§52 סקירה כללית    🔗

אחרי חורבן מלכות ישראל הצפונית נתרכזו החיים הלאומיים במלכות יהודה הדרומית. סוריה וחלק גדול מארץ ישראל – אדמת ארם ושומרון לפנים – נספחו על ממלכת אשור, והמלכויות הקטנות – צור, פלשתים, יהודה, מואב ועמון – הוכרחו להיכנע לשלטון אשור. מלכות יהודה היתה גובלת מעכשיו ממש בארצות האשורים כובשי אסיה. שוב לא היתה יהודה ארץ נכחדת ומסוגרת, שאין לה בחייה המדיניים אלא בריתות או התנגשויות עם העממים הקטנים הסמוכים: מעכשיו נגרפה בשיבולת של מאורעות העולם, שזעזעו את קדמת אסיה. מימי אחז ותגלת פלאסר נכנסה יהודה לחוג השפעתה של אשור, ומשעה זו ואילך קמה לפני האומה השאלה: להיכנע או להתנגד? מצב יהודה, שנמצאה בדרך שבין מצרים וארם־נהריים, נעשה מסוכן בדור שבו נתחדש הריב בין שתי הממלכות האבירות בשל השלטון בסוריה ובארץ ישראל. ולעומת זה אנו רואים ביהודה, במאה וחמשים השנים של שלטון אשור וראשית שלטונה של בבל החדשה (735–586), מחלוקות תמידיות של מפלגות מדיניות ודתיות; התקוממות והכנעה, עליה וירידה של הרוח הלאומי חוזרת חלילה.

התקופה המדינית שאנו עומדים בה נחלקת לשני חלקים בלתי שווים בכמותם: יותר ממאה שנים (720–608) נמשך שלטון אשור, שנפסק לפרקים על־ידי מריבות יהודה ומלחמתה לחירותה; אחר כך במשך עשרים שנה לערך (608–586) מתנגשת יהודה תחילה עם מצרים ואחר־כך עם בבל החדשה; מצרים ניסתה לזכות בירושתה של אשור המתפוררת ולא הצליחה, ובבל זכתה בירושה זו באמת. כל עוד היתה אשור כל־יכולה היה שלטונה על יהודה הכרחי, אבל שלטון זה הוא הוא שעורר בהכרח את העם המשועבד להתנגד להשפעתה של אשור, שפרצה לתוך חייו הפנימיים בצורות של תרבות זרה. גזע עץ כרות עלים היתה יהודה לאחר שהותזה מלכות ישראל, ולא פעם הרגיש הגזע על גבו את המגע המסוכן של ה"גרזן" האשורי (כביטויו הנמלץ של ישעיהו הנביא), אבל הברזל החד היה סולד מן העץ הקשה. אחרי ההכנעה להשפעת אשור בימי המלך אחז באה התנגדות לה בימי חזקיהו ואחרי “חטאות” מנשה באו תיקוני יאשיהו. תרבות־הכלאיים מתחלפת בתרבות לאומית נקייה – וחוזר חלילה. ומכיון שבמרכז התרבות המזרחית הקדומה עמד הפולחן הדתי, ניתן למחלוקת הלאומית והמדינית גוון דתי מובהק. כשם שההסתגלות לתרבות אשור ובבל כרוכה היתה בסבלנות יתירה לגבי עבודת אלהיהן, כך היה הרעיון הלאומי כרוך בפולחן יהוה של הכהנים או באחדות־האל המוסרית של הנביאים. מכאן מידת הרוחניות היתירה שבמאורעות המדיניים ביהודה בתקופה הנידונה.

פרשה חדשה מתחילה בימי מלכות יאשיהו, הם ימי ירידתה של ממלכת אשור (למן מות אשורבניפל בשנת 626 עד חורבן נינוה בשנת 606). התרופפות השלטון הנכרי הקלה את מעשה חיזוק הדת הלאומית בירושלים, שהתחילה בו מפלגת הנביאים בימי חזקיה וגמרה אותו בימי יאשיהו. אולם לא עברו ימים מועטים ומצבה המדיני של יהודה הורע ובא עד משבר. יהודה נמצאה בין שני שבילי אש, בין מצרים ובבל החדשה, ובמלחמה לקיומה הלאומי פרכסה פעמים לצד זה ופעמים לצד זה – ונכוותה בשניהם. מלכי יהודה האחרונים (יהויקים, יהויכין, צדקיהו) פועלים בתוך מדורת אש שאחזה את כל ארצות העולם הקדמוני. אף כאן, כמו במלכות ישראל בשעתה, עוברים על המדינה שני חורבנות בזה אחר זה: תחילה הוריד נבוכדנאצר מלך בבל את יהויכין מלך ירושלים מכסאו והגלה אותו ביחד עם כל השרים ומרום עם הארץ (“החרש והמסגר”, שנת 597), ואחר־כך גורמת מריבת יהודה הנואשה לחורבן גמור של ירושלים ומלכות יהודה (586).

לכאורה היתה מכה זו מכת־מוות ליהודה ואפשר היה לחזות מראש שצפוי לה גורל שומרון וכל שאר הארצות שנבלעו על־ידי הממלכות האדירות. אבל לא כן היה. התבוסה הפסיקה רק לשעה את קיומו המדיני של עם יהודה, ששב לתחיה בצורה חדשה. הצלת האומה לאחר אובדן המדינה אחוזה כפתילה בשלהבת באותה המהפכה הרוחנית, שהוכנה זה ימים רבים על־ידי הטפת הנביאים. הרעיון העיקרי שבתורת הנביאים הוא, כי הכוח החיוני של האומה הוא לא בתקפה החיצוני אלא ברוחה, לא בפעולה המדינית של הממלכה אלא בפעולה העצמית המוסרית של היחיד והציבור, המכוונת להגשמת יעודי־הצדק העליונים. אותן האומות, שאין כוחן אלא בחיל ובחוסן מדיני, סופן ליפול ולהיות לבָרוֹת לעמים תקיפים מהן; אבל אומה בעלת כוח מדיני מועט, אם רק גדול כוחה ברוח והיא מאוחדת בתורה ובמצוה של דתה ומוסרה או בתרבותה העצמית, סופה לשמור על חיוניותה ואחדותה בכל מצב שהוא. האומות המדיניות ארעיות ועוברות הן, הרוחניות – נצחיות הן. והנביאים שאפו לעשות את עם יהודה לאומה רוחנית כזו, כדי שלא תהיה לטרף לממלכות בולעות עמים מעין אשור ובבל. שאיפה רוחנית זו, שהיתה מתחילתה נחלת יחידי סגולה, הלכה והקיפה את רחבי העם בתקופה שבין חורבן שומרון וחורבן יהודה. באותה תקופה יש להתבונן לחזיון מצוין במינו: הנביאים, בעלי המהפכה הרוחנית, שהטיפו לשינוי כל הערכים הדתיים, המוסריים והציבוריים בדורותיהם, לא היו תמיד בין מתנגדי המושלים בירושלים, אלא משכו לתוך חוג השפעתם את המלכים והשרים (למשל, ישעיה בימי חזקיה, ירמיה וסיעתו בימי יאשיהו) ונעשו לחותכי גורל העם. קימעה־קימעה הולכת השקפת־העולם של העם ומשתנית ברוח הנבואה, העם הולך ומתחנך לקראת הנסיונות הגדולים שהוא עתיד להתנסות בהם. התפתחות פנימית זו עתידה לשאת פרי בתקופת הביניים הסמוכה, בימי גלות בבל.