האומה הישראלית, שולח את משה להציל את בני־ישראל מן הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, כדי שאחר־כך “יעבדו את האלוהים על ההר הזה”. מהומות שקמו בימים ההם במצרים וצרה גדולה שבאה על המצרים על שפת ים־סוף (סמוך לתעלת־סוּאֶץ של היום) נתנו לשבויי־גושן את היכולת לצאת מבית־העבדים ומשה בראשם. הנגאלים הולכים קודם כל להר־הקודש, הוא סיני, ושם הם שומעים מפי יהוה ביד משה את הדבּרות הראשונות של אמונה, מוסר ותיקון־העולם. ייתכן, שסיני קדוש היה לישראל עוד קודם לכן כמו שקדוש היה לבני־קיני, והם נצר ממשפחות המדינים הנודדים המתייחשׂים אף הם לשבטים ה"עבריים". התורה מספרת, כי עוד לפני יצירת־מצרים נשא משה לאשה את בת יתרו כהן מדין, ואחר־כך היה נמלך בחותנו בסידור חיי העם במדבר, ואחי אשתו חובב “היה לעיניים” לבני ישראל במסעיהם במדבר. אפשר שמתוך קרבתו לכהן של אלהי־סיני, השוכן בראש ההר בעמוד אש וענן, בא משה לידי החלטה לבחור הר קדוש זה למקום גילוי־שכינה. כאן נכרתה ביד משה “ברית” בין עם ישראל ויהוה אלהיו, שתכליתה היתה לחזק את הברית הרוחנית שבין השבטים. מעשה סידורם הפנימי התחיל בתחנה השניה במסעי בני־ישראל ממצרים לכנען – בנאות קדש, בקצה ארץ אדום, ששם נמצאו עדיין שיירי משפחות־ישראל מלפנים. עצם השם “קדש” מעיד על מקום זה שהיתה בו קדושה דתית ⁹ שם שם משה חוק ומשפט לישראל, ולפיכך נקראו מעיינות־המים שבמוקם ההוא “עין־משפט” ו “מי־מריבת קדש”. ¹⁰ זכר לדבר נמצא בברכת משה (דברים ל"ג, ב וד):

יְהוָֹה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵׂעִיר לָמוֹ

הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶש [מִמְרִיבַת קָדֵשׂ]¹¹

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.

כל פעולה זו של המנהיג בדרך ממצרים לכנען היתה עבודת־הכנה: ראשית סידורו של עם נודד למחצה ומשועבד, שהתכונן לעמוד על הקרקע ולהיות בן־חורין בארצו. ניתן תוקף דתי כביר לשאיפת־העם, שיצא מתקופת הנדידה ופרק מעליו עול זרים והלך לרכוש לו ארץ מעבר למדבר. הצד הלאומי והדתי נתלכדו לאחדים במעשהו הרב של משה. אין אנו יודעים כיצד היה הדבר, אבל רואים אנו את התוצאות ההיסטוריות של המעשה: שבטים מפורדים נתאחדו לתכלית מסוימת והולכים לכנען, מקום שם המו גלי נדידת העמים וכשל שלטון מצרים. אחרי מלחמה ממושכת הם כובשים להם את הארץ, כלומר יוצרים את הבסיס העיקרי של מנוחה ונחלה לאומית. בזה נשלם הפרק הראשון שבמעשה התייחדות עם ישראל מקרב הסביבה העממית ומתחיל פרק שני – ההתאחדות הארצית.