§71 מצב יהודה בימי כורש וקַמביז (521–537)    🔗

בשעה שעולי בבל הראשונים שבו ליהודה היה מצב הארץ בכל רע. המרכז – ירושלים והסביבה – כמעט ריק היה מאדם, ועדיין היו ניכרים בו סימני החורבן שבימי נבוכדנאצר. בערי השדה היו מפוזרים איכרים יהודים דלים, שהכובש הבבלי הניחם שם. אבל הם לא תפסו את כל השטח של יהודה. בחלק גדול של הקרקע החזיקו העממים הסמוכים, שהשתמשו בחולשתם של יושבי הארץ. האדומים, שהיו לפנים כפופים לעם יהודה, לכדו את ה"נגב" הסמוך לגבולם ושאפו לרשת עוד. במערב ישבו האשדודים, יוצאי החוף הפלשתי של הים. העמונים, שישבו במזרח מעבר הירדן, נכנסו, כנראה, חבורות חבורות ליהודה ונאחזו שם.¹ בצפון, בשטח מלכות ישראל ישב עם השומרונים, והם תערובת של שארית הישוב הישראלי הישן והמון הנכרים שהובאו לשם מאשור (§45). מטיפוס מעורב כזה היתה גם דת השומרונים: עובדים היו עבודת יהוה הישנה והעממית, שנוהגת היתה בשומרון לפנים, בתוספת מנהגים אליליים. גם על־פי גזעם וגם על־פי דתם היו השומרונים עברים למחצה. יסודות גזעיים ודתיים זרים נתערבו גם בתוך היהודים עצמם, בחמשים שנות גלות בבל, בשעה שהארץ עזובה היתה לגמרי. בכמה משפחות יהודיות נמצאו נשים נכריות; הלשון העברית נדחקה על־ידי לשונות האשדודים ושאר העממים.

במצב כזה היה על הגולים ששבו לחגור את שארית כוחם כדי להקים בארץ את הסדר הציבורי שהופרע. מצד אחד היה עליהם לנשל את הנכרים מאדמת היהודים שהחזיקו בה ומצד שני – לשוב ולבנות את חורבות ירושלים וסביבותיה. בזמן הראשון לא יכלו למלא תפקיד קשה זה בלי סיוע הממשלה, אולם מושלי פרס, שהיו טרודים בבנין הממלכה החדשה, לא הפנו תשומת־לב מרובה למדינת ארץ־ישראל. אין לדעת, במה סייעו לתקומת יהודה. לפי המסופר במקרא במקום אחד השתתף במעשה זה “ששבצר הנשיא ליהודה”, שנתמנה על־ידי כורש, ובמקום אחר במקרא מיוחס מעשה זה למנהיגי גולי בבל השבים – לזרובבל בן שאלתיאל מזרע מלכות בית דוד ולישוע בן יוצדק הכהן.

שבי ציון הראשונים התיישבו בירושלים וסביבותיה והיו לחטיבה ישובית אחת. אחת מדאגותיהם הראשונות של השבים היתה התחדשות עבודת הקודש בירושלים, הרגש הדתי דרש התחדשות זו בכל תוקף, שהרי גאולת העם כרוכה היתה בשיבת יהוה לעיר־קדשו ולבית־זבולו. כשהגיע תשרי, ירח חג האסיף, בא לירושלים עם רב מן הסביבה. במקום ששם עמד לפנים המזבח בבית המקדש נבנה בין החורבות מזבח חדש ונתחדש מנהג הקרבנות שבטל מימי חורבן ירושלים.

אחרי ימי החג התחילו ההכנות לבניין מקדש חדש ליהוה בירושלים במקום שם עמד המקדש הראשון. נעשה חוזה עם הצידונים והצורים, שהתחייבו לספק, במחיר כסף ושוה כסף, עצי ארזים מן הלבנון לחוף יפו; נשכרו פועלים לחציבת אבנים וסיתותן. כשנגמרו ההכנות הללו ניגשו להנחת יסוד למקדש מעט. הדבר היה בחודש אייר, כעבור שנה לשיבתם. זקני העדות השונות באו לירושלים לכבוד המאורע. שוב הופיעו הכהנים בבגדי שרד כמקודם, הלויים זימרו שירי תודה וניגנו ומסביב נשמע קול העם ברֵעה. בתוך ההמון השמח עמדו זקנים שראו את הבית הראשון בניין שלמה, בהדרו ובכו למראה בית־יהוה החדש והקטן. וקול בכי הזקנים נתערב בקול תרועת העם (שנת 536 לערך).

אולם מלאכת הבניין הופרעה מפני הנכלים של “צרי יהודה ובנימין”. הצרים הללו היו העממים שתפסו חלק מאדמת יהודה ולא רצו, שיתהווה בירושלים מרכז חדש לעם יהודה. גם השומרונים, אחים־רחוקים של בני יהודה, נהפכו להם לאויבים. בשעה שהתחילו זרובבל וזקני יהודה לבנות את בית המקדש באו שליחים מאת השומרונים וביקשו מהם: “נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם”. אין לדעת, אם באה הצעה זו של השומרונים מתוך רצונם להתדבק בעדת ירושלים מבחינה דתית או שקיוו לתועלת מדינית על־ידי כריתת ברית עם יהודה. בכל אופן דחו זרובבל והזקנים את הצעת השומרונים, כנראה חששו לטהרת הגזע והדת על־ידי תערובת ישראלים־למחצה. השומרונים התרעמו על דחיה זו והתחילו רודפים את עדת ירושלים ומפריעים כל מעשיה בין בגלוי בין בתחבולות ערמה. מסיתים היו גם את הפקידים הפרסיים כנגד היהודים, וכשפנו הללו בקובלנות אל הממשלה הפרסית העליונה השתדלו השומרונים בשוחד ובנכלים שונים לבטל עצת היהודים. מפני השטנות הללו פסקה מלאכתה הבניין ולא נתחדשה במשך שש עשרה שנה.²

בימים ההם אירעו ליהודה כמה פורעניות. כורש מת ואת כתרו ירש קאמביז בנו (522–529). מיד כשעלה על כסא המלכות שלח חיל צבא ללכוד את מצרים וכוש. הקרבות המכריעים נערכו בפילוסין (Pelusium), סמוך לגבול פלשתים ויהודה. יהודה היתה משובשת בגייסות הפרסיים ונתנסתה בכל הפגעים הכרוכים בדבר. העממים הסמוכים השתמשו בשעת־חירום זו ועלו על יהודה לשחתה. ממשלת פרס לא שמה לב לנעשה ביהודה מפני טרדותיה המרובות במעשה הרב של הפיכת מצרים למדינה פרסית. כשמת קאמביז, בדרכו ממצרים המנוצחת,בסוריה, כבר היה כסא המלכות הפרסי תפוס בידי גאוּמתה המולך מעצמו (באדיוס השקר, סמָרדיס) והסדר הממלכתי נתרופף. פרצו מרידות בבבל ובמדי. לרפיונה המדיני של יהודה נוספו פגעים כלכליים. כמה שנים רצופות היתה בצורת בארץ, שבאה במקצת מתוך העזובה של הקרקע ומתוך שהמתיישבים החדשים לא נסתגלו עדיין לעבודת האדמה בארץ. המסחר לא התפתח כראוי מפני שהדרכים היו בחזקת סכנה. ירושלים הלכה ונבנתה קימעה קימעה ויושביה היו מועטים. רוח רעה שרתה על העם, ואֵבל הגלות עוד לא פג. ימי הצום שנקבעו בבבל לאחר חורבן ירושלים (§66) לא בטלו.

§72 המקדש החדש. הנביאים חגי וזכריה (516–520)    🔗

ימים טובים מאלה הגיעו ליהודה בימי מלכות דריוש הראשון (485–521), מבית האַכֶתֶנידים. דריוש, שמלך בכיפה מאירן ועד לוב, “מהודו ועד כוש”, השקיט את כל המדינות המנוצחות וטיפל בסידורן הפנימי על יסוד שלטון עצמי בהשגחת שרי־המדינות הפרסיים. יהודה, שהיתה נאמנה ליורשי כורש בשעת דוחקם, קיותה לחסד מצד המלך החדש.³ בשנים הראשונות למלכותו נתעוררה בירושלים שאיפה לחדש את מלאכת בניין המקדש, שבלעדיו לא יכלה עיר־הבירה להיות למרכז דתי וממילא גם מרכז לאומי למדינת יהודה. בשנת 520 קמו בירושלים שני נביאים חגי וזכריה, שהתחילו להטיף ליושבי ירושלים השכם והטף כי יתחילו במעשה הבניין. חגי הנביא הוכיח, כי דלות העם מפני שנות הבצורת והמצב הציבורי הפרוע אינם מצדיקים את העובדה, שבית יהוה לא נבנה עדיין; אדרבא, המצב הרע מסובב על־ידי שוויון הנפש לעבודת הקודש. חגי פונה אל מנהיגי העם ועשיריו לאמר: “העם הזה אמרו לא עת… בית יהוה להבנות– העת לכם… לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?… שימו לבבכם על דרכיכם. זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה, שתו ואין לשכרה, לבוש ואין לחום לו, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב… יען מה? יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו. על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה, ואקרא חורב על הארץ ועל ההרים ועל הדגן ועל התירוש ועל היצהר ועל אשר תוציא האדמה”.

הקול הקורא של הנביאים הביא לידי התעוררות. זרובבל, שנתמנה בינתיים לפחת יהודה, ועמו ישוע בן יצדק הכהן וזקני העם, ניגשו בזריזות למעשה הבניין של בית המקדש. המלאכה נתחדשה בשנה השניה למלכות דריוש ונמשכה כארבע שנים. כל הזמן הזה אימצו מנהיגי העם את כל כוחותיהם כדי להביא לידי גמר את המעשה שהתחילו בו ולסלק את המכשולים, כי המכשולים לא תמו. פעם אחת, בשעת העבודה בבניין המקדש, בא לירושלים תַּתְַּנַי, פחת עבר הנהר (סוריה), עם בני לוויתו והתפלא למראה הבניין הנהדר של המקדש ההולך ונבנה. שאל את זקני יהודה, מי התיר להם לבנות בניין כזה והשיבו לו כי הרשיון ניתן לגולי בבל עוד בימי כורש וכבר הונח היסוד לבניין בימי ששבצר נציב כורש. תתני הודיע מיד את כל הדברים האלה לדריוש המלך. המלך ציוה לבקש בגנזי הרשומות ולא עברו ימים מועטים ונמצא בעיר אחמתא שבמדי הצו של כורש להרשות בניין “בית אלהים” בירושלים. ואז קיבל תתני פקודה מדריוש – לא רק שלא יפריע את בניין המקדש אלא שיסייע לדבר מכסף המסים המתקבלים לגנזי המלכות במדינת סוריה.

בניין המקדש נגמר בשנה הששית למלכות דריוש (516), ביום השלישי לחודש אדר, כעבור שבעים שנה מחורבן הבית הראשון על־ידי הבבליים (לפיכך מונה המסורת שבעים שנה ל"גלות בבל"). ישוע בן יוצדק וזרובבל חנכו את המקדש ברוב פאר ובמהרה חגגו את הפסח כהלכתו במעמד קהל רב שבא לירושלים.

בעם יהודה הורגשה שוב התרוממות הרוח. הנביאים חגי וזכריה עודדו בנבואותיהם את בני ירושלים ועוררו בהם תקוה לעתיד שכולו טוב. חגי ניבא, כי “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”, אף־על־פי שאינו נהדר כבניין שלמה. חגי מכנה את זרובבל בחיר־אלהים ומרמז לו עתידות גדולות בעקבות מהפכות מדיניות (חגי ב', כא־כג). בדברי הנביא זכריה אנו מוצאים רמזים משיחיים נשגבים מאלה.⁴ משאותיו הם לרוב חזונות פיוטיים העולים לפעמים על חזונות יחזקאל ביפי סמליהם.⁵ בהם יש למצוא בבואה עמומה של המחלוקת שבין המפלגה החילונית של זרובבל והמפלגה הכהנית של ישוע בן יוצדק בדבר השאלה: אם תהא יהודה “מלכות” ומושל מבית דוד בראשה או מדינה ממדינות פרס וכהן גדול מבית צדוק בראשה. הנביא פוסח על שתי הסעיפים: יש שהוא תולה גאולת האומה באישיותו של זרובבל (אם בשמו הנכון או בשם הסמלי “צמח”, עי' ד', ז–י; ג', ח; ו' יב), ויש שהוא מגין על ישוע הכהן הגדול, מסיר מעליו את “הבגדים הצואים” (רמז לעוונות), שם עטרה בראשו ומושיבהו בצד כסאו של זרובבל (ו', יא–יב) ומוסיף: “ועצת שלום תהיה בין שניהם”. לזרובבל המושל החילוני מצווה הנביא דבר יהוה שנעשה אחר־כך לאמרה לאומית לישראל: “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח”. גם לעם וגם למנהיגים יועץ זכריה שלא יבוזו ל"יום קטנות" (ד', י), כי ראשית מצער זו עלולה להביא להתעלות חדשה של יהודה. ואין הנביא מוותר גם על משׂאת נפשו של ישעיה השני, שהיהודים יהיו נר לגויים, “ונקראה ירושלים עיר האמת, והר יהוה צבאות הר הקודש… ובאו עמים רבים וגויים עצומים לבקש את יהוה צבאות בירושלים… בימים ההמה… יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר: נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם” (ח', ג, כב–כג)

כשנתעוררה בין הכהנים השאלה, אם לקיים את הצומות שנקבעו בימי גלות בבל לזכר החורבן, אמר זכריה כי יבוא יום והצומות יהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (ז', ב ואילך; ח', יט). וכנביאים הקדומים אף הוא מטיף לעם כי לא החסידות החיצונית עיקר אלא מעשי טוב וצדק: “אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבועת שקר אל תאהבו, כי את כל אלה אשר שנאתי – נאום יהוה” (ח', טז–יז).

אולם לא הכל ראו ב"יום הקטנות" פתח תקוה לעתידות גדולות. ואולי דווקא אותו הנביא הגדול, שהגה בגלות בבל את הרעיון הנעלה על תעודת ישראל להיות אור לגויים, שכח את רעיונו זה ביום הקטנות. הנביא הבבלי המכונה ישעיה השני (§ 69), שבישר בחשכת הגלות את עלות השחר, דיבר בשפה רפה לאחר עשרים־שלושים שנה, בשעה שהמציאות העכורה באה במקום התקוה המזהירה. בנבואות האחרונות של ישעיה השני )פרקים נ"ו–ס"ו של ספר ישעיה, אם נאמר שקצם נאמרו בימי חגי וזכריה) משתקפים ימי־החול של החיים. נשמעות תוכחות לחנפים, שרצו להכניס אל המקדש הקטן את האלהים שהשמים כסאו (פרק ס"ו), ולעובדי הבמות (פרק ס"ה). שוב נשמעת הטענה הישנה על דבר החטאים החוצצים בין העם לאלהים ותלונה מרה לאלהים שאינו עושה ליוצאי בבל את הנפלאות שעשה בימי משה ויציאת מצרים (זוהי לדעתנו כוונת הפסוקים ז–יט בפרק ס"ג). ורק לפעמים נשמע בין התלונות הללו קול תקוה ומתלקח ניצוץ של אמונה בתחיה הלאומית של יהודה (פרקים ס’–ס"ב).

תקומת המרכז הדתי בירושלים עוררה לזמן־מה את רוח העם, אבל התקוות המזהירות של הנביאים לא נתקיימו. ימי חירות ומנוחה לא הגיעו עדיין ליהודה. כמקודם היתה מדינה דלה וכפופה לנציבי פרס. זרובבל מזרע מלכות בית דוד לא זכה לכתר מלכות. לאחר בניין המקדש נעלם שמו ושוב אינו נזכר בספרי הזכרונות. לפי סיפור אפוקריפי מאוחר שב לבבל ונשאר שם. יש משערים, כי זרובבל נתרחק מחשש הממשלה הפרסית, שמא ימלוך ביהודה. וייתכן, שנסתלק מפני המחלוקת בין המפלגת, שאחת מהן ביקשה מושל חילוני מבית דוד והשניה – כהן הראש מבית צדוק. ניצחה המפלגה השניה בתוקף הדעות הדתיות ששררו בקהל בימים ההם. שלטון עדת ירושלים ניתן בידי ישוע בן יוצדק הכהן ולאחר מותו ירש יהויקים בנו את כסא הכהונה הגדולה.

יתר דברי ימי יהודה במלכות דריוש ובנו אחשורוש הראשון (465–485) לוטים בערפל. דווקא בתקופה זו, כשהתחילה פרס לתפוס מקום בראש דברי ימי עולם על־ידי מלחמתה המפורסמת ביוון, לא נזכר בתעודות ובזכרונות שום דבר על היהודים. חוט ההיסטוריה שנפסק מתחדש כעבור חמשים שנה לאחר העליה הראשונה, בימי ארתחשסתא הראשון.