(332–586 לפני הספירה; תרנ"ו־ת"ב לפני החורבן השני)

§65 סקירה כללית    🔗

מפלת מלכות יהודה מתגרת זרוע בבל שמה קץ לתקופת הנוער של עם ישראל. תקופה זו פתחה בכניסת “בני ישראל” הנודדים לארץ כנען ונסתיימה בגלות בני יהודה לבבל. בין שני המאורעות הללו נמשכה פרשה של שבע מאות שנה, שהצטיינה במעשים כבירים בחיים המדיניים והרוחניים. נכבש שטח ארץ על גדות הירדן, בין שתי ממלכות מושלות בכיפה – ארם־נהריים ומצרים. שבטי ישראל שנאחזו שם נתלכדו קימעה־קימעה לעם אחד. חלף ועבר דור המלכים הראשונים, מלכי העם כולו: המדינה נתפלגה לשתים. גברה המחלוקת המדינית והתרבותית מבית ומחוץ במלכות יהודה וישראל. נשמעו המשאות הנשגבים של הנביאים, יוצרי נשמתה של היהדות הקדומה. שרת אסיה – אשור – בלעה את מלכות־ישראל הצפונית עם חלק גדול של יושביה, ולאחר מאה וחמשים שנה החריבה בבל יורשתה את מלכות־יהודה הדרומית והפיצה את טובי האומה. באותה שעה היה סוף הגלגל ההיסטורי נעוץ בתחילתו: כמה מצאצאי הדורות האגדיים של אברהם ומשה, שעברו עם שחר דברי־הימים את גדות פרת ונילוס, שבו לגדות שני הנהרות – הללו גולים וסורים והללו נודדים מרצון. אותה שעה קמה הגולה הישראלית, היא הנדידה הקדומה בשינוי צורה.

מתוך זעזועים קשים עבר העם מנוער לבגרות. גלות בבל במשך חמשים שנה (537–586) היתה כעין בחינת־בגרות לעם יהודה. בבחינה כזו נתנסה במאה השביעית עם ישראל של מלכות שומרון, אלא שלא עמד בנסיון – ונטמע ברובו בעיסה האשורית. ואילו עם יהודה עמד בנסיון הקשה והוכיח, כי יש גופי ברזל, שפטיש ההיסטוריה מרקעם ואינו מפוצצם. היהודים שמרו גם בגולה על אחדותם הדתית והלאומית וזכו עד מהרה לתחיה מדינית. עם יהודה ניצל מגורלו של עם שומרון בזכות תקפו הלאומי והדתי, פרי התפתחות עצמית ממושכת, בית־מלכות אחד ומרכז דתי. חוץ מזה, שונים היו דרכי הגירוש שהשתמשו בהם האשורים במלכות־הצפון והבבלים במלכות־הנגב. סרגון האשורי גזר על ארץ ישראל גירוש כפול: את יושבי שומרון הגלה לגלילות רחוקים של ממלכתו, ואת יושבי הגלילות הללו העביר לשומרון. ואילו נבוכדנאצר הסתפק בגירוש הירושלמיים לבבל ולא הביא נכרים לארץ יהודה. כמובן, גרמה השיטה של סרגון למיעוט הדמות הלאומית ביותר. מכאן – נוסף על חסנם הרוחני של בני יהודה – ההבדל בתוצאות המשבר פה ושם.

לא ביהודה החרבה, שלא נשארה בה אלא דלת העם, כי אם בארץ הגולה, בבל, שבה נתכנסו המשכילים וגדולי היחש, התחילה אותה ההתחדשות הרוחנית, שהצילה את האומה לאחר חורבן המדינה. גולי יהודה, שהיו תלושים מארץ מולדתם ומחוברים על־ידי רגשות, אמונות ודעות, מנהגים ותקוות משותפים הבינו לראשונה את רעיונם העמוק של נביאיהם: כי עיקר כוחה של האומה לא בחיל, לא במדינה ואפילו לא בארץ מולדת, אלא באחדות רוחנית. שוכנים היו על גדות נהר פרת לבדד, לא התערבו בגויים ושמרו בקנאה יתירה על תרבותם המיוחדת. בנכר נתגבר חפץ הקיום הלאומי. גולי בבל קרובים היו זה לזה יותר מיושבי ירושלים לפנים בחירותם. היצירה הלאומית לא רק שלא נפחתה אלא הלכה וגברה בגולה. נביא גלות בבל יחזקאל ומבשר התחיה “ישעיה השני” יצרו פרקים מובחרים בספרות הנבואית. בדברי האחד נשמעים געגועי דור ראשון לגלות ובדברי השני מצלצל קול ששון ותקוה הקורא לתקומת ארץ המולדת ולהתחדשות רוחנית.

יהודה נבנתה מחורבנה של בבל. הממלכה האדירה שמשלה בכיפה אחרי בבל נפלה – והשלטון בארץ הקדם בא לידי פרס, שעלתה לגדולה בימי הכובש הגדול כורש. מצודתה של הממלכה החדשה פרוּשׂה היתה גם על יהודה, אלא ששלטון פרס לא התחיל כשלטון הממלכות שקדמו לה – אשור ובבל. הפרסים היו ליהודים מלכתחילה לא משעבדים אלא גואלים. כורש, מושל אסיה החדש, קיבל מבבל את ארץ יהודה החרבה, נטולת מיטב יושביה ובקצת מקומות מיושבת על־ידי העממים שמסביב, ונתן ליהודים הפזורים לשוב לארצם ולקוממה על מנת שתהא מדינה פרסית אוטונומית. חלק מן הגולים השתמש ברשות זו מיד וחלק נשאר בבבל ופרס, אבל נמצא ביחסים תדיריים עם המרכז ביהודה ושלח לשם מזמן לזמן עולים חדשים.

שלטון פרס ביהודה התחיל איפוא בשחרור הארץ ובתחיית האומה. התשובה לחיים מדיניים לא היתה אלא חלקית: יהודה לא היתה למדינה עומדת ברשות עצמה ובית־מלכות לאומי בראשה, אלא לרפובליקה קטנה בתוך מדינת־סוריה הפרסית. אולם שלטון חיצוני זה לא היה קשה יותר לארץ הכפופה. השלטון הפרסי, שנטל מעם יהודה מקצת מחירותו המדינית, פרק מעליו את עול ההגנה על גבולו מפני אויבים מן החוץ. יהודה פטורה היתה לזמן־מה מן המשטר הצבאי, שמקורו בהכרח ההגנה על הארץ הקטנה, והכוחות שנשתחררו בעם יכלו להתגדר בעבודת תרבות מתוך שלום ושלוה.

מאת־השנים הראשונה של שלטון פרס הוא דור של תקומה והחזרת העטרה ליושנה. תחילה נושבה ירושלים והסביבה, לאט לאט הלכו ונבנו הבתים החרבים ובית המקדש שבירושלים ונתקנו יסודות חדשים לשלטון העצמי. זוהי העליה הראשונה, הכרוכה בשמות זרובבל וישוע ונמשכה כעשרים שנה (516–537). לאחר חמשים שנה באה העליה השניה, שהרחיבה וחיזקה את המשטר החברתי והרוחני ביהודה והיא כרוכה בשמות עזרא ונחמיה (420–458). בראש עבודת התקומה בשתי התקופות עמדו בני הגולה הבבלית, שהיתה כמעיין המתגבר לכלכל בכוחות רוחניים את המטרופולין. במאה השניה והאחרונה לשלטון פרס (332–420) נתחזק ביהודה השלטון העצמי של הכהונה, שהתאים ביותר הן למצבו המדיני של העם בימים ההם והן למצבו התרבותי.

בתקופת שלטון פרס קמו בצד המרכז המדיני שביהודה תפוצות ישראל מחוץ לארץ־ישראל. את המקום הראשון תופסת אֵם הגולה – בבל. בין גולה זו והמטרופולין נקבעו יחסית מפותחים של השפעת־גומלין תרבותית. פחות ניכרת הגולה שבמצרים, שהתחילה לפני חורבן ירושלים ולאחריו ובין בניה נמצאו יוצאי יהודה שבאו עם ירמיהו הנביא (§64), אבל גם שם, כמו שיש לראות מן התעודות שנתגלו בימינו, קיים היה קן לתרבות הישראלית. מכאן ואילך נמשכה בדברי ימי ישראל פרשה של שתי רשויות: יהודה ותפוצות הגולה.

תקופת שלטון פרס, שאינה מובהקת בבחינה המדינית, פוריה היתה מאד במקצוע היצירה הרוחנית. ההכרה הלאומית־הרוחנית שנתחזקה בגלות בבל עושה כעת פרי הילולים. נגמר המעבר הקשה מנערות לבגרות והגיעו ימי התפתחות קבועה וישרה. השקפת־העולם הדתית והמוסרית של העם נצרפת מסיגים זרים. התלישות הזמנית מן הקרקע, בחמשים שנות הגלות, מתשת כוחו של פולחן הבעל הכנעני שהיה מעורב עם פולחן יהוה (§§11; 48). במקום אמונת היחוד היחסית של ההמון, שהאמין בקיום אלים אחרים בצד יהוה אלהי ישראל, באה אמונת־היחוד המוחלטת, שעל פיה יהוה הוא אל יחיד בעולם ועם ישראל הוא בחירו ומבשרו. נביאי גלות בבל (ביחוד ישעיה השני) כרכו במהפכה רוחנית זו את המושג על תעודה דתית־מוסרית של היהודים בין העמים. ואולם המציאות הפליגה תעודה זו לסוג היעודים הנעלים, שאינם עתידים להתגשם אלא באחרית הימים. עד שהעם היהודי בא להיות לאור גויים עליו להתחזק בעצמו כחטיבה רוחנית; לתכלית זו עליו להתבדל ולהתייחד ולא להתמזג עם שאר האומות. לאחר המשבר המדיני הקשה שעבר עליו זקוק היה להסתדר, ליצור משמעת ציבורית ודתית תקיפה שלא תתן לו להתבולל בין עמי הקדם. במקום הוגי־הדעות הגדולים, הנביאים, קמו אנשי המעשה – הכהנים והסופרים. פעולת עזרא, נחמיה והבאים אחריהם מתכוונת לאחד את העם ולייחדו באמצעות דת ותרבות עממית וכל מה שמכונה בשם הכולל “יהדות”. בהשתדלות העסקנים הללו נעשתה התורה לחוקה של ארץ יהודה.

בקרב מנהיגי האומה קמה שאיפה לכנס את הספרות הקדומה ולהרביץ ידיעת ספר בעם. העושר הרוחני המכונס מקודם נעשה קרן קיימת וגם נוספו עליה פירות חדשים – יצירות שנכנסו לכל חלקי המקרא, וביחוד לחלק ה"כתובים". חמשה חומשי תורה, שנערכו עריכה אחרונה והושלמו בימי גלות בבל ועזרא הסופר, נעשו מקור ראשי של תלמוד לסופרים והוראה לעם. קוראים את התורה בציבור, באסיפות עם ובבתי־כנסת. הדעות מתפשטת בהמון, ההכרה הלאומית מתרחבת. העם הולך ולובש תכונות טיפוסיות של אומה רוחנית, המסוגלת להגן על עצמיותה התרבותית יותר מעל עצמאותה המדינית. ובסוף תקופת השלטון הפרסי כבר הספיק עם יהודה להתבגר מבחינה לאומית עד כדי כך, שעצר כוח לעמוד בפני הסתערותה של התרבות היוונית, שנתפשטה ביהודה עם השלטון היווני בקדמת אסיה.