§53 תיקוני המלך חזקיהו    🔗

חזקיהו (720–690) עלה על כסא המלוכה של יהודה בעת צרה. ימי מלכותו של אחז אביו נגמרו לקול מפלתה של שומרון וחורבן מדינת ישראל, שנהפכה לגליל שומם של ממלכת אשור. נשארה לפליטה רק מדינת יהודה, שקיבלה עליה בימי אחז עול מלכות אשור. המונים מישראל נמלטו מחרב ומשבי לארץ יהודה והרבו את אוכלוסיה. עם יהודה היה מעכשיו ל"שארית ישראל", היא ה"מצבת" באילן הלאומי, שבו תלו תקוותיהם הנביאים והכרוכים אחריהם. בכל רפיונו של המצב המדיני ביהודה, שנמצאה לפני לוע פעור של ארי טורף, על גבול ארץ שנציב מלך אשור שולט בה, לא רפו ידי העם. בני יהודה המאמינים ראו אצבע אלהים בדבר, שעיר הקודש ירושלים ובית המקדש וארץ יהודה לא נפגעו בשעה שנחרבה אותה המלכות שנקרעה לפנים מבית דוד ומקדשו. כבוד מלכות בית דוד והמקדש שבירושלים נתרבה. כל העיניים היו נשואות למלך הצעיר, חזקיה, שהנביא ניבא לו גדולות בילדותו.¹

אין לדעת, אם נתחנך חזקיהו בילדותו בהשפעת הנביאים או שהמאורעות המתרחשים סביבו הוכיחו לו את אמיתותה של תורת הנביאים – על כל פנים היה המלך החדש ההיפך הגמור מאחז אביו. נפשו של חזקיה נקעה מחיבתו היתירה של אביו לאשור. המלך החדש ביקש למלא בסיוע הכת הלאומית שתי תעודות: לקומם את הפולחן הצרוף של יהוה, שהועם על־ידי תערובת עבודה זרה, ולפרוק עול אשור מיהודה. על ההתחדשות הדתית בימי חזקיה יש לנו עדות קצרה של מחבר ספר “מלכים” הקדום והרצאה מפורטת של בעל ספר “דברי הימים” המאוחר. שני המקורות כאחד מעידים, כי חזקיה עקר מן השורש את האלילות האשורית שהנהיג אביו בירושלים וכן גם שיירי האלילים הכנעניים הקדומים בגבוליו. את בית המלך ובית המקדש ניקה מן הפסלים והמזבחות לאלהים אחרים וכן ציוה לכתת את נחש הנחושת (“נחושתן”), שהיו בני ישראל מקטרים לו ומאמינים בכוח הרפואה שבו. לשם יחוד הפולחן בירושלים אסר חזקיה להקריב קרבנות ליהוה בבמות שעל הגבעות ובחורשות. לפי המסופר ב"דברי הימים" עלה בידי חזקיהו למשוך לירושלים המוני עולי רגל לימי החגים, ואפילו אל “אפרים ומנשה” שלח רצים ואיגרות וגם משם הרבה העם לעלות לרגל לבית המקדש שבירושלים.

תיקונים אלה נעשו, כמובן, בסיוע הנביאים, וביחוד הגדול שבהם ישעיה בן אמוץ (עי' למעלה, §49). נביא זה, שבימי אחז היה בין מתנגדי הממשלה, הגיע להשפעה רבה על הליכות השלטון בימי חזקיהו. הוא שעורר רוח המלך לתקנותיו הדתיות והוא שניהל אותו בעצתו בעסקי הממשלה. אמנם בענייני המדינה החיצוניים אי אפשר היה למלך למלא תמיד את עצת הנביא. ישעיה, שמיחה לפנים על מעשה אחז, שנכנע ברצון למלך אשור, השלים עם שלטון אשור בדיעבד וראה סכנה בכל מעשה התנגדות לממלכה אדירה זו. לדעת ישעיה היה תפקידה של הממשלה רק שמירת העצמיות הפנימית והרוחנית של האומה ולא החזרת החירות המדינית ליושנה. ואילו חזקיה שיטה מדינית אחרת היתה לו. בעל־כרחו היה למס עובד לאשור ומשאת נפשו היתה לפרוק את העול השנוא עליו בשעת הכושר. לפיכך השתדל המלך לבוא בדברים עם שונאיה המדיניים של אשור ועם מלכי כנען הקטנים, הכפופים לה אף הם בעל־כרחם והשואפים לחירות. חזקיה השתדל לחזק את מכשירי ההגנה של הארץ. סמוך לירושלים נמצא חיל מצב של אשור בערי מלכות ישראל הכבושה (בבית אל ועוד). צריך היה לבצר את עיר המלוכה מפחד מלחמה ולאצור בה די מים מפחד מצור. מאין בירושלים מי מעיינות מוכרחת היתה העיר למשוך את מימיה מן המעיינות שמחוץ לעיר, ביחוד מנחל גיחון. וכדי שהאויב לא יוכל לעשות סכר במקוה־מים זה ציוה חזקיה להעביר את המים לתוך העיר בתעלה שמתחת לקרקע (נִקבה) ואת המעיין עצמו לסתום. התעלה נגמרה בעיר בברֵכה המכונה שילוח. הפועלים חצבו את הנקבה באדמת־סלעים משתי הקצוות בבת אחת, כמו שנוהגים בחפירת נקבה גם בימינו אלה. בניין התעלה נמשך שנים אחדות, ומעשה רב זה מסופר בפרטיו לדור אחרון ב"כתובת השילוח".² לא עברו ימים מועטים עד שהגיעו אותם המאורעות שלשמם נעשו כל ההכנות הללו.

 

§54 פשיעת העמים מתחת יד אשור. סנחריב    🔗

בשנים הראשונות של מלכות חזקיה לא מלאו לבו של עם יהודה לחשוב על פשיעה מתחת יד אשור. עוד חדשים היו הזכרונות על מנת חלקה של שומרון שנפלה בכף תקיף ממנה, ויהודה אמרה למנוחה טוב אף־על־פי שמנוחה זו היתה מתוך כניעה. אבל במרוצת העתים ניטלה מן הזכרונות הנוראים הללו חריפותם ובעם נתחזקה התרעומת על שלטון אשור. כנראה, נעשו נסיונות קלים אחדים בבחינה זו עוד בשנת 711. באותה שעה מרדו באשור יושבי ערי פלשתים. בראש המרד עמד עזוּרי, מלך אשדוד. הפלשתים העֵזו למרוד מפני שקיוו לסיוע מצרים ולברית עם המלכויות הסמוכות שבארץ־ישראל: יהודה, מואב, אדום. כשנודע הדבר לסרגון מלך אשור שלח לאשדוד חיל ותרתן בראשו (“תרתן” באשורית: שר צבא עליון). בירושלים צפו ברטט לב לתוצאות מלחמה זו. בני יהודה, שהתרעמו על השלטון הנכרי ביהודה, היו מוכנים לעשות כמעשה הפלשתים, ויש מהם שהטיפו לכריתת ברית עם הפלשתים והמצרים כלפי האויב המשותף. אולם הכת הנביאית התנגדה למעשה מסוכן זה. פעם אחת פשט ישעיה הנביא את בגדו ונעליו והתהלך ברחובות ירושלים ערום ויחף, וכשנשאל מה פשר התנהגות מוזרה זו, השיב שביקש להראות בחוש, כי “כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים” ובעלי ברית מצרים. ואמנם לא עברו ימים מועטים ואשדוד נלכדה ויושביה הוגלו בידי האשורים. המרידה הפלשתית הוכרעה, מצרים לא באה לעזרה – וכת המרד ביהודה נשתתקה לזמן־מה.³

ביתר עוז התקוממו עמי קדמת אסיה הכפופים לאשור בשנת 705 אחרי שנרצח המלך סרגון ובנו סנחריב ישב על כסאו. אות ראשון למרידה נתנה בבל, ארץ הנגב של ארם־נהריים, שתבעה את משפט הבכורה מארץ הצפון, היא אשור. עוד בימי סרגון ניסה מראדך־בלאדן הבבלי לקרוע את בבל מממלכת אשור ולהעמידה ברשות עצמה. המהומות שקמו בנינוה, עיר המלוכה של אשור, בין מלך למלך, עוררו את מראדך בלאדן להקים כנגד אשור ברית כללית של המלכויות הקטנות בסוריה ובארץ־ישראל, שנאנקו תחת עול הממלכה הכובשת. לשם זה שלח מלאכות לחזקיה מלך יהודה, שהביאה לו מתנות וביקשה למשוך אותו אל הברית. שוב הרימו ראשם בעלי המרידה בירושלים והמלך נטה לצדם. לא מתוך ראיית הנולד אלא מתוך רגש חם של חיבת הארץ והעם קמה בו רוח גבורה להשתמש בשעת הכושר ולפרוק את העול. חזקיה עשה כדוגמת שכניו – הפלשתים והצידונים – וחדל לתת מס למלך אשור. ובעוד סנחריב מלך אשור טרוד היה בהכרעת המרד בבבל התכונן חזקיה למלחמה. מחשש תבוסת המרד בבבל בא בדברים עם מצרים, שבה משלו בימים ההם הכובשים הכושיים סוא ותרהקה, והם הבטיחו לו את עזרתם לכשיעלו האשורים על יהודה. בעלי בריתו של מלך יהודה היו ביחוד מלכי צידון ופלשת. בברית־כנען זו היה חזקיה ראש המדברים – וכשסירב אחד ממלכי פלשתים, פַּדִי העקרוני, להצטרף אל הברית הסגירו אותו שרי עקרון לחזקיה והוא הושיב אותו בבית הכלא.⁴

ישעיהו הנביא וסיעתו לא היו מרוצים ממעשהו הנועז של חזקיה. מתנגדים היו בכלל להכניס את ראשה של יהודה בסבך מאורעות העולם, והפעם לא תלו שום תקוות לא במרד הבבלי וגם לא בעזרת מצרים, שביקשה לחזק בארץ ישראל את שלטונה אבל תש כוחה בפני תקפה של אשור. כשבאו מלאכי מראדך־בלאדן לירושלים ומנחה בידם, וחזקיה הסביר להם פנים והראה להם את כל בית נכותו ואת שכיות ארמונו, הוכיח אותו ישעיה על פניו בדברים קשרים וניבא לו, כי כשתגיע בבל להיות מושלת בכיפה תחריב את יהודה ממש כמו שתעשה זאת אשור לאחר הכרעת המרד.⁵ ביחוד התמרמר הנביא על המשא ומתן עם מצרים הבוגדה. “הוי בנים סוררים, – קרא הנביא בשם אלהים, – ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו… הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים יישענו, ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד, ולא שעו על קדוש ישראל ואת יהוה לא דרשו… ומצרים אדם ולא אל, וסוסיהם בשר ולא רוח, ויהוה יטה ידו – וכשל עוזר ונפל עזור ויחדו כולם יכליון”. ישעיה מתנבא לחורבן מצרים וכוש ואז יאמרו בני יהודה: “הנה כה מבטנו, אשר נסנו לשם לעזרה להינצל מפני מלך אשור, ואיך נימלט אנחנו?” משאת נפשו של הנביא הובעה בדברים אלו: “כה אמר אדני יהוה, קדוש ישראל: ‘בשובה ונחת תוושעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם’, ולא אביתם ותאמרו: ‘לא כי על סוס ננוס’! – על כן תנוסון: ‘ועל קל נרכב’ – על כן יקלו רודפיכם”.⁶ דברי הנביא לא נשמעו בסער המאורעות המדיניים, שסחף את יהודה, מלכה וממשלתה. גדולה היתה הסכנה, אבל גדולה היתה גם התקוה לשחרר את הארץ מעול אשור, שכל העמים המשועבדים התקוממו נגדה.

בינתיים הצליח סנחריב להכריע את המרידה בבבל ועלה בראש חיל עצום על עמי כנען המורדים. תכליתו היתה לכבוש את מצרים אויבתו, שהסיתה תמיד את העמים להתקומם נגד שלטון אשור. לאחר שניצח בלי טורח כמה נצחונות בארץ צידון, כבש את עיר צידון ואיים על צור, עלה עם חילו על פלשת. כבר נלכדה אשקלון והנה עיכוב בעקרון. כאן באו המצרים לעזרת הפלשתים. על יד אלתקה נערכה מלחמה. המצרים ברחו ועקרון נכנעה לאשורים. יהודה נשארה בודדה, בלי בעלי ברית, פנים אל פנים לנוכח חילו העצום של סנחריב (701).

האשורים התפרצו לתוך ארץ יהודה והתחילו לוכדים את ערי־המבצר. בלי רחם החריבו את הערים והכפרים, ובזזו והגלו את היושבים. האויב התקרב לעיר המלוכה וחנה בלכיש. ידי חזקיה ויועציו רפו. כדי להציל את עיר־המלוכה מחורבן גמר חזקיה להיכנע ושלח מלאכים לסנחריב בלכיש לאמור: “חטאתי, שוב מעלי, את אשר תתן עלי אשא”. סנחריב שם על חזקיה מס רב, “שלוש מאות כיכר כסף ושלושים כיכר זהב”, וחזקיה שילם את המס מתוך אוצרות בית המלך וגם הוכרח לקצץ דלתות היכל יהוה וציפויי הזהב שלהן.

אולם סנחריב לא הסתפק בקבלת המס. מתכונן היה לעלות על מצרים וחשש, כנראה, שמא ישובו ויתחברו מאחורי מחנהו מלכי כנען המורדים ומלך יהודה בראשם. ייתכן שפחד מפני ביצור ירושלים וההכנות להגן עליה שנעשו במשך כמה שנים על ידי חזקיהו והחליט לשים ידו הקשה על יהודה ולהכריעה תחתיו לחלוטין, כדי שלא תעיז לעתיד למרוד ב"מלך המלכים". ממקום תחנתו של סנחריב בלכיש יצאה מלאכות לירושלים לדרוש הכנעה גמורה. הסיפור המקראי מתאר כמו חי את המשא ומתן של שליחי אשור עם בני ירושלים, ואף־על־פי שהוא שם בפי השלוחים דברים דמיוניים, מכל מקום יש בהם כדי לציין את המצב המדיני בימים ההם. אנו מביאים כאן את הסיפור בהשמטות ובשנוי סדר ההרצאה:⁷

וישלח מלך אשור את תרתן ואת רב סריס ואת רבשקה מן לכיש אל המלך חזקיהו בחיל כבד ירושלים. ויעלו ויבואו ירושלים ויעמדו בתעלת הברכה העליונה אשר במסילת שדה כובס. ויקראו אל המלך ויצא אליהם אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר. ויאמר אליהם רבשקה: “אמרו נא אל חזקיהו, כה אמר המלך הגדול מלך אשור: מה הבטחון הזה אשר בטחת?… הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים, אשר ייסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה, כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו”… ויאמר אליקים בן חלקיהו ושבנא ויואח אל רבשקה: “דבר נא אל עבדיך ארמית, כי שומעים אנחנו, ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החומה”. ויאמר אליהם רבשקה: “העל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה? הלא על האנשים היושבים על החומה”… ויעמוד רבשקה ויקרא בקול גדול יהודית: "כה אמר המלך: אל ישיא לכם חזקיהו, כי לא יוכל להציל אתכם מידו! ואל יבטח אתכם חזקיהו אל יהוה לאמר: "הצל יצילנו יהוה ולא תינתן העיר הזאת ביד מלך אשור… ההצל הצילו אלהי הגויים איש את ארצו מיד מלך אשור? איה אלהי חמת ואפרד, איה אלהי ספרוים, הנע ועוה, איה אלהי שומרון?⁸ כי הצילו את שומרון מידי? אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור: עשו אתי ברכה וצאו אלי – ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו ושתו איש מי בורו.

כששבו שרי חזקיהו וסיפרו לו את דברי רבשקה נפל עליו לבו. מיד שלח את אליקים אשר על הבית ואת זקני הכהנים אל ישעיה הנביא לבקש עצה ונבואה מפיו. הנביא, שהתנגד למרידת יהודה מלכתחילה, בשעה שעלתה במחשבה מלחמת תגרה, נענה לחזקיה כעת, בשעת הצורך להגן על העיר בפני אויב מתחצף המלעיב על האומה ואלהיה. וישעיה נלווה אל כת הקנאים, שסירבו לתת את עיר המלוכה ביד צר. את שליחי חזקיה הרגיע ויעץ שלא להתיירא מאיומי אשור וניבא לאויב כלָיה קרובה. הנביא תמך יתדותיו במלחמה שהכריזה מצרים על אשור.

עד שמלכי אשור ויהודה נשאו ונתנו ביניהם יצא תרהקה מלך כוש ומצרים בחילו כלפי חיל אשור. כיון ששמע זאת סנחריב עזב את מקום חנייתו בלכיש והלך בראש צבאו אל גבול מצרים לקראת תרהקה. כששבו שליחי סנחריב מירושלים ללכיש כבר לא מצאו שם את מלכם. מדרכו שלח סנחריב מכתב לחזקיהו, שבו חידש את איומיו ודרש למסור לו מיד את עיר המלוכה. חזקיהו, שידע כי אויבו יצא מלכיש, נתחזק וסירב למלא דרישת סנחריב. גם המלך וגם הנביא חיזקו את לב העם על־ידי תפילות בציבור ומשאות נלהבים. ישעיה פרסם איגרת־נבואה זו, שהיא מעין תשובה על דרישתו המחוצפת של סנחריב: “בזה לך, לעגה לך בתולת בת ציון, אחריך ראש הניעה בת ירושלים; את מי חירפת וגידפת, ועל מי הרימות קול? ותשא מרום עיניך על קדוש ישראל!… לכן כה אמר יהוה אל מלך אשור: ‘לא יבוא אל העיר הזאת, ולא יורה שם חץ, ולא יקדמנה מגן, ולא ישפוך עליה סוללה, בדרך אשר יבוא בה ישוב, ואל העיר הזאת לא יבוא’”.

תקוות הנביא נתמלאה עד מהרה. פתאום יצא הקול ביהודה, כי חילו העצום של סנחריב, שהלך לקראת מצרים, ממהר לשוב (710). על־פי השמועה השליח אלהים מגפה על בני אשור: “ויצא מלאך יהוה, ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף, וישכימו בבוקר, והנה כולם פגרים מתים”. במצרים סיפרו, כי בלילה אחד כרסמו המוני עכברים את בגדיהם ומכשיריהם של אנשי צבא אשור עד שהוכרחו לסגת אחור מעל גבול מצרים.⁹ הסיבה האמתית לנסיגתו הפתאומית של סנחריב היתה בודאי הידיעה על מרידה חדשה בבבל, מרכז הממלכה. סנחריב שם לנינוה ויהודה ניצלה.

כשלון זה לא מנע את סנחריב מלפאר את מסע נצחונו ביהודה בכתובת ארוכה, שנשתמרה באצטווניות־חרס בחורבות ההיכל שבנינוה. כתובת זו נתחברה בסגנון של התפארות והפלגה הנהוג בהודעות כל שרי הצבא בכל דור ודור, וזו לשונה (בחלקה הנוגע ליהודה):

…וחזקיהו מיהודה, אשר לא נתן את צווארו בעולי, ארבעים ושש ערי מבצרו וערים קטנות בסביבותיהן לאין מספר… לכדתי; עשרים אלף ומאה וחמשים איש, נער וזקן, איש ואשה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וצאן לאין מספר הוצאתי משם לשלל. ואותו סגרתי כצפור בכלוב בעירו ירושלים; שפכתי עליה סוללה וליוצא אין שלום. את עריו אשר בזזתי קרעתי מעל ארצו, ונתתין למיתינתי מלך אשדוד, לפדי מלך עקרון¹⁰ ולסיל־בל מלך עזה, ומיעטתי את ארצו. על מס השנה הוספתי מנחה לשלטוני ושמתי עליהם. ואותו, את חזקיה, אחזה פלצות מהדר גאוני, ושלח לי את מבחר גיבוריו ביחד עם שלושים כיכר זהב ושמונה מאות כיכר כסף ואבנים יקרות… ואת בנותיו ופילגשיו, שרים ושרות. וגם שלח את מלאכו להגיש לי את המנחה ולקבל עליו עול מלכותי.

סנחריב עובר בתיאורו בשתיקה על הסיבות שהכריחוהו להיסוג אחור מן ה"כלוב" שבו היה חזקיה סגור – מירושלים. ואולם על עם ישראל עשתה אחרית זו של מלחמת סנחריב רושם עז. כובש כל הארץ נצב על סף עיר הקודש ולא עצר כח ללכת עוד. יהודה ניצלה באותו מצב עצמו שבו נחרבה שומרון לפני עשרים שנה. ניגוד היסטורי זה עשה רושם עמוק בירושלים וגרם להתרוממות הרוח הלאומי והדתי. לאחר דאגות ממושכות היתה לעם הרווחה. הערים שנשמו על־ידי סנחריב חזרו ונבנו. הארץ הלכה ונרפאה מן המכות שהוכתה. העם היה צמא למנוחה – ומנוחה זו ניתנה לו לפי שעה.

 

§55 החיים הרוחניים בימי מלכותו של חזקיה    🔗

אישיות אחת היא שעמדה בימים ההם במרכז החיים הרוחניים והמדיניים של הארץ וחיברה את שני המקצועות הללו לחטיבה אחת – ישעיה הנביא. בימי חזקיהו הגיעה פעולת הנביא לשיאה. ישעיה נעשה מנהיגה הרוחני של האומה, מורה ומדריכה. שום נביא לפניו ולאחריו לא השפיע כמוהו השפעה ממשית על חיי הצבור. המאורעות הנסערים בימי שני המלכים האחרונים הוסיפו תוקף למשאת נפשו הנעלה על תיקון חיי החברה. ממלכת אשור, התקיפה במלחמותיה אבל החלשה והרקובה מבפנים, שימשה לו למופת שלילי של מדינה. הנביא מתעב טיפוס זה של מדינה צבאית טורפת, המשתמשת בכוחותיה כדי לבלוע מדינות קטנות ממנה ולהנחיל כבוד ותפארת לחסנה הצבאי ולתקיפותה הבהמית הגסה. לפניו מרחפת תמונה נכספת של עם היושב בשלוה ומתנהג ברוח הצדק החברתי, השואף לשויון החלשים והתקיפים, להשלים בין אדם לחברו ובין מעמד לחברו. אין ליהודה להתחרות עם אשור; “מי השילוח ההולכים לאט” אין להם להתחרות עם “מי הנהר העצומים והרבים”, הוא נהר פרת, השוטפים מלוא רוחב בארץ. מלכות יהודה לעתיד מצטיירת ברוח הנביא כמלכות נכספת של שלום, אמת וצדק:

ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח יהוה, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יהוה… ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי ארץ, והכה עריץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע, והיה צדק אזור מתניו… וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נוהג בם… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים (ישעיה י"א).

משא נשגב זה על אחוה ורעות בין העמים, על יום שכולו טוב, שאין בו עמים טורפים ועמים נטרפים, עושקים ועשוקים, נשמע בירושלים בשעה שהחיה הרעה, אשור, פערה את פיה ובלעה ממלכות ועמים, בשעה שדברי ימי העולם לא היו אלא מראה מלחמה של כוחות איתנים גסים, מלחמה מחוסרת כל טעם מוסרי. מראה אחר מצטייר ברוח הנביא לעתיד לבוא: שנאת בני האדם והעמים כלה תכלה, כל האומות יהיו לאגודת אחים, המאוחדת על־ידי שאיפות מוסריות נעלות – והמבשר של עולם זה שכולו טוב עתיד להיות עם יהודה. מסביב לו, מסביב להר ציון, יתקבצו העמים, שעיניהם נפקחו לראות אור והמבקשים את אלהי העולם כולו:

והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהוה בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר יהוה, אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים. ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים. וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיה ב', ב–ד; מיכה ד', א–ג).

בדברי ישעיה ומיכה בן דורו הוטעם הרעיון המוסרי של אחדות האל בניגוד לפולחן החיצוני והמנהגים הדתיים. בעיני שני הנביאים כמעט שאין הבדל בין האלילי בפולחן לבין האלילות עצמה. צריך שאדם יפנה לאלהיו מקרב לב ונפש ולא מן הגוף ולחוץ. כדי להבין מה בין הדת הנאצלה של נביאי יהודה והמושגים של כמרי אשור ובבל, די להביא הקבלה זו¹¹:

מיכה ו', ו–ח.

במה אקדם יהוה? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? הירצה יהוה באלפי אלים, ברבבות נחלי שמן? – הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.

מזמורי־תהלים בבליים

מה נתּן לך, עשתּר? עגלי מרבק, כבשים שמנים? – לא אובה (אומרת עשתה) לאכול עגלי מרבק, כבשים שמנים. יותן לי יפי נשים, הדרת גברים (עי' שרדר Die Keilinschriften und das A. T. 595; ועי' Jeremias, Das A. T. im Licthe des Alten Orient, מהדורה ג' 1916, עמ' 561–565).

התעלות חיי הרוח בימי מלכות חזקיה נותנת ידים לשער, כי בעת ההיא נתחבר או נתלקט הרבה מן החומר הספרותי, שנכנס לתוך כתבי הקודש. משאות הנביאים, שחיזקו בדת את השתפכות־הנפש בצורת תפילה, גרמו ליצירת מזמורי־דת חדשים, הם מזמורי התהלים.

לחזקיה עצמו מיוחס מזמור־תודה אחד, שאמרו “בחלותו ויחי מחליו”, ובאמת נתחבר על־ידי סופר דברי הימים, בסגנון ההיסטוריוגרפיה הריטורית, או שהוא לקוח מן המזמורים שהיו נאמרים במקדש לתודה על מחלה שנרפאה:

אני אמרתי: בדמי ימי אלכה בשערי שאול, פּוקדתי יתר שנותי. אמרתי: לא אראה יה, יה בארץ החיים, לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל. דורי ניסע ונגלה מני כאהל רועי, קיפדתי כאורג חיי… כסוס עגור כן אצפצף, אהגה כיונה, דלו עיני למרום: יהוה, עשקה לי ערבני… ואתה חשקת נפשי משחת בלי. כי השלכת אחרי גוך כל חטאי. כי לא שאול תודך, מות יהללך, לא ישברו יורדי בור אל אמיתך. חי חי הוא יודך, כמוני היום. יהוה להושיעני ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית יהוה (ישעיה ל"ח, י–כ).

ברוח זה נתחברו בימים ההם כנראה כמה “נגינות בית יהוה”, שהושרו במקהלה בבית־המקדש שבירושלים. מזמורי התהלים נתחלקו לסוגים שונים: מזמורי־קינה ואֵבל ומזמורי תודה ושמחה. הצלת יהודה מכף סנחריב ופחד־המלחמה שקדם להצלה זו היו שעות־כושר למחברי התהלים משני הסוגים. כאן מקום להעיר, כי מזמורים ותהלים דתיים מצויים היו גם בספרות הדתית הבבלית. התהלים הבבליים יש להם לפעמים דמיון חיצוני רב אל התהלים שלנו.¹²

אבל לא רק בנבואה הלאומית ובשירה הדתית נתגלתה היצירה הרוחנית של הדור ההוא. “אנשי חזקיה מלך יהודה” (משלי כ"ה, א) – זאת אומרת סיעה של חכמים המקורבים למלכות – העתיקו ולקטו משלים ומליצות שיש בהם משום חכמת החיים. את הפתגמים האלה, שנעשו לנחלת העם, יחסו לחכמים קדמונים, וביחוד לשלמה המלך.¹³

קשה לכוון, מה הם התהלים והמשלים שיש ליחסם לתקופה הנידונה. אבל מצד אחר לא ייתכן, כי אותו דור, שהקים מקרבו נביאים גדולים ובמקצת הגשים את שאיפותיהם בחיים, לא הכניס את חלקו באותה היצירה הספרותית שהתפתחה כמה מאות שנה בצד פעולת הנביאים. הניצנים של הספרות המקראית בכל סוגיה נתחזקו בלי ספק בידי מלכי יהודה האחרונים, והתקופות הבאות עתידות להגדיל ולהאדיר תורה לאומית זו.

 

§56 התחדשות העבודה הזרה בימי מלכות מנשה (690–640)    🔗

התיקונים שהונהגו בימי חזקיה עשויים היו להכות שורש בעם, אילו הוריש המלך את כסאו לבן המחונך ברוחו והמסוגל להמשיך מעשה אביו. אבל מזלה הרע של ארץ יהודה גרם לה, שחזקיה מת בשנת השלושים למלכותו (שנת 690 לערך) והוריש את כסאו לבנו מנשה הנער. בנערותו של יורש הכסא, בשנים הראשונות למלכותו, משלו רבי המלוכה, וכנראה גברו ביניהם מתנגדי תיקוניו של חזקיה. אליהם נלווּ, כנראה, מיועציו הזקנים של אחז, שניטלה השפעתם בימי חזקיה ועכשיו השתדלו לשוב לקדמותם. הללו, שהכת הנביאית סילקה אותם לצדדין, ביקשו עכשיו להחזיר ליושנה את השיטה הבלתי־לאומית של אחז. הם לקחו את לב המלך הצעיר שבי. תחילה משלו בשמם כרוחם ואחר כך חינכוהו למשול בעצמו כרצונם. התחילה תקופה של התחדשות העבודה הזרה ותרבותה.

הנסיגה הפנימית היתה אחוזה ודבוקה בנסיגה המדינית החיצונית. בימי מלכות מנשה נשתנה יחסה של יהודה אל שלטון אשור. לאחר השואה שבאה על חיל סנחריב בימי חזקיה לא נראו האשורים בארץ ישראל ימים רבים. סנחריב טרוד היה בהכרעת המרידות שלא פסקו בבבל ולא עצר כוח ללכת למלחמה על מדינות הים. וסופו שנפל חלל על במתי מלחמתו בבבל: שני בניו שהיו בקושרים עם מצדדי בבל רצחוהו נפש. יורש כסאו אסר־חדון (680–668) שינה ממטבע אביו במדיניות: נתן מרגוע לבבל ופנה שוב מערבה, להילחם במצרים ובעלי בריתה שבארץ־ישראל. כמה שנים רצופות הלכו חילות אסר־חדון הלוך ונסוע הנגבה, למצרים. שטף מצרי זה שעבר דרך כנען סחף עמו גם את מושלי הארצות. מלכי צידון, פלשת, עבר הירדן ויהודה הוכרחו לתת מס לכובש העולם ואולי גם לשלוח לו גדודים לסיוע. בין מלכי הארץ (צור, עזה, אשקלון, מואב, עמון, אדום ועוד), הכפופים לאסר־חדון, אנו מוצאים בכתובות האשוריות משנת 673 גם את שם “מנשה שר יאוד”. לאחר מלחמות ממושכות עלה בידי אסר־חדון סוף סוף לגרש ממצרים את תרהקה המלך הכושי ולכונן לזמן־מה את שלטון אשור בחלק הארץ. נצחון זה של אשור חיזק, כנראה, את הקשרים הרופפים של שעבוד יהודה לאשור. מתנגדי שלטון אשור שוב לא יכלו לקוות לעזרת מצרים והכל הוכרחו לכרוע ברך לפני הדר גאון הממלכה האדירה, המולכת בכיפה מגדות חידקל עד גדות הנילוס. כך נמשכה יהודה ביתר עז לתוך חוג השפעתה של אשור.

השפעה זו באה לידי גילוי לא רק במקצוע המדיני אלא גם במקצוע התרבותי. המלך מנשה ובני מרום עם הארץ נעשו למעריצי התרבות האשורית. ומיד נתגלתה הערצה זו גם בחיי הדת. נצחון הממלכה האלילית הוריד בעיני כמה מבני יהודה תקפו של יהוה. תיקוניו הדתיים של חזקיה שנתכוונו לטהר את פולחן יהוה ולצמצמו במקדש שבירושלים, עוררו זה כבר תרעומת בין קצת יושבי הגבולין, שלא יכלו לעלות לרגל ממרחקים בימי חג ומועד. יושבי הארץ הללו ראו בטהרת הפולחן של חזקיה – ביטול הבמות והמזבחות שבארץ – כמין חילול כבוד הדת העממית הקדומה וזלזול ביושבי הארץ לטובת עיר המלוכה וכבודה. לפיכך היתה ראשית פעולתו של מנשה להתיר בניין מזבחות על הבמות והגבעות בכל אתר ואתר. צורות הפולחן הכנעניות והאשוריות הותרו לבוא בקהל ביחד עם הצורות הלאומיות. בירושלים עצמה נתרבו כלאי פולחנים שונים במידה שלא היתה כמוה. נבנו מזבחות לבעל ולאשרה וגם מזבחות מיוחדים על הגגות לעבודת “צבא השמים”, הם הכוכבים. פסלים ומזבחות לעבודה זרה נמצאו גם בחצרות בית־המקדש. בעבודות פולחן אלו היו כרוכים מעשי זימה וכשפים. בארץ נראו קדשות, הן כהנות לעשתורת, מעוננים, מנחשים ודורשים אל המתים. מאת העם, שחדל להילחם על קיומו, ניטל יצר הטוב ומוּסרוֹ נפגם. הפריצות וההפקרות של מרום עם הארץ דבקו גם בהמוני העם.

הכת הנביאית ניסתה להילחם בעבודה הזרה, אבל ללא הועיל. מי שהרים קולו כלפי ההזיות המזיקות נחשב למורד במלכות ונרדף באכזריות מאת המלך ושריו המושחתים. הנביא הגדול ישעיה כבר מת. לפי האגדה התלמודית המאוחרת נתחבא ישעיה מפני רודפיו בארז נבוב ומנשה ציוה לנסר את הארז וכך נהרג הנביא. באגדה זו נשמע הד הסיפורים על מסירות נפשם של קדושי הדת הלאומית בימים ההם. תלמידי ישעיה המשיכו את מעשהו בחירוף נפש, הוכיחו את חטאי המלך והשרים על פניהם ואיימו עליהם בעונש מן השמים. מטיפים כאלו מסרו נפשם על דעותיהם: היו הורגים בהם על מרדותם ומריָם. ואמנם אי אפשר היה בימי מנשה לעבור בשתיקה על הדברים הללו של הנביאים, למשל: “יען אשר עשה מנשה מלך יהודה התועבות האלה… ויחטיא גם את יהודה בגילוליו, לכן כה אמר יהוה אלהי ישראל: הנני מביא רעה על ירושלים ויהודה בגילוליו, לכן כה אמר יהוה אלהי ישראל: הנני מביא רעה על ירושלים ויהודה, אשר כל שומעה תצלנה שתי אזניו, ונטיתי על ירושלים את קו שומרון ואת משקולת בית אחאב, ומחיתי את ירושלים כאשר ימחה את הצלחת, מחה והפך על פניה, ונטשתי את שארית נחלתי, ונתתים ביד אויביהם”… (מלכים־ב כ"א, יא–יד). באותם הימים נאמר בודאי המשא הקשה של מיכה הנביא לבני מרום עם הארץ בירושלים: “שמעו נא זאת, ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל, המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו, בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה! ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה (נביאי השקר) בכסף יקסומו – ועל יהוה ישענו לאמר: הלא יהוה בקרבנו, לא תבוא עלינו רעה! לכן בגללכם ציון שדה תיחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער”.¹⁴ בתוכחות ונבואות נועזות כאלו ראו מתנגדי הנביאים מעין כרוז להפוך את הקערה על פיה, ויש שהמטיפים נענשו כמורדים.

בספר “דברי־הימים” מסופר כי מנשה נשבה בסוף ימי מלכותו “בידי שרי הצבא למלך אשור”, שאסרו אותו בנחושתיים והוליכוהו בבלה; כששב משם חזר בתשובה, הסיר את אלהי הנכר ומזבחותיהם וביצר את חומות העיר. מסורת זו, הסותרת את הסיפור בספר מלכים הקדום,¹⁵ יש בה אולי בתכנה המדיני הד עמום של המלחמות שנלחמו אסר־חדון ואחר־כך יורש כסאו אשורבניפל על גבולות סוריה וארץ ישראל (668–626).¹⁶ ייתכן כי באחת המלחמות האלה ענש מלך אשור את מלך יהודה הכפוף לו על חטא שחטא ברשלנות. ואולם קשה לשער שמקרה זה, אם נניח שהיה, עורר את מנשה לחזור ל"אלהי אבותיו" בתשובה לאומית שלמה.

הנסיגה לאחור בימי מנשה קשה היתה ביותר מפני שימי מלכותו נמשכו הרבה מאד, כחמשים שנה, גם לאחר מות מנשה (640) לא יכלה הכת הנבואית לקוות לטובה, מפני שבנו יורש כסאו אמון התחיל ללכת בדרכי אביו לכל דבר. רק קשר פתאומי של מקורבי המלך החיש קצו של השלטון המזיק למדינה. אמון נהרג בביתו בידי עבדיו. עם הארץ, ביחוד יושבי הגבולין, התמרמר על הרצח ועל פיו נענשו הקושרים עונש מוות. ולמלך יהודה הוכרז יאשיהו בן אמון (638–608), והוא בן שמונה שנה במלכו.

 

§57 מלכות יאשיהו. נצחון הנביאים וסיעתם    🔗

במחצית המאה השביעית לערך לפני הספירה קרו בקדמת אסיה מאורעות, שהכו את הממלכה האשורית מכה רבה. מצרים פרקה מעליה עול אשור, התאחדה תחת שלטון פסַמֶטיך הראשון (663–610) והתחילה להציק לשונאה מאז על־ידי התקפת גבולותיו בסוריה ובארץ ישראל. גם המדיים השתדלו להתבדל מקרב העמים המשועבדים לאשור ולכונן מדינה לעצמם. למרבה הצרה התחילה בארצות קדמת אסיה נדידת־עמים רבה. על ארץ אשור עלו מן הערבות הרחוקות של אירופה הדרומית־מזרחית, דרך קווקז וארמניה, שפעת עמים פראים למחצה, רובם שבטי הסקיתים (650–620). כארבה לרוב עלו על ארצות קדמת אסיה המונים המונים של פרשים פראים, הרגו ושבו בני אדם, החריבו בדרכם ערים וכפרים, גזלו עדרים והשמּו שדות. שפעת קלגסים אלו הביאה על אשור חורבן רב. מארם־נהריים פנו הסקיתים למצרים, דרך צידון ויהודה. המלך פסמטיך כיפר פניהם במנחות יקרות ובזה הציל את מצרים מחורבן, אבל קצת מגלילות יהודה ופלשת הוכו מתגרת החילות הפראים האלה (העיר אשקלון ועוד ערים, לפי סיפורו של הירודוט).

על פלישת הסקיתים, שזעזעה בימים ההם כל עמי הקדם, מוסבים כנראה דברי צפניה הנביא, בן דורו של יאשיהו. צפניה ראה בנדידת עמים זו אות למהפכת עולם: “קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאד… יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשׁואה, יום חושך ואפלה… יום שופר ותרועה על הערים הבצורות ועל הפינות הגבוהות”. אחרי נצחונותיהם של המצרים והמדיים לא קשה היה לנביא לצפות את חורבנה של אשור האדירה והריהו מתנבא על נינוה העיר המעטירה: “זאת העיר העליזה, היושבת לבטח, האומר בלבבה אני ואפסי עוד! איך היתה לשמה, מרבץ לחיה! כל עובר עליה ישרוק, יניע ידו”. ואף על עמו החוטא צפניה מתנבא רעות: “ונטיתי ידי על יהודה ועל כל יושבי ירושלים, והכרתי מן המקום הזה את שאר הבעל… ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים ואת הנסוגים מאחרי יהוה… ופקדתי על השרים ועל בני המלך¹⁷ ועל כל הלובשים מלבוש נכרי, ופקדתי על כל הדולג על המפתן (של מקדש עבודה זרה)… והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם, האומרים בלבבם לא ייטיב יהוה ולא ירע”… הנבואות הללו נתקיימו במקצת אבל בצורה אחרת: בן־המלך, יאשיהו הצעיר, קיבל על עצמו לטהר את ירושלים משיירי האלילות.

כל צרה הבאה מכוח האיתנים והחושפת חולשתן וחדלונן של הממלכות האדירות ביותר מעוררת את האדם העתיק להסביר את החזיונות המדיניים בדרך דתית־מוסרית. משטר החוסן הצבאי, – סמל הממלכה האשורית, – פנה הודו וזיווֹ משעה שתקפה של ממלכה זו התחיל לרדת. בלבות בני האדם צמח הרעיון, שיש כוח הנשגב מכוח הנשק: כוח הרוח. הועם זהרם של אלהי־אשור, כהתה עינה של התרבות האלילית ובעם יהודה נתעוררו געגועים לדתו הלאומית הצרופה, שנטמאה על־ידי סוגי עבודה זרה ומידות רעות. עם התרופפות שלטון אשור רפתה גם הכפיה התרבותית של בני הנכר על בני מרום עם הארץ ביהודה – וכך הלכה ונתחזקה הנטיה למשטר לאומי ועצמי בחיים הפנימיים. להכרה זו סייעו הנביאים החדשים שקמו בימי יאשיהו. בראש סיעת הנביאים החדשה עמד אדם ששמו קשור בכל המאורעות החשובים של התקופה האחרונה בקורות מלכות יהודה: הוא ירמיהו בן הכהן חלקיה מענתות הסמוכה לירושלים. ירמיה בא לירושלים והתחיל מתנבא לראשונה בשנה הי"ג למלכות יאשיהו (626). עדיין צעיר לימים היה ובמורך לב ניגש למלא את תפקידו שהרגיש בקרבו. הנביא ראה עצמו מיועד לתעודה עליונה לא רק לעמו אלא לכל העולם כולו. הנביא הוא השופט המוסרי, דיין אמת לממלכות ולעמים, החותך גורלם על־פי חוקים בל ימוטו של הצדק האלהי. ירמיה שומע ברוחו קול יהוה מדבר אליו: “ראה, הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות, לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע”, זאת אומרת לצפות חורבנם או תחייתם של העמים, הכל לפי התנהגותם. אלהים שולח את הנביא להילחם ברשעות בני האדם ולשם כך הוא מזיין אותו בכוח הרוח שאין עז ממנו: “וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך, אל תחת מפניהם… ואני הנני נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחושת על כל הארץ – למלכי יהודה, לשריה, לכהניה ולעם הארץ, ונלחמו אליך, ולא יוכלו לך”. ירמיה, שקם בתקופת המעבר, בין הנסיגה של מנשה והתיקונים החדשים של יאשיהו, מוכרח היה להתחיל את פעולתו מתוכחה. מראה הוא על אותות־הזמן המחרידים – עליית הסקיתים ושידוד המערכה המדינית באסיה – וקורא לעם לאחדות פנימית ורוחנית. “סיר נפוח אני רואה, ופניו מפני צפונה… מצפון תיפּתח הרעה על כל יושבי הארץ… הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל – נאום יהוה – גוי איתן הוא. גוי מעולם הוא, גוי לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר… ואכל קצירך ולחמך, יאכל(וּ) בניך ובנותיך… ירושש ערי מבצריך, אשר אתה בוטח בהנה… והיה כי תאמרו תחת מה עשה יהוה אלהינו לנו את כל אלה? – ואמרת אליהם: כאשר עזבתם אותי, ותעבדו אלהי נכר בארצכם, כן תעבדו זרים בארץ לא לכם” (ירמיה א', י–יט; ה', טו–יז). “שמעו דבר יהוה, בית יעקב וכל משפחות בית ישראל! כה אמר יהוה: מה מצאו אבותיכם בי עוול, כי רחקו מעלי, וילכו אחרי ההבל ויהבּלו? ולא אמרו: איה יהוה המעלה אתנו מארץ מצרים המוליך אתנו במדבר… ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה. ותבואו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה. הכהנים לא אמרו: איה יהוה? ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי, והנביאים ניבאו בבעל” (שם ב', ד ואילך). דברי תוכחה כאלו השמיע ירמיה מתוך הצורך להילחם במנהגים הזרים, שהונהגו בימי מנשה, ולמשוך לב העם אל מורשתו הרוחנית.

בהשפעת השינויים המדיניים הכלליים ותוכחות הנביאים המכוּונות להם קמה בירושלים מפלגה ששאפה להחזיר את המשטר הלאומי ליושנו. למפלגה זו נמצאו, כנראה, מצדדים בין אותם השרים שמשלו במדינה בימי ילדותו של המלך יאשיהו. המלך הצעיר נתחנך בהשפעת דעותיהם של המתקנים החדשים. כשהגיע לבגרות התחיל יאשיהו חושב על תיקונים פנימיים, ברוח חזקיה אבי אבי אביו. שיחקה לו השעה ונמצאה תורה שבכתב לתיקונים שעלו במחשבה. החזרת התורה ליושנה נעשתה בסיוע מגילת ספר.

 

§58 החזרת התורה ליושנה ותחילת שלטון הספר    🔗

בשנת י"ח למלכותו (621) ציוה יאשיהו להשתמש בכל הכספים, שמביאים המנדבים לבית המקדש לתיקון בדק הבית, את מצוות המלך הוציאו אל הפועל שפן הסופר, מסיעתם של הנביאים, וחלקיהו הכהן הגדול. כשניגשו לתיקון בניין בית המקדש מצאו באחד התאים ספר קדוש, שבו היו רשומים חוקים ותורות. בימים ההם היו כתבי־הקודש של כל העמים נשמרים במקדשיהם הראשיים, בהשגחת הכהנים ו"תופשי התורה". הספרים שהיו משתמרים במקדשים דורי דורות לא היו מונחים תמיד כאבן שאין לה הופכים: יש שהיו מוסיפים בהם ביאורים והוראות, היו מעתיקים ומשלימים אותם. מין מגילה כזאת, תורה ישנה שהושלמה בפירושים והדרכות ברוח הנביאים החדשים, נתגלתה בשעת חיזוק בדק הבית באחד האולמים. אפשר שגנזו שם את הספר בימי הנסיגה של מנשה, ודווקא בימים הרעים ההם כתבו הנביאים והכהנים מסיעתם במחבואי המקדש הסברים חדשים לכתב־יד הקדום, ובימי יאשיהו, כשהיתה רוח אחרת בארץ, ראו הכהנים והנביאים את היכולת – או גם את הצורך – להוציא את הספר היקר מגניזתו ולפרסמו ברבים. הדבר נעשה בזהירות יתירה. חלקיהו הכהן הגדול מסר בסתר את “ספר התורה” לשפן סופר המלך, והלה נתן אותו למלך וקרא לפניו את הכתוב בו. תוכן הספר על על המלך רושם עז.

על־פי הרצאתו וסגנונו משונה היה הספר הנמצא מאותם ספרי הקודש, שהיו ידועים מקודם ליודעי־ספר ביהודה. הספר הכיל בקרבו גרעין של ספר־חוקים דתי, שבו נכפלו קצת מחוקי ספרי־התורה הקודמים (למשל, ספר הברית) והורצו קצת תקנות חדשות של החיים הציבוריים והרוחניים. אבל גרעין זה היה מכוסה לבוש של תורות והדרכות, שבהן ניתנו טעמים לחוקים והוסברה תכליתם המוסרית והלאומית. כל זה משובץ במסגרת היסטורית ומיוחס למקור הראשון של תורת ישראל – למשה. בדרך כלל היתה לספר צורה של קובץ משאות, שנשא משה באסיפות בני ישראל, לפני מותו, בעבר הירדן מזרחה, – מעין צוואה של משה. אדון הנביאים מצווה לישראל לבנות את בית חייהם בארץ ירושתם על־פי מצווֹת יהוה ולא לחקות דרכי הגויים מסביב. אם ישמרו את החוקים והמצווֹת מובטח להם שישבו בשלוה ויתענגו על רוב טוב; ואם יעברו על התורה והמצוה תבער בהם חמת יהוה – ואחריתם עדי אובד. החטא וענשו מבוארים כאן בציורים השאולים בלי ספק מרשמי חורבן שומרון: “ישא יהוה עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר… והפיצך יהוה בכל העמים… ונשארתם במתי מעט תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרוב”.¹⁸ שנַים הם הדברים הנצרכים קודם כל לקיום האומה: התרחקות מכל עבודה זרה ודרכי הגויים והתרכזות הפולחן הלאומי במקום אחד, שבו בחר יהוה “לשכן שמו שם”. צריך לאבד “את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן”, לנתוץ את מזבחותיהם, לשבר את מצבותם, לשרוף את אשריהם, לגדע את פסיליהם וכיוצא בזה. ביחוד מודגשת החובה לעלות לרגל אל “המקום אשר יבחר יהוה” בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות.¹⁹ המלחמה עם הבמות לשם ריכוז הפולחן ב"מקום הנבחר" (ירושלים) מבצבצת בכמה פרקים של הספר. שאיפותיהם של נביאי יהודה והכהנים ההולכים בעקבותיהם באו לידי גילוי בקובץ זה של חוקי הדת, וביחוד – בביאורים לחוקים הקדומים.

הרוח המוסרי של הנבואה בולט ביתר עוז באותן הפרשיות, שבהן הורצו הדינים שבין אדם לחברו. בשום ספר חוקים שבעולם לא הוגשם השוויון החברתי בדינים מעשיים כמו בספר־חוקים זה. לעולם לא לבשה השאיפה למשטר ציבורי מוסרי צורות ממשיות כאלו. יסוד ושורש הציבור – טובת הכל באין יוצא מן הכלל. מכאן – חובת התקיף והעשיר לדרוש טובת החלש והדל; לא זו בלבד שנאסר באיסור חמור כל מין עושק כלכלי (הלוואה ברבית, עבדות עולם, הלנת שכר שכיר), אלא חובה היא להמתיק ככל האפשר את התוצאות המוכרחות של חוסר שוויון בחברה. לפיכך נקבעו דינים מיוחדים, המחייבים את עובד האדמה לתת חלק מקציר השנה או מן האסיף לעניים, לשמט פעם בשבע שנים את החובות ובכלל לתמוך ביד “האח העני”. אין זאת “צדקה גדולה”, אלא קביעת דיני שלי ושלך מטעם המדינה לשם המתקת חוסר־השוויון. וטעמי המצווֹת יוכיחו: “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אני מצווך לאמר, פתוח תפתח את ידך לאחיך, לעניך ולאביונך בארצך”; “כי תשלחנו (את העבד העברי לאחר שש שנים) חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך יהוה אלהיך”. על השופטים והשוטרים לשפוט את העם בצדק, בלי משוא פנים, ולהתרחק אפילו מאבק שוחד: “צדק צדק תרדוף”; “לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו”. אסור לקצץ או להלין שכר פועל: “ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו”. ביחוד רבה חמלת מפרשי החוקים “לגר, ליתום ולאלמנה”. ההנחות הקרקעיות הנזכרות למעלה נקבעו ביחוד לטובת הסוגים הללו של מחוסרי חסות.²⁰

בעיקרים המוסריים הנעלים הללו כרוכה הדעה הלאומית של הנבואה – יעודו של עם ישראל להוציא אל הפועל את רעיון ה"קדושה", זאת אומרת השלמוּת המוסרית. מכאן רעיון “אתה בחרתנו”: “עם קדוש אתה ליהוה אלהיך, בך בחר יהוה אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה; לא מרובכם מכל העמים חשק יהוה בכם ויבחר בכם – כי אתם המעט מכל העמים – כי מאהבת יהוה אתכם”.²¹ כל נעורי העם הנבחר מעידים על כך, ומיטב הפרשיות של ספר משנה תורה מוקדשות להאיר את הצד הרוחני של תחילת דברי ימי ישראל.²² היסוד האישי־המוסרי מעורה כאן ביסוד הלאומי. השתלמות היחיד מיועדת להועיל לכלל הכולל, לאומה, לנצח ישראל. דרך המוסר דרך החיים היא לעם ולמדינה: “ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע”. שיטה זו של התנהגות, שקיום האומה תלוי בה, אינה סתם הלכתא למשיחא, אלא מיוסדת היא על רגש שבלב, על צו מוסרי הטמון בנפש האדם: “המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום – אומר המדריך לעם – לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא; לא בשמים היא, לאמר מי יעלה־לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, ולא מעבר לים היא לאמר, מי יעבר לנו אל עבר הים, ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה; כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו”.²³ ואילו עבירה על צו זה גוררת אחריה בדרך הטבע חורבן העם והמדינה. וזה מעורר את פרשן החוק לחזור ולדבר דרך “נבואה” על הגולה, שכבר נענש בה חלק מישראל על עברו ברית אלהים. מרמז הוא בדברים ברורים, כי גולי מלכות ישראל יוכלו לשוב אם יפנה העם לאלהים בכל לבו: “ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה; אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך יהוה אלהיך ומשם יקחך”.²⁴ הרמזים היו ברורים, דמיון הנבואה “הקדומה” אל המציאות הקרובה היה בולט כל צרכו.

ואמנם, כשקרא יאשיה את המגילה שהובאה מבית המקדש נזדעזע. עכשיו הבין בבירור עד כמה סר עם יהודה ממצוות התורה הקדומה של משה. נדהם היה לשמוע מאדון הנביאים בשם יהוה אותם הדברים שנאמרו על־ידי הנביאים. באבדן מלכות ישראל ובירידת יהודה ראה המלך תחילת התגשמותם של האיומים והקללות, שנמנו בספר הקדום, ומתיירא היה פן יבואו בקרוב גם שאר המכות המיועדות בתוכחת משה לבני מרי. בדאגה רבה שלח יאשיהו את שפן, חלקיהו ושאר מקורביו אל חולדה הנביאה, שהיתה ידוע כצופת עתידות. השלוחים שאלו את הנביאה בשם המלך, אם נגזר מאלהים לשלוח בקרוב פורענות על הארץ בחטאות יושביה שסרו מן התורה הנתונה מיהוה על־ידי משה. הנביאה השיבה, כי אלהים גמר אומר להביא רעה על עם יהודה מפני חטאיו, אבל מכיון שהמלך יאשיהו חזר בתשובה לא תבוא הפורענות בימיו. נבואה זו הרגיעה לב המלך ומיד אסף את זקני העם מירושלים ומערי המדינה אל בית המקדש ושם עלה על העמוד, והכהנים והנביאים מסביב לו, וקרא באזני העם את הספר שנתגלה, והשביע את כל הנמצאים לקיים את כל חוקי האלהים הנאמרים בספר. אחר כך התחיל להשמיד בקנאה רבה את כלאי הפולחן ואת העבודה הזרה למיניה. המזבחות, הפסילים והמקדשים של האלילים נותצו, האשרה הוצאה מבית המקדש ונשרפה מחוץ לעיר, ליד נחל קדרון. מרכבת אלהי השמש הרתומה לסוסים, שעמדה במבוא בית המקדש, סולקה. הבמות, שנבנו ליהוה בגבעות הסמוכות לירושלים ובערי המדינה, נתבטלו, וכהנים הובאו לירושלים לעבוד בבית המקדש עבודת הלווים. הכמרים והקדשות, המכשפים והידעונים גורשו מן הארץ. יאשיה עקר את העבודה הזרה מן השורש והגדיל בזה לעשות מחזקיה. אפילו לערי הגבול של מלכות ישראל שעברה שלח את ידו והחריב בבית את המקדש הישן שבו נשתמר פולחן שחציו ישראלי וחציו אשורי. במצוות המלך חגגו בירושלים את הפסח ברוב עם ובמעמד עולי רגל מן הגבולין, הכל ככתוב בספר הנמצא בבית המקדש. הפעם לא היתה חגיגה זו “חג המצוֹת” בלבד, חג הכפריים לכבוד ביכורי האביב, אלא חג היסטורי, זכר ליציאת ישראל ממצרים והיותם לעם. החג העממי נהפך ללאומי והיסטורי, הכל לפי רוח החוקים שבספר הנמצא.

ירמיהו הנביא השתתף בלי ספק בפרסום הספר, שבו הובעו דעותיו בבהירות יתירה. הדבר נראה מפרק י"א בספר ירמיה, שבו הנביא קורא את “איש יהודה ויושבי ירושלים” לשמוע בקול “דברי הברית”, היא הברית שבין אלהים לעמו. אלהים אומר לנביא: “קרא את כל הדברים האלה בערי יהודה ובחוצות ירושלים לאמור: שמעו את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם… ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית”… זאת אומרת, כי ירמיהו בעצמו היה אחד המטיפים, שקראו בפומבי את תורת־משה החדשה “בערי יהודה ובחוצות ירושלים”.

כך נתחדשו החוקים הדתיים ברוח הלאומי על־ידי החזרת התורה ליושנה. זהו התיקון הראשון שנעשה בתוקף ספר קדוש, שבו יש בחוקים מהדרכת הנביאים. ספר זה, שנתפרסם בימי יאשיהו, נכנס אחר־כך לתוך חמשת חומשי תורה במילואים חדשים. ונקרא שמו בישראל “משנה תורה”, לפי שבו נשנות בתוספת נימוקים כמה תורות ומצווֹת הנאמרות בשאר ספרי התורה בצורת גזירות. חלק מן התורה, שהיה עד אז סוד הכהנים והסופרים, הוצא מגנזי המקדש ונתפרסם בסגנון נביאי מושך את הלב ושווה לכל נפש. דעות הנביאים לבשו צורה ממשית בכמה חוקים דתיים, מוסריים וחברתיים, שהם הם תוכן ספר “משנה תורה”, בזה הונח היסוד לאותו שלטון החוק או התורה, לשעבוד העם אל הספר, שהיא תכונה מובהקת בדברי ימי ישראל בדורות הבאים.

 

§59 ירידת אשור והמלחמה עם מצרים    🔗

בינתים הלכה ממלכת אשור, שליטת ארצות הקדם, הלוך וירוד. גליל אחרי גליל הלכו ונקרעו מן הממלכה הגדולה, ביחוד אחרי מות מלכה התקיף האחרון, אשורבניפל (אסנפר, שנת 626). מדי פרקה עול אשור בימי מלכה הגיבור קיאכסר. בבל עמדה ברשות עצמה על־ידי מעשי גבורתו של נבו פלאסר, שהיה תחילה שר צבא אשורי ואחר־כך יסד בית־מלכות כשדי חדש בעיר בבל (625–605). מלכי אשור האחרונים לא עצרו כוח להפסיק את התפרדות הממלכה הרחבה לחוליותיה. עיר המלוכה נינוה פנה הודה וזיוה ושוב לא יכלה לחוקק חוקים למלכים ולעמים, מגדות חידקל עד גדות הנילוס. ברפיון זה של הממשלה האדירה השתמש גם יאשיהו מלך יהודה וסיפח לממלכתו כמה גלילות ממלכות ישראל שעברה, שנהפכה למדינה אשורית. שלטונם של נציבי אשור רפה היה מאד בפינה נידחת זו, הרחוקה מן המרכז, ויאשיהו לכד כמה מ"ערי ישראל" בלי טורח מרובה. כבר נאמר למעלה, כי תיקון הפולחן נתפשט גם על בית־אל, עיר־הקודש הקדומה של מלכות ישראל, שנמצאה סמוך לגבול יהודה. ספר “דברי הימים” מספר, כי מלך יהודה איבד את הפולחן האלילי למחצה בכל “ערי מנשה ואפרים ועד נפתלי”, שבהן ישבו הכותים, או השומרונים. יאשיהו רשאי היה כעת להעלות על דעתו דבר תקומת ממלכת ישראל בגבולותיו הקדומים, תחיית מלכותו של דוד.

תקומה כזאת היתה משאת נפשם של הנביאים. אחת מנבואות ירמיהו הנוגעת אל הלב מוקדשת להתחברות האחים האובדים, שבאו לירושלים מבית־אל ומשומרון: “כה אמר יהוה:… עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל, עוד תטעי כרמים בהרי שומרון… כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים: קומו ונעלה ציון אל יהוה אלהינו.” ירידת אשור נותנת בלב הנביא את התקוה, כי גם בני בניהם של גולי שומרון הנידחים ישובו מ"ארץ־צפון" הרחוקה ויתקבצו “מירכתי ארץ” להררי ציון. “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים: רחל (אם כל בני אפרים) מבכה על בניה, מיאנה להנחם; כה אמר יהוה: מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו (בניך) מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם”. התאחדות ישראל ויהודה תבוא על־ידי התיקון הדתי של יאשיהו. “הנה ימים באים, נאום יהוה, וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים… כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל: נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה”.

אבל תקוותיהם של המלך והנביאים לתחיה מדינית והתאחדות האומה לא נתקיימו. בשאיפתו לסיפוח גלילות הצפון נתקל בהתנגדות מצד ממלכה שהיתה עד כאן בעלת ברית יהודה – מצד מצרים. מצרים שנתחזקה בימי המלך פסטמיך החליפה את מלחמת המגן שלה כלפי אשור במלחמת תגרה והשתדלה לרכוש את סוריה, שהיתה בימים מקדם גליל מצרי. בנו של פסמטיך, פרעה נכה השני (610–594), שצפה כי אשור תחרב בקרוב, ביקש לקחת בזרוע את חלקו בירושת הממלכה האדירה המתפוררת ויצא בצבא רב אל נהר פרת. דרכם של המצרים עברה בגלילות הקודמים של מלכות ישראל, שיאשיהו תפס אותן זה מקרוב. ויאשיהו החליט להתנגד לתנועת המצרים כי חשש, שמא ירצו המצרים, לאחר שיכבשו את הארצות הסוריות, ליטול גם את שומרון ואחר־כך יבקשו לשעבד גם את יהודה, שהיתה מקודם למס לאשור. מלך יהודה השליך על אלהים יהבו ויצא בגדוד צבא לקראת פרעה נכה וגדר את דרכו על יד מגידו, סמוך להר הכרמל. לשוא הפציר בו פרעה נכה להרפות ממנו, שהרי לא על יהודה הוא הולך למלחמה אלא על אשור. יאשיהו לא נעתר. נערך קרב ובני יהודה הוכו ויאשיהו בעצמו נפצע ומת (608).²⁵ עבדי המלך העבירוהו מיד לירושלים. יושבי העיר יצאו לקראת גופת מלכם המת בבכי ואֵבל. לפי המסופר ב"דברי הימים" חיבר ירמיהו הנביא קינה על מות יאשיהו, שהיו משוררים אותה בעם ימים רבים.

יאשיהו הניח אחריו שלשה בנים: אליקים, שַלוּם ומתניה. המון העם, שרצה להינקם במצרים על מות המלך, המליך את שלוּם, שנטה להילחם במצרים. בעלותו על כסא המלכות נשתנה שמו ליהואחז. ואולם בני ירושלים לא היו בני חורין לבחור להם מלך לרצונם. תבוסת מגידו שעבדה את יהודה למצרים. לאחר נצחונו על בני יהודה המשיך פרעה נכה את דרכו לנהר פרת ולכד כמה ערים בסוריה. לכאן, לעיר רבלה, הביאו אליו את המלך החדש שנבחר ביהודה. מכיון שנבחר על־ידי המפלגה הצוררת למצרים נידון המלך על־ידי פרעה נכה לכף חובה. יהואחז נאסר בכבלים ונשלח למצרים ושם היה שבוי כל ימי חייו. עליו אמר ירמיהו: “אל תבכו למת (יאשיהו) ואל תנודו לו, בכו בכה להולך (יהואחז), כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו”.²⁶ במקום יהואחז המליך פרעה נכה בירושלים את אחיו הבכור את אליקים, שהתחייב להיות עבד נאמן למצרים (607), ושמו נשתנה ליהויקים.²⁷ מלך מצרים שם על יהודה מס כבד לעונש על המרי במגידו, ויהויקים נגשׂ את המס מאת העם בכל תוקף.