§66 גולי יהודה בימי נבוכדנאצר    🔗

יוצאי יהודה הראשונים בבבל היו בני מרום עם הארץ, שנבוכדנאצר הגלה אותם לעיר־המלוכה שלו ביחד עם יהויכין המלך שהורד מכסאו אחת עשרה שנה לפני חורבן ירושלים (597). בעיני גולים ראשונים אלה היתה הגלות חזיון עראי ולא עלתה על דעתם שיהיה עליהם להשתקע בנכר. הם לא רק קיוו לשוב במהרה לארץ מולדתם, אלא גם הטיפו לכך בפועל, נשאו ונתנו בחשאי עם אנשי שלומם ביהודה כדי לעורר מרידה כללית נגד נבוכדנאצר (§ 62). כשפרצה מרידה זו בימי צדקיהו, גברה תקוות הגולים לגאולת ארץ מולדתם מעול בבל. מיום ליום היו מצפים לשוב לארצם ולא היה להם חפץ להשתרש בארץ נכריה. שוכנים היו לבדד כחטיבה בפני עצמם, ובלבם לא נפרדו ממקומות מולדתם. מצב כזה של ציפיה ותוחלת נמשך עד יום הפורענות של חורבן ירושלים (586). התוחלת הנכזבה מיררה את רוח הגולים. תחת לשוב לארצם ראו יוצאים חדשים משם: לבבל התחילו לבוא שיירות שיירות של פליטים מיהודה החרבה. צדקיהו המלך האומלל, שנבוכדנאצר סימא אותו ברבלה, הובא בנחושתיים לבבל והושם בכלא, שבו היה כלוא גם המלך הקודם יהויכין. הגולים החדשים הביאו בשורות רעות מארץ המולדת ששממה. התקוה לתחיה מדינית קרובה היתה פוחתת והולכת בקרב בני הגולה.

כאן נתעורר רגש הקיום הלאומי. צרת הכלל קירבה את בני המשפחה הלאומית שנתיתמה וחיזקה בלבם את הקשר הרוחני. מושבות היהודים בבבל, שנתרבו על־ידי שפעת הגולים, נתרכזו תחילה מסביב לעיר העתיקה גיפור על נהר כבר: שם חנו הגולים הראשונים שגלו עם המלך יהויכין והנביא יחזקאל. אולם ברבות הימים נתרחב הישוב היהודי וכמה גולים באו לגור בעיר המלוכה, בבבל, ובשאר מקומות. לאחר שהשלימו הגולים עם גורלם התחילו הולכים בדרך שהתווה להם ירמיהו הנביא לפנים: בנו בתים, נטעו גנים, זרעו שדות; רבים עסקו במסחר ובחרושת,שהיו מפותחים בבבל יותר מביהודה¹. נבוכדנאצר נתן לגולים, כנראה, חירות יתירה בבחירת מקום ומשלח־יד וכן גם בענייני השלטון העצמי. על־ידי כך יכלו לשבת בקירוב מקום זה לזה ולהתחבר לעדוֹת. במנהגם של הגולים הראשונים שבאו עם יהויכין – להתבדל מיושבי הארץ – אחזו גם הגולים החדשים. נקבע משטר מיוחד של בתי־אבות וקבוצות במקום המשטר המדיני נהרס. הגולים התבודדו לפי משפחותיהם או לפי מקמות מגוריהם לפנים ביהודה. קיימות היו עדות של אנשי בית־לחם, אנשי יריחוֹ, אנשי הרמה, אנשי ענתות וערים אחרות ביהודה. יוצאי ירושלים נתחלקו לקבוצות של משפחות, וכל קבוצה התייחסה לאב קדמון אחד. מגילות היוחסין של כל קבוצה היו רשומות ושמורות בידי “הזקנים” שלה, והם שעסקו גם בצרכי ציבור, בגבולות השלטון העצמי שניתן ליהודים.

יש יסוד לשער, כי אל העֶדות היהודיות שבבבל נצטרפו שרידים משבטי ישראל שגלו במאה השמינית לירכתי אשור. רובם נטמעו ברבות הימים בין הגויים, אבל מעטים, שנושבו בגלילות הבבליים של אשור, שמרו על לאומיותם במשך מאה ושלושים שנה. ושארית זו של העם הישראלי הקדום נתחברה אל אחיהם בני יהודה. ישראל ויהודה, שצררו איש את אחיו בארצם, נתקרבו ואחר כך נתמזגו זה בזה בהיותם בארץ נכריה. נביאי הדור ראו במעשה זה אתחלתא דגאולה וניבאו להתחברות מדינית של בית ישראל ובית יהודה בקרוב (יחזקאל ט"ז, נג ואילך; ל"ז, טז ואילך).

האוטונומיה של הקהילות עמדה לגולים במקום השלטון המדיני, וזקני בתי־האבות – במקום השרים. בדרך זו הלך ונשתנה גם הפולחן. לאחר שנחרבה ירושלים ונשרף בית המקדש, בטלה עבודת המקדש והקרבנות אפילו ביהודה, ובנכר לא עלתה על דעת איש להקריב לאלהים בהמה או פרי שלא גדלו על אדמת ישראל. חגיגת שלוש הרגלים – חג האביב, חג הקציר וחג האסיף – היתה כרוכה בחיי יהודה החקלאית, ומחוצה לה ניטלה כל חשיבותה. אולם במקום קרבנות הונהגה במושבות הגולים תפילה בצבור. שלוש הרגלים לבשו צורה היסטורית במקום הצורה הטבעית ונעשו ימי זכרון למאורעות גדולים של העבר: יציאת מצרים, מעמד הר סיני ונדודי המדבר. ביחוד נתרבה ערך החג השבועי הצנוע – השבת, שנעשתה ליום קדושה ולחג לאומי עיקרי (יחזקאל כ', יב ואילך). בשעת התפילה בציור, שהיתה נוהגת ביחוד בשבתות, היו קוראים בתורה ושומעים למשא הנביאים. המתפללים היו פונים כלפי המערב, לירושלים, ומכוונים לבם אל המקדש ההרוס. ארבעה ימים בשנה, שבהם כרוכים זכרונות על אבדן המולדת – ימי מצור ירושלים וחורבנה, שריפת בית המקדש ורציחת גדליה בן אחיקם – היו לימי צום ואבל. התפילה בציבור גרמה להתחברות רוחנית בין חברי העדה. כאן דיברו וקראו הגולים בלשונם, העלו על זכרונם את ארצם הרחוקה, הקשיבו לנביאיהם שחזו להם חזון עתיד טוב. מלבד שמירת השבת נהגו עוד מנהגים אחרים שהיה בהם משום סימן מובהק ליהדות, למשל, מילה והלכות מאכלות אסורות. בכלל השתדלו היהודים להתבדל בדרכיהם מיושבי הארץ. בבתי התפילה שבגלות בבל הונח היסוד לבית הכנסת, שיהיה לאחר בניין הבית השני למקדש־מעט, בצד המקדש שבירושלים; ושמירת המנהגים החיצונים המגבילים בין ישראל לעמים היו ליסוד המשמעת הדתית, העתידה למלא מקום המשמעת המדינית.

הגולים, שאדמת מולדתם נשמטה מתחת רגליהם, השתעשעו בזיכרונותיהם. מתוך געגועיהם העזים לארצם שפכו את נפשם במזמורים נוגעים עד הלב, ואחד מהם: “על נהרות בבל” (תהלים קל"ז) נעשה ביטוי האבל הלאומי.

§67 התפתחות הספרות. יחזקאל נביא הגולה    🔗

הגולים הביאו עמהם לבבל אוצרות ספרותיים שלא שלטה בהם יד האויב בארצם ההרוסה: כתבי הקודש, שהכילו בימים ההם את הפרשיות הקדומות של חמשה חומשי תורה, ספרי דברי הימים למלכי ישראל ומשאות הנביאים. מלבד ספרות זו שבכתב היו קיימות כמה קבלות שבעל־פה, היסטוריות ודתיות, שנשתמרו בזכרון הכהנים ותופשי התורה. בגולה נתעוררה ביתר עוז השאיפה ללמוד את תוכן הספרים והמגילות שהובאו מארץ המולדת (שהרי רוב הגולים היו מחוגי המשכילים) וגם להעלות על הכתב את הקבלות והמסורות כדי שלא ישתכחו ברבות הימים. שאיפת הלימוד נתמלאה במקצת על־ידי קריאת פרשיות התורה בציבור בשעת התפילה, ורשימת הקבלות והמסורות נעשתה על ידי הכהנים. עם חורבן בית המקדש ולכתם בגולה נפטרו הכהנים מעבודתם הפומבית, ומכיון שהיו יודעי ספר השתמשו בזמנם הפנוי לעריכת הקבלות השמורות בפיהם והעלאתן על הכתב. אחד מהם, בעל כשרון היסטוריוגרפי גאוני, חיבר את ספרי הזכרונות הקדומים לספר היסטוריה מושכלת של עם ישראל מכיבוש כנען עד גלות בבל (ספרי “שופטים”, “שמואל”, ו"מלכים"). זהו הנסיון הראשון בספרות העולם להשפיע על הרגש הלאומי על־ידי ביאור העובדות ההיסטוריות והכללתן. כל העבר של האומה הישראלית הורצה בשיטה מסוימת מעשה ידי אמן והואר בנוגה הלפיד של תורת הנביאים, כמו שהוארה חמשים שנה קודם לכן בספר “משנה תורה” התקופה של תורת משה (לפיכך מכנים החוקרים כיום את העריכה הבבלית של ספרי נביאים ראשונים עריכה “דאוּטרונומיסטית”, ז. א. ברוח ספר דברים). קרוב לודאי, כי בימים ההם העלו הכהנים על הכתב אותן הפרשיות שבתורה, העוסקות בעבודת המקדש ובמנהגים שונים, שהיו עד כאן סתרי־תורתם של הכהנים (ביחוד ספר ויקרא). כך נוספה על השכבות הקדומות של המקרא שכבה חדשה. התואר “סופר” נעשה בתקופה זו חשוב ביותר. זוהי התחלת ההתפתחות היתירה של הספרות העברית, המציינת את “תקופת הסופרים” הסמוכה.

לא פחות מן התורה שבכתב השפיעו על גולי יהודה הדברים שבעל פה שהשמיעו להם הנביאים שבתוכם. לאחר שנתקיימו הנבואות הקודמות על פורעניות העתידות לבוא על ישראל ויהודה נתחזקה אמונת העם בדברי הנביאים החדשים שאחרי ירמיהו, שהתענו עם אחיהם הגולים בנכר. הזקן שבנביאי הדור היה יחזקאל, ממשפחה מיוחסת של כהנים בירושלים (§61). יושב היה על נהר כבר בין הגולים שהוגלו עם יהויכין בשנת 597. יחזקאל, שנתלש מארץ מולדתו לפני חורבן ירושלים ובית המקדש, לא קיוה כחבריו הגולים, כי יהודה תנצח את נבוכדנאצר האדיר. בימים הראשונים תפס בין גולי בבל מבני מרום עם הארץ את מקום ירמיהו בין אנשי שלומם שביהודה. המאות הראשונים של יחזקאל, בעשר השנים שבין גלות יהויכין וחורבן ירושלים, נאמרו ברוח התנגדות לדעות השולטות בזמן ההוא (יחזקאל פרקים ד’–י"ב, י"ד, י"ז, כ"א, כ"ג). ודאי לא סתם מקרה הוא, ששנת חזונו הראשון היא “השנה החמישית לגלות המלך יויכין”, זאת אומרת 593, או 592, בשעה שגם בירושלים וגם בבבל נשאו ונתנו בדבר התקוממות נגד נבוכדנאצר (§62). לדעת הנביא מתנגדת מחשבת־מרד זו לרצון אלהים והוא רואה את תפקידו להטיף מוסר ל"בית המרד". בימים ההם, סמוך לחורבן ירושלים, הרס הנביא בלי רחם את תקוות השוא של הגולים ואת אמונתם, שאין לאויבים שליטה על עיר הקודש והמקדש, וניבא כי ירושלים תחרב, יהודה תילכד והמלך צדקיהו ושריו ילכו בגולה. במרידתו של צדקיהו ראה יחזקאל לא גבורה לאומית אלא מיתה מדינית מדעת. בלהב הקנאות הירושלמית חזה הנביא את שלהבת המדורה, שבה עתידים להישרף בית המקדש, עיר המלוכה, בית המלכות ושארית המדיניות. קשים היו דברי הנביא, שגזלו את התקוה אחרונה לגאולה קרובה וניבאו לשנים רבות של חיי גלות ועינויי נפש לשם כיפר החטא.² ואולם לאחר שבאה הפורענות ובשורת חורבן ירושלים הביאה את גולי בבל לידי יאוש, שינה הנביא גם את תוכן משאותיו. שוב לא הוכיח ולא איים אלא התחיל מעודד ומנחם את אחיו בצרה. הקנאים המדיניים לא יכלו לצייר לעצמם, כיצד תתקיים האומה התלושה מארצה בלי מרכז מדיני, בלי פולחן ומקדש. ויחזקאל, השתדל להדריך את מחשבת הנואשים במסלול חדש: במקום הדתיות הציבורית הוא מטעים את השאיפה לשכלול דתי ומוסרי של האישיות; במקום התוכחה על חטאת הקהל וענשה באה תורת החטא והעונש של היחיד; את האחריות הכללית של הציבור הדתי הוא מחליף באחריות היחיד על מעשיו. שומע היה בין הגולים וידויים מדוכדכים: “פשעינו וחטאותינו עלינו ובם אנחנו נמקים, ואיך נחיה”; “אבות יאכלו בוסר ושני הבנים תקהינה”. ועל זה השיב יחזקאל: “הנפש החוטאת היא תמות; בן לא ישא בעוון האב ואב לא ישא בעוון הבן; צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה. והרשע כי ישוב מכל חטאותיו אשר עשה ושמר את כל חוקותי ועשה משפט וצדקה – חיה יחיה, לא ימות… השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה – ולמה תמותו בית ישראל?” (יחזקאל י"ח).

בתוכחת יחזקאל נתבסס לראשונה יסוד האישיות שבדת – יסוד מוזר לתפיסת־העולם הישראלית הקדומה, שלפיה כל מצוה או עבירה הן ענין ציבורי. ליחזקאל העיקר בדת לא הציבור אלא היחיד. אין הוא שולל את הציבוריות, אבל משעבד הוא אותה אל האישיות. אין תחיה לאומה אלא אם כן היחידים שבה צדיקים. ההשתלמות האישית תביא לידי ההשתלמות הלאומית, התרבות המוסרית מניחה יסוד למשטר חברתי נעלה. תורתו של יחזקאל שהתנגדה להשקפות הקודמות, מילאה תפקיד היסטורי: בהבחינה בין דת שבלב לדת שבמקדש הצילה את האמונה האישית לאחר ביטול הפולחן בבית־המקדש. אף על פי כן לא עלה בידי נביא הגולה להפריד לגמרי בין האישיות ובין הלאומיות. מסביב לו שמע אנחות הנואשים, שדימו את האומה הפזורה לגל של עצמות מפוררות ויבשות: “יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו”; ובלב הנביא נשתלהב שוב ניצוץ הרוח הלאומי. דכדוך נפשו של העם ואמונתו המזהירה של הנביא באו לידי גילוי נפלא בחזון “העצמות היבשות” של יחזקאל (פרק ל"ז). בבקעה מלאה עצמות מתים נשמע קול שואל: “התחיינה העצמות האלה?” ובדבר הנביא נעשה נס, עצם קרבה אל עצם והעצמות קרמו עור ונתכסו בבשר ובגופות המתים ניפּח רוח חיים, “ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד”. וכאן שמע הנביא קול אלהים “בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה. הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו, נגזרנו לנו. לכן הינבא ואמרת להם: כה אמר אדני יהוה: הנה אני פותח את קברותיכם, והעליתי אתכם מקברותיכם, עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל… ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני יהוה דברתי ועשיתי, נאום יהוה”.

יחזקאל הטיף לשומעיו, כי לאחר שהיהודים ירצו את חטאותיהם בגולה ויתקנו את עצמם להתחדשות הרוח יבוא עתיד מזהיר. “ולקחתי אתכם מן הגוים – אומר יהוה על ידי הנביא – וקיבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם… ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם… וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, והייתם לי לעם, ואנכי אהיה לכם לאלהים… והושבתי את הערים ונבנו החרבות… ואמרו: הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן, והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו” (ל"ו, כד ואילך).

התחברות בני בניהם של גולי מלכות ישראל עם שבויי יהודה (§66) עוררה בלב הנביא תקוה לאחדות גמורה של אפרים ויהודה. תקוה זו הביע במשל שני העצים. עץ יוסף, הוא אפרים, ייאָחז בעץ יהודה והיו לעץ אחד, כלומר לגוי אחד בארץ ישראל, ומלך אחד מבית דוד יעמוד בראשם (ל"ז, טז–כח). השליט הבא יהיה רועה טוב, בניגוד לרועים הרעים הקודמים, שלא דאגו לצאן מרעיתם עד שנפוץ העדר והיה “לאכלה לכל חית השדה”. רועה עליון לאומה הזכאית יהיה אלהים בעצמו, ומלך מבית יהודה יהיה עושה רצונו (יחזקאל ל"ד).

מלכות יהודה המחודשת היא בחזונות יחזקאל ממלכת כהנים. היסוד הדתי עולה בה על המדיני. ירושלים היא העיר הרוחנית הראשית, כי בה נמצא המקדש הגדול.בנבואותיו המאוחרות של יחזקאל (בשנת 572 לערך) מתוארת בפרטות יתירה תכנית בית המקדש העתיד להיבנות, עם תבנית הבניין ופרשת כליו. בירושלים החדשה יעמוד בראש העם שליט מבני צדוק הכהנים, המכונה בתואר הצנוע “נשיא” ולא מלך. המקדש והכהונה השלטת הם עיקר המדינה שבחזון יחזקאל (פרקים מ’–מ"ח). החוקות העיקריות יסודן במצוות של ספרי דברים־ויקרא ויש בהן מקצת מן המשטר שנתהווה לאחר זמן ביהודה: הכהן הגדול היה מנהיג חילוני ודתי כאחד. בתכנית זו של יחזקאל ניכר מוצאו מזרע הכהנים. בסוף ימיו גברה בו, כנראה, הנטיה לתורת הכהנים על התורה שבלב.

נבואותיו של יחזקאל מצטיינות בצורתן מדברי הנביאים שקדמו לו: קצתן חזיונות ומראות (א', י' ועוד) הנביא מראה לשומעיו חפץ מסוים, למשל, שני גזרי עץ וכתוב עליהם יהודה ואפרים (משל שני העצים) או מעשה שיש בו סמל (פרקים ד', ה', י"ב ועוד). בדרי יחזקאל מבצבץ לפעמים בצורה מטושטשת הרעיון המשיחי ומושג אחרית הימים, למשל, במשא מלחמת גוג ומגוג (פרקים ל"ח ול"ט) ובמשא “מדבר העמים” (פרק כ'), העתיד עטוף כאן דמיונות, כפי שהכרחי היה בימים הרעים ההם, כשרק בדמיון הנלהב עשוי היה להפנות את הלבבות מן המציאות הזעומה.

§68 נצחונותיו של כורש ותקוות היהודים    🔗

נבוכדנאצר מלך יותר מארבעים שנה, עד שנת 562. בימיו נתבצר שלטון בבל באסיה. מדי, שבגורלה נפל חלק מירושת אשור, פרשׂה מצודתה על ארמניה ומקצת אסיה הקטנה וביקשה לבקוע לה דרך אל ים אַגיאָה, אבל כאן גדרה בעדה ארץ לוד היוונית למחצה, וקיאכסר מלך מדי הגדול לא יכול להבקיע אליה. ארץ מצרים, אויבתן של אשור ובבל מאז, שקטה לאחר שהוכתה מכה רבה מידי נבוכדנאצר, ואמסיס השני מלך מצרים לא העֵז להתגרות בו. מלך בבל עשה בסוריה ובארץ ישראל כאדם העושה בתוך שלו: מארץ ישראל הוציא אנשים לשם שעבוד ומארץ צור הביא מבחר ארזי הלבנון לבנייניו. הכתובות של נבוכדנאצר שנשתמרו מעידות על בנייניו הנהדרים בשתי ערי הבירה בבל ובורסיף. בונה היה היכלי תפארת. אחד מהם היה מוקף “פרדסים תלויים באויר”. מסביב לעיר בבל הוקמו חומות בצורות. נינוה החרבה קמה לתחיה בצורת עיר־הבירה החדשה שעל נהר פרת. ומי פילל, כי בעוד עשרות שנים אחדות תפול העיר המעטירה בידי כובש וסופה כסוף נינוה.

מהומות־בית התחילו מיד לאחר מות נבוכדנאצר. בנו אויל־מרודך מלך רק שתי שנים (560–562). בימיו נשתחרר ממאסרו המלך יהויכין, שהיה כלוא בבבל כשלושים וחמש שנה. אויל־מרודך קירבהו ונתן לו התמנות של כבוד בחצר המלכות. אין לדעת, עד כמה היתה מגיעה נטייתו הטובה של אויל־מרודך ליהודים אילו האריך ימים על כסאו. לאחר שתי שנות מלכות הוריד אותו גיסו נרגל־שראצר מכסאו ומלך תחתיו. לאחר ארבע שנים ישב בנו הקטן של נרגל־שראצר על כסאו, ולא עברו ימים מועטים עד שנהרג בידי שרי בבל, שהמליכו אחד מהם ונבו־נאיד שמו (555). המלך החדש רפה־אונים היה ולא עצר כוח למשול במדינה אדירה כבבל. את כל מעייניו שם בריבוי מספר הבניינים המפוארים בעיר ובמדינה ובשיקום מקדשים עתיקים, בימיו שוב נתרופף שיווי־המשקל המדיני בקדמת אסיה. על בבל עלה נחשול מערבות אירן – חיל פרס.

באמצע המאה הששית נלחם מלך פרס הצעיר כורש, באדוניו, אַסטיאג מלך מדי, יורשו של קיאכסר, וניצחו. לאחר שלכד כורש את אחמתא (אקבטנא) בירת מדי, הכריז עצמו למלך פרס ומדי (550). בדרך נצחונו נתקרב לגבולות מלכות לוד באסיה הקטנה, שאליה שאפו לשוא מלכי מדי הקודמים. כריזוס מלך לוד נבהל ומיהר לכרות ברית עם מצרים ועם היוונים בלקידימון, ואף נבו־נאיד מלך בבל נתחבר לברית־מגן זו. אולם כריזוס לא המתין לבוא בעלי־בריתו ונחפז לצאת לקראת חיל פרס. כורש הכה את צבא לוד מכה רבה, סגר את כריזוס בעיר־מולדתו סארדס, שכבשה לאחר זמן מועט, וסיפח לממלכתו את כל אסיה הקטנה של יוון עד ים אַגיאה (546). אחר כך התחיל כורש מתכונן למלחמה על בבל. וכשהציפו גיסות פרס את גלילות בבל הוברר, כי הממלכה האדירה שנתרופפה לא תחזיק מעמד בפני הכובש הפרסי.

הבשורות על נצחונותיו של כורש זעזעו את כל קדמת אסיה. רושם עז ביותר עשו הבשורות הללו על גולי יהודה שבבבל. לאחר שנות גלות מרובות, כשכבר פסקו הגולים לקוות לשחרור, נפתח להם פתאום פתח תקוה. השמועה על טוב־לבו של כורש, רוב חסדו לעמים הנכבשים וסבלנותו לדתיהם, הרבתה את ההתעוררות של שמחה. הגולים קיוו, כי לאחר כיבוש בבל יסיר מהם כורש את העונש הנורא שהטיל עליהם נבוכדנאצר ויתיר להם לשוב לארצם ליהודה, שתיהפך ממדינה בבלית למדינה פרסית.

§69 נביא התחיה (ישעיה השני)    🔗

הד קול תקוות התחיה נשמע במשאותיו של נביא פלאי אחד, שדבריו – גולת הכותרת של רוח הנבואה – נכללים בחלק שני של ספר ישעיה (מפרק מ' ואילך), – ולפיכך נהגו בספרות המדעית לכנוֹת את הנביא הגדל הזה בשם ישעיה השני.³

נביא זה, שישב בתוך גולי בבל, שאף בכל נפשו לתחיית האומה. בעוד שבמשאות יחזקאל נשקף ליל־הגלות הארוך עם חלומותיו העכורים, מבהיק בדברי ישעיה השני זוהר השחר העולה ונשמע קול מבשר חירות וחיים חדשים. הנביא שומע קול אלהים הפונה אל מנהיגי עם יהודה: “נחמו, נחמו עמי! דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה… קול קורא: במדבר פנו דרך יהוה, ישרו בערבה מסילה לאלהינו!” (מ' א ואילך) “צאו מבבל, ברחו מכשדים, בקול רינה הגידו, השמיעו זאת, הוציאוה עד קצה הארץ, אמרו: גאל יהוה עבדו יעקב” (מ"ח, כ). עושה רצונו של אלהים במהפכה זו היה כורש מלך פרס: “כה אמר יהוה למשיחו לכורש: אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים… לפתוח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו… למען עבדי יעקב וישראל בחירי… אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אני ידי נטו שמים וכל צבאם ציויתי. אנכי העירותיהו (את כורש) בצדק וכל דרכיו איישר, הוא יבנה עירי וגלותי ישלח” (פרק מ"ה).

בכל נבואותיו של ישעיה השני הולכת ומשתלשלת סברה הגיונית זו של רעיונות. עם יהודה רצה את עוונו בגלות ומן היושר הוא שייגאל. המתווך במעשה השחרור הוא כורש. רבים הקפידו על הדבר, שתעודה קדושה זו הושמה לא על יהודי אלא על נכרי. והנביא מסביר, כי אלהים בחר בכוונה לשם גאולת עמו מלך נכרי שלא ידעהו ועושה רצונו שלא מדעת. ובחר דווקא בכובש גדול העתיד לשנות גורל הגויים. העולם המזועזע יראה, כי אותו האֵל עצמו שמסר ממלכות אדירות בידי כורש עשה אותו כלי־יוצר לתחיית האומה היהודית הקטנה; כי בבל הגאה נפלה כדי שישוחררו גולי יהודה. מכאן יראו הכל בחוש כי אלהי היהודים הוא גם החותך גורלם של שאר העמים.⁴ וכל כך למה? מפני שאלהי היהודים אינו מעשה ידי אדם כאלילים אלא יוצר שמים וארץ הוא, מושל העולם והבריות, המושג רק ליחידי סגולה: “ואל מי תדמיון אֵל, ומה דמות תערכו לו? (האם אֵל) הפסל נסך חרש וצורף בזהב ירקענו?… הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם? הלא הבינותם מוסדות הארץ? היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים, הנוטה כדוק שמים וימתחם כאוהל לשבת… שאו מרום עיניכם וראו: מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא?” (מ', יח ואילך); – “כרע בל, קורס נבו… למי תדמיוני ותשוו?… הזלים זהב מכיס וכסף בקנה ישקולו, ישכרו צורף ויעשהו אֵל, יסגדו אף ישתחוו?” (מ"ו, א ואילך).

כך נתלכדו רעיון בורא העולם, החותך גורל האנושות, ומושג יהוה אלהי ישראל לרעיון אחד של אלהי העולם כולו. האל הלאומי של היהודים נעשה לאֵל יחיד ומיוחד בעולם. בזה נקבע תפקידו של עם ישראל בעולם: עם אלהים הוא, מתווך בין אלהים ובין גויי הארץ. “עבד יהוה” – תואר שגור הוא לישראל בפי הנביא. על עם זה, המיועד להגשים את האמת העליונה ואת הצדק המוחלט, מוטל לסבול יסורים ועלבונות ולהיות מורדף מכל הגויים, אבל סוף הכבוד לבוא: עתיד הוא להיות ל"אור גויים", נושא דגל האמת בשביל כל האנושות כולה. עם־אלהים לגבי העמים הוא כנביא אלהים לישראל. ויש שהנביא האיש והנביא הקיבוצי נעשים חטיבה אחת: “שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק! יהוה מבטן קראני… ויאמר לי: עבדי אתה, ישראל, אשר בך אתפאר… ועתה אמר יהוה:…נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב… ונתתיך לאור גויים, להיות ישועתי עד קצה הארץ! כה אמר יהוה, גואל ישראל… לבזה־נפש, למתעב גוי, לעבד מושלים: מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו, למען יהוה אשר נאמן, קדוש ישראל ויבחרך” (מ"ו, א–ז).

בדברים הללו הותווה המעבר לרעיון עם התעודה, “עבד יהוה” הנענה, שקנה את אמיתו ביסורים ועתיד לסבול יסורים בשעה שיבשר את האמת לאחרים. עם ישראל נתייסר בכמה פורעניות כדי שיכפר גם על חטאי עמים אחרים – זוהי כוונת הפרק נ"ג בספר ישעיה, שנעשה לאחר כמה מאות שנה ליסוד תורת הנצרוּת בדבר בן האלהים הגואל ביסוריו את כל החוטאים. הנצרות יכלה לגלות בפרק זה פנים שלא כהלכה מפני שבו העם, המשיח הקיבוצי, מתואר בצורת משיח אישי, הוא הנביא. זהו הגשר בין הלאומיות והאוניברסאליות. ישראל אומה בפני עצמה היא ויחד עם זה היא עובדת לתועלת האנושות כולה. אין אומה זו מסתירה בצרות־עין את אוצרותיה הרוחניים, אלא מחלקת היא לכל הנצרכים, כי זהו תפקידה. גלות בבל תורה היתה לעם, שהוטל עליו להתנסות הרבה ולהיפגש עם גויים רבים ועם לשונות שונות ואמונות שונות, כדי שימלא את יעודו כראוי.

אולם הנביא אינו מסתפק במשאת נפש זו של אומה רוחנית. לבו נמשך לתחיה מדינית של יהודה בעתיד הסמוך. האומה שנצרפה על־ידי יסורים ראויה לשוב לארצה ולהראות שם לעולם דוגמה של עוז רוחני במדינה חפשית למופת.

הנביא מבטיח לאומה המשוחררת לא תוקף צבאי ולא שלטון בעמים אחרים באמצעות חרב ואונס, אלא כיבוש המוחות והלבבות על־ידי הרבצת תורת האמת והצדק. בחלומותיו של ישעיה השני על יהודה המחודשת אין בניין בית המקדש תופס אותו המקום החשוב שבחזון יחזקאל, ואדרבה – שולל הוא בכל תוקף את החסידות החיצונית שאין עמה השתלמות מוסרית (פרק נ"ח). כן מוזרים לנביא הסמלים המעורפלים. במשאות ישעיה השני שולט רוח אורה ושמחה ובהם מצלצלת קריאה מעוררת לפעולה חיה: “עורי עורי, לבשי עוזך, ציון; לבשי בגדי תפארתך, ירושלים עיר הקודש, כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא. התנערי מעפר, קומי שבי, ירושלים”. “…ותאמר ציון: עזבני יהוה ואדני שכחני. התשכח אשה עולה, מרחם בן בטנה? גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך… מהרו בניך, מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. שאי סביב עיניך וראי, כולם נקבצו באו לך”… (פרקים נ"ב ומ"ט).

§70 מפלת בבל ושיבת ציון    🔗

תקוותיהם של היהודים, שנתעוררו למשמע הבשורות על נצחונותיו של כורש, נתקיימו במהרה, אמנם לא בצורה המופרזת שלבשו בדמיונו הנלהב של הנביא. שנים אחדות אחרי מסע־המלחמה באסיה הקטנה הגיע כורש עם חילו עד לעיר בבל, לאחר שלכד תחילה גלילות בבליים אחדים. בשנת 539 ערכו הפרסים והבבלים מלחמה סמוך לסיפר. עיר גדולה זו נכנעה לפני הפרסים. נבו־נאיד השאנן מלך בבל לא נלחם כראוי באויבו. ומקצת יושבי בבל, כנראה, התקוממו על מלכם הרפה וקיבלו את המנצח הפרסי בחיבה. הפרסים נכנסו לבבל בלי קרב, ואוגבר בראשם. נבו־נאיד הורד מכסאו. לא עברו ימים מועטים וכורש בעצמו בא לעיר בבל, בחודש מרחשוון. מיד הכריז את בבל לאחת מערי־הבירה ומינה בה נציב. כורש נטה חסד למשועבדיו וגם חלק כבוד לאלהיהם הלאומיים.

אלו הן העובדות ההיסטוריות של מפלת בבל, כפי שמעידים עליהן מקורות בבליים קדומים.⁵ סיפורו של הכומר הכשדי בירוסוס, השייך לתקופה מאוחרת הרבה יותר, מתאים בקוויו העיקריים להודעות עתיקות, ראשונות אלה.

בצורה אחרת מספרים מאורע זה המקורות היווניים (הירודוט ועוד). לפי דבריהם, יצאו הבבלים לקראת כורש בנשק. לאחר שנוצחו בקרבות הראשונים סגרו על עצמם בעיר־המלוכה וקיוו, שהאויב לא יכבוש עיר זו, הבצורה למשׂגב. כורש צר על עיר בבל ימים רבים לשוא, עד שמצא תחבולה ללכדה: העתיק את מימי נהר פרת, העובר דרך העיר, לאגם גדול שחפר מחוץ לעיר. ופעם אחת, בשעה שהבבלים חגגו את חגם לבטח, נתחמקו הפרסים וירדו בערוץ היבש של הפּרת ונכנסו לעיר ולכדוה.

סיפור דומה לזה נשתמר במסורות היהודיות המאוחרות, המסופרות בספר דניאל. כאן נתחלפו גם הזמנים וגם שמות האנשים. מלך בבל האחרון, שהורד מכסאו על־ידי הפרסים, מכונה כאן בלשאצר. פעם אחת עשה מלך זה משתה גדול לשריו וציוה להביא אל היכלו את הכלים שהוציא נבוכדנאצר בשעתו מבית המקדש שבירושלים. בלילה ההוא, בשעה שהמלך וקרואיו שתו יין מכלי המקדש, נראתה על קיר הארמון שבו נערך המשתה פס־יד פלאית וכתבה שם מלים משונות. המלך נבהל וקרא לאשפיו שיקראו את הכתובת, אבל האשפים לא הבינוה. אז נקרא החכם היהודי דניאל, והוא קרא מיד את הכתובת ואמר: “כאן כתוּבוֹת המלים האלה: מנא, מנא, תקל ופרסין – זאת אומרת: נמנה, נשקל ונחלק. נמנו ימי מלכותך, נשקלו במאזנים מעשיך הרעים, ומלכותך נחלקה בין המדיים והפרסים”. ונבואה זו נתקיימה: בו בלילה נהרג בלשאצר מלך כשדים. ממשלתו עברה ל"דריוש המדי". בסיפור פיוטי זה משתקפת ההכרה העממית, כי מפלת בבל התקיפה היתה עונש מן השמים על חורבן ירושלים וחילול המקדש. אבל יש כאן גם גרעין היסטורי: בלשאצר היה באמת בנו וסגנו של נבו־נאיד, ובספר הזכרון הבבלי המובא למעלה נאמר, כי בן מלך־בבל האחרון נהרג על־ידי אוגבר הנציב הפרסי, בליל י"ח מרחשוון, זאת אומרת שבוע לאחר שנכנס כורש לעיר בבל.

גולי יהודה שישבו בבבל קיבלו בשמחה רבה את מלך פרס הגדול, שראו בו את גואלם מגלותם. עוד לפני זה הגיעו, כנראה, לכורש שמועות על התקוות שהיהודים שמים בו ושהנביאים היהודיים חושבים אותו למשיח אלהים. כורש, שהיה מלך־חסד וסבלן כלפי דתות אחרות, העריך כראוי את חיבתה של האומה המדוכאה, שציפתה לגאולה על ידיו (ואולי גם ביקשה זאת ממנו על ידי שליחיה). חוץ מזה נוח היה מבחינה מדינית לכורש, שנעשה עם כיבוש בבל גם לאדוני יהודה הכפופה לבבל, לשלוח לארצם את כל הגולים כדי שיקוממו את יהודה החרבה ויעשוה למדינה פרסית. יהודה, היושבת בדרך בין פרס למצרים, ויושביה בני עם מכיר־טובה לפרס, יכולה היתה לשמש לכורש למעוז בפני מלכי מצרים, שהתכונן לעלות עליהם למלחמה. כל הטעמים הללו עוררו את הכובש הפרסי למלא את רצונם של גולי יהודה. לא עברו ימים מועטים לאחר כיבוש בבל וכורש נתן ליהודים את הרשיון לשוב לארצם, לקומם את ירושלים ואת בית המקדש (358). לפי המסופר במקרא העביר כורש “קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר: כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה, מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית אלהי ישראל, הוא האלהים אשר בירושלים (עזרא א',א–ג); דהי”ב ל"ו, כב–כג)⁶ לנשיא הראשון ביהודה מינה מלך פרס את ששבצר (“הנשיא ליהודה”).

אמנם בזמן הראשון לא יכלו כל גולי יהודה להשתמש בכתב־השחרור. לא קל היה לאוכלוסין שקבעו דירתם בבבל במשך חמשים־ששים שנה לעזוב יום אחד את מקומות מושבותיהם, בתיהם, שדותיהם ופרדסיהם ולצאת לארץ יהודה הרחוקה. כמה מהם חששו, שמא לא ימצאו בארץ־מולדתם החרבה את השלוה החמרית שהגיעו אליה בארץ גלותם. אף על פי כן נתלקטו מתחילה כחמשים אלף איש שביקשו לשוב לארץ יהודה,⁷ בתוכם כמה כהנים ובני משפחות־כהונה, ואולם היו גם רבים שלא יכלו להוכיח את יחשׂם ואפילו “אם מישראל הם” (ודאי מבני בניהם של גולי שומרון, שזה כבר ניתק כל קשר בינם ובין ארצם ועתה דבקו בשבי ציון). בראש השבים עמד זרובבל בן שאלתיאל, בן בנו של יהויכין מלך יהודה שמת בבבל, והכהן ישוע בן יוצדק, בן בנו של שריה הכהן הגדול, שהומת בפקודת נבוכדנאצר (§63). שני המנהיגים הללו – באי־כוח שתי שוֹשלוֹת, של מלכות ושל כהונה – קיבלו ממלך פרס יפוי־כוח מסוים.⁸ כורש ציוה להשיב לגולי יהודה את כלי הקודש שנגזלו בשעתם על־ידי נבוכדנאצר, וכנראה מפקודה זו ניתן גם מאוצר המלכות סכום הגון לבניין הבית. היהודים שנשארו בבבל העניקו לאחיהם השבים לציון כסף, בהמות־משא ומזונות.

באביב שנת537 יצא קהל גדול של גולי יהודה מבבל לארצם, שכל־כך התגעגעו אליה שני דורות של גולים. הגאולה שבאה בהיסח הדעת היתה בעיניהם כפלא או כחלום. מזמור מאוחר בתהלים (קכ"ו) מתאר את השמחה הרבה “בשוב יהוה את שיבת ציון”.