§73 ירידה חומרית ורוחנית. מלאכי, הנביא האחרון (לערך 500 – 450)    🔗

העליה הראשונה, של זרובבל וישוע, דמתה לחריש ראשון של שדה עזוב, שעדיין אין בו משום קציר מובטח. התקומה המדינית של יהודה, שדור זרובבל קיוה לה, לא נהיתה: הנשיא בית דוד נעלם ולנציבי יהודה נתמנו שרים פרסיים. הארץ, הכפופה מבחינה מדינית, היתה חסרה גם שלטון פנימי מוצק, שהיה עלול להיבנות במידה רחבה בתוך ממלכת פרס הנוטה לדצנטרליזציה. עדיין לא הוכשר הדור. בימים ההם לא היתה יהודה אלא עדה דתית קטנה, שחבר מיוחסים מושלים בה וכהן גדול בראשם. אחרי יהויקים בן ישוע ישב על כסאו אלישיב נכדו (בשנת 460 לערך), אדם מחוסר כשרון המעשה הנצרך לתקופת סידור ובניין. לחבר המושלים נלוו בני מרום עם הארץ העשירים. כבר הורגשו בציבור הניגודים הכלכליים: קומץ עשירים מצד זה והמון עניים מצד זה. העשירים השתמשו בקרבתם לשלטון ודיכאו את דלת העם. בשנות בצורת מכרו האיכרים לעשירים או נתנו להם במשכון את שדותיהם, כרמיהם, בתיהם ואפילו בניהם כדי לקבל בתורת מלוה ברבית לחם לאכול או כסף לתשלום מסים לאחשדרפן הפרסי. המסים קשים היו מנשוא. חוץ מ"מידת המלך" חייב היה העם לשלם “לחם הפחה” לנציב. כובד המס הכפול – לגנזי המלכות הפרסית ולצרכי שלטון הבית – העיק על דלת העם, ביחוד קשה היה לעם לתת את המעשר מן התבואה לטובת המקדש והכהנים. העדות היהודיות הדלות היו חייבות לספק בהמות לקרבן תמיד ולזבחי החגים ולכלכל המון כהנים ולויים. לפיכך השתמטו רבים מלהביא מנחות־הנדבה ועל־ידי כך הורע מצב הכהונה והלויה.

בינתיים קמה גם סכנה רוחנית. לתוך העדות היהודיות נכנסו יסודות נכרים. רבים מעובדי האלילים בני העמים, שהתיישבו ביהודה בימי חורבנה, דבקו כל כך ביהודים, עד שנתקרבו גם קרבת משפחה. נתרבו נישׂואי תערובת שלנכרים ויהודים, וביחוד הרבו היהודים לשאת נשים מבנות העמונים והפלשתים –"האשדודים". יש מן היהודים גירשו את נשיהם היהודיות כדי לשאת נשים נכריות. ונישואים עם השומרונים, העברים למחצה, לא נחשבו לפסולים כל כך. נישואי־תערובת כאלה, שהיו נהוגים בין בדלת העם בין במרום עם הארץ, העמידו בסכנה את טהרת הגזע והדת. עם יהודה עדיין לא נתחזק בתרבותו הלאומית עד כדי למזג יסודות זרים ולא יוודע כי באו אל קרבו. בתקופה זו של בניין בית חייו זקוק היה להתבדלות לאומית, כדי שלא ייטמע בתוך האומות ושלא תיהפך היהדות לאחד הפולחנים הדתיים הרבים במזרח, שהיו מחוסרים ערך עולמי ולבסוף נמחו על ידי מבול ההיסטוריה.

כלפי סכנה זו התקוממו מיטב הכוחות שבאומה. קמה מפלגה לאומית, ששמה לה למטרה שמירת היהדות מפני ההתבוללות האורבת לה. בת־קול של המחלוקת התרבותית בימים ההם הגיעה אלינו במשאות המועטים של נביא פלאי אחד, שהתנבא בין שנות 475 – 450 והיה ידוע בשם “מלאכי” (על פי הכתוב הראשון בספרו). מלאכי פותח את דבריו במליצה נאה (א', ו'): “בן יכבד אב ועבד אדוניו, ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי?” הנביא נזף באחיו על שהם מחללים מצוות הקדושה, זאת אומרת טהרת הגזע והדת. “בגדה יהודה ותועבה נשתה בישראל ובירושלים, כי חילל יהודה קודש יהוה אשר אהב ובעל בת אל נכר” (ב', יא). הנביא מתקומם כלפי נישואי תערובת וקובל על המגרשים את נשיהם כדי לשאת נכריות. כן מוכיח מלאכי את הכהנים והלויים המזלזלים בכהונתם ובחובתם להורות את העם. בניגוד לנביאים הקדומים הוא מטיל על הכהונה תעודה עליונה ומכריעה בציבור ומאשים את הכהנים עצמם על שאין דבריהם נשמעים בעם. הלא כה דבריו אל הכהנים והלויים: “שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך יהוה צבאות הוא – ואתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה, שִחַתֶּם ברית הלוי… וגם אני נתתי אתכם נבזיים ושפלים לכל העם” (ב' ז – ט). הנביא הביע את צורך השעה באדם גדול שיתקן את המידות המושחתות: “הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני, ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים… ומי מכלכל את יום בואו, ומי העומד בהיראותו? כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים: וישב מצרף ומטהר כסף וטיהר את בני לוי וזיקק אותם כזהב וככסף… וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר” (מלאכי ג', א – ה).

לא עברו ימים מעטים ואותו מלאך אלהים בא והתחיל “לטהר” את עם יהודה. אולם מלאך זה לא היה נביא, הנבואה הגיעה לקצה ומלאכי נחשב לאחרון הנביאים או לאחד האחרונים. המשטר הציבורי הרופף זקוק היה לאדם שהוא גם נאה דורש וגם נאה מקיים, בעל דברים ואיש מעשה כאחד. דרוש היה עסקן ציבורי רב־פעלים, מתקן בעל יד חזקה. ביהודה לא נמצא איש כזה, והוא בא לשם מן הישוב היהודי שבבבל, שבו נתקבץ בימי הגלות אוצר מלא של כוחות רוחניים ועוז לאומי.

§74 עזרא וגירוש הנשים הנכריות (458 – 445)    🔗

עזרא בן שריה הכהן, שישב בבל, נתפרסם שם כיודע ספר או “סופר”.¹ בהיותו בקי בספרות היהדות שבכתב ושבעל־פה המשיך, כנראה, עבודת הקיבוץ והעריכה של כתבי הקודש, שהתחילו בה תופשי התורה עוד בימי גלות בבל (§67). אולם לפניו היתה גם תכלית מעשית לפרסם בעם דעת התורה: “כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת יהוה ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט”. עזרא הבין, כי האומה היהודית לא תגיע לחיזוק פנימי אלא אם כן כל חייה יהיו קבועים ונוהגים לפי חוקה מסוימת שיסודה בתורה ובמסורת, וברוח זה פעל בקהילות בבל ופרס. כששמע על דבר המצב הירוד של עדת ירושלים, החליט ללכת לשם ולעורר בעם את השאיפה לתיקון עיקרי. כדי לפעול ביהודה בתוקף שלטון ולשנות את כל החיים הציבוריים והרוחניים ברוח “תורת משה” זקוק היה עזרא ליפוי כח מאת הממשלה הפרסית. ואמנם קיבל מאת מלך פרס ארתחשסתא הראשון (465 – 424), בשנה השביעית למלכו, רשות למנות ביהודה פקידים ושופטים ולהורותם משפט ודבר־שלטון כחוקי עם היהודים. מלבד זה הותר לו לקבץ במושבות היהודים שבבבל נדבות לטובת בית המקדש ולשאר צרכי ירושלים ויהודה וגם לקחת עמו את יהודי־בבל הרוצים להשתקע בארץ יהודה.

בספר עזרא (ז', יא – כו) נשתמרה תעודה זו: “פרשגן הנשתון אשר נתן המלך ארתחשסתא לעזרא הכהן הסופר”. לשון התעודה היא ארמית, וזהו תרגומה העברי (בהשמטות מועטות): ארתחשסתא מלך המלכים לעזרא הכהן סופר הדת של אלהי השמים… ממני ניתן צו, שכל מתנדב במלכותי מעם ישראל וכהניו והלויים ללכת לירושלים עמך ילך. כל־עּומת שמלפני המלך ושבעת יועציו שלוח [אתה] לבקר על יהודה וירושלים בדת אליך אשר בידיך ולהוביל כסף וזהב אשר המלך ויועציו התנדבו לאלהי ישראל אשר בירושלים משכנו, וכל כסף וזהב אשר תמצא בכל מדינת בבל עם התנדבות העם והכהנים המתנדבים לבית אלהיהם אשר בירושלים. כל־עומת זה במרץ תקנה בכסף זה פרים, אילים, כבשים ומנחותיהם ונסכיהם ותקריב אותם על מזבח בית אלהיכם אשר בירושלים… וממני, אני ארתחשסתא המלך ניתן צו לכל הגזברים אשר בעבר הנהר [פרת], שכל אשר ישאלכם עזרא הכהן סופר הדת של אלהי שמים במרץ ייעשה… ולכם מודיעים [אנחנו] שכל הכהנים והלויים, המשוררים, השוערים, הנתינים ועובדי בית־האלהים הזה, מתת, מנחה ומס אין רשאי להטיל עליכם. ואתה, עזרא, בחכמת אלהיך אשר בידך, מַנה שופטים ודיינים אשר יהיו דנים את כל העם אשר בעבר הנהר, את כל יודעי דת אלהיך, ואשר אינו יודע תודיעוֹ. וכל אשר לא יהיה עושה דת אלהיך ודת המלך במרץ ייעשה בו דין, אם למוות אם לגלות אם לעונש נכסים ולאסורים.²

לקול הקורא של עזרא נענו בבבל כאלף וחמש מאות איש, ראשי בתי אבות, שביקשו ללכת לירושלים. אליהם נלוו כמה לויים ומשמשים בקודש. כולם נקבצו על שפת הנהר אהוא. שם ציוה עזרא לנקהלים לצום ולהתפלל לאלהים על דרך צלחה, כי בוש לבקש מאת המלך חיל משמר לעולים ולרכושם. אולם מגן לעולים שימשו במקצת האגרות שקיבל עזרא מאת הממשלה לאחשדרפנים הפרסיים בסוריה שבדרך לארץ ישראל. בשנים עשר בניסן יצא עזרא לדרך עם קהל העולים ובאחד באב באו כולם בשלים לירושלים (שנת 458). לאחר מנוחה של שלושה ימים הקריב עזרא את המנחות שהביא לבית המקדש והראה לפקידו פרס את איגרות ארתחשסתא על המשטר החדש ביהודה ותפקידו של עזרא במשטר זה.

למתקן שב מבבל נלוו בני המפלגה הלאומית שבירושלים. ומאנשי שלומו אלה נודעו לעזרא דברים רעים שלא פילל להם, כי התרופפות הרוח הדתי והלאומי בכמה חוגים הגיעה לידי סכנה ממש ועיקר הסיבה היא בנישואי תערובת שנתרבו בין היהודים והנכרים. עזרא נתרגש למשמע הדברים האלה ושפך את שיחו ברבים בתפילת־וידוי ארוכה, בבית המקדש במנחת הערב. העם בכה לשמע התפילה ולמראה הדמעות של הסופר. אחד מזקני העדה, שכניה בן יחיאל, פנה לעזרא לאמר: " אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ… ועתה נכרת ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד מהם בעצת אדני והחרדים במצות אלהינו וכתורה יעשה; קום, כי עליך הדבר ואנחנו עמך, חזק ועשה". עזרא נענה לקול הקורא והשביע מיד את הנמצאים באותו מעמד לסייע להקים את החוק שהופר.

לא עברו ימים מועטים ו"השרים והזקנים" קראו לירושלים אסיפת־עם רבה של יושבי העיר והסביבה. עולי בבל נצטוו במפגיע לבוא “וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים יחרם כל רכושו והוא ייבדל מקהל הגולה”. האסיפה נתכנסה ביום כ' כסלו ברחוב בית המקדש. אותה שעה ירדו גשמים והנאספים היו “מרעידים על הדבר ומהגשמים”. עזרא הודיע להם את דרישתו לגרש את הנשים הנכריות ובכלל להיבדל מגויי הארץ. העם הסכים בקול רם אבל ביקש למנות ועדים מיוחדים של “זקני עיר ועיר ושופטיה” לברר ענייני הגירושין. בירושלים נוסדה מועצה של ראשי האבות, ועזרא בראשם, לבדוק את נישואי התערובת ולסבב דבר הגירושין. נערכו רשימות המשפחות שיש בהן נשים נכריות וברשימות אלה נמצאו כמה משפחו מיוחסות לא רק מתוך העם אלא גם מתוך הככונה. והנשים הנכריות ובניהן הורחקו מכמה משפחות יהודיות.³

גזירה קשה היתה, הכרוכה בניתוק קשרי משפחה ונפש, אבל מסירות־נפש זו צורך השעה היתה כדי לחזק את המשטר הלאומי שנתרופף. סילוק היסודות הזרים מן האומה היהודית מוכרח היה לבוא כדי לשמור על טהרת הגזע, הדת והתרבות הלאומית העצמית. לא יארכו הימים וגזירה זו תהא לחוקת עולם (עי' להלן §76).

§75 נחמיה. חיזוק חומת ירושלים (445 – 433)    🔗

גירוש הנשים הנכריות ביהודה עורר בעממים הסמוכים תרעומת רבה. הנשים הנכריות ששבו לבני משפחותיהן גירו אותם לתבוע עלבונן. והשעה שעת חירום היתה בארץ ישראל. מפני המרד במצרים גייס האחשדרפן מֶגַבִּיז הממונה על סוריה וארץ ישראל את צבאו ולאחר שהכריע את המרד פשע בעצמו מתחת יד ארתחשסתא במהומה זו השתמשו, כנראה, הנכרים הנרגזים כדי להינקם בבני ירושלים. מה עשו? פרצו לירושלים – והיא אז עיר פרוזה ומועטת אוכלוסין – הרסו את שיירי החומה הישנה ושרפו את שערי העיר. העמונים, האשדודים והשומרונים נכנסו לעיר בלי מפריע ועשו בה כאדם העושה בתוך שלו.

כל זה זעזע את הקנאים הלאומיים מסיעתו של עזרא. הנסיון הוכיח להם כי לשם הבדלות־העם הפנימית צריך להבדילו תחילה הבדלה חיצונית וכי ירושלים צריכה להיות עיר מבוצרת שאינה פתוחה לכל זר ואויב. מאז נעשה בנין החומה למשׂאת נפשם של הקנאים. ראש הקנאים, עזרא, שהתחיל מתקן את המשטר הציבורי ברוח התורה, נצרך היה לעזרת עסקן חרוץ היכול לחזק עמדת האומה היהודית בין העממים שמסביב. ואדם כזה בא שוב מן הגולה הרחוקה, הלא הוא נחמיה בן חכליה, שר המשקים לארתחשסתא הראשון מלך פרס בשושן הבירה.

אין לדעת, אם שלחו בני ירושלים לבקש עזרה מאת בן־עמם הקרוב למלכות או שבמקרה הגיעו לאזניו שמועות על המצב ביהודה. בספר נחמיה, הוא ספר זכרונותיו, מסופר, כי אחיו חנני ועוד אנשים מיהודה סיפרו לו כי עיר הקודש היא “ברעה גדולה ובחרפה”. נחמיה התאבל מאד ופעם אחת שאלהו המלך מדוע פניו רעים, ונחמיה השיב: “מדוע לא ירעו פני, אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אוּכּלו באש?” וכשחזר המלך ושאלהו מה חפצו איפוא, ענה ואמר: “אם על המלך טוב ואם ייטב עבדך לפניך אשר תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבותי”. והמלך הסכים. נחמיה קיבל מארתחשסתא אוהבו לא רק רשיון ללכת לזמן רב ליהודה אלא גם הרשאה מיוחדת לתקן את הקלקלות בארץ זו. המלך הרשה לו לקומם את ירושלים ההרוסה למחצה ואת חומות העיר. האחשדרפנים הפרסיים ושרי מדינות סוריה וארץ ישראל נצטוו לסייע לנחמיה ולתת לו עצי בניין וחיל משמר. בגבולות יהודה ניתן לנחמה תואר “פחה”.⁴

באביב שנת 445 (שנת עשרים לארתחשסתא") בא נחמיה משושן לירושלים. בתחילה הסתיר מטרת בואו. בשלושת הלילות הראשונים היה קם ויוצא עם בני לוויתו לבדוק את החומות המפורצות ואת השערים השרופים. אחר כך הודיע “לכהנים ולחורים ולסגנים” דבר הרשאתו מטעם המלכות וביקש אותם לסייע בידו בבניין החומה. לקול הקורא של נחמיה נענו רבים – בני העם וכהנים, במי מרום עם הארץ וההמון, יושבי ירושלים וערי השדה. נתלקט קהל רב של מתנדבים למלאכה, שנתחלקו למחלקות. כל מחלקה קיבלה עליה לבנו את החומה בשטח מסוים.

אך התחילה העבודה קם על נחמיה נמיב גליל שומרון וראש העם השומרוני – סנבלט.⁵ אליו נלוו גם בני עממים אחרים: טוביה העמוני, וגשם הערבי. האנשים הללו וקרוביהם היו עד כאן יוצאים ונכנסים וגם בעלי השפעה היו מתוך קרבת־משפחה וידידות לבני מרום עם הארץ ביהודה. ביצור חומת ירושלים והתגברות המפלגה הלאומית שמו קץ להשפעתם של גדולי הנכרים. לפיכך שטמו את המפלגה הלאומית ביהודה והתשדלו בכל מיני תחבולות להריע אותה ואת מניגה החדש, נחמיה. הם איימו שילשינו למלך פרס כי היהודים מורדם בו ומבצרים את עירם כדי לפשוע מתחת יד פרס ולהכריז את נחמיה למלך אולם נחמיה הקרוב למלכה הפיר את נכלי אויביו והמשיך את עבודתו. סנבלט וטוביה, שראו כי החומה הולכת וגבוהה מתוך מאמצי יושבי העיר,לגלגו לאמר: “מה היהודים האמללים עושים?… היחיו את האבנים מערמות העפר המה שרופות?… גם אשר הם בונים אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם!” הבונים לא שמו לב למלעיגים והמשיכו את עבודתם. וכשהגיעה החומה לגובה מסוים לא שמו לב למלעיזים והמשיכו את עבודתם. וכשהגיעה החומה לגובה מסוים ופרצותיה נסתמו החלטו וצוררי היהודים להפריע את העבודה בזרוע. לנחמיה הוגד כי העמונים, השומרונים ובני שאר העממים מתכוונים להתנפל על ירושלים, ומיד זיין את כל הפועלים והעמיד משמש יומם ולילה. הלא כה דברי נחמיה בזיכרונותיו: “חצי נערי עושים במלאכה וחציים מחזיקים הרמחים, המגינים והקשות והשריונים”. ויש מהם שהיה “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”.

לאחר עבודה קשה של שני חדשים נכונה החומה מסביב לירושלים ולא עברו ימים מועטים ונבנו שערי העיר. על יד השערים הוצב משמר ובראשו שר הבירה חנניה. השערים היו נסגרים בלילה ולא היו נפתחים “עד חום השמש”. עיר0הבירה של יהודה, שהיתה עד כאן פרוצה אין חומה, נעשתה לכרך מבוצר ומסוגר היכול לדבר עם אויביו בשער.

§76 הכרזת התורה לחוקת־המדינה ביהודה    🔗

לאחר שנתבצרה ירושלים מבחוץ דאגו נחמיה וזקני יהודה להרבות את ישוביה. נמנו וגמרו, כי מכל עשרת יושבי ערי השדה מחויב אחד, שיפול עליו הגורל, להשתקע בירושלים. רבים התיישבו מרצונם בירושלים הבצורה, שהיתה בטוחה מפחד אויב יתר על ערי הפרזות. נחמיה השתדל גם־כן למשוך אל העיר את הלויים והמשוררים שישבו מחוץ עיר. נבדקו ספרי היחשׂ של כל המשפחות ששבו מבבל מימי זרובבל.

הרבה דאגה גרמה לנחמיה המחלוקת הכלכלית והמעמדית ביהודה, שהפריעה את האחדות הלאומית. עושק העניים על־ידי העשירים, שהתחיל זה כבר ארץ זו, ההרוסה מבחינה כלכלית (עי' לעיל §73), הלך והתגבר. העשירים שנתנו לנצרכים הלוואות בתבואה ובכסף לקחו מהם בעבוט את שדותיהם, כרמיהם, בתיהם ואפילו בניהם. הלווים העניים, שנדלדלו על־ידי שנות הבצורת הרצופות ומקח השוחד של פקידי פרס, ועכשיו היו להם מַלוויהם לנושים, התאוננו באזני נחמיה על מר גורלם. ונחמיה השתמש בשלטונו כדי לתקן את יחסי־הרכוש. קרא אליו את המלווים העשירים והוכיח להם, כי בעושק העניים כרוכה סכנה רבה. וכה אמר להם: “אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגויים – וגם אתם תמכרו את אחיהם!” בשם אחדות כל מעמדות העם, בשם אהבת העם והארץ דרש מהם לוותר על חשבונותיהם הפרטיים. ונחמיה הראה מופת מעצמו והודיע, שהוא משמט את ההלוואות שנתן לעניים בכסף ובתבואה. עוד קודם לכן ויתר נחמיה מפני דחקות העם על “לחם הפחה”, הוא מס התבואה והכסף, שהיו התושבים חייבים לתת לו מטעם המלך לכלכלת ביתו ובתי פקידיו. ויתוריו של נחמיה ודברי תוכחתו פעלו על לב העשירים עד שהבטיחו לשחרר את עבדיהם הלוֹוים, להחזיר ללוֹוים שנדלדלו את בתיהם ושדותיהם וגניהם הממושכנים ולשמט את כל החובות. לפי דרישתו של נחמיה קיימו את הבטחתם באלה ובשבועה.

בשתים עשרה שנות שלטונו ביהודה קבע נחמיה סדר מסוים בחיי הציבור, אבל כדי לחזק סדר זה לאורך ימים צריך היה לתת בלב העם את ההכרה, שסדר זה כרוך ביסודות התורה, שהיא חוקת־עולם ליהודה. כאן זקוק היה נחמיה לסיוע עזרא תופש התורה ונתחבר עמו לפעולת־גומלין.

שני דבּרי האומה חילקו ביניהם את העבודה: עזרא שם כל מעייניו להרביץ “תורת משה” בעם, ונחמיה השליט תיקן תקנות להנהיג תורה זה כחוק ולא יעבור. לטובת העניין צריך היה קודם כל לעשות פומבי לתורה, זאת אומרת לחזור על המעשה הרב שנעשה בהצלחה בימי יאשיהו (§58). בספר נחמיה (ח' – י') מתואר בפרטות כיצד נעשה פומבי זה. ביום ראש השנה (באחד בתשרי שנת 444 לפני הספירה), נאספו כל העם “אל הרחוב אשר לפני שער המים” ועזרא הסופר הביא שמה “את שספר תורת משה אשר ציוה יהוה את ישראל”, עמד על “מגדל עץ אשר עשו לדבר” ומסביב לו כמה מן הלויים, קרא באזני העם את הכתוב בתורה והלויים הסבירו להם את דברי התורה “מפורש ושׂוֹם שכל”. לכבוד התורה שמע העם את הקריאה מעומד. הקריאה נמשכה מן הבוקר עד הצהריים ועשתה על השומעים רושם עז. העם נוכח, כמה רחוקים חייו מן המצוות האלהיות שבתורה. רבים בכו בקול, אבל עזרא ונחמיה הרגיעו אותם לאמר: “היום קדוש הוא ליהוה אלהיכם, אל תתאבלו ואל תבכו… לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו”. והעם הלכו “לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה”.

ממחרת היום נאספו ראשי האבות אל עזרא והוא הסביר להם את התורה וביחוד את הערך הדתי של החגים. תשומת לב מיוחדה הושמה אל מנהגי החג הסמוך, הוא חג הסוכות, שהיה נוהג לפנים בשם “חג האסיף”. הפעם הוחג החג לפי כל הפרטים והדקדוקים שבמצוות התורה. הכל עשו להם סוכות, “איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית האלהים”, וקישטו אותם בעלי זית והדסים ותמרים.

אחר החג הזה נתחדשה קריאת התורה בציבור. יום כ"ד בתשרי הוכרז ליום צום ותשובה. באסיפת העם נקראו שוב פרשיות התורה ואחר כך התוודו השומעים על עוונותיהם. הלויים תיארו בדרשותיהם את המאורעות העיקריים בדברי ימי ישראל, את גבורות האומה וחטאיה, והוכיחו כי מפני חטאיה ירדה יהודה למדרגת ארץ משועבדת לנכרים. לבסוף חתמו השרים, הלויים והכהנים על “אמנה”, שבה התחייבו “באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר ניתנה ביד משה עבד אלהים ולשמור ולעשות את כל מצוות יהוה אדונינו ומשפטיו וחוקיו”. כל העם קיים את האמנה בשבועה שבעל־פה. באמנה זו נכללו בתוך שאר הדברים גם התחייבויות עיקריות אלו: א) שלא להתחתן עם עובדי אלילים;⁶ ב) לשמור את יום השבת מחללו ושלא לעסוק בו במקח וממכר; ג) לשמור דיני השמיטה, בין שמיטת קרקע בין שמיטת כספים; ד) לתת שלישית השקל בשנה לגולגולת לטובת בית המקדש; ה) לתת לכהנים וללויים תרומות ומעשרות כדת וכדין.

§77 מעשה ההתייחדות. התבדלות השומרונים (לערך 432 – 420)    🔗

התקנות של עזרה ונחמיה, שנועדו לחזק את העצמיות הלאומית והרוחנית בישראל, לא הכו שרשים מיד. כל זמן שנחמיה היה פחה ביהודה החזיק את סדר־החיים המחודש בכוח סמכותו, אבל כששב לאחר שתים־עשרה שנות פעולתו לשושן, לחצר ארתחשסתא (433), נתרופף סדר־החיים ביהודה שנבנה בזמנו במאמצים קשים. המפלגה הירושלמית שנטתה אחרי הנכרים, מפלגת “המתבוללים”⁷ של הימים ההם, שנסתלקה לצדדין בימי נחמיה, הגיעה שוב להשפעה על־ידי קרבתה לנסיכי העממים הסמוכים ולפקידים הפרסיים. בירושלים נראו שוב שרים וגדולים מבני הנכרים. אלישיב הכהן הגדול קבע לטוביה העמוני קרובו לשכה מיוחדת בחצר בית המקדש, וכך מצא לו שונא התיקונים מקלט במקדש. התרומות והמעשרות לא הורמו כראוי, השבתות נתחללו בפרהסיה: דווקא ליום הבת נקבע יום השוק, שבו באו לירושלים בני הכפרים הסמוכים עם תבואתם, הצורים עם דגיהם ושאר סחורותיהם “ומוכרים בשבת לבני יהודה וירושלים”. שוב נתרבו נישואי תערובת, ולא עוד אלא גם “מבני יוידע בן אלישיב הכהן הגדול חתן לסנבלט”.⁸

כשנודע לנחמיה רוע המצב עלה שוב לירושלים ברשיון ארתחשסתא וביפוי־כוחו כבתחילה. כשבא לירושלים מיהר לבער מן העדה את היסודות הפסולים. קודם כל השליך “את כל כלי בית טוביה החוץ מן הלשכה” וציוה לטהר את הלשכות ולהניח שם כמקודם את כלי הקודש. את נכדו של אלישיב, שנשא אשה שומרונית, הוציא נחמיה מן הקהל. אחר כך תיקן תקנות להרמת תרומות ומעשרות וקרבנות “בעתים מזומנות”. שמירת השבת נעשתה חובה חמורה לכל יושבי ירושלים. לפי פקודת נחמיה נסגרו שערי העיר מערב שבת עד מוצאי שבת כדי שלא יובאו סחורות העירה; ולתושבי העיר נאסר בקנס חמור לקנות ולמכור בשבת. נחמיה בדק ומצא משפחות יהודיות שעדיין נמצאו בקרבן נשים נכריות “ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית”. את אבות הבנים הללו הוכיח נחמיה על פניהם וגם יסר אותם ולבסוף השביע את בני ירושלים שלא יתחתנו עם הנכרים. מאז נתמעטו והלכו נשואי התערובת ביהודה.

כך נסתיים התיקון הגדול של עזרא ונחמיה. נסתיים מעשה ההתייחדות של עם יהודה מן העממים בעלי התרבות הנמוכה שמסביב. ביעור זה של היסודות הנכרים מקרב הגוף הלאומי הוסיף לו תוקף ועוז שעמדו לו לעם יהודה בשעות הסערה והסכנה שבדברי ימיו.

התיקון הלאומי של עזרא ונחמיה דחה מעדת ירושלים את בני מפלגת המתבוללים. קצתם גורשו מירושלים, קצתם יצאו מרצונם ונספחו על השומרונים, שכמה מהם היו קרובים אליהם קרבת משפחה. השומרונים נואשו לחלוטין מברית־דת עם היהודים, שהוקירו טהרת הגזע והדת, ובתוכם קמה שאיפה להתבדל לעשה דתית מיוחדת, שאינה תלויה בעדת יהודה ומרכזה – בית המקדש בירושלים. כדי לספק את הצורך הדתי של השומרונים גמר סנבלט מנהיגם לבנות להם מקדש מיוחד שיוכל להתחרות עם בית המקדש שבירושלים. המקדש החדש נבנה סמוך לשכם, עיר־אפרים הקדומה, על הר גריזים, שנתקדש במסורות עתיקות בשם “הר הברכה”. לכהן הראש במקדש זה נתמנה חתנו של סנבלט, אותו מנשה בן יוידע בן אלישיב הכהן הגדול בירושלים, שנחמיה הוציאהו מקהל עדת יהוה. שאר הלויים והסופרים, שגורשו מיהודה בחטאיהם, נעשו כהנים ומשמשים במקדש השומרוני.

הפולחן השומרוני הורכב מתערובת יסודות ישראליים ויהודיים. לספר הקודש הכירו את חמשת חומשי תורה, ולאחר זמן הוסיפו עליהם את ספר יהושע בנוסח משוה לגמרי, שהושלם על־ידי אגדות בדויות מדברי ימי השומרונים (יהושע, שהיה משבט אפרים ושנתן לשבטו את הבכורה המדינית אחרי כיבוש כנען, מכובד היה ביותר בעיני השומרונים, שחשבו עצמם לצאצאי אפרים). תחילה לא נבדל נוסח התורה השומרונית מן הנוסח היהודי שנתפרסם על־ידי עזרא. רק לאחר זמן נכנסו לנוסח זה שינויים וסירוסים מתוך מגמה מיוחדת. ספר מלכים ומשאות הנביאים, שבהם נמתחת ביקורת חריפה על מלכות שומרון הקדומה, לא נכנסו כלל לכתבי־הקודש השומרוניים, ולפיכך חסרו להם הפרשיות הנשגבות ביותר של השקפת־העולם המקראית, הדתית והמוסרית.

השומרונים שנדחו מעם יהודה נעשו ברבות הימים לחטיבה עממית מיוחדת שהיתה לצר צורר ליהודה. מכיון שראו את עצמם כיורשי מלכות ישראל או שומרון ירשו גם את השנאה הקדומה של אפרים ליהודה. ועוד כמה מאות שנים יארך הניגוד בין שני הענפים הללו של ישראל, שנתפרד ולא דבקו שוב.