§60 יהויקים הכפוף למצרים. ירמיה (607–604)    🔗

תבוסת מגידו ושלטון מצרים בסוריה ובארץ ישראל עכרו את רוח בני יהודה. העם שכמעט פרק מעליו עול אשור לא פילל, כי נכון לו עול חדש של מצרים. לאחר ששב לעצמותו הלאומית בימי יאשיהו קיוה גם לחירות מדינית. באמונה שלמה האמין למה שנאמר בספר משנה תורה כי יהוה יגן על עמו הנאמן מפני כל צרה ומצוקה. והנה דווקא המלך החסיד יאשיהו, הקנא לעבודת יהוה והמקשיב אל דברי הנביאים, נפל חלל במלחמת החירות בשעה שהתחיל במעשה רב: לספח את אדמת מלכות ישראל ההרוסה אל מלכות יהודה. המאורעות הללו עוררו נסיגה רוחנית ומדינית בקרב העם, וביחוד בין בני מרום עם הארץ, שעדיין לא חלפו בהם המגמות של ימי מנשה להשׂפיק בילדי נכרים. שוב ניעור הרעיון: שמא ראוי לה ליהודה הקטנה שתחדל מלשחות נגד זרם העולם ושתסתגל גם בחייה הפנימים אל מנהג המדינות המולכות בכיפה. כשם שצריך היה לפנים מפני דרכי שלום להידמות אל התרבות האשורית, כך יש מעכשיו לקבל ברצון חוקות מצרים. בדעה זו החזיק המלך החדש יהויקים.

יהויקים לא חיבב את התיקונים של אביו. מטבעו לא נטה אחרי החומרות המוסריות והדתיות של תורת הנביאים, שצמצמה חירותו של המלך בעסקי השלטון. זר היה לו ליהויקים טיפוס המלך הצדיק והענוותן, בעל בעמיו. אוהב היה חיי שעשועים, שלטון בלי מצרים, פולחן נאה והדור. יהויקים ניצל את ירידת הרוח הלאומי וביטל את חוקי־הריכוז החמורים והתיר שוב את הבמות המקומיות בארץ. שוב קמו בירושלים ובערי המדינה מזבחות בעלי פסל ותמונה, שוב הוכנסו כלאי עבודה זרה לעבודת יהוה הטהורה. מקום חשוב תפס בימים ההם הפולחן הבבלי־מצרי של “מלכת השמים” (ירמיהו ז' יח; מ"ד, יז–יט) – מזיגת עשתר ואיזית, שהיו הנשים מעריצות אותה ביחוד. בעסקי הממשלה גברה ההפקרות. בתחילת ימי מלכותו שקד יהויקים ביותר על גביית המס ששׂם פרעה נכה על הארץ. יהויקים ביקש להיות מלך עריץ ליהודה. בשנות המצוקה הללו בנה לעצמו ארמון חדש בירושלים והעביד את אחיו בני יהודה בפרך, ושריו ראו ממנו ועשו כן גם הם. בני מרום עם הארץ בירושלים שאננים היו, כבני מעמדם בשומרון לפנים, ולא ראו את הסער המתחולל.

בנסיגה זו של בני מרום עם הארץ נלחמו בלי הרף באי־כוח הדימוקרטיה הלאומית, הנביאים וסיעתם. הנביאים, וירמיה בראשם, הוכיחו על פניהם את המלך והשרים וכל המשׂפיקים בילדי נכרים, גילו ברבים את מעשיהם הרעים, איימו עליהם בעונש מן השמים וקראו לתשובה. גיבורי האמת והצדק נוסרו קשה על דבריהם הנועזים: היו אוסרים אותם בכלא, מגרשים וגם הורגים בהם. אחד הנביאים, אוריה, התנבא בתחילת ימי מלכות יהויקים וניבא חורבן למדינה, אם לא יחזרו המלך והעם בתשובה. כשנודע ליהויקים דבר נבואות־המרד ציוה לתפוס את אוריה. אבל הנביא ברח בינתיים למצרים. אז שלח יהויקים למצרים אחד משריו, והלה מצא את הבורח בסיוע ממשלת מצרים והביא אותו לירושלים. יהויקים ציוה להרוג את אוריה ולהשליך את גופתו אל קברות עם הארץ (ירמיה כ"ו, כ ואילך).

ביחוד סיכן עצמו הנביא ירמיהו, זה המליץ הגדול, שלב העם דיבר מתוך גרונו. בימי יאשיהו, כשהיה השלטון בידי המפלגה הלאומית, היה ירמיהו אחד המצדדים הקנאים של הממשלה. אבל בימי ממשלת יהויקים קם בראש מתנגדי הממשלה. במשאותיו הפומביים הוכיח ליהויקים את עריצותו על פניו והקביל אותו לעומת אביו המנוח לגנותו: “הוי בונה ביתו בלא צדק ועלייותיו בלא משפט, ברעהו יעבוד חנם ופועלו לא יתן לו; האומר: אבנה לי בית מידות ועליות מרוּוָחים וקרע לו חלוני וספוּן בארז ומשוֹח בששר; התמלוך כי אתה מתחרה באחז?¹ אביך הלא אכל ושתה, ועשה משפט וצדקה… דן דין עני ואביון – אז טוב… כי אין עיניך ולבך, כי אם על בצעך, ועל דם הנקי לשפוך ועל העושק ועל המרוצה לעשות; לכן כה אמר יהוה אל יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה: לא יספדו לו הוי אחי… הוי אדון והוי הודו! קבורת חמור ייקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים” (ירמיהו כ"ב, יג–יט).

מי שהעז לגנות את המלך העריץ בדברים קשים כאלה לא היה מסוגל לכסות גם על חטאות הקהל, על השקר שבדת הכהנים ועל הזיוף שבחיבת הארץ. בלי רחם הרעים בדבריו על אותם הצבועים, שכיסו על מעשיהם העכורים בחסידות חיצונית והבטיחו באמונת אומן, כי יהוה יגן על ירושלים למען מקדשו שבתוכה. לאנשים הללו אמר ירמיהו בשם יהוה: “אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר: היכל יהוה, היכל יהוה!… הגנוב, רצוח ונאוף והשבע לשקר, וקטר לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים… ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה… ואמרתם נצלנו!… המערת פריצים היה הבית הזה, אשר נקרא שמי עליו?… כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו, אשר שיכנתי שמי שם בראשונה, וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל! ועתה, יען עשותכם את כל המעשים האלה… ועשיתי לבית… אשר אתם בוטחים בו… כאשר עשיתי לשילו; והשלכתי אתכם מעל פני, כאשר השלכתי את כל אחיכם, את כל זרע אפרים!” (ירמיה ז', ד–טו, ועי' כ"ו, ב ואילך).

פעם אחת, אחרי שירמיה נשא משא כזה בחצר בית המקדש, התמרמרו שומעיו על חילול הקודש שבדבריו ועל החרידו את העם. הכהנים ונביאי־השקר אפפוהו וקראו בקול: “מות תמות! מדוע ניבית בשם יהוה לאמר: כשילו יהיה הבית הזה, והעיר הזאת תחרב מאין יושב?!”² לפני שער בית המקדש נתאסף קהל רב, ולקול השאון מיהרו שרי הצבא לבוא ובתוכם אחיקם, בנו של שפן הסופר, שהשתתף בתיקוניו של יאשיהו. זקני העם ישבו לשפוט את הנביא, שמרד במלכות בדבריו. וכשדרשו הכהנים ונביאי השקר, כי ידונו את ירמיהו למיתה על דברי המרד שלו, פנה ירמיהו לשרים ולעם בדברים הנועזים: “יהוה שלחני להינבא… את כל הדברים אשר שמעתם; ועתה היטיבו דרכיכם ומעלליכם ושמעו בקול יהוה… ויינחם אל הרעה אשר דיבר אליכם. ואני הנני בידכם, עשו לי כטוב וכישר בעיניכם, אך ידוע תדעו כי אם ממיתים אתם אותי, כי דם נקי אתם נותנים עליכם”. קצת מן הזקנים השופטים הזכירו לעם, כי גם בדורות הקודמים זכאים היו הנביאים להוכיח ולאיים בשם יהוה בלי מפריע; למשל: “מיכה המורשתי ניבא בימי חזקיהו מלך יהודה ואמר: ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער”. ירמיהו יצא זכאי בדינו, ביחוד היתה אתו יד אחיקם בן שפן “לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו”. אבל לא לאורך ימים ניצל ועוד נכונה לו לנביא בעל־הנפש מחלוקת קשה עם בעלי השלטון.

§61 המלחמה עם בבל. יהויכין בשבי (604–597)    🔗

בשנים הראשונות למלכות יהויקים נתפרדה ממלכת אשור לחלוטין. המדיים והבבליים (המלכים קיאכסר ונבו־פלאסר) החריבו לאחר מצור של שלוש שנים את העיר המעטירה נינוה (606). הממלכה שאיבדה את מלכות ישראל הצפונית ושלחה ידה במלכות יהודה הדרומית נפלה בנופלים. עיר המלוכה של “המלכים הגדולים”, שלשם הביאו את מסיהם מושלי אסיה המשועבדים, היתה לעיים. נתאמת עיקר העיקרים של הנבואה הישראלית: “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח”. משפט זה של ההיסטוריה עורר רוחם של שני נביאים ואחד מהם, נחום האלקושי,³ מביע בדברים נמרצים אלה את רגשות המאמינים כששמעו כי נינוה נפלה:

הוי עיר דמים! כולה – כחש, פרק מלאה, לא ימיש טרף; קול שוט וקול רעש אופן וסוס דוהר ומרכבה מרקדה; פרש מעלה, ולהב חרב, וברק חנית… המוכרת גויים בזנוניה… והראיתי גויים מערך וממלכות קלונך… והיה כל רואיך ידוד ממך ואמר: שדדה נינווה! מי ינוד לה? מאין אבקש מנחמים לך?… אין כהה לשברך, נחלה מכתך; כל שומעי שמעך תקעו כף עליך, כי על מי לא עברה רעתך תמיד? (נחום ג').

קול ענות ששון נשמע מגרונו של הנביא על העריצות שנפלה. נתנקמו דמיהם ויסוריהם של הדורות העשוקים, נגדע ונשבר “פטיש כל הארץ”, שהיה מכה את יהודה. והנביא נחום ראה בחזונו יום שכולו טוב: “הנה על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום; חגי, יהודה, חגיך, שלמי נדריך, כי לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל, כולו נכרת”. והנביא המקווה לטוב לא ראה, כי השמים, שעתה זה טהרו, התקדרו. לא עברו ימים מועטים וצל הנץ הטורף החדש – בבל – העיב את עולמה של יהודה.

נביא אחר בדור ההוא הרגיש קרבתו של הטורף החדש. “הנני מקים – אומר הנביא חבקוק בשם אלהים – את הכשדים, הגוי המר והנמהר, ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו. איום ונורא הוא… וקלו מנמרים סוסיו, וחדו מזאבי ערב.. ופרשיו מרחוק יבואו, יעופו כנשר חש לאכול… והוא במלכים יתקלס, ורוזנים משחק לו; הוא לכל מבצר ישחק, ויצבור עפר וילכדה” (חבקוק א', ו–י).למראה הפורענות החדשה הממשמשת ובאה חבקוק פונה לאלהים בבקשה שיש עמה מחאה: “למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו? ותעשה אדם כדגי הים… כוּלוֹ בחכה העלה”… (שם א', יג–טו). בטענה זו נשמעת נעימה חדשה: הטלת ספק בצדק שבמשפט ההיסטוריה, בהגיון שבמשטר העולם, שבו התקיף בולע את החלש. ספק כזה צף ועלה בעל כרחו בתקופה שיהודה נפלה בה מן הפח אל הפחת. מבבל ממשמש ובא נחשול גדול, העתיד לבלוע את יהודה.

מנצחי אשור חילקו ביניהם את הממלכה הגדולה: המדיים קבלו את הגלילות הצפוניים והמזרחיים, ובבל – את ארם־נהריים הדרומית. בבל החדשה ראתה עצמה כיורשת סוריה, שנלכדה זה לא כבר בידי מצרים, ומלחמת שתי הממלכות מוכרחת היתה לבוא. בימים ההם מת נבו־פלאסר מלך בבל ועל כסאו ישב בנו איש־המלחמה נבוכדנאצר השני, או נבוכדראצר.⁴ נבוכדנאצר הוליך את צבאותיו מסוריה לנהר פרת. על יד העיר כרכמיש, במעלה נהר פרת, נערך קרב מכריע בין הבבלים והמצרים. המצרים הוכו מכה רבה ומוכרחים היו לפנות את סוריה לכובשים החדשים (604).

יחד עם סוריה צריכה היתה גם יהודה, שלא היתה אלא חלק מן הפרובינציה הסורית־כנענית, לקבל עליה עול מלכות בבל. בשידוד המערכה המדינית לא היתה מצרים אלא חוּליית ביניים בין אשור ובבל. בבל התכוננה ליעשות לממלכה צבאית מושלת בכיפה בארץ הקדם ובולעת כל המלכויות שבדרכה כבלוע דג גדול את דגי הרקק. אולם יהודה, שהיתה בזמן האחרון משועבדת למצרים שעבוד עראי בלבד, לא יכלה להשלים עם השעבוד התדיר לבבל הצפוי לה. בירושלים קמה מפלגת קנאים, שדרשו להתנגד לכובש הבבלי בזרוע. למפלגה זו נטה גם חצר המלכות בירושלים, שקיוה לעזרת מצרים במלחמה עם בבל. אבל ירמיהו וסיעתו, שראו את הנולד, לא הסכימו לקנאות זו של רגע העלבון הלאומי. מראש צפו, כי המלחמה עם בבל האדירה עלולה להמיט שואה על יהודה, כמו שנחרבה שומרון במלחמתה באשור; ואילו כניעה לפני המנצח עלולה להציל את המדינה, אמנם במצב כפוף ומשועבד. הנביאים נאמנים היו לרעיונם העיקרי והוקירו ביחוד את העצמאות הפנימית, את חירות ההתפתחות הרוחנית. יש להתנגד בכל תוקף להתפשטות התרבות הזרה בחיים הפנימיים של העם, יש לגדור בפני ההשפעות הזרות המסרסות את הטיפוס הלאומי, אבל אין לסכן את עצם קיומו של העם כדי להצילו משעבוד מדיני חיצוני. חוץ מזה ראו הנביאים, יוצרי שיטת ההכרח המוסרי בדברי ימי עולם, בנצחונותיה של בבל מדרגה של התפתחות היסטורית שנגזרה מלמעלה, שיש לשים אליה לב אבל אי אפשר להלוך כנגדה. לפיכך חשב ירמיהו הנביא את מלחמת כרכמיש לחותכת גורל מצרים ושאר ארצות הקדם⁵ ודיבר על לב הממשלה והעם של יהודה לא להתנגד לנבוכדנאצר, זה מטה הזעם ביד יהוה, ולהשלים עם שלטון בבל, ולא להרע את המצב. ירמיהו ניבא, כי במקרה מלחמה תחרב ירושלים בידי הבבלים כמו שנחרבה שומרון בידי אשור.

בינתיים הלך חיל נבוכדנאצר מסוריה הכבושה הלוך ונסוע מערבה, הלוך והתקרב ליהודה. החרדה בירושלים נתגברה מיום ליום. לקדם את פני הרעה נקבעה תענית ציבור ותפילה במקדש באחד מימי חודש כסלו. ירמיהו ביקש להשתמש בהזדמנות זו כדי לעשות פרסום לרעיונו וציוה לתלמידו ברוך בן נריה להעלות על הכתב את כל דברי־נבואתו שניבא במשך עשרים ושלוש שנים, מימי יאשיהו עד הימים האחרונים, ולקרוא אותם באזני הקהל ביום הצום. מובטח היה לו לירמיהו, כי העם ישווה את נבואותיו הקודמות שנתקיימו אל נבואותיו של עכשיו ויווכח באמיתותן. ביום הצום, כשנתאספו יושבי ירושלים לבית המקדש, בא ברוך לשם וקרא בקול את דברי הנבואה של ירמיהו. סוף דבריו של ירמיהו, כי שלטון בבל מוכרח לבוא, עורר תרעומת בקרב הקהל. כשנודע הדבר לשרי המלך ביקשו את ברוך לשוב ולקרוא את המגילה באזניהם. וכשמעם את הכתוב במגילה נזדעזעו ומיהרו לספר את הדבר למלך יהויקים. המלך ביקש לקרוא לפניו את המגילה. במעמד שריו ועבדיו ישב המלך ושמע במנוחה את מקרא המגילה. הדבר היה בחורף ולפני המלך היתה “האח מבוערת”. לאחר קריאת כל יריעה חתך אותה יהויקים מן המגילה חתוך “והשלך אל האש אשר על האח עד תום כל המגילה”. בזה הביע יהויקים את שאט־נפשו לנבואות המדיניות של ירמיהו, ומיד ציוה להביא אליו את ירמיהו וברוך, אבל אוהביהם החביאום ועבדי המלך לא יכלו למצוא אותם (ירמיהו ל"ו).

לא עברו ימים מועטים והמלך, ששמע את איומי הנביא במנוחה גמורה, נבהל לשמועה כי חיל בבל הולך וקרב לירושלים. מצדדי המלחמה נוכחו בקוצר ידם. וגם התקוה לעזרת מצרים נכזבה. יהויקים לא רצה כי יבוא האויב עד שערי ירושלים ונכנע לנבוכדנאצר (602), ויהודה היתה למס.

שלוש שנים שילם יהויקים מס לנבוכדנאצר, ואחר כך סירב לשלם. כנראה, קיוה יהויקים לקשר כללי של העמים על הכובש הבבלי ולרפיון כוחו, אבל חשב וטעה. לא זו בלבד, שלא הוסר העול מעל יהודה, אלא עוד באה שואה נוראה על הארץ לאחר שכבש נבוכדנאצר את העממים שבשכנותה של מלכות יהודה, מואב ועמון, שלח אותם ליהודה להחריב את ערי הגבול, ובעצמו התכונן לעלות עליה בצבא רב לאחר שיגמור את שאר מלחמותיו.⁶

בימי־צרה אלה מת המלך יהויקים. בני ירושלים המליכו במקומו את יהויכין או יכניה בנו, והוא בן שמונה עשרה (597). בשמו שלטה אמו נחושתא והכל היה כבימי יהויקים. ואולם מלכות זו ארכה רק שלושה חדשים. נבוכדנאצר עלה בחיל עצום על יהודה, לכד כמה ערים ושם מצור על ירושלים. בני ירושלים נוכחו כי העיר לא תחזיק מעמד בפני התוקף הבבלי. יהויכין ואמו ורבי המלוכה יצאו מירושלים ובאו למחנה בבל להיכנע לפני נבוכדנאצר ולשכך את כעסו. אבל הכובש הגאוותן לא נעתר. את יהויכין ואמו לקח שבי ושלח אותם לעיר בבל, ועמהם שלח כמה שרים וכהנים וחרשי־נשק. לפי המסורת הוגלו כעשרת אלפים איש. בין הגולים נמצא גם הנביא יחזקאל, ממשפחת־כהנים מיוחסת. נבוכדנאצר שלל הרבה כסף וזהב מארמון המלך ומבית המקדש. כך נתרוקנה יהורשלים מגדוליה ומאוצרותיה. ביהודה המליך נבוכדנאצר את דודו של המלך השבוי, מתניה, שהוסב שמו לצדקיהו, והמלך החדש נשבע להיות עבד נאמן לבבל.

§62 צדקיהו וריב המפלגות בירושלים    🔗

גלות־יהויכין ובני מרום עם הארץ היתה – כביטויו של היסטוריון אחד – “הקזת־דם הגונה, אלא שהקדחת לא פסקה”. התסיסה ביהודה נמשכה. המכה הרבה, שהוכתה האומה על־ידי גלות המלך והשרים, חרחרה את המשטמה לבבל ביתר עוז. גברה המחלוקת בין מפלגת המרד ורודפי השלום מסיעתו של ירמיה. האומה הפצועה פצע אנוש נתפלגה בעל־כרחה ולרעתה לשתים: חלק אחד שאף ברגש להכות את כוח האויב אחור בכל הסכנה שבדבר, והחלק השני נכנע כלפי חוץ לכוח התקיף כדי לשמור על קיום האומה ולחשוך כוחות לעתיד. המלך צדקיה היה פקפקן ולא צלח כלל למשול במדינה בשעת־משבר זו; כל הימים היה פוסח בין מפלגת המלחמה ומפלגת השלום, בין התנגדות להכנעה. מכבד היה את הנביא ירמיהו שהטיף כי יש לשאת עול בבל באורך־רוח כדי שלא ליפול ברעה גדולה מזו, אבל בעת ובעונה אחת נוטה היה המלך גם לצד הקנאים קצרי הרוח, שסברו כי שלטון בבל לא יארך יותר משארך שלטון מצרים וקיווּ לשחרר את המדינה משעבּוּדה על־ידי מרידה. המלך לא הטה את מהלך המאורעות אלא היה כפוף להם ושימש כלי־יוצר פעמים למפלגה זו ופעמים לצרתה.

בימים הראשונים למלכות צדקיהו התחילה בקרב עממי ארץ ישראל תנועה של ניגוד לבבל.⁷ בשנת 594 באו לירושלים שליחי מואב, עמון, צור וצידון והציעו למלך צדקיהו לכרות עמהם ברית כדי להילחם בכובש הבבלי. ירמיהו הנביא, שביקש להזהיר את העם מפני ברית מסוכנה זו, יצא פעם אחת לפני בית המקדש בלבוש משונה: מוסרות ומוטות תלויות היו על צווארו. ירמיה הראה בזה את סמל העבדות לשליחי העמים והכריז, כי מוסרות ומוטות כאלה ישים נבוכדנאצר בצווארי המורדים בו. אחרי כן פנה ירמיהו אל צדקיהו ושריו ואמר להם, כי נוח לבני יהודה לשאת עול מלך בבל מלמרוד ולהמיט על עצמם שואה. אבל היו גם נביאים מצד המורדים. אחד מהם, חנניה בן עזור שמו, ניבא בבית המקדש בשם אלהים, כי בעוד שתי שנים תישבר קרנה של בבל, המלך יהויכין ושאר הגולים ישובו – ויהודה תוושע. כדי לחזק את נבואתו בסמל מוחש הסיר חנניה בפני קהל ועדה את המוטה מעל צוואר ירמיהו ושבר אותה באמרו: “כה אמר יהוה: ככה אשבור את עול נבוכדנאצר מלך בבל בעוד שנתיים ימים מעל צואר כל הגויים”. ירמיהו השיב על זאת: “מוטות עץ שברת ועשית תחתיהן מוטות ברזל, כי… עול ברזל נתתי על צואר כל הגויים האלה לעבוד את נבוכדנאצר מלך בבל”. כנראה השפיעו אזהרותיו של ירמיהו. הפעם גבר השכל על הקנאות וברית־המרד כנגד בבל לא נכרתה.

אף על פי כן לא נחה התסיסה ביהודה. גדולה היתה שנאה למלך בבל, שהגלה את מיטב בני ירושלים, ושלטון השכל הרודף־שלום לא האריך ימים. ביחוד חרחרו את קנאותם של בני ירושלים קרוביהם מסיעתו של יהויכין שהוגלו עמו בבלה, הגולים שהיו מתגעגעים לארץ מולדתו כמהו לשחרורה וראשיהם נשאו ונתנו בסתר עם ידידיהם בירושלים על הכנת מרד כלפי נבוכדנאצר. לשוא התרה בגולים הנביא הצעיר יחזקאל שישב בתוכם, אף הוא מסיעתו של ירמיהו. יחזקאל דיבר על לב הגולים לשאת את הגלות בלי תלונה. לא זה בלבד שביטל את תקוותם לשיבה מהירה, אלא עוד התנבא כי רבים מן הנשארים ביהודה עתידים ללכת בגולה ויהוה ירחם על עמו רק לאחר שנפש העם תינקה על־ידי יסורים. ואולם גולי בבל לא שמו לב לדברי יחזקאל, כשם שקנאי ירושלים לא שמעו לדברי ירמיהו. כשנודעו לירמיהו רעיונות המרד של הגולים שלח להם איגרת, שבה דיבר על לבם לשבת במנוחה במקום שהגיעו לשם: “בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרין; קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות – ורבו שם ואל תמעטו! ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה… כי בשלומה יהיה לכם שלום… לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם… ושבתי את שבותכם” (ירמיהו כ"ט). מכתב זה עורר התמרמרות בין יהודי בבל לפי שביטל את תוחלתם. אחד מזקניהם, שמעיה הנחלמי, שלח לירושלים מכתב אל צפניה הכהן בבקשה שלא לתת לדבר בבית המקדש “לכל איש משוגע ומתנבא” ולענוש את ירמיהו על איגרתו לגולי בבל. גם בירושלים התרעמו רבים על ירמיהו וקראו לו בוגד וידידו של נבוכדנאצר. גדול היה צערו של ירמיהו, שאין המרובים מבינים לרעו. אהבה רבה אהב את ארצו, וצפה, שמרידה בנבוכדנאצר תביא לידי חורבן. ואולם קנאי המרד מצדם לא יכלו להשלים עם ההכנעה וחיבוק־הידיים. במחלוקת מרה זו שבין הרגש והשכל גבר סוף סוף הרגש. העם הצמא לחירות קפץ לתוך המלחמה בהיותו מוכן לנצחון או למוות.

§63 המרידה וחורבן ירושלים    🔗

בשנת 588 הגיעה השעה, שבה יכלו השאיפות הנמרצות של קנאי יהודה להתגלות בפועל. מלך מצרים החדש, פרעה חפרע, בנו של פסמטיך השני, יצא למלחמה על נבוכדנאצר כדי ללכוד את סוריה. באותה שעה נלחם מלך בבל בצור וצידון, שהתנגדו לו כנואשות. עממי ארץ ישראל התחילו שוב בהכנות למלחמה עם בבל שלא ידעה שבעה, וכן גם ביהודה גבר רוח המרד. יהודה ומצרים נשאו ונתנו בדבר ברית כנגד נבוכדנאצר, ומצרים הבטיחה עזרתה.

לאחר תשע שנים של שעבוד פסק צדקיה לשלוח מס לנבוכדנאצר ופרק עולו מעל יהודה. כשנודע למלך בבל כי יהודה פשעה בו בערה כאש חמתו. נמצא היה באותה שעה עם חילו העצום בסוריה ובצידון והתכונן להכות חיל מצרים אחור ולהכריע את המורדים בארץ ישראל. מחנה המלך נמצא בעיר רבלה שבסוריה. ומכאן שלח נבוכדנאצר צבא רב ליהודה וציוה להחריב את הארץ הפושעת. חיל בבל עלה על יהודה, לכד כמה ערים, בזז את יושביהן ולקחם שבי. כמה מיושבי ערי המדינה נסו לירושלים והגדילו את הישוב הצפוף של העיר. ירושלים הבצורה, שהרים סביב לה, נדמתה בטוחה מפחד אויב ויושביה החליטו להגן עליה עד כלות כוחותיהם.

בחורף שנת 587 (בעשרה בטבת) שׂם חיל נבוכדנאצר מצור על ירושלים ובנה מסביב לה דָיֵק. בני ירושלים הזדיינו. העשירים שחררו את עבדיהם העבריים; הדבר נעשה במצוות המלך, שביקש לקיים את החוק הקדום על שחרור עבד עברי לאחר שעבד שש שנים, ובודאי נתכוון למשוך את המשוחררים לעבודת הצבא. יושבי ירושלים עמדו על נפשם בגבורת נואשים. שעה קלה שׂיחקה להם התקוה. חפרע מלך מצרים מילא את הבטחתו ויצא בחיל כבד לקראת נבוכדנאצר. הבבלים נסוגו מהר מירושלים והלכו לקראת המצרים. ירושלים צהלה ושמחה וראתה בזה אתחלתא דגאולה. עשירי ירושלים סבורים היו כי כבר עברה הסכנה ושעבדו שוב את עבדיהם המשוחררים. ירמיהו הוכיח אותם על מעשה רע זה בדברים חריפים וניבא כי סוף הבבלים לשוב. נבואה זו עוררה משטמה לירמיהו, והנביא המעונה החליט לצאת את ירושלים וללכת למולדתו שבארץ בנימין, אבל בצאתו מן העיר תפס אותו אחד השוטרים וחשד בו שהוא נופל אל האויב. ירמיהו הוכה ונאסר במרתף אחד הפקידים, יהונתן הסופר. צדקיה קרא אליו בחשאי את התפוס ושאל אותו אם יש אתו “דבר מאת יהוה”. “יש” – אמר ירמיהו –: “ביד מלך בבל תינתן”. המלך ציוה להעביר את ירמיהו לחצר המטרה, מין בית מאסר של כבוד.

בינתיים הכה חיל בבל את המצרים ושב לצור על ירושלים. התקפותיו של האויב גברו ורוח יושבי העיר רפה. וירמיהו אמר השכם ודבר: “היושב בעיר הזאת ימות בחרב, ברעב ובדבר והיוצא אל הכשדים יחיה”. הדברים הללו עוררו חשדים קשים כלפי הנביא, שנמצא בין המצרים כקסנדרה בטרויה בשעתה. גדול היה צערו של ירמיהו: הוא, שאהבתו לעמו בערה כאש בעצמותיו, נחשב לשונא העם; היה ל"בוגד" על שצפה את השואה המתרחשת וביקש להמעיט כוח המכה ולהציל על־ידי ויתורים מה שאפשר היה להציל…⁸ מתוך תרעומת כלפי ירמיהו אמרו השרים אל המלך: “יומת נא את האיש הזה כי על כן הוא מרפה את ידי אנשי המלחמה”. והמלך ענה: “הנה הוא בידכם, כי אין המלך יוכל אתכם דבר”. ירמיהו הושלך לבור טיט ובודאי היה מת שם, אלא שאחד מסריסי המלך, עבד־מלך הכושי, ריחם עליו ועל־פי בקשתו ציוה המלך להוציא את ירמיהו בחבלים מן הבור ולשים אותו שוב בחצר המטרה.

ובירושלים גדלה החרדה מיום ליום. הלחם אזל מן העיר המלאה אנשים. על החומות מתו היושבים ברעב ובדבר. אנשים ונשים התהלכו בחוצות כצללים ויש שנפלו מתעלפים, הילדים יללו: הבו לחם! אנשי הצבא העטופים ברעב לא יכלו להגן על החומות באומץ לב כמלפנים. לבסוף, ביום ט' לתמוז שנת 586, פרצו הבבלים את חומת ירושלים ונכנסו העירה וערכו טבח, בלי לרחם לא על נשים ולא על טף. יחד עם הבבלים באו גדודים אדוֹמים, שהיו לפנים כפופים ליהודה, ובזזו את העיר. צדקיהו ושריו ברחו בלילה לערבות יריחו, אבל הרוכבים הבבלים הדביקוהו שם. את המלך ובניו הביאו לרבלה לנבוכדנאצר, ומלך בבל ענש את המלך המורד באכזריות נוראה: את בני צדקיהו שחט לעיניו ואת עיניו סימא ואותו אסר בנחושתיים ושלח בבלה.

ועדיין לא שככה חמתו. נבוכדנאצר שלח את נבוזראדן רב טבחיו להחריב את ירושלים לחלוטין. שר הצבא האכזר בא לירושלים, שלל את כל אוצרות בית המקדש, כל כלי הקודש והתכשיטים, ובין ז' וי' באב שרף את בית־המקדש שנבנה בימי שלמה, את היכל המלכות ושאר הבניינים הגדולים, נתץ את החומות והגלה כמה מיושבי העיר. את שריה הכהן הגדול, את צפניה הכהן ורבי המלוכה, ששים איש במספר, שלח לרבלה ושם הומתו במעמד נבוכדנאצר. ירושלים נתרוקנה ורק בסביבותיה נשארו יוגבים עניים.

ירמיהו הנביא, שהאויבים מצאוהו בחצר המטרה, נפל תחילה בשבי, ואחרי־כן ציוה נבוכדנאצר לשחררו, כשנודע לו כי תמיד הטיף להיכנע לבבל. ואולם הנביא, שהיה עם עמו בצרתו, לא שמח על גאולת נפשו. עומד היה על גבי חורבות ירושלים, זו העיר שלשוא ניסה להצילה בעצתו להיכנע, ובכה על חורבן ארץ מולדתו. וכך נשאר ירמיהו בציור המסורת, המייחסת לו את מגילת איכה, שבה משורר פלאי מבכה חורבן ירושלים וגלות יושביה.⁹ בחמשת הפרקים הללו, הנקראים עד היום בבתי־כנסיות בתשעה באב, נשמע קול אומה שנפלה הבוכה על קבר חירותה. ערך היסטורי יש לכתובים המתארים את הנוראות שבימי חורבן ירושלים:

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם! היתה כאלמנה… בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה: כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים… איכה יעיב באפו אדני את בת ציון!… מלכה ושריה בגויים… גם נביאיה לא מצאו חזון מיהוה. ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון, העלו עפר על ראשם, חגרו שקים, הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים. כלו בדמעות עיני, חמרמרו מעי… על שבר בת עמי, בעטף עולל ויונק ברחבות קריה. לאמותם יאמרו: איה דגן ויין? בהתעטפם כחלל ברחובות עיר, בהשתפך נפשם אל חיק אמותם… ראה יהוה והביטה למי עוללת כה: אם תאכלנה נשים פרים, עוללי טיפוחים? אם יהרג במקדש יהוה כהן ונביא? שכבו לארץ חוצות נער וזקן, בתולותי ובחורי נפלו בחרב. הרגת ביום אפך, טבחת לא חמלת. תקרא כיום מועד מגורי מסביב, ולא היה ביום אף יהוה פליט ושריד. אשר טיפחתי וריביתי אויבי כילָם.

§64 גדליה בן אחיקם. היציאה למצרים    🔗

לאחר חורבן ירושלים ומשנה גלות של בני מרום עם הארץ לבבל נשארה ביהודה רק דלת העם – איכרים ויוגבים. נבוכדנאצר לא ביקש להשם את הארץ לגמרי והרשה ליושבים הנשארים לעבוד את האדמה. לראש העובדים השלווים הללו הפקיד מלך בבל את גדליה, בן השר אחיקם שהציל בעבר את ירמיהו מכף צריו. גדליה, ידידו ובעל בריתו של ירמיהו, היה בן המפלגה שהשלימה עם שלטון בבל מפני שראתה בשלטון זה הכרח, ולפיכך בחר בו מלך בבל לנציב. לירמיהו הנביא הציע נבוכדנאצר ללכת לבבל ולשבת שם תחת חסותו או להישאר ביהודה ולהיות יועץ לגדליה בעסקי השלטון. ירמיהו סירב לקבל כבוד מצורר עמו ובחר להישאר בארץ מולדתו, שהיתה אהובה עליו גם לאחר שהוסרה עטרת ראשה, היא ירושלים.

מכיון שירושלים היתה חרבה בחר גדליה לעיר מושבו את מצפה, מצפון לירושלים. כאן ביקש לבצר מרכז חדש לשארית האומה, דתי ומדיני. בעיר־בנימין זו, שבה נבחר המלך הראשון בישראל, שאול, מצאה לה מקלט הממשלה הרפה של יהודה לאחר שהורד המלך האחרון מכסאו. הארץ שנחרבה התחילה בימי פקידותו של גדליה להתרפא ממכותיה. האיכרים, שברחו מפני פחד אויב, שבו לאדמתם ועסקו שוב בעבודתם. הגדודים שנסתתרו בהרים ולא רצו להיכנע לבבלים באו לגדליה, הבטיחו לחיות חיי שלום וקיבלו את האחוזות שנעזבו על־ידי הגולים. בתוכם היה גדוד גדול אחד שבראשו עמד הגיבור יוחנן בן קרח. שבו לארץ מולדתם גם בני יהודה שברחו בימי המלחמה למואב, לעמון ולשאר ארצות.

ואולם לא כל אנשי המלחמה שבאו למצפה השלימו בכל לבם עם פקידו של מלך בבל. בין שרי הצבא הללו נמצא גם אחד מזרע מלכות בית דוד ושמו ישמעאל בן נתניה, שהתנכל להרוג את גדליה – אם מקנאתו הפרטית לנציב שאינו מבית דוד או מחפצו לעורר מרידה חדשה. לרצח זה פיתה את ישמעאל גם בעליס מלך עמון, שאצלו הסתתר ישמעאל אחרי תבוסת מלחמת החירות. בקשר השתתפו עוד ידידים אחדים של ישמעאל, מי שהיו שרים ומקורבים למלכות. יוחנן בן קרח הזהיר את גדליה על התנכלותו של ישמעאל, אבל גדליה האמין בישרו של ישמעאל, שהבטיח לציית למשטר החדש, ולפיכך לא נזהר. פעם אחת עשה גדליה משתה במצפה והזמין גם את ישמעאל וחבריו. באמצע המשתה קמו ישמעאל וחבריו והוציאו את חרבותיהם והרגו את גדליה וכמה מן הקרואים, בתוכם גם בבלים. מתוך שאיפתם לבטל את המרכז במצפה הכריחו את בני יהודה שנתלקטו לשם (בתוכם גם בנות המלך צדקיהו, שהיה להן גדליה לאפיטרופוס) לעזוב את העיר וללכת אל הירדן ומשם לארץ בני עמון. יוחנן בן קרח, ידידו של גדליה, רדף עם חבריו אחרי ישמעאל וסיעתו והדביקהו על יד גבעון. יוחנן השיב את השבויים אבל ישמעאל בצעמו ברח עם חבריו לעמון.¹⁰

מצבו של יוחנן וחבריו והאנשים אשר אתו היה נואש. יראים היו, שמא יבוא נבוכדנאצר, לכשיוודע דבר רציחת נציבו, להינקם בכל היהודים שבמצפה ולהחריב את הארץ לגמרי. לפיכך עלה במחשבתם לרדת למצרים ולבקש חסות בצל פרעה חפרע, שהיה לפנים בעל ברית יהודה. קודם שעשו זאת שאלו עצה מירמיה. ירמיהו חשש, כי עם יציאת אנשי יוחנן תתרוקן יהודה מאחרוני האזרחים, הראויים לשלוט בישוב, והעם יהיה פרוע לשמצה, והשתדל בכל כוחו לעכב את יוחנן וסיעתו ביהודה. הנביא הודיע, כי אלהים אסר עליהם לרדת מצרימה: “אם אתם שום תשימון פניכם לבוא מצרים ובאתם לגור שם, והיתה החרב, אשר אתם יראים ממנה, שם תשיג אתכם בארץ מצרים, והרעב, אשר אתם דואגים ממנו, שם ידבק אחריכם ושם תמותו”. ואולם יוחנן וחבריו לא שמעו בקול הנביא. נוח היה להם לשבת בארץ נכר מלהיות עבדים בארץ מולדתם. וביחד עם כמה משפחות יהודה ממצפה ושאר מקומות ירדו מצרימה. ירמיהו וברוך תלמידו הוכרחו אף הם ללכת אחריהם.

כך שבה חבורת יהודים לאותה ארץ, שממנה נגאלו אבות־אבותיהם לפני שבע מאות שנה ונדדו לכנען. מלך מצרים קבע להם למושב את העיר תחפנחס, סמוך לדרך השיירות ממצרים לארץ ישראל וסוריה. במוף ושאר ערי מצרים ישבו היהודים, שבאו לשם עוד בימי המלחמות הקודמות עם אשור ובבל. כל היהודים הללו קיווּ, כי מצרים תפרוק עול נבוכדנאצר מארץ ישראל ותשיב אותם לארצם. כנראה, היו יוצאי יהודה חיים עם המצרים בשלום. קצת היהודים סיגלו לעצמם מנהגים ואמונות של המצרים, בתוכם גם את עבודת “מלכת השמים” איזיס, הקרוב לעבודת עשתורת האשורית, שהיתה נהוגה זה לא כבר גם ביהודה, ביחוד בין הנשים. ירמיהו הוכיח את עובדי העבודה הזרה, שלא חזרו בתשובה גם בעת צרה, בדברים חריפים. עד ימיו האחרונים לא חדל הנביא רב־המכאובים להדריך את אחיו ולהורותם דרך האמת. אומר היה להם, כי הרעות שהשיגו את האומה יצרפוה וישביחוה ואז ירחם אלהים על תפוצות יהודה וישיבן לגבולן. ירמיהו לא זכה לראות בעיניו את העתיד המקוּוה ומת במצרים. הישוב היהודי בארץ זו הכה שרשים ונתקיים עוד ימים רבים ושימש גרעין למרכז הגולה הישראלית על גדות הנילוס.¹¹

והמצב ביהודה הלך הלוך ורע. לאחר רציחת גדליה שלח נבוכדנאצר שוב את נבוזראדן, וזה לקח בשבי ושלח לבבל עוד כמה מאות משפחות (582).¹² מפני היציאה והגירושים נתרוקנה יהודה בכמה מקומות ממרבית יושביה. קצת מגלילותיה נשמו לגמרי. ביחוד אבלה ירושלים, שהיתה לפנים יפה נוף, משוש כל הארץ… הותז הראש מן האומה ומן הארץ: ראש האומה – גדולי הדעת והיחשׂ - הושלך לבבל; עיר המלוכה היתה לעיים; נביא גדול אחד מת במצרים, השני גולה היה בבבל. אבל אף ניתוח איום זה, שנעשה בגוף העם היהודי, לא המיתו. עוד עתידים האיברים המנותחים להיות לבשר אחד והעצמות המפוזרות להתקרב. וכשישאל נביא הגולה: “התחיינה העצמות האלה?” – תענה ההיסטוריה ותאמר: הן!