§78 מאת השנים השניה לשלטון פרס    🔗

מעטות מאד הן הידיעות על המצב החיצוני של יהודה במאה השניה לשלטון פרס (430 – 332). ספרי־הזכרונות האחרונים שבמקרא נפסקים בימי עזרא ונחמיה. אחר כך המתחילה בדברי ימי יהודה רצועה כהה שאין בה לא אישים מובהקים ולא מאורעות גדולים. רק על חיי המושבות היהודיות מחוץ לארץ ישראל מעידים הכתבים שנתגלו בימינו בבבל ובמצרים. בספרי הזכרונות ובתעודות של עמים אחרים גם כן לא נזכר כמעט כלום על יהודה, לפי שבזמן ההוא לא היה לה ערך מדיני רב.¹ מדינה קטנה היתה במלכות פרס הגדולה ואל השתתפה בתנועות המדיניות שזעזעו בימים ההם את קדמת אסיה, נגב אירופה (יוון, איטליה) וצפון אפריקה (מצרים, לוב, קרתא חדתא, היא קרתאגו).

לאחר מות המלך ארתחשסתא הראשון, שהיה מגן לעזרא ונחמיה, מלך דריוש השני (424 – 405), אף הוא מגן לפולחן היהודים, ששמו נזכר רק בכתבים הנוגעים לחיי היהודים מחוץ לארץ ישראל. יהודה ישבה, כנראה, בימים ההם בשלוה גמורה. סוערים מאד היו ימי מלכותו של ארתחשסתא השני (405 – 359), בשעה שעלה בידי מצרים המורדת לפרוק עול פרס מעליה כמה עשרות בשנים ועל־ידי המלחמות התדירות בין פרס ומצרים היתה יהודה משובשת בגייסות הפרסיים שעברו דרך ארץ זו למצרים. בימים ההם (שנת 400 לערך) קרה מקרה בלתי־טהור בירושלים, לפי מקורות סתומים בספר קדמוניות היהודים ליוסיפוס.² כהן גדול בירושלים היה אז יוחנן, אחד מבני בניו של אלישיב. יהושע אחרי יוחנן אף הוא ביקש לעצמו כהונה גדולה, ולתכלית זו נתקרב לאחשדרפן הפרסי בּאגוֹאס “פחת יהודה” והלז הבטיח לו, כי הכהונה הגדולה תינתן לו, ליהושע. הכהן הגדול התמרמר על נכלי אחיו ופעם אחת התקוטטו האחים בבית המקדש ויוחנן הרג בחמתו את אחיו. מיד בא באגואס עם גדוד צבא לירושלים ונתפרץ לתוך בית המקדש, וכשביקשו הכהנים לעכבו ודיברו על לבו שלא יחלל את קדשי הקדשים, כי רק הכהן הגדול זכאי לבוא שמה, קרא בזעם: “וכי זכאי אני פחות ממי שהרג את אחיו במקדש?” באגואס שם על היהודים קנס קשה: מכל כבש של קרבן תמיד (שהיו מקריבים פעמיים ביום, בבוקר ובין הערביים) היו בני ירושלים חייבים לשלם לגנזי המלך חמשים דרכמונים. שבע שנים הוטל על העם לשלם מס כבד זה.

בימי ארתחשסתא השלישי (359 – 338) פשע תחת יד פרס חלק מסוריה וצידון, אבל המרד הוכרע. במאורע זה כרוכה אולי ידיעה מאוחרת, שלפיה נפגעו גם היהודים בשעת־חירום זו, וביחוד יושבי יריחו שהשתתפו באותו מרד: יריחו נחרבה ותושביה גורשו להורקניה מנגב לים הכספי (שנת 350 לערך).³ מימי דריוש השלישי (337 – 332)), מלך פרס האחרון לפני כיבוש אלכסנדר מוקדון, אין לנו שום ידיעות על מצב העניינים ביהודה.⁴

בכלל מיעטה הרשות הפרסית להכניס ראשה בעסקי־בית של יהודה. הממשלה המרכזית בשושן היתה רחוקה מיהודה. השלטון הכללי בכל מדינה היה בידי אחשדרפנים, שדאגו בעיקר לגבות את מסי המלכות. ממלכת פרס היתה מחולקת לעשרים – שלושים מדינות ובראש כל אחת עמד אחשדרפן פרסי (פחה בארמית). לגלילות מיוחדים שבמדינות גדולות נתמנו נציבים, שנקראו אף הם בתואר “פחה”. ולמשל, במדינה הגדולה “עבר נהרא”, שהקפה את כל סוריה וארץ ישראל, נתמנו פחות מיוחדים ליהודיה ולשומרון. במאה הראשונה לשלטון פרס ידועים לנו שני פחות יהודה מקרב היהודים (אם לא נצרף גם את ששבצר הפלאי, שפעל לפני חלוקת הממלכה למדינות בימי דריוש הראשון), זרובבל ונחמיה. אין לדעת אם היו פחות יהודים גם אחרי נחמיה או שנתמנו למשרה זו רק פרסים. על גבול המאה החמישית והרביעית מצינו במסורות ובכתבי־הזכרון את באגואס “פחת יהודה”, הוא הפרסי הנזכר למעלה, שפגע בכהן הגדול שבירושלים וכנראה הכניס ראשו בעסקי יהודה. ברבות הימים נצטמצם שלטונו של הפחה: הכהנים הגדולים נעשים קימעה קימעה גם שליטים חילוניים ומתווכחים בענייני המסים בין העם ובין האחשדרפן הראשי של סוריה וארץ ישראל (תפקיד מעין זה היה להם גם בתקופה הסמוכה של שלטון יוון). מכל תפקידיו של האחשדרפן – השלטון, המשפט וגביית המס – לא נשאר לו בעצם אלא האחרון בלבד. בעסקי משפט אין פונים אליו אלא במקרים יוצאים מן הכלל, בשעת מחלוקת המפלגות או סכסוך עם העממים האחרים. ואילו המשפטים שבין אדם לחברו נשפטים על ידי ממשלת יהודה על־פי דין תורה, ככתוב באגירת שניתנה מארתחשסתא הראשון לעזרא. בכלל, מיעטה ממשלת פרס לפגוע בשלטון העצמי של יהודה.

עם הכהנים הגדולים שעמדו בראש יהודה בימי שלטון פרס ידועים לנו קצתם רק בשמותיהם בלבד. ואלה שמות הכהנים הגדולים הידועים לנו לדורותיהם (לפי נחמיה י"ב י וכב ויוסיפוס, קדמוניות י"א, ג', ה', ז'): ישוע בן יוצדק בימי זרובבל, בנו יהויקים, בן בנו אלישיב (בימי נחמיה), בנו יוידע ובן בנו יוחנן (הוא הורג אחיו יהושע, ונזכר גם בפפיירים המצריים), ולבסוף ידוע, בן דורם של מלך פרס האחרון דריוש השלישי ואלכסנדר מוקדון אולם יש לשער, שרשימה זו אינה שלמה: בין יוחנן וידוע, שרווח של חמשים שנה ביניהם, ודאי היה חי עוד כהן גדול אחד ששמו אינו ידוע.

§79 הגולה בבל ובפרס הפנימית    🔗

מן המאה הששית ואילך פסקו ארץ יהודה ועם יהודה להיות שמות נרדפים, כי חלקים שונים של העם ישבו גם מחוץ לארץ האבות. מימי גלות בבל ויסוד המעלה שאחריה לא היתה יהודה אלא מרכז להיקף גדול הכולל ישובים יהודיים גדולים בבבל, בפרס, בסוריה, באסיה הקטנה ובמצרים. עם חורבן מלכות ישראל במאה השביעית התחילה הגלות ממש במובן התפוצה והטמיעה של ישראל בקרב העמים, ואילו חורבן מלכות יהודה ותחייתה במלכות פרס יצרו את הגולה במובן יהודה המורחבת ובצורת כמה ישובים יהודיים, הנמשכים כלפי המרכז הרוחני בירושלים ויש שהם משפיעים מצדם על המרכז עצמו. ישוב משפיע כזה מחוץ ליהודה היתה בבל.

המרכז התרבותי היהודי, שנתהווה כאן בימי גלות בבל ושימש כחמשים שנה מרכז מעט במקום יהודה שנחרבה, לא פסק מלהתפתח גם לאחר שנבנתה ירושלים על תלה. במאה הראשונה לשלטון פרס היו חיי הישוב הבבלי כרוכים בחיי המטרופולין הירושלמית. ולאחר ששלחה בבל לירושלים עשרות אלפי גולים בעליה ראשונה עדיין נשארו בה כוחות תרבותיים מרובים, עד שהיה ביכלתה לשלוח ליהודה המדולדלת כעבור שמונים שנה חבורה חדשה של עסקנים ואנשי מעשה ועזרא בראשם. במאה השניה לשלטון פרס (430 – 332) אין לנו ידיעות בכתב על הישוב הבבלי, אבל מאותה תקופה אין בידינו גם ידועות על יהודה. מחסור זה נתמלא רק בדורנו זה על־ידי השטרות שנמצאו בחפירות שנעשו בבבל.⁵ מהמון הרשימות והשטרות, שנזכרים בהם שמות יהודים, כנראה כי גם בבבל הוקירו היהודים את השמות ששם אלהים משולב אליהם (ברכיהו, מתניה, גדליה, יהונתן וכיוצא בהם). שמות אלה מעידים על תוקף הלאומיות והדת, אבל מצד שני נמצאים גם שמות בבליים של יהודים (ארדי־ניניו, טבת־עשתר וכיוצא בהם משמות־האלהות הבבליים), המוכיחים גם על מציאות התבוללות חיצונית של חיקוי. ואולם התבוללות זו ודאי לא נכנסה לגדר הדת. אין ספק, כי ישוב שהוציא מקרבו קנאים דתיים ולאומיים כעזרא היה נאמן בכללו ליסודי היהדות. הקשר התרבותי העז שבין הישוב הבבלי ויהודה לא ניתק גם אחרי עזרא. היחסים עם המרכז הדתי של האומה, בית המקדש שבירושלים, נמשכו בלי ספק, שהרי ליהודי בבל לא היה מקדש מיוחד ומזבח כמו שבנו לעצמם יהודי מצרים. אם נדון מן המאוחר על הקודם יש לשער, כי גם בימי שלטו פרס היה הישוב הבבלי שולח את שקל הקודש לטובת המקדש, והחרדים לדבר יהוה היו עולים לרגל לירושלים לעבודת המקדש.

מלבד היחסים הרוחניים ודאי היו קיימים גם יחסים מסחריים בן הגולה בבבל והמרכז ביהודה. מן התעודות הנ"ל שנמצאו בניפור יוצא בבירור גמור, שהיהודים בבבל היו סוחרים גדולים, ביניהם היו גם סוחרים עשירים אדונים לעצמם וגם סוכנים של בתי־מסחר בבליים ופרסיים. קצתם עסקו בחכירת מכס ונשאו ונתנו עם שרי הכספים בחצר מלך פרס. המצב הכלכלי הטוב הוא שעיכב בבבל כמה יהודים מלשוב ליהודה בשתי העליות. אבל מכיון שכמעט מכל משפחה ומשפחה הלכו אחדים ליהודה בימי זרובבל ועזרא, ודאי נקבע בין המרכז והגולה משא ומתן של מקח וממכר.

מלבד הישוב הבבלי נמצאו מושבות בני יהודה גם בגלילות המופלגים שבפרס עצמה. ויש ידיים לשער, כי בגלילות אירן, שהיו במקודם ברשות אשור, נשתמרו גם שרידי בני ישראל ואפרים, שהוגלו ל"ערי מדי" (§45). ואולם היו שם גם בני בניהם של גולי יהודה. נחמיה בא פעמַיים לא מבבל אלא משושן, עיר הבירה של פרס. על גורלן של מושבות היהודים בפרס אין בידינו אלא מסורת היסטורית מזמן בלתי קבוע – סיפור מגילת אסתר שבמקרא על הסכנה שריחפה על ראש היהודים בפרס וכיצד ניצלו הימנה.

מעשה שהיה כך היה. בחצר אחשורוש⁶ מלך פרס, שמלך “מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה”, נמצא שר וגדול והמן שמו, שהיה צורר היהודים. המן זה הביא למלך דיבה על היהודים, כי “דתיהם שונות כמל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם”. והמלך הקשיב לדברי המן והוציא צו “להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים”. יהודי פרס צפויים היו לכליה גמורה ובצר להם קם מרדכי מצאצאי גולי יהודה, שהיה קרוב למלכות, ופעם הציל את נפש המלך ממות, – ולו בת־דוד שהיתה אמונה אצלו ושמה אסתר,⁷ שנלקחה מפני יפיה לבית־הנשים של אחשורוש ונתאהבה עליו יותר מכולן, – וסיפר לאסתר את דבר הסכנה לבני עמה והיא השתמשה בהשפעתה הרבה על המלך להסיר את הרעה. היא, שהיתה עד כאן רחוקה מעמה, הרגישה כעת את קרבתה לעמה ומולדתה. אסתר ביקשה מאת המלך לבטל את הצו המתיר דמי היהודים וסיפרה לו על דבר נכלי המן הרשע, ואחשורוש נוכח באמיתוּת דבריה, נזכר בטובתו של מרדכי ומילא בקשת אשתו האהובה: את המן ציוה לתלות על העץ וליהודים התיר לעמוד על נפשם בפני אויביהם הקמים עליהם. וסוף מעשה היה, כי ביום שקבע המן לעשות בו הרג ביהודים (י"ג באדר) הכו היהודים באויביהם בין בשושן הבירה בין בערי המדינות. ולזכר תשועת ישראל בפרס תיקנו את חג הפורים, שעם ישראל חוגגו עד היום בי"ד באדר.

מגילת אסתר, שבה מסופר כל המעשה הזה באריכות, מצטיינת מצד אחד בתיאור אגדי של הפרטים (המן ביקש להשמיד את כל היהודים והיהודים הרגו אחר כך עשרות אלפי פרסים), ומצד שני יש בה כמה סימנים המעידים שנתחברה בזמן מאוחר. הביקורת החדשה מוצאת דמיון רב בין הסיפור שב"מגילת אסתר" והמאורעות שבתקופת החשמונאים, שבה נפסקו רדיפות היהודים של מלך סוריה אנטיוכוס אפיפנוס על ידי המכבים, שעמדו על נפשם ונפש עמם בגבורה יתירה. על סמך דמיון חיצוני זה באו כמה חוקרים לידי מסקנה, כי תוכן “מגילת אסתר” נטול כל ממשות היסטורית וכל הספר אינו אלא רומן היסטורי המתאר בדמויות בדויות אישים מתקופה מאוחרת הרבה יותר. אבל ספקנות זו שוברה בצדה, מכיון שהמאורע המסופר בספר זה מושרש בדברי ימי ישראל בצורת חג הפורים הקדום.⁸ אין להעלות על הדעת, שהעם ינהג מנהג חג לאומי לא על סמך מאורע ממשי אלא דמיון אגדי. אין ספק, כי מעין המאורע המסופר במקרא אירע באמת, זאת אומרת שעל ידי השפעת מקורבים למלכות ניצלו יהודי פרס מכליה בימי אחשורוש הראשון (485 – 465). מאורע כזה היה בגדר האפשרות בימי מלך זה, שנחל מפלות במלחמותיו עם היוונים, אבל מפורסם היה ברוב נשיו ומחלוקת שריו – וברבות הימים קשר דמיון העם במאורע זה כתרים אגדיים והפרזות פיוטיות. בצורה אגדית כזו הורצה מעשה רב זה במגילת אסתר, שנתחברה בתקופה החשמונאית המאוחרת בהשפעת המאורעות שבימי המחבר. באגדת “פורים” אנו מקשיבים הד חייהן של המושבות היהודיות, שהיו מפוזרות בפרס האירנית בימי מלכי האכמנידים אבל עומדות היו ביחסים תרבותיים עם הגולה הסמוכה שבבבל ואפילו עם המרכז הלאומי הרחוק בארץ־ישראל.

אין בידינו ידיעות במישרין על הגולה היהודית בשאר המדינות האסייתיות של ממלכת פרס – סוריה ואסיה הקטנה, אבל יש ראיות בעקיפין למציאותה מן האגרת שניתנה מארתחשסתא לעזרא (§74, הערה) ובה הורשה למנות שופטים ליהודים לא רק ביהודה אלא גם ב"עבר נהרא", זאת אומרת בסוריה. מוכח, כי במאה החמישית היו קיימות קהילת יהודיות בסוריה. עיון מיוחד צריכה השאלה, אם קיים היה בימים ההם ישוב יהודי באסיה הקטנה, ובזה כרוכה השאלה הכללית על הפגישה הראשונה של יהודים ויוונים. ראוי לתשומת לב. שדווקא בדברי נביאי הדור ההוא נזכרים לראשונה “בני יוון” בצד “בני יהודה”. נביא גלות בבל מכיר את היוונים הנושאים ונותנים עם הצידונים (יחזקאל כ"ז, יג). נביא מאוחר מימי שיבת ציון קובל על הצידונים שמכרו את בני יהודה וירושלים לבני היוונים (יואל ד', ו). ונביא מסוף ימי שלטון פרס רואה בחזונו, בי בני ציון מתקוממים על בני יוון (זכריה ט', יג). מכאן ראיה, כי בין המאה הששית והרביעית היו ישובים של יהודים משועבדים או בני חורין מצויים בין היוונים באסיה הקטנה ובאיי הים. זוהי הקדמה לפגישת העולם היהודי והעולם היווני בדורו של אלכסנדר מוקדון, שמממנה התחילה הגולה היהודית הגדולה בארצות היוונים.

§80 הגולה שבמצרים. הישוב ביֵב    🔗

ישוב יהודי מרובה אוכלוסין היה קיים בימים ההם במצרים. תפוצות העם היו מרוכזות בשתי קצות התרבות של ארץ הקדם: בארץ הגלות השניה על נהר פרת ובארץ הגלות הראשונה על נהר נילוס. הגבולות שבין אסיה ואפריקה ניטשטשו משעה שמצרים נעשתה מדינה ממדינות פרס. יד השליטים הפרסיים, שהפכה את כל ארץ הקדם למדינות של אחשדרפנים, קירבה את הארצות השונות. וליהודה החדשה היו משני עבריה – בבל ומצרים – שני ישובים המכוּונים כלפי מרכז האומה.

הישוב היהודי במצרים נתהווה, כנראה, בשעה שהלחץ מצד אשור הכריח את מלכי יהודה לבקש עזרה מאת מלכי מצרים. ברווח הקצר שבין שלטון אשור ושלטון בבל (608 – 604) היתה מצרים גם אדון ליהודה. כשהכה פרעה נכה את חיל יאשיהו על יד מגידו וגירש את יואחז בנו למצרים אפשר שהגלה, כמנהג הימים ההם, גם כמה מיושבי הארץ המנוצחת. לאחר חורבן ירושלים והריגת גדליהו בן אחיקם, כשבאו למצרים כמה גולים ובתוכם ירמיהו הנביא (§64), כבר מצאו שם ישוב יהודי בעני תחפנחס, נוף, מגדול ופתרוס.⁹ בראש הגולים הללו,שבאו עם ירמיהו, עמד שר הצבא יוחנן בן קרח ועמו עוד “שרי חילים”, שבאו להשתקע במצרים עם גדודיהם מתוך סירובם לשאת חרפת עבדות בארץ מולדתם. מגדודי צבא אלו נתהווה ישוב צבאי מיוחד שליהודים בגבול הדרומי של מצרים, בעיר המבצר יֵב היושבת על אִי באמצע הנילוס, סמוך לעיר סוֵנה (עי' יחזקאל כ"ט, י). יב, “עיר הפילים” ביוונית (אלפנטינה), הגינה על גבול הנגב של הממלכה מצד נוביה, ובכתובות היתה מכונה “שער הנגב של מצרים”. כאן נמצא חיל־מצב תמידי ובו גם מצרים וגם שכירים משכירים שונים: יוונים, בני סוריה ובני ארץ ישראל ויהודים בתוכם. לתוך חיל מצב זה נכנס גם הגדול היהודי שבא בשנת 580, לערך, עם יוחנן בן קרח ושרי חיליו. אנשי הצבא היהודי נסתדרו ביב לישוב צבאי, המחויב לשמור על הגבול ולהגן עליו בשעת מלחמה, ובשכר שה ניתנו להם הנחות מסוימות מצד הממלכה. כשנתחזק מצבם של המתיישבים היהודים כאן ובעיר סונה הסמוכה התחילו דואגים למילוי צרכיהם הרוחניים. הגולים, שיצאו מארצם לאחר חורבן בית המקדש בירושלים, ביקשו לבנות להם מקדש מעט ליהוה, עם מזבח וקרבנות, בארץ שנדחו שמה. וכך קם במאה הששית במבצר המצרי הרחוק, בין מקדשי אלילים, מקדש ל"אלהי השמים", ליהוה, או – כשמו בתעודות המקומיות – יהו. ובשעה שכבש קאמביז מלך פרס את כל ארץ מצרים וכונן שם את שלטון פרס, הרס את מקדשי האלילים ביב וחמל על מקדש יהוה שם מפני שהיהודים נחשבו בכל מקום למצדדי שלטון פרס.¹⁰

מקדש יהוה בירכתי מצרים היה קיים כמאה וחמשים שנה ושימש מרכז רוחני לכל הגולה שבארץ מצרים. אולם בשנת 410 באה שואה על המקדש היהודי. כומרי המקדשים המצריים האליליים שוטמים מאז למקדש “אלהי השמים” היהודי, שעל מזבחו היו קרבים בעלי חיים הקדושים למעריצי האלהות אַפִיס המצרית (בצורת שור). ביחוד היו שוטמים ליהודים כומרי המקדש ביב (או חנום) שבּיֵב – אחד מגדולי האלים המצרים, שהיה מתואר בצורת איל בעל קרניים מעוקלות ונחשב לאלהי הפריה ורביה ולמגן הגבול הדרומי בפני הנוביים. המשטמה מבוססת היתה לא על טעמים דתיים בלבד אלא גם על טעמים מדיניים: היהודים היו נוטים מאז לשלטון פרס, שהמפלגה המצרית הקנאית נלחמה בו בסתר או בגלוי. בשנת 410 (השנה הארבע עשה למלכות דריוש", הוא דריוש השני), בשעה שאחשדרפן מצרים ארשם נסע לפרס להתייצב לפני המלך, שיחדו כומרי חנוב ביב את וַידרנג, שר המבצר, התנפלו על מקדש יהוה, גזלו את אוצרותיו ונצחוהו עד היסוד. אחרי התנפלות זו, שבה השתתפו גם אנשי צבא מצריים, מרדו הקנאים המצריים במלכות פרס. המרידה הוכרעה מיד לאחר שיבת האחשדרפן, אולם מקדש יהוה לא הוקם על תלו במשך שלוש שנים. בשנת 407 שלחה קהילת יב לבגוהי פחת יהודה איגרת זו בלשון ארמית,ש אנו מביאים אותה כאן בתרגום עברי מלה במלה:

“לאדוננו בגוהי, פחת יהודה, עבדיך ידניה והנלווים עליו הכהנים אשר ביב הבירה. שלום אדוננו ישאל אלהי השמים הרבה בכל עת, ולרחמים ישימך לפני דריוש המלך ובני ביתו יותר מאשר כעת על אחת אלף, וחיים ארוכים יתן לך ושמח וחזק תהיה בכל עת. כעת עבדיך ידניה והנלווים עליו כן אומרים: בריח תמוז שנת י”ד לדריוש המלך, כאשר ארשפ יצא והלך אל המלך, כהני חנוב אלהים אשר ביב הבירה עשו קשר עם וַידרנג אשר היה פרתרך (נציב) פה לאמר: המקדש של יהוא אלהים אשר ביב הבירה יסירו משם. אחר כן וַידרנג זה שלח איגרת אל נפין בנו, אשר רבחיל היה בסון הבירה, לאמר: המקדש אשר ביב הבירה יתצו. אחר כך הביא נפין את המצרים עם חי אחר, באו לבירת יב עם תלייהם, באו במקדש ההוא, נתצוהו עד הארץ ועמודי האבן אשר היו שם שברו, אף היו שם שערי אבן בנויים אבני גזית במקדש זה נתצום ודלתותיהם עומדות וצירי הדלתות האלה נחושת וספון עצי ארז כולו… והשאר הכל באשר שרפו; ומזרקות זהב וכסף וכל דבר אשר היה במקדש זה הכל לקחו ועשו לנפשם. ומימי מלכי מצרים בנו אבותיהם את המקדש הזה ביב הבירה, וכאשר כנבוזי בא למצרים מצא את המזבח בנוי, ומזבחות אלהי מצרים כולם ניתצו ובמזבח הזה איש לא חיבל מאומה. ומאז נעשה הדבר אנחנו ונשינו ובנינו לבשנו שקים וצמים ומתפללים ליהו אדוני השמים אשר הראנו בוַידרנג [שונאנו]… וכל נכסיו אשר קנה אבדו וכל האנשים אשר ביקשו רעת המזבח הזה כולם אבדו וראינו בהם [נקם].

עוד מלפני זה, כאשר באה עלינו הרעה הזאת, שלחנו מכתב לאדונינו וליהוחן הכהן הגדול וחבריו הכהנים אשר בירושלים ולאוסתן אחי ענני ולחורי יהודה. אף מכתב אחד לא שלחו לנו [לתשובה].

מחודש תמוז שנת ארבע־עשרה לדריוש המלך עד היו הזה אנחנו לובשים שקים וצמים, נשינו – כאלמנות, את בשרנו אין אנחנו מושכים ויין אין אנחנו שותים. מאז ועד היום, שנת שבע־עשרה לדריוש המלך, מנחה ולבונה ועולות לא הקרבנו במזבח הזה.

עתה עבדך ידניה והנלווים עליו וכל היהודים בעלי יב כן אומרים:

אם על אדוננו טוב התעשת על המזבח הזה לבנותו, כי אין נותנים לנו לבנותו. הביטה על מבקשי חסדך ורחמיך פה במצרים. ישולח מכתב ממך אליהם על דבר המזבח ליהו האלהים לבנותו ביב הבירה כאשר נבנה לפנים, ומנחות ולבונה ועולות נקריב על המזבח הזה ליהו האלהים בשמך ונתפלל עליך בכל עת, אנחנו ונשינו ובנינו והיהודים הנמצאים פה אם בנה ייבנה הנזבח הזה. וצדקה תהיה לך לפני יהו אלהי השמים. גדולה מצדקת איש המקריב עולות וזבחים במחיר אלף כיכר כסף. ואשר לזהב שלחנו והודענו. גם שלחנו כל דבר במכתב בשמנו לדליה ושלמיה בני סנבלט פחת שומרון. וגם מכל אשר נעשה לנו אין ארשם יודע.

כ' מרחשוון, שמת שבע־עשרה לדריוש המלך (תע"ז לפני החורבן השני)."

בסוף המכתב נזכר משלוח זהב, זאת אורמת שוחד לבגוהי הפחה, וידיעת־מילואים, כנראה בעל פה על־ידי השליח. לא עברו ימים מועטים והשליח הודיע, כי בגוהי ודליה מילאו את ידו לבשר, כי הותר לשוב ולבנות ביב “בית מדבחא” לאלהי השמים, שהיה קיים עוד לפני המלך מביז ונהרס בזמן האחרון, וכן גם להקריב קרבנות, מנחות וקטורת כמקודם. אין יודע אם השתמשו יהודי יב ברשיון זה והקימו את מקדשם ההרוס. כי הרשיון נתקבל סמוך למרידה הכללית במצרים, שפרצה בשנת 405 והביאה לידי פשיעת מצרים מתחת יד פרס במשך כמה שנים. בית המלכות המצרי עלה שוב לגדולה ובוודאי היתה יד הקנאים המצריים, כומרי חנוב, על העליונה לרעת היהודים. מה שאירע לישוב הצבאי ביב בשנים הבאות אין לדעת, כי שנה זו (שנת 400 לערך) היה האחרונה בפפיירים.

המכתבים הנ"ל וכמה תעודות אחרות בקבוצת הפפיירים יש בהם כדי להאיר את עינינו על המצב התרבותי והכלכלי של הגולה המצרית. לשון התעודות ארמית היא, הלשון הרשמית במחצית המערבית של מלכות פרס, שהיתה גם שפת־הדיבור של יהודי מצרים. בתעודות, פעמים הם מכונים “יהודיא” ופעמים “ארמיא”. שמותיהם על הרוב מקראיים (עזריה, ברכיה, משולם, מחסיה, נתן וכיוצא בזה), וביחוד שכיחים ביניהם שמות הנמצאים בספרי היחשׂ של עזרא ונחמיה. אולם יש גם שמות חדשים עם תוספת של יהו או בלעדיה (שם איש ידניה, שם אשה מבטחיה) או שמות נכרים גמורים – בבליים, פרסיים, מצריים. קהילת היהודים ביב מכונה בתעודות בשם “חילא יהודיא” על־פי התחייבותה הצבאית במבצר. כל משפחה הייחשׂה לדגל צבאי מיוחד ועל שם האיש היו נוהגים להוסיף גם את דגלו: “מנחם וענניה ממבצר יב, לדגל אדנבי”. הדגל היה נקרא על שם שר הגדוד, וכאן מצינו שמות פרסיים (ארדבן, וריזת ועוד). מצויים גם יהודים או “ארמיים”, הנמנים עם דגלי המבצר הראשי, הוא סונה. בני הישוב הצבאי היהודים היו עוסקים במלאכות של אנשי שלום: היו להם שדות ובתים, וקצתם היו גם בעלי כספים והיו מַלווים את כספם בשטרות. שטרות של מקח וממכר ואישות היו נכתבים על גבי פפיירים בלשון הארמית. על הרוב היו נכתבים בסונה, מרכז השלטון האזרחי של הגליל ומקום בית הדין. בבית המשפט היו נשבעים בשם יהו, הוא יהוה, אבל מצינו גם יהודיה אחת שנשפטה עם מצרית ונשבעה בשם סַתּי האלהות המצרית. ברשימה אחת של הנדברות שנאספו בין “החיל היהודי” לטובת מקדש יהו, נמנו גם סכומים לטובת “אשמביתאל” ו"ענתביתאל", כנראה מיני אלהות אליליים למחצה, שיירי כלאי־פולחן, שבשעתם גינה אותם ירמיהו הנביא בתוכחתו ליהודי מצרים (ירמיהו מ"ד). ואמנם ייתכן שסכומים אלו לטובת המקדשים האליליים לא מרצון ניתנו אלא מאונס והיו מין מס לטובת מקדשי המקום. כי קשה לאחד את ריבוי הפולחנים עם הקנאות לפולחן הלאומי, הנראית באיגרת הנ"ל. אנשים שהתענו והתאבלו במשך שלוש שנים על מקדשם ההרוס מן הנמנע הוא שנטו אחרי אלהים אחרים.¹¹

בפפיירים מסופר גם על־דבר חגיגית שבעת ימי פסח בישוב המצרי. בשנת 419 מזכיר חנניה – כנראה איש ירושלים – באיגרת מיוחדת לראש המושבה היהודית ביב, הוא ידניה הנ"ל, כי החודש ניסן ממשמש ובא ויש לחוג את שבעת הימים מט"ו עד כ"א בו, לא לאכול בימים האלו שום חמץ, לא לעשות שום עבודה וכיוצא בזה, ומחבר האיגרת נסמך על פקודת דריוש, המתירה או גם מצווה ליהודים לחוג את הפסח (בפפיירי הפגום מקום זה גם הוא מפוקפק). ידניה, הנזכר כמה פעמים בפפיירים מימי דריוש השני, היה ראש או זקן הישוב היהודי ביב. שמו נמנה בראש שמות הכהנים במקדש יהו, אבל קשה לברר אם היה בעצמו כהן גדול או רק מורשה חילוני מצד הקהילה.

מה שפנתה הקהילה בבקשה אל בגוהי פחת יהודה, וביחוד אל יוחנן הכהן הגדול בירושלים, מוכיח, כי הגולה המצרית עמדה ביחסים תדירים עם השליטים היהודיים בירושלים ועם השלטון הפרסי של מדינת יהודה. מכאן ראיה, כי קיים היה מבחינה דתית יחס ישר בין הישוב היהודי במצרים והמטרופולין ביהודה. יחס זה נתרופף, כנראה, לאחר שהונהגו בירושלים התיקונים החמורים של עזרא ונחמיה, שאסרו עבודת־המקדש מחוץ לעיר הקודש. בסוף המאה החמישית כבר היה המקדש שביֵב מתחרה בבית המקדש שבירושלים. לפיכך מובן, שיוחנן הכהן הגדול וחבריו בירושלים לא נענו לקול הישוב המצרי שקרא לעזור לו בהקמת המקדש ההרוס, עד שהוכרח לפנות לבגוהי הפחה ואפילו לבני סנבלט פחת שומרון, צורר יהודה וירושלים, בשעה שהשומרונים עצמם בנו מקדש לעצמם בהר גריזים להכעיס את היהודים. מכאן מובן גם הגידול המהיר ביותר של מצרים היהודית־יוונית בתקופה הסמוכה של שלטון יוון: לא מקרית ולא פתאומית היתה התהוותו של המרכז היהודי באלכסנדריה של מצרים היוונית אלא המשך והתפתחות של הגולה הקודמת בתקופת פרס.¹²