האיורים משנת 1883

 

ספר ראשון    🔗

פרק ראשון    🔗

ההצגה נמשכה זמן רב. ברברה הזקנה היתה ניגשת מדי פעם אל החלון, מטה אוזן שמא כבר נשמע שקשוק מרכבות. מצפה היתה לשובה של מריאנה, גברתה היפה, אשר הקסימה אותו לילה את קהל הצופים, בהופיעה בלבוש קצין צעיר בקטע הסיום שלאחר המחזה. הערב היתה ציפייתה של ברברה מתוחה במיוחד, שכן בנוסף לארוחה הקלה שהכינה לגברתה כרגיל, עמדה הפעם להפתיעה בחבילת הדואר שנתקבלה מנורברג; סוחר צעיר ועשיר זה ביקש, כנראה, להוכיח לאהובתו, כי אפילו במרחקים אינו מסיח דעתו ממנה.

ברברה, המשרתת הוותיקה, שהיתה למריאנה אשת סוד, יועצת, מתווכת וסוכנת בית כאחת, זכאית היתה להתיר את החבילה החתומה, וגם בערב זה לא עצרה כוח לעמוד בפני סקרנותה, שכן היתה נדיבותו השופעת של הארוס נוגעת ללבה יותר מאשר ללבה של מריאנה עצמה. לשמחתה הרבה מצאה בחבילה אריג מוסלין משובח וסרטי נוי חדשים בשביל מריאנה, ואילו לעצמה מצאה אריג כותנה, סודרים וצרור קטן של מטבעות כסף. באיזו רגשת לב והכרת תודה זכרה את נורברג הרחוק! באיזה להט נטלה על עצמה להרבות חנו בעיני מריאנה, להזכיר לה מה גדול החוב שהיא חבה לו ועד מה סומך הוא אל נכון על נאמנותה.

אריג המוסלין, שנתבהק ביתר שאת אל מול הסרטים הצבעוניים הפרושים למחצה, מונח היה על השולחן הקטן כעין מתנת חג־מולד; הנרות הוצבו במיוחד באופן שיהא אורם מגביר את הרושם; הכל היה ערוך כהלכה, כאשר קלטה הזקנה את קול צעדי מריאנה על המדרגות, ומיד חשה לקראתה. אולם מה נדהמה הזקנה, כאשר הקצינונת עברה על פניה בחפזה יתרה, ובלא לשעות כלל אל גילויי החיבה שלה, נכנסה פנימה, הטילה את כובע הנוצות ואת הסיף על השולחן, החלה פוסעת בלי הרף הלוך ושוב בתוך החדר, וכלל לא העיפה מבט על הנרות הדולקים ברוב חגיגיות.

“מה לך, חמדתי?” קראה הזקנה בתמיהה, “בשם אלוהים, ילדונת, מה אירע? ראי נא את המתנות האלו! וכי מי יכול היה לשלחן לך אם לא ידידך הנלבב? נורברג משגר לך מוסלין זה לכותונת לילה; במהרה יבוא הֵנה הוא עצמו; נראה לי שהוא נדיב ונלהב יותר משהיה אי־פעם”.

הזקנה סבה על עקביה וביקשה להראות לה גם את המתנות שקיבלה היא עצמה, ואולם מריאנה החזירה פניה מהן, וקראה בהתרגשות: “אל נא! אל נא! עתה איני רוצה לשמוע על כך; נעניתי לך, את ביקשת זאת, יהי כן! לכשיבוא נורברג אהיה שוב שלו, שלך, ותעשי בי כחפצך, אבל עד אותה שעה רוצה אני להיות שלי עצמי, ואפילו אלף לשונות לך, לא תרתיעיני מהחלטתי. רוצה אני להעניק את כל־כולי לאיש אשר אוהב אותי ואשר אני אוהבת אותו. אל תרעימי פנים! רוצה אני להתמכר לסערת־נפש זו, כאילו תימשך לעולמים”.

לא חסרו לזקנה טעמים ונימוקים להטיח נגדה, אך משנעשו דברי הוויכוח נמרצים ובוטים יותר ויותר, הסתערה מריאנה עליה ולפתה אותה בחזקה. הזקנה פרצה בצחוק רם. “רואה אני”, קראה, “כי אם חיי יקרים לי, עלי לדאוג לכך שתחזרי ותלבשי את שמלותיך מיד. מהרי, התפשטי! מקווה אני שהנערה תתנצל בפני על הסבל שגרם לי היוּנקר הפוחז; סלקי מעליך את המקטורן הזה וכל השאר! אין זה מלבוש נוח ביותר, וככל שעיני רואות, הריהו אף מסוכן בשבילך. כותפות אלו מלהיבות את דמיונך יותר מדי”.

ביקשה הזקנה להניח את זרועה עליה, אך מריאנה עקרה עצמה מתוך ידיה. “אל תמהרי כל כך!” קראה, “עודני מצפה לביקור הלילה”.

“לא טוב הדבר”, השיבה הזקנה, “הלא אין זה בן הסוחרים הצעיר, העדין, שטרם צימחה נוצתו?” – “דוקא הוא”, ענתה מריאנה.

“נראה הדבר כאילו הנדיבות קונה לך שליטה עליך”, לגלגה הזקנה, “מתמסרת את בהתלהבות יתרה לבני־תשחורת נטולי אמצעים דוקא. אל נכון יש קסם בכך לזכּות להערצה כמעניקה חסדים”.

“לגלגי כאוות נפשך, אני אוהבת אותו! אני אוהבת אותו! באיזו התפעמות־לב הנני מבטאה מלים אלו לראשונה! הרי זו אותה סערת־נפש ששיוויתי לפני כה רבות, בלא לדעת מה טיבה. כן, רוצה אני להשליך עצמי על צוארו! רוצה אני לאחוז בו, כאילו ביקשתי להחזיק בו לעד. רוצה אני לגלות לו מלוא אהבתי, ולחוש את אהבתו במלואה!”

“לאט לך”, אמרה הזקנה בנחת, “לאט לך! חייבת אני לקטוע את התרגשותך במלה אחת. נורברג בא! בעוד שבועים הוא בא! הנה מכתבו שהיה רצוף למתנותיו”.

“ואפילו עתיד אור היום לגזול את ידידי ממני, רוצה אני להעלים עיני מכך! ארבעה עשר יום לפני! כמוהם כנצח! מה רבים המאורעות העשויים להתחולל במשך ארבעה עשר יום, ומי יודע אילו תמורות צפונות בחיקם!”

והנה וילהלם בא. מה נלהבת היתה במַהֲרָהּ לקראתו! ומה נפעם היה הוא, בחבקו אותה כשהיא לבושה מדיה האדומים, ובאמצו את חזהָ, הנאפד אפודת אטלס לבנה, אל חזהו! למי העוז לתאר, למי הזכות לבטא את אושרם של צמד נאהבים! הזקנה סרה רוטנת הצדה; נתרחק נא גם אנו עמה, ונניח את המאושרים לנפשם.

פרק שני    🔗

למחרת היום, כאשר בירך וילהלם את אמו לשלום, שמע מפיה כי אביו רוגז עליו ביותר, וכי יש בדעתו לשלול ממנו את ביקורו היומי בתיאטרון מכאן ואילך. “גם אני עצמי”, הוסיפה, “מבקרת ברצון בתיאטרון מדי פעם, אולם לעתים תכופות אני מתחילה לשנוא אותו, שכן התמכרותך היתרה לבילוי זה מפריעה את מנוחת ביתנו. אבא שואל וחוזר ושואל: ‘מה תועלת בכך? כיצד יכול אדם לבזבז במידה כזו את זמנו?’”

“גם אני כבר נאלצתי לשמוע זאת מפיו”, השיב וילהלם, “ואולי נמהר מדי הייתי בתשובתי, אך, בשם שמים, אמא! האומנם כל דבר אשר אינו מכניס מיד כסף לארנקנו, או אינו מוסיף על רכושנו, חסר תועלת הוא? האם לא היה, למשל, ביתנו הישן מרווח דַיוֹ, ומוכרחים היינו לבנות לנו חדש? האין אבא מוציא מדי שנה חלק ניכר מרווחיו לשיפור חדרי הבית? טפיטי משי אלה ורהיטים אנגליים אלה, האין גם הם חסרי־תועלת? כלום לא יכולנו להסתפק בזולים מהם? לגבי דידי, לפחות, אין הרושם של אותם קירות מפוספסים, ואותם פרחים וסלסלות, דמויות ועיטורים, החוזרים ונשנים למאות על פניהם, נעים כלל. לכל היותר דומים הם בעיני למסך התיאטרון שלנו, ואולם מה שונה היא ההרגשה בשבתנו מולו! אף אם מוטל עלינו להמתין לעתים, הן בטוחים אנו כי לכשיוּרם, נהיה חוזים בדברים המרהיבים ביותר, דברים משעשעי־לב, מרחיבי־דעת ומרוממי־נפש כאחד”.

“לו אך הגבלת עצמך למידה הראויה!” אמרה האם, “גם אבא אוהב בידור לעת ערב; עם זאת נראה לו שהדבר מפזר את דעתך, וכשהוא מתכעס, הרי בסופו של דבר אני היא הנושאת בּאשמה; כמה פעמים אנוסה הייתי לספוג נזיפות מפיו בשל אותו משחק־בובות ביש־גדא שנתתי לך לפני שתים־עשרה שנה בחג־המולד, זה המשחק אשר העיר בך לראשונה את אהבת התיאטרון”.

"אל נא תטילי דופי באותו משחק־בובות, ואל יַכֵּךְ לבך על אהבתך ונדיבותך! הן היו אלה שעות העונג הראשונות שֶמוּנוּ לי בריקנות הבית החדש; עוד כיום ניצב כְּחַי לפני עיני אותו מעמד מופלא, כאשר לאחר מתנות חג־המולד הרגילות נתבקשנו לשבת אל מול אחת הדלתות הצדדיות. הדלת נפתחה, אך הפעם לא לשם התרוצצות בעדה רצוא ושוב, שכן היה הפתח חסום בתפאורה בלתי־צפויה. בחלקו העליון הותקנה פִּתְחָה, שפרגוד מסתורי חפה עליה. תחילה עמדנו כולנו מרחוק, אך משגברה סקרנותנו לראות מה הדברים הנוצצים והרעשניים המוסתרים מאחורי המעטה השקוף למחצה, נצטווינו לשבת איש על שרפרפו ולהמתין באורך רוח.

“הכל ישבו דוּמם; משרוקית הכריזה על ההתחלה; משנגלל הפרגוד, נתגלה פְּנִימוֹ של היכל צבוע ארגמן. הופיע שמואל הנביא עם יונתן, וקולותיהם העזים, בדברם זה עם זה, עוררו בי יראת־כבוד יתרה. עד מהרה הופיע גם שאול המלך, שהוּכה במבוכה נוכח דברי החרפות של הלוחם הפלשתי כבד הגוף, הקורא אותו, או את אחד מאנשיו, למלחמת בינים. מה הוקל ללבי, משהופיעה דמותו הננסית של בן ישי הרועה, במקלו, בילקוטו ובקלעו, והוא מקרטע לפני שאול ואומר: ‘מלכי הרם ואדוני! אל יפול לב אדם עליו: אם יאות לי הוד מלכותו, אלך אנוכי ואלחם עם הענק הזה!’ – בכך נסתיימה המערכה הראשונה, והצופים במחזה היו משתוקקים לראות מה עשוי להתחולל עתה; הכל ציפו שתיפסק המוסיקה עד מהרה. סוף סוף הורם הפרגוד שוב. דויד הועיד את בשרו של הענק לעוף השמים ולבהמת השדה; הפלשתי חירף וגידף, והיה רוקע בשתי רגליו; לבסוף נפל כבול־עץ, והכל נגמר בכי־טוב. הנשים הופיעו בשירה: ‘הִכָּה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו!’ ראש הענק הובא לפני המנצח הקטן, שקיבל עתה את בת המלך היפה לאשה. רבה היתה השמחה, עם זאת חרה לי על היות הנסיך המנצח כה זעיר במידותיו; מתקיני הבובות ביקשו, כנראה, להדגיש את ננסיותו של דויד לעומת גלית הענק, עד כי לא נמנעו מלהפריז בקווי אופיה של כל דמות. מבקש הייתי לדעת, אמא, לאן נעלמו אותן בובות? אך זה הבטחתי להראותן למישהו מידידי, שנהנה מאד בשמעו מפי על משחק ילדים זה”.

“לא ייפלא בעיני שדברים אלה שמורים בזכרונך בצורה חיה כל כך, שהרי מרגע ראותך אותם שבו את לבך כליל. יודעת אני כי משכת מִכֵּלַי את ספרון המחזה לידיך, ושיננת בעל־פה את המחזה כולו; לא הבחנתי בכך עד שראיתיך מעצב את דמויותיהם של גלית ודויד בשעוה, שם בפיהם את נאומיהם זה אל זה, ולבסוף מעניק סנוקרת הגונה לענק, נוטל את ראשו המגודל, התקוע באמצעות סיכת־ביטחון גדולה, ומדביקו במאחז־שעוה אל ידו של דויד הקטן. גאוות אֵם על זכרונך המצוין ועל הפאתוס הרב של נאומיך מילאה אז את נפשי, ומיד גמרתי אומר בלבי למסור את להקת העץ לרשותך. אלא שלא שיערתי לי אז כי שעות רבות של צער תיגרמנה לי בשל כך”.

“אל נא יַכֵּךְ לבך”, השיב וילהלם, “שהרי העניקו לנו בילויים אלה שעות רבות של עונג”.

כתום אותה שיחה קיבל וילהלם מידי אמו את המפתח; מיהר ומצא את הבובות, וכהרף עין הועתק לאותם זמנים שבהם עדיין נדמו לו בובות אלו כאילו חיות הן, כאילו היו אצבעותיו המיומנות וקולו המתרונן מפיחים בהן רוח חיים. הוא נטל אותן עמו אל חדרו, והצפין אותן יפה יפה.

פרק שלישי    🔗

אם אמנם נכון הוא מאמר הבריות, כי יפה האהבה הראשונה מכל שעולה בגורלו של אדם לחוּש בחייו, הרי שחייבים אנו לשבח על אחת שבע את גיבורנו, שזכה לרוות מנעמי רגעים בודדים אלה במלואם. מעטים הם האנשים הזוכים למנת חסד גדושה כזו, ואילו למרבית הבריות מזַמנים ביכורי האהבה בית־ספר קשה שאינו מעניק להם אלא הנאה זעומה בלבד, והם נאלצים להסתלק עד מהרה ממיטב יחוליהם ולוותר כליל על המרחף לפני עיניהם כהתגלמות האושר.

תשוקתו של וילהלם אל הנערה שובת הלב התנשאה על כנפי הדמיון; לאחר היכרות קצרה זכה בחסדיה, ומצא עצמו שייך כולו לנפש שכה אהב ואף העריץ; שכן הופיעה לפניו לראשונה באור היקרות של במת התיאטרון, ולהיטותו לאמנות המשחק נתמזגה עם אהבתו הראשונה לאשה. מנעוריו העתירו עליו החיים שמחות, שטופחו ונתעלו בכוח דמיונו העשיר. אורח התנהגותה המיוחד של אהובתו, שנבע מנסיבות חייה, אף הגביר את רחשי לבו; חששותיה המתמידים, שמא יגלה ארוסה את יחסה עמו בטרם עת, נסכו עליה חן של חרדה ובושה כאחת; התפעמותה לקראתו נעשתה שוקקנית יותר, ואפילו חרדתה נראתה כמוסיפה על עדנת רגשותיה; בזרועותיו היתה נלבבת מכל.

משחלף השיכרון הראשון של אושרו, והיה צופה אחורה אל מהלך חייו, היה הכל כחדש בעיניו; תפקידיו נראו לו מקודשים יותר, ליבוביו – ערניים יותר, לקחיו – ברורים יותר, כשרונותיו – איתנים יותר, כוונותיו – מוחלטות יותר. אי לכן השכיל על נקלה לכלכל את מעשיו באופן שיוכל להתחמק מגערות אביו, להרגיע את אמו ולשגות באהבת מריאנה באין מפריע. היה עושה את מלאכת יומו בדייקנות, נמנע מביקורים יתרים בתיאטרון, מסביר פנים על יד השולחן עם ערב, ובעת עלות הכל על משכבם, היה חומק בלאט, עטוי מעילו, אל הגן, ואץ בלא מעצור אל אהובתו, כאילו היה דם לֵיאַנְדֶר¹ זורם בעורקיו.

“מה הנך מביא עמך?” שאלה מריאנה, בבואו אליה ערב אחד ובהושיטו לה חבילה, שעוררה את סקרנותה של הזקנה בתקוה למתנה נעימה. “לא תנחשי זאת”, השיב וילהלם.

מה השתוממה מריאנה ומה נתאכזבה ברברה, שעה שהותר החיפוי ונתגלתה ערימה סבוכה של בובות, כל אחת כזרת אורכה. משטרח וילהלם

להפריד בין סבכי התיל ולהציג כל דמות בפני עצמה, היתה מריאנה צוחקת בקול רם, ואילו הזקנה חמקה נרגזת מן החדר.

לזוג נאהבים די בזוטה כלשהי שיהיו משתעים יחד, ואמנם בילו ידידינו אותו ערב במירב הנעימות. הלהקה הקטנה נבדקה במדוקדק, וכל בובה ובובה היתה נושא בפני עצמו לעיוּן ולשחוֹק. שאול המלך, בעל כתר הזהב ומעיל הקטיפה השחור, לא נשא חן בעיני מריאנה כלל; לדבריה נראה נוקשה וקפדן מדי. מאידך גיסא התחבב עליה יונתן בסנטרו החלק, בבגדו הצהוב והאדום, ובטורבן שעל ראשו. אפילו למדה חיש קל להטות אותו ברוב חן על חוט התיל אנה ואנה, שיהא מחווה קידות אגב הצהרות אהבה. כנגד זאת לא נטתה להקדיש שום תשומת לב לשמואל הנביא, אף שווילהלם היה משבח את חושנוֹ הקטן, בהוסיפו שהטַפְטָה המבהיקה של אֲפוֹדוֹ לקוחה משמלתה הישנה של סבתא. דויד נראה לה קטן מדי, וגליַת גדול מדי; היא נשארה, אפוא, נאמנה ליונתן שלה. כה השכילה לטפל בו ולהעתיר עליו סימני חיבה, אשר הועתקו לבסוף ממנו אל ידידנו, עד כי גם הפעם שימש המשחק הקליל פתח לשעות בילוי מאושרות.

מעדנת חלומותיהם הערבים העיר אותם רעש שהגיע מן הרחוב. מריאנה שאלה לפשר הרעש את פי הזקנה, שהיתה עדיין שקודה כרגיל על המלתחה, כדי להכין את האביזרים הדרושים לצרכי הצגת התיאטרון הבאה. הזקנה מסרה כי חבורה עליזה של בחורים מבוסמים פרצו זה עתה מתוך המרתף האיטלקי, שבו כילו כמות ניכרת של יין־שמפניה, בנוסף לצדפות הטריות שהגיעו לא מכבר.

“חבל”, אמרה מריאנה, “שלא עלה גם על דעתנו לסעוד את לבנו”.

“עוד לא איחרנו את המועד”, השיב וילהלם והושיט לואידור לזקנה, “אם תשיגי בשבילנו את מבוקשנו, תהיי גם את שותפת להנאה”.

נזדרזה הזקנה, ולאחר שעה קצרה היה שולחן ניצב לפני צמד הנאהבים וסעודה קלה ערוכה עליו. גם הזקנה נקראה לשבת עמם, ושלשתם אכלו, שתו ונהנו.

במסיבות כמו אלו אין מחסור בחומר לשיחה. מריאנה שבה ופתחה לדבר ביונתן שלה, והזקנה ידעה להסב את השיחה לנושא החביב על וילהלם. “יום אחד כבר סיפרת לנו”, אמרה, “על הצגת הבובות הראשונה בליל חג־המולד; נעם לנו אז סיפורך. זכור לי כי הפסקת אותו באמצע, כשעמדת לספר על הופעת הבַּלֶט. עתה הנה מכירים אנו את הלהקה הנכבדה שביצעה את הגדולות ההן”.

“כן”, אמרה מריאנה, “המשך לספר לנו על כל שהתרגש עליך אחר כך”.

“תחושה נעימה היא זו, מריאנה חביבה”, אמר וילהלם, "להיזכר בזמנים משכבר, ובטעויות נושנות ששוב אינן עשויות להזיק, ביחוד אם זכינו בינתים לעלות לרמה שממנה ניתן לנו לצפות סביבנו ולסקור את הדרך שעשינו.

מה נעים להעלות על זכרוננו אותם מכשולים, שלעתים קרובות נואשנו בלב דואב מלהתגבר עליהם, ולהשוות מתוך שביעות רצון את התפתחותנו כיום עם כל אשר טרם גמל בנו אז. ואולם, אין ערוך לאושרי עתה, שכן בדברי אתך כרגע על העבר, הריני צופה גם קדימה אל ארץ החמדה, שאנו עתידים להלך בה יד ביד, לאורכה ולרוחבה".

“כיצד היה אותו בַּלֶט?” שיסעה הזקנה את דבריו, “חוששת אני שלא הכל נתרחש כמתוכנן”.

“אדרבא”, השיב וילהלם, "טוב מאד היה! אותם כרכורים משעשעים של כושים וכושיות, רועים ורועות, גמדים וגמדות, השאירו בי זכרון עמום לכל ימי חיי. לאחר מכן נפל המסך, נסגרו הדלתות, וכל החבריא הקטנה, מסוחררים כשיכורים, אצו לישון. ואילו אני, כזכור לי היטב, לא יכולתי עדיין להירדם; ביקשתי כי יסופר לי עוד, ושאלות רבות הוספתי ושאלתי; אך בלא רצון השלמתי עם הליכתה של האומנת שהשכיבה אותנו במטותינו.

“למחרת נעלמה, למרבה צערי, כל מערכת הקסם, כלעומת שהופיעה; החיפוי המסתורי הוסר מן הדלת, ושוב היו הכל עוברים דרך אותו פתח מחדר לחדר; כל הרפתקאות הלילה לא השאירו שום עקבות אחריהן. אחי ואחיותי היו משחקים בצעצועים ברוצם רצוא ושוב; רק אני הייתי משוטט אנה ואנה, ולא יכולתי להשלים עם העובדה כי אמנם לא נשארו אלא דלתים במקום שהיה אך אמש כה שופע קסם. הה, אפילו אדם המחפש את אהבתו האבודה, אי אפשר שיהיה אומלל כמוני אז”.

מבט שכור־גיל שהעיף במריאנה הוכיח לה כי אינו חרד כלל, שמא עלול הוא עצמו להיקלע אי פעם למצב כמו זה.

פרק רביעי    🔗

“משאלתי היחידה היתה זו לאחר מכן”, המשיך וילהלם, "לראות ביצוע שני של אותה הצגה. פניתי לאמא, והיא תרה אחרי שעה נוחה כדי לדבר על כך עם אבא; אלא שטרחתה היתה לשוא. מחזיק היה בדעה כי רק להנאות נדירות נתונה הוקרתם של הבריות, וכי זקנים וילדים אינם יודעים להעריך את הטוב הנקרה להם יום יום.

"ודאי היינו נאלצים לצַפות עוד זמן רב, אולי עד לחג המולד השני, אילולא היה גם אותו איש אשר חיבר וביים את ההצגה בסתר, מתאווה לחזור עליה, ואגב כך גם להוסיף משחק סיום בשביל ליצן חדש שהתקין.

"היה זה גבר צעיר מחיל התותחנים, מחונן בכשרונות רבים ומצטיין בתבונת כפים, שסייע הרבה בידי אבי בעת הבניה, ואף קיבל ממנו תגמולים ביד רחבה; כדי לגלות רגשי תודתו למשפחתנו הקטנה, נתן לפטרונו, כמתנת חג־מולד, תיאטרון ערוך ומותקן זה, אשר בנה, חיטב וצבע בעצם ידיו בשעות של פנאי בימים משכבר. הוא הוא אשר הניע את הבובות בעת ההופעה, בסיועו של אחד המשרתים, וקולו היה זה אשר שמענו כאשר מילא בחילופי גוונים את התפקידים השונים. בלא קשיים יתרים עלה בידיו לשכנע את אבא, והלה, מתוך אדיבות כלפי ידידו, ניאות לעשות את אשר מנע מילדיו מתוך הכרה. קיצורו של דבר, התיאטרון הוקם שוב, כמה מילדי השכנים הוזמנו לביתנו וההצגה נשנתה.

"אם בפעם הראשונה רוויתי שמחה מעצם ההפתעה וההשתוממות, הנה בפעם השניה התענגתי בעיקר על ההזדמנות שניתנה לי לבדוק ולחקור. כיצד פועל כל זה? זו היתה השאלה שהעסיקה אותי. כי לא הבובות עצמן הן המדברות, זאת כבר הסקתי בפעם הראשונה; כי אין הן מתנועעות מאליהן, אף זאת שיערתי; אך מדוע הכל מרהיב כל כך, כאילו בכל זאת היו הבובות עצמן מדברות ונעות? מהיכן באים האורות, והיכן מסתתרים האנשים העושים במלאכה? חידות אלה הדריכוני מנוחה, וכן רבה היתה תשוקתי להימנות עם המוקסמים והקוסמים כאחד, להיות ידי עושות במשחק ועיני חוזרות ושוגות בשמחת ההשליה בעת ובעונה אחת.

“משהגיעה ההצגה לסיומה, ונערכו ההכנות למשחק הסיום, קמו הצופים והיו מפטפטים זה עם זה. אותה שעה נדחקתי והתקרבתי אל הדלתים, ושמעתי את הנקישות שעלו ממלאכת ההכנות בפנים. הרמתי את השטיח שהיה תלוי למטה והצצתי מבעד למתקנים. אמי חשה במעשי ומשכה אותי אחורה, אלא שבכל זאת הספקתי לראות כיצד נארזו יחד במגרה אחת, שאול, גלית וכל האחרים, ככל אשר יְכוּנוּ, ידידים ואויבים כאחד. סקרנותי, שסופקה רק למחצה, ניעורה ביתר שאת. אותו רגע גם ראיתי, למרבה הפתעתי, את הסֶגֶן שהיה שקוד על מלאכתו בקודש הקדשים. לאחר מכן לא משך עוד הליצן המדלג את לבי, הגם שהרבה להקיש בעקביו, אלא שקעתי בעיון מעמיק. נוכח הדברים שנתגלו לי נעשיתי רגוע ובלתי רגוע כאחד. רק לאחר שנודע לי שמץ־מה, חשתי כי איני יודע מאומה, ואכן צדקתי בכך: עדיין חסרה לי ראיית הקשר בין הדברים, והרי קשר זה הוא הוא העיקר”.

פרק חמישי    🔗

“בבתים מסודרים ומותקנים יפה”, המשיך וילהלם, "חשים ילדים את עצמם בדומה לחולדות ועכברים, כפי שיש לשער: עיניהם לטושות אל כל החורים והסדקים שבבית, שבהם הם עשויים למצוא דברי לקיקה המנוּעים מפיהם. הרבה ממתיקותם של ימי הילדות, מקורה בתענוגות אלה, המהולים חרדה של מים גנובים.

"יותר מכל אחי ואחיותי הייתי אנכי ער לכל מפתח שנשאר תקוע בחורו של מנעול. יראת כבוד רבה היה לבי רוחש כלפי אותן דלתות נעולות, שעל פניהן הוטל עלי לעבור במשך שבועות וחודשים, ואשר רק לעתים רחוקות, כל אימת שאמי קרבה אל הקודש כדי להוציא משהו משם, ניתן לי להעיף מבט גנוב בעדן. דוקא משום כך הרביתי לנצל כל הרף עין שזימנו לידי עובדות משק הבית בהיסח הדעת.

"מבין כל הדלתות משכה את לבי ביותר, כמסתבר מאליו, דלתו של חדר המזווה. אך מעטות מבין השמחות המזומנות לנו, עשויות להשתוות לאותה תחושה שחשתי כל אימת שאמא היתה קוראת לי פנימה כדי שאסייע בידיה להוציא דבר־מה משם, ואני זוכה הייתי בכמה שזיפים מיובשים, אם מטוב לבה שלה, ואם ממעשה ערמה שלי. האוצרות המעורמים שם זה על גב זה היו שובים את דמיוני כליל בשפעתם, ואף ריחם המופלא של מיני התבלינים השונים היה פועל עלי את פעולתו המגרה, שעל כן מעולם לא החמצתי שום הזדמנות לספוג לפחות משהו מן המרחף באותו חלל, שעה שנפתח לפני. והנה, בבוקרו של יום ראשון אחד, ראיתי את מפתחו של אותו חדר תקוע במנעול הדלת. כפי הנראה מיהרה אמא באותו רגע, לשמע צלצול הפעמון, אל הדלת הראשית. כל הבית היה שרוי בדממה שַבַּתית עמוקה. משצדה עיני את המפתח, חלפתי לאורך הקיר פעמים מספר בזהירות, ולבסוף התקרבתי חרש ופתחתי את הדלת. תוך פסיעה אחת מצאתי עצמי בין אותם מכמני אושר נכספים מכבר. העפתי מבט מהיר על התיבות, השקים, קופסאות הפח, החפיסות וצנצנות הזכוכית שלפני; מהסס הייתי במה לבחור, אך עד מהרה חפנתי לי מעט מהשזיפים המצומקים החביבים עלי, מילאתי את כיסי בכמה תפוחים מיובשים, והסתפקתי בכך שהוספתי עליהם קליפת תפוז מרוקחת. כבר היה בדעתי לחזור ולחמוק החוצה עם שללי זה, אלא שלפתע נתלו עיני בצמד תיבות שהיו ניצבות יחד. אחת מהן לא היתה סגורה כראוי, וחוטי תיל מצוידים בוָויוֹת נשתרבבו ממנה. אחוז ציפיה הסתערתי עליהן, והתלהבותי הרקיעה שחקים כאשר גיליתי בתוכן את עולמם המרנין של גיבורי, שהיו ארוזים בהן זה על גבי זה. ביקשתי להרים את אלה שהיו מונחים למעלה, כדי להזין עיני בהם רגע קט, ולאחר מכך לשלוף ולהוציא את אלה המונחים מתחת להם, אלא שמיד נתבלבלו חוטי התיל הדקים. נתקפתי דאגה וחרדה, שגברו לשמע נקישות כלשהן שהקישה המבשלת במטבח הסמוך. חיש דחקתי הכל פנימה ככל שניתן לי, וסגרתי את התיבה; רק ספרון קטן, מחזה דויד וגלית, שמונח היה למעלה, שמתי בכלי. עליתי חרש במעלה המדרגות, ומילטתי את עצמי ואת שללי אל עליית הגג.

"מאותו יום הקדשתי את כל שעותי לקריאה ביחידות באותו ספרון. שוב ושוב חזרתי על המחזה כדי לשננו בעל־פה. בדמיוני תיארתי לי מה נהדר היה הדבר, אילו יכולתי להחיות גם את גיבורי המחזה במו אצבעותי. הייתי רואה את עצמי כדויד וכגלית כאחד. בכל הפינות של עליית הגג, האורוות, הגן, במסיבות ממסיבות שונות, משנן הייתי לעצמי את דברי המחזה, עד כי נטמע בתוכי. ידעתי את כל התפקידים על בוּריָם, אלא שעל פי רוב נטלתי עלי את תפקידי הגיבורים הראשיים, ואילו בני הלוויה האחרים נתלוו אליהם מעצמם בזכרוני. יומם ולילה היו מהדהדים בלבי דבריו עזי הנפש של דויד, שבהם הועיד לקרב את גלית, הענק הרברבן; לעתים קרובות הייתי לוחש אותם לעצמי; איש לא שם לב לכך, פרט לאבא שהבחין כפעם בפעם בדברים אלה שבפי, והיה משבח בינו לבין עצמו את זכרונו המצוין של ילדו, המסוגל לאגור כל אלה במוחו לאחר שהקשיב להם פעמיים בלבד.

"במשך הזמן הרהבתי עוז יותר ויותר, עד שערב אחד דיקלמתי לפני אמי את חלק הארי של דברי ההצגה, שהיו מושמים, כביכול, בפי שחקנים שהתקנתי לי מכמה גושי שעוה. היא הקשיבה, הרבתה לשאול ולחקור, עד שהודיתי.

"נתמזל מזלי וגילוי זה חל בימים שאותו סגן גילה ממילא את רצונו להביא אותי בסודו של תיאטרון הבובות. מיד סיפרה לו אמי על הכשרונות הבלתי צפויים של בנה. הסגן השכיל להשיג למטרה זו שני חדרים בקומה העליונה, שהיו פנויים בדרך כלל. אחד החדרים נקבע לצופים, משנהו לשחקנים, וכפתח הבמה נועד שוב מִפְתַח הדלת שביניהם. אבא ייפה את כוח ידידו להתקין את הכל, ואילו הוא עצמו נראה כמסתכל על הדברים מבין אצבעותיו, על פי העיקרון שאין להראות לילדים כמה אהובים הם על הוריהם, שמא יהיו מחזיקים טובה לעצמם. סבור היה שמן הראוי להעמיד פנים חמורות גם בשעות שמחתם, ולפעמים אף להשבית אותן במתכוון, ובלבד שלא תביא אותם שביעות רצונם לידי הפרזה והשחתה.

פרק שישי    🔗

"הסֶגֶן הציב, איפוא, את התיאטרון ודאג לכל הדרוש. שמתי לב כי הִרבָּה לבוא אותו שבוע אל ביתנו שלא בשעות הרגילות, ושיערתי לי לצורך מה. תשוקתי גאתה בקרבי, בחזותי מראש שעד ליום השבת לא יינתן לי להשתתף בהכנות. סוף סוף בא היום המיוחל. בשעה חמש לפנות ערב בא מדריכי וקראַני לעלות עמו. רועד מגיל נכנסתי, ולעיני נגלו הבובות התלויות משני צידי המתקן, לפי הסדר שבו הן עתידות להופיע; התבוננתי בהן בעיון, עליתי אל הכַּן שמעל לבמה, ומצאתי עצמי מרחף ממעל לאותו עולם קטן. לא בלי יראת כבוד הסתכלתי למטה מבעד לנסרים, בזכרי את הרושם המרהיב של כל המכלול הזה מבחוץ. חשתי כי הנה הובאתי בסוד הדברים, אל מאחורי הפרגוד. ערכנו נסיון ראשון והכל עלה יפה.

"כבר למחרת היום הִזמַנו חבורת ילדים והצגנו לפניהם. ביצוענו היה מצוין, פרט לכך שיונתן שלי נשמט רגע אחד מידי בלהט העבודה, ונאלצתי להושיט ידי מטה כדי להרימו. מקרה זה, שקטע בצורה קשה את אשליית הצופים, היסב צחוק לכולם ופגע בי ביותר. אבי, שבמתכוון היה מסתיר בלבו את הנאתו מילדו המוכשר, שש על התקלה כמוצא שלל רב; בביקורתו לאחר הסיום עט על כל מגרעת, והעיר כי ההצגה היתה נאה למדי, אילולא נכשלנו בדא ובהא.

"נפגעתי עד עמקי לבי, ואותו ערב הייתי מדוכדך ביותר, אולם שנת הלילה הפיגה את צערי, ולמחרת בבוקר חשתי עצמי מאושר. בנפשי פנימה בטוח הייתי כי הצטיינתי במשחקי, פרט לאותה תאונה. גם הצופים במחזה לא חסכו שבחים מפיהם, ואף גילו דעתם כי אמנם, הצטיין הסֶגֶן בהשמעת קולות עבים ודקים לסירוגין, אלא שחיתוך דיבורו היה קשה ומעושה בדרך כלל, ואילו השחקן המתחיל גילם את תפקידי דויד ויונתן להפליא. במיוחד שיבחה אמי את ביטויי החפשי שעה שהועדתי את גלית לקרב והצגתי את דמות המנצח העניו לפני המלך.

"למרבה שמחתי לא פורק התיאטרון, ומשהגיע האביב ולא היה עוד צורך בהסקה, הייתי עולה בשעות הפנאי שלי לעליית הגג, משתרע על הכַּן, ומפעיל את הבובות במשחק ערני זו כנגד זו. לעתים קרובות הייתי מזמין לשם את אחַי וחברַי; אך גם כאשר לא רצו לבוא, והייתי שרוי יחידי למעלה, הייתי משקיע את כל כוח דמיוני בעולם הקטן, אשר לבש עד מהרה צורה חדשה.

"פעמים ספורות בלבד הצגתי אותו מחזה ראשון, שרק בשבילו נועדו והותאמו הבמה והבובות, וכבר חדל לשמח את לבי. לעומת זאת נתגלגלו לידי, מבין ספריו של סבי, קובצי ‘הבמה הגרמנית’² ותרגומים של אופרות איטלקיות, ושקעתי בהם מעל לראשי. מחשב הייתי את מספר הנפשות הפועלות במחזה, וניגש להצגתו בלא שהיות יתרות. כך, למשל, נאלץ שאול המלך, באדרת הקטיפה השחורה שלו, ללבוש את דמותם של שוֹמיגְרַם, קַטוֹ ודריווש³ חליפות. עם זאת מן הראוי לציין שמחזות אלה לא הוצגו מעולם בשלמותם; על פי רוב הוצגה מהם רק המערכה החמישית, שבה, כרגיל, דוקרים הגיבורים זה את זה למוות.

"אך טבעי הדבר שיותר מכל נמשכתי אחר האופרה, וזאת בזכות העלילות וההרפתקאות הסבוכות המתחוללות בה. מצאתי בה סערות ים, אלים היורדים מענני מרום, וכן ברקים ורעמים ששימחו את לבי ביותר. מסתייע הייתי בצבעים, בנייר ובקרטון. מצליח הייתי להפליא בהתקנת תפאורה של לילה; הברק היה ממש נורא למראה; רק הרעם לא תמיד עלה בידי, אלא שדבר זה לא נחשב הרבה בעיני. האוֹפרות זימנו לי, כמו כן, הזדמנויות רבות יותר לשתף את דויד וגלית, שלא נמצא להם כל מקום בדרמה סתם. מיום ליום נקשרתי ביתר שאת לאותה פינת יקרת שהרוותני עונג; חובה עלי להודות כי לא מעט הוסיף על כך הריח אשר דבק בבובות מעת היותן במזווה.

"תפאורות התיאטרון שלי הלכו ונשתכללו; זריזות שרכשתי לי מילדות בשימוש במחוגה, בחיתוך קַרטוֹן ובעיטור תמונות, היתה לי עתה להועיל. אך דווקא משום כך חרה לי מאד הדבר שלעתים קרובות היה הרכב המשתתפים מונע ממני את בימויָם של מחזות גדולים.

"מדרך משחקן של אחיותי, שהרבו להלביש ולהפשיט את בובותיהן, למדתי כיצד להשיג קמעה קמעה בגדים להחלפה גם בשביל גיבורי שלי. ניתן לפרום את המטליות הצמודות לגופיפיהם, לאַחוֹתן יחד ככל האפשר, לחסוך מעט כסף כדי לקנות בו סרטים וקישוטים מבריקים חדשים, לקבץ כמה פיסות של טפטה בתורת נדבה, ומעט מעט לאסוף בדרך זו מלתחת תיאטרון ראויה לשמה, שאף שמלות חישוקים לגברות לא תחסרנה בה, חלילה.

“עתה היו ללהקה תלבושות די והותר, ויהיה המחזה גדול ככל שיהיה; הרי שהיה מקום להניח, כי מכאן ואילך תקויימנה ההצגות בתכיפות בזו אחר זו; ואולם גם אותי קרה כמקרה ילדים רבים המפליגים בתכניות מרחיקות לכת – הם מרבים בהכנות, מנסים פה ומנסים שם, ולבסוף משאירים הכל מוטל כאבן שאין לה הופכין. בחסרון זה שבי חייב אני להודות. עיקר הנאתי היה מן ההמצאה ומהפעלת כוח הדמיון. כפעם בפעם היה מחזה כלשהו מעורר את התענינותי על שום סצינה מסוימת שבו, ומיד דאגתי להתקנת תלבושות חדשות. תוך כדי הכנות כגון אלו, נתבלבלו ואבדו התלבושות המקוריות של גיבורי, עד ששוב אי אפשר היה לקיים את ההצגה הראשונית. המשכתי להתמכר לדמיוני ולערוך הכנות וניסויים בלי הפוגה, בניתי לי אלפי מגדלים פורחים באויר, ולא חשתי כלל שבכך הרסתי את עצם הבנין הקטן מיסודו”.

תוך כדי סיפור זה היתה מריאנה מעתירה אותות חיבה על וילהלם, כדי להעלים מעיניו את התנמנמותה. אף שתיאוריו בידחו את דעתה, מצאה אותם פשוטים מדי לטעמה, ואילו השיקולים הנלווים אליהם נראו לה כבדים מדי. היא הניחה ברוך את כף רגלה על רגל אהובה, והשפיעה עליו גילויי תשומת לב והוקרה. שותה היתה מכוסו, וּוילהלם משוכנע היה כי אף מלה מסיפורו אינה יורדת לטמיון. לאחר הפסקה קלה אמר: “עתה הגיע תורך, מריאנה, שתהיי משתפת אותי בשמחות הילדות הראשונות שלך! תמיד עסוקים היינו בהווה מכדי שניתן את דעתנו לספר זה לזה את עברנו. אנא, ספרי לי: באילו נסיבות חיים נתחנכת את? מה הם הרשמים העזים הראשונים שנחרתו בזכרונך?”

שאלות אלו עשויות היו להביא את מריאנה במבוכה רבה, אילולא נחלצה הזקנה לעזרתה מיד. “הסבור הנך”, אמרה האשה החכמה, “כי כמוך הקדשנו גם אנו תשומת לב כה רבה לאשר עבר עלינו בילדותנו, וכי יש גם ביכולתנו לספר על מאורעות מענינים כל כך? ואפילו היו לנו דברים לספר עליהם, כלום היה עולה בידינו לשַוות להם חן כדי כך?”

“כאילו יש צורך בכך!” קרא וילהלם, “אהבתי ליצור חביב, עדין ונלבב זה היא כה רבה, עד כי צר לי על כל רגע מחיי שביליתי בלעדיו. לו יינתן לי, לפחות, להשתתף בעבָרֵך בכוח דמיוני: ספרי לי את הכל, ואני אספר לך הכל. הבה נשקיע עצמנו בהשליה זו ככל שנוכל, כדי לנסות ולזכות באותם זמנים שאבדו לאהבתנו”.

“אם הנך מפציר בנו כל כך, ניענה לך ברצון”, אמרה הזקנה, “אך ספר לנו אתה תחילה, כיצד צמחה ועלתה נטייתך לתיאטרון? כיצד התאמנת, כיצד פיתחת את כשרונך, עד שכיום עשוי אתה להיחשב לשחקן מעולה? ודאי לא חסרו הרפתקאות משעשעות בדרכך זו. חבל ללכת לישון כבר עכשיו. עוד בקבוק אחד שמור עמי; ומי יודע אם נוכל בזמן הקרוב לשוב ולשבת יחדיו בנחת ובשלוה כמו הערב”.

מריאנה נעצה בה מבט נוגה. וילהלם לא חש מאומה והמשיך בסיפורו.

פרק שביעי    🔗

"משגדלה ונתרחבה החבורה שלי במספר משתתפיה, היו שעשועי הנעורים שלנו פוגעים בשעות הרוגע של התיחדותי. תכופות החלפתי את תפקידי והייתי עתים צייד, עתים חייל, עתים פרש, הכל כפי צורך משחקינו; עם זאת היה לי יתרון־מה על פני האחרים, שכן ידעתי להתקין בצורה נאה את האבזרים שנזקקנו להם. רוב החרבות, למשל, היו מעשה ידי; אני קישטתי והזהבתי את המזחלות; יצר חבוי שבי היה מדריכני מנוחה עד אם שיוויתי לחבורה שלנו דמות לוחמים קדמונים. הותקנו קסדות עדויות ציצות נייר, הוכנו מגינים ואף שריונים, ולא מעט מחטים נשברו אגב כך בידי החייטים והתופרות שגייסנו לעזרתנו מבין משרתי ביתנו.

"אחדים מעוזרי הצעירים היו עתה מצוידים יפה; ציוד דל סוּפק מעט מעט גם ליתרם, וביחד נצטרף צוות ראוי לשמו. צועדים היינו בחצרות ובגנים, חובטים באומץ זה במגינו של זה וזה בראשו של זה; לא פעם נתגלעה אי־הבנה, אך זו היתה מתישבת עד מהרה. ואולם, משחק כגון זה, שהיה משעשע מאד את האחרים, לא היה מספק אותי עוד משחזרנו עליו פעם אחר פעם, ואפילו פעמים אחדות בלבד. למראה הדמויות החמושות הרבות נתגבשו בי בהכרח אותם מושגי האבירות, שמילאו את מוחי בלאו־הכי מששקעתי כולי בקריאת רומנים ישנים.

"הספר ‘ירושלים המשוחררת’⁴, בתרגומו של קוֹפֶּן, שנפל לידי, כיוון לבסוף את רעיונותי הערטילאיים לאפיק מסוים. אמנם, היצירה כולה היתה למעלה מהשגתי, אך היו קטעים מתוכה שידעתי בעל־פה, ותיאוריהם ניצבו כחיים לפני עיני תמיד. במיוחד שבתה את לבי דמותה של כלורינדה בכל מעשיה ודרכיה. גבריותה הנשית והמלאוּת הרוגעת של הווייתה פעלו על רוחי הצומחת יותר מקסמיה המעוּשים של ארמידה, אף כי לא זלזלתי גם בגנה שלה.

"עשרות ומאות פעמים, מדי טיילי עם ערב על הגזוזטרה שבין גמלוני ביתנו, ועיני משקיפות על הסביבה, שעה שהשמש השוקעת מעלה דמדומים רוטטים על פני האופק, הכוכבים ניצתים, אפלת הלילה פורצת מכל הפינות והשקעים, וקול ניסורם של הצרצרים נוקב את הדממה החגיגית – מדקלם הייתי לעצמי את סיפור הדו־קרב העגום בין טנקרד לבין כלורינדה.

"הגם שראיתי עצמי שייך, כמובן מאליו, לצד הנוצרי, הנה עמדתי בכל לבי לימינה של הגיבורה הכופרת, בלכתה להצית את המגדל הגבוה שהקימו הצרים על העיר. ומשפגש טנקרד את הלוחם המדומה, והתחיל הקרב האכזר ביניהם תחת קדרות מעטהו של הלילה, לא עלה בידי בשום אופן לבטא את המלים הבאות:

קְרֵבָה מְנָת חַיִּי כְלוֹרִינְדָה אֶל קִצָּהּ,

הִגִּיעָה הַשָׁעָה בָּהּ אֶת מוֹתָהּ תִּמְצָא!

בלא שתיקווינה הדמעות בעיני; דמעות אלו היו פורצות וזולגות כמים שעה שתקע האוהב האומלל את חרבו בחזה הלוחם הכורע תחתיו, ובהסירו את הקסדה מראשו, הכיר את פני אהובתו והביא ברעדה מים להטבלתה.

"ועד מה עבר לבי על גדותיו, בהיות טנקרד מהלך ביער הקסום וחרבו פוגעת באילן, והנה דם שותת מן המכה, וקול מהדהד באזניו, כי גם עתה את כלורינדה הוא פוצע, כי לעד יעדהו גורלו לפגוע באשר יאהב.

"הסיפור כבש את דמיוני כליל, וקטעי השירה שקראתי נתגבשו בתוכי במעומעם לשלמות שובת לב, עד כי נכספתי להציגם בדרך כלשהי. ביקשתי לגלם את טנקרד ואת רינלדו, ואפילו מצאתי שתי מערכות שריון מוכנות כמעט, שהתקנתי עוד לפני כן. האחת, שהיתה עשויה נייר אפור־כהה מכוסה קשקשים, נועדה לטנקרד התקיף, ואילו האחרת, העשויה נייר כסף וזהב – לרינלדו המפואר. בעודי הולך שבי אחר דמיוני, סיפרתי על הכל לבני החבורה. הם התפעלו מסיפורי, אך לא יכלו לתפוס כי אמנם עומד כל זה להיות מוצג, ואף על ידיהם הם.

"כל הספקות שהעלו לפני, נדחו על ידי בלי שהיה. למקום ההצגה יעדתי מיד אי־אילו חדרים בביתו הקרוב של אחד מצוות השחקנים, בלא להביא בחשבון שדודתו הזקנה לא תסכים לעולם למסור אותם לתכלית זו; הוא הדבר לגבי הבמה, שגם לגביה לא היה לי כל מושג ברור, פרט לכך שיש להקימה על גבי קורות עץ, להציב עליה מחיצות מתפרקות שתשמשנה כקלעים, ומאחורי אלו לפרוש יריעת בד גדולה שתשמש כרקע.

"באשר ליער מצאנו מוצא: פנינו למשרת זקן של אחת ממשפחותינו, שנעשה יערן לאחרונה, והפצרנו בו שיביא לנו עצי שַׁדָּר ואשוחית צעירים, ואלה אמנם הובאו הרבה לפני המועד הצפוי. עתה נתונים היינו במבוכה רבה, כיצד נספיק לקיים את ההצגה בטרם יקמלו העצים. היינו אובדי עצות! חסרים היינו מקום, במה, מסכים. רק מחיצות ספרדיות היו ברשותנו. במצוקתנו זו שבנו ופנינו אל הסֶגֶן. העתרנו עליו את כל פרטי התכניות הנהדרות שהיו ערוכות במוחנו. אף שלא ירד לסוף דעתנו הושיט לנו את מלוא עזרתו: אסף את כל השולחנות שיכול היה להשיג מן הבית ומן הסביבה הקרובה, ודחק אותם יחד באולם קטן אחד, העמיד עליהם את המחיצות, התקין מאחוריהן רקע של מסכים ירוקים, ומיד הוצבו גם העצים בשורה.

“בינתים רד הערב, האורות הודלקו, המשרתות והילדים שהוזמנו לצפות ישבו במקומותיהם, וההצגה אמורה היתה להתחיל. כל חבורת הגיבורים עמדה הכן. ואולם רק עתה תפס איש איש מהם לראשונה, כי בעצם אינו יודע כלל מה עליו להגיד. בלהט ההמצאה, ומהיותי שקוע כולי בעניני, שכחתי כליל כי כל אחד מהשחקנים חייב אף לדעת מה עליו להגיד ומתי; בקדחת ההכנות להופעה לא עלה דבר זה גם על דעת האחרים; משום מה סבורים היו כי אך יציגו את עצמם כגיבורים, ומיד יהיו פועלים ומדברים מאליהם, כבני אותו עולם שאליו הועתקו על ידי. עתה היו תוהים ושואלים זה את זה: מה יהא עכשיו? אני, שמלכתחילה יעדתי את עצמי לתפקידו של טנקרד, עליתי יחידי והתחלתי לדקלם בתים אחדים משירת הגיבורים, אולם עד מהרה נתחלף הקטע השירי בסיפור, ויצא שדיברתי על עצמי בגוף שלישי; הנער ששיחק את גוטפריד, שבו דובר באותו קטע, לא רצה לעלות על הבמה; בלית ברירה ירדתי, איפוא, מן הבמה גם אני, לקול צחוקם הרם של הצופים. הכשלון פגע עמוקות בנפשי. כל התכנית התנפצה כבועת סבון; הצופים הוסיפו לשבת ורצו לראות דבר־מה. תלבושותינו היו עלינו; אזרתי עוז, ובו במקום גמרתי אומר להציג את דויד וגלית. אחדים מן החבורה ביצעו אתי בעבר את משחק הבובות; הכל חזו בו פעמים רבות; מיד חולקו התפקידים, איש איש קיבל עליו לעשות כמיטב יכולתו; אחד הנערים, בדחן מטבעו, צייר לו זקן שחור על סנטרו, והתכונן לשעשע את הקהל בתעלולי ליצנות בכל מקרה של תקלה, דבר שרוחי לא היתה נוחה ממנו נוכח רצינות המחזה. אותה שעה נדרתי נדר בלבי, כי לכשאינצל מאותו מצב ביש, שוב לא אטול עלי לעולם ביצוע מחזה, אלא לאחר בדיקה מדוקדקת ביותר”.

פרק שמיני    🔗

מריאנה, שתנומתה גברה עליה, היתה שעוּנה על אהובה. בחבקו אותה בזרועו המשיך בסיפורו, ואילו הזקנה היתה גומעת ברוב הנאה את שארית היין.

“אותה שעת מצוקה”, סיפר, "שאליה נקלענו, אני וחברַי, כאשר נטלנו עלינו להציג מחזה שאינו קיים, נשכחה עד מהרה. המשכתי במאמצי להפוך למחזה כל רומן שקראתי, כל סיפור עלילה שלמדתי, ואף הנושא הקשוח ביותר לע עמד בפני תאוותי זו. משוכנע הייתי לחלוטין, שכל דבר הגורם הנאה בדרך של סיפור, חייב להשפיע רב יתר בדרך של הצגה; ביקשתי שיהא הכל מתרחש לנגד עיני; הכל על הבמה! כל אימת שהמורים בבית הספר היו מרצים לפנינו על תולדות העמים, מקפיד הייתי לציין לעצמי כל מקרה שבו נדקר מישהו למוות, או הורעל במסיבות מיוחדות במינן, ומיד היה כוח דמיוני חולף חיש על פני התפרשות העלילה והסתבכותה, ואץ הישר אל השיא של המערכה החמישית. לאמיתו של דבר ניסיתי את כוחי אף בכתיבת כמה מחזות במו ידי – מסוף המחזה לתחילתו, אלא שבשום מחזה לא הגעתי עד ראשיתו ממש.

"באותם ימים קראתי ערב רב של יצירות תיאטרוניות, ככל אשר נקרו לידי, קצתן מתוך יזמה שלי, קצתן על פי המלצות ידידי, שנתבשמו מן הטעם של הצגת מחזות. שרוי הייתי עדיין באותן שנים מאושרות שבהן הכל ערב לחיכנו, שבהן אנו שואבים את סיפוקנו מן השפע והססגוניות. למרבה הצער משוחד הייתי גם מבחינה אחרת. המחזות שמצאו חן בעיני היו, בעיקר, אלה שבהם קיוויתי גם אני למצוא חן לכשאשחק בהם, ואך מעטים היו המחזות שקראתי בלא אשליה נעימה זו. כיון שהייתי מזדהה עם כל תפקיד, היה כוח דמיוני העז מדיחני להאמין כי יש לאֵל ידי גם לשחק כל תפקיד, וכך הייתי בוחר לי בשעת החלוקה דוקא אותם תפקידים שלא הלמו אותי כלל, ואם היתה אפשרות כלשהי, אף שני תפקידים ויותר.

"ילדים יודעים להפוך במשחקם דבר לדבר כאוות נפשם. מקל נהיה לרובה, נסר עץ לסיף, צרור כלשהו לבובה, ופינה כלשהי לבקתה. על פי עקרון זה צמח ועלה התיאטרון הפרטי שלנו. בהעדר כל ידיעה על מגבלות כוחנו, קיבלנו עלינו הכל, התעלמנו מכך שתחליפים בידנו, ומשוכנעים היינו כי בעיני הכל נֵרָאה כפי שהצגנו את עצמנו. לצערי נתפתחו הדברים באורח רגיל כל כך, עד שלא נותר לי אפילו מעשה־שטות כלשהו שראוי לספר עליו. תחילה הצגנו אותם מחזות מעטים שבהם הופיעו רק דמויות גברים, לאחר מכן התחפשו אחדים מאתנו לנשים באמצעים שהיו ברשותנו, ולבסוף משכנו את אחיותינו למלא תפקידים במשחק. היו משפחות שראו בכך עיסוק מועיל לילדיהן, ואף הזמינו צופים לחזות במשחקנו. הסֶגֶן שלנו מחיל התותחנים, לא נטש אותנו גם עתה. הוא לימד אותנו לצאת ולבוא על הבמה, לדקלם וללווֹת את דברינו במחוות הראויות; ואולם אך מעטה התודה שגמלנו לו על טרחתו, שכן סבורים היינו כי כבר בקיאים אנו באמנויות התיאטרון יותר ממנו.

"עד מהרה נתפסנו לטרגדיות, שכן לעתים קרובות נאמר לנו, ואף סבורים היינו מדעתנו, כי קל יותר לכתוב ולהציג טרגדיה, מאשר להצליח בקומדיה. בנסיון הטרגי הראשון שלנו חשנו את עצמנו בתוך עורנו. מבקשים היינו להשיג את רום המעמד ואת מעלות האופי בכוח משחק נוקשה ומעושה, ולא מיעטנו כלל בערכנו בעיני עצמנו; אולם מאושרים ביותר היינו רק כאשר ניתן לנו לפרוץ בחמת זעם, לרקוע ברגלים, ואף להטיל עצמנו ארצה מעוצר חרון ויאוש.

"לא ייפלא הדבר שעד מהרה החלו כוחות הטבע להשפיע על הנערים והנערות, שהשתתפו יחד במשחקים האלה. הופעת החבורה התחלקה לפרשיות אהבים קטנות, שהיו מתרחשות על פי רוב כעין קומדיה בתוך קומדיה. בני הזוג המאושרים היו לוחצים זה את ידי זה מאחורי הקלעים בעדנה עילאית; שכורי אושר היו בהתגלותם זה אל זה בדמות האידיאלית כל כך שעל תחפושתם ההדורה, ואילו מתחריהם האומללים היו מתפקעים מקנאה ומחבלים כל מיני תחבולות חבלה מתוך קנטור ושמחה לאיד.

"אף כי נבחרו ההצגות בלא הבחנה ובוצעו בלא הדרכה, לא יצאו לבטלה. הודות להן אימַנו את כוח זכרוננו ואת שרירי גופנו, וסיגלנו לנו יתר גמישות בדיבורנו ובמחוותינו, יותר מכפי שניתן להשיג זאת בדרך כלל בגיל כה רך. ואילו לגבַּי היתה זו תקופה מכרעת שבה נשבה לבי כליל לעניני התיאטרון, ולא ידעתי אושר רב מאשר קריאתם, כתיבתם והצגתם של מחזות.

"בינתים המשיכו מורי ללמדני; הוקדשתי למלאכת המסחר, והועסקתי כפקיד במשרדו של שכננו; באותם ימים עצמם היה לבי הולך ומתרחק ביתר שאת מכל שנראה בעיני כעיסוק נחות. רק לבמה ביקשתי להקדיש את כל כוחותי, רק בה ביקשתי למצוא את אושרי וסיפוקי.

"עדיין זכור לי שיר אחד, המצוי עדיין בלי ספק בין ניירותי, שבו מתואר ריב עז על אישיותי רבת הערך בין המוזה של אמנות השירה הטרגית לבין דמות נשית אחרת, שהיתה אמורה לגלם את הפרקמטיה. הרעיון שבשיר נדוש למדי, ואיני זוכר אם לחרוזיו יש ערך כלשהו; אך מן הראוי שתשמענה אותו כדי לחוש את החרדה, את הסלידה, את האהבה ואת ההתפעמות השוררות בו. מה מחרידה הדמות ששיוויתי לעקרת הבית הזקנה: כישורה נעוץ בחגורתה, מפתחותיה על מתניה, משקפיה על אפה, תמיד טרודה, חסרת מנוח, קטטנית וקמצנית, קטנונית וטרחנית! ומה עלובה הצורה שבה תיארתי את אלה המשתחווים לפני שרביטה, החייבים להרויח את לחם חוקם בזיעת אפיהם כעבדים נרצעים.

"מה שונה היה לעומתה מראה האחרת! כחזון התגלות הופיעה לפני הלב הנדכה! מגולמת במלוא הדרה נראתה במהותה ובמחוותיה כבת החירות עצמה. הכרת ערכה שיוותה לה כבוד בלא יהירות; מלבושיה, שהלמו אותה יפה, היו חופים ולא כופים את יצורי גֵוָה של בת האלים, ואילו קפלי האריג המרהיבים היו מכפילים אלפי מונים את חין תנועותיה. איזה ניגוד קוטבי! לאיזה צד נוטה היה לבי, זאת יכולה את לשער על נקלה. אף לא נשכח מאומה מכל סימני ההיכר המיחדים את המוזה שלי מימי עולם. כתרים ופגיונות, שרשראות ומסכות שהעתירו עליה קודמַי, היו מנת חלקה גם כאן. המאבק היה עז; נאומיה חוצבי הלהבות היו מפריכים זה את זה לחלוטין, כרגיל בתיאוריו של נער בן ארבע־עשרה, המצייר כל דבר בצבע שחור או לבן. הזקנה דיברה כיאות למי שנפשו בהולה על כל שוה פרוטה, וכמי שבידו להוריש מלכויות. איומי ההתראה של הזקנה נדחו בבוז; האוצרות המובטחים כבר נראו כעומדים אחר הכותל; עירום ומוּדר מנכסַי התמסרתי למוזה שפרשה עלי צעיף זהבה וכיסתה את מערומי.

“אילו העליתי על דעתי, אהובתי”, קרא באמצו את מריאנה בעוז אל לבו, “כי בת אלים אחרת, נלבבה הרבה יותר, תבוא לחזקני במטרתי וללַווֹתני בדרכי – מה נפלאה התמורה שהיתה חלה בשירי, ומה רב ענין היה סופו! אפס הפעם אין זה שיר של חזון בלבד, אלא מציאות חיה שמוּנתה לי בין זרועותיך; הבה נרוה ביודעין את אושרנו המתוק!”

לחץ זרועו והרמת קולו העירו את מריאנה מתנומתה; במחוות חיבה הסתירה את מבוכתה, שכן לא שמעה גם מלה אחת מכל החלק האחרון של סיפורו; מן הראוי שנהיה מאחלים לגיבורנו, כי לעתיד לבוא ימצא אזנים קשובות יותר לשיח לבו.

פרק תשיעי    🔗

כך היה וילהלם מבלה את לילותיו באהבת דודים, ואת ימיו בציפיה לשעות אושר חדשות. כבר בימים הראשונים, כאשר אך התחיל לבו להימשך אחר מריאנה בתשוקה ובתקוה, חש בקרבו חיים חדשים מפכים, כאילו נהפך להיות לאדם אחר. עתה, משהיו לאחד, נעשה לו סיפוקן של משאות נפשו הרגל מלבב. רוחו שאפה לעדן את נושא תשוקתו ולהעלות את הנערה האהובה עמו. כל רגע שלא היתה אתו, חַיָה היתה בזכרונו, ואם תחילה אך נכסף אליה, הנה עתה לא יכול עוד לחיות בלעדיה, שכן נקשר אליה בכל חבלי אנוש. נפשו הטהורה ראתה בה את מחציתה השניה, ואף יותר מן המחצית. אסיר תודה היה ומסור ללא גבול.

זמן־מה עלה גם בידי מריאנה להשלות את עצמה; שותפה היתה לחוויית אושרו השופע. הה! לו רק לא היתה ידה הקרה של התוכחה נשלחת כפעם בפעם אל לבה! היא לא היתה בטוחה מפניה אף בחיקו של וילהלם, אף תחת כנפי אהבתו. מכל שכן שטעונה היתה רחמים בהיותה לבדה, כל אימת שהיתה צונחת מענני המרום, שאליהם נישאה עם סערת אהבתו, אל שפל ההכרה במצבה. שכן קלות דעתה היתה עומדת לה כל עוד שקועה היתה במבוכה, כל עוד היתה מרמה את עצמה לגבי מצבה, או יתרה מזו, לא מכירה כלל בטיבו. אז נראו בעיניה המאורעות אשר פקדוה, כעומדים כל אחד לעצמו: עונג וצער הדוחקים זה את רגלי זה; על ההשפלה היתה מפצה היהירות, על המחסור – הגודש הרגעי. המצוקה וההרגל היו לה לחוק ולצידוק בעיני עצמה, וכך מסוגלת היתה לנער מעליה את התחושות הבלתי־נעימות ולדחותן משעה לשעה ומיום ליום. ואולם עתה ראתה הנערה את עצמה מועתקת לרגעים אל עולם נעלה יותר, צופה ממרום האור והגיל אל שממונם ושפלותם של חייה מתחת, וחשה איזו בריה עלובה היא האשה, אשר בנוסף לתשוקה אינה מעוררת גם אהבה ויראת כבוד; הרי שלא מצאה עצמה נשכרת במאומה, לא מבחינה חיצונית ולא מבחינה פנימית. לא היה לה כל דבר להישען עליו. כאשר חיפשה בתוכה פנימה, מצאה את נפשה ריקה, ללא נקודת אחיזה. ככל שמצבה נראה לה קודר יותר, כן גברה בה נטייתה לדבוק ביתר שאת באהובה; להט האהבה צמח ועלה מיום ליום, ככל שהתקרבה הסכנה לאבדו.

וילהלם, לעומתה, מרחף היה באושרו בעולמות העליונים; גם לו נפתח עולם חדש, אך זה נראה לו עתיר סיכויים מרהיבים. משחלף פֶּרֶץ השמחה הראשונה, נפקחו עיני רוחו לראות את אשר חלחל בו עד כה במסתרים. “שלך היא! היא מוסרת לך את כל לבה! היא, היצור האהוב, המבוקש, הנערץ, מסורה לך בלב ונפש; אך לא בידיו של כפוי טובה הפקירה את גורלה”. באשר עמד ובאשר פנה, מסיח היה עם עצמו; לבו היה מלא על גדותיו, ובעתרת מלים נשגבות היה מטיף לעצמו את הרעיונות הנעלים ביותר. בטוח היה כי הבין את הרמז הברור מיד הגורל, ששוּגר אליו באמצעות מריאנה, כי ינתק עצמו מהחיים האזרחיים הקופאים על שמריהם, שזה כבר מקווה היה להיחלץ מהם. עזיבת בית אביו ושארי בשרו נראתה קלה בעיניו. צעיר היה, אך זה בא אל העולם, ואומץ לבו, להפליג אל מרחבי תבל ולחפש בהם את סיפוקו ואת אושרו, גבר ביתר שאת עם אהבתו. יעודו התיאטרוני נעשה עתה ברור לו; המטרה הרמה, שקבע לעצמו נראתה לו קרובה יותר, בהיותו חותר אליה בצדה של מריאנה. בענוותנות חדורת הכרת ערך פנימית ראה בעצמו את השחקן המעולה, את יוצרו לעתיד של תיאטרון לאומי⁵, שעיני רבים כל כך כלות לראותו. כל אשר דמדם עד כה בקרן זוית עלומה של נפשו, קם וניעור. מתוך עתרת רעיונותיו נצטיירה לפני עיני רוחו, בצבעי אהבה על רקע ערפלי, תמונת חייו, שדמויותיה היו אמנם מיטשטשות בהתמזגן זו בזו, אולם דוקא מתוך כך עשתה רושם מרהיב ביותר במכלולה.

פרק עשירי    🔗

יושב היה איפוא בביתו, נובר בין ניירותיו ומכין עצמו למסע; כל שהיה בו קורטוב מן המקובל עליו עד הנה, נדחה הצדה; בנדודיו המעותדים לו בעולם ביקש להיות משוחרר מעקת זכרונות בלתי־נעימים. רק יצירות משובחות של משוררים ושל מבקרים, שראה בהם ידידים ותיקים, נבחרו על ידו. עד עתה נזקק אך מעט לשופטי האמנות, ואילו עתה, משבדק את ספריו ומצא כי במרבית הכתבים התיאורטיים עדיין לא נחתכו הגליונות אפילו, נתחדשה בלבו תשוקת הדעת. בשעתו, בהיותו משוכנע כליל בהכרחיותם של חיבורים אלה, רכש לעצמו רבים מהם, אלא שעם כל רצונו לא קרא אף באחד מהם כדי מחציתו.

לעומת זאת להוט היה הרבה אחר דוגמאות שונות, ובכל סוג שלמד להכיר, אף ערך נסיונות משלו.

אל החדר נכנס וֶרנר, ובראותו את ידידו עסוק באותן מחברות ידועות, התריס כנגדו: “שוב אתה רבוץ על הניירות האלה? נכון אני להתערב שאין בכוונתך להביא משהו מהם לכלל סיום! אתה עובר וחוזר ועובר עליהם, ובודאי שוב תתחיל במשהו חדש”.

“לגבי תלמיד לא הסיום עיקר; די לו אם הוא מתאמן בינתים”.

“אך גם אם משלים הוא את המלאכה כמיטב יכולתו”.

“מכל מקום נשאלת השאלה, האם אין זה סימן טוב דוקא לגבי צעיר, שכל אימת שהוא נוכח בטעותו אינו מתעקש להמשיך בעבודתו, ואינו מבזבז זמן וטרחה לשוא”.

“עובדה היא שמעולם לא מצאת ענין בהשלמת דבר עד תומו. תמיד נתעייפת עוד בטרם הגעת למחציתו. עוד באותם ימים, כאשר ניהלת את תיאטרון הבובות שלנו, מה הרבינו לתפור בגדים חדשים ולגזור תפאורות חדשות לבקרים בשביל הלהקה הננסית! עדיין אמורים היינו לשחק טרגדיה אחת, וכבר דובר נכבדות באחרת; לכל היותר מציג היית פעם אחת את המערכה החמישית, זו שבה הכל מתערבל יחד והאנשים משספים זה את זה”.

“אם מדובר באותם זמנים, הנה מי, בעצם, היה האשם בכך שפרמנו מעל בובותינו את בגדיהן שהיו תפורים במותאם אל גופן, והפרזנו בהיקף המלתחה שלנו מעל לכל מידה? כלום לא אתה הוא שתמיד היתה בידך פיסת סרט חדשה למכירה, והלהבת אותי לקנותה לתועלתך?”

ורנר צחק ואמר: “עד היום נהנה אני מדי היזכרי ברווחים שהפקתי מהמסעות התיאטרליים שלכם, בדומה לרווחי האפסנאים בעת מלחמה. עת נערכתם אתם לשחרורה של ירושלים, הרווחתי אני ריווח ניכר, ממש כסוחרי ונציה בשעתם. אין לך דבר נבון בעולם כניצול איוַלתו של הזולת”.

“אפשר שמקור הנאה אצילי יותר הוא לרפא את הבריות מאיוַלתם”.

“ככל שאני מכיר את הבריות, נראה שאין זו אלא שאיפת שוא. מכל מקום יש צורך לשם כך שיהא היחיד קונה לו חכמה ועושר, ואף דבר זה נעשה על פי רוב על חשבון הזולת”.

“ממש ברגע זה נקרה לידי המחזה ‘הנער על פרשת הדרכים’”, השיב וילהלם בשלפו מחברת מבין הניירות; “זה בא בכל זאת לידי סיום, ויהי ערכו אשר יהי”.

“סלק אותו, השליכנו לאש!” קרא ורנר, “העלילה אינה שוה מאומה; חיבור זה כבר הרגיז אותי דיו בשעתו, ואף עורר עליך את מורת רוח אביך. אפשר שהחרוזים נאים למדי; אך דרך הצגתו מוטעית מיסודה. זכורה לי עדיין דמות הפרקמטיה כדרך שהיא מאונשת על ידיך, בצורת סיבילה צפודה ומסכנה. ודאי נתגלגלה אליך דמות זו מבית ממכר עלוב לגרוטאות. על מהות המסחר לא היה לך כל מושג באותם ימים; ואילו בעיני – מי עשוי לחבוק עולם ברוחו יותר מאיש המסחר? מה רחבים הם האופקים שפורש לפנינו הסדר השולט בעסקינו! הוא מאפשר לנו לסקור בכל שעה את המכלול כולו, בלא שנהא אנוסים להסתבך בפרטים. מה רבים היתרונות שמקנה לסוחר הנהלת החשבונות הכפולה! הרי זו אחת ההמצאות היפות ביותר של רוח האדם, ומן הראוי שכל בעל עסק ראוי לשמו ינהיג אותה בעסקיו”.

“סלח לי”, אמר וילהלם בחיוך, “אתה דן בצורה, כאילו היתה היא התוכן; והרי פעולות החיבור והחיסור שלכם משכיחות מלבכם, בדרך כלל, את סך הכל של החיים עצמם”.

“מה צר כי אינך רואה, ידידי, שהצורה והתוכן דבר אחד הם במקרה זה, וכי אין קיום לאחד בלי משנהו. הסדר והבהירות מגבירים את תשוקת החסכון והרכישה. אדם שעסקיו כושלים, מעדיף להיות שרוי באפלה; אין הוא שש לסכם את חובותיו, ואילו בעל עסקים מצליח, אין לו בחייו קורת רוח גדולה יותר מאשר בשעת חישוב סיכומי הצלחותיו הגדלות מדי יום. אפילו מתרגש עליו במפתיע מקרה רע ומדאיב לב, אינו נבהל מזה; שכן מיד יודע הוא אילו יתרונות יש בידו להניח על כף המאזנים האחרת. מובטחני, ידידי היקר, כי אילו טעמת אך פעם אחת כראוי את טעמם של עסקינו, היית נוכח גם אתה כי סגולות רוח רבות עשויות למצוא אף כאן מקום להתגדר בו”.

“מסתבר שתכנית הנסיעה שלי משיאה אותי למחשבות אחרות”.

“אין כל ספק בדבר! אך האמן לי, כי אילו היית רואה במו עיניך פעולה מסחרית גדולה אחת בלבד, והיית לתמיד כאחד מאתנו; מיד לאחריה היית נמנה עם אלה היודעים את כל דרכי הסחר־מכר כדי להפקיע לרשות עצמם חלק מן ההון והרווחה הסובבים בעולם במחזורם הבלתי־נמנע. העף נא מבטך על כל התוצרים הטבעיים והמלאכותיים של כל יבשות תבל, והתבונן כיצד נעשו, כל תוצר בעתו, לצורך שאי אפשר בלעדיו! מה נעימה ומה רבת תושיה היא אותה שקידה בלתי־נלאית למצוא מהו המבוקש ביותר בכל רגע, ועם זאת הוא חסר או יקר־המציאות; לספק על נקלה ועד מהרה לכל אדם את מבוקשו; לאגור בזהירות את המלאי הדרוש; ולזכות ביתרונות שכל רגע עשוי לזַמֵן לך בתוך מחזור הסחורות הגדול! דבר זה, סבורני, יש בו כדי לגרום שמחה לכל מי שמוח לו בקדקדו”.

וילהלם לא נראה כמתכונן להשיב על דבריו, וּורנר המשיך: “בקר נא תחילה בכמה ערי מסחר גדולות, בכמה ערי נמל, וברי לי כי גם אתה תיגרף בהתלהבות. לכשתחזה בעיניך מה רבים האנשים העוסקים בכך, לכשתחזה מאין בא כל השפע ולאן הוא הולך, ודאי תשמח גם אתה להעביר מקצתו בין אצבעותיך. תיוָכח לדעת כי אף הסחורה פחותת הערך ביותר קשורה למהלך המסחר כולו, ושוב לא יהיה שום דבר פחות ערך בעיניך, שהרי הכל מרבה את המחזור, הזן ומפרנס גם אותך”.

ורנר, אשר עיצב את השקפותיו תוך מגע ומשא מתמיד עם וילהלם, נתרגל להתיחס ברוממות רוח גם לפעולותיו ולעיסוקיו שלו עצמו; איתן היה בדעתו שצודק הוא יותר מידידו זה, שאמנם נבון ומחונן הוא, אלא שהוא מיַחס ערך רב מדי לדברים שהיו בעיני ורנר בלתי־מציאותיים לחלוטין, והוא משקיע בהם את כל לבו. לא אחת נדמה היה לוורנר כי אך עוד מעט דרוש כדי להתגבר על התלהבות השוא של ידידו, שהוא אדם יקר, אלא שיש להעלותו על הדרך הישרה. תקוה זו היא אשר הניעה אותו להוסיף ולומר: “גדולי עולם נטלו את הארץ לידיהם, והרי הם חיים בפאר ובמותרות. אין לך פינה ביבשת שלא היתה לנחלה למישהו; כל נחלה קבועה במסמרות; משרות ציבוריות ועיסוקים דומים להן – שכרם מועט הוא. היכן תוכל למצוא עוד פרנסה ראויה יותר וקלה יותר לכיבוש מעסק המסחר? שלטונם של נסיכי עולם פרוש על הנהרות, הדרכים, הנמלים, והם עושים הון רב מכל העובר דרכם; מדוע לא נזדרז גם אנו לנצל את ההזדמנות ולגבות בכוח פעילותנו גם בשבילנו מס כלשהו מאותם מצרכים שהבריות נזקקים להם, אם זיקה ממשית ואם זיקה מדומה? סמוך ובטוח אני כי אילו רק רצית להפעיל את כוח דמיונך הפיוטי, יכולת לנַשֵא את בת האלים שלי מעל לשלך ללא עוררין. אמנם, שלי מעדיפה את ענף הזית על החרב; פגיון ושלשלאות אינה יודעת כלל; אך היא קושרת כתרים לחביבים עליה, אשר בלא להמעיט מערכם של כתריך, הם מבהיקים בזהבם הצרוף, ובפניניהם שנדלו ממעמקי הים בידי משרתיה השקדניים”.

פרץ דברים זה חרה מעט לוילהלם, אך מסתיר היה את התרגשותו, בזכרו כיצד רגיל היה ורנר להקשיב באורך רוח לדברי ההטפה מפיו שלו. מלבד זאת, נכון היה לראות בעין יפה כל איש המוקיר את מלאכתו מכל המלאכות האחרות, ובלבד שלא יטיל דופי גם בזו שלו, אשר לה הקדיש עצמו בכל להט לבו.

“ובשבילך”, כילה ורנר את דבריו, “שלבך נתון כולו לבני אדם ולצרכיהם, הלא מחזה כביר יהיה זה בראותך במו עיניך את המזל הטוב, המתלווה למפעלים נועזים, עולה בחלקם של בני אנוש! מה מרהיב יותר ממראה אניה, החוזרת מהרה מדרך צלחה, עמוסה שלל רב! לא בן המשפחה, המוֹדע, או השותף בלבד, אף הצופה הזר נגרף בשמחתו של הקברניט, בדלגוֹ מכלא ספינתו אל היבשה, עוד בטרם נשקה הספינה את החוף, והנהו חש עצמו שוב בן־חורין, כאשר ניתן לו סוף סוף להפקיד בידי היבשה המוצקה את אשר הציל מן המים הבוגדים. הריוח אינו ענין למספרים בלבד; ההצלחה היא היא אלהותו של האדם החי; כדי לזכות במלוא חסדיה יש לחיות בין הבריות, השוקדים בערנות על מלאכתם ומתענגים על חייהם בכל מאודם”.

פרק אחד עשר    🔗

עתה הגיעה השעה שנתוודע מקרוב גם אל אבותיהם של שני ידידינו. שונים היו מאד זה מזה באורח מחשבתם, אולם תמימי דעים היו לגבי המסחר, כי אין בעולם עיסוק נאצל יותר ממנו, וערים היו ביותר לכל שעת כושר העשויה לזַמֵן להם יתרון כלשהו. מייסטר הזקן מכר מיד לאחר מות אביו אוסף יקר ערך של ציורים, רישומים, תחריטי נחושת ודברי עתיקות, ובכסף זה שיפץ וריהט את ביתו מן המסד ועד הטפחות על פי הטעם החדיש ביותר, ואת יתר הונו השקיע בכל דרך העשויה להביא רווחים. חלק ניכר מסר בידי ורנר הזקן, שנודע כסוחר זריז, המצליח בדרך כלל בעסקותיו. אפס לא היתה משאלת לב גדולה יותר למייסטר הזקן מאשר להקנות לבנוֹ תכונות שחסרו לו עצמו, ולהנחיל לילדיו נכסים שיקרו בעיניו. אכן, רוחש היה חיבה יתרה לדברים מפוארים המרהיבים את העין, ואשר עם זאת הנם בני־קיימא ובעלי־ערך כשלעצמם. מבקש היה שבביתו יהיה הכל מוצק ומעורר כבוד, המזווה גדוש, כלי הכסף כבדים, מערכת כלי השולחן יקרת ערך; לעומת זאת היו אורחיו נדירים, שכן כל סעודה היתה לובשת חג, וכרוכה בהוצאות וטרחות למכביר, וקשה היה להרבות בכך. משק ביתו התנהל במתינות ותוך שגרה, ואשר התרחש והתחדש בו, היה דוקא מאותם דברים שאינם גורמים נחת רוח לאיש.

אורח החיים בביתו החשוך והקדורני של ורנר הזקן היה שונה לחלוטין. משהיה מסיים את עניניו בחדר עבודתו הצר ליד שולחן הכתיבה עתיק היומין, היה ורנר הזקן מתאווה לאכול כהוגן, ולשתות אף למעלה מזה. כן נבצר ממנו להתענג על הטוב כשהוא לבדו: בנוסף על בני משפחתו מבקש היה לראות תמיד ליד שולחנו את ידידיו ואת כל אלה שעמדו בקשרים כלשהם עם ביתו. כסאותיו מיושנים היו, אך יום יום היה מוזמן מישהו לשבת עליהם. המזונות הטובים משכו אליהם את לב האורחים, ולא היה איכפת להם כלל שהוגשו בכלי אוכל פשוטים ביותר. יין רב לא היה במרתפו, אך במקום כל יין שנשתה היה מובא, בדרך כלל, יין טוב ממנו.

כך היו שני האבות חיים זה בצד זה, מתראים לעתים תכופות ומתיעצים ביניהם על דבר עסקיהם המשותפים, וכן גם החליטו, ביום זה שאנו מספרים עליו, להטיל על וילהלם שליחות בעניני מסחרם.

“מוטב שיהיה תר בעולם”, אמר מייסטר הזקן, “ואגב כך ינהל את עסקינו במקומות מרוחקים; לא נוכל לעשות חסד רב יותר עם אדם צעיר, מאשר להכינו בעוד מועד לטרקלין החיים המעותד לו. בנך, בשעתו, הצליח מאד בשליחותו; כה יפה מילא את המוטל עליו; כיום סקרן אני לדעת, כיצד ינהג בני שלי: חושש אני כי דמי הלימוד שישלם יהיו מרובים מששילם בנך”.

מייסטר הזקן, שהוקיר מאד את כשרונות בנו, אמר דברים אלה בתקוה שידידו יבקש להפריכם על סמך מעלותיו המצוינות של הצעיר. אולם נמצא שטעה; ורנר הזקן, שבענינים מעשיים לא סמך על איש אלא אם נבחן על ידיו, השיב במתינות: “כל דבר טעון בדיקה; יכולים אנו לשלוח את בנך באותה דרך עצמה שבה שלחנו את בני; נצייד אותו בהוראות שעל פיהן ינהג; יש לגבות חובות שונים, לחדש היכרויות ישנות ולערוך חדשות. יכול הוא גם לסייע בקידומה של העסקה שעליה שוחחנו זה לא כבר, שהרי בלא ידיעות מדויקות על מצב הדברים במקום המעשה, אין בידינו לעשות הרבה”.

“יכול הוא, איפוא, כבר להתחיל בהכנות”, אמר מייסטר הזקן, “ולצאת לדרך בכל ההקדם. אך מהיכן נשיג בשבילו סוס שיכשר למסע זה?”

“אין צורך להרחיק בחיפושים. חנווני אחד מהעיר ה…, החייב לנו עוד סכום כסף כלשהו, אך זולת זאת אדם ישר הנהו, הציע לי סוס אחד תמורת תשלום החוב; בני ראה את הסוס, ולדבריו טובה הבהמה לצרכינו”.

“מוטב שיביא את הסוס בעצמו; אם יסע בעגלת הדואר, יספיק לחזור עד מחרתים בבוקר, ובינתים יוכנו לו כאן צקלונו וכל המכתבים הדרושים; הרי שבתחילת השבוע הבא יוכל לצאת לדרך”.

וילהלם נקרא לבוא לפניהם, והם סיפרו לו על החלטתם. הצעיר היה מאושר מאין כמוהו, שכן ראה במסע שהוצע לו הזדמנות להגשמת תכניתו, שעת כושר שנתגלגלה לידיו בלא שטרח עליה כלל! כה רבה היתה תשוקתו, כה משוכנע היה בצדקת כל מעשה שיחלצנו ממצוקת חייו הנוכחיים ויעלהו אל מסלול חדש ונאצל יותר, עד כי לא חש כל נקיפת מצפון, ושום היסוס לא נתעורר בו; יתר על כן: עוטה היה את מעשה ההונאה במעטה קדושה. בטוח היה כי עוד עתידים הוריו ושארי בשרו לשבחו ולברכו על צעד זה בסופו של דבר, ואת צירוף הנסיבות יחס לידוֹ המנחה של הגורל.

מה ארכו לו השעות עד הלילה, עד עת פגישתו עם אהובתו! יושב היה בחדרו ומברר לעצמו את תכנית מסעו; משול היה בעיניו לאותו גנב מיומן או קוסם להטוטן הנתון בכלא, המחלץ את כפות רגליו מרתוקות כבליו, ומשכנע בדרך זו את עצמו כי קרובה שעת שחרורו, קרובה מכפי שהסוהרים מעלים על דעתם.

סוף סוף הגיעה שעת הלילה המיוחלת; הוא יצא את ביתו, ניער מעליו כל דאגה, ופסע לאיטו דרך הרחובות הדוממים. בהיותו בכיכר הגדולה נשא ידיו אל על, ויהי בעיניו כמשליך הכל אל מאחורי גווֹ. הנה ניתק עתה מן הכל והוא ממריא מעלה, אל מעל לכל. הנה ראה את עצמו נתון בזרועות אהובתו או לצדה, על הבמה המסנוורת; מרחף היה בענן של ציפיות, ורק קול הקריאה של שומר הלילה היה מזכיר לו מדי פעם כי עדיין שרוי הוא בעולם החומר.

אהובתו באה לקראתו על המדרגות. מה יפה היא! מה נלבבת! בחלוק הלילה הלבן החדש שלה קידמה את פניו; דומה היה עליו כי מעולם לא ראה אותה מקסימה כל כך. ככה חנכה מריאנה את תשורת אוהבה הנעדר בזרועותיו של אהובה הנוכח; בסערת נפש כנה העתירה על יקירה את כל עתרת אותות האהבה שנחלה, אם משל הטבע ואם משל עצמה. הייפלא כי אמנם מאושר היה לבלי קץ?

הוא סיפר לה כל אשר התרחש, והתווה לפניה את תכניתו ומשאלותיו בכללותם. הוא ימצא לעצמו פרנסה, ולאחר מכן יקחנה אליו, והריהו מקווה שלא תמנע ממנו את ידה. ואילו הנערה המסכנה שתקה, הסתירה את דמעותיה ואימצה את ידידה אל לבה. אף שהלה פירש את שתיקתה לטובה, מעדיף היה לשמוע תשובה ברורה מפיה. גם על השאלה האחרונה ששאל אותה, במלוא העדינות והענוה, אם אינו צריך לראות עצמו אב בדיעבד, ענתה רק באנחה, בנשיקה.

פרק שנים עשר    🔗

משניעורה מריאנה בבוקר המחרת, שוב קדר עליה עולמה. היא חשה עצמה בודדת ועזובה; מואסת באורו של יום נשארה בוכיה במטתה. הזקנה ישבה על ידה וביקשה לדבר על לבה ולנחמה, אך לא מהרה עלה בידה להביא רפאוּת ללב הפצוע. הנה בא הרגע אשר יגרה הנערה המסכנה, ואשר נראה לה כקץ חייה. כלום ייתכן מצב נורא מזה? אהובה רחק ממנה, אוהב בלתי־רצוי קרב ובא, והפורענות הגדולה ביותר עשויה להתחולל שעה ששני אלה ייפגשו זה עם זה, דבר שייתכן גם ייתכן.

“הירגעי נא, חביבה”, אמרה הזקנה, “אל נא תכַלי עיניך היפות בבכי! הכי אסון כה נורא הוא שיהיו לה לאשה שני אוהבים? ואף אם אינך יכולה להעניק את חסד אהבתך אלא לאחד מהם בלבד, לפחות אל תהיי כפויית טובה כלפי משנהו, הזכאי מכל מקום, לפי מידת דאגתו לך, להיחשב כידידך”.

“לבו של אהובי כבר אמר לו”, השיבה לעומתה מריאנה בעינים דומעות, “כי נשקפת לנו פרידה; חלום הלילה גילה לו את אשר אנו חרדות כל כך להסתיר מפניו. ישן היה בשלוה לצדי. לפתע שומעת אני קריאות אימה בלתי מובנות מתמלטות מפיו. בלב נחרד הריני מעירה אותו משנתו. הה! מה רגשה ונסערה נפשו בחבקו אותי! ‘הוי, מריאנה! – קרא – מאילו אימים חילצת אותי! כיצד אודה לך על ששחררת אותי מגיהינום זה? חלמתי – המשיך – כי שרוי אני הרחק ממך, בסביבה בלתי מוכרת; אך דמותך ריחפה לפני עיני; ראיתיך על גבעה יפה, בנוף שקוי שמש; מה קסומה נראית לי! אך עד מהרה ראיתי את דמותך גולשת מטה, הלוך וגלוש; הושטתי את זרועותי והן קצרו מהגיע אליך. דמותך היתה שוקעת הלוך ושקוע, עד כי קרבת לאגם גדול, שהשתרע לרגלי הגבע ודמה יותר לכעין בִּצה מאשר לאגם. פתאום הושיט לך גבר אחד את ידו כמבקש להעלותך, אלא שהוליכך הצדה ונראה כמושך אותך אחריו. קראתי לך, כיון שלא יכולתי להגיע אליך; ביקשתי להזהירך; ניסיתי ללכת, אך רגלי כמו דבקו לקרקע; ואם יכולתי ללכת, לא היו המים מניחים לי; אפילו זעקתי כמו נשתנקה בתוך חזי הנכמר!’ – כך סיפר לי המסכן משנרגע לאט לאט מביעותיו בחיקי; מאושר היה בהאמינו כי נגוז חלום האימים מפני המציאות הברוכה”.

בדברי פרוזה פשוטה התאמצה הזקנה לעַגֵן את דברי השירה של ידידתה בקרקע החיים הממשיים; לשם כך נקטה אותה תחבולה עצמה העולה יפה בידי ציידי הציפורים, המחקים בחלילם את ציוציהם של אותם מינים שהם מבקשים ללכוד ברשתם. פתחה, איפוא, בשבחו של וילהלם והיתה מהללת את תארו, את עיניו, את אהבתו. הנערה המסכנה הקשיבה לה ברחשי תודה, קמה ממטתה, הניחה לזקנה להלבישה, ונראה שנרגעה. “ילדתי, חמדתי”, המשיכה הזקנה בחיוך, “איני רוצה להעציבך ולא להעליבך, וּודאי שלא לגזול את אושרך ממך. כלום עשויה את לטעות בכוונתי ולשכוח כי דאגתי נתונה תמיד לך יותר מאשר לי עצמי? לו אך תאמרי לי מה רצונך, ואנחנו כבר נמצא דרך כיצד למלאו”.

“מה אוכל לרצות?” אמרה מריאנה, “אומללה אנוכי, אומללה עד קץ חיי; הריני אוהבת אותו, והוא אוהב אותי; מבינה אני שעלי להיפרד ממנו, ואיני יודעת איך אוכל לעמוד בכך. נורברג עומד לבוא, הוא אשר לו אנו חבים את הכל ואשר בלעדיו אין לנו קיום. וילהלם מוגבל מאד באמצעיו, ואינו יכול לעשות מאומה למעני”.

“אכן, לדאבון הלב נמנה הוא עם אותם אוהבים שאין להם דבר לתתו זולתי לבם, ודוקא אלה הם היומרניים ביותר”.

“אל נא תלעגי! האומלל מתכוון לעזוב את ביתו, להיעשות שחקן בתיאטרון ולהציע לי את ידו”.

“ידים ריקות כבר יש לנו ארבע משלנו”.

“איני רואה כל ברירה לפני”, המשיכה מריאנה, “היי את המחליטה! דחפי אותי לכאן או לכאן, אולם אחת דעי: נושאת אני בחוּבּי, כפי הנראה, משכון אשר עשוי לרתק אותנו זה אל זה עוד ביתר שאת. שקלי זאת והחליטי – את מי עלי לעזוב? ואחרי מי עלי ללכת?”

לאחר שתיקה קצרה קראה הזקנה: “מדוע זה חייב הנוער לנוע תמיד מקיצוניות לקיצוניות! מדוע לא נצרור יחד את המביא לנו עונג עם המביא לנו תועלת? אוהבת אַת את האחד, לוּ ישלם בעדו משנהו; ובלבד שתספיק לנו תבונתנו להרחיקם זה מזה”.

“לוּ עשי כרצונך! איני רואה מוצא, אולם אשמע בקולך”.

“יתרון אחד יש בידנו, שיכולות אנו לנהוג בבטחה, כאותו מנהל תיאטרון היודע את נפש שחקניו. שני האוהבים כבר התרגלו לעשות את מעשיהם בזהירות ובסתר. לתיאום הזמנים וההזדמנויות אדאג אנוכי; ואולם את חייבת למלא את תפקידך כפי הוראותי. מי יודע, אולי עוד עשויות אילו נסיבות לסייע לנו. אילו אך בא נורברג עתה, כאשר וילהלם איננו! מי מונע ממך לחשוב על האחד, בעודך בזרועות האחר? הריני מאחלת לך כל טוּב, וכי תלדי בן זכר למזל טוב; לוּ אך יהא לוֹ אב עשיר”.

תכניות אלו הקלו על מריאנה לשעה קצרה בלבד. לא עלה בידה להשרות הרמוניה בין מצבה לבין רגשותיה ומחשבותיה; מעדיפה היתה לשכוח את הנסיבות המצערות, אך אלף זוטות היו מעלות אותן בזכרונה כל רגע מחדש.

פרק שלשה עשר    🔗

בינתים השלים וילהלם את מסעו הקצר. הסוחר שאליו נשלח לא נמצא בביתו, ועל כן מסר את מכתב ההמלצה שבידו לאשת בעל הבית. אולם אף זו השיבה תשובות קלושות בלבד על שאלותיו; שרויה היתה בסערת רוח עזה, ובכל הבית שררה אנדרלמוסיה.

עם זאת לא ארכה השעה, והאשה ניאותה לגלות לו את סודה, שממילא אי אפשר היה להסתירו: בתה החורגת ברחה מן הבית עם שחקן אחד, שלא מכבר פרש מחבורתו המשוטטת הקטנה, והיה מתגורר במקום ומתפרנס מהוראת צרפתית. האב, שיצא מגדרו מחמת צער וכאב, רץ אל המשטרה וביקש לרדוף אחר הבורחים. היא גינתה נמרצות את בתה, וחירפה את המאהב, עד כי לא הותירה בהם מתום; היא תינתה ארוכות את גודל החרפה שהומטה על המשפחה. וילהלם נבוך עד מאד לשמע דבריה, שכן דומה היה עליו כאילו תכניתו החשאית שלו היא הנידונה ברותחין בפי אותה סיבילה, בכוח נביאותה כביכול. אף ביתר שאת נאלץ להשתתף בכאבו של האב, שעה שחזר הלה מן המשטרה וסיפר לאשתו בחצאי משפטים ובצער כבוש על אודות שליחותו; כאשר עיין במכתב שבידי וילהלם והורה להביא לפניו את הסוס, לא יכול היה להסתיר את פיזור נפשו ואת מבוכתו.

וילהלם ביקש לעלות מיד על הסוס ולצאת את הבית, שבו לא יכול לחוש בטוב בנסיבות האמורות; ואולם בעל הבית לא רצה לפטור את בנו של איש חסדו בלא סעודה ובלא לינה של לילה אחד, לפחות, תחת צל קורתו.

ידידנו השתתף, איפוא, בסעודת ערב עצובה, בילה לילה חסר מנוחה, ולמחרת בבוקר השכם מיהר להתרחק מאלה שפגעו קשות ברגשותיו, בלא כוונה, בסיפוריהם והשקפותיהם.

שקוע בהרהוריו רוכב היה בדרך לאיטו. פתאום ראה כמה אנשים נושאי נשק באים מן השדה. על פי סגיניהם הארוכים והמגושמים, חפתי בגדיהם הרחבים, כובעיהם המשונים וכלי נשקם הגסים, וכן על פי צעידתם הבטוחה והילוכם המאושש, הכיר וילהלם מיד כי יחידת משמר מקומית לפניו. תחת אלון עבות אחד נעצרו, הניחו את רוביהם והתפרקדו על הדשא כדי עישון מקטרת. וילהלם נשתהה אצלם ונכנס בשיחה עם צעיר אחד שבא רכוב על סוסו. אותו סיפור על זוג הבורחים, שכבר היה ידוע לו לפרטיו, סוּפר עתה שוב באזניו, בתוספת הערות של גנאי כלפי הזוג הצעיר וההורים כאחד. כן נאמר לו כי על השוטרים המתכנסים בזה הוטל לקבל את זוג הצעירים שנתפסו ונעצרו בעיירה הסמוכה. לאחר זמן־מה נראתה מרחוק עגלה מתקרבת, מוקפת משמר אזרחי, שהיה מעורר גיחוך יותר מאשר פחד. לבלר עיריה, שלא תואר לו ולא הדר, רכב בראש, ונתקבל על ידי פקיד בית הדין (הוא הצעיר ששוחח עם וילהלם); על קו הגבול שבין שני המחוזות היו שנים אלה מחווים קידות זה לזה בשקידה רבה ובמחוות מוזרות, כאילו היו רוח רפאים ובעל אוב, העורכים את מעללי הלילה המסוכנים שלהם משני צדי מעגל הקסם, זה מבפנים וזה מבחוץ.

תשומת לבם של הצופים נתונה היתה אותה שעה אל עגלת האיכרים. לא בלי רחמים התבוננו באובדי הדרך המסכנים, שהיו ישובים יחד על חבילות קש, תולים עינים אוהבות זה בזה, ודומה שכמעט לא ראו את העומדים סביבם. רק מקרה הוא שגרם לכך שתהא להסעתם מן הכפר האחרון בדרכם הֵנה צורה בלתי הולמת זו, וזאת משום שנשברה המרכבה הישנה שהסיעה את העלמה. עקב מאורע זה נענו השוטרים להפצרותיה, והעלו אליה לעגלה את בן־זוגה, אשר עד אז אוּלץ ללכת ליד המרכבה ברגל, כבול בשלשלאות, כפי שהדבר התחייב בעיניהם בשל חומרת פשעו. אכן, דוקא שלשלאות אלו שיווּ לצמד הנלבב מראה מענין יותר, ביחוד נוכח חין התנהגותו של הצעיר, שהיה נושק וחוזר ונושק את ידי אהובתו.

“אומללים אנחנו מאד!” קראה אל הנקהלים סביב, “אך איננו אשמים כפי שאנו נדמים. הנה ככה גומלים אנשים אכזריים על אהבת אמונים, והורים, המתנכרים כליל לגורל ילדיהם, מבקשים לגזול מהם בחוזק יד את המזל אשר התחיל להאיר להם פנים לאחר ימי מצוקה רבים!”

בעוד הנקהלים מביעים את אהדתם, זה בכֹה וזה בכֹה, השלימו פקידי בית הדין את הסידורים הרשמיים; העגלה המשיכה בדרכה, וּוילהלם, שגורל הנאהבים נגע אל לבו, אץ קדימה בשביל של הולכי הרגל, כדי לערוך היכרות כלשהי עם ראש המחוז, עוד בטרם תגיע אליו השיירה כולה. אולם, משבא אל בית המחוז, שהיה רוחש תנועה ומכין עצמו לקבלת זוג הנמלטים, השיגוֹ פקיד בית הדין ועיכבוֹ בסיפור מפורט על כל אשר התרחש; בעיקר הפליג בשבחי הסוס, שאך אתמול החליף אצל הסוחר היהודי; וכך לא הספיקה עוד לוילהלם השעה לשום שיחה אחרת.

הזוג האומלל כבר הוּרד מן העגלה בפתח הגן, ובעד הפשפש שהוליך אל בית המחוז הוּבל פנימה בחשאי. פקיד בית הדין זכה לשבחים כנים מפי וילהלם על התחשבות זו מצדו, אם כי, לאמיתו של דבר, לא נתכוון הפקיד אלא לשַטוֹת בקהל הנאספים, ולמנוע מהם את המראה המלבב של בת עירם בעלבונה.

ראש המחוז לא חיבב במיוחד מקרים יוצאי דופן כגון זה, משום שעל פי רוב היה נכשל בהם בשגיאה כלשהי, ואפילו היתה כוונתו טובה ביותר, זוכה היה כרגיל לנזיפה גסה מפי שלטונות הנסיכוּת; שעל כן פסע אל משרדו בפסיעות כבדות. אחריו נכנסו פקידי בית הדין, וילהלם, ואי־אילו אזרחים מכובדים.

תחילה הובאה לחקירה הנערה היפה, שנכנסה מתון מתון, תוך הכרת ערכה, אך בלא החצפת פנים. אורח לבושה והליכותיה העידו על הנערה כי מכובדת היא בעיני עצמה. עוד בטרם נשאלה התחילה לגולל את מצבה, ולא בלי כשרון.

פקיד בית הדין היסה אותה והחזיק את עטו מוכן מעל לגליון המקופל. ראש המחוז הישיר עצמו במושבו, הסתכל בפקיד, חיכך בגרונו, ושאל את הילדה המסכנה לשמה ולגילה.

“סלח לי, אדוני”, השיבה, "משונה בעיני הדבר שאתה שואלני לשמי ולגילי, שהרי ידוע לך היטב שמי, ואף גילי, שהוא כגיל בנך הבכור. כל שהנך רוצה וחייב לדעת עלי, מוכנה אני לספר ברצון ובלא כרכורים יתרים.

“מעת נישואי המשנה של אבי, אין נוהגים בי בבית כיאות. כמה וכמה פעמים כבר דוּבר בי נכבדות, אלא שאמי החורגת דאגה לסַכֵּל כל הצעה, שמא יצטרכו לסלק לי את נדונייתי. לאחרונה הכרתי את הצעיר מלינה, ואין פלא שהתאהבתי בו; כיון שראינו מראש את המכשולים העשויים לעמוד על דרך התקשרותנו, החלטנו לחפש ברחבי העולם את האושר, שכנראה נשלל מאתנו בביתנו. לא לקחתי אתי מאומה, זולת השייך לי; לא ברחנו כגנבים או כגזלנים, ואין זה מגיע לאהובי שיהיו מטלטלים אותו ממקום למקום בכבלים ובשלשלאות. הנסיך איש צדק הוא, והוא לא יַרשה שינהגו בנו בקשיחות לב כזו. אפילו ראויים אנו לעונש, לא זה העונש המגיע לנו”.

מבוכתו של ראש המחוז הזקן גדלה עתה כפל כפלים. אמרי שפר לרוב, מתאימים למעמד כמו זה, כבר היו מזמזמים בראשו, והנה באו דבריה הרהוטים של הנערה ושיבשו כליל את תכנית הפרוטוקול שלו. המצב נעשה ביש עוד יותר, כאשר לא ניאותה להסתגל לשאלות השגורות החוזרות ונשנות, אלא הוסיפה לעמוד על דבריה.

“אינני פושעת”, אמרה, “הובילו אותי הנה על גבי חבילות של קש כדי להעטות עלי קלון; ערכאה רמה מזו תשיב לנו את כבודנו”.

פקיד בית הדין, שהיה רושם כל אותה שעה את דבריה, לחש לראש המחוז כי ניתן להמשיך במשפט; פרוטוקול רשמי יוכל להיערך גם לאחר מכן.

שוב התאזר הזקן עוז, ובמלים יבשות, תוך שימוש במטבעות הלשון השחוקות הנהוגות, התחיל להתחקות על הסודות העדינים של אהבתם.

סומק עלה בפניו של וילהלם, ואף לחייה של הפושעת הנאוה העלו אדמומית של בושה. היא החרישה, אך עצם מבוכתה כמו הגבירה עד מהרה את אומץ לבה.

“היה נא בטוח”, קראה, “כי חזקה אני דיי להודות באמת, אפילו תעיד זו כנגדי; ומדוע אהסס ואחריש עתה, כאשר האמת היא אך לכבוד לי? כן, מרגע שנוכחתי לבטח בנטיית לבו ובנאמנותו, ראיתיו כבעלי; בחפץ לב הענקתי לו כל אשר האהבה תובעת, ואשר אין שום לב בוטח יכול לסרב. נהג בי, איפוא, כרצונך. אם היססתי רגע אחד להודות במעשי, הרי גרם לכך רק החשש, שמא תסב הודאתי תוצאות קשות לאהובי”.

כשמוע וילהלם את וידוּיָה, החל להוקיר עוד יותר את רגשות הנערה, ואילו אנשי בית הדין חשבוה למופקרת חצופה, והאזרחים שנכחו במקום הודו לאל על שלא קרו מקרים דומים במשפחותיהם הם, או שלפחות לא נודעו ברבים.

לרגע אחד ראה וילהלם בעיני רוחו את מריאנה שלו יושבת לפני כס המשפט; הוא שם בפיה מלים יפות וכנות עוד יותר, שהיו משַווֹת אף יתר אצילות לוידויה. בנפשו הלכה ונתעצמה משאלה עזה לסייע בידי זוג נאהבים אלה. הוא לא כבש את משאלתו בחוּבּוֹ, אלא פנה בחשאי אל ראש המחוז המהסס, בבקשה כי ישים קץ לחקירה, שהרי ממילא הכל ברור לגמרי, ואין צורך בשום בדיקה נוספת.

פנייתו הועילה רק כדי שיַרפוּ מן הנערה וישלחוה מן החדר, ואולם במקומה הוכנס עתה האברך, לאחר שכבליו הוסרו ממנו לפני הדלת. הלה נראה חרד יותר לגבי עתידו. תשובותיו היו מיושבות יותר, ואם אמנם לא היתה עדותו נועזת ואמיצה כשֶלה, הרי הצטיינה, לעומת זאת, בדיוקה ובהחלטיותה.

עדותו עלתה בקנה אחד עם עדותה, פרט לכך שבחוסו על הנערה הכחיש בעקשנות את הדבר אשר היא עצמה כבר הודתה בו. לאחר שנסתיימה גם חקירה זו, הורשתה אף הנערה לשוב סוף סוף אל החדר, ומחזה הפגישה ביניהם שבה כליל את לבו של ידידנו.

כאן, באוירתו הדוחה של בית הדין, ראה במו עיניו את המתחולל בדרך כלל רק ברומנים ובמחזות: עוז הדבקות בין לב ללב עד מסירות נפש וכוחה של אהבה בשעת מצוקה.

“האם, איפוא, אמת הדבר”, שאל את לבו, “כי אותם גילויי אהבה מהוססים, המסתתרים מעין השמש ומעין אדם, המרהיבים עוז לרווֹת עצמם רק בהתיחדות ובסודי סודות, עשויים להתגלות בעת פורענות כחזקים, כאמיצים, כנועזים, יותר מכל מיני סערות רגש אחרות, גועשות ורברבניות?”

לרווחת לבו נסתיים כל הענין עד מהרה. הזוג נלקח למעצר קל. אילו היה הדבר בידו, היה מחזיר את הצעירה עוד הערב אל בית הוריה. מנוי וגמור היה עמו לפעול כמתווך ולעשות כל שאפשר כדי לסייע להתקשרותם החוקית של הנאהבים.

הוא פנה אל ראש המחוז בבקשת רשות לשוחח עם מלינה ביחידות, וקיבל אותה בלא קושי.

פרק ארבעה עשר    🔗

בין השנַים שאך זה הכירו איש את רעהו התפתחה עד מהרה שיחה ערנית ושופעת אמון. וילהלם סיפר לצעיר המדוכא על קשריו עם הורי הנערה, ובהיותו בטוח בהצלחתו, אף הציע את עצמו כמתווך ביניהם לבין מלינה. דבריו אלה החיו את רוחו הדואבת והחרדה של העצור, עד שראה עצמו כאילו כבר שוחרר ממעצרו ונתפייס עם חותנו וחותנתו. מעתה נסבו הדברים על עניני פרנסה ודיור בלבד.

“מבחינה זו ודאי לא תיתקל בשום קושי”, השיב וילהלם, “שכן נראה לי כי הטבע עצמו הועיד לך הצלחה במקצוע שבחרת. חזות נעימה לך, קול ערֵב ולב רַגָש! כלום יכול שחקן לשאול לו יותר מזה? אם יש בידי לסייע לך בעצה כלשהי, אשמח לעשות זאת”.

“הריני מודה לך מקרב לב”, השיב הלה, “אך קרוב לודאי שלא אזדקק לכך, שכן אין בדעתי לחזור אל התיאטרון”.

“לא טוב הדבר שאתה עושה”, אמר וילהלם לאחר שהספיק להתנער מתמהונו; כלל לא עלה על דעתו ששחקן זה עלול לא לשוב אל התיאטרון מיד עם שחרורו ושחרור רעיתו הצעירה. הדבר נראה טבעי והכרחי בעיניו, כדרך שהצפרדע פונה אל המים. אף רגע לא פקפק בכך, והנה נוכח, למרבה תמהונו, בהיפוכו של דבר.

“אכן”, השיב הלה, “החלטתי לא לחזור עוד אל התיאטרון, אלא להשיג לי משרה ציבורית כלשהי, אם אך יינתן לי הדבר”.

“החלטה זו תמוהה בעיני ואינה נראית לי כלל. אין זה מן הראוי שבלא סיבה מיוחדת יהא אדם זונח את אורח החיים הנקוט בידו, ובעיקר אם מדובר באומנות המשחק, שכן איני מכיר עוד אומנות המעניקה סיפוק רב וסיכויים מרהיבים כמותה”.

“ניכר שלא היית שחקן מימיך”, השיב הלה.

על כך ענה וילהלם: “אדוני, מה נדיר הדבר שיהא אדם שבע רצון מן הנסיבות שהוא שרוי בהן! תדיר מאחל אדם לעצמו את נסיבות שכֵנוֹ, אשר אף הוא ודאי שואף להיחלץ מהן כמוהו”.

“עם זאת עדיין יש הבדל”, השיב מלינה, “בין הרע לבין הגרוע ממנו. הנסיון, לא קוצר הרוח, הוא הגורם להחלטתי. כלום יש בעולם פרנסה עלובה, מיַגעת ונטולת בטחון כמו זאת? הלא כמוה כחיזור על הפתחים. מה רב הסבל הנופל בחלקך מקנאתם של עמיתיך, מהפלייתך לרעה על ידי המנהל, מתהפוכות מצב רוחו של הקהל! אכן, חייב אתה להיות בעל עור של דוב ממש, כדוב זה המובל בשלשלת וּמוּלקה בצותא עם כלבים וקופים, כדי שיהא מרקד לצלילי חֵמֶת חלילים לפני ילדים ועם הארץ”.

דברים רבים היו בפי וילהלם לאמרם, אלא שלא רצה להטיחם בפני האיש החביב. התחיל, איפוא, לנקוט יתר זהירות בדבריו, ואילו הלה נתדובב מעתה ביתר הרחבה וגילוי לב. “כלום אין מנהל תיאטרון”, טען, “נאלץ לכרוע ברך לפני כל ראש עיר כדי לקבל בארבעת השבועות של היריד רשות לזכות בעוד פרוטות מספר כתוספת למחזוֹרוֹ? פעמים הרבה הצטערתי בצערו של מנהלנו, שהוא אדם הגון בסך הכל, אף שלא אחת היסב לי עגמת נפש. לשחקן טוב הוא נאלץ להעלות את השכר, ואילו מן השחקנים הגרועים אינו יכול להיפטר; אם מבקש הוא להשוות במידת־מה את ההכנסות להוצאות, מיד מחליט הקהל שאין זה לפי כיסו; הבית מתרוקן והולך, וכדי שלא יֵהרס כליל, יש להמשיך ולשחק למרות הצער וההפסד. לא, אדוני! אם אמנם רוצה אתה, כדבריך, לסייע בידינו, הריני מבקש ממך לדבר עם הורי אהובתי לגופו של ענין! לו אך ידאגו לי, לו אך ימצאו בשבילי משרה קטנה של פקיד או גובה, ואראה עצמי מאושר”.

הם החליפו ביניהם עוד מלים אחדות, וּוילהלם נפרד ממלינה אגב הבטחה, כי עוד מחר השכם בבוקר ילך אל הורי הנערה, ויראה מה ניתן לעשות. אך נשאר וילהלם עם עצמו, לא יכול עוד לכבוש בתוכו פנימה את הדברים אשר הצטברו בלבו: “מלינה האומלל! לא מנסיבות החיים, אלא ממך עצמך נובעת העליבות שאינך יכול לגבור עליה! מי אדם הבוחר במשלח־יד, באומנות או באורח חיים כלשהו, ולא יכרע כמוֹתך תחת נטל הנסיבות, אם אין תחושת יעוד מפעמת את לבו? כל אשר ניחן בכשרון מלידה, מוצא את טעם הווייתו בעצם הגשמת יעודו! בלא יֻגע לא יושג דבר! הדחף הפנימי, ההשתוקקות, האהבה, אך אלה מאפשרים לנו לגבור על מכשולים, לפלס דרכים ולחרוג מהמסגרת הצרה אשר בה מסתופפים האחרים בלא מוצא. לגבי דידך אין קרשי הבמה אלא קרשים סתם, ותפקידי השחקנים אינם אלא כמכסת שיעורים המוטלים על תלמיד בית־ספר. בעיניך אין קהל הצופים אלא כפי שהם זה בעיני זה ביום של חול. ייתכן, איפוא, שבשבילך אין נפקא מנה אם תהיה יושב מאחורי מכתבה על גבי ספרי חשבונות, נוטל תשלומי מסים ונובר בקופה להעלות ממנה מעות לעודף. אינך חש כלל בשלמות המתמקדת ומתלכדת יחד, אשר אך בכוח הרוח לגלותה, לתפסה ולעצבה; אינך חש כלל בזיק הנעלה הרושף בלב האדם, והעלול, בהעדר מזון ובאין יד מלַבָּה, להתכּסוֹת באֵפר של צרכי יום יום, אלא שאף על פי כן אינו ממהר לכבּוֹת, ועל פי רוב אינו כבה לעולם. אינך מוצא כוח בנפשך לשלהבו, ואין בלבבך די עושר להזינו לאחר שנתלַבָּה. הרעב מניע אותך, הדחקות מכריעה אותך, ועיניך טחו מראות כי בכל מעמד שהוא אורבים לאדם אויבים אלה, ורק בקור רוח ובעוז נפש ניתן להכריעם. אכן, יאה לך להגביל שאיפותיך בתחום משרת פקידות כלשהי, שכן כל עבודה הדורשת שאר רוח ואומץ לב לא לפי כוחך היא! באותה זכות עצמה יוכל גם כל חייל, כל מדינאי, כל איש דת, להתאונן על מר גורלו, אם יהיה הלך מחשבתו כשלך. ואכן, כלום לא שמעתי כי היֹה היו אנשים שנתרוקנו מכל זיק של חיים, עד שהכריזו על עצם חייו והווייתו של בן־התמותה כהבל הבלים, כמנת קיום עלובה ושפלה כעפר? אילו חיו ורגשו בנפשך דמויותיהם של אנשי עלילה, אילו ליהטה בלבבך אש אהבת הבריות, אילו פשטה בכל ישותך משאת הנפש הנובעת ממעמקים, אילו היו צלילי גרונך והגיגי שפתיך מלבבים את שומעיהם, אילו די היה לך בהזדהותך עם עצמך, אז ודאי מגלה היית את הנסיבות המאפשרות את הזדהותך עם זולתך”.

אגב דברים והרהורים ממין זה פשט ידידנו את בגדיו, ובשכבו במטתו פקדה אותו תחושה עמוקה של קורת רוח. פרשה שלמה של מעשים ועלילות, שהיה מבצע הוא למחרת היום, אילו היה במקומו של אותו עלוב נפש, נתרקמה בנפשו. דמיונות ערֵבים ליווהו ברוב עדנה אל ממלכת השֵנה, ושם מסרו אותו לידי אחֵיהם החלומות; הללו קיבלו את ידידנו בזרועות פתוחות ואפפו את ראשו הרוגע בחזונות של מעלה.

למחרת, בבוקר השכם, ניעור וילהלם, והיה שוקל בדעתו כיצד יפעל. הוא חזר אל ביתם של ההורים שבתם נטשתם, ואלה קיבלו את פניו בהשתוממות. משהציג לפניהם במירב הזהירות את הצעתו, נתברר לו עד מהרה כי הקשיים הניצבים לפניו הם גם רבים וגם פחותים מכפי ששיער. הן כבר קם המעשה ונתרחש, וכנגד העבַר, שאינו ניתן עוד לשינוי, רק אנשים נוקשים וקשוחים במיוחד נוקטים יד חזקה, ומוסיפים בכך על הרעה. מרבית הבריות מקבלים את העובדות ככוח שאין לעמוד נגדו. דבר שנראה תחילה כבלתי אפשרי נהפך, משקם והיה, למעשה ממעשי יום יום. עד מהרה סוכם, איפוא, שמר מלינה ישא את הבת לאשה; ואולם בשל התנהגותה הרעה לא תקבל שום נדוניה, ואף יהיה עליה להבטיח שהירושה, שהורישה לה אחת הדודות, תימסר לאביה כהלואה בריבית נמוכה למשך מספר שנים נוספות. הענין האחר – מציאת משרה ציבורית כלשהי במקום – נתקל בקשיים גדולים יותר. ההורים העדיפו שהבת הסוררת לא תימצא בתחום ראייתם; שלא ייאלצו להיזכר תדיר בעובדה שמשפחה מכובדת כמשפחתם, המקורבת אפילו למפקח המשטרה עצמו, קשרה עצמה עם אדם נכרי, אשר זה מקרוב בא; אף הסיכויים ששלטונות הנסיכוּת ירחשו לו די אמון להעניק לו משרה כלשהי, היו דלים ביותר. גם האב וגם האם תקיפים היו בהתנגדותם, ואף שוילהלם המליץ על כך בכל לבו, כיון שבעיניו לא היה עוד מלינה ראוי לאושר שאמנות התיאטרון עשויה להעניק לאדם, לא השיג מאומה בטענותיו. אילו הכיר את המניעים הנסתרים להתנגדותם של ההורים, לא היה מתאמץ כל כך לשכנע אותם. לאמיתו של דבר, היה האב משאיר ברצון את בתו אצלו, אך שונא היה את הבחור, כיון שאשתו עצמה שמה עיניה בו; ואילו האם לא יכלה לסבול את נוכחות בתה החורגת מרוב קנאה באושרה. לאחר ימים מספר עזב, איפוא, מלינה את המקום בעל כרחו, בלוית אשתו הצעירה; זו דוקא השתוקקה אל העולם הרחב, לראותו ולהיראות בו. הוא תר אחר פרנסה באחת מחברות המסחר.

פרק חמישה עשר    🔗

אושר הנעורים! ימים מאושרים של כוסף אהבה ראשון! באותה עת דומה אדם לילד, המסוגל להתענג שעות מרובות על ההד עצמו, אף עת זה לבדו נושא בנטל הדו־שיח; הריהו שמח בחלקו אפילו חוזר השותף הבלתי־נראה רק על ההברות האחרונות של המלים שהופנו אליו.

כזה היה וילהלם בראשית סערת אהבתו, ועוד יותר מזה ככל שזו נתמשכה והלכה. מעתיר היה על מריאנה את כל עושר רגשותיו, ועם זאת היה בעיניו כקבצן החי על נדבות ידה. כשם שמראה נוף יפה מרהיב את עינינו ביתר שאת בשעה שהשמש מאירה עליו, ולאמיתו של דבר, באותה שעה בלבד, כן עטה יתר הוד ויתר יופי כל אשר אפף אותה, כל אשר נגעה בו.

פעמים רבות היה עומד מאחורי הקלעים בתיאטרון, בתוקף זכות יתרה שהשיג לו מאת המנהל. אמנם, חסר לו שם קסם הפרספקטיבה, אלא שבמקומו החל לפעול קסם האהבה החזק ממנו הרבה מונים. עשוי היה לבלות שעות מרובות ליד עגלת התאורה המפויחת, לשאוף אל תוכו את עשן נרות החֵלב, ובלבד שיהיה רואה את אהובתו; משהיתה נכנסת ונושאת עיניה אליו, מתמוגג היה מאוֹשר, וחש עצמו בין פיגומי הקורות והקרשים כבגן העדן. הכבשים העשויות אדרי צמר, אשדות המים העשויים נייר בדיל, שיחי הוורדים העשויים קַרטוֹן ובקתות הקש החד־ממדיות, רוקמים היו בלבו מראות פיוטיים נלבבים של עולם רועים קדמון. אפילו הרקדניות, שמקרוב נראו מכוערות למדי, לא היו לו למורת רוח, שהרי עומדות היו על במה אחת עם שאהבה נפשו. מכאן אתה למד שהאהבה אוצלת מחִיוּתה לא רק על שיחי ורדים, גני הדסים וזיווֹ של סהר, אלא שעשויה היא להפיח רוח חיים, כביכול, גם בנסרי עצים ובמגזרות נייר. תבלין חריף היא עד כדי כך, שיש בכוחה להקנות טעם טוב אף לתבשילים התפלים והקלוקלים ביותר.

תבלין כגון זה דרוש היה לו גם בעת ביקוריו הראשונים בחדרה, כדי להשלים עם אי־הסדר השורר בו כרגיל, וכדי אף ליהנות ממנו במשך הזמן.

כיון שגדל בבית אזרחי מהוגן, היו הסדר והנקיון לחם חוקו; כנראה שנחל גם מעט מאהבת הפאר של אביו, שכן כבר בימי נעוריו ידע לשַוות הידור לחדרו, שבו חש עצמו כמלך בזעיר אנפין. וילונות מטתו היו סדורים בקפלים רחבים ואחוזים בגדילים, כתיאורם הרוֹוח של כסאות מלכות; הוא השיג מרבד והניחו באמצע הרצפה, ומפה נאה פרש על שולחנו; מבלי משים ערך את ספריו ומכשיריו באופן שצייר הולנדי יכול היה למצוא ביניהם קבוצות יפות לצורך ציורי טבע דומם. לראשו חובש היה מעין מצנפת לבנה כדמות טוּרבַּן, ואת שרוולי חלוק השֵנה שלו דאג לקצר כדרך המזרח. טוען היה שהשרוולים הארוכים מקשים עליו את הכתיבה. לעת ערב, משנותר יחידי ולא חשש עוד להפרעה, היה כורך אבנט של משי למתניו, ויש שהיה תוקע בחגורתו פגיון שרכש לעצמו מגנזך נשק ישן; בלבוש זה היה עורך חזרות ומשנן לעצמו את התפקידים הטרגיים שהוטלו עליו, ולעתים אף כורע על המרבד בתפילת ערבית.

מה מקנא היה אותם ימים בשחקנים שברשותם שפע תלבושות הדורות ומערכות ציוד ונשק, ויש לאֵל ידם להתמיד בתרגולי הליכות נאצלות; דומה היה עליו כאילו שימשה נפשם בבואה לנהדרים ולמפוארים שבכל הלכי הרוח ומערכי הלב בעולם כולו. אף בהליכות ביתו של השחקן דימה וילהלם לראות סדרה של עיסוקים ומעשים נכבדים, שאין ההופעה בתיאטרון אלה גולת הכותרת שלהם, משל למתכת הכסף שהצורף מעבירה באש שעה ארוכה, עד שלבסוף היא מופיעה לנגד עיניו בכל הדרה, עדות להיות טהורה מכל סִיג.

מה מאד נדהם, איפוא, בתחילה, מדי בואו אל חדר אהובתו, בנפול מבטו, מבעד לערפלי האור שאפפוהו, על השולחנות, הכסאות והרצפה. פה ושם מפוזרים היו בערבוביה פרועה שיָרֶיהָ של תחפושת מזויפת ששימשה לשעתה, משל לעור קשקשים מבריק שנפשט מן הדג. אפילו כלי נקיון אישיים, כגון מסרקות, סבון ומטליות, שעקבות השימוש בהם עדיין ניכרו לעין, לא הוצנעו כלל. תוי נגינה, תפקידי שחקנים וזוגות נעלַיִם, בגדים תחתונים ופרחים מלאכותיים, כלי תפירה, סיכות שער, צלוחיות איפור וסרטים, ספרים וכובעי קש – הכל היו דרים בכפיפה אחת ומתמזגים לחטיבה אחת תחת מעטה של פודרה ואבק. אולם כיון שבנוכחותה של מריאנה כמעט לא שם וילהלם את לבו לשום דבר זולתה, ואף יתר על כן – כל שהיה שייך לה וכל אשר נגעה בו ידה משך אליו את חיבתו, מצא לבסוף באנדרלמוסיה זו טעם מיוחד, שלא טעם מימיו בסדר הקפדני למהדרין שבביתו המפואר. כל אימת שהיה נוטל את מחוכה, שחסם את דרכו אל הפסנתר, או שהיה פורש את שמלותיה על המטה כדי שיוכל לשבת במקום כלשהו, ראה עצמו כמו מתקרב הוא אליה עוד ועוד, כאילו היו נימים בלתי־נראות מחזקות את הברית ביניהם, שהרי היא עצמה נוהגת בו חירות ואינה מסתירה מפניו מצרכי גוף, שמטעמי נימוס מקובל להצניעם מעין רואים.

להליכותיהם של שאר שחקנים, שהיה פוגש לעתים בביתה בביקוריו הראשונים, לא עלה בידו להסתגל בקלות כזו. שקועים היו בדברים בטלים, ונראה שמקצועם ומטרתם העסיקו אותם פחות מכל; מעולם לא שמע אותם מחווים דעה, אם נכונה ואם לא נכונה, לגבי ערכה הפיוטי של הצגה כלשהי; השאלה שהעסיקה אותם בלי הרף היתה: כמה עשויה ההצגה להכניס? האם תמשוך קהל? כמה פעמים תוצג? באיזו תדירות אפשר להעלותה על הבמה? ועוד שאלות ושיקולים כיוצא באלו. לאחר מכן היתה השיחה מתגלגלת כרגיל על אודות המנַהל, על היותו מקמץ במשכורות, וביחוד על העוול שהוא עושה לפלוני או לאלמוני; מכאן היתה עוברת השיחה וסובבת אל הקהל, היודע רק לעתים רחוקות להעתיר תשואות על הראוי לכך; ולבסוף, אל התיאטרון הגרמני בכללו, המשתפר והולך מיום ליום, ואל השחקנים הנידונים יותר ויותר על פי הישגיהם, אלא שאין גבול לכבוד המגיע להם. כן מרבים היו לספר בבתי קפה ובבתי יין, ובכל אשר אירע בהם, מה סכום החובות הרובץ על שחקן פלוני וכמה מנכים משכרו, עד כמה אין צידוק לתנודות השכר השבועיות, ובאילו קנוניות מושחתות נוקטת הלהקה היריבה; ולבסוף היו חוזרים לדון בתשומת הלב הרבה שהציבור מקדיש לתיאטרון במלוא ההצדקה, ומעלים על נס את חלקו של התיאטרון בעיצוב פני האומה והעולם.

ענינים אלה, שהיו מטרידים את וילהלם ולא מרפים ממנו שעות הרבה, העסיקו את רוחו גם עתה, ברכבו לאיטו על סוסו הביתה, ובעודו שוקל בדעתו את המאורעות השונים שנקלע אליהם. הנה ראה במו עיניו את ההתרגשות שגרמה בריחתה של בחורה מביתה, בית אזרחים מהוגנים, לא רק בלב הוריה, אלא אף בקרב תושביה של עיירה שלמה. המחזות בדרך המלך ובבית העיריה, הדעות שהשמיע מלינה, וכל יתר הדברים שהיה עד להם, קמו שוב לפני עיניו, והשרו על רוחו הערנית והשאפתנית דאגה וחרדה, עד כי לא יכול להבליג עוד; הוא דרבן את סוסו וחש לשוב העירה.

ואולם גם כאן אך טרדות חדשות היו מעותדות לו. וֶרנר, ידידו וגיסו המיועד, כבר היה ממתין לו שלא כצפוי, כדי לשוחח עמו שיחה רצינית וכבדת משמעות.

ורנר היה מסוג האנשים המנוסים והבטוחים בדרכם, מאלה הנחשבים בעיני הבריות כקרי מזג, באשר אינם ממהרים להתפרץ בכל הזדמנות לעין כל. קשריו עם וילהלם היו קשרים של ויכוח בלתי פוסק, אלא שדוקא ויכוח זה חיזק את ידידותם, שכן חרף היות השקפותיהם שונות, היה כל אחד מהם מוצא הצדקה להשקפותיו אצל משנהו. ורנר משתבח היה שאפשר יש ביכולתו לרסן את רוחו של וילהלם, שהיא עתירת מעלות, אך יוצאת דופן מפעם לפעם, ואילו וילהלם היה רואה עצמו כנוחל נצחון רב שעה שהצליח לסחוף את ידידו המתון בנחשול התלהבותו. מחשלים היו, איפוא, את כוחם זה בעזרת זה; רגילים היו להתראות יום יום, וניתן לומר שדוקא העדר האפשרות של הבנה הדדית ביניהם מגביר היה את תשוקתם לשוחח זה עם זה. בהיות שניהם אנשים כנים, חותרים היו מן הסתם אל אותה מטרה, ונבצר מהם להבין על שום מה אין איש מהם מסוגל לשכנע את רעהו שיקבל את דרך מחשבתו שלו.

זה כבר שם ורנר את לבו לעובדה, כי ביקוריו של וילהלם אצלו נעשו נדירים יותר, כי מקצר היה בשיחות שנושאיהן היו חביבים עליו בדרך כלל וקוטען בראשיתן מתוך פיזור דעת, וכי לא הִרבָּה עוד, כדרכו, לפתח את השקפותיו המיוחדות לו לכל עומקן, כפי שנוהג אדם החש עצמו בן־חורין ומוצא סיפוק ושלוה לרוחו בנוכחות ידידו. ורנר הדייקן והמתון חיפש תחילה את מקור התקלה בהתנהגותו שלו, אך כמה מן השמועות המהלכות בעיר העלו אותו על העקבות הנכונים, ואי־אילו פליטות־פה של וילהלם עצמו קירבוהו מעט מעט לאמת. הוא גמר בלבו לבדוק את הדבר, וגילה עד מהרה שוילהלם מבקר לאחרונה אצל שחקנית אחת, משוחח אתה בתיאטרון ואף מלווה אותה מדי פעם לביתה; אילו ידע גם על פגישותיהם הליליות, מן הסתם היה נחרד כליל, שכן כבר שמע על מריאנה שבחורה מַדיחנית היא, העלולה להציג את ידידו ככלי ריק, ובאותה עת עצמה לקשור אליה את הנקלה שבמחזריה שיהיה מפרנסה.

משנתאשר חשדו ויצא מכלל ספק, גמר אומר לצאת להתקפה על וילהלם, ושעה שהלה חזר ממסעו מדוכדך ונכה־רוח, כבר היה ורנר ערוך לקרב מכל הבחינות.

עוד באותו ערב עצמו העלה ורנר באזני וילהלם את כל אשר ידע. תחילה דיבר בנחת, אך מעט מעט לבשו דבריו ארשת חמורה של אדם השוחר טוב לידידו; הוא בחן ובדק את הנושא מכל צדדיו, והיה משביע את ידידו ממרורים, כדרכם של אנשים מהוגנים להעתיר על אוהביהם שפע דברי חסד רצופים שמחה לאיד. אך כפי שניתן לשער, העלה ורנר חרס בידו. וילהלם השיב לו בהתרגשות, אך מתוך בטחון עז: “אין אתה מכיר את הנערה! ייתכן כי למראית עין אין הופעתה מדברת בשבחה, אולם בטוח אני בנאמנותה ובטוהר מידותיה, כשם שבטוח אני באהבתי שלי”.

ורנר הוסיף להחזיק בטענותיו, והיה מוכן להביא הוכחות ועדויות. וילהלם דחה אותן מכל וכל, ופרש מידידו; מדוכדך ומזועזע היה, משול לאדם שרופא שינים לא־יוצלח תפס בשינו הרועה, התקועה היטב במקומה, ומתאמץ לשוא להמישה.

וילהלם חש עצמו מדוכא עד עפר נוכח הדופי המַעוות שהוטל בדמותה היפה של מריאנה החקוקה בלבו, תחילה בשל אותו יאוש שהתחיל מנקר במוחו בעת המסע, ולאחר מכן על ידי דבריו הבוטים של ורנר. כדי להשיב לדמותה את מלוא זיוה והדרה, נקט את השיטה הבטוחה ביותר – הוא אץ לבוא אליה כבר בו בלילה בדרך הרגילה. מריאנה קיבלה את פניו בשמחה ובהתרגשות, שכן ראתה אותו עוד בעָברוֹ על פני מעונה בעת שובו העירה, וממתינה היתה לבואו בלילה. נקל לשער כי כל הספקות סולקו מלבו עד מהרה. יתרה מזו, גילויי אהבתה החיו בו שוב את מלוא אמונו, והוא סיפר לה מה רבות חטא לה הציבור, ומה מאד חטא לה ידידו.

השיחה הערנית ביניהם נתגלגלה לענין תחילת היכרותם. העלאת זכרם של ימי אהבה ראשונים נשארת אחד הנושאים היפים ביותר לשיחת זוג נאהבים לכל ימי חייהם. צעדינו הראשונים במבואות הגן הקסום של האהבה כה נעימים הם, והמחזות הראשונים המתגלים לעינינו כה מרהיבים הם, עד שברצון רב הננו שבים ומעלים אותם בזכרוננו. כל צד מחפש לו יתרון על פני משנהו, וטוען שהוא אשר נתאהב ראשון אהבה שאינה תלויה בדבר, ועם זאת מבקש לו כל צד בסתר לבו שיהיה מנוצח בתחרות זו יותר משיהיה מנצח.

וילהלם חזר וסיפר למריאנה דבר שכבר שמעה מפיו פעמים כה רבות, כי עד מהרה הוסבה תשומת לבו מן הצגות התיאטרון אליה עצמה, וכי דמותה, משחקה וקולה הם שריתקו את רוחו; כי מאז מבקר היה רק בהצגות שבהן שיחקה היא; ולבסוף, כיצד מתגנב היה אל התיאטרון ולעתים קרובות ניצב בסמוך אליה, בלא שתחוש בו כלל. בהתפעמות לב הזכיר לה אותו ערב מאושר, שבו מצא הזדמנות ראשונה לגמול לה טובת־מה ולקשור עמה ראשית שיחה.

אולם מריאנה הכחישה מכל וכל שנתעלם מעיניה זמן רב כל כך, שהרי שמה לבה אליו כבר בעת הטיול, וכעדות לכך ציינה איזה בגד לבש אותו יום; לדבריה מצא חן בעיניה כבר אז יותר מכל האחרים, וכבר אז מבקשת היתה להכירו.

מה נעם לוילהלם להאמין בכל אלה! מה נעם לו להתפתות לדבריה, כי כל אימת שהיה מתקרב אליה, היתה נמשכת אליו בכוח שאין לעמוד נגדו, כי בכוונה תחילה ניגשה אליו מאחורי הקלעים כדי לראותו מקרוב ולקשור שיחה עמו, וכי בסופו של דבר, משלא מצאה דרך לגבור על חששותיו וביישנותו, נתנה היא עצמה את ההזדמנות לידיו, וממש אילצה אותו להביא לה כוס לימונדה.

תוך התנצחויות נלבבות כגון אלו, בעודם עוקבים אחרי כל פרטי התרקמותה של פרשת אהבתם הקצרה, חלפו עליהם שעות הלילה חיש קל, וּוילהלם נפרד מאהובתו רגוע כליל, איתן בדעתו להוציא לפועל את כוונתו בלא כל שהיות.

פרק ששה עשר    🔗

לכל הדרוש למסעו דאגו האב והאם, ורק בשל כמה זוטות שחסרו לציודו, נדחה מועד יציאתו לימים אחדים. וילהלם עשה שימוש בארכה זו כדי לכתוב מכתב למריאנה; בדרך זו ביקש להביא סוף סוף לכלל בירור את הדבר אשר מריאנה נמנעה כל העת מלשוחח עליו. וזו לשון המכתב:

"שרוי אני בסתר מעטהו החביב של הלילה, שעות שכרגיל אני חבוק בזרועותיך, ואילו עתה יושב אני כאן, מהרהר וכותב אליך, וכל הגיגי ומעיני נתונים אך לך. הה, מריאנה, דומה אני, המאושר בגברים, לחתן ביום חוּפתו, הנכסף לדעת איזה עולם חדש עתיד לצמוח בו ומתוכו, ובעודו ניתב על מרבדי החג בשעת טקסי הקודש, הוא מעתיק עצמו, מלא תשוקה, אל נוכח המָסַכִּים אפופי הסוד, הרועפים לקראתו את חין מנעמי האהבה.

"התגברתי על עצמי ונמנעתי מראותך ימים אחדים. הדבר לא היה קשה עלי, שכן מקווה הנני כי ייגמל לי על כך בהישארותי אתך לעד, בהיותי כולי שלך! כלום צריך אני לחזור ולפרש את רצוני? אף על פי כן הכרח הוא; שכן חוששני שלא הבנת לרעי עד כה.

"באהבת אוֹמן חרישית, המבקשת להשיג הכל ומשום כך אינה מעיזה לבטא אלא מעט, מתחקה הייתי על לבבך, האם מקננת בו תשוקה להתקשרות נצח. אל נכון הבנת את רצוני, שהרי גם בלבבך נובטת בודאי אותה משאת נפש; ודאי קולטת היית את רחשי לבי בכל נשיקה שנשקתי לך בשעות השלוה וההתרפקות של אותם ערבים מאושרים. אזי למדתי לדעת את צניעותך, ומה רבתה אהבתי אליך! שעה שאשה אחרת זולתך היתה מעתירה את שפעת חסדיה במכוון כדי להבשיל את החלטת אוהבה, כדי לסחוט מפיו התחייבות לעתיד וכדי לחזק הבטחתו לה, היית את מרתיעה עצמך, מגיפה את דלתות הלב הפתוחות למחצה של אוהבך, ומבקשת להסתיר את הסכמתך מאחורי אדישות מדומה. אך מבין אני לרוחך! מה עלוב הייתי אילמלא הכרתי על פי אותות אלה את טוהר אהבתך, שאינה מבקשת דבר לעצמה, אלא רק טובת האהוב לנגד עיניה! בטחי בי, ויהי לבך שקט! שייכים אנו זה לזה, ואיש מאתנו אינו מאבד ואינו מפסיד מאומה בהקדישנו זה לזה את חיינו.

"קבלי נא את ידי המושטת! לוּ עוד אות זה של טקס מיותר! את כל שמחות האהבה ידענו, אך רוב ברכה עוד צפונה לנו עם אישור יציבותו של הקשר בינינו. אל נא תשאלי: כיצד? אל נא תדאגי! הגורל דואג לאוהבים, מה גם שהאהבה מסתפקת במועט היא.

"לבי פרש מבית הורי זה כבר; שרוי הוא במחיצתך, כשם שרוחי מסתופפת מכבר על קרשי הבמה. הה, אהובתי! הכי זכה עוד מישהו לאַחֵד את שאיפותיו כמוני? רחקה השֵנה מעיני, וכאדמומית שחר עד זורחים לקראתי אהבתך ואושרך.

"בכל כוחי עוצר אני בעדי לבל אתפרץ ואחוש אליך כדי לאכוף עליך את היענותך לי, וכבר מחר עם שחר אפליג למרחקים לקראת מטרתי. – אך לא, אתגברה נא! לא אנקוט צעדים בלתי שקולים, נואלים ונמהרים; התוויתי לי תכנית, ואבצע אותה ברוח שקטה.

"מנהל התיאטרון סֶרְלוֹ מכיר אותי, והריני נוסע הישר אליו. אשתקד מטיף היה לעתים קרובות לאנשיו, שיהיו מגלים משהו מהתלהבותי וממסירותי שלי לתיאטרון, ובלא ספק יקבלני ברצון; ללהקה שלכם אין הצטרפותי באה בחשבון מכמה וכמה סיבות; להקת סרלו אף מופיעה הרחק מכאן, והרי שאוכל להסתיר את צעדַי בתחילה. מחיַת־מה אוכל למצוא אצלו מיד; אתוודע אל הקהל, אלמד להכיר את הלהקה, ואז אקח אותך אלי.

"מריאנה, הנה רואה את עד כמה מסוגל אני להתגבר על עצמי, כדי לזכות בך בעתיד; שהרי לא לראותך זמן כה רב, ולדעת כי רחוקה את ממני – מה יקשה עלי לשאת בכך. אולם בשַווֹתי לעיני את אהבתך המבטיחה אותי מפני כל, ואם לא תבוזי לבקשתי, ובטרם ניפרד תשלבי את ידך בידי בנוכחות הכומר, אוכל לנסוע בלי חשש. לא יהיה זה אלא נוסח של ברית ביני לבינך, אך נוסח יפה כל כך – ברכת השמים לברכת הארץ. ברָשוּת האבירית⁶ שבקרבת מקום ניתן על נקלה לערוך את הטקס בסתר.

"לתקופה הראשונה יש די כסף בידי; נתחלק בו והוא יספיק לשנינו; בטרם יכלה יבואו השמים לעזרנו.

"אכן, יקירתי, לבי אינו חרד כלל. דבר שתחילתו היתה נפלאה כל כך, חייב להגיע גם למיצויו המאושר. מאז ומעולם בטוח הייתי כי אמנם עשוי כל אדם לפלס לו את דרכו, אם אך מתיחס הוא בכובד ראש אל מטרתו. יש בלבי די עוז להשיג פרנסה בכבוד לשנַיִם, ואף ליותר משנים בעתיד. רבים הטוענים כי העולם כפוי טובה הוא; אני טרם מצאתי כי אמנם כפוי טובה הוא, אם אך יודע האדם לפעול לטובת העולם כראוי. נפשי מלהטת בי נוכח הרעיון כי סוף סוף אהיה מופיע ומדבר אל הבריות את הדברים אשר זמן כה רב הם נכספים לשמעם. הן פעמים כה רבות נחרדתי, אני השבוי כולי בקסמו של התיאטרון, מדי ראותי אותם שחקנים עלובים מתיַמרים לחשוב כי יש אתם דבר נעלה וקולע להגידו ללבנו. אפילו צלילי הסלפית המאולצים נשמעים ערבים וטהורים יותר; שלומיאליותם הגסה של אברכים אלה הרי היא בגדר חטא ושערוריה.

"התיאטרון והאלמימר ניהלו לעתים קרובות מאבק ביניהם; לי נראה שאינם חייבים לנגח דוקא זה את זה. מה טוב היה אילו פעלו בשניהם כאחד אישים אצילי רוח להאדרת האל והטבע! אין אלה חלומות בעלמא, אהובתי! כשם שיכולתי לחוש באהבת לבבך, כן נתפס אני לרעיון המופלא – לא, אין ברצוני להביע זאת במו פי, אך ברצוני לקוות – כי אמנם נהיה להבא מופיעים יחדיו כצמד רוחות טובות המסוגלות לפתוח את סגוֹר לבם של הבריות, לעורר את רגשותיהם ולהעניק להם מנעמי שמים; הן אף לאותה חדוה שאפפה אותי בחיקך אין כינוי אחר אלא חדוות שמים, שכן חשנו כאילו היינו באותם רגעים חורגים ממסגרותינו, מתעלים על עצמנו.

"איני מסוגל לסיים; כבר אמרתי רב מדי, ועם זאת איני יודע אם כבר אמרתי לך את הכל, כל הנוגע לך: שהרי אין בכוחן של מלים לבטא את כל ההומה ורוגש בלבבי.

“אף על פי כן, קבלי נא גליון זה, אהובתי! לאחר ששבתי וקראתי אותו, נראה לי כי היה עלי לכתבו מחדש מתחילתו; עם זאת מכיל הוא כל אשר עליך לדעת, וכל אשר עליך להכין עד שובי בקרוב במשנה אהבה אל חיקך. משול אני בעיני כאסיר בצינוק, המשייף בהסתר את חרצובות כבליו. הריני מברך בברכת ‘לילה טוב’ את הורי הישֵנים בשלוה! – היי שלום אהובה! היי שלום! הנה אני מסיים. עיני נעצמו זה פעמיים ושלוש. הלילה כבר בעיצומו”.

פרק שבעה עשר    🔗

היום מיאן להעריב וכבר כלתה נפשו של וילהלם לבוא אל מריאנה; מכתבו המקופל יפה מונח היה בכיסו; שלא כהרגלו התגנב אל מעונה עוד בטרם פנה יום. תכניתו היתה ערוכה כך: הוא יועיד עם אהובתו פגישת לילה, ילך ממנה לשעה קצרה, אך בטרם ילך, יתקע את מכתבו בידה; עם שובו אליה בלילה, ישמע מפיה את תשובתה, את הסכמתה, או שיוציאנה מפיה בהעתירו עליה אהבה. עם בואו הטיל עצמו אל בין זרועותיה, ואך בקושי השתלט על עצמו בהניחו את ראשו על חזה. מעוצם רגשותיו נסתר ממנו כי אין סבר פניה כתמול שלשום, אך לא זמן רב עלה בידה לחפות על מצוקתה; היא התנצלה לפניו באמתלה שאינה חשה בטוב, שחולה היא, התלוננה על כאב ראשה, ובשום אופן לא ניאותה שישוב אליה בו בלילה. לבו לא ניבא לו כל רע, ושוב לא הפציר בה; ואולם הרגיש בעליל כי אין השעה כשרה למסירת מכתבו. המכתב נשאר איפוא בכיסו; משחש על פי כמה ממחוותיה ודיבורי הנימוסין שלה שעליו לקבל את הדין וללכת, ובעודו מסוער מן האהבה שלא באה על סיפוקה, חטף רדיד משלה וּתחבוֹ לכיסו, ושלא ברצונו פרש משפתות פיה ומדלתות ביתה. הוא שירך דרכו הביתה, אך גם שם לא היה מסוגל לשהות זמן רב; החליף בגדיו ויצא שוב אל אויר הלילה הצח.

לאחר ששוטט על פני רחובות אחדים, פגש בו אדם זר ושאל אותו על מקומה של אכסניה מסוימת. וילהלם קיבל עליו להוליכו אליה. הזר שאל לשמו של הרחוב, ביקש לדעת מי בעליהם של אילו בנינים גדולים שעברו על פניהם, התעניין בתקנות מסוימות של המשטרה העירונית, וכיוצא באלה. משהגיעו לשער האכסניה כבר שקועים היו בשיחה ערנית. הזר הפציר במורה הדרך שלו שייכנס לשתות עמו כוס פונש; אגב כך הציג עצמו בשמו ונקב במקום מגוריו, סיפר לו על העסקים שהקרו אותו לכאן, וביקש לזכות באמון דומה גם מצדו של וילהלם; לא נמנע, איפוא, גם וילהלם מלנקוב בשמו ובמקום מגוריו.

“האין אתה נכדו של מייסטר הזקן, שהיה בעליו של אוסף האמנות הנאה?” – שאל הזר.

“כן, אני הוא, כבן עשר הייתי במות סבא, ומכירתם של אותם דברי אמנות הכאיבה לי מאד”.

“כסף רב קיבל אביך תמורתם”.

“יודע אתה, איפוא, על כך?”

“אמנם כן. עוד הספקתי לראות אוצר זה בביתכם. לא אספן בלבד היה סבא שלך, אלא אף מבין היה באמנות; באחת התקופות המאושרות משכבר שהה באיטליה, ומשם הביא עמו אוצרות שאין ערוך להם כיום. היו ברשותו תמונות מצוינות, מעשה ידי טובי האמנים; קשה היה לאדם להאמין למראה עיניו נוכח הרישומים שהיו מצויים אצלו; בין פסלי השיש שלו היו כמה דמויות טוֹרסוֹ יקרות־ערך; כן היתה ברשותו סדרה מאלפת ביותר של פסלי ארד; אף אוסף המטבעות שלו היה תכליתי מבחינה אמנותית והיסטורית כאחת; גם מעט אבני החן המלוטשות היו ראויות לכל שבח; והכל יחד היה ערוך ומסודר בטוב טעם בחדרים ובאולמות שבביתו הישן, למרות העדר הסימטריה במבנהו”.

“יכול אתה לשער בנפשך מה רב היה הפסדנו שלנו, כילדים, כאשר כל אותם חפצי אמנות הוסרו ממקומותיהם ונשלחו למרחקים. היו אלה שעות הצער הראשונות שידעתי בחיי. זוכר אני עדיין מה ריקים נראו לנו החדרים לאחר שנעלמו בזו אחר זו אותן שכיות חמדה, שליוו אותנו מילדותנו ואשר נדמו לנו כקיימות ועומדות לעד יחד עם ביתנו ועירנו”.

“אם איני טועה, השקיע אביך את כסף הפדיון בעסק של אחד משכניו, והקים עמו כעין חברה מסחרית”.

“אכן צדקת! והם אף הצליחו בעסקיהם; בשתים־עשרה השנים האחרונות הגדילו את הונם בהרבה, ועתה מתאמצים הם לגרוף רווחים אף ביתר שאת. גם לוֶרנר הזקן יש בן, אלא שהוא מתאים לעסק זה הרבה יותר ממני”.

“צר לי מאד על האבידה הגדולה שנגרמה לעיר הזאת עם מכירת חדר משכיתו הנפלא של סבא שלך. זכיתי לראות את האוסף הזה זמן קצר בלבד לפני הימכרו, ובעצם אני הוא שגרמתי לכך שהקניה יצאה לפועל. איש אצולה עשיר, חובב נודע, ביקש לרכשו, אלא שבעסקה חשובה מעין זו לא רצה לסמוך על עצמו ושלח אותי הנה לשם חוות דעת. ששה ימים סקרתי את חדר המשכית, וביום השביעי יעצתי לשולחי כי ישלם את כל הסכום הנקוב ללא ערעור. אף אותך הכרתי אז, שכן הרבית לכרכר סביבי; נער ערני היית באותם ימים – מבאר היית לי את נושאי התמונות, ומפאר את ערכו של חדר המשכית בכללו”.

“אמנם זכור לי האדם שבא לבדוק את האוסף, אך לא הייתי מסוגל להכירך”.

“אכן, זמן רב למדי חלף מאז, וכולנו משתנים, אם פחות ואם יותר. אם זוכר אני נכונה, הראית לי אז תמונה שהיתה חביבה עליך במיוחד, ורצית שאף אני אשביע בה את עיני”.

“אמת! נושא הציור היה בן־מלך חולה, שלבו כלה באהבתו אל ארוסת אביו”⁷.

“לאמיתו של דבר, לא הצטיינה אותה תמונה בטיבה; לא היתה מעוצבת כראוי, לא נתיחדה בצבעיה, ואופן ביצועה היה מלאכותי לחלוטין”.

“זאת לא הבנתי אז, ועדיין איני מבין זאת גם כיום; הדבר המושך אותי בתמונה הוא הנושא ולא מעשה האמנות”.

“נראה שיחסו של סבא שלך שונה היה, שכן היה האוסף שלו מכיל ברובו יצירות משובחות של יוצרים, המעוררים התפעלות בהישגיהם, אחת היא מה הנושא המתואר על ידיהם; ואכן, אותה תמונה תלויה היתה באולם הכניסה, כאות למיעוט הערכתו אותה”.

“זה המקום שבו ניתנה לנו, הילדים, הרשות לשחק, שעל כן עשתה עלי התמונה רושם בל יימחה. אפילו עומד הייתי עתה לפניה, לא היתה ביקורתך, ככל שאוקירה, מסוגלת למחות אותו רושם עז. מה נכמרו, מה נכמרים גם היום רחמי על אותו נער, החייב לכלוא בלבו פנימה את הריגושים המתוקים, את היפה במורשות שהעניק לנו הטבע, ולטמון בחובו את האש שנועדה להחם ולהחיות אותו ואת זולתו, עד כי תכלה נפשו במכאובי אין קץ! מה יצר לבי על גורל האומללה, האנוסה להקדיש עצמה לאחר, שעה שלבה כבר מצא את הנושא הראוי לתשוקתה האמיתית, הטהורה!”

“רגשות אלה, דבר אין להם, כמובן, עם הבחינות שעל פיהן נוהג חובב האמנות לדון ביצירותיהם של אמנים גדולים; אילו נשארו שכיות החמדה קנין ביתכם, יש לשער שהבנתך לגבי היצירות היתה מתפתחת מאליה במשך הזמן, ושוב לא היית רואה בהן רק את עצמך ואת נטיות לבך”.

“ודאי שהצטערתי צער רב על מכירת האוסף; אף כשנתבגרתי, חש הייתי מדי פעם בהיעדרו, אך שעה שאני שוקל בדעתי, כי אולי חייבים היו הדברים להתגלגל כך, שאלמלא כן לא היו מתפתחים בי כשרונות ונטיות לב העשויים לקבוע בחיי הרבה יותר מאותן תמונות חסרות חיים, הריני שבע רצון בהחלט, ומברך את הגורל היודע להטות את הכל לטובה, לי ולכל אדם”.

“צר לי לשמוע את המלה ‘גורל’ חוזרת מפי איש צעיר; בגיל זה רגיל אדם לייחס את המשאלות השוקקות בלבבו לרצונן של ישויות נשגבות יותר”.

“האמנם אינך מאמין כלל בגורל? ולא בשום כוח המדריך אותנו ומנחה את כולנו לטובתנו?”

“אין מדובר כאן באמונותי, ולא זה המקום לפרש באיזו דרך מנסה אני לקרב לתפיסתנו דברים שהם בלתי נתפסים לכולנו; השאלה הנשאלת כאן אינה אלא מהו אופן המחשבה העשוי להועיל לנו ביותר. רקמת העולם הזה שזורה הכרח ומקרה כאחד; תבונתו של האדם ניצבת בין שני אלה, והיא אמורה למשול בהם; בהכרחי רואה היא את יסוד הווייתה, ואילו את המקרי היא יודעת להנחות, לכוון ולנצל; רק בהיות האדם איתן ובלתי מעורער בדעתו, ראוי הוא להיקרא ‘אדון הארץ’. אבוי לאדם המבקש מנעוריו לראות בהכרחי משהו שרירותי, ולייחס לַמִקרי סגולה של תבונה כלשהי, המחייבת אפילו לציית לו כאילו היה מצוה דתית. האין בכך לשמש לו אמתלה לנטוש את תבונתו שלו ולהעניק שליטה בלתי מוגבלת לנטיות לבו? מתימרים אנו להיות יראי שמים, בעודנו משתרכים בדרכנו בלא שיקול דעת, ומניחים למקרים הנעימים לקבוע את מהלכינו, ואת תוצאתם של חיי טלטלה אלה הרינו מכנים בשם ‘השגחה עליונה’”.

“וכי מעולם לא קרה לך כזאת, שתהא זוטה כלשהי מעלה אותך על דרך מסוימת, וזו מזַמנת לך הזדמנות נאותה הגוררת אחריה סדרת מאורעות בלתי צפויים, והם המביאים אותך בסופו של דבר אל המטרה, אף בטרם הספקת להזין בה את עיניך? האין דבר מעין זה מפיח בנפשך אמונה בגורל, ומצמיח אמון בהנהגתו?”

“על פי השקפות שכאלו אין שום נערה יכולה לשמור על בתוליה, ואין שום איש יכול לשמור על מעותיו; שכן רבות למדי ההזדמנויות לאבד את אלה כמו את אלה. אשר לי, עשוי אני להוקיר רק אותו אדם היודע מה טוב לו ולזולתו, ומסוגל לשלוט על שרירות לבו. מזלו של אדם נתון בידיו כחומר ביד היוצר, לצור ממנו דמות כחפצו. אך עיצוב הגורל אמנות הוא ככל האמנויות; הכשרון הטבעי בלבד נטוע בנו מלידה, אלא שלא די בו; כל אמנות צריכה לימוד ואימון קפדני”.

עוד כהנה וכהנה דוּבּר ביניהם; גם כאשר נפרדו לבסוף, נראה שלא שכנעו זה את זה ביותר; עם זאת הועידו להם מקום פגישה גם למחרת היום.

וילהלם הוסיף לשוטט על פני רחובות אחדים. פתע עלה באזניו קול נגינת קלרניתות, קרנות־יער ובסוֹנים, ולבו נתפעם בו. כלי־זמרים נודדים השמיעו מוסיקת לילה נעימה. הוא פנה אליהם, ותמורת מטבע כסף הוליך אותם אל מעונה של מריאנה. אילנות גבוהים פיארו את המגרש שלפני ביתה; מתחתם הציב את המנגנים ששכר; הוא עצמו ישב על ספסל במרחק־מה, מתמסר כליל לצלילים הרוחפים שרעפו סביבו בצינת הלילה המשובבת נפש. שרוע תחת כוכבי הזיו, נראתה לו הווייתו כחלום פז. “גם היא מאזינה לצלילים אלה”, אמר בלבו, "ודאי חשה היא בלבה מי השולח לה פריסת שלום ואהבה זו, הממלאה את חלל הלילה בצלילים ערֵבים. לחנים אלה מצמידים אותנו זה אל זה גם ממרחק, שהרי יש בכוחה של עדנת האהבה לדלג על כל מרחק שהוא. הה! דומות נפשותיהם של זוג נאהבים לשתי מחטים מגנטיות, שכל הרוחש באחת מניע גם את משנֶהָ, כי אחת היא הפעולה הפועלת בשתיהן, ואחד הוא הכוח המניע אותן. האוכל לדַמות לי, בעודי בזרועותיה, אפשרות של פרידה ממנה? ואף על פי כן, עתיד אני להיות רחוק ממנה, אולם רק כדי לתור לנו מקום בו תפרח אהבתנו, מקום בו תחיה עמי לעד.

“הן פעמים כה רבות אירע לי שבהיותי רחוק ממנה והוגה בה, דימיתי לחוש את ידה בידי כל אימת שנגעתי בספר או בבגד או בכל דבר שהוא! עד כדי כך אפוף הייתי בנוכחותה. לו אזכרה שוב אותם רגעים המסתתרים מפני אורו של יום כמעיני צופה שוה־נפש, אותם רגעים שכדי לזכות בהם רשאים היו אף האלים לנטוש את ברכת נצחיותם הטהורה, נטולת המכאובים! – לו אזכרה? – כאילו ניתן להעלות בזכרון אותה כוס שכרון מסחרר, הלוכדת את חושינו בעדנה עילאית עד לאבדן העשתונות. וזו דמותה –” הוא צלל בנבכי הרהוריו על אודותיה; שלוות נפשו נתחלפה בתשוקה; עמד וחיבק את גזעו של אילן וצינן את לחיו הלוהטת בקליפתו; רוחות הלילה ספגו בחמדנות את הבל פיו שפרץ מחזהו השוקק. ידיו פשפשו וחיפשו אחר הרדיד שנטל מבית מריאנה, אלא שזה נשכח בכיס הבגד שהחליף. שפתיו היו חרבות מתשוקה, וכל אבריו רעדו בכמיהה.

המוסיקה פסקה, והוא כמו צנח מן הרקיע שאליו נשאוהו רחשי נפשו. חרדתו גברה והלכה משנעלמו הצלילים העדינים שהזינו את רגשותיו. הוא ישב על מפתן ביתה, ומיד נרגע מעט. הוא נשק למקוש טבעת הפליז, שכל המבקש להיכנס היה דופק בו על דלתה; הוא נשק למפתן שעליו דורכות היו רגליה בבואה ובצאתה, וחיממו בחזהו היוקד. לשעה קצרה נרגע שוב, והיה רואה אותה בעיני רוחו מאחורי וילאות מטתה, בכתונת הלילה הלבנה לעורה, בסרט האדום האוסף את שערה, בהיותה שקועה כולה במנוחה מתוקה; הוא חש עצמו כה קרוב אליה, עד שבטוח היה כי חולמת היא עליו עתה. הרהוריו ערבו עליו כרוחות דמדומים; רגיעה ותשוקה פקדו אותו חליפות; באלפי נימים היתה האהבה מרטיטה כל צפונות נפשו; כביכול נאלמה דום שירת כל העולמות כדי להקשיב ללחני לבו החרישיים.

אילו היה עתה בידיו המפתח הראשי, שהיה פותח לפניו תמיד את ביתה של מריאנה, ודאי לא היה עוד בכוחו להבליג, והיה מפלס דרכו אל דביר האהבה. עם זאת נתרחק לאט לאט והיה משוטט בין האילנות בעודו חולם למחצה; מבקש היה ללכת אל ביתו, אך שוב ושוב מצא עצמו פונה לאחוריו; משגבר על עצמו לבסוף, העיף את מבטו עוד פעם אחת אחורה, אל מעבר לפינת הרחוב. עיניו דימו לראות את דלת ביתה של מריאנה נפתחת, ודמות כהה החומקת בעדה. רחוק היה מכדי ראיה ברורה, ובטרם אסף עשתונותיו כדי להיטיב לראות, כבר נתעלם המראה מן העין בחשכת הלילה, ורק ממרחק רב דימה לראות שוב אותה דמות, בעברה על פני בית לבן. הוא נעצר, במצמצו בעיניו, אך טרם היה סיפק בידו להתאושש ולרוץ אחרי הדמות המסתורית, נעלמה זו כליל. לאן יפנה כדי להמשיך בעקבותיה? באיזה רחוב נעלם אותו אדם, אם אמנם היה?

משול היה בעיני עצמו כאיש המהלך בחשכה, שהברק האיר לרגע קט קטע מסביבתו, והוא מחפש לשוא בעינים מסונוורות את הדמויות שאך זה עמדו לנגד עיניו, ואת קו השביל שבו עליו ללכת. כדרכו של אדם, הממאן תחילה להאמין בקיומה של דמות הבלהות שחזה בחצות הלילה, והוא נוטה לראות בה תולדה של פחד בלבד, ואילו בתוך נשמתו פנימה מותירה תופעת האימים ספקות בלא קץ, כן היה גם לנפשו המסוערת של וילהלם, כל אותן שעות שעמד שעוּן בפינת הרחוב, ולא שם לבו כלל כי כבר עלה עמוד השחר, וכי כבר קראו התרנגולים. רק המולת עיסוקי הבוקר, שגברה והלכה, גירשה אותו אל ביתו.

לאחר שחזר, כמעט עלה בידו לסלק מנפשו את מראה העִועים הבלתי צפוי, מתוך נימוקים משכנעים ביותר שנמצאו לו; עם זאת נסתלק ממנו גם הלך הרוח המלבב ששרה עליו בלילה, ושאף הוא נראה לו עתה כחזיון תעתועים. כדי להעלות ארוכה ללבו, כדי לחזק את האמונה שהתחילה להתחדש בנפשו, הוציא את הרדיד של מריאנה מכיס הבגד שלבש אמש. אוושתה של פתקה נופלת הרתיעה את הרדיד מעל שפתיו; הוא הרים אותה וקרא:

“הן אוהב אני אותך, טפשונת! מה זה היה לך אתמול? הלילה אני בא אליך. מבין אני ללבך כי צר לך ללכת מכאן; אך היי נא סבלנית! בימי היריד אבוא לקחתך. וראי נא, אל תלבשי עוד את האפודה השחורה־ירוקה־חומה! את נראית בה כבעלת האוב מעין־דור. כלום לא לשם כך שלחתי לך חלוק לבן, שתהיי כטליה לבנה בזרועותי? הוסיפי לשלוח לי את פתקותיך בידי הסיבילה הזקנה; השטן עצמו כמו יעד אותה לתפקידי שליחות”.

 

ספר שני    🔗

פרק ראשון    🔗

כל עוד חותר אדם אל מחוז חפצו במלוא כוחו, הננו עוקבים אחריו ברחשי חיבה ויקר, אחת היא אם דנים אנו את מטרתו לכף זכות או לכף חובה; ואילו משסיים את חתירתו, בין אם השיג את מטרתו ובין אם לאו, מיד אנו מסירים את עינינו ממנו; כל שנסתיים ובא לידי גמר, אינו מוסיף עוד לעורר את תשומת לבנו, מכל שכן אם חזינו מלכתחילה אחרית מרה למעשה.

משום כך לא נגזול את זמנם של קוראי ספרנו בפירוט הצרות והמצוקות שפקדו את ידידנו האומלל, משנתמוטטו תקוותיו ויחוליו באופן בלתי צפוי כל כך. מוטב נהיה מדלגים על שנים מספר, ומחפשים אחריו שוב רק במקום שבו אנו מקווים למצאו פעיל ושוקק חיים במידה כלשהי, אלא שלפני כן חייבים אנו לקשר בין המאורעות, ולו בקצרה וכמידת ההכרח בלבד.

כי ייתקף גוף חי במגפה או בקדחת קשה, הרי ככל שהצטיין הגוף בבריאותו וברעננותו מלכתחילה, כן משתוללת בו המחלה ביתר שאת; זה אשר קרה גם עת הגורל המר ניחת כרעם על וילהלם המסכן, וכל עולמו חרב עליו בבת אחת. בדומה למתקן של זיקוקין־די־נור שנופלת בו שריפה אגב התקנתו, ואותם זבילים שנקדחו ומולאו מעשה אמן, כדי שיהיו מתלקחים בזה אחר זה לפי תכנית מסוימת ויהיו מציירים ציורי אש ססגוניים במרומי האוויר, הנה פורצים עתה לכל עבר כדי סכנת נפשות – כן גם לבו של וילהלם, שבבת אחת קרסו ונתנפצו בו אושר ותקוה, תשוקה והתרוננות, המצוי וההזוי כאחד. ברגעי שואה ומשואה כגון אלה, אף הידיד המבקש לחוש להצלה נשאר כמאובן על עמדו, ואילו הנפגע עצמו, אך מעשה חסד הוא זה בשבילו אם יאבד את הכרתו.

לאחר מכן בּאוּהוּ ימים של מכאוב עז, מכאוב שביקש לשקוע בו יותר ויותר; אך גם בכך אין לראות אלא את ברכת הטבע. בשעות אלו עדיין לא איבד וילהלם את אהובתו כליל; כאביו לא היו אלא נסיונות מתחדשים ובלתי נלאים להוסיף ולהחזיק בדמיונו באושר אשר נעקר מלבבו, לשוב ולהיאחז בסיכויי קיומו, להצמיח ספיח קצר־ימים לשמחת החיים שנסתלקה לעד. אין לראות גוף כבר־מינן כל עוד נמק הוא, כל עוד מנסים כוחותיו לשוא להמשיך בתפקודיהם הישנים, ולמעשה אינם פועלים עוד אלא להריסתם של אותם איברים שבעבר היו מעניקים להם חיים. רק לאחר שנשתחק הכל, רק לאחר שנתפרקה השלמות לאבק בעלמא, רק אז עולה בנו התחושה הנעכרת של שממון המוות, שרק ביד רוחו של החי נצח להעלות לה ארוכה.

נפש צעירה, שלמה ונלבבה כשל וילהלם, רב בה הניתן לקריעה, להריסה, להמתה, ודוקא כוח העלומים המחיש מרפא, הוא המוסיף להזין ולהגביר את עצמת המכאוב. המכה פגעה בעצם שורש הווייתו. וֶרנר, שבכוח הנסיבות היה לאיש סודו היחיד, מריק היה כיד קנאותו הטובה עליו, אש וגפרית על אותה תשוקה שנואה, בבקשו להכות את המפלצת אל החומש. שעת הכושר שנתגלגלה לידיו זיכתה אותו בהוכחה ניצחת לצדקתו, ופיו לא פסק מסיפורי מעשיות שמוסר ההשכל בצדם. צעד אחר צעד, בלהיטות ובקשיחות, המשיך בהתקפתו, ולא הניח לידידו כל הפוגה של אשליה, ולו הרגעית והזעירה ביותר; הוא חסם בפני וילהלם כל פינת מפלט מצפרני היאוש; אלא שהטבע, שביקש להציל את ילדו אהובו מחורבן גמור, דאג להחלותו, כדי לחַיות את נפשו בדרך זו.

הקדחת העזה שתקפה אותו, וכל התולדות הנלוות עמה – התרופות, גודש הרגישות, הלֵאות, וכן טרחות המשפחה סביבו ואהבת בני הבית, שרק בעת מצוקה והזדקקות חש אדם בממשותה, עשויות היו, בשל התמורה שבהן, להסיח מעט את דעתו. רק לאחר שהוטב לו, ופירוש הדבר – משנדלו כוחותיו עד תומם, ניבט וילהלם אחוז פלצות אל תהום היסורים של עולמו החרב, כמי שצופה אל מאכולת האש בלועו הפעור של הר געש.

מעתה מאשים היה את עצמו האשמות כבדות, על שגם עתה, לאחר אבידה כה גדולה, עדיין נופלים בחלקו רגעים שקטים, אדישים, נטולי כאב. בז היה לנפשו על כך, ועורג אל צרי התמרורים והדמעות.

כדי להוסיף ולעורר את אלה בלבו, היה דולה מזכרונו את כל מחזות אשרו שחלף, מצייר אותם כמו חיים לפני עיניו, חותר לִחיוֹת אותם מחדש, ובהגיע מאמציו לשיאם, מששבו, כביכול, קרני השמש של ימים עברו להחיות את יצורי גוו ולהרחיב את לבבו, היה פונה אחורה לעבר התהום הנוראה, זן את עיניו במעמקיה המסחררים, שב ומשליך את עצמו מטה, ונוטל מהטבע בחוזק יד את מנת היסורים המרים. בדורסנות ללא רחם היה משסע את עצמו שוב ושוב; בני הנעורים משופעים הם בכוחות כדי כך, שאינם משערים כלל אילו אוצרים מבזבזים הם, כאשר הם מוסיפים לערם על כאב אבידתם עוד יסורים רבים שהם חומסים בחזקה, כאילו ביקשו בדרך זו לשַוות לאבידתם את מלוא ערכה. כה משוכנע היה כי זה אשר אבד לו הוא קנין חייו היחיד, הראשון והאחרון, עד כי דחה מעליו כל נחמה שהתימרה לחזות קץ ליסוריו אלה.

פרק שני    🔗

משנגרף לדרך זו של גרימת יסורים לעצמו, התחיל להסתער בביקורת מוחצת גם על כל השאר אשר שרד בנפשו, כל אשר העניק לו את מירב שמחותיו ותקוותיו, מחוץ לשעות האהבה ובמשך שעות האהבה, דהיינו כשרונותיו כמשורר וכשחקן. בכל אשר כתב לא ראה עוד אלא חיקוי נטול חיים, מצוַת אנשים מלומדה, ללא כל ערך עצמי; שוב לא מצא בהם אלא מעין תרגילי בית־ספר נוקשים, החסרים כל ניצוץ של טבעיות, כל אמת פנימית וכל השראה. שיריו לא היו עוד בעיניו אלא כמערך הברות מונוטוני, שבו משרכים להם את דרכם רעיונות ורגשות שדופים, הכרוכים יחד באמצעות חרוזים עלובים. באופן זה שלל מעצמו כל סיכוי וכל תשוקה לתקומה, שמכל מקום עשויה היתה לצמוח לו מצד זה.

גם על כשרון המשחק שלו יצא דינו לחובה. מרשיע היה את עצמו שמלכתחילה טחו עיניו מראות את התרברבות השוא, שאך ממנה צמחה התימרות זו. מראהו, הילוכו, תנועות גופו, אופן דקלומו – הכל עמד למשפט; הוא התנער לחלוטין מכל זכות ומכל יתרון שהיו עשויים להעלות אותו מעל לדרגה הבינונית הרגילה, וכך הגביר את יאושו האילם עד לשיא. שהרי ככל שרב כאב ההשלמה עם אבדן אהבתה של אשה, הנה לא נופל ממנו כאב הפרידה מחברתן של המוזות, שעה שהננו פוסלים עצמנו לעולם מלהיות שרויים במחיצתן, ומוותרים על אותות ההוקרה הנלבבים והגלויים מצד הציבור לאישיותנו, להופעתנו, לקולנו.

כך, איפוא, ויתר ידידנו על הכל. הוא פנה אל עסקי המסחר, והתחיל עוסק בהם במסירות יתרה. להפתעת חברו ולמרבה שביעות רצונו של אביו, עלה בשקדנותו על כל שאר העובדים במשרד ובבורסה, בחנות ובמחסן; מסדיר היה את חליפות המכתבים ואת החשבונות, ובחריצות כפים היה מבצע כל אשר הוטל עליו. אכן, לא היתה זו מסוג השקידה הרוננת, כאשר האדם רואה בעבודתו יעוד מבטן ומלידה, ומוצא את שכרו בעצם עיסוקו בה בכל מאודו, אלא מסוג השקידה השקטה, הנובעת מתוך מילוי חובה, שביסודה טבועה הכוונה הטובה הניזונה מן ההכרה, ושכרה – שלמות המצפון. אפס גם למצפון החוגג את נצחונו יקשה במקרים רבים לעצור בעד האנחה המתמלטת.

באורח זה הוסיף וילהלם לשקוד תקופת־מה על עבודתו, ואף שכנע את עצמו כי אך לטובתו העמיד אותו הגורל בנסיון הקשה ההוא. מברך היה את מזלו על שהוזהר בעוד מועד, אם גם בחומרה יתרה, לגבי אורח חייו בעתיד, והרי מה רבים הם אלה החייבים לכפר בסבל ממושך ובאיחור על המדוחים שאליהם התעתה אותם יומרת נעוריהם. הן אך מדרך הטבע הוא שיהא אדם מסרב, ככל הניתן לו, לתת גט פיטורין לאיוולת שטיפח בלבו, להכיר בטעותו מעיקרא, ולהודות באמת המיאשת.

כל כמה שנחושה היתה החלטתו להסתלק מן הציפיות ששגה בהן, עדיין זקוק היה לתקופת־מה כדי להשלים כליל עם אסונו. אולם לבסוף אזר עוז, ובנימוקים שאינם ניתנים להפרכה עלה בידו לעקור מלבו כל תקוה לאהבה, לביטוי פיוטי ולגילום אישי, ולמחות כליל את עקבות סכלותו, ואת כל אשר עשוי היה להעלותה בזכרונו. לתכלית זו הדליק בערב קריר אחד אש באח, ושלף את תיבת המזכרות שלו מתוך מחבואה; בשעתו אסף בתיבה זו מאות זוטות שקיבל או בזז מידה של מריאנה. כל פרח מיובש הזכיר לו את הימים שבהם לבלב רענן בין שערותיה; כל פתק הזמנה בכתב ידה – את השעות המאושרות שבילו לאחר מכן יחדו; כל שנץ – את חזה היפה והאהוב ששימש מקלט לראשו. נוכח אלה, כלום לא ישוב ויתעורר בלבו הרגש הישן, שבטוח היה כי חנק במו ידיו זה כבר? למראה זוטות אלו, כלום לא תתגבר מחדש אותה התפעמות נפש, שדימה כי השתלט כליל עליה מאז ניתק מאהובתו? הן יש אשר בבוא עלינו יום קודר, יהיו יגונו ועגמומיותו נוקבים את לבנו ביתר שאת, דוקא בשעה שקרן שמש בודדה חודרת בעד החשיכה ומעלה בזכרוננו שעת רננים זוהרת ומשובבת נפש.

לא בלי השתוחחות לב התבונן, איפוא, בעלות קדשיו אלה, השמורים אתו זמן כה רב, באש ובעשן בזה אחר זה. יש שהיסוס היה מתעורר בו, ועדיין נותרו בידיו מחרוזת פנינים ורדיד פרחוני, כאשר גמר בלבו לשוב ולשלהב את האש הדועכת בנסיונות השירה מימי נעוריו.

עד כה שומר היה בהקפדה על כל שיצא מתחת עטו החל מראשית צמיחתו הרוחנית. כתביו עדיין נחו צרורים בתחתיות המזוודה, כפי שארז אותם בעת שהכין עצמו לבריחה. איכה שוּנוּ הדברים כליל, מאז ועד עתה!

יש אשר מכתב, שנכתב ונחתם בידנו בנסיבות מסוימות, אינו מגיע לידי ידידנו שאליו נועד, והוא מוחזר אלינו לאחר זמן; משאנו מסירים את חותמנו שלנו מעליו, וחוזרים וקוראים את אשר כתבנו, תוקפת אותנו תחושה מוזרה, כאילו נפגשנו עם ה"אני" שלנו, שהשתנה בינתים, כהיפגש עם אדם זר. רגש כעין זה טילטל את רוחו של וילהלם בשעה שפתח את הצרור הראשון והתחיל משליך את המחברות המפורקות אל האש. בעוד הלהבות מתלקחות ועולות, נכנס וֶרנר. תהה הלה למראה להבות האש ושאל מה מתרחש כאן.

“הריני מוכיח בכך”, אמר וילהלם, “כי כלה ונחרצה מעמי לוותר על המקצוע שלא אליו נועדתי”, ובמלים אלו השליך את הצרור השני אל האש. ורנר ביקש למנוע בעדו, אלא שאיחר את המועד.

“איני תופס מה מביא אותך לקיצוניות זו”, אמר ורנר, “אף אם אין יצירות אלו מצטיינות במיוחד, על שום מה יש לדוּנן לכליה?”

“מפני ששיר שאינו מצוין, מוטב שלא ייכתב כלל; מפני שכל מי שאינו מסוגל ליצור את המעולה, מוטב שיפרוש מן האמנות ושלא יתפתה לה מלכתחילה. אכן, בלבו של כל אדם רוחשת תשוקה בלתי־מוגדרת לחקות את אשר עיניו רואות, אך אין בתשוקה זו משום עדות כי אמנם יש לאל ידו גם להצליח במעשיו. התבונן־נא, למשל, בעת בואם של שַוורים מרקדי־על־חבל אל העיר, מה רבים הנערים המנסים את כוחם בהילוך על גבי מרישים וקורות למיניהם, עד אשר מופיע גירוי חדש, המושך אותם למשחק אחר. האם לא נתקלת במשהו מעין זה גם בחוג ידידינו? כל אימת שאמן־נגינה מגיע למקומנו, מיד נמצאים כאלה המתחילים ללמוד לנגן באותו כלי. מה רבים הנתעים ללכת בדרך זו! אשרי האיש המקדים להכיר בטעותו ואינו נפתה להסיק על כוחותיו על פי משאלות לבו!”

ורנר חלק על דעתו והויכוח נתלהט; לא בלי רגשת לב חוזר היה וילהלם בפני ידידו על הנימוקים שבהם נתייסר כה רבות בינו לבין עצמו. ורנר טען שלא מן החכמה הוא, שיהא אדם מוותר כליל על כשרון או על נטיה כלשהי שניחן בהם, רק מפני שאין בידיו להגיע בהם אל שיא השלמות. הן מה רב הוא הפנאי ברשותו של אדם שניתן בדרך זו למלאו תוכן, ואולי מעט מעט אף ליצור משהו העשוי להסב עונג הן לעצמו והן לזולתו.

וילהלם, שדעתו היתה שונה לחלוטין, שיסע את דבריו מיד ואמר בלהט רב:

"מה מאד טועה אתה, ידידי היקר, אם סבור הנך שיצירה, המפעמת את נפשו של היוצר מראשית עלותה בדמיונו, עשויה להיווצר בשעות קטועות, לקוטות, מקריוֹת, כפעם בפעם. לאו! המשורר חייב להיות נאמן לעצמו ללא שיור, להתמסר כליל לתכנים האהובים עליו. השמים חננוהו ביקר שבעולם; אוצרות לבבו הם כמעין המתגבר; בל יוּפרע מבחוץ! עליו לחיות עם אוצרותיו חיי אושר ורוגע, אותו אושר אשר עתיר הנכסים לשוא יבקש להשיגו. התבונן נא בבריות, כיצד רודפים הם אחר העושר והתענוגות! כל משאלותיהם, כל יגיעתם וכל ממונם מוקדשים לאותה רדיפה; אחר מה? אחר מה שהמשורר מקבלו כשי מיד הטבע; אחר הנאות העולם; אחר הזדהות עם הזולת; אחר התמזגות הרמונית עם שפעת עצמים, שרבים מהם אינם ניתנים למזיגה ביניהם.

“על שום מה נעכרת שלוות רוחם של הבריות? הרי על שום כך שאין הם מסוגלים לקשר את מושגיהם עם העצמים כפי שהם, שהנאתם מתחמקת מבין אצבעותיהם, שהמיוחל בא במאוחר, ושכל אשר השיגו וכבשו, אינו מקיים את התקוות כפי שרקמו להם מרחוק. מעל לכל אלה מנַשׂא הגורל את המשורר, כנַשֵא אֵל. צופה הוא במערבולת של יצרי אנוש, של משפחות ושל ממלכות, שאין בה סדר ואין לה תכלית; צופה הוא בחידות התעתועים הבלתי־נפתרות, אשר אפשר כי די במלה בת הברה אחת בלבד כדי לפתור אותן, ועם זאת הן גורמות לאנדרלמוסיה ופורענויות שלא תתוארנה. מנת גורלו של כל אדם, יגונו וששונו, מוצאים הד בלבבו. שלא כאיש המעשה, שלעתים עוברים עליו ימים של צער מכלה מפאת הפסד רב שנחל, ולעתים נפשו שכוּרת גיל מפאת הצלחתו, המשורר, שכן רוחו הרגישה והערנית סובבת כשמש במסלולה מיום ללילה ומלילה ליום, והיא מכוונת בעדינות את מיתרי נבלה לגיל ולמכאוב כאחד. מקרקע לבו עולה וצומח הפרח היפה של החכמה כבבית־גידולה הטבעי, ובעוד הכל הוזים בהקיץ ומאבדים את עשתונותיהם לנוכח זעווֹת דמיונם, חי המשורר את חלום החיים בעינים פקוחות, והמאורעות המופלאים ביותר המתרחשים סביבו הם לגביו עבר ועתיד כאחד. הרי שהמשורר הוא בעת ובעונה אחת מורה ונביא, ידיד לאלים וידיד לאדם. האמנם תבקש כי ירד זה לשפל של דאגות עלובות לצרכי פרנסה? הוא, אשר קורַץ לחיות כעוף השמים, החובק זרועות עולם, המקנן על פסגות, הניזון מפירות וניצנים בדלגוֹ מענף אל ענף – כלום תהא אוֹסרוֹ כשוֹר למחרשה, או רוֹתמוֹ ככלב למסע, או אולי אף קוֹשרוֹ בשלשלת למען ישמור על חצר האחוזה בנביחותיו?”

כפי שניתן לשער, היו דברי וילהלם תמוהים ביותר בעיני ורנר. “אילו אך קורצו בני האדם”, שיסע את דבריו, “לחיות כציפורים, ויכלו בלא עמל ויגיעה לבלות את ימיהם באושר ובתענוגות! אילו אף יכלו כמוהן, לעוף חיש קל למרחקים בבוא הסתיו, ולהימלט מן המחסור ומן הכפור!”

“כך אמנם חיו המשוררים באותם זמנים שבהם ניתן יתר יקר לנאצל”, קרא וילהלם, “ומן הראוי שכאלה יהיו חייהם תמיד. בהיותם שופעים מבפנים, אין הם נזקקים להרבה מן החוץ. מאז ומעולם היו הבריות מוקסמים מכשרונו של המשורר להעתיר עליהם רחשי לב שופעים באמצעות ניבים ולחנים ערבים, העשויים להיצמד אל כל עצם שהוא. כשרון זה נחשב תמיד מתת עתירה לבעליו. בחצרות המלכים, ליד שולחנות העשירים, לפני דלתות מעונן של האהובות, היו הכל מקשיבים לקולו ואוטמים אזנים ולב בפני כל צליל זולתו, משל כאילו משוטטים היו בין שיחי יער, ולפתע לוכדת את אזנם שירת הזמיר המפעימה, והם ניצבים על עמדם, עצורי נשימה ושטופי אושר. העולם כולו היה פותח את דלתותיו לפני המשוררים, ונחיתות מעמדם, כביכול, אך הוסיפה להם יקר. הגיבורים מאזינים היו לשירתם, ואף כובש העולם ידע להוקירם, שהרי חש כי בלעדיהם אין כל עלילותיו אלא כרוח סופה החולפת ונעלמת; האוהב היה נושא את נפשו כי יאליפו ערגונו ואושרו עד לאותה מידת הרמוניה, כפי שאך שפתו המפועמת של המשורר יודעת לשַווֹת להם; ואף העשיר לא ידע לאמור את רוב ערכם של נכסיו, אלילי זהבו, אלא ככל שהוארו באור היקרות שניסך עליהם מרוחו הרגישה והמשַׂגבת של המשורר. סוף דבר, מי הוא זה אשר יוצר אֵלים, אשר מנשא אותנו אליהם, ומשפיל אותם אלינו, אם לא המשורר?”

“ידידי”, השיב ורנר לאחר הרהור מה, “לא אחת דאב לבי בראותי כיצד מתאמץ אתה להדיר את עצמך בחוזק יד מכל אשר שוקק בנפשך. לא אטעה טעות גסה אם אומר, כי מוטב היה אילו ויתרת במידת מה לעצמך, ולא היית מתעקש לכַלות את כוחך בסתירות של ויתורים קשים מנשוא, ולמנוע מנפשך, בשל הנאה תמימה אחת, כל הנאה אחרת”.

“כלום לא איראה מגוחך בעיניך”, ענה וילהלם, “אם אהיה מודה על האמת, כי אמנם מוסיפים אותם דמיונות לרדוף אחרַי עד היום, כל כמה שאני בורח מפניהם, וכי בשעה שאני בודק את לבבי, עדיין מקננים בי אותם יחולים מאז, והם אף איתנים ועמוקים משהיו? ואולם מה יועילו אלה מעתה לאומלל כמותי? הה! אילו ניבא לי מישהו מראש, כי זרועותי אלו, שביקשו לחבוק עולם, ושלפי מיטב תקוותי נועדו לגדולות, תרוטשנה כה מהרה, אין ספק כי היה מביאני לידי יאוש גמור. עתה, לאחר שדיני נחרץ, עתה, משאיבדתי את זו אשר היה עליה להנחותני כאלוהים אל יעודי, מה עוד נותר לי, חוץ משקיעה בתהום יסורי? הוי, אחי”, המשיך, “לא אכחיש כי במטרותי הכמוסות היתה היא לי כיתד לתלות עליה את סולם חבלי. והנה! בעוד המעפיל מרחף באוויר, ונפשו המקווה בכפו, נשבר הברזל, והריהו מוטל מרוסק איברים למרגלות יחוליו. לא, אין ניחומים לי, ואין תקוה לי עוד! לא אותיר דבר”, קרא בזנקו ממקומו, “מכל הניירות הנתעבים האלה”. והוא שב ותפס מתוכם מחברות אחדות כדי לקרען ולהשליכן אל האש. ורנר ביקש לעצור בו, אך ללא הועיל. “הנח לי!” קרא וילהלם, “מה לי ולניירות עלובים אלה? שוב אין הם בשבילי לא שלב לעליה ולא עידוד. כלום יישרו לעַנוֹתני עד סוף ימי, עד שיום אחד אולי יעוררו לעג תחת רחמים ופלצות? אבוי לי ולגורלי! רק עתה מבין אני את קינותיהם של המשוררים מוכי היגון, שהוסיפו חכמה מנסיון מצוקותיהם. זמן כה רב ראיתי את עצמי בלתי־מנוצח, אשר מאומה לא יפגע בו, ואהה! הנה למדתי לדעת כי מכה ההולמת באדם בעודו באיבו עשויה להיות אנושה, לבלי הירפא; חש אני כי ניטל עלי לשאתה עמי אל קברי. לא! אל ייחשֵׂך כאבי אף ליום אחד בחיי! עתיד הוא לכַלותני עד תום; ואף זכרה שלה לא ימוש מלבי, אלא אתי יחיה ואתי ימות; זכרה של הנִקלָה – הה, ידידי! אם אגלה את כל אשר עם לבי – ודאי שלא היתה נִקלָה כל כולה! אלף פעם שקלתי בדעתי ומצאתי, כי מצבה ונסיבות חייה מלמדים עליה זכות. אכזר מדי הייתי כלפיה; אתה הוא שהשרית עלי מרוחך הקשה והקרה לבלי רחם, ובעוד נפשי המתמוטטת לכודה בידך, הניאוֹתָ אותי מֵעשוֹת למענה ולמעני את אשר חייב הייתי לשנינו. מי יודע אילו מצוקות המטתי עליה? אך מעט מעט מתעורר מצפוני להבין באיזה יאוש ללא מוצא הפקרתיה! הן אפשר שהיתה יכולה להצדיק את עצמה לפני? כלום לא ייתכן הדבר? מה רבות הן אי־ההבנות העשויות להמיט פורענות על העולם, ומה רבות הנסיבות העשויות לכפר על הגדולה שבמשוגות! תכופות רואה אני את דמותה בעיני רוחי, יושבת לה דוּמם, שעוּנה על מרפקיה. – ‘זה טיבן’, כן היא אומרת, ‘של אהבתו ונאמנותו שעליהן נשבע לפני! במהלומה מוחצת זו בא הקץ על חיינו היפים שקשרו אותנו יחד!’” – הוא כבש את פניו בשולחן, וזרם של דמעות פרץ מעיניו והרטיב את אשר נותר מניירותיו.

ורנר הניצב לצדו שרוי היה במבוכה מאין כמוה. הוא לא שיער כלל כי סערת הנפש של ידידו עשויה לשוב ולפרוץ בעצמה שכזאת. כפעם בפעם ביקש לשסע את דבריו, כפעם בפעם ביקש להטות את נושא שיחתם, אך לשוא! לא היה בכוחו לעמוד בפני הזרם. ועם זאת עמד לו גם בנסיבות אלו כוחה של הידידות רבת הסבלנות. הוא הניח לפרץ המכאוב העז לחלוף, ובעצם נוכחותו השקטה גילה את רחשי השתתפותו הכנים והטהורים. כך עבר עליהם כל אותו ערב; וילהלם היה שקוע דומם בקוּבּעת מכאובו, וּוֶרנר נתמלא חרדה מהתפרצות חדשה זו של סערת הנפש, אשר מכבר דימה כי ידידו גבר והשתלט עליה הודות להדרכתו הטובה ושכנועו הנמרץ.

פרק שלישי    🔗

לאחר נסיבות כעין אלו היה וילהלם מתמכר במשנה חריצות למלאכה שעסק בה; היתה זו הדרך הטובה ביותר להימלט מן המבוך אשר שב ומשך אותו אל רשתו. נימוסיו הנאים בחברת זרים, וכן שליטתו כמעט בכל השפות שחליפת המכתבים נזקקת להן, הגבירו יותר ויותר את התקוה בלב אביו ובלב שותפו למסחר, ופיצו אותם על מחלתו, שסיבתה לא נודעה להם, ועל העיכוב שחל בתכניתם לגביו. עתה הוחלט על מסעו של וילהלם בשנית, והריהו שוב לפנינו רכוב על סוסו, אמתחתו מאחוריו, רוחו טובה עליו בשל האוויר הצח ובשל חילוץ העצמות שזכה בהם, והוא מתקרב והולך אל אזור ההרים, שם הוטל עליו להסדיר מספר עניני־עסק.

חוצה היה לאיטו גיאיות והרים ונהנה הנאה מרובה. לראשונה בחייו ראה כאן סלעים תלויים על בלימה, מעינות מפכים, מצוקים מגודלים סבכים, ערוצים עמוקים; ועם זאת דומה היה עליו כאילו חלומות נעוריו כבר ריחפו פעמים הרבה בנופים כמו אלה. נוכח המראות שנתגלו לפניו כמו נתחדשו עלומיו; כל היסורים שעברו עליו כמו נמחו מנפשו, ובלב מתרונן היה מדקלם לעצמו קטעי שירים שונים, במיוחד מתוך “הרועה הנאמן”⁸, אשר פסוקיו עולים היו צרורות צרורות בזכרונו אל מול נופי בדידות אלה. כן צפו ועלו בזכרונו בתים רבים מתוך שיריו שלו, והיה מדקלם אותם בסיפוק נפש מיוחד. מחַיֶה היה את עולם ההווה הפרוש לפניו בדמויות העבר ששכנו בנפשו, ולבו היה מנבא לו גדולות ונצורות בכל צעד שצעד לקראת עתידו.

יום אחד נקרו לו בדרכו עוברי אורח רבים מן הרגיל, שהיו משיגים אותו בזה אחר זה, חולפים על פניו בברכת שלום, וממהרים לעלות במשעולים התלולים של מעלה ההרים. אלה קטעו כפעם בפעם את הרהוריו החרישיים, אלא שלא שם את לבו אליהם במיוחד. לבסוף חבר אליו איש דברים אחד, וסיפר לו מה סיבת העליה לרגל שנקלע אליה בדרכו.

“בהוֹכדוֹרף”, אמר, “מוּצגת הערב קומדיה, וכל תושבי הסביבה נוהרים אליה”.

“הא כיצד!” קרא וילהלם, “הייתכן כי עד להרים מבודדים אלה, בינות יערות העד, תפלס לה דרכה אמנות המשחק, ותבנה במה לעצמה? והאמנם עולה גם בחלקי להשתתף ביום חגה?”

“השתוממותך תרבֶּה עוד יותר”, אמר עובר האורח, “לכשתשמע מי הוא המפיק את ההצגה. מצוי שם בית־חרושת גדול, המפרנס אנשים רבים. בעליו, החי הרחק מכל חברת אדם, כלשון הבריות, לא מצא דרך טובה יותר להעסיק את פועליו בחורף, מאשר בהכנות להצגה. אין דעתו נוחה ממשחק הקלפים, והוא מבקש להניאם גם משאר מידות רעות. והרי הם מבלים את שעות הערב הארוכות בחזרות, והיום, שהוא יום הולדתו של הזקן, הם עורכים הופעה מיוחדת לכבודו”.

וילהלם החליט, איפוא, ללון גם הוא בהוכדורף. משהגיע לשם, ירד מעל סוסו לפני שער אותו בית־החרושת, שבעליו כלול היה ממילא ברשימת בעלי החוב שבידו.

כאשר התוודע וילהלם בשמו, קרא הזקן בהפתעה: “הוי, אדוני, האתה הוא בנו של אותו אדם יקר, שעד היום אני חייב לו גם הרבה תודה וגם כסף? כה האריך אביך רוחו אלי, עד כי רשע מרושע אהיה בעיני, אם לא אשלם את חובי בשמחה מיד. במועד הנכון באת אלי, ומיד תראה כי כנים דברי עמדי”.

הוא קרא לאשתו, ואף זו קידמה בשמחה את פני האורח הצעיר; היא מצאה שדומה הוא מאד במראהו לאביו, והביעה את צערה על שאינה יכולה להלינוֹ בביתה, מחמת ריבוי האורחים.

חשבון החוב היה פשוט, ונפרע עד מהרה; וילהלם תחב את צרור הזהב אל כיסו, ואיחל לעצמו שגם שאר עסקיו יצליחו בידו בקלות לא פחותה מזו.

שעת ההצגה קרבה, והכל ציפו אך לבואו של היערן הראשי; לבסוף הגיע גם זה בלוית ציידים אחדים, ומשנכנס נתקבל ברוב כבוד.

עתה נקרא הקהל לבוא אל התיאטרון, שהותקן באמבר הסמוך לגן. גם הבמה וגם האולם היו מקושטים בדי חן, אך בלא כל פאר יתר. אחד מן הצַבעים שעבדו בבית החרושת, אשר שימש בשעתו כעוזר בתיאטרון שבבירה, הציב על הבמה תפאורות של יער, רחוב וחדר, שלמען האמת לא היו כלילות השלמות. המחזה הושאל להם על ידי אחת הלהקות המשוטטות, והותקן להצגה על פי דרכם. אם כה ואם כה, היה בו כדי לשעשע. העלילה – שנים אוחזים בנערה אחת ומבקשים להרחיק אותה מידי האפוטרופוס שלה, וכן זה מידי זה חליפות – העלתה צירופי נסיבות משעשעים מכל המינים. היה זה המחזה הראשון שידידנו נכח בו לאחר זמן רב, והוא צפה בו בעין בוחנת. ההצגה היתה רבת עלילה, אך ללא עיצוב דמויות של ממש. היא נשאה חן ושובבה נפש. זה טיבן של כל ההתחלות באמנות המשחק. האדם הפשוט שבע רצון הוא כל עוד מתרחשים דברים נגד עיניו; המשכיל מבקש לחזות גם ברגשות כלשהם; ואולם רק האיש שקנה השכלה רחבה מהרהר אחר ההגות שהמחזה מעלה בנפשו.

וילהלם סבור היה שבכמה נקודות עשוי היה לסייע בידי השחקנים; שכן די היה לדעתו בקורטוב של הדרכה שיהיו משפרים את משחקם בהרבה.

ענני עשן הטבק, שנדחסו והלכו, הפריעוהו מהרהוריו השקטים. היה זה היערן הראשי שהדליק את מקטרתו מיד עם תחילת ההצגה, ומעט מעט נטלו להם רשות זו עוד רבים אחריו. מבישה היתה גם הופעת כלביו הגדולים של אותו אדון. תחילה, אמנם נסגרו הדלתות בפניהם, אך עד מהרה מצאו הכלבים את דרכם פנימה מבעד הדלת האחורית, עלו על הבמה, התרוצצו בין השחקנים, עד שלבסוף גילו את אדונם, שישב בשורה הראשונה של האולם, ודילגו אליו מעל לראשה של התזמורת.

לסיום הועלה על הבמה טקס הודיה. דיוקנו של הזקן מימי כלולותיו הוצב על מזבח עטור זרי פרחים. כל השחקנים עמדו סביבו וכיבדוהו במחוות הכנעה. הצעיר בין הילדים עלה על הבמה בלבוש לבן, ונשא נאום מחורז שהעלה דמעות התרגשות בעיני כל המשפחה, ואף בעיני היערן הראשי, אשר נזכר אותה שעה בילדיו שלו. כך נסתיימה ההופעה, וּוילהלם לא יכול היה להתאפק מלעלות אל הבמה, להתבונן מקרוב בשחקניות, לשבח אותן על משחקן, ולעוץ להן כמה עצות טובות לעתיד.

בימים שלאחר מכן הוסיף ידידנו לבקר בישובי ההרים, גדולים וקטנים כאחד, ומעט מעט הסדיר את כל העסקאות שהוטלו עליו. לא כל ביקוריו עלו יפה והשביעוהו עונג כביקורו בהוֹכדוֹרף. רבים מבין בעלי החוב ביקשו לדחות את התשלום; לא כולם גילו אדיבות יתרה, והיו אף אחרים שהכחישו את חובם מעיקרא. על פי ההוראות שקיבל היה עליו לתבוע כמה מהם לדין; צריך היה להתקשר עם עורך־דין, להעמיד אותו על מצב הדברים, להופיע לפני בית המשפט, ולעסוק בשאר דברים מצערים הכרוכים בכך.

אף בשעה שהיו הבריות מסבירים לו פנים, לא רווה נחת. מבין האנשים שפגש, אך מעטים עשויים היו ללמדו דבר־מה חדש, או להביא לו תועלת בקשרי מסחרם אתו. כיון שלמגינת לבו נקרו לו גם כמה ימי גשם, והרכיבה על סוס בסביבות אלו קשתה עליו ללא נשוא, היה לבו רוחש תודה לאלוהים, מששב והתקרב אל ארץ המישור. לרגלי ההרים, בשטח מישורי יפה ופורה, על גדותיו של נחל שקט, נתגלתה לפניו באור השמש עיר־שדה נלבבה, ודוקא מפני שלא היו לו בה כל עניני עסק, גמר אומר לבלות בה ימים אחדים, עד שהוא וסוסו יחליפו כוח מעמל הדרך הקשה.

פרק רביעי    🔗

בשעה שנכנס לאחת האכסניות שבכיכר השוק, היתה זו שטופה בשמחה ובצהלה, ומכל מקום ניכרה בה תכונה ערנית. להקה גדולה של מרקדים על־חבל, לוליינים ולהטוטרים, לרבות גברתן בעל שרירים, היו מאוכסנים שם עם נשיהם וטפם, ומתקינים עצמם להופעתם הפומבית, והם שגרמו למהומה. מהם התקוטטו עם בעל האכסניה, ומהם התקוטטו בינם לבין עצמם, ויותר משהטרידו בקטטותיהם הטרידו במצהלותיהם. בעודו פוסח על שתי הסעיפים, אם יישאר בזה או אם ילך לו, ניצב וילהלם על המפתן, והיה מתבונן בעובדים שהתחילו להקים במה בתוך הכיכר.

נערה, שנשא אתה ורדים ופרחים אחרים למכירה, עברה והציעה לפניו את טנאה; עמד וקנה צרור פרחים נאה לעצמו; בעודו עורך את הצרור מחדש לפי טעמו ומסתכל בו בהנאה, נפתח אחד מחלונות האכסניה השכנה, ודמות אשה נאה נראתה בעדו; למרות המרחק מסוגל היה להבחין כי פניה קרנו עליצות נעימה. שערותיה הבהירות הפזורות היו גולשות על גבה; מסתבר שנתנה עיניה באיש הזר. כעבור רגעים מועטים יצא מפתח אותו בית נער לבוש חולצה לבנה וחגור סינר של גלבים, שניגש אל וילהלם, בירכוֹ לשלום ואמר: “הבחורה שבחלון ביקשה לשאול אותך, אם נכון אתה לוותר למענה על קצת מן הפרחים”. – “הרי הם כולם לרשותה”, השיב וילהלם, בהגישו את צרור הפרחים לשליח קל הרגלים, ובהחוותו קידה תוך כדי כך אל מול הבחורה היפה. זו השיבה לו ברכה במאור פנים וסרה מעם החלון.

אגב הרהורים על הרפתקה נעימה זו, פנה אל החדר שנקבע לו. בעלותו על המדרגות קיפץ לעומתו יצור רך בשנים, שמשך את תשומת לבו. אפודת המשי הקצרה, ששרווליה שסועים נוסח ספרד, והמכנסים הארוכים והצרים, עטורי הפיפים, שיוו לו לוית חן. שערו השחור והארוך קלוע היה סביב ראשו בצמות מסולסלות. וילהלם הסתכל בתמיהה בדמות הקטנה, ותחילה לא ידע לגמור בלבו, אם נער או נערה לפניו. לבסוף הכריע בדעתו כי נערה היא; הוא עצר בה כשעברה על פניו, בירכה לשלום ושאל אותה של מי היא, אף ששייכותה ללהקה המקפצת והמרקדת ניכרה לעין כל. עיניה השחורות בחנו אותו במבט מלוכסן וחד. חיש קל שחררה עצמה מידיו, ואצה אל המטבח בלא להשיב על שאלתו.

משעלה במדרגות, פגש באולם הכניסה המרווח שני גברים מתאמנים בסיף, שנראו כבודקים זה את כוחו של זה. באחד מהם ניכר הדבר שהוא נמנה עם הלהקה המתאכסנת, ואילו משנהו לא נראה פרוע כמותו. וילהלם התבונן בהם, ולא בלי יסוד התפעל ממיומנות שניהם; מקץ שעה קלה עזב הלוחם הנמרץ שחור־הזקן את המערכה, והנשאר הציע את הסיף לוילהלם ברוב נימוס.

“אם תיאות לקבל תלמיד להדרכתך”, השיב וילהלם, “הריני נכון לנסות סיבובים אחדים בחפץ לב”. הם סייפו זה עם זה, ואף שהזר עלה בידיעת הסיוף לאין ערוך על האורח אשר זה מקרוב בא, הספיקה לו אדיבותו כדי שיהיה משבחו ומעודדו כי אכן, אין הוא זקוק אלא לאימון נוסף בלבד; ואמנם הוכיח וילהלם כי בשעתו למד את תורת הסיוף אצל אוּמן גרמני משובח וקפדן.

השתעותם יחד נפסקה בשל ההמולה הרבה שהקימה הלהקה הססגונית בצאתה מן האכסניה כדי לפרסם בעיר את דבר הופעתה, וכדי לעורר את חשקם של התושבים לחזות בלהטיהם. בעקבות המתופף שבראש התהלוכה רכב מנהל הלהקה על סוסו; על בהמה אחרת, רזה כשחיף, רכבה רקדנית אחת, שהחזיקה בזרועותיה ילדה, המקושטת כולה בסרטים ובבדים מתנפנפים. אחריהם צעדו ברגל שאר חברי הלהקה; על כתפי אחדים מהם נישאו בקלות יתרה ילדים שעמידותיהם נראו מסוכנות ביותר. בין אלה שבה ומשכה את תשומת לבו של וילהלם דמותה הילדית הקודרת של השחרחורת.

מוקיון בדחן היה מתרוצץ בין הקהל הנדחק ומחלק פתקים אגב מעשי משובה הראויים לסליחה, כגון שהיה מפריח נשיקות לנערות, או טופח על עכוזם של נערים, וכך מנסה לעורר בלב הבריות סקרנות להכירו מקרוב.

במודעות המודפסות פורטו כישוריהם המגוונים של חברי הלהקה, ובין אלה צוּיינו במיוחד מר נרקיס והעלמה לנדרינט. שני שחקנים ראשיים אלה השכילו להיעדר מן התהלוכה, שכן עוררו בדרך זו יתר כבוד כלפיהם ויתר ציפיה להופעתם.

בשעת התהלוכה שבה וניבטה השכנה היפה בעד החלון, וּוילהלם לא נמנע מלשאול עליה את איש שיחו. הלה, לוּ נקרא לו בשם לַאֶרְטֶס לפי שעה, הציע לוילהלם להיכנס אליה יחד אתו. “אני ואשה זו”, אמר בבת צחוק, “הננו שנים ששרדנו מלהקת שקחנים שלמה, שעלתה כאן לא מכבר על שרטון. חן המקום הניע אותנו להישאר כאן זמן־מה, ולכַלות בנחת את מעט המזומנים שאספנו, ואילו אחד מידידינו יצא לחפש פרנסה לעצמו ולנו”.

מיד הולך לארטס את מיודעו החדש אל פתח ביתה של פילינה, והשאיר אותו רגע קט לבדו, כדי לקנות מעט ממתקים בחנות הסמוכה. “אל נכון עוד תודה לי”, אמר בשובו, “על היכרות נעימה זו שאני עורך לך”.

האשה יצאה לקראתם מן החדר. נעולה היתה דרדסונים זעירים, גבוהי־עקבים, ועוטה שכמיה שחורה על גבי לסוטתה הלבנה, שדוקא משום שלא היתה נקיה ביותר, שיוותה לה מראה ביתי נינוח; שמלניתה הקצרה גילתה רגלים נאות להפליא.

“ברוך בואך!” קראה אל וילהלם, “שא נא תודה על הפרחים היפים”. בעוד ידה האחת מאמצת את צרור הפרחים אל חזה, הוליכה אותו בידה השניה אל החדר פנימה. משישבו והפליגו בשיחה של מה־בכך, שהמארחת השכילה להטותה לאפיקים נלבבים, הטיל לארטס צרור שקדים מסוכררים אל חיקה, וזו התחילה מיד בלקיקה. “ראה נא מה ילדותי הוא בחור זה!” קראה, “הריהו מבקש לשכנע אותך כי אני היא האוהבת דברי־מתיקה, ואילו האמת היא שחייו שלו אינם חיים אם אין לשונו עוסקת בלקיקה”.

“הבה נודה על האמת”, השיב לארטס, “כי בדבר זה, כבהרבה דברים אחרים, עשויים אנו ללכת יד ביד. הנה, למשל”, המשיך, “מזג האוויר נאה מאוד היום; הריני מציע שנצא לטיול ונסעד בצהרים ליד הטחנה”. – “אדרבא”, אמרה פילינה, “מן הראוי שנבדר מעט את רוחו של מיודענו החדש”. לארטס יצא בדילוג – מעולם לא הילך בנחת, ואף וילהלם ביקש לגשת לרגע קט לחדרו לעשות את שערותיו, שהיו עדיין פרועות מן המסע. “תוכל לעשות זאת כאן!” אמרה; קראה למשרתה הקטן, ושידלה את וילהלם ברוב חן לפשוט את מקטורנו, לעטות את המעפורת שלה ולהניח לנער לעשות את תסרוקתו בנוכחותה. “אל לנו לאבד זמן”, אמרה, “לעולם אין לדעת כמה זמן עוד ניתן לנו לבלות יחד”.

הנער לא הצטיין במלאכתו, וזאת לא מהעדר זריזות כפים, אלא מתוך שגילה אי־רצון ומורת רוח. מורט היה בשערותיו של וילהלם, ולא נראה שהוא עומד לסיים את המלאכה במהרה. פילינה גערה בו פעם אחר פעם, ולבסוף הדפה אותו בקוצר רוח הצדה וגירשה אותו מן החדר. עתה נטלה את הטרחה על עצמה והיתה מסלסלת בשערו של ידידנו ברוב קלילות וחן, אף שגם היא לא הזדרזה ביותר, והיתה שבה ומוצאת מדי פעם משהו הטעון שיפור. תוך כדי כך היו ברכיה נוגעות בהכרח בברכיו, וחזה עדוי הפרחים היה קרב לשפתותיו, עד כי לא אחת כמעט שנתפתה להצמיד לו נשיקה.

כאשר עשה וילהלם את גבותיו בתער גלבים קטן שקיבל מידה, אמרה לו: “קח נא תער זה לך, ויהא לך למזכרת ממני”. היה זה תער נחמד למראה; על הידית המשובצת פלדה חרותה היתה מלת החיבה: זכרֵני־נא! וילהלם שם את התער בכיסו, הודה לה, וביקש רשות לגמול לה בתשורה קטנה.

עתה היו מוכנים לדרך. לארטס הזמין מרכבה, והמסע היה עליז ביותר. לכל קבצן פושט יד שפגשו בדרכם היתה פילינה מטילה מטבע בעד פתח המרכבה, ומצרפת גם קריאת עידוד.

אך הגיעו אל הטחנה והזמינו ארוחה לעצמם, וקול נגינה נשמע לפני הבית. היו אלה עובדי מכרות, שהופיעו לפני הקהל בכמה שירים נחמדים, ואת קולותיהם העזים והצורמניים ליוו בקתרוס ובמשולש. לא ארכה השעה, והמון רב סגר עליהם במעגל, ואף ידידינו קדו להם בראשם מבעד לחלונות.

נוכח תשוּמת לב זו הרחיבו הכוֹרים את המעגל סביבם, ונראה שהתכוננו להופיע בהצגתם העיקרית. לאחר הפסקה קצרה הופיע כּוֹרה, מחזיק מכוש בידו, ובעוד כל האחרים מנגנים נעימה רצינית, היה הלה מציג את פעולת הכריה בתנועות גופו.

כעבור שעה קלה יצא מתוך הקהל איכר אחד, ואגב משחק פנטומימי איים על הכורה כי מוטב לו שיסתלק מכאן. ידידינו הופתעו תחילה; רק כאשר פתח האיכר את פיו, ובנעימה רציטטיבית חירף את הכורה על שפרץ אל שדהו החרוש, הבחינו כי גם הוא אינו אלא כורה מחופש. הכורה לא יצא מגדרו, אלא התחיל להסביר לבעל השדה, כי הוא כורה כאן בזכות, ותוך כדי כך הקנה לו מושגים ראשונים בתורת המכרות. האיכר לא הבין את המונחים הזרים, והציג כל מיני שאלות נואלות; הצופים, שראו עצמם פיקחים יותר ממנו, פרצו בצחוק. הכורה ביקש לאלפוֹ דעת, ותיאר לפניו את היתרונות אשר יפלו בסופו של דבר גם בחלקו, כאשר ייחשפו האוצרות הגנוזים במעמקי האדמה. האיכר, שאיים תחילה על הכורה במהלומות, נתפייס לאט לאט, והם נפרדו זה מזה בידידות. מכל מקום היה זה הכורה שיצא ברוב כבוד מן המריבה.

“דו־שיח קטן זה”, אמר וילהלם בשעת הסעודה, “עשוי לשמש לנו דוגמה ומופת, עד מה עשוי התיאטרון להביא תועלת לכל המעמדות, ומה רב היתרון שאף המדינה כולה היתה יכולה להפיק ממנו. אילו היה מעלה על הבמה את עיסוקיהם, אומנויותיהם ומעשיהם של הבריות באור חיובי, המדגיש את הראוי לשבח, עשוי היה לשכנע גם את המדינה כי מן הראוי להוקירם ולהגן עליהם. עתה אנו מציגים לראווה רק את צדם המגוחך של הבריות; אין מחבר הקומדיות אלא כעין מפקח המבקש לו תואנות, המתחקה בשבע עינים על מגרעות רעיו האזרחים, ודומה שהוא שמח לאידם כל אימת שיש בידו לטפול עליהם אשם כלשהו. כלום לא היתה זו מלאכה נעימה וראויה למדינאי, אילו היה משקיף על פעולת הגומלין הטבעית שבין המעמדות שבחברה, ומדריך את המשורר, המחונן בחוש הומור די הצורך, ביצירתו? מובטחני כי בדרך זו אפשר היה לחבר כמה וכמה מחזות מענינים, מועילים ומשעשעים כאחד”.

“ככל שלמדתי מנסיוני שלי”, אמר לארטס, “בכל המקומות ששוטטתי בהם, אין אלה יודעים אלא להטיל איסורים ולהניח מכשולים; נדיר הדבר שיהיו תובעים, מעודדים או מעניקים שכר. מניחים הם לכל להתגלגל מעצמו, עד שהוא מתחיל להזיק; או אז יוצא עליו הקצף וניחתות המהלומות”.

“הניחו לי מעסקי מדינה ומדינאים גם יחד”, אמרה פילינה, “איני יכולה לדַמותם לי אלא בקפלטים לראשיהם, ולמראה כל קפלט שהוא, ויהי החובש אותו אשר יהי, מתעוותות אצבעותי מעצמן מרוב חשק להשמיטו מראש האדון הנכבד, ואחר לרקד סביבו בחדר ולהתקלס בראשו הקרֵח”.

בפזמונים עליזים אחדים, שהצטיינה בשירתם, קטעה את השיחה, ולאחר מכן זירזה את החבורה לשוב העירה, למען לא יאחרו להופעת הלוליינים בערב. בדרך היתה שופעת עליזות עד כדי התהוללות; גם עתה נהגה בנדיבות כלפי פושטי היד, עד שלבסוף, משאזלו המעות מכיסה ומכיס בני לויָתה, זרקה מבעד לפתח המרכבה, את כובע הקש שלה לאחת הנערות ואת סודרה לאחת הזקנות.

פילינה הזמינה את שני מלוויה אל מעונה, כיון שלדבריה ייטיבו לחזות במחזה הפומבי בעד חלונותיה, יותר מאשר מתוך אכסניָתם שלהם.

בהגיעם אל הכיכר, כבר עמדה הבמה על תלה. מרבדים פרושים קישטו את קלעיה. כן הותקנו לוחות המקפצות, החבל הרפוי נקשר אל עמודיו, והחבל המתוח נדרך על גבי חמורי העץ. הכיכר היתה רובה ככולה מלאה אדם, ואילו בעלי יחוס כלשהו מילאו את פתחי החלונות בבתים שמסביב.

תחילה עלה על הבמה המוקיון, שהשרה רוח טובה על הנאספים בכמה מהתלות, מאלו המעוררות תמיד צחוק בקרב הצופים. אחריו הופיעו ילדים אחדים בפיתולי גֵו מופלאים, שעוררו התפעלות וחרדה חליפות, ושוב לא יכול היה וילהלם לכבוש את רגשותיו כשראה ביניהם אותה ילדה ששבתה את לבו ממבט ראשון, ושעתה היתה מתאמצת לבצע את תרגילי הגוף המופלאים כראוי. מיד אחר כך צהלו הרוחות למראה הלוליינים העליזים, שהיו מתהפכים באויר קדימה ואחורה, תחילה אחד אחד, לאחר מכן בזה אחר זה, ולבסוף כולם יחד. הקהל הריע ופרץ בתשואות סואנות.

עתה הוסבה תשומת הלב לכיוון אחר לגמרי. הילדים נקראו לעלות בזה אחר זה על החבל; תחילה עלו הטירונים, למען יאריכו את משך ההופעה בתרגיליהם, ויבליטו כמה קשה אומנות זו. אחריהם הופיעו מספר גברים, וגם מספר נשים מבוגרות, שגילו כשרונות ניכרים; אולם עדיין חסר העיקר – האדון נרקיס והעלמה לנדרינט בכבודם ובעצמם.

לבסוף הופיעו גם שנים אלה מתוך פתחו של אוהל מיוחד במינו, מאחורי מסכי אודם פרושים; בדמויותיהם הנלבבות ובעדייהם הנאים מילאו את כל התקוות שטופחו בהצלחה מן ההתחלה בלב הצופים. הוא – בחורון עליז, שקומתו בינונית, עיניו שחורות ומחלפתו עבותה. היא – בעלת מבנה גוף נאה וחסון לא פחות משלו; שניהם הופיעו בזה אחר זה על גבי החבל בתנועות קלילות, בניתורים ובעמידות גוף מיוחדות במינן. קלוּתה שלה, נועזותו שלו, והדייקנות שבה ביצעו שניהם את להטיהם, הגבירו את הנאת הכל עם כל צעד ודילוג. חין תנועותיהם, וכן מאמציהם הגלויים של כל שאר חברי הלהקה לשרתם, אצלו להם תדמית כשל אלופי הלהקה כולה, ואכן, הכל היו סבורים כי ראויים הם למעלה זו.

התרגשות ההמון עברה גם אל הצופים בעד החלונות; עיני הגברות היו נעוצות בנרקיס, עיני האדונים בלנדרינט. ההמון הריע, ואף המכובדים לא נמנעו מלמחוא כף; כמעט שלא צחקו עוד למהתלותיו של המוקיון. רק מעטים התחמקו מן הכיכר, בשעה שאחדים מן הלהקה, שהחזיקו קערות בדיל בידיהם, היו נדחקים ועוברים בתוך הקהל כדי לקבץ כסף.

“סבורני שהיטיבו לעשות את מלאכתם”, אמר וילהלם לפילינה שנשענה על החלון לידו, “משבח אני את תבונתם להפיק את מירב הרושם גם מלהטוטים פחותים במעלה על ידי הצגתם בזה אחר זה במועד הנכון, שעל ידי כך שילבו את כשרונות הבוסר של ילדיהם עם הוירטואוזיות של טובי אנשיהם למכלול אחד; בדרך זו הם עוררו תחילה את תשומת לבנו, ורק מעט מעט משכו אותנו אל המשעשע ביותר”.

בעוד פילינה ולארטס מתווכחים ביניהם על דמויותיהם וכשרונותיהם של נרקיס ולנדרינט, ומקניטים זה את זה אגב כך, הלך הקהל והתפזר והכיכר נתרוקנה. וילהלם גילה את הילדה הנלבבת עומדת ברחוב ליד ילדים אחרים שהיו שקועים במשחקם; משהיסב את תשומת לבה של פילינה אליה, הזדרזה זו כדרכה, וקראה לילדה. תחילה רמזה לה בתנועת יד לעלות אליהם, אלא שהילדה לא נענתה לרמיזתה; ירדה, איפוא, פילינה טופפת במדרגות אל הרחוב, ובשירה בפיה הביאה את הילדה עמה.

“הנה החידה לפניהם”, קראה במשכה את הילדה אחריה בעד הפתח. זו נשארה עומדת ליד הדלת, כמו יש בדעתה לשוב ולחמוק מיד החוצה, הניחה את ימינה על חזה, את שמאלה על מצחה, והחוותה קידה עמוקה. “אל נא תתיראי, חביבה”, אמר וילהלם בלכתו לקראתה. היא פנתה אליו במבט מהסס ופסעה לעברו פסיעות אחדות.

“מה שמֵך?” שאל. – “הם קוראים לי מיניון”. – בת כמה שנים את?" – “איש לא מנה אותן”. – “מי היה אביך?” – “בכור שטן מת”. –

“אכן, דברים מופלאים ביותר!” קראה פילינה. הנוכחים שאלוה כמה שאלות נוספות; את כל תשובותיה הגידה בלשון גרמנית רצוצה ובחגיגיות מוזרה; עם כל תשובה היתה שבה ומניחה את ידיה על חזה ועל מצחה ומחווה קידה עמוקה.

וילהלם לא יכול להסיר את מבטו ממנה. התעלומה שאפפה יצור זה משכה את עיניו ואת לבבו בכוח שאין לעמוד נגדו. נראתה לו כבת שתים־עשרה או שלש־עשרה; מבנה גופה היה כשורה, ואילו אבריה הבטיחו גידול רב יותר לעתיד, ושמא העידו על גידול שנעצר. תוי פניה לא תאמו זה את זה, אך היה בהם מן המפתיע; מצחה מעולף סוד, אפה חטוב להפליא, ושפתותיה, גם אם נראו הדוקות מן הראוי לגילה, ונטו להתעוֵת כפעם בפעם הצדה, עדיין הביעו די תום וחן. הגוון השחום של עור פניה כמעט שלא ניכר מבעד לשכבת השרק. דמותה נחקקה עמוק בלבו של וילהלם; מוסיף היה להסתכל בה בשתיקה, עד ששכח את הסובבים אותו. פילינה העירה אותו מחלומו בהקיץ, בהגישה לילדה מן הממתקים אשר נותרו, וברמזה לה להסתלק. הילדה שבה והחוותה קידה כדרכה, ובמהירות הבזק זינקה החוצה.

בטרם נפרדו מיודעינו החדשים זה מזה לשנת הלילה, עדיין הספיקה להם השעה להידבר ביניהם ולקבוע טיול גם ליום המחרת. הפעם ביקשו לסעוד את סעודת הצהרים במקום אחר, בבית יער סמוך. אותו לילה עוד הוסיף וילהלם לשבח את פילינה כהנה וכהנה באזני לארטס, אלא שהלה השיב על כך בקצרה ובדברים של קלות ראש.

למחרת בבוקר, לאחר ששבו והתאמנו שעה אחת בסיף, הלכו יחדיו לאכסניתה של פילינה, שכן כבר מאכסניתם שלהם ראו את המרכבה המוזמנת מגיעה למקום. אך מה רב היה תמהונו של וילהלם כאשר נוכח כי נעלמה המרכבה ואיננה, ובמיוחד כאשר נאמר להם כי פילינה כבר אינה בבית. סופר להם כי נסעה בחברת כמה אנשים זרים שהגיעו אליה הבוקר. ידידנו, שקיווה לבלות בחברתה בנעימים, לא יכול להסתיר את מורת רוחו. לא כן לארטס שצחק ואמר: “ככה היא נחמדה בעיני! זו דרכה תמיד! ואולם אנחנו, הבה נלך לנו הישר אל בית היער; תבלה היא באשר תבלה, אנו לא נוותר בגללה על טיולנו”.

משהוסיף וילהלם, בלכתם בדרך, לגנות את חוסר העקיבות שבהתנהגותה, חלק עליו לארטס: “איני רואה חוסר עקיבות בכך שאדם נשאר נאמן לאופיוֹ. כשהיא מקבלת עליה דבר, או מבטיחה דבר למישהו, הרי זה מלכתחילה על תנאי שבשתיקה שקיום כוונתה ומילוי הבטחתה יהיו נוחים לה. אוהבת היא להעניק מתנות לזולתה, אבל תמיד עליך להיות נכון להחזיר את אשר נתנה”.

“אופי מיוחד במינו הוא”, אמר וילהלם.

“איני רואה בכך שום דבר מיוחד, ואולם צבועה איננה. בשל כך אני אוהבה. ולא עוד אלא שידיד אני לה, שכן מייצגת היא בצורה מושלמת את מינה, מין זה שהוא שנוא עלי תכלית שנאה, ושפע נימוקי עמי. הריהי בעיני חוה בהתגלמותה, אֵם כל המין הנקבי; כך הן כולן, אלא שאין הן מודות בכך”.

במהלך השיחה על ענינים מענינים שונים, הוסיף לארטס להביע את שנאתו אל המין הנשי בחריפות יתרה, בלא לפרש את סיבת הדבר. תוך כדי כך הגיעו אל היער. רוחו של וילהלם היתה עכורה עליו, כיון שהתבטאויותיו של לארטס שבו והחיו בזכרונו את פרשת מריאנה. בסמוך למעין מוצל, מתחת לעצי הוד רבי שנים, מצאו את פילינה יושבת לבדה ליד שולחן אבן. היא קידמה את פניהם בפזמון עליז, ולשאלתו של לארטס על אודות בני לויָתה, ענתה: “שיטיתי בהם כהלכה; עשיתי אותם חוכא ואטלולא, כראוי להם. כבר בדרכנו הנה בדקתי מה מידת נדיבותם, ומשהבחנתי כי ידם שלוחה לקחת יותר מאשר לתת, מיד גמרתי בלבי למדוד להם כמידתם. לאחר שהגענו לכאן שאלו את המלצר מה יש בידו להגיש לארוחה, והלה פירט לפניהם, כשגור על לשונו, את כל המנות שבתפריט, בין אם היו ובין אם לא היו מצויות אצלו. משראיתי כי נבוכים הם, שכן הסתכלו זה בזה ובקול מגומגם שאלו על המחיר, אמרתי להם: ‘מה השיקולים המרובים? סעודה ענין לאשה היא; הניחו לי לדאוג לה!’ מיד התחלתי להזמין סעודה אדירה מעבר לכל שיעור, שהצריכה שליחת שליחים מיוחדים להבאת מאכלות נוספים מן הסביבה. במספר קריצות עינים ורמיזות שפתים עשיתי את המלצר לאיש סודי, והוא עזר לי בכל לב; כל כך הפחדנו אותם בתכנית הסעודה המהודרת שמיד גמרו אומר לצאת לטיול ביער, וקרוב לודאי שלא ישובו לכאן עוד. כרביעית השעה צחקתי בפני עצמי, ואוסיף לצחוק כל אימת שאֶזכר בפרצופיהם”. בשעת סעודתם סיפר לארטס על מקרים דומים מנסיונו שלו, וכך התחילו לגלגל בסיפורי מעשיות שענינם טעויות והטעיות.

עודם מספרים זה עם זה, הצטרף אליהם בחור אחד, מודע שלהם מן העיר, שחזר אותה שעה משוט ביער, וספר בידו. הלה פתח בדברי שבח על יפי המקום, והסב את תשומת לבם אל פכפוך המעין, אל רחש הענפים, אל זילופי האור ואל שירת הציפורים. כתשובה לדבריו שרה פילינה פזמון על הקוקיה, שכפי הנראה לא נשא חן בעיני אותו בחור, והוא נסתלק עד מהרה.

“ולואי לא אוסיף עוד שמוע על הטבע ועל הדרו”, אמרה פילינה לאחר שנתרחק. “אין בעולם דבר שנפשי סולדת ממנו כדיבורים על העונג. כאשר מזג האוויר נאה הוא, הרינו יוצאים לטייל, כשם שאנו רוקדים כאשר מנגנים לפנינו. אך מה הטעם נקדיש אפילו רגע אחד למחשבה על המוסיקה או על מזג האוויר הנאה? המענין אותנו אינו הכינור אלא הרוקד, ומה טוב לזוג עיני תכלת לטבול בזוג עינים שחורות ויפות? מה לנו מעיינות ופלגים, ומה לנו טִלְלוֹנים זקנים וממוקמקים?” תוך כדי דיבורה היו עיניה נעוצות בעיניו של וילהלם שישב מולה, והלה לא יכול היה לעמוד בפני מבטה, שהגיע עד לשער לבבו, אם לא למעלה מזה.

“צודקת את”, השיב במבוכת־מה, “ענינו העיקרי של האדם הוא האדם עצמו, ואולי מן הראוי שיהיה ענינו היחידי. זולתנו אין כל הדברים המקיפים אותנו לא מקום חיוּתנו, או כלים לשימושנו. ככל שאנו מרבים לעסוק בהם, ולהקדיש את תשומת לבנו להם כשלעצמם, כן נחלשת בנו הכרת ערך עצמנו והכרת ערך החברה. האנשים המיחסים חשיבות יתרה לגנים, לבנינים, לבגדים, לתכשיטים או לכל קנין שהוא, מאבדים מחברותיותם ומידידותיותם; אין הם רואים עוד לפניהם את האדם, והרי אך מעטים הם המסוגלים לכנס את הבריות ולשמח את לבם. הן אף בתיאטרון כן הוא: בכוחו של שחקן מחונן להשכיח מלבנו עד מהרה את התפאורות, אפילו הן עלובות וקלוקלות, ואילו הבמה המהודרת ביותר עשויה אך להדגיש את היעדרם של שחקנים טובים”.

לאחר הסעודה ישבה לה פילינה בעשב הגבוה והמוצל, ועל שני ידידיה הוטל לקטוף ולהביא לה שפע פרחים. היא קלעה לעצמה זר צפוף וענדה אותו לראשה; עתה נראתה חמודה ביותר. הפרחים שנקטפו הספיקו רק לזֵר נוסף אחד; היא קלעה גם אותו, בעוד שני הגברים יושבים לידה. תוך מעשי משובה ושעשועים נסתיימה קליעת הזר, ופילינה ענדה אותו לראשו של וילהלם ברוב חן, הסיטה אותו אנה ואנה, עד שמצאה לו את מקומו הראוי. “ואני, כפי הנראה אצא ריקם”, אמר לארטס.

“חס וחלילה”, השיבה פילינה, “לא תהיה לך כל סיבה להתאונן”. היא הסירה את הזר שלה מראשה, ושמה אותו על ראשו של לארטס.

“אילו היינו שני מחזרים המתחרים זה בזה”, אמר לה, “עשויים היינו לריב קשות מי משנינו עדיף בעיניך”.

“או אז הייתם שוטים גמורים”, השיבה לו, ותוך כדי כך הרכינה עצמה אליו והושיטה לו את פיה לנשיקה, אלא שמיד הפכה פניה גם אל וילהלם, חיבקה אותו בזרועה והצמידה נשיקה עזה לשפתותיו. “איזו משתיהן טעימה יותר?” שאלה בהתחנחנות.

“נפלא!” קרא לארטס, “כביכול לא תיתכן נשיקה שטעמה כטעם הלענה”.

“כמוה ככל מתנה”, אמרה פילינה, “המתקבלת בלא קנאה ובלא עיקשות. ועתה”, הוסיפה, “עוד חשק לי לרקוד כשעה, והרי מוטל עלינו אחר כך לשוב כדי לחזות בלוליינינו”.

בשובם אל בית היער כבר היתה להקת המנגנים מנגנת. פילינה, שהיטיבה לרקוד, הפיחה מרץ גם בלב שני בני לויָתה. וילהלם היה קל תנועה למדי, אלא שחסר לו האימון. שני ידידיו קיבלו עליהם ללמדו.

אל העיר שבו באיחור. המרקדים על החבל כבר התחילו להראות את להטוטיהם. בכיכר כבר נתאספו צופים רבים, ואולם ברדת ידידינו מן המרכבה, בפתח אכסנייתו של וילהלם, הוסבה תשומת לבם אל מהומת רחוב שמשכה אליה קהל רב. וילהלם קפץ לשם לראות מה הדבר, ומשנדחק ועבר בתוך ההמון, נדהם למראה ראש להקת הלוליינים, הגורר בחוזק יד את הילדה הנלבבת מתוך הבית, מושכה בשערותיה, וחובט את גופה הקטן בקת פרגולו.

במהירות הבזק זינק וילהלם אל האיש ותפס בחזהו. “הרפה מן הילדה!” זעק כמטורף, “או שאחד משנינו לא יֵצא חי מכאן”. תוך כדי כך מחזיק היה בגרונו של הברנש בעוצמה שאינה מתגלה אלא בשעת התפרצות זעם, עד שהלה, שכמעט נחנק, נאלץ להרפות מן הילדה כדי להתגונן בפני תוקפו. אנשים אחדים, שרחמיהם נכמרו על הילדה, אלא שלא העזו להיות הפותחים בקטטה, מיהרו עתה לאחוז בזרועותיו של הלוליין, הוציאו את הפרגול מידו, ואיימו עליו בחרפות. משחש הלה כי אין לו כל נשק עוד זולתי פיהו, התחיל לאיים ולגדף בשצף קצף: יצור עצל וחסר תועלת זה אינו מוכן למלא את חובתו; מסרבת היא לרקוד את הריקוד בין הביצים כפי שהבטיח לקהל; הרוג יהרגנה ואיש לא יניאנו מזה. הוא ניסה להיחלץ מידי האוחזים בו, ולחפש אחר הילדה שחמקה בינתים לתוך ההמון. וילהלם עיכב בעדו וקרא: “לא תראה את הילדה בעיניך, וידך לא תגע בה, עד שלא תודה בבית המשפט היכן גנבת אותה; אני ארדוף אחריך בלי חשך; לא תימלט מידי”. דברים אלה שאמר וילהלם בחמת רוחו, בלא כוונה ובלא שיקול דעת, אלא מתוך תחושה עמומה, או, אם תרצו, מתוך השראת רגע, שיככו בבת אחת את זעמו של הלוליין, והלה קרא: “מה צורך לי ביצור חסר תועלת זה! שלם לי את הכסף שהוצאתי על מלבושיה, ואתה יכול ליטול אותה לידיך. עוד הערב נכון אני להשתוות אתך על כך”. ומיד מיהר אל הבמה, כדי להמשיך בהצגה שנפסקה, ולפצות את הקהל הנרגז בכמה להטוטים שובי לב.

עתה, לאחר ששקט הכל, תר וילהלם אחר הילדה, אלא שזו לא נראתה בשום מקום. נמצאו אנשים שטענו כי ראו אותה, זה בעליית הגג וזה על גגות הבתים הסמוכים. לאחר שהחיפושים בכל מקום העלו חרס, לא נותר אלא להמתין ולקוות שתשוב ותופיע מעצמה.

בינתים חזר לאכסניה מר נרקיס, וּוילהלם שאל אותו על מוצאה של הילדה ועל קורות חייה. הלה לא ידע עליה דבר, משום שלא זמן רב עשה עם להקה זו; לעומת זאת סיפר ברצון וללא מעצורים על קורות חייו שלו. משבירכוֹ וילהלם על ההצלחה הרבה שזכה בה, לא גילה אלא שוויון נפש. “רגילים אנו בכך”, אמר, “שהקהל נהנה ומתפעל מלהטינו, אולם אין הערצה זו משפרת את מצבנו באומה. מנהל הלהקה משלם את שכרנו וכל השאר על ראשו”. במלים אלו ביקש להיפרד כי נחפז ללכת.

משנשאל לאן הוא ממהר כל כך, הצטחק הבחור והודה כי בזכות מראהו וכשרונותיו נופלת בחלקו גם הצלחה מוחשית יותר מתשואות הקהל. נשים אחדות שעזה תשוקתן להכירו מקרוב הזמינוהו לביתן, והוא חושש כי עד לחצות הלילה לא תספיק לו השעה לסיים את כל ביקוריו. בגילוי לב הוסיף לספר על הרפתקותיו, ואף נכון היה לפרש בשמות ולציין כתובות, אלא שוילהלם נמנע מחדירה זו לרשות הפרט, ונפרד ממנו ברוב אדיבות.

אותה שעה השתעה לארטס עם העלמה לנדרינט, ונוכח לדעת בבטחה כי אמנם ראויה זו להיקרא אשה, במלוא מובן המלה.

עתה נתקיים המשא והמתן עם מנהל הלהקה על הילדה, והוסכם ביניהם על העברתה לרשות ידידנו במחיר שלושים טלר. תמורתם ויתר האיטלקי חם־המזג ושחור־הזקן על כל זכויותיו עליה, אלא שלא רצה לספר מאומה על מוצאה של הילדה, פרט לכך שאסף אותה אליו אחרי מות אחיו, שהיה מכונה “בכור שטן” על שום מיומנותו הבלתי־רגילה.

בוקר יום המחרת חלף ברובו בחיפושים אחר הילדה. לשוא פשפשו בכל הפינות בבית ובבתים סמוכים; הילדה נעלמה והיה מקום לחשוש שמא קפצה המימה, או שלחה יד בנפשה בדרך אחרת כלשהי.

אף קסמיה של פילינה לא היה בכוחם להפיג את דאגתו של ידידנו. עבר עליו יום של צער ודכדוך. דכאונו לא סר ממנו אף בערב, למראה הלוליינים והרקדנים שאימצו את כל כוחותיהם כדי לשאת חן בעיני הקהל.

קהל הצופים גדל בהרבה משום שנצטרפו אליו אנשים רבים שבאו מן הישובים הסמוכים. התשואות נתעצמו והלכו ככדור שלג המתגלגל במדרון. הדילוגים מעל לחרבות שלופות, ודרך חבית שמכסה ותחתיתה עשויים נייר, עוררו התרגשות רבה. בעל השרירים היכה את לב הכל בתדהמה ובתמהון, בהניחו את ראשו ואת רגליו על שני כסאות מרוחקים זה מזה, שעה שנפחים גברתנים אחדים הציבו סדן של ברזל על גופו השרוע באוויר, וחישלו עליו פרסת ברזל מהחל ועד כלה.

עתה הועלתה על הבמה ההופעה שכונתה בשם “כוחו של הרקולס”: על כתפיהם של גברים שעמדו בשורה, ניצבה שורת גברים נוספת; אלה נשאו עליהם נשים ונערים, וכך נוצרה כעין פירמידה חיה. בקדקוד הפירמידה עמד ילד על ראשו, כביכול היה גוּלה ושבשבת בראשו של מגדל. הופעה זו, שכמותה לא נראתה לפני כן בכל הסביבה, שימשה סיום נאה להצגה כולה. נרקיס ולנדרינט נישאו באפריונים על כתפי חבריהם דרך הרחובות הראשיים של העיר, בעוד ההמון מריע לכבודם בתרועות גיל, זורק עליהם סרטים, מטפחות משי ופרחים, ונדחק לראות את פניהם מקרוב; כל שזכה לחזות בהם וללכוד את מבטם היה מאושר בעיניו.

“מי השחקן, הסופר, או כל אדם באשר הוא, שלא היה רואה בכך את התגלמות כל מאווייו, אילו היה מעורר התפעלות כעין זו, אם בדיבורו הנאצל או אם במעשיו הטובים? מה מופלאה היתה, בלא ספק, תחושתו של אדם, אילו מסוגל היה להדליק בבת אחת, כבזרם של חשמל, רגשות טובים, נאצלים, אנושיים בלב כל, ולעורר התלהבות כמידת ההתלהבות שעוררו אנשים אלה במיומנותם הגופנית; אילו אפשר היה בדרך זו להנחיל להמונים את רגש ההזדהות עם כל ערך אנושי; אילו אפשר היה לזעזעם ולהצית את נפשם בגילומי אושר ויגון, חכמה וסכלות, או אף דברי הבל והבאי, למען יחרגו מקפאונם לקראת חיים חפשיים, סוערים, טהורים!” – כזאת וכזאת אמר ידידנו, אולם גם פילינה וגם לארטס לא גילו כל רצון להמשיך בשיחה על נושא זה, וּוילהלם שקע לבדו בהרהורים החביבים עליו, בשוטטו ברחובות העיר עד שעה מאוחרת בלילה. דמיונו המשולח לחפשי שב והפיח חיים במשאלתו הישנה, לגלם את הטוב, את הנאצל ואת הנעלה בדרך המשחק.

פרק חמישי    🔗

למחרת היום, אך נסעו הלוליינים בהמולה רבה לדרכם, צצה והופיעה מיניון. היא נכנסה לאולם שבו המשיכו וילהלם ולארטס בתרגילי הסיוף שלהם. “היכן הסתתרת?” שאל אותה וילהלם בחביבות, “דאגה רבה גרמת לנו”. הילדה לא ענתה מאומה ואך תלתה בו עיניה. “מעתה שלנו אַת”, קרא לארטס, “אנחנו קנינו אותך”. – “כמה שילמת?” שאלה הילדה בקול אדיש למדי. – “מאה דוּקַטים”, השיב לארטס, “אם תחזירי אותם תהיי חפשיה”. – “סכום גדול הוא, לא כן?” שאלה הילדה. “אמנם כן, והרי שעליך להתנהג יפה”. – “הריני לרשותכם”, השיבה.

מאותה שעה היתה מתבוננת היטב במעשי המלצר כשהיה משרת את שני הידידים, וממחרת היום לא הניחה לו עוד להיכנס לחדר. היא ביקשה לעשות הכל בעצמה, ואמנם עושה היתה את מלאכתה בקפדנות ובמלוא תשומת הלב, אף אם לאט, ולפרקים בקוצר יד.

מדי פעם היתה נוטלת קערת מים, רוחצת את פניה ומשפשפת אותם בכל כוחה, עד שכמעט קרעה את עורה מעל לחייה. רק לאחר שלארטס העתיר עליה שאלות וקנטורים לרוב, למד לדעת כי מבקשת היא למחות בכל מחיר את עקבות הכחל והשרק מעל פניה; כה דבקה היתה במטרתה, עד שהאדמומית שהעלתה בלחייה מרוב שפשוף, נחשבה בעיניה לצבע שקשה ביותר למחוֹתוֹ. משהוסבר לה הדבר חדלה מזה, ולאחר שנרגעה נראה גון פניה שחום ויפה, עטוי סומק קל בלבד.

שבוי בקסמי מדוחיה של פילינה ובחידת הווייתה של הילדה יותר מכפי שהיה מוכן להודות בכך בפני עצמו, הוסיף וילהלם לבלות בחברה מיוחדת זו יום אחר יום. הוא מצא הצדקה לעצמו על כך בשקידתו על אימוני הסיוף והריקוד, שהרי קשה להניח כי אפשרות כזו תזדמן שנית לידו במהרה.

לא מעט הופתע, ובמידת־מה אף שמח, כאשר ראה יום אחד והנה מר מלינה ורעיתו באים אל העיר. מיד לאחר שמחת הפגישה הראשונה, התחילו אלה לחקור מה עלה בגורלה של מנהלת להקת התיאטרון ושאר שחקניה. מה נדהמו לשמוע כי אותה אשה הסתלקה מן העיר זה כבר, וכי גם רוב השחקנים התפזרו להם.

מאז בואו של זוג צעיר זה בברית הנישואים – בסיועו של וילהלם, כידוע לנו – חיפשו להם פרנסה פה ושם, ולא מצאו. לבסוף הוצע להם לשים את פעמיהם לעיירה זו, שלדברי אנשים אחדים שפגשו בדרכם, הוצגו בה הופעות תיאטרון טובות.

לאחר שפילינה ולארטס למדו להכיר את האורחים החדשים, מעדיפים היו להיפטר מהם במהרה. מרת מלינה לא נשאה חן בעיני פילינה, ומר מלינה לא נשא חן בעיני לארטס. אף שוילהלם טען וחזר וטען כי אנשים טובים הם, לא עלה בידו ללמד עליהם זכות לפני ידידיו.

ואמנם, בילוייהם העליזים של שלושת ההרפתקנים שלנו עד כה, הופרעו מכמה וכמה בחינות עם בוא החברים החדשים. מלינה, שהתגורר באכסנייתה של פילינה, החל מיד לעמוד על המקח ולהרבות בטענות ומענות. מבקש היה להמעיט ככל האפשר בשכר, ועם זאת לקבל מעון משובח יותר, ארוחות עשירות יותר, ושרות מהיר יותר. עד מהרה התחילו בעל האכסניה והמלצר להרעים להם פנים; בעוד ששלושת הראשונים היו נושאים הכל באורך רוח, ומזדרזים לשלם תמורת כל אשר כבר נאכל ואיננו, ובלבד שיוכלו להסיח דעתם ממנו וליהנות משמחות החיים, היה מלינה נוהג אחר כל סעודה לשוב ולעסוק בכל פרטיה מחדש, אף שכרגיל היה מחסלה מניה וביה, שעל כן הדביקה לו פילינה עד מהרה את הכינוי “בהמה מעלת גרה”.

עוד רבה מזה היתה שנאת הבחורה העליזה לגברת מלינה. אשה צעירה זו לא היתה מחוסרת השכלה, אולם נטולה היתה לחלוטין כל שאר רוח. היא ידעה לדקלם יפה למדי, ומוכנה היתה לדקלם בכל שעה; אך ניכר היה מיד כי אין אלה אלא פיטומי מלים בעלמא; נוהגת היתה להדגיש מקומות מסוימים בלבד, בלא למסור את רוח הדברים בכללותם. בכל זאת לא היתה בלתי מקובלת על הבריות, ובפרט על הגברים. מבין האנשים אשר התרעו עמה היו שייחסו לה אפילו בינה יתרה, שכן היתה, אם אבקש להגיש זאת בקצרה, כחומר חותם לרגשות הזולת; אם ביקשה לעשות רושם על ידיד מידידיה, מסוגלת היתה להחניף לו, להקדיש לו את כל תשומת לבה, ותוך כדי כך לעטות את מחלצות רעיונותיו, ואולם משהפליגו אלה כליל אל מעבר לאופק השגתה, היתה מתמסרת בהתפעלות של חסיד שוטה לגילוי החדש. היטב ידעה כי עת לדבר ועת לחשות, ואף שלא היתה מרשעת מטבעה, ידעה להתחקות יפה על נקודות התורפה של הזולת.

פרק שישי    🔗

מלינה התחקה בינתיים על כל שרידיה של להקת התיאטרון לשעבר. התפאורות והמלתחה היו ממושכנות בידי סוחרים אחדים, והמנהלת ייפתה את כוחו של נוטריון אחד להציע אותן למכירה בתנאים מסוימים, אם אך יימצאו קופצים עליהן. מלינה ביקש לראותן, וגרר עמו את וילהלם. משנפתחו דלתות החדר לפניהם, חש וילהלם התפעמות לב, אף שלא הודה בכך לפני עצמו. הגם שהתפאורות היו מלאות כתמים ומצבן היה בכי רע, וכל מלבושי התורכים ועובדי האלילים, התחפושות הקריקטוריות הבלות לגברים ולנשים, גלימות האשפים, היהודים והכמרים – עשו רושם עלוב למדי, לא יכול היה וילהלם להכחיש בסתר לבו כי הרגעים המאושרים ביותר בחייו עברו עליו בין גרוטאות וסמרטוטים מעין אלה. אילו ידע מלינה לראות ללבו של וילהלם, ודאי היה מפציר בו ביתר שאת כי ינדב סכום כסף כדי להשיב לתחיה עצמות יבשות אלו, למען תשובנה ותהיינה למכלל יופי. “מה מאושר הייתי”, קרא מלינה, “אילו היו בידי מאתים טלר בלבד כדי לזכות בצרכי תיאטרון ראשוניים אלה לשם התחלה. הן יכולתי חיש קל להציג מחזה קטן, אשר עשוי היה, בעיר זו ובסביבה זו, להבטיח לנו פרנסה מיד”. וילהלם לא אמר מלה, ושניהם עזבו את האוצרות ששבו ונגנזו, ולבם בל עמם.

מעתה לא היה עוד בפי מלינה נושא אחר לשיחה, לבד מהצעות ותכניות להקמת תיאטרון מפיק רווחים. הוא ניסה לעניין בדבר את פילינה ואת לארטס, ומיד צצו הצעות שוילהלם ישקיע מכספו בעסק זה כנגד ערבונות מתאימים. ואולם דוקא דברים אלה הניעו את וילהלם להחליט כי לא טוב הדבר שהשתהה כאן זמן רב כל כך; הוא התנצל על שאינו יכול לסייע בידם, והתחיל להכין עצמו להמשך מסעו.

אותה עת הלך לבו שבי יותר ויותר אחר דמותה והליכותיה של מיניון. בכל אשר עשתה ובכל אשר נמנעה מעשוֹת, יצוק היה משהו מופלא. במדרגות הבית לא היתה עולה או יורדת אלא בדילוגים; היתה מקפצת ממעקה אל מעקה עד למעלה, וכהרף עין והיא כבר יושבת לנוח מעט על כבש המדרגות. כמו כן שם וילהלם אל לבו, כי נוהגת היא לקדם פני כל אדם באורח מיוחד אך לו. אותו עצמו היתה מברכת לאחרונה כשידיה שלובות על חזהָ. היו ימים שלא הוציאה הגה מפיה, אך גם כאשר היתה עונה על שאלות שנשאלה, שיוותה לתשובותיה צורה מיוחדת במינה, עד כי לא ניתן לדעת אם מתלוצצת היא, או שאופן דיבורה זה נובע מאי־ידיעת השפה, שכן דיברה גרמנית רצוצה שהיתה מעורבת בצרפתית ובאיטלקית. בעבודת השרות ששירתה לפניו לא ידעה הילדה לאוּת, והיתה משכימה קום עם זריחת החמה; אפס מקדימה היתה להיעלם לפנות ערב; ישנה היתה בקיטון על הרצפה החשופה, ובשום אופן לא ניאותה ליטול לה מטה או מזרן קש. לעתים קרובות היה רואה אותה מתרחצת. גם בגדיה היו נקיים בכל עת, אף שהיו מטולאים טלאי על גבי טלאי. כן נודע לוילהלם שכל בוקר היא הולכת בשעה מוקדמת לתפילת שחרית, ופעם אחת אף עקב אחריה, וראה אותה כורעת באחת מפינות בית־היראה, מחרוזת התפילות בידה, והיא מתפללת בדבקות. היא לא השגיחה בו, והוא שב למעונו ולבו מלא תהיה על טיבה של נערה זו.

עתירה מחודשת של מלינה כי יתן סכום כסף לשם פדיון אותם כלי תיאטרון שדוּבַּר בהם רבות, המריצה את וילהלם לטפל ביתר שאת בנסיעתו. עוד באותו יום היה בדעתו לשלוח איגרת עם הדואר שעמד לצאת לדרכו, לבני משפחתו, שלא שמעו עליו מאומה זה כבר; אפילו התחיל בכתיבת מכתב לוֶרנר, ואף התקדם לא מעט בתיאור הרפתקאותיו, כשהוא סוטה כפעם בפעם מבלי משים מן האמת, אלא שלצערו נוכח פתאום שעל עברו השני של הדף כתובים חרוזים אחדים, שהתחיל בהעתקתם מתוך מחברתו בשביל גברת מלינה. במורת רוח קרע את הדף, ושוב דחה את כתיבת וידויו עד למשלוח הדואר הבא.

פרק שביעי    🔗

שוב נזדמנה החבורה שלנו יחד; פילינה, שעיניה תרו תמיד אחר כל סוס שהופיע ברחוב, ואחר כל עגלה מתקרבת, פרצה לפתע בקריאות רמות: “הפדגוג שלנו! הנה בא הפדגוג שלנו, האהוב! ומי הוא זה הנלווה אליו?” תוך כדי כך נתנה אות מבעד לחלון, והמרכבה נעצרה.

מן המרכבה ירד אדם שמראהו היה עלוב למדי. על פי מעילו הממורטט, שצבעו נע בין אפור לחום, ועל פי הבגדים המהוהים שמתחתיו, עשוי היה להיחשב לאחד מאותם מגיסטרים הנמקים בין כתלי האקדמיות. כאשר הסיר את כובעו כדי לפרוס בשלומה של פילינה, גילה את קפלטו, שלא היה מפודר כל צרכו, אך מכל מקום היה הדוק לגולגולתו כדבעי. פילינה הפריחה מאות נשיקות לעברו.

לא פחות משהיתה פילינה ששה לאהוב גברים מסוימים ולזכות באהבתם, שמחה היתה להתקלס מתוך קלות דעת יתרה בגברים אחרים, שמשום מה לא היו חביבים עליה באותה שעה.

מרוב תרועות שבהן קיבלה את פניו של ידיד זקן זה, לא הושם לב לאלה שבאו עמו. פניהם של שתי הנשים ושל הגבר בגיל העמידה נראו מוּכרות לוילהלם. ואמנם, עד מהרה נתברר לו, כי ראה את שלשתם פעמים מספר בחברת הלהקה ששיחקה בעיר מולדתו לפני שנים אחדות. הבנות גדלו מאז, אך הגבר כמעט שלא נשתנה. הלה גילם על־פי־רוב את הטיפוס של הזקן המהומתן טוב הלב, שמעולם לא נעדר מבמת התיאטרון הגרמני, ואף בחיי יום־יום אינו נדיר כלל. מדרכם של בני ארצנו לעשות חסד בלא להרבות המולה, אלא שבדרך כלל אינם מעלים על לבם כי ניתן לשַווֹת למעשה הישר גם חן ונעימות; יתרה מזו, יש שמתוך נטיה להכעיס הם נתפסים לטעות, והרי הם מצרפים למיטב סגולותיהם פנים חמוצות, כעין משקל שכנגד.

תפקידים כמו אלה היטיב השחקן שלנו למלא על הבמה, ולעתים כה קרובות שיחק בהם ורק בהם, עד שהתנהגות זו נעשתה לו כעין טבע שני גם בחייו היום־יומיים.

וילהלם התרגש מאד בהכירות אותו, שכן זכר היטב מה רבות ראה אותו משַׂחק על הבמה לצדה של מריאנה האהובה; עדיין היו גידופיו מהדהדים באזניו, ואתם רחש קולה המלבב, כל אימת שתפקידה הטיל עליה לעמוד כנגד מזגו הגס.

השאלה הדחופה שהוצגה לראשונה לפני האורחים החדשים, האם יש סיכוי לפרנסה במקום כלשהו, נענתה בשלילה למגינת לב הכל. בכל הלהקות ששאלו על אודותיהן לא היו דרושים שחקים נוספים; קצתן אף חוששות היו שתצטרכנה להתפזר בשל המלחמה הממשמשת ובאה. הזקן המהומתן עם בנותיו ויתרו על התקשרות כדאית, אם משום שהיתה עליהם לטורח, ואם משום אהבת התמורות, ויחד עם הפדגוג שפגש אותם בדרכם, שכרו מרכבה כדי להגיע הנה, אלא שכפי הנראה גם כאן אבדה כל עצה.

שעה שכל האחרים היו שרויים בשיחה ערנית לגבי סיכוייהם לעתיד, היה וילהלם שקוע בהרהורים. מבקש היה לדבר עם הזקן לבדו, משתוקק וחרד כאחד לשמוע על הקורות את מריאנה, ונפשו נסערה בקרבו.

אפילו גינוני החן של האורחות הצעירות לא הועילו לחלצו מהזיותיו; ואולם תשומת לבו הוסבה לויכוח שנתגלע. פרידריך, הנער בהיר השער שהיה משרתה של פילינה, סירב הפעם בתוקף לערוך את השולחן ולהגיש את האוכל. “נתחייבתי לשרת אותך”, קרא, “אך לא את כל המזדמן לכאן”. מריבה קשה התלקחה בינו לבין פילינה בשל כך. היא עמדה על דעתה שהוא חייב למלא את חובתו, ומשהתעקש בסירובו, אמרה לו בלא גינונים יתרים, שהרשות בידו ללכת אל אשר יחפוץ.

“כלום סבורה את שאין ביכולתי לעזוב אותך?” קרא בהתרסה, ומיד יצא, צרר את צרורו והסתלק מן הבית. “לכי נא אַת, מיניון”, אמרה פילינה, “והביאי לנו את הנחוץ; הגידי למלצר, וסייעי בידו בשעת ההגשה!”

מיניון ניגשה אל וילהלם, ושאלה אותו קצרות, כדרכה תמיד: “צריכה אני? מותר לי?” וּוילהלם השיב: “עשי נא, ילדתי, ככל אשר תגיד לך הגברת”.

הילדה דאגה לכל, וכל הערב שֵרתה את האורחים במסירות רבה. אחרי הסעודה ביקש וילהלם לצאת לטיול עם הזקן לבדו; הדבר עלה בידו, ולאחר שאלות שונות על הקורות אותו, נסבה השיחה לענין הלהקה הקודמת, וּוילהלם העז לבסוף לשאול על אודות מריאנה.

“אל נא תשאלני על יצור מתועב זה!” קרא הזקן, “נשבעתי בלבי כי לא אהגה בה עוד”. וילהלם נבהל לשמע תשובה זו, ומבוכתו הלכה וגברה משהוסיף הזקן לגנות את קלות דעתה ואת התנהגותה המופקרת. בחפץ לב היה ידידנו מפסיק עתה את השיחה, אפס הוטל עליו לשאת בהשתפכויותיו הקולניות של אדם מוזר זה עד תום.

“בוש אני”, המשיך, “שכה חיבבתי אותה. אך אילו הכרת את הנערה מקרוב, אל נכון היית סולח לי. היא היתה כה נחמדה, טבעית וטובת לב, וכה נתחבבה על הכל. מעולם לא הייתי משער בלבי כי חוצפה וכפיות טובה הן המידות הקובעות את אופיה”.

וילהלם כבר הכין עצמו לשמוע עליה את הגרוע מכל, אלא שמיד הבחין להפתעתו בנימה רכה יותר שנתלוותה לדברי הזקן עד שנשתתק כליל; לבסוף לא יכול עוד הזקן להתאפק, ובממחטה שהוציא מכיסו קינח את זרם דמעותיו שהיו חונקות את גרונו.

“מה לך?” קרא וילהלם, “מה הדבר אשר הפך את רגשות לבך מן הקצה אל הקצה? אל נא תסתיר זאת מפני; גורלה של נערה זו נוגע אל לבי יותר משהנך יכול לשער; אנא, ספר לי הכל”.

“אך מעט בפי לספר לך”, השיב הזקן, ונימת דבריו שבה להיות חמורה ונזעמת כקודם, "לעולם לא אסלח לה על כל אשר סבלתי בגללה. תמיד רחשה לי אמון כלשהו; אהבתיה כאהוב אב את בתו, ועוד בהיות אשתי בחיים גמרתי אומר לאמץ אותה לי, ולחלץ אותה מידי אותה זקנה, באשר לבי לא חזה לה טובות מהדרכתה של זו.

"לפני תום תקופת שהותנו בעיר מולדתך, טרם חלפו שלוש שנים מאז, שמתי לב כי עצבות נסוכה על פניה; שאלתיה על כך, אך היא התחמקה מתשובה. לבסוף יצאנו לדרך. היא נסעה אתי במרכבה אחת, ועיני הבחינו בהריונה. היא אף הודתה בכך לפני. חרדה היתה מאד שמא יפטר אותה המנהל שלנו, ואמנם לא ארכו הימים והוא גילה את הדבר, ומיד ביטל את החוזה עמה, שממילא עומד היה לפקוע כעבור ששה שבועות; הוא שילם לה את המגיע, וחרף כל הפצרותיה השאיר אותה בעיירה קטנה אחת, באכסניה עלובה.

“יקח האופל את כל המופקרות הללו!” קרא הזקן בחרונו, “ובמיוחד את זו ששיחתה לריק שעות כה מרובות מחיי. למה אכביר מלים על דאגתי לה, על כל שעשיתי למענה, ועל כל שטרחתי ויגעתי בשבילה אף בעת היעדרה? אבחר להשליך את כספי המימה, לבזבז את זמני על אילוף כלבים מצורעים, מאשר להקדיש תשומת לב כלשהי ליצור כמותה. הא כיצד? תחילה עוד קיבלתי ממנה כמה מכתבי תודה, וכמה הודעות על מקומות שבהם שהתה, אך לבסוף לא מלה עוד, אף לא תודה על הכסף ששלחתי לה לימי הלידה. הה! קלות דעתן ובוגדנותן של הנשים, כמה עולות שתי מידות אלו בקנה אחד, ובלבד שיהיה בהן כדי חיים נוחים לעצמן, ושעות תמרורים רבות לתמימי דרך!”

פרק שמיני    🔗

נקל לשער מה היה מצב רוחו של וילהלם בעת שובו משיחה זו אל מעונו. כל פצעיו הישנים נפערו מחדש, ושוב נצנץ בו הספק אם אמנם היתה מריאנה כה בלתי־ראויה לאהבתו; שכן יחסו החם של הזקן אליה, והשבחים שחלק לה למרות רצונו, שבו והחיו לפני עיני ידידנו את מלוא חינניותה; אפילו בכל האשמותיו החמורות של האיש הנסער, לא היה דבר העשוי להשפילה בעיני וילהלם, שכן ראה את עצמו שותף לחטאיה, ואף את שתיקתה האחרונה לא זקף לחובתה; יתרה מזו, אותה שתיקה העלתה מחזות עצב לפני עיניו; היה רואה אותה בדמיונו כאשה יולדת, כאֵם צעירה, המשוטטת בעולם ללא עזרה, בעוד ילדו שלו, כנראה, בזרועותיה, ומחזות דמיונו אלה הסבו לו מכאוב לבלי נשוא.

מיניון ציפתה לבואו, והאירה לו את דרכו במעלה המדרגות. כאשר הציבה את הנר במקומו, ביקשה רשות ממנה לשעשע את רוחו במעשה קרקס. מעדיף היה לסרב לה עתה, שהרי לא יכול לנחש מה טיבו של אותו שעשוע, אלא שלא היה מסוגל להשיב ריקם את פניו של יצור חביב זה. כעבור שעה קלה שבה אל החדר, ושטיח תחת זרועה.

וילהלם הניח לה לעשות כרצונה. היא פרשה את השטיח על הרצפה, הדליקה ארבעה נרות והציבה אותם בארבע פינות השטיח. סלסלת הביצים שהביאה לאחר מכן, הבהירה את כוונתה. בצעדים מדודים בקפדה פסעה אנה ואנה על פני השטיח, ושמה עליו את הביצים במרחק מסוים זו מזו; אז קראה פנימה למנגן בכינור ששירת באכסניה, והלה ניצב באחת מפינות החדר; היא קשרה מטפחת על עיניה, נתנה אות, ולקול הנגינה התחילה לנוע בתנועות מדויקות, בדומה למנגנון דרוך, כשהיא מלווה את קצב הניגון בנקישות הערמוניות שבידה.

מחוללת היתה בזריזות ובקלות, במהירות ובדייקנות. מציבה היתה את רגליה בין הביצים בבטחון רב, ובסמוך כל כך אליהן עד כי נדמה היה מדי רגע כי הנה תדרוך על אחת מהן, או תפגע באחת מהן בתפניותיה המהירות. אף לא פעם! אף שהיתה נעה בין שורותיהן בפסיעות מפסיעות שונות, גם צרות וגם רחבות, ואפילו בדילוגים, ולבסוף גם בכריעות ברך למחצה, היא לא נגעה אף באחת מן הביצים.

בלי הרף, כמנגנון של שעון, נעה במחולה, והנגינה המיוחדת במינה, החוזרת על עצמה, היתה שבה ומסעירה מדי פעם את הריקוד ביתר שאת. וילהלם נרעש מן ההופעה המופלאה; הוא שכח את מצוקותיו, עקב אחר כל תנועה של היצור האהוב, והיה מתפעל משלמות הצורה שבה הלך ונגלה אופיה של מיניון אגב ריקוד זה.

חוּמרה, חריפוּת, נוֹקשוּת, נמרצוּת, ואף בתנועותיה הרכות – לא נעימוּת דוקא כי אם חגיגיוּת, אלו היו סגולות האופי שבהן נתיחדה. בבת אחת נתחוור לו מה רוחש לבו כלפי מיניון. מה השתוקק לאמץ לו יצור זה כבת, לשכן אותה בתוך לבבו, לאסוף אותה בין זרועותיו, ובאהבת אב להצית בה את שמחת החיים.

הריקוד נסתיים; עתה גלגלה בעדינות את הביצים ברגליה למקום אחד, בלא לשכוח ובלא לפגוע אף באחת מהן; לאחר מכן ניצבה לידן, הסירה את המטפחת הקושרת את עיניה, וסיימה את ההופעה בקידה.

וילהלם הודה לה על הביצוע הבלתי צפוי והמושלם כל כך של ריקוד זה שכה נכסף לראותו. הוא ליטף את ראשה והביע את צערו על שנתייגעה כל כך; הוא הבטיח לה שמלה חדשה, ומיד קראה היא במפגיע: “כצבע בגדיך!” הוא הבטיח לה גם זאת, אף שכוונתה לא היתה ברורה לו. היא אספה את הביצים, נטלה את השטיח תחת זרועה, שאלה אם יש בפיו עוד הוראות כלשהן, ודילגה החוצה.

מפי המנגן למד לדעת כי זה ימים אחדים היתה שרה לפניו פעם אחר פעם את נעימת הריקוד, הוא ריקוד הפנדנגו⁹ הנודע, עד שלמד לנגנה. היא אף הציעה לו שכר־מה תמורת טרחתו, אלא שהוא סירב לקבלו.

פרק תשיעי    🔗

ליל נדודי שֵנה עבר על ידידנו. היה מתעורר ונרדם חליפות, מבועת מחלומות סיוטים שבהם ראה את מריאנה, עתים בכל יופיה, עתים באומללותה; הנה נשאה את ילדה בזרועותיה, והנה נגזל זה מידיה. אך האיר הבוקר, נכנסה לחדר מיניון, בלויַת חייט שהספיקה להזמין לפני כן. היא הביאה בד אפור וטפטה כחולה, ובאורח הדיבור המיוחד לה ביקשה כי יתפרו לה מאלה אפודה ומכנסי מַלָחים, חפותים ועדויי סרטים כחולים, כלבושם של נערים שראתה בעיר.

מאז שאבדה לו מריאנה, נמנע וילהלם מללבוש בגדים צבעוניים כלשהם. הוא אימץ לו את הצבע האפור, צבעם של הצללים, ואך צבע התכלת של הבטנה או של הצוארון היה מחייה מעט את לבושו החדגוני. מיניון ביקשה להתאים את צבע בגדיה לשלו, ודחקה בחייט כי יעשה את מלאכתו במהרה.

אימוני המחול והסיוף של ידידנו עם לארטס לא עלו יפה בידו באותו יום. עד מהרה אף נפסקו כליל עקב בואו של מלינה. הלה טורח היה להוכיח כי כולם יחד עשויים להצטרף עתה כדי להקה קטנה, המספיקה להצגת מחזות לא מעטים. הוא חידש את הצעתו, שוילהלם ישקיע מעט כסף בהקמת המפעל, אלא שזה הוסיף להסס.

בהמולה ובקול צחוק נכנסו פילינה והנערות. שוב היו בפיהן תכניות למסע טיול חדש, שכן תמיד היו אלו משתוקקות לשינוי מקום ולשינוי נסיבות. לסעוד מדי יום במקום אחר – מה יכול להיות טוב מזה? הפעם תכננו הפלגה על פני המים.

הפדגוג כבר הזמין ספינה לשוט בה במורד הנהר המתפתל. פילינה האיצה, ובני החבורה לא היססו הרבה ועד מהרה הפליגו לדרך.

“במה נעסוק עתה?” שאלה פילינה, משהיו הכל ישובים על הספסלים בספינה.

“בוחר הייתי”, השיב לארטס, “כי נאלתר הצגה כלשהי. יקבל נא עליו איש איש תפקיד לפי טעמו, ונראה איך יעלה הדבר בידינו”.

“מצוין!” אמר וילהלם, “בחברה שבה אין איש מתחפש, וכל אדם נוהג על פי הלך רוחו בלבד, אין הנחת והרוח הטובה שורות לאורך ימים, ואילו בחברה שהכל מחופשים בה ממילא, אין אלו מצויות כלל. לא יהא, איפוא, כל רע בכך, אם נכריז תחילה על התחפשות, ולאחר מכן, מתחת למסוותינו, נהיה כנים עם עצמנו כחפצנו”.

“כן”, אמר לארטס, “והרי משום כך נעים להתהלך עם נשים, שכן לעולם אינן מראות עצמן כפי שהנן מטבע ברייתן”.

“כלומר”, התערבה גברת מלינה, “שאין דעתן זחוחה עליהן כדעת הגברים, המדמים בנפשם כי חביבים הם כל צרכם בלאו־הכי כפי שעשאם הטבע”.

עתה שטים היו בנעימים בינות חורשות וגבעות נחמדות למראה, גנים וכרמים. הנשים הצעירות, והגברת מלינה במיוחד, היו מתפעלות מיפי הנוף. גברת מלינה התחילה אף לדקלם ברוב חגיגיות שיר נאה המתאר תמונת טבע דומה; אלא שפילינה הפסיקה אותה בהציעה לחוקק חוק, לבל יעז איש לשבח דבר שאין בו רוח חיים. מאידך גיסא, דחקה לבצע מיד את ההצגה המאולתרת. על הזקן המהומתן הוטל לשחק קצין שיצא בפנסיה, על לארטס – אמן סיוף בחופשה, על הפדגוג – יהודי; היא עצמה נטלה עליה תפקיד של בת טירול והניחה לשאר לבחור להם תפקיד כרצונם. אמורים היו להתחזות כזרים זה לזה לחלוטין, שאך זה נפגשו יחד באניית סוחר.

מיד פתחה פילינה במשחק על פי תפקידה, התחילה לשוחח עם היהודי, ושמחה וצהלה אחזו בכל.

טרם הרחיקו לשוט, ועל החוף נראה אדם עומד ומנפנף בידו; החובל עצר בספינה, ולאחר קבלת רשות מהחבורה העלה אותו אל סיפונה.

“הוא הוא שחסר לנו עוד”, קראה פילינה, “נוסע סמוי להשלמת חבורת הנוסעים שלנו”.

הנוסע החדש היה גבר חסון שנראה כאיש כמוּרה על פי לבושו ועל פי הבעת פניו המעוררת כבוד. הוא בירך את החבורה לשלום, והם השיבו לו שלום איש איש על פי דרכו. לאחר שסיפרו לו על משחקם, הצטרף מיד גם הוא אליהם, נטל עליו תפקיד של כומר כפרי, ומילא אותו, להפתעת הכל, בהצלחה יתרה. עתים היה מטיף, עתים מספר מעשיוֹת, מגלה פה ושם נקודות תורפה, וכל אלה בלא לגרוע מכבודו.

תוך כדי כך חייב היה כל מי שטעה וחרג מתפקידו אפילו פעם אחת, להפקיד חפץ כלשהו כמשכון. פילינה היתה אוספת אותם בקפדה; במיוחד מאיימת היתה על איש הכמוּרה, שבעת פדיון המשכונות יחוייב בנשיקות רבות, אלא שלה לא בא לידי טעות כלל. לעומת זאת היה מלינה למשיסה ממש – רכסי החולצה, אבזמים וכל דבר נייד שעל גופו, נלקחו על ידי פילינה, שכן ביקש זה לגלם נוסע אנגלי, ובשום אופן לא הצליח להיכנס לעורו.

השעות עברו בנעימים. איש איש אימץ את כוח דמיונו ואת שנינות מוחו כמיטב יכולתו, והיה משבץ בתפקידו בדיחות משעשעות. לבסוף הגיעו אל המקום שאותו יעדו לבילוי במשך היום, ובשעת טיולם נתקשרה עד מהרה שיחה מעניינת בין וילהלם לבין איש הכמוּרה, כפי שאנו בוחרים לכנותו על פי מראהו ועל פי התפקיד ששיחק בו.

“מוצא אני אימונים אלה”, אמר האיש הזר, "בין שחקנים, ואף בחברת ידידים ומכּרים, כמועילים ביותר. הרי זו השיטה הטובה ביותר להוציא את האנשים מגדרם, כדי להחזיר אותם לאחר מכן אל עצמם בדרך עקיפין. מן הראוי שכל להקה תחוייב להתאמן כפעם בפעם בתרגילים מעין אלה; גם הקהל ודאי שלא היה מפסיד מזה, אילו אחת לחודש היה מוצג מחזה בלתי כתוב כעין זה, שגם הוא, כמובן, מחייב היה את השחקנים להקדים חזרות אחדות,.

“מחזה מאולתר כמו זה”, השיב וילהלם, “אינו חייב להיות יציר הרגע דוקא. אפשר שתכניתו, עלילתו ומערך תמונותיו של המחזה יהיו נתונים מראש, ואך ביצועו יימסר לידי השחקנים שיהיו חפשיים לפעול לפי רוחם”.

“נכון מאד”, אמר האלמוני, “ואם אך יתרגלו לכך השחקנים, יזכה מחזה המוצג באופן זה ביתרון רב. הדבר ההולך ונעלם מעט מעט מן התיאטרון שלנו, איננו, כמדומה, בתחום המלים, שהרי אלו נתונות בידי המחבר להאדיר בהן את יצירתו כפי טעמו, אלא בתחום מחוות הגוף וארשת הפנים, קריאות ההתפרצות וכיוצא באלה, בקצרה – במשחק האילם והאילם למחצה. אמנם יש בגרמניה שחקנים היודעים להביע באמצעות גופם את רחשי לבם, והמסוגלים בדרך שתיקתם והיסוסם, רמיזותיהם ותנועותיהם הדקות והנלבבות, להכין את הציבור לקראת נאומיהם, והם מצליחים לשזור גם את האתנחתות שבתוך השיחה עם המכלול כולו בעזרת פנטומימה כובשת לב; ואולם האימונים, שהיו עשויים לפתח את הכשרונות הטבעיים הברוכים, ולהביאם לדרגת התחרות עם המחבר, אינם נהוגים במידה שיש בה כדי לספק את משאלות הצופים”.

“אולם”, שאל וילהלם, “הכי אין בכוחו של הכשרון הטבעי, שהוא התנאי הראשון והאחרון לגבי השחקן, לגבי האמן, ואולי אף לגבי כל אדם, להביאו אף בלאו־הכי עד לפסגת תכליתו הנעלה?”

“ודאי שהכשרון הטבעי הוא התנאי הראשון והאחרון, האל”ף והתי"ו, וכן יוסיף להיות; אולם בין שתי הקצוות עלול להיגרע הרבה מן האמן, אם לא יינתנו לו לימודים, ובמוקדם ככל האפשר, שכן הם בלבד עשויים להוליכו אל יעודו. ייתכן אפילו שהכשרון הגאוני זקוק לכך יותר מאשר הכשרון הבינוני, שכן דוקא דרכו של הגאון עלולה להסתלף ביתר קלות וביתר שאת".

“אולם”, הקשה וילהלם, “כלום אין הגאון עשוי להציל את עצמו, לרפא את פצעיו במו ידיו?”

“לא ולא”, השיב הלה, “או לפחות אך מעט מזער; שכן אל ישלה עצמו אדם כי יש בכוחו למחות את רשמי הילדות הראשונים. אדם שנתברך בחרוּת בתקופת גידולו, ששרוי היה מנעוריו בין שכיות חמדה ויופי, שהתהלך עם נדיבי נפש, שלמד מפי מוריו את הראשון ראשון, למען יקל לו לתפוס את השאר מאליו, ששינן היטב את אשר אסור לו לשכוח כל ימיו, שהָחל מפעולותיו הראשונות הודרך לעשות את הטוב ביתר קלות וביתר הצלחה, בלא צורך לחרוג מהרגליו, אדם זה ודאי לו כי יזכה לחיים טהורים, שלמים ומאושרים יותר מן האדם שכילה את כוחות נעוריו במרי ובמדוחים. כה רבות מדובר ונכתב על חינוך; אך מה מעטים האנשים הנקרים בדרכי, המסוגלים לתפוס מושג פשוט ונרחב זה, הכולל בתוכו את כל היתר, ולהביא אותו לידי הגשמה”.

“מסתבר כי אמנם כך הדבר”, אמר וילהלם, “שכן כל אדם נוטה, בשל מגבלותיו, לחנך את זולתו על פי צלמו שלו. לפיכך, אשרי אלה שהגורל נוטה להם חסד ודואג לחנכם איש איש על פי דרכו!”

“הגורל”, השיב הלה בחיוך, “הוא מורה מצוין, אך יקר ביותר. אני עצמי מעדיף הייתי להסתמך על תבונתו של מדריך הולך על שתים. לבי רוחש כבוד ויקר לחכמתו של הגורל, אך אין הוא פועל אלא על פי המקרה, וזה עלול להתגלות ככלי לא־יצלח. נדיר הדבר שיהא המקרה מבצע בנאמנות ובדיקנות את אשר החליט הגורל”. “הנחה זו שבדבריך תמוהה בעיני מאד”, אמר וילהלם.

“לא מניה ולא מקצתיה! מרבית הדברים המתרחשים בעולם מאשרים את דעתי. כלום מעטים החזיונות הנראים תחילה כהרים ממש, ולאחר מכן אינם מולידים אלא עכבר?”

“הנך חומד לצון”.

“וכלום אין הדבר ממש כך”, המשיך הלה, “גם לגבי קורות חייו של היחיד? נניח שהגורל יעד את מישהו להיות שחקן טוב (וכי מדוע לא ישקוד הגורל להכשיר לנו גם שחקנים טובים?), אלא שאיתרע מזלו והמקרה אינה לו להשתתף בצעירותו בתיאטרון בובות, ולהיתפס לטעם תפל וקלוקל במקצת, ואף למצוא ענין בכך, והרי שרשמי ילדותו, אותם רשמים בלתי נמחים שלעולם איננו יכולים להשתחרר כליל מהשפעתם, עלולים לסלף כליל את דרכו”.

“מדוע עלה דוקא תיאטרון בובות על דעתך?” הפסיקוֹ וילהלם בתדהמת־מה.

“לא היתה זו אלא דוגמה בעלמא; אם אין היא נראית לך, הבה נבחר לנו אחרת. נניח שהגורל הועיד מישהו להיות צייר גדול, והמקרה הגלהו מנעוריו אל בין בקתות נאלחות, אורוות ודירים; כלום סבור אתה כי ניתן לאדם כמו זה אי פעם להתעלות ולהגיע לטוהר, לאצילות, לחרות הרוח? ככל שתגבר להיטותו בנעוריו לטַהֵר את העכור ולהאציל עליו כפי דרכו, כן יתנקם בו זה בהמשך חייו ביתר שאת, משום שתוך כדי מאמץ לגבור עליו, נמזג זה ברוחו עד לבלתי הַפרד. מי אשר בילה את ימי שחרוּתוֹ בחברה רעה וקלוקלת, יהיה מתגעגע לשוב אליה גם אחר כך, אף אם תזדמן לו חברה טובה יותר, שהרי עד סוף ימיו טבוע בו חותמה של החברה הקודמת, כזכר שמחות נעוריו שאין כמותן לעולם”.

נקל לשער ששיחה מעין זו הרחיקה מעליהם מעט מעט את שאר החבורה. פילינה, מכל מקום, פרשה מהם כבר מהתחלה. מששבו אליהם במשעול עקיפין, הוציאה פילינה את המשכונות שחייבים היו לפדותם בכל מיני דרכים. השתתף בכך גם האורח, שחש עצמו כבן־בית ביניהם, העלה תחבולות מחוכמות ביותר, ונשא חן בעיני החבורה כולה, ביחוד בעיני הנשים. ככה חלפו שעות היום בנעימים, בבדיחות ובשירה, בנשיקות ובתעלולים מתעלולים שונים.

פרק עשירי    🔗

משאמרו לשוב למעונם, תרו למצוא את איש הכמוּרה שלהם, אלא שהלה נעלם ולא נראה בשום מקום.

“אין זה נאה מצד אדם הנראה כמורגל בנימוסים בדרך כלל”, אמרה גברת מלינה, "להסתלק בלא ברכת פרידה מן החברה שכה היטיבה

לאָרחו".

“כל השעות האלו הוגעתי את מוחי, היכן עשוי הייתי לפגוש אדם מופלא זה מכבר”, אמר לארטס, “והרי היה בדעתי לשאול אותו על כך בשעת פרידה”.

“אף אני כן”, אמר וילהלם, “ולא הייתי ניאות לשלחו בטרם יגלה לנו משהו על זהותו. אם אין טעות גדולה בידי, כבר שוחחתי אתו במקום כלשהו”.

“עם זאת”, אמרה פילינה, “אפשר מאד שטעות בידכם. אדם כמו זה עשוי להיראות מוּכָּר, שכן פניו עונות בו כי אדם לפנינו, ולא סתם פלוני אלמוני”.

“מאי משמע?” שאל לארטס, “האין גם אנחנו נראים כבני אדם?”

“יודעת אני היטב מה שפי מדבר”, השיבה פילינה, “ואם אינכם מבינים אותי, לוּ יהי כן; לימים לא יזדקקו דברי לפירושים יתרים”.

שתי מרכבות הגיעו. הכל שיבחו את לארטס שדאג להזמין אותן למועד. פילינה תפסה לה מקום ליד גברת מלינה, מול וילהלם, והאחרים ישבו איש איש במקום שנמצא לו. לארטס עלה על סוסו של וילהלם, שהובא גם הוא, והשיירה יצאה לדרכה העירה.

אך ישבה פילינה במרכבה, ומיד פצחה פיה בשירת כמה פזמונים נאים. אחר השכילה להטות את השיחה לעניני סיפורים שלדבריה ניתן להפוך אותם למחזות. באורח מחוכם זה השרתה עד מהרה רוח מרוממת על ידידה הצעיר, והלה דלה מאוצר דמיונו העשיר מחזה שלם, על כל מערכותיו, תמונותיו, משתתפיו וסבכי עלילותיו. האחרים סברו שמן הראוי לשלב בו כמה אַרִיוֹת וקטעי שירה; המלים חוּבּרו בו במקום, ופילינה, שידה בכל, התאימה להן מנגינות מוּכּרות, ושרה אותם מניה וביה.

היה זה אחד הימים היפים, היפים ביותר בחייה; בכל מיני תעלולים עלה בידה להפיח חדוה בנפשו של ידידנו; רוחו היתה טובה עליו כאשר לא היתה זה כבר.

מאז אותו גילוי אכזר שניתק אותו מזרועות מריאנה, נשאר נאמן לנדר שנדר, לשמור את נפשו מהילכד עוד בין זרועות אשה, להדיר עצמו מהמין הבוגדני הזה, ולכלוא בחוּבּו את יסוריו, ואת תשוקותיו ומשאלותיו הכמוסות עמו. הנאמנות שבה שמר על נדרו היתה מזינה במסתרים את כל ישותו, אך מכיון שאי אפשר היה לו בלא שום השתתפות ברגשי זולתו, נעשו מעתה גילויי ידידות צורך חיוני לנפשו. שוב התהלך אפוף ערפל כנער, תולה עינים שוקקות בכל דבר חמדה, ומימיו לא נטה להקל במשפטו על דמות שוֹבת־לב הנקרית בדרכו כמו עתה. עד מה מסוכנת היתה בחורה נועזה זו לגביו בנסיבות אלו – דבר זה מסתבר על נקלה.

בשובם כבר היה חדרו של וילהלם ערוך ומוכן לקראתם; הכסאות היו מסודרים כמו להרצאה, והשולחן שבאמצע מיועד לקערת הפונש.

באותם ימים היו מחזות האבירים הגרמנים בגדר חידוש, ועדיין היו מושכים אליהם את תשומת לבם ואת אהדתם של הבריות. הזקן המהומתן הביא אתו מחזה אחד ממין זה, והשמעתו באזני החבורה נועדה לאותו ערב. איש איש ישב במקומו. וילהלם נטל את העותק לידו והתחיל קורא.

האבירים עטויי השריון, הטירות הנושנות, מידות הכֵּנוּת, אהבת הצדק והנאמנות, ובמיוחד עצמאות הנפשות הפועלות, זיכו את הספר בתשואות נלהבות. הקורא השקיע את מיטב יכולתו בקריאה, ובני החבורה ממש יצאו מגדרם. בין המערכה השלישית לרביעית הוגש הפונש בקערה גדולה, וכיון שגם במחזה עצמו תוארו סביאה והשקת כוסות למכביר, היה זה אך מדרך הטבע שבני החבורה היו נלהבים ביותר להזדהוֹת עם גיבורי המחזה, והיו מצרפים לכל השקת כוסות גם את כוסם שלהם לחיי הגיבורים החביבים עליהם.

הכל נדלקו באש הלאומיות הצרופה. מה נעם לחיכם של בני חבורה גרמנית זו למצוא ביטוי פיוטי הולם לאופיָם ושעם זאת יהיה הביטוי מושרש בקרקע מולדתם! ביחוד השפיעו עליהם לאין שיעור הקמרונות והמרתפים, הארמונות החרבים, הטחב והאילנות החלולים, ומעל לכל, הופעות הלילה של הצוענים ובית־הדין החשאי. הכל ראו את עצמם מעתה מגלמים את גרמניותם לפני קהל הצופים, זה בקסדה ובשריון, וזו בצוארון גבוה וזקוף. מיד מבקשים היו לאמץ לעצמם שמות מן המחזה או מן העָבַר הגרמני, ומרת מלינה הצהירה שאם תלד בן תקרא לו בשם אַדלבּרט, ואם בת – מֶכטְהִילְדָה.

לקראת המערכה החמישית נתעצמו התשואות ונעשו קולניות יותר; לבסוף, משנחלץ הגיבור מידי מדכאו והרודן בא על ענשו, עלתה ההתפעלות לשיא, והכל נשבעו כי מימיהם לא זכו לשעה מענגת כל כך. מלינה, שנתבסם מן השתיה היתרה, עלה בקולניותו על כולם. כיון שנתרוקנה גם קערת הפונש השניה, וקרבה שעת חצות, הכריז לארטס כי, יהי אשר יהי, שוב אין איש זכאי לגעת בשפתותיו בכוסות אלו, ותוך כדי הכרזתו הטיל את כוסו מאחוריו בעד שמשות החלון החוצה. האחרים החרו החזיקו אחריו, ובלא שים לב למחאותיו של בעל האכסניה שאץ לבוא, נותצה לרסיסים גם קערת הפונש, למען לא תחוּלל עוד במשקה סתם לאחר חגיגת הילוּלים כגון זו. פחות מכל ניכרו אותות המשקה בפילינה, שמתוך יצר להשחית היתה מעודדת את האחרים להרבות רעש; שתי הנערות היו שרועות על הספה בתנוחות לא נימוסיות ביותר. גברת מלינה דקלמה מספר שירים נמלצים, ובעלה, שבשעת גילופין לא הצטיין באדיבות יתרה, נתן דופי בפונש, והכריז כי אילו היה הוא עורך את החגיגה, היה עושה זאת באופן אחר לגמרי; לבסוף, כאשר לארטס גזר עליו שתיקה, ומלינה לא נענה לו אלא נתפרע והגביה קולו יותר ויותר, הטיל הלה, בלא היסוסים יתרים, כמה משברי הקערה בראשו, והמהומה עלתה למעלה ראש.

בינתים הגיע משמר העיר, ודרש להיכנס אל הבית. וילהלם, שהיה משולהב מן הקריאה, אף ששתה אך מעט, צריך היה לעמול הרבה יחד עם בעל האכסניה כדי להפיס דעתם של הבאים באמצעות מתנת כסף ומלות הרגעה. לאחר מכן שילח את בני החבורה, במצב בלתי מהוגן זה שהיו שרויים בו, איש איש לביתו. בשובו לחדרו סר וזעף ואחוז שֵנה, הטיל עצמו על המטה בלא להתפשט; בפקחו את עיניו למחרת בבוקר, חש במעמסה כבדה מנשוא הרובצת על לבו.

משסקר במבט קודר את קלקלותיו של היום שחלף, תוהה היה על ההשפעות הרעות והזוהמה שנתלוו למקרא אותה יצירה פיוטית, נלבבה ועשירת רוח, אף שכל כוונתה היתה אך לטובה.

פרק אחד עשר    🔗

לאחר שיקול דעת קצר קרא וילהלם לבעל האכסניה ואמר לו שיזקוף את הנזקים ואת דמי השרות לחשבונו שלו. לא בלי רוגז למד לדעת אותה שעה, כי סוסו, שהועמד לרשותו של לארטס ביום הקודם, הרבָּה, כפי הנראה, להזיע עד כדי כך שצפדו איבריו, ולפי דברי הנפח אין סיכויים רבים להחלמתו.

ואילו נפנוף ידה של פילינה בעד חלונה לברכת הבוקר, שובב את רוחו; מיד פנה אל החנות הסמוכה כדי לקנות לה שי כלשהו כגמול על התער שקיבל מידיה. חייבים אנו להודות שהוא לא הגביל עצמו לפי ערך המתנה שקיבל. לא די שקנה לה זוג נאה מאד של עגילים, אלא אף הוסיף עליהם כובע וּרדיד, ועוד זוטות אחדות, מעין אלו שפיזרה בבזבזנות לעיניו ביום בואו.

גברת מלינה, שנזדמן לה להתבונן בו בשעה שהביא את מתנותיו, ביקשה לה עוד לפני הסעודה שעת כושר לשיחה רצינית עמו על הרגשות שהוא הוגה לבחורה זו; ואילו הוא, רבה היתה הפתעתו למשמע דברי תוכחתה, שלדעתו לא היה ראוי להם כלל. הוא העיד על עצמו בשבועה, כי מעולם לא עלה על דעתו לקשור קשרים עם אשה זו, שאורח חייה ידוע לו היטב; הוא התנצל ככל שיכול על התנהגותו הידידותית והנימוסית כלפיה, אלא שבשום אופן לא השביע רצונה של הגברת מלינה; חרה לה מאד, שהתחנחנותה שלה, שנקטה כלפי ידידנו כדי לזכות בחיבה כלשהי מצדו, לא עמדה בהתחרות עם קסמיה המצודדים של בחורה ערנית, צעירה ומחוננת זו.

משישבו לסעוד, נראה גם בעלה סר וזעֵף, ושופך חמתו על דא ועל הא, אלא שאותה שעה נכנס בעל האכסניה והודיע על בואו של מנגן בנבל. “בודאי”, אמר, “תיהנו מנגינתו ומשירתו של אדם זה; כל השומע אותו אינו יכול שלא להתפעל ממנו ושלא להעניק לו מתת כלשהי”.

“שלחהו מכאן”, אמר מלינה, “פחות מכל נוטה אני עתה להאזין לצרצורים עלובים, ומכל מקום יש לנו די זַמרים מתוכנו שהיו מוכנים בחפץ לב להרויח כמה פרוטות”. תוך כדי דיבורו העיף מבט ערמומי לעבר פילינה. היא תפסה את כוונתו, ודוקא משום כך, מעשה להכעיס, צידדה בהזמנת הזַמר, ופנתה אל וילהלם: “כלום נסרב להאזין לשירתו של אדם זה? כלום לא נעשה דבר כדי להציל עצמנו משממון?”

מלינה ביקש להשיב לה, ומחלוקת עמדה להתלקח, אילמלא נכנס בינתים הזַמר עצמו. וילהלם קידם את פניו בברכה והזמינוֹ להצטרף לחברתם.

מראהו של אורח מופלא זה היכה את כל בני החבורה בתמהון, ועוד בטרם הרהיב איש עוז בנפשו לשאול או להגיד דבר־מה, כבר נטל לו הלה כסא למושב. גולגולתו הקרחת היתה עטורה שערות שיבה דלילות, ומתחת לגביניו הארוכים והלבנים הציצו עיני תכלת גדולות ורכות. אפו היה מחוטב, וזקנו הארוך והלבן לא כיסה על שפתיו הנאות. גלימה ארוכה חומה־כהה עטתה את הגוף התמיר מן הצואר עד לכפות הרגלים. הוא הציב את נבלו לפניו, והתחיל לפרוט על מיתריו צלילי אקדמה.

הצלילים הערֵבים שהפיק מן הכלי, הרנינו עד מהרה את לבם של בני החבורה.

“הן גם יודע שיר אתה, סבא רחימא”, אמרה פילינה.

“אנא, השמיענו דבר־מה שישובב לא רק את חושינו, אלא גם את לבנו ורוחנו”, אמר וילהלם. “עדיף בעיני שכלי הנגינה יהיה אך מלַווה את הקול השר; שכן צלילים ולחנים לבדם, בלא מלים ובלא משמעות, דומים עלי כפרפרים או כציפורים ססגוניות יפות, המרחפים באוויר לפני עינינו. אמנם, גם הם מעוררים בנו כיסופים ללכדם ולהחזיק בהם כקניננו, אלא שהזמרה, לעומתם, מתנשאת לשחקים כעין גֶניוּס המעורר את הנשמה היתרה שבנו להילוות אליו”.

הזקן התבונן בוילהלם, נשא עיניו, פרט מעט על מיתרי נבלו ופתח בשיר. השיר היה צרוף תהילה לזמרה, תינה את אושרו של הזַמר, וקרא לבריות לחלוק לו כבוד. הוא שיווה לשירו ממשות וחיוּת כדי כך, שנדמה כאילו רק ברגע זה ובהזדמנות זו חיבר אותו. וילהלם כמעט שנפל על צוארו, ורק החשש פן יהיה לצחוק עצר בעדו לקפוץ מכסאו, שכן מפי האחרים כבר נשמעו בלחש למחצה כמה הערות נואלות. מתווכחים היו ביניהם אם כומר הוא או יהודי.

משנשאל הזקן מי הוא מחבר השיר, לא השיב תשובה ברורה; הוא אך הבטיח ששירים רבים לו באמתחתו, וכל משאלתו כי ימצאו חן באזני שומעיהם. עתה היה לבם של בני החבורה טוב עליהם, ואפילו מלינה נחה דעתו עליו על פי דרכו שלו; בעוד הכל מפטפטים ומתבדחים, פתח הזקן בשיר תהילה שופע שאר רוח לחיים בחברותא. בצלילים שובי לב שיבח את אחדות הלבבות ואת מאור הפנים. משנסבה שירתו על קשיחות הלב המרושעת, על המשטמה צרת האופק ועל האיבה רצופת הסכנות, היתה זמרתו מתקשחת, מצטרמת ומתעכרת, ואילו משבא לשַבּח את משיבי השלום על כנו ולתנות את אושרם של הלבבות לאחר ששבו ונתאחדו, היתה זמרתו חוזרת ומתנשאת על כנפי הלחן המרקיע, ולנפש השומע היתה הרווחה.

אך סיים את שירו, קרא אליו וילהלם ואמר: “תהיה אשר תהיה, אתה שבאת אלינו כמלאך המושיע בקולך הברוך והמשובב נפש, קבל נא רחשי הוקרתי ותודתי! ראה מה רבה התפעלותנו, ואל תחשוש לומר לנו אם נזקק אתה למשהו!”

הזקן שתק, שלח את אצבעותיו כמגששות על פני המיתרים, אחר כך הקיש בהם ביתר כוח, וישא קולו בשיר:

"מַה קוֹל מִשַּׁעַר אַאֲזִין,

מַה קוֹל מִגֶּשֶׁר יַעַל?

יוּשַׁר הַשִּׁיר פֹּה בַּטְּרַקְלִין,

וּפֹה הֵדוֹ לוֹ יַעַן!'

זֶה צַו הַמֶּלֶךְ בְּיַד נַעֲרוֹ,

הַנַּעַר רָץ, מִלֵּא דְבָרוֹ:

“יוּבָא זָקֵן זֶה פְּנִימָה”.

"תְּבֹרְכוּ, אִישַׁי הַחֲשׁוּבִים,

גְּבִירוֹת יְפוֹת הַתֹּאַר!

כַּשַּׁחַק פֹּה צְבָא כוֹכָבִים!

מִי עַד חִקְרָם יָבֹאָה?

מוּל הוֹד וּפְאֵר הַלָּלוּ כָּאן

אֶעְצֹם עֵינַי, לֹא זֶה הַזְּמַן

לְהִשְׁתָּאוּת וָעֹנֶג".

עֲצוּם עֵינַיִם הַזַמָּר,

נִבְלוֹ בְּכֹחַ יָהֶם;

לֵב כָּל אַבִּיר הוֹמֶה נִכְמָר,

וְחֵיק יָפוֹת יִתְפָּעֶם.

מַה מְּאֹד הַמֶּלֶךְ נֶהֱנָה,

וַיְצַו בִּשְׂכַר זוֹ הַנְגִינָה

רְבִיד זָהָב לָתֵת לוֹ.

"בַּל תִּתֶּן לִי רְבִיד הַפָּז,

לְאַבִּירֶיךָ תְּנֶנּוּ,

הֵם הֵם שֶׁמּוּל כֹּחָם כִּי עַז

רָמְחֵי צַר יִטָּחֵנוּ.

אוֹ לְרֹאשׁ שָׂרֶיךָ תֵּן הָרְבִיד;

עִם כָּל הַנֵּטֶל הַמַּכְבִּיד

גַּם נֵטֶל זֶה יִשָּׂא נָא.

כְּשִׁיר צִפּוֹר בֵּין עַנְפֵי עֵץ,

הֲלֹא כֵן גַּם שִׁירִי הוּא.

עֵת מִגְּרוֹנִי הַשִּׁיר פּוֹרֵץ,

הַשִּׁיר עַצְמוֹ שְׂכָרִי הוּא;

אַךְ אִם לִי רְשׁוּת, אֶשְׁאַל אַךְ זֹאת:

מֵיטַב יֵינְךָ לוּ תְּנֵנִי שְׁתוֹת

בְּכוֹס זַכַּת הַבְּדֹלַח".

אָחַז בַּכּוֹס, עֵרָהּ אֶל פִּיו:

"הוֹי, סַם מְשׂוֹשׂ תִּפְאֶרֶת!

אֲשְׁרֵי הַבַּיִת הַנָּדִיב

דֶּי תֵת שַׁי כֹּה רַב עֵרֶךְ!

בַּטּוֹב לָכֶם, זִכְרוּ אוֹתִי,

וּלְיָהּ הוֹדוּ, כְּתוֹדָתִי

לָכֶם עַל כּוֹס הַיָּיִן".

משנטל הזַמָר, לאחר סיום השיר, את כוס היין שעמדה מזוגה לפניו והריקה אל פיו, בעוד פניו מפיקות חיבה כלפי מיטיביו, הקיפה השמחה את כל המסובים. הכל מחאו כף ואיחלו לו כי תהא כוס היין רִפאוּת לעצמותיו הזקנות. הוא שר עוד רומנסות אחדות, והעליצוּת גברה והלכה.

“הידועה לך, סבא”, שאלה פילינה, “הנעימה של ‘רועה העדר התהדר’¹⁰?”

“ודאי”, ענה, “אם תשירי אַת את המלים, אתן אני את חלקי”.

פילינה קמה והכינה עצמה לשיר. הזקן פתח בנעימה, והיא שרה את השיר, שמוטב כי נימנע מלמסור אותו לקוראינו, מחשש שימצאוהו תפל וחסר טעם, או אפילו פוגע בטעם הטוב.

בני החבורה, שנצטהלו והלכו, הריקו בינתים עוד כמה בקבוקי יין והתגעשו יותר ויותר. כיון שהתוצאות הקשות של הוללוּתם היו רעננות עדיין בזכרונו של ידידנו, ביקש זה להפסיק את הדבר בעוד מועד, ותחב לידו של הזקן שכר טרחה נאה; אף האחרים נתנו לו משהו, והוא נשלח להינפש על מנת שישוב עם ערב וישביעם שוב עונג בכשרונותיו.

לאחר שהלך לו, אמר וילהלם לפילינה: “איני רואה, אמנם, שום ערך פיוטי או מוסרי בשיר זה שבחרת לשיר, אך אם תהיי מבצעת על הבמה משהו הולם באותה מידה של חום, כנות וחן, תזכי ללא ספק בתשואות סוערות”.

“אמנם כן”, אמרה פילינה, “עשויה זו להיות תחושה נעימה – להתחמם מן הקרח”.

“מכל מקום”, אמר וילהלם, “אדם זה מַעטה בושה של שחקנים לא מעטים. השמתם אל לבכם מה קולע היה ביטויו הדרמתי בזמרו את הרומנסות שלו? אין ספק, מגלה הוא בזמרתו כשרון משחק יותר משחקני הבמה הצפוּדים שלנו; מוטב היה לו התיחסנו אל רבים מן המחזות כאל סיפורים, וממחישים סיפורים מוסיקליים אלה כאילו הם מתרחשים בהווה”.

“אינך צודק!” השיב לארטס, “איני מחשיב עצמי שחקן גדול או זַמר מצטיין; אך אחת אני יודע, שבהיות המוסיקה מדריכה את תנועות גופי, מפעימה אותן וקובעת להן את הקצב, כאשר אופן הדקלום והביטוי מוכתב לי מראש על ידי המלחין, איני חש עצמי בעורי, שלא כמו בדרמה של פרוזה, שבה עלי לברוא את כל אלה מתוכי, ולקבוע את הקצב ואופן הדקלום לפי טעמי, על אף הפרעות אפשריות מצד שותַפי למשחק”.

“על כל פנים”, אמר מלינה, “בטוחני כי מבחינה אחת, ואפילו עיקרית, ודאי שעשוי אדם זה לביישנו. על גודל כשרונותיו מעידה מידת התועלת שהוא משכיל להפיק מהם. עובדה היא שאפילו אנחנו, שייתכן כי בקרוב לא נדע מהיכן תימצא לנו ארוחתנו, נענים לו ומחלקים לחמנו עמו. יודע הוא למשות מכיסנו בשיר ובזמר את הכסף הדרוש לנו עצמנו, לביסוס כלשהו לקיומנו. נראה שנעים לו לאדם לפזר את כספו לריק, במקום שיביטיח בו את פרנסתו ופרנסת זולתו”.

בעקבות הערה זו נטתה השיחה לכיוון שלא נעם ביותר. וילהלם, אשר אליו כוּונה ההערה במיוחד, השיב ברתחת־מה, ומלינה, שמימיו לא הצטיין בדקדוקי נימוס, העלה לבסוף את קובלנותיו במלים גלויות ובוטות. “הנה כבר חלפו שבועים”, אמר, “מאז ראינו את כלי התיאטרון והתלבושות הממושכנים שבכאן, ואשר היה בידנו לרכשם בסכום לא גדול. אותה שעה עוררתָּ תקוה בלבי כי תהיה נכון להלווֹת לי סכום זה, אך מסתבר שמאז כלל לא שַבתָּ לשקול בדבר כדי להגיע להחלטה כלשהי. אילו נחלצתָּ לסייע בידנו אז, כבר היינו עתה בעיצומם של מעשים. מאידך, גם את כוונתך לנסוע מכאן טרם הוצאת אל הפועל, וכפי שנדמה לי, גם כסף לא חסכתָּ בינתים; מכל מקום, יש כאן מי שיודע לנצל הזדמנויות חדשות לבקרים, כדי לבזבז כסף חיש ככל האפשר”.

התרסה זו, שלא היתה נטולת יסוד, פגעה בידידנו. הוא השיב עליה בהתרגשות ואף ברוגזה, ומשקמו בני החבורה ללכת, הפסיע פסיעות נמרצות אל הדלת, כמבקש לומר ברורות שאין בדעתו להוסיף ולהשתעות עם אנשים צרי לב וכפויי טובה כמו אלה. סר וזעף מיהר לרדת למטה, וישב על ספסל אבן שלפני פתח בית האכסניה שלו; כלל לא שם לבו לכך ששתה הפעם יותר מן הרגיל, תחילה כשלבו היה טוב עליו, ואחר כשלבו היה רע עליו.

פרק שנים עשר    🔗

לאחר שישב שם זמן־מה, מוטרד בהרהורים מהרהורים שונים, ועיניו תוהות, יצאה פילינה בטפיפה ובזמרה מפתח הבית, התישבה לצדו, כמעט שניתן להגיד – על ברכיו; עד כדי כך נצמדה אליו. היא נשענה על כתפו, שיחקה בתלתליו, ליטפה את פניו והעתירה עליו אמרי נועם למכביר. היא הפצירה בו להישאר, ולא להותיר אותה בודדה בחבורה זו, פן תגווע משעמום; אין היא יכולה לדור עוד עם מלינה תחת קורת גג אחת, שעל כן עקרה משם הנה.

לשוא ניסה לדחותה מעליו ולהסביר לה כי אינו יכול ואף אינו רשאי להישאר עוד. היא הוסיפה להפציר בו, ובמפתיע אף כרכה את זרועה סביב צוארו ונשקה לו בשקיקה עזה.

“היצאת מדעתך, פילינה?” קרא וילהלם בנסותו להיחלץ מידיה, “כי לעין כל, ברחוב, תעניקי לי אותות חיבה כמו אלה שאיני ראוי להם כלל! הניחי לי, אין ביכולתי ואין בדעתי להישאר”.

“ואני אחזיק בך”, אמרה היא, “ואוסיף לנשק לך כאן ברחוב לעיני העוברים ושבים, עד שתבטיח לי למלא את משאלתי. הריני מתפקעת מצחוק”, המשיכה, “שכן, למראה גילויי קרבה אלה ודאי יחשבוני הכל לאשתך בירח הדבש, ובעלים יהיו משבחים אותי לפני נשותיהם כמופת לאהבת תום שאינה יודעת בושה”.

ואמנם, עברו אותה שעה אנשים אחדים על פניהם; היא שבה וגיפפה אותו ביתר שאת, ואילו הוא נאלץ לשחק את תפקידו של בעל סבלני, כדי למנוע שערוריה. משנתרחקו האנשים העוברים היתה מעַווה את פרצופה מאחורי גבם, וכזוח דעתה עליה הרבתה במעשי משובה, עד שלבסוף הבטיח לה בעל כרחו להישאר יומים נוספים.

“אכן, עקשן אתה כפרד!” השיבה על כך בהרפותה ממנו, “ואילו אני, בטיפשותי, מבזבזת עליך נדיבות לב רבה כל כך”. נזעמת קמה והתרחקה פסיעות אחדות, אך עד מהרה שבה על עקבותיה כשהיא צוחקת, וקראה: “סבורה אני כי בשל כך, בעצם, כה נשתטיתי אחריך. ברצוני אך לעלות לחדרי כדי לקחת את מעשה הסריגה שלי ויהיה לי פה במה לעסוק. הישאר נא כאן, למען אשוב ואמצא את איש האבן על ספסל האבן”.

זאת הפעם לא צדקה לגביו: ככל שביקש להימנע מקרבה אליה, היה ודאי לבסוף נכנע לגיפופיה, אילו אך ישובים היו באיזו מלונה נידחת.

היא שלחה אליו מבט מצודד ונכנסה אל הבית. הוא לא מצא כל תשוקה בלבו ללכת אחריה, ולא עוד אלא שהתנהגותה עוררה בו את מורת רוחו מחדש; אף־על־פי־כן קם ממקומו, ובלא שידע בבירור מדוע, פנה ללכת בעקבותיה.

בעודו עומד בפתח הבית, בא מלינה לקראתו. הלה פנה אליו בנמיכות רוח וביקש את סליחתו על כמה ביטויים קשים מדי שנקט במחלוקת שנתגלעה.

“אל נא יחשוב עלי רעה”, הוסיף, “אם במצבי הנוכחי הנני מגלה, אולי, חששנות מופרזת; אלא שדַאֲגָתִי לאשתי, ובקרוב אולי גם לילדִי, אינה מניחה לי לברך מתוך שלוות נפש על החיים יום יום, ולבלות את זמני בתענוגות, כפי שהדבר ניתן לך עדיין. אנא, הימלך בדעתך, ואם אך יש ביכולתך, העבר נא את כלי התיאטרון האמורים לבעלותי. לא זמן רב אשאר חייב לך, ואסיר תודה אהיה לך כל ימי”.

וילהלם, שהיה להוט ברגע זה לעלות אל פילינה מתוך יצר שאין לעמוד בפניו, אלא שמצא עצמו מעוכב על הסף שלא ברצונו, נתפס לפיזור נפש חטוף ולנדיבות לב נמהרת, ואמר: “אם אך יש בידי לגרום לך קורת רוח בדרך זו, לא אהסס עוד. גש לשם וחתום על העסקה. הריני מוכן לתת את הכסף בידיך עוד הערב או מחר בבוקר”. בתקיעת כף למלינה אישר את הבטחתו, והיה מרוצה מאד בראותו את איש שיחו נחפז לחצות את הרחוב וללכת לדרכו; אלא שלמרבה הצער נתעכבה כניסתו הביתה בשנית, והפעם בצורה מרגיזה עוד יותר.

בחור נושא צרור על שכמו בא בחפזה מן הרחוב וניגש אל וילהלם. היה זה פרידריך.

“הריני שוב כאן!” קרא, בעוד עיני התכלת הגדולות שלו משוטטות בעליצות על פני חלונות הבית ימינה ושמאלה ומעלה; “היכן העלמה? יקחני אופל אם יש בכוחי להוסיף נדוד בעולם בלא לראות פניה”.

בעל האכסניה, שבאותו רגע ניגש גם הוא, השיב לו: “היא למעלה”, ומיד זינק הלה בדילוגים מספר במעלה המדרגות. וילהלם נשאר עומד על הסף כנטוּע במקומו. ברגע הראשון עשוי היה לתפוס את הבחור בציצית ראשו ולטלטל אותו דרך כל המדרגות בחזרה למטה; לרגע קט אחזה בו עווית של קנאה לוהטת שהממה את הלך מחשבותיו, אך משהתאושש מעט מעט מקפאונו, תקפוהו חרדת לב ומצוקת נפש, שכמותן טרם חש מימיו.

הוא שב אל חדרו ומצא שם את מיניון עסוקה בכתיבה. זה זמן־מה היתה הילדה עמלה ברוב חריצות לרשום את כל אשר ידעה בעל פה, ואת הכתוב היתה מוסרת לאדונה ורֵעָהּ לשם תיקון. היא לא ידעה לאוּת והצטיינה בתפיסתה, אלא שהאותיות הוסיפו לצאת מתחת ידה בלתי שוות, והשורות – עקומות. גם בשטח זה נראה היה כי אין גופה ורוחה עולים בקנה אחד. וילהלם, שכרגיל שיבח את הילדה על שקידתה, לא הִרבָּה לתת את דעתו הפעם על אשר הראתה לו; היא חשה בכך, וכיון שסבורה היתה כי זאת הפעם עשתה את מלאכתה היטב, נתעגמה שבעתים.

סערת נפשו של וילהלם טלטלה אותו שוב ושוב על פני המסדרונות עד לפתח הבית; והנה בא בדהרה פרש, איש טוב־מראה בגיל העמידה שעדיין כוחו במתניו. בעל האכסניה מיהר לקראתו, הושיט לו ידו לשלום כלמַכּר ותיק, וקרא: “האח, אדוני שר האורוות, מה טוב שאנו שבים ורואים אותך אצלנו!”

“ברצוני אך להאכיל כאן את סוסי”, השיב האורח, “עלי להמשיך מיד את דרכי אל האחוזה, למען יהיה הכל ערוך ומוכן במהרה. מחר יבוא הרוזן עם רעיתו לשהות בה זמן־מה כדי לארח בכל הכבוד הראוי את הנסיך פון־…, העומד, כפי הנראה, לקבוע את מטהו הראשי בסביבה זו”.

“חבל שאינך יכול להישאר עמנו”, השיב בעל האכסניה, “חֶברה טובה עושה אצלנו עתה”. הסייס, שהגיע בינתים בדהרה אחרי אדוניו, נטל מידו את סוסו, ושר האורוות, שהוסיף לשוחח בפתח עם בעל האכסניה צודד מבט אל וילהלם.

הלה, כיון שחש כי מדובר בו, הסתלק ופנה לשוטט ברחובות העיר.

פרק שלושה עשר    🔗

בהיות נפשו נסערת ומדוכדכת עליו, עלה בדעתו לבקר את הזקן, אולי יסיר זה בנבלו את הרוח הרעה מעליו. כאשר שאל את העוברים והשבים למעונו, הנחו אותו אל אכסניה עלובה בשכונה נידחת. מעליית הגג רעפו לקראתו צלילי נֵבֶל ערבים. היו אלה צלילי נהי חודרי לב, מלוּוים בשירה נוּגה, חרדה. וילהלם ניגש בלאט אל הדלת, וכיון שהיה הזקן הטוב שר אותה שעה מעין פנטסיה, והיה חוזר שוב ושוב על בתים מספר, קצתם בזמר וקצתם בדקלום, יכול היה המאזין, לאחר הקשבה קצרה, לקלוט בקירוב את המלים דלקמן:

מִי בְּדֶמַע לֹא לַחְמוֹ עִלַּע,

מִי מֵעוֹדוֹ לֵילוֹת שֶׁל צַעַר

לֹא עַל עַרְשׂוֹ בִּבְכִי בִלָּה,

לֹא יְדָעֲכֶם, כֹּחוֹת מִמַּעַל.

אַתֶּם, מַנְחֵינוּ אֶל חַיִּים,

לַחֵטְא אֶת הַמִּסְכֵּן תַּדִּיחוּ,

אַחַר תִּטְּשׁוּהוּ לִנְכָאִים;

כִּי עַל חֶטְאוֹ לְכַפֵּר צָרִיךְ הוּא.

הקינה הדווּיה, הנוקבת, העמיקה לחדור ללב שוֹמעָה. כפעם בפעם נדמה היה לו כי דמעות חונקות את גרונו של הזקן עד שאינו יכול להמשיך עוד; או אז השמיעו המיתרים לבדם את צליליהם, עד שמחדש נתערב בהם קול הלחש הנקטע והולך. וילהלם ניצב על המפתן, מזועזע עד עומק נשמתו; יגונו של הזר פרץ את סגוֹר לבו הנכמר; הוא לא כבש עוד את המון רחמיו, לא יכול עוד ולא רצה עוד לעצור בעד דמעותיו שפרצו לבסוף מעיניו לשמע קינתו הקורעת לב של הזקן. כל היסורים שהעיקו על לבו כמו חרגו בבת אחת, והוא התמכר להם כליל; עתה פתח בדחיפה את דלת החדר וניצב לפני הזקן שישב על מטה רעועה, מאין כל רהיט אחר בדירה העלובה.

“עד מה הפעמת את לבי, זקן חביב!” קרא, “את כל אשר קפא בקרקע נשמתי, אתה העליתָ וּפרקתָ; אל נא יפריעך בואי! בהיותך משַׁכֵּךְ את סבלותיך, הנך מרעיף ניחומים גם על לבו של ידיד!” הזקן ביקש לקום ולפנות אליו בדברים, אולם וילהלם עיכב בעדו, שכן עוד בצהרים שם את לבו לכך שאין הזקן אוהב להרבות מלים; הוא בחר לשבת לידו על שק התבן.

הזקן קינח את דמעותיו ובחיוך מלבב שאל: “כיצד הגעת הנה? ממילא היה בדעתי לעמוד לשרותכם הערב”.

“מעדיף אני את השקט כאן”, השיב וילהלם, “שירה נא לי כל אשר תחפוץ, כאשר יהיה עם לבך, ונהג כאילו לא הייתי כאן כלל. נראה לי שהיום לא תוכל לבוא לידי טעות. אשריך שיש לאֵל ידך להשתעוֹת ולמצוא קורת רוח בבדידותך, וחרף היותך זר בכל מקום שבו תהיה, הנך מוצא לך ידידי נפש בלבבך פנימה”.

הזקן השפיל את עיניו אל מיתרי נבלו, ולאחר אקדמת נגינה קלה נשא את קולו ושר:

מִי אֶל חַיֵּי בְדִידוּת שׁוֹאֵף,

הָהּ! חִישׁ בָּדָד נֶעֱזָב;

כָּל לֵב שׁוֹקֵק, כָּל לֵב אוֹהֵב,

רַק הוּא טְרוּף יִסּוּרָיו.

לוּ תְּנוּ וְאֶשָּׂא סִבְלִי!

אִם פַּעַם יֻתַּן לִי

לִהְיוֹת שָׁרוּי יְחִידִי,

אֵינֶנִּי לְבַדִּי.

כֶּאֳרֹב לְנַעֲרָתוֹ אוֹהֵב,

אִם הִיא בְחַדְרַהּ לְבַדָּהּ,

כֵּן יוֹם וָלֵיל הַדְּוַי אוֹרֵב

לְנַפְשִׁי הַבּוֹדֵדָה,

הַבּוֹדֵדָה בַּכְּאֵב.

וְרַק עֵת אֵעָזֵב

בַּקֶּבֶר יְחִידִי,

יִטְּשֵׁנִי לְבַדִּי!

אפילו נכביר מלים, לא נוכל לבטא כמו את נועם קסמה של השיחה המופלאה שנתקשרה בין ידידנו ובין נכרי נע ונד זה. הזקן היה תמים דעים לחלוטין עם דברי הצעיר, ואת כל הרגשות המשותפים המפעמים בלב שניהם ליווה בצלילים שהותירו כר נרחב לדמיון.

מי אשר נכח בעצרת של אנשים יראי־אל, אשר התבדלו מן הכנסיה מתוך תקוה לרומם את נפשם בדרך טהורה ועשירה יותר ברגש וברוח, הוא יכול להשיג גם יחודו של מעמד זה; הוא יעלה בזכרונו כיצד משכיל חזן העדה להתאים למלותיו חרוזים של זמרה המנשאים את הנפש למרומים, אל אשר הנואם יבקש; כיצד, מיד לאחריו, מצרף אחד מן העדה חרוזים של שיר אחר בלחן אחר, והשלישי מוסיף שיר שלישי, וכך אמנם ניעורים לחיים רעיונות השירים, הקרובים זה לזה כפי שהם במקורם, אלא שהודות לצירופם החדש מקבל כל פסוק משמעות חדשה ומיוחדת, כביכול נולדה זה עתה; מתוך חוג מסוים של רעיונות, שירים ופתגמים ידועים, צומחת, איפוא, שלמות מקורית, מיוחדת לחברה זו ולרגע זה, המנחילה חִיוּת, רעננות וכוחות נפש לזוכים בה. ככה רומם הזקן את נפש אורחו: באמצעות שירים וקטעים, ידועים ובלתי ידועים, הוא צנף והניע בגלגל חוזר רגשות קרובים ורחוקים, ותחושות ערות ורדומות, נעימות וכאובות, שהיה בהם, במצבו הנוכחי של ידידנו, משום פתח תקוה לבאות.

פרק ארבעה עשר    🔗

ואמנם, כבר בדרך שובו התחיל להפוך במחשבותיו ולדון על מצבו ביתר החלטיות מכפי שעשה עד כה, וכשהגיע לאכסניָתו כבר גמלה בלבו החלטה איתנה להיחלץ מן המסיבות שהוא נתון בהן ויהי מה. אותה שעה גילה בעל האכסניה את אזנו כי העלמה פילינה לכדה ברשתה את שר האורוות של הרוזן, אשר לאחר שביצע את המוטל עליו באחוזה מיהר וחזר לכאן, והריהו סועד עמה עתה סעודת ערב דשנה בחדרה.

ברגע זה הופיע מלינה בלוית הנוטריון; יחד עלו לחדרו של וילהלם, וזה קיים, אם גם בהיסוס־מה, את הבטחתו, ושילם למלינה שלש מאות טלר בהמחאה, שנמסרה מיד לנוטריון, תמורת חוזה־קניה חתום על כל מערכת כלי התיאטרון, האמורה לעבור לרשותו של מלינה למחרת בבוקר.

משהלכו להם איש לדרכו, שמע לפתע וילהלם צעקת אימים עולה מתוך הבית. היה זה קול נער רצוף יללות ובכי תמרורים, זעקות חרון ואיומים. הצווחה, שבקעה תחילה מלמעלה, ירדה וחלפה במהירות על פני חדרו אל הרחבה שלפני הבית.

משנמשך ידידנו אחר סקרנותו, ירד ומצא את פרידריך אחוז התקפת טירוף. הנער בכה, חרק שינים, רקע ברגליו, איים באגרופים קפוצים, וממש יצא מכליו מרוב כאב וחרון. מיניון ניצבה מנגד מתבוננת בו בהשתוממות, ובעל האכסניה ניסה להסביר את אשר קרה.

מסתבר שהנער, שנתקבל על ידי פילינה עם שובו בסבר פנים יפות, היה שבע רצון, שמח וטוב לב, והיה שר ומקפץ עד לשעה שבה נערכה ההיכרות בין פילינה ושר האורוות. מכאן ואילך התחיל הנער, שמכלל ילד יצא ולכלל עלם טרם הגיע, לגלות את רוגזו, לטרוק דלתות ולהתרוצץ עלֹה ורדת במדרגות. פילינה הטילה עליו לשרתם בשעת סעודתם, ודבר זה עוד הגביר את חמתו וסרבנותו. לבסוף, כאשר צריך היה לשים על השולחן קערה מלאה תרביך של בשר, הפיל אותה ארצה, בין העלמה והאורח, שישבו סמוכים למדי זה אל זה; שר האורוות סטר לו כמה סטירות הגונות והשליך אותו החוצה. הוא עצמו, בעל האכסניה, בא לסייע בידי השנים בניקוי בגדיהם שנתלכלכו כהלכה.

כשמוע הנער עד כמה עלתה נקמתו בידו, נתן קולו בצחוק רם, בעוד הדמעות ניגרות על לחייו. שעה קלה הוסיף לצהול ולשמוח, עד שהקלון שנחל מידי החזק ממנו שב ועלה בזכרונו, ושוב פרץ ביללות ובאיומים.

וילהלם ניצב נוכח מחזה זה מהורהר ונכלם. לפני עיניו נצטייר דיוקן פנימיותו שלו בקווים עזים ומוגזמים; הן אף בו נדלקה קנאה ללא גבול; הן אף הוא, אילו אך היה מעמדו מרשה לו, מוכן ומזומן היה לכלות חמתו באדם האהוב עליו ולשמוח באידו, ואף להתגרות מלחמה במתחרהו; עלול היה לקרוע לגזרים את האנשים, אשר כביכול לא נוצרו אלא להציק לו.

אותה שעה הגיע גם לארטס, ומששמע הלה על הנעשה, שש על התעלול שנזדמן לו כמוצא שלל רב, והיה מחזק את רוחו של הנער אכוּל הזעם; זה היה נשבע וחוזר ונשבע כי יקרא את שר האורוות לדו־קרב, שכן מימיו עוד לא מחל על עלבונו; והיה אם ימאן הלה, עוד ימצא דרך אחרת להתנקם בו.

היה זה בדיוק ענין ללארטס לענות בו. הוא עלה למעלה, ובארשת של כובד ראש פנה אל שר האורוות והזמין אותו בשם הנער לדו־קרב.

“הרי לך דבר־מה משעשע”, אמר הלה, “בידור טוב מזה לא יכולתי אפילו להעלות בדעתי לערב זה”. הם ירדו למטה ופילינה בעקבותיהם. “בני”, אמר שר האורוות לפרידריך, “בחור כהלכה הנך, ולא אסרב לצאת נגדך בסיף; אלא שנוכח הבדלי הגיל והכח שבינינו, המשַווים בלאו־הכי אופי יוצא דופן במקצת למעשה, הריני מציע להמיר את הנשק בסיפי אימונים; אנחנו נלבין בגיר את הכפתורים שבחוריהם, ומי שיתווה על בגד רעהו את הפגיעה הראשונה, או את מירב הפגיעות, יוחזק מנצח, ואילו המנוצח יהיה חייב לכבדו במיטב היין שניתן למצוא בעיר זו”.

לארטס פסק כי ראויה ההצעה שתתקבל, ופרידריך שמע בקולו כתלמיד למורהו. סיפי האימונים הובאו, ופילינה ישבה לסרוג ולחזות במנוחת נפש גמורה במלחמת השנַיִם.

שר האורוות ידע יפה את מלאכת הסיף, אלא שביקש לחוס על יריבו והניח לו שיתווה מספר סימני גיר על מעילו; או אז חיבקו איש את רעהו והיין הוּבא. שר האורוות ביקש לדעת את מוצאו של פרידריך ואת קורותיו, והלה סיפר את המעשיה, שהיה חוזר עליה בכל הזדמנות, אלא שבדעתנו להביאה לפני הקוראים בפעם אחרת.

מראה הדו־קרב המחיש לוילהלם את רגשותיו עד תומם, שכן לא יכול היה לכחד מנפשו כי אף הוא מבקש היה לצאת נגד שר האורוות בסיף, ואפילו בסיף ממש, הגם שנוכח לדעת עד מה עולה עליו הלה באמנות הסיוף. עם זאת לא חנן את פילינה אף במבט אחד והיה נזהר שלא לגלות במאומה את המתחולל בלבו; לאחר ששתה פעמים אחדות לחיי הלוחמים, אץ לחדרו. אלפי מחשבות קודרות עטו עליו מכל עבר.

הוא הגה באותם ימים כאשר היה חותר אל מטרתו בכל מחיר מתוך התעלוּת רוח, ובלב מלא תקוה היה טובל כל כולו בים ההנאות שהעולם העתיר עליו. עתה נתחוור לו כי נקלע לאחרונה לכעין דשדוש במקום אחד, וכל שהיה גומע לרוויה לפני כן, ניתן לו עתה אך במשורה. עם זאת לא יכול היה לעמוד על מקור הבולמוס שאינו יודע שבעה, שהטבע גזר עליו כחוק חיים, ואשר הנסיבות לא סיפקוהו מעולם, אלא לחצאין בלבד, ואף הוסיפו לגרותו ולתעתע בו.

לא ייפלא, איפוא, כי לאחר ששקל בדעתו את מצבו ובתורו אחר מוצא, חש עצמו שרוי במבוכה רבתי. לא די בכך שבגלל ידידותו עם לארטס, נטיית לבו אל פילינה ודאגתו למיניון, נתעכב יתר על המידה במקום זה; לא די שחבורה זו אפשרה לו לשוב ולשגות בדברים החביבים עליו, למלא אחר משאלות לבו בגנבה כביכול, ולהיגרר אחרי חלומותיו הישנים, בלא שיציב לעצמו מטרה של ממש – מקשרים אלה סבור היה כי יש די כוחות בנפשו לנתק עצמו מיד; אלא שלפני רגעים מעטים בלבד, נתקשר גם בעסקת ממון עם מלינה, ואף עשה היכרות עם איש החידות הזקן, שעורר בו תשוקה בל־תשוער לפענח את צפונותיו. אף־על־פי־כן לא יעצרוהו גם אלה, כך החליט, או לפחות דימה בלבו כי החליט, לאחר שהפך והפך בדברים. “אני חייב לעקור מכאן”, קרא, “עקור אעקור מכאן!” הוא הטיל עצמו בכורסה, ונפשו סוערת ומסוערת בו.

אותה שעה נכנסה מיניון וביקשה רשות לעשות את שערותיו. היא דיברה חרש; רב היה צערה על שנהג בה הבוקר כלאחר־יד.

אין לך דבר הנוגע עד הלב כאהבה שצמחה בחשאי, שנאמנותה הולכת ומתחזקת בסתר, והנה, בשעה היעודה, היא נפרשת ומתגלה לעיני האיש אשר לא החשיב אותה ביותר עד עתה. הניצן, אשר זמן כה רב היה מכונס כליל בתוך עצמו, הנה גמל עכשיו, ובשום שעה אחרת לא היה לבו של וילהלם עשוי להיפתח לקראתו יותר מאשר בשעה זו.

היא ניצבה לפניו וחשה בסערת נפשו. “אדונִי!” קראה, “אם אתה אומלל הנך, מיניון מה יהא עליה?” – “יצור אהוב”, אמר, בנטלו את כפות ידיה, “גם אַתְּ בין הגורמים לדאגותי. אני חייב לעקור מכאן”. היא תלתה עיניה בעיניו, שהיו נוצצות בדוק של דמעות, וכרעה לפניו בסערת נפש. הוא החזיק בכפות ידיה, והיא הניחה דומם את ראשה על ברכיו. הוא שיחק בשערותיה, והעתיר עליה דברי חיבה. שעה ארוכה נשארה דוממת; לבסוף חש כעין פרכוס חולף בגוָהּ, שתחילה היה קל למדי, אך מעט מעט גבר ונתפשט בכל אבריה. “מה לָך, מיניון?” קרא, “מה לָך?” היא זקפה את ראשה הקט, הסתכלה בו, ולפתע תפסה בידיה את חזה, כמבליגה על מכאובים. הוא הרים אותה אליו, והיא צנחה אל חיקו; הוא אימץ אותה אל לבו ונשק לה. היא לא השיבה כלל, לא בלחיצת יד ולא בתנועה כלשהי. היא לפתה את חזה, ולפתע פרצה מגרונה צעקה מלוּוה תנועות עווית של גופה. היא נזדקפה ומיד שבה ונפלה לרגליו, כמו נתפרקו כל אבריה. היה זה מראה מחריד לבב! – “ילדתי!” קרא, בהרימו אותה מן הארץ ובאַמצוֹ אותה בחזקה אל לבו. “ילדתי, מה לך?” – הפרכוס שהיה פושט מלבה אל אבריה הרפויים נמשך והלך; רק זרועותיו עצרו בעדה מצנוח ארצה. הוא הצמיד אותה אליו, וגוָהּ נתרטב בדמעותיו. באחת שבה ונתמתחה, כִּחָשָׁה כאב ללא מצאים, ומיד כמו שבה ואחזה סערה באבריה. היא נכרכה כקפיץ מתהדק על צוארו; אותה שעה כמו נִבעה קרע איום בנפשה ושטף דמעות פרץ מעיניה העצומות וניגר על חזהו. הוא לא הרפה ממנה. היא התיפחה, ושום לשון לא תוכל לבטא רתחת דמעותיה. שערותיה הארוכות הותרו וגלשו על גוָהּ של הנערה הבוכיה, וכל ישותה כמו נמוגה בנחלי דמעות. אבריה הנוקשים שבו ונתרככו, נפשה כמו נפתחה כולה, וברגע מבוכה אחד נתעה וילהלם לחרדה שמא תימוג בין זרועותיו, ודבר לא ייוָתר ממנה עוד. הוא אך לפת אותה ביתר שאת אל לבו. “ילדתי!” קרא, “ילדתי! הן שלי את! אם אך יש בדבר זה כדי לנחמך. שלי אַת! אני אוסיף להחזיק בך, ולא אעזבך!” דמעותיה הוסיפו לזרום. לבסוף נזדקפה. רוך של שמחה נתבהק על פניה. – “אבי!” קראה, “לא תעזבני! אתה תהיה לי לאב! ילדתך הנני!”

מן הרחבה שלפני הדלת התחילו רועפים צלילי נֵבל רכים; הזקן הגיש את שיריו הנלבבים מנחת עֶרב לידידו, שהוסיף להחזיק את הילדה בזרועותיו. אושר צרוף, שאין לתארו במלים, ירד על נפשו.

 

ספר שלישי    🔗

פרק ראשון    🔗

אֶרֶץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לִימוֹנִים פּוֹרְחִים,

וְתַפּוּזִים מִכְּהֵי עַלְוָה זוֹרְחִים,

בָּהּ רוּחַ קַל מִשְּׁמֵי הַתְּכוֹל נוֹשֵׁף,

הֲדַס לוֹאֵט וְעָר קוֹמָה זוֹקֵף, –

הַיְדַעְתָּה?

לְשָׁם! הוֹי, מִי

לִי יִתֶּנְךָ, אֲהוּבִי, מַפְלִיג עִמִּי.

בַּיִת אֲשֶׁר גַּגּוֹ עַל עַמּוּדָיו,

נוֹצֵץ בּוֹ הַטְּרַקְלִין, מַבְהִיק הַסְּטָיו,

פִּסְלֵי שֵׁישׁוֹ צוֹפִים בִּי בְּלִי חָשָׂךְ:

בַּת אֲמוּלָה, מָה רַע עָשׂוּ הֵם לָךְ? –

הַיְדַעְתּוֹ?

לְשָׁם! הוֹי, מִי

לִי יִתֶּנְךָ, מָגִנִּי, מַפְלִיג עִמִּי.

הַר, שֶׁרֹאשׁוֹ בָּעֲנָנִים חוֹתֵל,

בּוֹ פֶּרֶד תָּר אָרְחוֹ בָּעֲרָפֶל,

בִּמְחִלוֹתָיו זְרַע הַדְּרָקוֹן שֹוֹרֵץ,

וְעַל פְּנֵי סֶלַע מָט מַפָּל פּוֹרֵץ, –

הַיְדַעְתּוֹ?

לְשָׁם! הוֹי, מִי

יַנְחֵנוּ, וְאַתָּה, אָבִי, עִמִּי.

בבוקר חיפש וילהלם את מיניון בתוך הבית ולא מְצָאָהּ; נאמר לו כי הקדימה לצאת עם מלינה, שהשכים קום כדי לקבל לרשותו את מלתחת הבגדים והאבזרים של התיאטרון.

מקץ שעות אחדות שמע וילהלם קול נגינה לפני דלת חדרו. תחילה סבר שהמנגן בנבל הוא ששב לבקרו, אך עד מהרה הבחין שהצלילים הם צלילי קתרוס, ומשהתחילה להישמע גם השירה, הכיר את קולה של מיניון. וילהלם פתח את הדלת, הנערה נכנסה ושרה את השיר שרשמנו לעיל.

נעימת השיר ודרך הטעמתו מצאו חן מאד בעיני ידידנו, הגם שתחילה לא קלט את כל מלותיו. הוא ביקש ממנה לחזור על בתי השיר ולהסבירם, כדי שיוכל לרשום אותם ולתרגמם לגרמנית. אפס לא עלה בידו לחקות את הניבים המקוריים אלא בקירוב; השפה המקוטעת הוקצעה, הפסוקים הוסמכו זה לזה, וכך אבד לפזמון תום הילדות של המקור. אף קסמה של הנעימה נפוג במידה רבה עם התרגום.

כל בית שבשיר היתה פותחת בחגיגיות ובהדרת כבוד, כמבקשת למשוך את תשומת הלב לדבר־מה מיוחד במינו, לדבר־מה חשוב שיש בפיה להשמיע. בשוּרה השלישית נעשתה שירתה עמומה וקודרת יותר; את “הידעתה?” ביטאה בארשת מסתורית ומהורהרת; השורה “לשם! הוי, מי” היתה חדורה געגועים ללא־נשוא, ועם כל חזרה על המלים “מפליג עמי” היתה משנה את נימתן, אם לנימה של תחינה והפצרה, ואם לנימה של עידוד והבטחה.

משסיימה את השיר בשנית, נָדַמה לרגע, נעצה עיניה בוילהלם ושאלה: “הידעת מה הארץ?” – “ודאי לאיטליה הכוונה”, ענה וילהלם, “ומנין לך זמר זה?” – “איטליה!” אמרה מיניון ברוב חשיבות, “אם הולך אתה לאיטליה, קחני עמך! אני קופאת כאן”. – “ילדתי, האם כבר היית שם?” שאל וילהלם. – הנערה השתתקה ושוב אי אפשר היה להציל מפיה דבר.

בבוא מלינה החדרה, שמח למראה הקתרוס, שמיניון כבר הספיקה להתקינו בצורה נאה כל כך. הכלי היה פריט מתוך המלתחה הישנה שרכש בבוקר, ובו במקום נעתר מלינה לבקשותיה של מיניון ומסר אותו לידיה. מנגן הנבל הוא שמתח את מיתריו, והנה גילתה הנערה כשרון נגינה שאיש לא שיערוֹ.

מלינה כבר נטל את המלתחה עם כל אבזריה לרשותו; אחדים מחברי מועצת העיר הבטיחו לו מיד כי יוּרשה להציג במקום במשך תקופה מסוימת. עתה שב בלב שמח ובפנים קורנות; כביכול היה לאיש אחר: נוהג בעדינות ובדרך ארץ עם הבריות, ואף מגלה נדיבות לב ומסביר פנים. מאושר היה בעיניו שמעתה יוכל להיטיב עם ידידיו הנצרכים וההולכים בטל מאונס, לספק להם עיסוק ולחתום אתם על חוזה עבודה לתקופת־מה. עם זאת הביע את צערו על שעדיין אין בידו לשלם לשחקנים המצוינים, שמזלו הטוב הקרה אותם בדרכו, כפי סגולותיהם וכשרונותיהם, שהרי חייב הוא, בראש ובראשונה, להחזיר את חובו לוילהלם, זה הידיד שהתגלה בכל רוחב לבו.

“אין מלים בפי”, אמר מלינה לוילהלם, “להודות לך על החסד שעשית עמי, בסייעך בידי להיות למנהל של להקת תיאטרון. כאשר פגשתיך כאן, היה מצבי מביך ביותר, לאמיתו של דבר. זכורה לך אל נכון התנגדותי הנחרצת להמשיך עבודתי בתיאטרון כאשר נפגשנו לראשונה, ואף על פי כן נאלצתי, מיד עם נישואי, לחפש לעצמי עבודה בתיאטרון, וזאת מתוך אהבתי לאשתי, שקיוותה לזכות בדרך זו ברוב סיפוק וכבוד. מאומה לא נמצא לי, מכל מקום לא משרה קבועה כלשהי; אך למזלי פגשתי באנשי עסק אחדים, שנזקקו באורח יוצא מן הכלל לאדם כמוני, השומע צרפתית, יודע להחזיק עט בידו, ואף בחשבון אינו נבער מדעת. זמן־מה התנהלו הדברים כשורה, משכורתי הספיקה פחות או יותר לצרכינו, אף רכשתי לי מטלטלים כלשהם, ומעמדנו לא בייש אותנו. אפס, התפקידים המיוחדים שהטילו עלי נותני לחמי באו עד מהרה אל קצם; כל סיכוי לפרנסה של קבע לא נשקף לי, ואילו אשתי שבה והפצירה בי ביתר שאת, כי נחפש לנו עבודה בתיאטרון דוקא, אף שבמצבה שלה לא התאימה כל כך להופעה מכובדת לפני קהל. עתה הריני מקווה שמוסד זה, שאני עומד להקים בעזרתך, ישמש התחלה טובה לי ולבני ביתי. לפיכך, אסיר תודה אני לך על המזל הצפוי לי, יהיה כאשר יהיה”.

דברי מלינה נעמו לוילהלם, וגם השחקנים היו מרוצים למדי מהכרזותיו של המנהל החדש. שמחים היו בלבם שכה מהרה נמצאה להם עבודה, ואף היו נכונים להשלים עם משכורת מופחתת בתחילה, שהרי רובם ראו בהצעה זו זכיה מן ההפקר שלא שיערוה כלל. מלינה נזדרז לנצל את שעת הכושר, השכיל להיפגש עם כל אחד מהם לחוד, ובשיחה עם איש ואיש על פי מזגו, שכנע אותם לחתום על החוזים בלא שהיות. לא היה סיפק בידם לשקול את התנאים החדשים כראוי, אלא שהסתפקו בכך שבכל מקרה רשאים הם לסלק את ידם מן הענין בהודעה של ששה שבועות מראש.

בעוד לא נותר אלא לנסח את החוזה עצמו, ובעוד מלינה מתחיל לתכנן אילו מחזות יציגו תחילה כדי למשוך אליהם את לב הקהל, והנה בא רץ לבשר לשר האורוות כי בא אדוניו, וכי פקד לשלוח את הסוסים המוכנים לקראתו.

עד מהרה עצרה בפתח האכסניה מרכבה עמוסה על גדותיה, ושני משרתים ירדו בקפיצה מעל דוכנם. פילינה, שתמיד עלתה בזריזותה על הכל, כבר היתה ניצבת בפתח.

“מי את?” שאלה הרוזנת בהיכנסה.

“שחקנית, לשרות הוד מעלתה”, השיבה, ובהעמידה פנים של בחורה תמימה ושפלת רוח, החוותה קידה ונשקה את שולי שמלתה של הגבירה.

משראה הרוזן, שנכנס אחריה, עוד אנשים עומדים מסביב, ומשהציגו את עצמם כשחקנים אף הם, ביקש לדעת מה גודל להקתם, באיזה מקום הופיעו לאחרונה, ומי הוא מנהלם. “אילו היו אלה צרפתים”, אמר לרעיתו, “יכולנו להפתיע את הנסיך, לכשיבוא לביתנו, בשעשוע החביב עליו, ולגרום לו בכך קורת רוח בלתי־צפויה”.

“אפילו אין הם צרפתים, לרוע המזל”, אמרה הרוזנת, “כלום לא ניטיב לעשות אם נזמין אותם בכל זאת לשחק בטירה בימי שהותו של השר אצלנו? מידה מסוימת של כשרון ודאי יש להם. בשביל קהל רב אין לך שעשוע טוב מן התיאטרון, והברון יֵאוֹת בודאי לסייע בידם”.

אגב חילופי דברים אלה, עלו במדרגות, ומלינה הציג עצמו כמנהל הלהקה. “הצג נא את אנשיך לפני”, אמר הרוזן, “ואעמוד על טיבם. כן יש ברצוני לקבל מידכם את רשימת המחזות שביכולתכם להציג, אם תתבקשו לכך”.

מלינה החווה קידה עמוקה בצאתו מן החדר, ועד מהרה חזר עם כל השחקנים. דחוקים ניצבו לפני הרוזן, ובזה אחר זה הציגו את עצמם, קצתם מתוך מאמץ למצוא חן, שעל כן דוקא נכשלו בכך, וקצתם בארשת של קלות דעת, שעל כן לא הצליחו גם הם. פילינה נהגה יראת כבוד יתרה ברוזנת, שהסבירה לה פנים וגילתה חביבות מרובה כלפיה; אותה שעה היה הרוזן בוחן ובודק את כל השאר. הוא שאל כל איש ואיש לתחום התמחותו המיוחדת, והזהיר את מלינה כי יקפיד לשמור על חלוקתם לתחומי התמחות, אזהרה שנתקבלה במלוא ההוקרה.

עתה הורה הרוזן לכל איש ואיש במה עליו להתאמן, וכיצד יוכל לשפר את דמותו ואת הופעתו. בדברים מאירי עינים מנה את חסרונותיהם העיקריים של השחקנים הגרמנים. נוכח בקיאות מופלגת זו של הפטרון רם המעלה, עמדו הכל שפלי רוח, וכמעט שנעתקה הנשימה מפיהם.

“מי האיש הניצב שם בפינה?” שאל הרוזן, משנפל מבטו על שחקן אחד שלא הוצג לפניו עדיין. בר־נש כחוש, עוטה מעיל בלה וזהום מרפקים, וחובש קפלט עלוב לראשו, קרב וניגש בהכנעה.

אדם זה, הידוע לנו כבר מן הספר הקודם כחביב על פילינה, היה ממלא בדרך כלל תפקידים של מורים, מרצים ומשוררים, ועל פי רוב היה נוטל עליו להיות אותו שחקן, האמור לספוג מכות או דלי מים על ראשו. הוא הרגיל עצמו לאורח מסוים של קידות זחלניות, מגוחכות, הססניות; בדיבורו המגומגם, שהתאים לתפקידים ששיחק בהם, היה מעורר את צחוק הצופים, והרי שמכל מקום עדיין היה בו כדי להועיל ללהקה, מה גם שתמיד נכון היה לשרת ולסייע. הוא ניגש אל הרוזן על פי דרכו, קד לפניו, והיה משיב על כל שאלה באורח שבו היה רגיל למלא את תפקידיו על הבמה. הרוזן התבונן בו שעה קלה בתשומת לב ובאהדה, ולאחר מכן פנה אל הרוזנת: “חביבתי, שימי עינך באיש הזה; הריני ערב לכך כי שחקן גדול הנהו, או שהוא עשוי להיות כזה”. בהכרת תודה החווה האיש קידה מטופשת ביותר, והרוזן פרץ בצחוק בקול רם וקרא: “הריהו עושה את מעשהו בלי דופי! נכון אני להתערב כי איש זה מסוגל לשחק כל תפקיד שהוא, ומה חבל שלא נוּצל עד כה לתפקידים חשובים יותר”.

העדפה מובהקת זו עוררה תרעומת בלב כל השאר, ורק מלינה לא נפגע כלל, ולא עוד אלא שהצדיק את הרוזן והשיב לו ביראת כבוד: “אמנם כן, אלא שחסרו לו ולרבים מאתנו עין שופטת ויד סועדת, כפי שמצאנו היום בהוד מעלתך”.

“האם זו הלהקה כולה?” שאל הרוזן.

“שחקנים אחדים נעדרים”, השיב מלינה בפיקחותו, “ובכלל יש לאֵל ידנו, אם אך תימצא לנו תמיכה מספקת, להשלים את מספרנו עד מהרה מבין תושבי הסביבה”.

תוך כדי כך אמרה פילינה לרוזנת: “עוד אתנו פה צעיר אחד, נאה למראה, שעד מהרה יהיה, בלי ספק, מסוגל לשמש בהצגותינו כמאהב ראשון במעלה”.

“מדוע מסתתר הוא מעינינו?” שאלה הרוזנת.

“אלך להביאו”, קראה פילינה ומיהרה לצאת.

אותה שעה היה וילהלם עסוק עדיין עם מיניון, אך פילינה שכנעה אותו לרדת עמה. הוא הלך אחריה מתוך אי־רצון במידת־מה, אלא שגברה עליו סקרנותו, שכן כל אימת שדוּבּר ברמי מעלה, ניעור בו החפץ להכירם מקרוב. אך נכנס אל החדר, נפגשו עיניו בעיני הרוזנת שהיו מכוּונות אליו. פילינה גררה אותו לעבר הגבירה, כיון שהרוזן עדיין עסוק היה בשיחה עם השחקנים. וילהלם החווה קידה, ולא בלי מבוכה השיב על שאלותיה השונות של הגבירה המקסימה. יופיה, צעירותה, חינניותה, אצילותה ונועם הליכותיה עשו עליו רושם מלבב ביותר, מה גם שנימה של ביישנות, ושמא אף נימה של תהיה, ליוותה את דיבורה ומחוותיה. הוא הוצג גם לפני הרוזן, ואולם הלה לא שם לבו אליו במיוחד. כפי הנראה ביקש הרוזן להיוָעץ ברעיתו, שעל כן קרא לה אל החלון; ניתן להבחין, שהיא תמימת דעים עמו בכל, ואף מחזקת אותו בדעתו ומפצירה בו לקיים אותה למעשה.

עד מהרה נפנה אל הלהקה ואמר: “איני יכול עוד להתעכב בכאן, אך יש בדעתי לשלוח אליכם את ידידי, ואם אך יתקבלו תנאיכם על הדעת, ותהיו נכונים להשקיע מאמצים ככל הדרוש, הריני נוטה להזמין אתכם להציג הצגותיכם בטירה”.

הכל פרצו בתרועות שמחה, ופילינה העתירה נשיקות לוהטות על ידי הרוזנת.

“רוֹאָה אַת, קטנה שלי”, אמרה הגבירה, אגב טפיחה על לחייה של העלמה קלת הדעת, “רואה את, ילדתי, עוד תשובי ותבואי אלי; את הבטחתי שלי אקיים, ואילו אַת צריכה להתלבש ביתר טעם”. פילינה התנצלה על שאין בידה להוציא הרבה על מלבושיה, ומיד ציוותה הרוזנת על החדרניות שלה להעניק לה כובע אנגלי ורדיד של משי, שניתן בנקל לחלצם מתוך צרורותיה. במו ידיה קישטה עתה הרוזנת את פילינה, שהוסיפה להתנהג בנימוס רב ולשַווֹת לעצמה ארשת של קדוֹשה תמימה.

הרוזן שילב את ידו ביד רעיתו וירד עמה במדרגות. בעברה בירכה את כל בני החבורה לשלום, ובפנותה שוב אל וילהלם, אמרה לו בפנים מאירות: “להתראות במהרה”.

סיכויים נפלאים אלה הפיחו רוח חיים בחבורה כולה; איש איש נתן דרור לתקוותיו, ליחוליו ולדמיונו, והיה מכביר דברים על התפקידים שהוא עתיד לגלם, ועל התשואות שהוא עתיד לזכות בהן. מלינה יגע את מוחו כיצד יהיה עוד סיפק בידו לסחוט מעט כסף מתושבי העיריה באמצעות הצגות אחדות, ואגב כך להעלות את הלהקה על פסים של עבודה סדירה, ואילו האחרים הלכו למטבח להזמין לעצמם סעודה טובה מזו שהיו רגילים בה.

פרק שני    🔗

כעבור ימים אחדים בא הברון. לא בלי חששות קיבל מלינה את פניו. כיון שהרוזן העיד עליו כעל ידען בעניני תיאטרון, היה מקום לדאגה שמא יגלה עד מהרה את נקודות התורפה של החבורה הקטנה, ויתחוור לו שאין לפניו להקה כל עיקר, ושספק רב הוא אם יש בידם להציב די שחקנים למחזה כל שהוא. אולם עד מהרה סרה כל דאגה מלב המנהל ומלב כל בני החבורה עמו, שכן נתברר להם שהברון הוא אדם נלהב ביותר לאמנות התיאטרון הגרמנית, והוא שש על כל שחקן ועל כל להקה הנקרים לפניו בארצו. הוא בירך את כולם לשלום בחגיגיות רבה, והביע את שמחתו על שפגש בבמה גרמנית באופן בלתי־צפוי כל כך, ועל שנפל בחלקו לבוא בקשרים עמה, ובדרך זו להביא את המוּזות של המולדת למעונם של שארי בשרו. מיד הוציא מאמתחתו מחברת, אלא שזו לא הכילה את סעיפי החוזה, כתקוותו של מלינה; תוכנה היה אחר לגמרי. הברון ביקש מהם להקשיב יפה לדרמה שחיבר הוא עצמו, ואשר רוצה היה כי תוצג על ידיהם. בחפץ לב התישבו השחקנים במעגל סביבו, שמחים בלבם על ההזדמנות לזכות בחסדו של איש זה שגורלם בידו, וזאת במחיר טורח מועט כל כך, אף שלמראה עובי המחברת היה מקום לחשש שקריאתה תארך למדי. ואמנם כך היה; המחזה כלל חמש מערכות, והיה מסוג המחזות שלשוא אתה מחכה לסופם.

גיבור המחזה היה איש המעלה, בעל מידות תרומיות, נדיב לב, ועם זאת שנוא ונרדף. בסופו של דבר הוא נוחל נצחון על אויביו, שראויים היו לדין צדק חמור לפי מיטב המליצה, אילולא היה סולח להם מניה וביה.

תוך כדי הקשבה למחזה, הספיקה להם השעה להרהר איש איש את הרהוריו, ואגב כך להיחלץ קמעה־קמעה מן הדכאון שאך זה השתלט עליהם, להרקיע שחקים למרומי שביעות הרצון העצמית, ולחזות מִמַעַל בסיכויים המרהיבים הנשקפים להם לעתיד. אלה שלא מצאו במחזה שום תפקיד הולם אותם, פסלו אותו בלבם, וראו בברון מחבר לא־יצלח, ואילו כל השאר היו מתפעלים במיוחד מאותם קטעים שבהם קיוו לזכות בתשואות הקהל, והיו מעתירים שבחים על המחבר שהתמוגג מנחת.

הצד העסקי סוכם עד מהרה. מלינה השכיל לערוך את החוזה לטובתו ולשמור אותו בסוד מפני יתר השחקנים.

אגב אורחא סיפר מלינה לברון על אודות וילהלם, ואמר כי אין ספק בלבו שהלה מסוגל לחבר מחזות ראויים לשמם, וכשרונותיו מספיקים לו אף למשחק. מיד ראה בו הברון חבר למקצוע, ושמח להכירו. וילהלם הראו לו מספר מחזות קטנים מפרי עטו, אשר ניצלוּ בדרך מקרה, בנוסף לכמה מזכרות, ביום שבו העלה באש את מרבית עבודותיו. הברון שיבח את המחזות ואת אופן עריכתם, וכדבר המסתבר מאליו, הזמין גם את וילהלם אל הטירה. בעת פרידתו הבטיח לַכֹּל אירוח משובח, מעונות נוחים, מאכלות טובים, תשואות ודורונות, ומלינה אף הבטיח מצדו סכום מסוים לכל אחד כמעות־כיס.

נקל לשער עד מה רומם ביקור זה את רוחם של בני החבורה. תחת הנסיבות הקשות והקודרות שבהן היו שרויים, נשקפו להם לפתע חיי נחת וכבוד. על חשבון עתיד זה הממשמש ובא, היטיבו את לבם כבר עתה, ואיש לא ראה טעם להותיר פרוטה כלשהי בכיסו.

אותה עת היה וילהלם נמלך בדעתו, אם יִלָוֶה אל החבורה בדרכם אל הטירה, אם לאו. הוא מצא כמה וכמה טעמים לחיוב. ראשית, קיווה לקבל ממלינה לפחות חלק מחוֹבוֹ הודות להתקשרות מיוחדת זו. שנית, צר היה לידידנו, שיצא לשוט בעולם כדי להכיר את הבריות, ולהחמיץ הזדמנות של פגישה מקרוב עם העולם הגדול, שבו קיווה לקנות דעת על החיים, על עצמו הוא, ועל האמנות. על תשוקתו להימצא שוב בקרבתה של הרוזנת היפה, סירב להודות אף בינו לבין עצמו. על כן העדיף להיאחז ביתרונות הרבים שיוכל להפיק באופן כללי מהיכרות קרובה יותר עם עולם האצולה והעשירות. הוגה היה ברוזן, ברוזנת, בברון, מתפעל מבטחונם העצמי, מסבר פניהם, מחין הליכותיהם, ובהיותו שרוי לבדו, ביטא את רחשי לבו לאמור:

“אושר כפול ומכופל עולה בחלקם של אלה, שמעצם הולדתם הם מוּרמים מעל לדרגותיה התחתונות של האנושות; אין הם חייבים לעבור דרך כל אותם מדורים שמוראותיהם מעיקים על לבם של הרבה אנשים ישרים במשך כל ימי חייהם; אפילו את טעמם של אלה לא טעמו מימיהם. מטבע הדברים ששיפוטם ממרום מעמדם יהיה רחב וקולע, ושכל צעד בחייהם יהיה קל ותכליתי! דומה הדבר כאילו מיומם הראשון מצויים הם בספינה, העושה את הדרך שכולנו חייבים בה, אלא שזו מסוגלת לנצל את הרוחות הטובות ולהמתין עד חלוף הרוח הנגדית, בעוד האחרים עמלים קשה בשחיה איש איש לנפשו, בלא שיוכלו להסתייע ברוחות הטובות, ומשפורצת הסערה הם מכלים כוחותיהם ואובדים. מה קלים ומה נוחים חייו של האדם הנולד עשיר! באילו צעדים בוטחים עולה ומתפתח עסק מסחרי, אם מיוסד הוא מראשיתו על קרן מספקת, שאפילו נוחל הוא כשלונות תחילה, אין אלה דנים אותו לשיתוק. מי הוא העשוי להעריך נכסים ארציים כערכם או כחוסר ערכם, אם לא אותו אדם שזכה ליהנות מהם מנעוריו? מי מקדים לעלות על הדרך של ההכרחי, התכליתי והאמיתי, אם לא זה המספיק להיוָכח בטעויותיו הרבות ולפתוח בחיים חדשים בעוד כוחו עמו?”

במלים אלו תינה ידידנו את אושרם של כל אלה המשתייכים לשדרות הגבוהות, בהיותו כולל בתחום זה גם את כל העשויים להסתפח אליהם ולשאוב מבארותיהם, והרי שהתברך גם במזלו שלו, על שזימן לו עתה את שעת הכושר לעלות באותם שלבים.

אותה עת הוגיע מלינה את מוחו כיצד יֵענה לתביעותיו של הרוזן, שעלו בקנה אחד עם השקפותיו שלו עצמו, ובאיזו דרך יקבע לכל איש ואיש מחברי הלהקה את התחום המוגדר לפעילותו. מה מרוצה היה, איפוא, מעצמו, משעלה הדבר לבסוף בידו, שכן הסכימו השחקנים, למרות מספרם המועט, לסגל עצמם איש איש לתפקיד המוצע לו, ככל שיהיה ביכולתם. הנה כי כן, קיבל עליו לארטס, בדרך כלל, את תפקיד המאהב, פילינה את תפקיד החדרנית, ושתי הצעירות התחלקו ביניהן בתפקידי הנאהבת התמימה והנאהבת העוגבנית; תפקידו של הזקן המהומתן היה מובטח בהצלחה מראש. מלינה ראה עצמו כָּשֵר לשחק בתפקיד האביר, ואילו גברת מלינה נאלצה, למרבה צערה, לקבל לידיה את תפקיד האשה הנשואה לא מכבר, או אפילו את תפקידה של האם הרגשנית. דוקא לאותו שחקן שהרוזן ניבא לו גדולות, לא נמצא שום תפקיד הולם, שהרי במחזות החדשים לא נהוג עוד להתקלס בפדגוג או במשורר, גם אם נכלל הוא עדיין בין הנפשות הפועלות; לא נותר לו, איפוא, אלא למלא תפקיד של נשיא או שר, שכן הוצגו אלה, בדרך כלל, בתור נוכלים, שגורלם נחרץ במערכה החמישית. כמוהו היה גם מלינה, בהופיעו כחדרן או בתפקיד דומה, סופג בקורת רוח את החרפות שניתכו עליו מפי גרמנים מתונים וישרי דרך, כנהוג במחזות רבים החביבים על הקהל; שמח היה בחלקו, שהרי בהזדמנות זו ניתן לו להתקשט בנוצותיו של איש חצר, ולהופיע בדמות שלדעתו השכיל לגלמה בצורה מושלמת.

לא ארכו הימים, ושחקנים רבים, שנהרו ובאו מן המחוזות השונים, נתקבלו ללהקה ללא מבחנים מיוחדים, אך גם ללא התקשרות מחייבת.

וילהלם סירב להיענות לבקשותיו החוזרות של מלינה כי יקבל עליו לשחק בתפקיד של מאהב, אך למעשה נרתם למשוך בעול הלהקה מרצונו הטוב, וזאת בלא שמנהלנו החדש יגמול לו על טרחותיו בשום מידה שהיא. יתרה מזו, הלה סבור היה כי התואר החדש מקנה לו גם את הבקיאות הדרושה. ביחוד נתחבבה עליו מלאכת המחיקה, והיה אץ לקצר כל מחזה עד למידת הזמן הדרושה, בלא שים לב לשום בחינה אחרת. עד מהרה זכה לפרסום רב, הקהל היה מרוצה מאד, ובעלי הטעם מבין תושבי העיירה טענו שאפילו התיאטרון של בירת המחוז אינו מצליח יותר מתיאטרונם שלהם.

פרק שלישי    🔗

סוף סוף הגיעה עת המסע אל טירת הרוזן, והמרכבות והעגלות שהוזמנו להסעת הלהקה עמדו לבוא. עוד מראש ניטשו מריבות קשות על המושבים במרכבות, מי עם מי יסעו יחד. לבסוף יוּשבוּ המחלוקות בדי עמל ונקבעו המושבים, אלא שלמרבה הצער לא צמחה מזה כל תועלת. מספר כלי הרכב שהגיעו בשעה היעודה היה קטן מן המצופה, והנוסעים נאלצו להסתפק ביֵש. הברון, שהגיע עד מהרה רכוב על סוס, נימק את הדבר בכך, שהתכונה בטירה עלתה למעלה ראש. לא זו בלבד שהנסיך אמור להקדים את בואו ימים אחדים לפני המועד, אלא שלמקום כבר הגיעו אורחים נוספים, בלתי־צפויים. בעלי הטירה מאבדים את עשתונותיהם, ומסתבר שגם השחקנים לא יוכלו לקבל את תנאי הדיור הנוחים שנקבעו להם תחילה, ועל כך מיצר הברון מאד.

אנשי הלהקה תפסו להם מושבים בכלי הרכב ככל אשר ניתן, ואילו הפעלתנים שבהם העדיפו לא לחכות לשובן של המרכבות בשנית, אלא לעשות את הדרך ברגל, מה גם שמזג האויר היה נוח למדי, והטירה לא היתה רחוקה אלא מהלך שעות אחדות. השיירה יצאה לדרך בשמחה ובצהלה; זו הפעם הראשונה שלא היתה כל דאגה בלבם במה ישלמו לבעל האכסניה. טירת הרוזן ניצבה נגד עיני רוחם כהיכל מעולם האגדה, והם ראו עצמם כמאושרים שבבריות. איש איש על פי דרכו עטר ליום זה עטרת חלומות של אושר, כבוד ורווחה.

אפילו הגשם העז, שירד במפתיע, לא היה בכוחו לעקור אותם ממנעמי דמיונותיהם; אולם משנמשך הגשם ונתחזק יותר ויותר, התחילו רבים מהם לחוש אי־נוחות במידה גוברת והולכת. הלילה רד, אך שעה שנזדקר לפתע מעל גבעה שממולם, ארמן הרוזן מוּאר בכל קומותיו, עד שניתן למנות את חלונותיו – כלום עשוי היה משהו להצהיל את רוחם יותר מזה?

משקרבו ראו אור גם בכל חלונותיהם של המבנים הצדדיים. איש איש כבר היה מדמה בנפשו איזה חדר יפול בחלקו; רבים כבר מוכנים היו להסתפק במועט, ואפילו בקיטון כלשהו, אם בעליית הגג ואם באחד האגפים.

עתה הגיעו אל הכפר ועברו על פני האכסניה שבו. וילהלם ביקש לעצור ולהתאכסן בה, אלא שבעל האכסניה הכריז כי אין ברשותו שום חדר פנוי, אפילו לא הקטן ביותר, שכן מיד לאחר שנודע לכבוד הרוזן כי מספר אורחיו עולה על המצופה, הזמין את כל חדרי האכסניה, וכבר מיום אתמול נרשמו בגיר על דלתות כל החדרים שמותיהם של האורחים המיועדים. ידידנו נאלץ איפוא, בניגוד לרצונו, להמשיך בדרכו ולהיכנס לחצר הטירה עם הלהקה כולה.

סביב אש הכירים שבתוך בנין צדדי נראו טבחים עסוקים במלאכתם ומתרוצצים אנה ואנה, ודי היה במראה זה לשובב את נפש הבאים. משרתים נושאי פנסים היו מדלגים בחפזה יתרה על מדרגות הבנין הראשי, ולבם של הנוודים התמוגג מן הסיכויים שנשקפו להם. מה נדהמו, איפוא, כאשר במקום קבלת הפנים החמה שציפו לה, ניתך עליהם מטר של קללות. המשרתים חירפו וגידפו את העגלונים על שהביאו את נוסעיהם לכאן; בקול צעקה ציוו עליהם להפנות את כלי רכבם אחורה, לצאת מחצר הטירה ולהסיע את נוסעיהם אל הטירה הישנה, כיון שכאן אין כל מקום לאורחים אלה! להודעה בלתי־צפויה ובלתי־ידידותית זו עוד הוסיפו כל מיני דברי קלסה; צוחקים היו בינם לבין עצמם ומלעיגים על אלה שנרטבו בגשם בשל טעותם. הגשם ניתך בלי הפסק, שום כוכב לא נראה בשמים, ועתה הוסעה הלהקה בדרך חתחתים בין שתי חומות אל הטירה האחורית הישנה, שעמדה ריקה מאז בנה אביו של הרוזן את הטירה החדשה. כלי הרכב נעצרו, קצתם בחצר, קצתם במבוי המקורה, והעגלונים שהיו כולם מאנשי הכפר, התירו את הסוסים ורכבו עליהם לביתם.

איש לא בא לקבל את פני הלהקה. הם ירדו מכלי הרכב, קראו קריאות לכל עבר, חיפשו נפש חיה; לשוא! הכל נשאר חשוך ודומם. רוח עזה נשבה בעד השער הגבוה, ודמותם הקודרת של המגדלים והחצרות הישנים, שנתבלטה אך מעט מתוך החשכה, הטילה אימה. הכל רעדו מקור, הנשים נתמלאו פחד, הילדים פרצו בבכי. קוצר רוחם גבר מרגע לרגע; תהפוכה פתאומית זו בגורלם, שאיש לא היה מוכן לה, טרפה את עשתונותיהם כליל.

כיון שכל רגע מצפים היו כי יבוא מישהו לפתוח להם, וכפעם בפעם נדמָה להם קול הגשם או קול הסערה כקול צעדיו הקרֵבים של המפקח על הטירה, שקעו זמן רב בדכדוך ובאפס מעשה. לא עלה על דעת איש ללכת אל הטירה החדשה כדי לקרוא לעזרתם של אנשים רחמנים. היעלמו של ידידם הברון היה כחידה בעיניהם. הדכאון שאפף אותם היה כבד מנשוא.

לאחר מכן אמנם הגיעו עוד אנשים למקום, אך לא היו אלה אלא שאר השחקנים שהלכו ברגל ופיגרו יותר ויותר אחר כלי הרכב. הם סיפרו שהברון נפל בדרך מסוסו, ונחבל קשה ברגלו, וכי בהגיעם אל הטירה נשלחו אף הם לכאן ברוב רוגז.

הלהקה כולה היתה נתונה במבוכה גדולה; מתיעצים היו ביניהם מה לעשות, אך לכלל החלטה לא הגיעו. לבסוף ראו מרחוק פנס מתקרב, והדבר החיה את רוחם לרגע קט, אלא שאף תקוה זו לפדוּת קרובה, נכזבה עד מהרה, משנתברר מי הם הבאים. סייס האיר את הדרך לפני שר האורוות של הרוזן, ושר זה, שכבר הספקנו להכירו, לא ביקש אלא אחר פילינה לבדה. אך מצא את זו בתוך החבורה, הציע לה בלשון תקיפה ללכת אחריו אל הטירה החדשה, שבה כבר מצפה לה, לדבריו, קיטון מיוחד, שהוכן בשבילה על ידי חדרניותיה של הרוזנת. פילינה לא נזקקה לשיקול דעת רב כדי להיענות בתודה להצעתו, ולאחר שהפקידה את מזוודתה בידי האחרים, אחזה בזרועו ונחפזה ללכת אתו. ואולם אנשי הלהקה חסמו את דרכם; הם העתירו על שר האורוות טענות, הפצרות והשבעות, עד שהלה התחייב לפניהם למלא את כל אשר ביקשו, ולוּ רק כדי שיתנו לו להסתלק חיש עם היפהפיה שלו. הוא הבטיח שהטירה תיפתח לפניהם בקרוב, והכל יתאכסנו בה במירב הנוחות. עד מהרה נעלם מעיניהם אורו של הפנס, וזמן רב ציפו לשוא להופעתו של אור חדש. רק לאחר שעה ארוכה, רצופה חרפות וגידופים, הופיע אור שנסך בהם מחדש מעט תקוה וניחומים.

משרת זקן פתח לפניהם את דלתות הבנין הנושן, והם פרצו לתוכו בבת אחת. איש איש דאג אך לחפציו, להתירם ולהכניסם פנימה. רוב הצרורות היו ספוגים מים, לא פחות מנושאיהם. לאורו של הפנס היחיד נעשה הכל באיטיות מרובה; בתוך הבנין נתקלים היו זה בזה, מוֹעדים ונופלים. הם תבעו אורות נוספים, תבעו הסקה. המשרת נצר את לשונו, ובהשאירו בלית ברירה את פנסו במקום, הלך ולא שב עוד.

עתה התחילו לתור את הבית; דלתות כל החדרים היו פתוחות; תנורים גדולים, טפיטין מקושטים, רצפות משובצות עדיין נותרו מן הפאר הקודם, אך משאר כלי הבית לא נותר מאומה, לא שולחן, לא כיסא, לא ראי, חוץ מכמה שלדות של מטות גדולות, שכל קישוטיהן ומצעיהן ניטלו מהן. הנודדים העייפים, קצתם התיישבו על מזוודותיהם ותרמיליהם הרטובים, קצתם השתרעו על הרצפה; וילהלם ישב על אחת המדרגות והחזיק את מיניון על ברכיו; הנערה לא מצאה לה מנוח, ועל שאלתו מה לה, ענתה: “רעבה אני!” הוא לא מצא בכליו מאומה כדי להשקיט את רעבונה; אף שאר חברי הלהקה כילו מכבר כל דבר מזון שהיה בידם, ולא היה, איפוא, לוילהלם במה להשיב את נפשה של המסכנה. כל אותה שעה שרוי היה באזלת יד, מכוּנס דוּמם בתוך עצמו, מלא צער וחרטה על שלא הספיקה לו עקשנותו למצוא לו מקום באכסניה שבכפר, אפילו היה עליו להסתפק במשכב כלשהו בעליית הגג.

כל איש עשה כטוב בעיניו. קצתם אספו גזרי עץ ישנים, ערכו אותם בתוך האח העצום הניצב בטרקלין, והדליקו אותם בקול תרועה, אולם גם תוחלת זו, להתיבש ולהתחמם מול אש האח, נכזבה, למרבה הצער, לחלוטין, שכן מלכתחילה נועד אותו אח לקישוט בלבד, והיה סתום מלמעלה; העצים היבשים העלו להבות מתאבכות, שלא נמצא להן מוצא, והעשן העולה מהן מילא מיד את כל החדרים; רוח פרצים שנשבה בעד השמשות השבורות, ליבתה את האש והעיפה את הלהבות לכל עבר; כדי שלא לגרום לשריפה בטירה, חייבים היו המבעירים להפריד עתה בין האוּדים הבוערים, לרמוס אותם ברגליהם ולהחניק את אִשָׁם; העשן גבר עד לבלי נשוא, והאנשים עמדו על סף היאוש.

וילהלם נמלט מפני העשן אל חדר מרוחק; עד מהרה מצאה אותו שם מיניון, שהוליכה אחריה משרת לבוש מדים נאים ומחזיק מנורה דו־קנית בידו. המשרת פנה אל וילהלם, הושיט לו צלחת חרסינה יפה, מלאה פירות וממתקים, ואמר: “הריבה הצעירה שולחת לך זאת משם, ומזמינה אותך לארוח לה לחברה. נצטוויתי לומר לך”, הוסיף המשרת בנימה של לגלוג, “כי טוב לה מאד, וכי ברצונה לשתף בקורת רוחה את ידידיה”.

וילהלם לא ציפה כלל להזמנה כזו מידי פילינה, שכן מאז ההרפתקה על ספסל האבן, היה נוהג בה יחס של זלזול גמור. תקיף היה בדעתו לנתק כל קשר עמה, שעל כן ביקש תחילה להחזיר לה את התשורה המתוקה, אלא שמבטה המתחנן של מיניון הניע אותו לקבלה, ולהודות עליה בשם הנערה. את הזמנתה לבוא אליה דחה מכל וכל. הוא ביקש מן המשרת לדאוג מעט ללהקה כולה, ושאל אותו לשלום הברון. ככל שידע המשרת לספר, היה הלה רתוק למיטתו, אך כבר הספיק להטיל על מישהו אחר את הדאגה לקרוּאים העזובים.

המשרת השאיר אחד משני נרותיו בידי וילהלם והלך לו. בהעדר מנורה, הציב וילהלם את הנר על כרכוב החלון; עתה יכול היה, מדי שָקעוֹ בהרהוריו, להתבונן לפחות בארבעת כתלי החדר, שכן ארכה השעה עד שהוחל בהכנות להביא לרווחתם של האורחים. מעט מעט הובאו נרות, אם גם בלא מַמחֵטים, אחר כך – כיסאות אחדים, לאחר שעה נוספת גם כרים וכסתות, כולם רטובים מן הגשם, ורק הרבה לאחר חצות הגיעו סוף סוף שקי קש ומזרנים, שהיו מתקבלים בשמחה רבה אילו הובאו בראשונה.

בינתים הוגשו גם דברי מאכל ומשקה, שנבלעו מניה וביה, אף שלא נראו אלא כלקט של שירַיִם מכל הבא ביד, שלא העיד על רחשי כבוד יתרים כלפי אורחים אלה.

פרק רביעי    🔗

על התלאות והמצוקות באותו לילה עוד נוספו התפרעויותיהם הגסות של כמה פוחזים מבין הנספחים אל הלהקה, שהיו מעירים ומקנטרים זה את זה, ומציקים איש לרעהו בכל מיני מעשי משובה. בעלות בוקר המחרת, היו הכל מלינים בקול רם על ידידם הברון שהוליך אותם שולל ותיאר לפניהם תמונה שונה לחלוטין לגבי תנאי החיים המעותדים להם עם בואם. לתמהונם ולנחמתם, הופיע לפניהם בשעה מוקדמת למדי הרוזן עצמו, בלוית פמליה שלו, כדי לבחון את מצבם במו עיניו. חמתו בערה בו לשמע התלאות שפקדו אותם, והברון, שהיה צולע לידו כשהוא נתמך בידי משרתו, האשים את שר החצר, על הסרבנות החמורה שגילה למרות פקודות מפורשות, וכי מן הראוי, לדעת הברון, שיהא נידון על כך ברותחין.

מיד פקד הרוזן כי יוּתן לאורחים כל הדרוש למירב נוחיותם, וכי יבוצע הדבר עוד בנוכחותו. בינתים הגיעו למקום גם קצינים אחדים, שעד מהרה מצאו ענין בשחקניות. הרוזן ביקש שהלהקה כולה תוצג לפניו, ובשיחתו עמם פנה אל כל איש מהם בשמו, תיבל את דבריו בהלצות אחדות, ומיד היו הכל מתפעלים מרוחב לבו של הוד מעלתו. לבסוף הגיע גם תורו של וילהלם, עם מיניון שנצמדה אליו, להיראות לפני הרוזן. וילהלם התנצל בכל לשון של נימוס על החירות שנטל לו לבוא אל הטירה, ואילו הרוזן נהג בו כבאורח שציפה לו ממילא.

אחד האדונים, שעמד בסמוך לרוזן ונראה כקצין, אף כי לא היה לבוש מדים, נפנה לשיחה עם ידידנו. היה בו משהו שייחד אותו מכל השאר. עיני תכלת גדולות וקורנות מתחת למצח רם, שֵער בהיר, המתבדר אחורה, קומה בינונית – הכל העיד על אופי עז, מוצק והחלטי. שאלותיו היו קולעות, ונראה כבקי בכל ענין שדן בו.

וילהלם ביקש לשמוע על אודותיו מפי הברון, אך הלה לא הרבה לספר בשבחו. דרגתו דרגה של רב־סרן, והריהו בן חסותו של הנסיך, מטפל בעסקיו הסודיים ביותר ומוחזק בעיני הכל כיד ימינו, ויש יסוד לסברה שאינו אלא בנו הבלתי־חוקי. הוא עשה בשליחויות שונות בצרפת, באנגליה, באיטליה, הצטיין בכל מקום, דבר שנטע יוהרה בלבו; הריהו מתאמר לדעת את הספרות הגרמנית על בוריה, ומרשה לעצמו לטפול עליה כל מיני הלצות תפלות. הוא, הברון, נמנע מכל שיחה אתו, ולדעתו ייטיב גם וילהלם לעשות אם לא יתקרב אליו קרבה יתרה, כיון שבסופו של דבר אין איש יוצא נקי מלפניו. מכוּנה הוא בשם יַארנוֹ, אלא שאין איש יודע מה טיבו של שם זה.

וילהלם לא השיב דבר, כיון שלמרות הארשת הקרה והדוחה במידת־מה שנתלוותה להופעת הזר, חש כלפיו אהדת מסוימת.

עתה הוקצו לחברי הלהקה חדרים בטירה. מלינה התרה בכולם בלשון חמורה שיתנהגו כראוי, שהנשים תתגוררנה בנפרד, ושכל מעיניהם יהיו נתונים מעתה למילוי תפקידיהם האמנותיים בלבד. על דלתות חדריהם הדביק הוראות ותקנות שהיו מפורטות לסעיפים ולסעיפי סעיפים. על כל עבירה הוטל קנס כספי שיימסר לקוּפה המשותפת.

הוראות אלו לא נתקיימו כהלכתן. קצינים צעירים היו באים ויוצאים, משתעים עם השחקניות בלא להקפיד על כל כללי ההגינות דוקא, משַׁטים בשחקנים, והמערך המשטרתי בזעיר־אנפין נמוג עוד בטרם היכה שרשים. רודפים היו זה אחר זה על פני החדרים. מתחפשים בכל מיני תחפושות, ומשחקים במחבואים. מלינה יצא מכליו לחלוטין לנוכח מעשי המשובה וביקש תחילה להחמיר בדין, אולם כיון שעד מהרה נקרא על ידי הרוזן ללכת אל המקום המיועד להצגה, הוסיפו הדברים להתדרדר מאליהם. האדונים הצעירים היו ממציאים תעלולי הבל חדשים לבקרים, והשחקנים שבאו לעזרתם היו מוסיפים על תפלותם נופך משלהם; הטירה הישנה כולה נראתה כמו נכבשה בידי מחנה של מלאכי חבלה, ולא היה קץ להשתוללות אלא משבאה שעת סעודה.

הרוזן הוליך את מלינה אל אולם גדול, שאמנם היה חלק מהטירה הישנה, אלא שיציע אחד קשר אותו גם אל הטירה החדשה, וניתן לערוך בו הופעת תיאטרון קטנה בצורה מכובדת למדי. השר אשר על הבית, שהיה נבון דבר, הסביר להם כיצד יש בדעתו להתקין את כל הדרוש.

עתה התחילה העבודה בחיפזון רב. הבמה הוקמה וקושטה, ומיד הותקנו עליה התפאורות שנמצאו מתאימות מבין חבילות המלתחה של הלהקה; כל השאר הוכן בעזרתם של אוּמנים אחדים מבין אנשי הרוזן. וילהלם נתן גם הוא את ידו, עזר בקביעת הפרספקטיבה ובמתיחת הקלעים, ושקד על כך שיהא הכל כתיקנו. הרוזן היה מבקרם לעתים תכופות, וההכנות השביעו את רצונו. כפעם בפעם הורה להם כיצד להתגבר על קשיים שנתקלו בהם, וגילה ידיעות מופלגות בכל מלאכה שהיו צריכים לה.

עתה היו החזרות בעיצומן. המקום והזמן שהועמדו לרשותם היו מספיקים לצרכיהם, לו אך לא הפריעו להם הזרים הרבים שהיו נוכחים תמיד באולם, שכן יום יום הגיעו אורחים חדשים, וכולם ביקשו לחזות בלהקה במו עיניהם.

פרק חמישי    🔗

ימים אחדים שעשע הברון את נפש וילהלם בתקוה שעוד יציג אותו לפני הרוזנת בראיון אישי נפרד. – “סיפרתי לגבירה דגולה זו”, אמר, “כה רבות על יצירותיך עשירות הרוח ומלאות הרגש, עד כי קצרה רוחה לשוחח אתך ולשמוע אותך קורא מיצירותיך. היֵה, איפוא, נכון להיענות לרמיזה ראשונה מצדה, שכן בבוקר הפנוי הראשון תיקרא בודאי לבוא לפניה”. כן ציין באזניו איזה מחזה ממחזותיו כדאי לו, לדעתו, לקרוא לפניה תחילה, שכן עשוי הוא בלי ספק להרים את קרנו בעיניה. לדבריו, הביעה הגבירה את צערה הרב על שנקלע לכאן דוקא בימים אלה של אי־סדרים, ועל שנגזר עליו להתיסר עם כל הלהקה בטירה הישנה.

בשקדנות מרובה התחיל, איפוא, וילהלם להכין את המחזה, שבאמצעותו הוא עשוי לפלס את דרכו אל העולם הגדול. “עד עתה”, אמר לנפשו, “עבדת בצנעה למען עצמך בלבד, ואך ידידים מעטים הוקירו את יצירתך; זמן רב נואשת כליל מכשרונותיך, וגם היום עדיין רבים היסוסיך אם אמנם עלית על הדרך הנכונה, ואם אמנם רב כשרונך לתיאטרון כמידת חיבתך לו. עתה, באזניהם של שופטים מנוסים כמו אלה, פנים אל פנים בחדר אחד, בלא להותיר כל מקום לאשליות, מסוכן הנסיון רב יתר. עם זאת אין את נפשי לסגת, ורוצה אני לקוות כי אנחל הצלחה גם הפעם, כפי שהצלחתי בעבר, וכי אף ארחיב את סיכויי בעתיד”.

הוא סקר, איפוא, מחדש אחדות מיצירותיו, עיין בהן בתשומת לב מרובה, תיקן פה ושם, וקרא אותן לעצמו בקול רם ובהטעמה, כדי לשכלל את אופן ביטויו והיגויו. לבסוף בחר ביצירות שנראו לו כמתאימות ביותר להרבות את כבודו, ושהיו שגורות יפה על פיו. כאשר נקרא בוקר אחד לבוא אל הרוזנת כבר היו יצירות אלו טמונות בכיסו.

הברון הבטיח לו כי רק ידידה טובה אחת תהיה אתה בחדר. בהיכנסו אל החדר, באה לקראתו הברונית לבית ק… וקידמה את פניו בחביבות רבה. היא הביעה שמחה על היכרותה עמו, ומיד הציגה אותו לפני הרוזנת, שעה שהסַפָּר היה עושה את תסרוקתה. היא קידמה את פניו במלים חמות ובמבטים מפיקי ידידות, ואולם, למגינת לבו ראה למרגלות כסאה את פילינה, שהיתה כורעת על ברכיה ומשתעשעת להנאתה בכל מיני מעשי סרק. – “נערת החמודות”, אמרה הברונית, “שרה לפנינו משיריה. סיימי נא את הזמר שהתחלת בו, לבל ייגרע ממנו דבר”.

וילהלם הקשיב לשירתה באורך רוח, ובלבו קיווה שהסַפָּר יסתלק מזה לפני שיתבקש להתחיל בקריאה. בינתים נמזג לו ספל שוקודלה, והברונית הושיטה לו במו ידיה את העוגיות. עם זאת לא ערבה לו ארוחת הבוקר, שכן משתוקק היה בכל נפשו לקרוא משהו משלו באזני הרוזנת היפה, כדי לקנות את תשומת לבה ואת הערכתה. גם פילינה, שלא הצטיינה לטובה כמאזינה לקריאותיו עד כה, עמדה למפגע בדרכו. בכליון עינים היה מסתכל בידיו של הספר, וציפיָתו לסיום מעשה התסרוקת גברה מרגע לרגע.

תוך כדי כך נכנס הרוזן. הוא סיפר על האורחים העומדים לבוא במשך היום, על סדר היום הצפוי, ועל שאר עסקי הבית. לאחר צאתוֹ ביקשו קצינים אחדים רשות מן הרוזנת לברכה לשלום, כיון שחייבים הם לרכוב לדרכם עוד לפני הסעודה. בינתים סיים המשרת את מלאכתו, והיא ביקשה להכניס את האדונים פנימה.

כל אותה שעה היתה הברונית טורחת להעסיק את ידידנו, ומקדישה לו תשומת לב מרובה; וילהלם נענה לה ביראת כבוד, אם גם מתוך קורטוב של פיזור דעת. כפעם בפעם ממשש היה את כתב היד שבכיסו, וכל רגע היה מצפה למוֹעד המיוּחל. כמעט שפקעה סבלנותו כאשר הוכנס פנימה סוחר של סדקית, והלה פתח את תיקיו, צרורותיו ותיבותיו בזה אחר זה ללא רחמים, ועל כל סוג של סחורה היה ממליץ באותה נימה תובענית המיוחדת לתגרנים שכמותו.

מספר הנוכחים הלך ורב. הברונית ניגשה אל הרוזנת, ובעודה שולחת מבטה אל וילהלם, היתה מתלחשת עמה. הוא שם את לבו לכך, אך פשר הדבר נתחוור לו רק לאחר שעה ארוכה של ציפיה והמתנת שוא, בשובו אל מעונו. בכיס מעילו מצא נרתיק אנגלי יפה, שהברונית השכילה לתקעוֹ שם באין רואה, ועד מהרה בא למעונו גם הנער הכושי של הרוזנת, שמסר לידיו מקטורן רקום רקמה נאה, בלא להגיד בבירור מי נתָנוֹ לו.

פרק שישי    🔗

רגשות מעורבים של תרעומת והכרת תודה העכירו עליו את שארית יומו, ורק בערוב היום נמצא לו ענין אחר לענות בו. מלינה בא וסיפר לו שהרוזן מבקש להציג מערכון לכבוד הנסיך ביום בואו. בכוונתו לגלם את מידותיו התרוּמיות של גיבור זה, אוהב האדם, בדמויות אנוֹש. מידות אלו אמורות, לפי תכניתו, להופיע על הבמה יחדו, לספר בשבחו של הנסיך, ולבסוף לעטור את הפרוטומה שלו בזרי פרחים ובעלי דפנה. אותה שעה אמורים שמו וכתר נסיכותו להתנוסס באור יקרוֹת על גבי פרגוד מוּאר מאחור. הרוזן הטיל עליו לדאוג לחיבור חרוזי השיר ולכל פרטי הבימוי, ומלינה הביע את תקוותו שוילהלם יבוא בחפץ לב לעזרתו, שהרי אין דבר קל מזה בשבילו.

“הא כיצד!” קרא וילהלם במורת רוח, “כלום אין בידנו אלא דיוקנאוֹת, אותיות מאירות ודמויות אליגוריות כדי לפאר בהם שר ונסיך, שעה שלדעתי זכאי הוא לכבוד ממין אחר לגמרי? כיצד אפשר שאדם בר־דעת יהיה מתכבד בהצגת דיוקנו לראווה, ובהופעת שמו באותיות מתנצנצות על גבי נייר מדוהן! חושש אני מאד שמא לא תשמשנה דמויות אליגוריות אלו אלא כנושא לפירושים דו־משמעיים ולהלצות, בפרט כאשר תלבשנה בגדים מן המלתחה שלנו. אם יש בדעתך אתה להציג מערכון שכזה, או לדאוג להצגתו, לא אוכל למנוע בעדך. אך אנא, חוס עלי ואל תערב אותי בדבר”.

מלינה התנצל לפניו ואמר שכבוד הרוזן לא הציע לו אלא הצעה כללית, ואילו כל השאר מסור בידינו, שנהא מתכננים את ההופעה כראות עינינו. “בחפץ לב”, אמר וילהלם, “נכון אני לעשות כל דבר שיגרם קורת רוח לאציל הנכבד, וטרם מוּנָה למוּזה שלי תפקיד נעים יותר מתינוי שבחיו של נסיך זה, שאין ערוך לכבוד המגיע לו. אפילו לשוני מגומגמת בפי, לא אסרב להשקיע מחשבה, אולי יעלה בידי להפעיל את הלהקה הקטנה שלנו באורח שישאיר לפחות רושם־מה על קהל הצופים”.

מכאן ואילך יִחֵד וילהלם את מחשבותיו לענין זה, ושקד עליו בכל מאודו. בטרם נרדם, כבר היה כמעט הכל ערוך במוחו, ולמחרת בבוקר השכם היתה התכנית מוכנה, הסצינות מוּתווֹת כסדרן, ואפילו הספיק לחרוז ולהעלות על הנייר כמה מן הקטעים והשירים העיקריים.

בעוד בוקר מיהר וילהלם להיפגש עם הברון כדי לברר אתו בעיות אחדות, והציע לפניו את תכניתו. זו מצאה חן בעיניו עד למאד, אלא שמופתע היה במידת־מה, שכן רק בערב שעבר שמע מפי הרוזן תכנית שונה לחלוטין להצגה זו, האמורה להיכתב בחרוזים בהתאם להנחיותיו.

“אינני סבור”, השיב וילהלם, “שכבוד הרוזן אמנם נתכוון לכך שהמערכון ייכתב בדיוק כפי שתיאר אותו לפני מלינה; אם איני טועה, לא ביקש אלא לתת רמז בידנו כדי להעלותנו על הדרך הנכונה. מדרך העולם שהפטרון, היודע אמנות מהי, מציג לפני האמן את מבוקשו, ומניח את צורת הביצוע בידיו”.

“לאו דוקא”, אמר הברון, “כבוד הרוזן בטוח בכך שההופעה תבוצע בהתאם להוראותיו, ולא בשום דרך אחרת. הצעתך דומה, אמנם, דמיון־מה לרעיונו שלו, אך אם יש ברצוננו להשיג את אישורה ולהסיט את הרוזן מכוונתו המקורית, עלינו להסתייע בהשפעתן של הגבירות. הברונית מצטיינת במיוחד בביצוע מעשים כגון אלה, ועתה הכל תלוי בכך אם תמצא תכניתך חן בעיניה עד כדי כך שתיטול את הדבר על עצמה; אם אמנם כן יהיה, ההצלחה מובטחת”.

“זקוקים אנו לעזרת הגבירות”, אמר וילהלם, “גם בלאו הכי, כיון שהלהקה והמלתחה שלנו לא תַּסְפֵּקנה, ככל הנראה, לביצוע התכנית. כן הבאתי בחשבון את השתתפותם של כמה ילדים נחמדים, כגון ילדיהם של החדרן ושר החצר, שראיתים מתרוצצים פה בחדרי הבית”.

הוא ביקש, איפוא, מן הברון להביא את תכניתו לידיעתן של הגבירות. הלה חזר עד מהרה ומסר לו על רצונן לשוחח עמו פנים אל פנים. הפגישה תיערך עוד באותו יום עם ערב, שעה שהאדונים יֵשבו לשחק, שכן משחקם עשוי להיות הפעם רציני יותר מן הרגיל בשל בואו של גנרל פלוני; אז תסתלקנה הגבירות לחדרן באמתלה של עייפות, וּוילהלם יובא לשם דרך מדרגות סתר, ויוכל להסביר את הצעתו בלא הפרעות. חשאיות זו עשויה, לדברי הברון, לשַוות קסם כפול להרפתקה. הראיון, שנערך בהסתר ובמנוגד לרצונו של הרוזן, היה במיוחד לטעמה של הברונית, והיא שמחה עליו ממש כילדה קטנה.

עם ערב, בשעה היעודה, לוּקח וילהלם והועלה בחשאי למעלה. האופן שבו קיבלה הברונית את פניו בחדר הקטן, העלה בזכרונו לרגע קט תקופות של אושר משכבר. היא הוליכה אותו אל חדרה של הרוזנת, ועתה התחילו השאלות והחקירות. הוא גולל את תכניתו לפניהן בלהט רב, ולא ייפלא שהגבירות נתפסו לה. ירשו נא לנו גם קוראינו להעלות בזה את עיקרי התכנית בקצרה.

ההצגה אמורה להיפתח במחול של ילדים בנוף כפרי, מחול שייערך על פי המשחק הנודע שבו חייב האחד לרוץ סביב סביב ולתפוס את מקום משנהו; אחר כך ימשיכו הילדים במעשי משובה אחרים, ולבסוף ישירו שיר עליז תוך כדי מחול מחנים חוזר ונשנה. עתה אמורים לעלות על הבמה המנגן בנבל עם מיניון, אשר יעוררו סקרנות בלב הבריות, וכמה מאנשי הכפר יגשו אליהם; הזקן ישיר שירים אחדים בשבח השלום, השלווה והנחת, ואחר כך תרקוד מיניון את הריקוד שבין הביצים.

מִשַׁלווה תמימה זו תעקור אותם מוסיקה קרבית. פלוגת חיילים תתנפל על החבורה. הגברים יהיו מתגוֹננים ומוּכרעים, הנערות – נסוֹת ונתפסות. לפי גודל המהומה יתקבל הרושם כאילו עומד הכל להתדרדר לאבדון, אלא שבאותו רגע יופיע אדם, שזהותו עדיין לא נקבע על ידי המחבר, ויודיע שהמצביא קרֵב ובא. עם הודעה זו יבוא השקט על כּנוֹ. כאן תזכינה סגולותיו של המצביא לתיאור נלהב, החרב השלופה תשוב לנדנה, וגבול יושם לכל מעשה אלימות והתנשאות. העם כולו יהא חוגג את נצחון המצביא הדגול.

התכנית הפיקה את רצונן של הגבירות, אלא שהן עמדו על כך שקטע אליגורי כלשהו ייכלל בתוך ההופעה, כדי להניח דעתו של הרוזן. הברון הציע שמפקדם של החיילים המתנפלים יהא מגלם את דמות המריבה והאלימות, ואילו לבסוף תופיע מינרווה, שתכבול אותו בשלשלאות, תכריז על בוא הגיבור ותספר תהילתו. הברונית קיבלה עליה לשכנע את הרוזן שתכניתו שלו אמנם יוצאת אל הפועל, ורק שינויים קלים חלים בה; עם זאת תבעה במפגיע שבסוף ההצגה תופיע הפרוטומה, וכן יופיעו השם וכתר הנסיכות על גבי הפרגוד המואר, שאם לא כן שום הידברות לא תועיל.

וילהלם, שכבר הוגה היה במלים הנעלות שישים בפי מינרווה בשבח גיבורו, ויתר בנקודה זו רק לאחר התנגדות ממושכת. עם זאת, נעמה לו מאד כפיה זו שנכפתה עליו. עיניה היפות של הרוזנת שנהגה בו חיבה, עשויות היו להניעו לוויתור גם על הטוב והיפה שברעיונותיו, לרבות שלמוּת הקומפוזיציה המיוחלת, ולרבות כל פרט שהוא, ויהי חשוב כאשר יהי, אפילו היה חוטא בכך למצפונו האמנותי. גם מצפונו האזרחי הועמד במבחן קשה, שכן בבואם לחלק את התפקידים בין השחקנים שישנם בעין, עמדו הגבירות בכל תוקף על כך שאף הוא עצמו יקח חלק בהצגה.

התפקיד של אֵל המלחמות האכזרי נפל בחלקו של לארטס. וילהלם נדרש לגלם את מנהיגם של אנשי הכפר, ובתפקיד זה היה עליו להשמיע מספר חרוזים נלבבים ושופעי רגש. לאחר סירוב ממושך נאלץ לבסוף לקבל את הדין; טענותיו נסתתמו לחלוטין אל מול הטענות של הברונית שבלאו הכי אין הבמה שבטירה נחשבת אלא כתיאטרון פרטי, ושאף היא עצמה היתה משתתפת ברצון בהצגה, אילו אך נמצאו התנאים כשרים לכך. או אז נפרדו הגבירות מעל ידידנו בלבביות רבה. הברונית הביעה את רגשי הערצתה כלפיו, ליוותה אותו עד למדרגות הסתר ולחצה את ידו בברכת ליל מנוחה.

פרק שביעי    🔗

ההתענינות הכֵּנה שגילו הנשים בהצעתו של וילהלם, עודדה את נפשו. מתוך שהיה צריך להמחיש את תכניתו לפניהן, ממילא קרמה זו עור וגידים לפני עיני רוחו. עתה כבר היתה מגובשת כולה בדמיונו, והוא הקדיש את רובו של הלילה ואת בוקר המחרת לחיבורם המדוקדק של השירים ושל חרוזי הדו־שיח.

כבר היה קרוב לסיום, כאשר נקרא אל הטירה החדשה; שם נאמר לו כי האדונים, שהיו סועדים אותה שעה את ארוחת הבוקר, מבקשים לדבר עמו. בהיכנסו אל הטרקלין, קמה הברונית גם הפעם ראשונה לקראתו, ובהעמידה פנים כאילו מברכת היא אותו בברכת בוקר טוב, לחשה לו: “אל תספר מאומה על המחזה שלך, אלא ככל שתישאל”.

“נאמר לי”, קרא אליו הרוזן, “כי שוקד אתה על הכנת מערכון הפתיחה שלי, שאני מבקש להציגו לכבוד הנסיך. הריני מקבל את הצעתך להעלות בו את דמותה של מינרווה, ושוקל בדעתי בעוד עת כיצד להלביש אֵלה זו, לבל נחטא כלפי המקובל. לשם כך ביקשתי להביא מספריָתי את כל הספרים שבהם מצויה תמונתה”.

ברגע זה היו משרתים אחדים מכניסים אל הטרקלין סלים ענקיים, גדושי ספרים מכל גודל שהוא.

ספרו של מוֹנפוֹקוֹן¹¹, קובצי העתיקות של ציורי פסלים, תכשיטים ומטבעות, וכתבים מיתולוגיים שונים נפתחו בזה אחר זה, והדמויות של מינרווה הושוו זו לזו. אך גם בכך לא אמרו די! זכרונו המצוין של הרוזן העלה לנגד עיניו את כל המינרווֹת העשויות להימצא בתחריטי שערים, בעיטורי אותיות וכיוצא באלה. עוד ספרים רבים הובאו, איפוא, מן הספריה, עד שבסופו של דבר היה הרוזן ישוב בתוך ערימה של ספרים. לאחרונה, משלא עלתה עוד שום מינרווה על לבו, צחק ואמר: “נכון אני להתערב שאין עוד שום מינרווה בכל הספריה, ואפשר שזו הפעם הראשונה שבית עקד הספרים מתרוקן כליל מתמונת אֵלָתוֹ פטרוניתו”.

כל הנוכחים נהנו לשמע רעיון משעשע זה, ועל הכל עלתה צהלתו של יארנו, שהיה דוחק ברוזן להוסיף ולהזמין עוד ועוד ספרים מן הספריה.

“ועתה”, אמר הרוזן בפנותו אל וילהלם, “עיקרה של שאלה, לאיזו אֵלה אתה מתכוון? מינרווה או פַּלַס? אֵלת המלחמה או אֵלת האמנויות?”

“שמא מוטב, הוד מעלתך”, השיב וילהלם, “שלא נבהיר את דעתנו בענין זה, ובעקבות כפל דמותה במיתולוגיה, נשַווה לה גם אנו משמעות כפולה? אין היא מבשרת בואו של לוחם, אלא כדי להשרות שלווה על העם; משבחת היא את הגיבור בכך שהיא מרוממת את אנושיותו, ומדבירה את האלימות כדי להשיב לעם את השלום והמרגוע”.

הברונית, שחששה מהמשך דברי וילהלם, שמא יסגירו את תכניתו, מיהרה להכניס פנימה את החייט הפרטי של הרוזנת, למען יחַווה את דעתו כיצד ניתן להתקין כראוי מלבוש עתיק כגון זה. אוּמן החייטים, שהיה מנוסה בתפירת תחפושות, פתר את הבעיה על נקלה; כיון שתפקיד הבתולה השמימית נמסר לגברת מלינה, למרות הריונה הבולט לעין, הוטל עליו להכין את המלבוש על פי מידותיה; והרוזנת הורתה לחדרניותיה, אף שלא ברצון, אילו בגדים מתוך המלתחה ניתנים לגזירה לתכלית זו.

הברונית שבה והוליכה את וילהלם הצידה, כדי לספר לו על הצלחותיה גם בכל שאר הענינים. מדי לאחר מכן שלחה את המוסיקאי, שהיה המנצח על התזמורת הביתית של הרוזן, למען יכין את המנגינות הדרושות, קצתן ילחין בעצמו וקצתן יבחר מתוך האוצר שיש בידיו. עתה הוסרו כל המכשולים, והרוזן לא הוסיף עוד לשאול על ההצגה, אלא עסוק היה בעיקר בהכנת הפרגוד השקוף, האמור להפתיע את הצופים בסוף המערכון. ואמנם, כשרון ההמצאה של הרוזן וכשרון הבינוי של אופה העוגות שלו, הפיקו מלאכת מחשבת נאה למדי, שהרי במסעותיו הרבים נכח הרוזן בעצרות חג מפוארות ביותר מסוג זה, ובדרכו הביתה הביא עמו תחריטים וציורים לכל ענין וענין. לא ייפלא שכל הדרוש תוּכנן בטוב טעם.

בינתים סיים וילהלם את כתיבת המחזה, מסר לכל שחקן את תפקידו, ונטל לעצמו את תפקידו שלו. המוסיקאי, שהיה בקי גם באמנות המחול, הכין את מחול הבַּלֶט, וכך התנהל הכל למישרים.

מכשול בלתי־צפוי אחד נתגלה בדרך הביצוע, שהשאיר חלל ריק בתכניתו של וילהלם. בטוח היה במיניון שתעשה רושם רב כאשר תופיע בריקוד שבין הביצים, ומה הופתע כאשר אמרה לו הנערה, באורח דיבורה היבש, כי מסרבת היא לרקוד, וכי, בהיוֹתה שייכת לו, לא תעלה עוד על הבמה לעולם. הוא ניסה להזיז אותה מדעתה בכל דרך של שכנוע, ולא הרפה ממנה אלא לאחר שפרצה בבכי. היא נפלה לרגליו וקראה: “אבי היקר! אל נא תשתתף גם אתה בהצגה זו!” וילהלם לא שם לבו לדבריה אלה, והיה שוקל בדעתו כיצד יוכל לשַוות תוספת ענין להצגה בדרך אחרת.

פילינה, שהיתה אמורה להופיע כאחת מבנות הכפר, לשיר את חרוזי הסולו ולהנחות את שירת המקהלה בעת ריקוד הרונדו, היתה שמחה וצוהלת על אשר עלה בחלקה. גם כל שאר הנסיבות סיפקו את מיטב מאווייה; היא התגוררה בחדר לחוד; היתה מבלה את רוב זמנה בקרבת הרוזנת ומשעשעת את לבה בכל מיני מהתלות, שהיו מזַכּוֹת אותה מדי יום במתנה כלשהי. לקראת ההצגה נתפרה שמלה גם בשבילה. מתוך קרבתה המתמדת אל הגבירות, ומהיותה סתגלנית וחקיינית מטבעה, למדה חיש קל את הליכותיהן ככל הדרוש לה, ועד מהרה סיגלה לה נימוסים נאים ודרך ארץ. מסירותו של שר האורוות אליה, לא זו בלבד שלא פחתה, אלא אף גברה, ומכיון שגם הקצינים היו נטפלים אליה בלא להרפות, היתה חשה עצמה כדג במים; עם זאת עלה על דעתה שכדאי לה הפעם להעמיד פנים של בחורה צנועה, ואמנם השכילה לשַוות לעצמה מראית מכובדת למדי. צלולת שכל וחדת עין שכמותה, הספיקו לה שמונה ימים כדי להכיר את נקודות התורפה של כל בני הבית, ואילו היתה מסוגלת להתמיד בחתירתה לתכלית כלשהי, יכולה היתה על נקלה למצוא את אושרה. אפס, גם עתה לא ניצלה את סגולותיה, אלא כדי לשעשע את לבה, להפוך כל יום לחג, ולהחציף פנים כל אימת ששום סכנה לא היתה כרוכה בדבר.

התפקידים נלמדו בעל־פה, וכבר נקבע מועד החזרה הכללית. הרוזן ביקש להיות נוֹכֵחַ, ורעיתו התחילה חוששת כיצד תתקבל ההצגה על דעתו. הברונית הזמינה אליה את וילהלם בחשאי, אך ככל שקרבה השעה, רבתה המבוכה; שהרי, בעצם, לא נשאר בהצגה כמעט מאומה מרעיונותיו של הרוזן. יארנו, שנכנס אותה שעה החדרה, הוכנס בסוד הדברים. הענין שעשע את לבו מאד, ומיד הציע לגבירות את שירוּתיו הטובים. “יהא זה עסק ביש, גברת נעלה”, אמר, “אם לא תצליחו להיחלץ מזה; אולם, על כל צרה שלא תבוא, אהיה אני צופה מן המארב, נכון לבוא לעזרתכם בשעת הצורך”. הברונית אמרה לו כי, לאמיתו של דבר, כבר סיפרה לרוזן על כל חלקי ההצגה, אלא שעשתה זאת למקוטעים ובלא סדר, והריהו מוכן, איפוא, לכל פרט לחוד, אלא שסמוך ובטוח הוא כי גם הכל יחד חופף את רעיונותיו. “הערב”, אמרה, “אשב לצדו בשעת החזרה, ואנסה להסיח את דעתו. באתי בדברים גם עם אופה העוגות, שיתקין את התפאורה המיועדת לסוף ההופעה בצורה נאה ביותר, ועם זאת יחסיר ממנה דבר של מה־בכך”.

“ולואי שהיו לנו”, השיב יארנו, “בחצר שאני מצוי בה, ידידים חכמים ופעלתנים כמוך. אך אם בכל זאת לא תעמוד לך חכמתך הערב, רמזי נא לי, ואני אמצא דרך כלשהי כדי להוציא את הרוזן משם, ולא אניח לו לשוב אלא עם הופעתה של מינרווה, שתזכה עד מהרה לתגבורת בצורת מתקן התאורה. זה ימים אחדים יש עמי ידיעות בשבילו על אודות דוֹדָנוֹ, ומסיבות שונות דחיתי את מסירתן עד כה. גם דבר זה יסייע להסיח את דעתו, אף שלא ינעם לו ביותר כשלעצמו”.

עיסוקים שונים מנעו את נוכחות הרוזן בתחילת החזרה; לאחר שהגיע, השתעתה עמו הברונית. עזרתו של יארנו לא נדרשה כלל, שכן היה הרוזן עסוק למעלה ראש בהצעת שיפורים ותיקונים ובנתינת הוראות מפורטות לענינים שונים, עד שהמסגרת הכללית נשכחה מלבו לחלוטין, ומכיון שלבסוף דקלמה גברת מלינה בהתאם לתכניתו וכפי טעמו, ומתקן התאורה עשה את הרושם הדרוש, בא הרוזן על סיפוקו המלא. רק לאחר שנסתיים הכל והחלה ההצגה הראשית, נצנצה בלבו ההכרה כי לא הרי המערכון שהוצג כהרי ההצעה שהציע. מיד רמזה הברונית ליארנו, והלה נחלץ לעזרה. הערב חלף עבר; הידיעה כי אכן הנסיך בוא יבוא, נתאשרה; אנשים היו יוצאים ובאים; קצתם יצאו רכובים על סוסיהם לחזות בחיל החלוץ המקים את מחנהו בקרבת מקום; הבית נתמלא המולה, והתכונה רבתה והלכה. לשחקנים שלנו, שמלכתחילה לא זכו לטיפול הדרוש מידי המשרתים הסרבנים, לא הוקדשה עתה כל תשומת לב, ולא נותר להם אלא להסתופף בטירה הישנה ולבלות את זמנם באימונים ובציפיה.

פרק שמיני    🔗

לבסוף הגיע הנסיך; חבורת האלופים, קציני המטה ושאר הנלווים אליהם, שהגיעו עמו, וכן האזרחים הרבים שבאו, קצתם לביקור, קצתם בעניני עסקים, הפכו את הטירה לכעין כוורת בעונת ההתנחלות. הכל היו נדחקים לשחר את פניו של השר הדגול, והיו מתפעלים מנדיבות לבו ומחוסר התנשאותו, ומגלים הערצתם אליו כאל מצביא, גיבור ושוע כאחד.

על פי פקודת הרוזן חייבים היו כל אנשי הטירה לעמוד איש איש על משמרתו בעת בואו של השליט. על השחקנים הוטל להסתגר במעונותיהם, כיון שהחגיגות המעותדות לכבוד הנסיך אמורות היו להפתיעוֹ. ואכן, כאשר לוּקח עם ערב אל האולם הגדול, שהיה מואר יפה ומקושט בשטיחים רקומים מן המאה שחלפה, לא ציפה כלל לחזות בהצגה, על אחת כמה וכמה לא במערכון פתיחה המיועד לפאר את שמו. הכל התנהל למישרים, ולאחר תום ההופעה נקראה הלהקה להתיצב לפני הנסיך, אשר מצא מסילות ללבו של כל אחד ואחד, אם באמצעות שאלה רוחשת ידידות, ואם במלות חיבה כלשהן. וילהלם, כמחבר המחזה, הוזמן אליו בנפרד, ואף הוא קיבל את מנת שבחיו מפיו.

מקץ ימים אחדים לא דוּבּר עוד במערכון כלל, והוא נשכח מלב כאילו לא הוצג מעולם; רק יארנו הזכיר אותו אגב שיחה עם וילהלם, ושיבחוֹ בדברים של טעם, אלא שהוסיף עם זאת: “מה צר כי ריקים האגוזים שאתה משחק בהם, והאגוזים שלמענם אתה טורח”. במשך כמה וכמה ימים נשאר משפט זה תקוע במוחו של וילהלם, בלא לדעת כיצד לפרשוֹ, ומה המסקנות שיש להסיק ממנו.

בינתים שיחקה הלהקה ערב ערב כמיטב יכולתה, ועשתה כל אשר היה לאֵל ידה למשוך את תשומת לב הצופים. תשואות, שלא היו ראויים להן, עודדו את רוחם והפיחו השליה בלבם כי אין הקהל הרב נדחק אל הטירה הישנה אלא בגללם, כי הופעותיהם הן המושכות את המוני האורחים, כביכול הם הם המרכז, שסביבו ולמענו נע וסובב הכל.

וילהלם לבדו חש, למגינת לבו, בהיפוכו של דבר. אמנם, בהופעות הראשונות ישב הנסיך במקומו מן ההתחלה ועד הסוף כדי לצאת ידי חובת הטקס, אלא שמעט מעט התחיל להסתלק משם בתירוצים מתירוצים שונים. דוקא אלה שוילהלם חשָׁבָם, על פי שיחותיו אתם, לנבוני טעם, ובראש כולם – יארנו, היו מציצים אל אולם התיאטרון לרגעים מועטים בלבד; על פי רוב יושבים היו בחדר הקדמי, משחקים או משוחחים, בעניני עסקים ככל הנראה.

היטב חרה הדבר לוילהלם, שלמרות מאמציו הממושכים לא זכה בהוקרה שאליה יחל. בבחירת המחזות, בהעתקת התפקידים, בחזרות המרובות, ובכל דבר ודבר היה מסייע בידי מלינה ברוב שקידה; בסתר לבו הכיר מלינה במגבלות עצמו, ובסופו של דבר הניח לוילהלם לנהוג בכל לפי שיקול דעתו. גם את התפקידים שנטל עליו לשחק בעצמו היה וילהלם משנן שנן היטב, והיה מבצע אותם במלוא הלהט והמסירות כמיטב יכולתו, וכמידת ההכשרה המעטה שהספיק לקנות לו בכוחות עצמו.

הברון, שהוסיף לגלות ענין בלהקה, היה זה שחיזק את השחקנים בהשלייתם, כי אמנם מצליחים הם בהופעותיהם הצלחה בלתי רגילה, וכי במיוחד הצליחו כאשר ביצעו את מחזהו שלו; מיצר היה אך על כך שלבו של הנסיך הולך שבי אחר התיאטרון הצרפתי, ואילו מקצת אנשיו, וביחוד יארנו, מעדיפים ברוב התלהבות את מפלצי התיאטרון האנגלי דוקא.

הגם שמבחינה אמנותית לא זכו השחקנים שלנו להערכה ולהוקרה כפי שציפו, הנה לא נותרו הצופים והצופות שוי נפש לגביהם מבחינה אישית. כבר סיפרנו לעיל על השחקניות, שכבשו את תשומת לבם של הקצינים הצעירים מן הימים הראשונים. בהמשך הזמן נחלו הצלחות נוספות והגיעו לכיבושים חשובים יותר, אולם אנו מעדיפים לעבור על כך בשתיקה. נסַפֵּר אך זאת, שהרוזנת מצאה ענין יותר ויותר בוילהלם, ואף בלבו התחילה צומחת נהיה טמירה אליה. כל אימת שהופיע על הבמה, לא יכלה לגרוע עין ממנו, ועד מהרה נראה כמכוון את משחקו ודבריו אליה בלבד. הסתכלותם זה בפני זה כשלעצמה היסבה להם עונג לבלי הכיל, ומתמכרים היו לכך בכל תום לבם, בלא לטפח תקוות ממשיות יותר בנפשם, ובלא להרהר כלל בתוצאות.

בדומה לחילות אויבים החונים משני עברי הנחל המפריד ביניהם, שמשמרותיהם מנהלות שיחה זו עם זו בלא כל התחשבות עם המלחמה הנטושה בין שני הצדדים, כן היו הרוזנת וּוילהלם מחליפים ביניהם מבטים רבי־משמעות מעל לתהום הפעורה של הבדלי המוצא והמעמד, בלא שהיו חוששים ללכת אחר שגיון לבם, איש איש בעֶברו.

ואילו הברונית מצאה לה בינתים את לארטס, שקנה את לבה בערנותו ובחיוניותו, ואשר למרות היותו שונא נשים מושבע, לא הדיר עצמו מהרפתקה חולפת. זאת הפעם אף עלול היה, שלא ברצונו, להילכד כליל בקסמה הכובש של הברונית, אילולא היה הברון עושה לו שרות טוב, או שרות רע – אם רצונכם בכך, ומקנה לו יתר דעת לגבי מזגה של אותה גבירה.

באחת הפעמים, כאשר שיבח לארטס את הברונית בקול רם, ורוֹמם אותה מעל כל בנות מינה, הגיב על כך הברון דרך היתול: “כבר רואות עיני להיכן מתגלגלים הדברים. ידידתנו הנלבבה השיגה שוב דייר לאורווֹתיה”. דימוי מביש זה, שטמן בתוכו רמז ברור על אהבהביה המסוכנים של קירקי¹², חרה ללארטס עד מאד, וחרונו עלה על גדותיו כאשר הוסיף הברון להתעמר בו בלי רחמים:

"כל אורח נוטה לללון סבור שהוא הראשון הזוכה ליחס כזה של חיבה מצדה, אלא שטעות גמורה בידו, שהרי את כולנו הוליכה שולל אי פעם בדרך זו. איש איש, אם גבר, אם בחור ואם נער, חייב לשמש זמן־מה כעבדה הנרצע, הכרוך אחריה בעינים כלות.

“אכזבה קשה מנשוא מזומנת לאותו אורח, אשר אך זה נכנס אל גנה של הקוסמת, והוא שוגה באושרו, כשעדיין ברכות האביב המדומה אופפות אותו מכל עבר, והנה אזנו, הכרויה לשירת הזמיר, קולטת לפתע את קול חרחורו של גלגול אחד מקודמיו”.

כלימה מילאה את לבו של לארטס למשמע הצהרה זו, משנוכח כי שוב שיטתה בו יהירותו להיות חושב טובות על אשה כלשהי. מעתה זנח אותה כליל, התחבר אל שר האורוות, והיה מסייף אתו בשקידה ויוצא עמו לציד, ואילו בחזרות ובהופעות היה נוהג כאילו לא היו אלה אלא ענינים של מה בכך.

כפעם בפעם היו הרוזן והרוזנת מזמינים אליהם בשעות הבוקר אחדים מן הלהקה, שכן הכל התקנאו באושר שנפל בחלקה של פילינה בחינם. בעת שהיה הרוזן מתרחץ ומתלבש, היה נוהג להחזיק אצלו את חביבו הפדגוג, לעתים שעות על גבי שעות. מלתחת בגדיו של הלה הלכה ונתמלאה, ואף שעון יד וקופסת טבק להרחה ניתנו לו כמתנה.

גם הלהקה כולה הוזמנה לעתים אל האדונים רמי־המעלה, בשעות שלאחר הארוחה. השחקנים ראו בכך כבוד רב לעצמם, ולא שמו אל לבם כי באותה עת ממש הביאו הציידים והמשרתים גם סיעות של כלבים וסוסים לחצר הטירה, להציג לפני האדונים.

עצה טובה ניתנה לוילהלם, שיהא משבח לעת מצוא את המחזאי הצרפתי רסין, האהוב על הנסיך ביותר, שמתוך כך תרוֹם גם קרנוֹ שלו בעיניו. הוא מצא הזדמנות נוחה לכך באחת מאותן שעות של אחר הצהרים, כאשר הוזמן גם הוא עם השאר. משנשאל על ידי הנסיך אם שוקד הוא גם על קריאת כתביהם של המחזאים הצרפתים הגדולים, השיב בפה מלא: “כן!” הנסיך לא נתכוון כלל להמתין לתשובה מפורטת מצדו, וכבר ביקש לפנות מעמו אל מישהו אחר, ואולם וילהלם לא שת לבו לכך, ובלא להרפות מן הנסיך, כמעט חסם את דרכו והמשיך בדבריו. הריהו מוקיר מאד את התיאטרון הצרפתי, קורא מתוך התפעלות בכתבי האמנים הגדולים, והוא שמח במיוחד על כך שהוד מעלתו מעלה על נס את כשרונותיו יחידי הסגולה של אחד בשם רסין. “יכול אני לשער בנפשי”, הוסיף, “על שום מה יהיו אנשים רמי־מעלה מוקירים משורר היודע לתאר את נסיבות מעמדם הרם בצורה אמיתית וקולעת כל כך. קורניי גילם דמויות של אישים דגולים, אם רשאי אני להתבטא בדרך זו, ואילו רסין – אנשים רמי מעלה. כל אימת שאני קורא במחזותיו, ניצב לפני עיני רוחי המשורר, המסתופף בחצר מלכות מפוארת, חי במחיצתו של מלך גדול, מתהלך עם המוּרמים מֵעָם, וחודר אל צפונות האנושות, כפי שהן מתרקמות מאחורי הקלעים של שטיחי הקיר הרקומים לתפארה. בשעה שאני מעיין ב’בריטניקוס' שלו, או ב’בירוניקה' שלו, הריני מדמה בלבי כאילו אני עצמי חי באותה חצר, מעורה בגדולות כבקטנות שבחיי אותם אֵלים בני־תמותה, ומבעד עיניו של צרפתי אנין־רגש, הריני רואה מלכים שכל העם מסתכל אליהם מלמטה למעלה, שועים המעוררים קנאה בלב אלפים, והם ניצבים לפנַי כמות שהם, במגרעותיהם וביסוריהם. המעשה המסופר על אודות רסין, כי הצטער עד מוות משום שלוּאי הארבעה־עשר הסיר את חסדו ממנו ולא רצה עוד לראות פניו, משמש לי מפתח לכל יצירתו, שהרי לא ייתכן שמשורר מחונן כל כך, אשר חייו ומותו תלויים בחסד המלך, לא יהא כותב מחזות הראויים לשאת חן בעיני מלכים ונסיכים”.

יארנו קרב לגשת, תמֵהַּ למשמע דברי ידידנו; הנסיך שלא ענה מאומה, ואך ביטא את הסכמתו במבט עיניו, פנה הצדה, אלא שוילהלם, שעדיין לא למד לדעת כי אין זה מן הנימוס להכביר דברים במסיבות כגון אלו כדי לדלות את הנושא עד תומו, נכון היה בחפץ לב להוסיף ולדבר, ובלבד שיוכיח לנסיך כי לא בלי כושר הבחנה קרא את יצירות המשורר האהוב עליו, וכי אף ידע להפיק מהן תועלת.

“ויצירה של שקספיר”, שאל אותו יארנו במשכו אותו הצדה, “כלום קראת מימיך?”

“לא”, השיב לו וילהלם, “שכן מאז נתפרסמו יצירותיו בגרמניה, נתרחקתי מן התיאטרון. רק לאחרונה, ובאורח מקרה, שב וניעור בלבי שגיון נעורי משכבר, ושבתי לעסוק בו מחדש, ועדיין איני יודע אם לשמוח או להצטער על כך. גם מכל ששמעתי על אותן יצירות, לא נתעוררה סקרנותי להכיר מקרוב מפלצות מוזרות אלו, הנראות כחורגות מכל המתקבל על הדעת ומכל מידה ראויה”.

“אף על פי כן”, השיב הלה, “מיעץ אני לך לנסות ולקרוא; אין כל נזק בכך אם יראה אדם גם את היוצא דופן במו עיניו. נכון אני להשאיל לך כרכים אחדים, ומובטחני כי לא תמצא דרך טובה יותר לבלות את זמנך, מאשר להתפנות מכל עיסוקיך, להתבודד במעונך שבטירה הישנה, ולחזות בעולם מבעד לפנס קסם מופלא זה. הרי חוטא הנך לעצמך, בשַׁחתך את שעותיך על מאמצי שוא למען שַוות דמות אנוֹש לבני קופים אלה שבחברתך, כאילו מבקש היית להורות את אמנות המחול לכלבים. רק תנאי אחד לי אליך לגבי הספרים, שלא תשים לבך אל צורתם החיצונית; באשר לכל השאר, הריני סומך על טוב טעמך”.

הסוסים היו ממתינים לפני הדלת, ויארנו עם עוד פרשים אחדים רכבו לדרכם, לשעשע את נפשם בציד. עיני וילהלם ליווּהוּ בצער. בחפץ לב מוסיף היה לשוחח עוד רבות עם איש זה, שפתח לפניו רעיונות חדשים, הדרושים לו כל כך, הגם שלא עשה זאת באדיבות יתרה.

אדם העומד על סף ההתלבלבות של כוחותיו, כשרונותיו ומושגיו, יש שהוא מוצא עצמו נקלע למבוכה מסוימת; אותה שעה עשוי ידיד טוב לסייע בידו על נקלה. משל לנודד שפניו מועדות אל בית אכסניה, וכבר נמצא הוא בקרבתו, אלא שהוא מוֹעד ונופל אל מי הנהר המפריד בינו לבין מחוז חפצו; והיה אם יאחז בו מישהו באותו רגע ויעלהו אל החוף שבצד האכסניה, ויָצָא מן ההרפתקה בטבילה אחת בלבד, ואילו אם לא כן, אפילו ייחלץ בכוחות עצמו, יישאר בעברו השני של הנהר, ומשם עוד יצטרך לעשות דרך עקיפין ארוכה וקשה.

וילהלם כבר מנוסה היה דַיוֹ לדעת כי אין הדברים מתרחשים בעולם, בדרך כלל, כפי שדימה מראש. הנה חזה עתה מקרוב בחייהם כבדי המשמעות של אישים גדולים ומכובדים, והיה מלא השתוממות נוכח מראית החן הקלילה שידעו לשוות לעצמם. צבא רב במצעדו, גיבור רם המעלה העומד בראשו, מחנה עצום של לוחמים הנוטלים חלק במערכה, המוני מעריצים הצובאים על הפתח – כל המחזות האלה נתנו כנפים לדמיונו. שרוי בהלך רוח שכזה, התחיל לקרוא בספרים האמורים, ולא ייפלא כי נצנף עד מהרה בנחשוליו של הגאון הגדול, שסחפו אותו אל הים הרחב ללא גבול, עד אשר צלל בו כליל.

פרק תשיעי    🔗

ביחסו של הברון אל הלהקה חלו תמורות שונות במשך ימי שהותם בטירה. בתחילה היו שני הצדדים מרוצים זה מזה: הברון ראה לראשונה בחייו מחזה מפרי עטו מסור לידי שחקנים של ממש, ולא עוד לידי חובבים בלבד. כיון שציפה לחזות בביצוע ראוי לשמו, היה לבו טוב עליו. מגלה היה נדיבות לב, קונה תשורות קטנות בשביל השחקניות אצל כל רוכלי הסדקית שהגיעו לטירה, והללו לא מעטים היו; ואילו בשביל השחקנים היה משיג אי מזה בקבוקי שמפניה מן המובחר. מאידך גיסא היו חברי הלהקה עושים כל שבידם להצלחת מחזהו, וגם וילהלם לא חסך מאמצים לשנן מלה במלה את נאומיו הנמלצים של הגיבור הדגול, שתפקידו נפל בחלקו.

אולם מעט מעט נתגלעו חילוקי דיעות ביניהם. יחס האיפה ואיפה מצד הברון אל השחקנים הלך והתבלט מיום ליום, ומדרך הטבע שגרם לרוגז. כיון שהיה משבח רק את השחקנים החביבים עליו, עורר את קנאתם של האחרים, וזרע פירוד בתוך הלהקה. מלינה, שבלאו־הכי היה אובד עצות כל אימת שנתגלעה מחלוקת כלשהי, מצא עצמו חסר אונים לחלוטין. השחקנים המועדפים בעיני הברון לא ראו עצמם אסירי תודה על השבחים שחלַק להם, ואילו השחקנים המקופחים גילו את מורת רוחם בכל אשר יכלו, וכל אימת שהיה בחברתם היו מעכירים את רוחו, אף שתחילה הוחזק כפטרון מכובד ביותר בעיניהם. רבה היתה שמחתם לאידו למשמע שיר מסוים שהיכה גלים בטירה, ושמחברו לא נודע. עד לאותם ימים היו היחסים בין הברון לבין השחקנים משמשים נושא ללגלוג מעודן למדי בפי כל; טופלים היו עליו מעשיות ממעשיות שונות, ומוסיפים נופך לכל תקרית של מה בכך, כדי לשַוות לה אופי מבדר ומבדח יותר. לאחרונה רבו הלחישות כי קיימת, כביכול, קנאת סופרים בינו לבין אחדים מבין השחקנים, המתיַמרים גם הם למשוך בעט סופרים, ועל כך מספר השיר האמור, שזו לשונו:

דַּלְפוֹן כְּמוֹתִי, כְּבוֹד הַבָּרוֹן,

צָרָה עֵינִי בְּמַעֲמָדְךָ,

בְּקִרְבָתְךָ אֶל כֵּס שִׁלְטוֹן,

בְּהְיוֹת לְךָ מֶרְחַב שָׂדְךָ,

טִירַת אָבִיךָ לְמִשְׂגָּב,

מַסַּע הַצַיִד, הַמִּרְדָּף.

דַּלְפוֹן כְּמוֹתִי, כְּבוֹד הַבָּרוֹן,

צָרָה עֵינְךָ, נִדְמֶה לִי, בִּי,

כִּי כְאֵם אֶת בְּנָהּ מִגִּיל קָטֹן

חוֹבֶקֶת הַבְּרִיאָה לִבִּי.

אֲנִי קַל רוּחַ, קַל חוּשִׁים,

דַּלְפוֹן, אַךְ לֹא חֲדַל אִישִׁים.

מוּטָב, אֵפוֹא, בָּרוֹן נִלְבָּב,

כִּי נִשָּׁאֵר אִישׁ מַה שֶׁהוּא:

אַתָּה בֵּן לַבָּרוֹן הָאָב,

אֲנִי לְאִמָּא בֵּן אָהוּב.

חַיֵּינוּ בְּלֹא קַנֹּא וּשְׂטֹם,

אִישׁ אַל יַחְמֹד מַעֲלַת מִשְׁנֵהוּ,

לֹא בְהַר פַּרְנָס לְךָ מָקוֹם,

וּשְׁמִי – כְּתָב יַחַשׂ לֹא יִמְנֵהוּ.

הדעות על שיר זה, שהיה מצוי בידי כמה אנשים בהעתקים מטושטשים, שכמעט לא ניתנו לקריאה, היו חלוקות לחלוטין, ואולם איש לא ידע מי חיברוֹ. משהחל ענין זה לשמש עילה להתבדחות מהולה בשמחה לאיד, קרא וילהלם תגר על כך.

“לנו, הגרמנים”, הכריז, “יאה לנו שתהיינה המוּזות שלנו שרויות גם להבא בעליבותן כבימים מכבר, וזאת על שאיננו יודעים להוקיר אישים רמי־מעלה המבקשים לשתף עצמם בדרך כל שהיא בטיפוח ספרותנו. רוּם המוֹצא, המעמד או הקנין, אינו מנוגד כלל לכשרון או לטעם הטוב – זאת נוכל ללמוד מעמים אחרים, המונים עם מיטב יוצריהם מספר רב של בני אצולה. אם היה עד כה הדבר לפלא בגרמניה, שיהא איש רם יחש מקדיש עצמו למדעים, אם אך מעטים עדיין אנשי השם שזכו לפרסום גם בשל הישגיהם באמנות או במדע, ולעומתם רבים הם אלה שהגיחו מן האפלה וככוכבים בני־בלי־שם זרחו בשמינו – הנה לא לעולם יהי כן. אם איני טועה, הרי כבר עכשו מתעתדים בני האצולה בעמנו להשתמש ביתרונות שבידם, כדי לזכות גם ביפה שבעטרות, הלא היא עטרת המוזות. מה דואב לבי, איפוא, בראותי שלא אזרחים בלבד מרבים ללגלג על אציל המכבד את המוזות, אלא שאף אישים מן המעמד הרם עצמו מבקשים, אם מהעדר שיקול דעת ואם מתוך צרות־עין מגונה, להרתיע את בני מעמדם מעלות על הדרך המנחילה כבוד וסיפוק לכל אדם באשר הוא אדם”.

נראה שההערה האחרונה היתה מכוּונת כנגד הרוזן, שהשיר מצא חן בעיניו, על פי השמועה שהגיעה אל וילהלם. מסתבר שהרוזן, שאהב להקניט את הברון על פי דרכו, שמח בלבו על ההזדמנות שנתגלגלה לידו להציק מעט לשאֵר בשרו. לכל איש היתה השערה משלו לגבי זהות מחברו של השיר, וכן גם לרוזן. הרוזן, שהיה תמיד בוטח בחריפות שכלו, ומימיו לא שש להודות כי מישהו עשוי לעלות עליו מבחינה זו, נכון היה להישבע גם הפעם כי השערתו בלבד קלעה אל האמת. סבור היה כי רק הפדגוג שלו, הוא ולא אחר, מסוגל לכתוב שיר שכזה, שכן בחור ממולח הוא לכל הדעות, וזה כבר הבחין בו זיק פיוטי. בוקר אחד ביקש לשעשע את נפשו כהלכה, וקרא לאותו שחקן לבוא לפניו. הלה נתבקש לקרוא את השיר על פי דרכו בנוכחות הרוזנת, הברון ויארנו. הוא קצר תשבחות ותשואות, וגם זכה במתנה, ואילו על שאלת הרוזן, אם אין לו עוד דברי שירה באמתחתו מימים קודמים, השכיל לענות בתשובה מתחמקת. כך יצא שמו של הפדגוג כמשורר וכהומוריסטן, ואילו בעיני מוקיריו של הברון, כמחבר מרושע של כתבי פלסתר. מאותה עתה הפליג הרוזן בשבחיו כפל כפלים, בין אם היטב לשחק ובין אם לא, עד שבסופו של דבר התנפח המסכן, וכמעט שנטרפה עליו דעתו מרוב גאוה. עתה ביטא את רצונו כי יוּתן גם לו חדר בטירה, כמו לפילינה.

אילו היה חפצוֹ זה מתקיים מיד, היתה נמנעת ממנו פורענות קשה, שכן, בלכתו ערב אחד עם חשכה אל הטירה הישנה, מגשש את דרכו בשביל הצר, התנפלו עליו לפתע פתאום ברנשים אחדים, ובעוד קצתם מחזיקים בו בחוזק יד, היכוהו השאר מכות נאמנות; חבוט היה כדבעי ונשאר מוטל באפלה על הקרקע. בעמל רב עלה בידו להזדחל ולהגיע אל מעון עמיתיו השחקנים. הללו, ככל שהתראו כרותחים מזעם, שמחים היו בסתר לבם; מתקשים היו לכבוש את צחוקם למראהו, כשכולו פצע וחבורה, ומעילו החום החדש מאובק ומוכתם בכתמים לבנים, כאילו היתה בו ידם של טוחני קמח.

מיד נודע הדבר לרוזן, והוא נתקף חרון עד להשחית. מתיחס היה לתקרית כאל פשע כבד ביותר, ואף החשיב אותה כפגיעה בזכות השיפוט הבלעדית שיש לשליט בתוך טירתו, שעל כן ציוה על אב בית הדין שלו לערוך חקירה מדוקדקת. המעיל המוכתם בלבן אמור היה לשמש כהוכחה עיקרית, וכל מי שהיתה לו זיקה כלשהי לקמח או לפודרה עמד לבדיקה, אלא שכל החיפושים עלו בתוהו.

הברון נשבע בהן כבודו כי דרך היתול זו אינה לפי טעמו כלל, ואף שהתנהגותו של כבוד הרוזן כלפיו לא הצטיינה בידידות יתרה, יודע הוא להתעלות מעל לכל זאת. מכל מקום, ברעה אשר ניחתה על ראשו של המשורר או הפלסתראי, יכונה כאשר יכונה, לא היתה לו יד.

מפאת ההמולה שהוסיפה לרחוש בטירה, ויֶתר מעללי האורחים שהתחוללו חדשים לבקרים, נשכח כל הענין עד מהרה, ורק בן טיפוחיו האומלל של הרוזן נאלץ לשלם ביוקר על התקשטותו זמן־מה בנוצות זרים.

להקתנו, שהוסיפה להציג את הצגותיה ערב ערב כסדרן, וזכתה לתנאים נאותים למדי, בדרך כלל, נטתה עתה להגדיל את תביעותיה, ככל שמעמדה הלך והשתפר. לא ארכו הימים, וכל אשר ניתן להם – המאכל, המשקה, השרות והדיור – לא סיפק אותם עוד. הם פנו אל פטרונם הברון, כי ידאג לשיפור מצבם, וכי יקיים סוף סוף את הבטחתו לחיי רווחה ונחת, כאשר הבטיח להם תחילה. תלונותיהם נעשו קולניות יותר ויותר, ואילו מאמצי ידידם להיענות להן לא נשאו פרי.

כל אותם ימים כמעט שלא נראה וילהלם לעין, פרט לחזרות ולהופעות. מסתגר היה באחד החדרים האחוריים, ורק למיניון ולנבלאי היה מרשה בחפץ לב להיכנס אליו. כל כולו היה שרוי בעולמו של שקספיר, עד כי לא חש ולא ידע מאומה מכל הנעשה סביבו.

מעשיות רבות מספרות על קוסמים היודעים, בכוח לחשי קסם והשבעות חמורות, להעלות באוב קהל רב ועצום של רוחות רפאים, עד למלוא חלל החדר. בהידחקן סביב החוג הצר התָּחום על ידי הרב־מג, נקהלות רוחות הרפאים במספר הולך ורב, וסובבות מעל לראשו דורים דורים בסיבובים המשתנים והולכים ללא סוף; הן תופסות כל כרכוב וממלאות כל פינה עד אפס מקום. מהן כביצים התופחות וּפוֹשׂוֹת, ומהן דמויות ענק המתכווצות לכעין פקועה; למרבה האסון נשכחת מלב המכשף מלת הקסם שבכוחה להפסיק את גאוּת הרוחות ולהחזירן אל השפל¹³. כן היה לוילהלם. הוא לא ידע את נפשו מעוצם סערת הרגשות והיצרים אשר תקפוהו, ואשר מימיו לא שיער את קיומם. לא היה דבר המסוגל לנתק אותו ממצב זה, וכל אימת שביקש מישהו לזַמן עצמו אל חדרו, היה משוחח אתו מעבר לכותל, כאילו כפאוֹ שֵׁד.

לפיכך כמעט שלא שם לב לידיעה שהובאה לפניו, כי בחצר הטירה נגזר עונש של מלקות על נער אחד, על אשמת נסיון פריצה בלילה, ומכיון שלבש חלוק של עושה קפלטים, נחשד גם על כך שהיה בין אלה שתקפו את הפדגוג. אמנם, הנער הכחיש את הדבר בתוקף רב, שעל כן לא ניתן להטיל עליו עונש על פי החוק, אלא עונש מרתיע בלבד כיאה לפוחח שכמותו, הואיל וזה ימים אחדים נראה משוטט בסביבה, מבלה לילותיו בטחנות הקמח, ולבסוף נתפס בהשעינו סולם על חומת המגן ובעברו מעליה.

וילהלם לא מצא כל ענין מיוחד בספור המעשה, ואולם מיניון נכנסה במרוצה וסיפרה כי הנתפס אינו אלא פרידריך, אשר מאז העימות בינו לבין שר האורוות נעלם מעיני הלהקה ומעינינו.

וילהלם, שלא היה אדיש לגורלו של הנער, מיהר אל חצר הטירה ומצא את ההכנות לביצוע העונש כבר בעיצומן, שכן אהב הרוזן לשַוות חגיגיות גם לדברים מעין אלה. הנער כבר הובא למקום, אלא שוילהלם, שהגיע בעוד מועד, התיצב בינו לבין מענישו וביקש לעכב את ביצוע העונש, באמרו שהוא מכיר את הנער, וכי יש בידו להעיד לטובתו. וילהלם צריך היה לעמול הרבה עד שהיטו אוזן לטענותיו, אך לבסוף קיבל רשות לדבר עם הנאשם ביחידות. הלה הבטיח לו שלא ידע כלל על תקיפה כלשהי כלפי אחד השחקנים, אלא ששוטט סביב הטירה, ובלילה התגנב פנימה כדי למצוא את פילינה. עוד לפני כן גילה את מקום משכבה, ובלא ספק אף היה מגיע אליה, אילולא נתפס באמצע הדרך.

למען כבוד הלהקה רצה וילהלם להימנע מעשיית פומבי לענין זה, ועל כן מיהר אל שר האורוות וביקש אותו למצוא את הדרך היאה, על פי ידיעתו את האנשים ואת המנהגים שבטירה, להסדרת שחרורו של הנער.

איש רב־מזימות זה בדה סיפור קטן בסיועו של וילהלם, כאילו היה הנער שייך בעבר ללהקה וברח ממנה, ועתה ביקש לחזור ולהתקבל אליה שוב. אותו לילה לא ביקש אלא לפגוש אחדים ממיטיביו כדי לחַלוֹת את פניהם. עם זאת העידו הכל כי התנהגותו היתה טובה בדרך כלל. גם הגבירות התערבו בדבר, והנער

הוּצא לחפשי.

וילהלם אסף אותו אליו, ומעתה נמנה שלישי עם אותה משפחה מופלאה, שוילהלם ראה בה לאחרונה את משפחתו שלו. הזקן ומיניון קיבלו את החוזר למוטב בזרועות פתוחות, ושלשתם התחברו מעתה לשרת בכל לבם את ידידם ופטרונם, והתאמצו לגרום לו נחת רוח ככל אשר היה לאֵל ידם.

פרק עשירי    🔗

מיום ליום השכילה פילינה לקנות את לב הגבירות. כל אימת שהיו יחד בלי איש עמן, היתה מטה את השיחה על פי רוב לענין הגברים הנקרים לפניהן, וּוילהלם לא היה הפחוּת שבהם. מעיני הנערה החכמה לא נעלם הדבר שהוא צודד את לבה של הרוזנת; היא סיפרה עליו, איפוא, כל אשר ידעה ואשר לא ידעה, אולם נזהרה מלהעלות דבר כלשהו שעלול היה להתפרש לרעתו; לעומת זאת היתה מרבה לשבח את אצילות רוחו ואת נדיבות לבו, ובמיוחד את הגינוּת הליכותיו עם המין הנשי. על כל יתר השאלות שנשאלה היתה משיבה בשׂוֹם שכל. משהבחינה הברונית בנטיית לבה הגוברת של ידידתה היפה, היתה התגלית לרצון גם לה, שכן יחסיה שלה לכמה גברים, ובימים אלה ליארנו במיוחד, לא נעלמו מעיני הרוזנת, וטהורת נפש זו לא יכלה שלא לגנות את הברונית על קלות דעתה, אף שעשתה זאת בשפה רפה.

היה זה, איפוא, מענינן של הברונית ושל פילינה גם יחד, כל אחת מבחינתה שלה, להוסיף ולקרב את ידידנו אל הרוזנת. פילינה אף יִחלה לשעת כושר שבה תוכל לעשות גם למען עצמה, כדי להחזיר אליה במידת האפשר את אהדת הגבר הצעיר, אשר לפתע פגה ונעלמה.

יום אחד, כאשר יצא הרוזן עם פמליתו למסע ציד, שצריך היה להימשך עד לבוקר המחרת, הגתה הברונית מעשה תעלול שהיה לגמרי על פי רוחה: אוהבת היתה התחפשויות, וכדי להפתיע את הקהל היתה מופיעה לפניהם בדמויות מדמויות שונות, פעם כבת איכרים, פעם כפַּז', פעם כנער ציידים. בדרך זו שיוותה לעצמה מראית של קוסמת, שהנך עשוי להיתקל בה בכל מקום, ודוקא במקום שאינך מצפה לה כלל. לא היה קץ לשמחתה כאשר עשתה שעה קלה כמשרתת לחברת האדונים, או היתה משוטטת ביניהם בכל דמות שהיא, בלא שיכירוה, עד שלבסוף השכילה להתגלוֹת בצורה מבדחת ביותר.

לפנות ערב הזמינה את וילהלם אל חדרה, אך כיון שהיה עליה להספיק לעשות עוד משהו, הטילה על פילינה להעלות את התכנית לפניו.

לא מעט השתומם בבואו אל החדר, כאשר מצא תחת הגבירות רמות־המעלה את הנערה קלת הדעת. היא פגשה אותו בפנים מאירות ובארשת של הגינוּת אשר סיגלה לעצמה לאחרונה, וכך חייבה אף אותו לנהוג בנימוס כלפיה.

תחילה התלוצצה בצורה כללית על המזל הטוב הרודף אחריו תמיד, ואשר הביאהו עתה גם לכאן, כפי שעיניה רואות; אחר גערה בו בעדינות על התנהגותו כלפיה בעת האחרונה, התנהגות שהכאיבה לה ביותר; היא גינתה והאשימה את עצמה, בהודותה שאמנם ראויה היא ליחס זה מצדו; תיארה בכנות רבה את מצבה, שלדבריו היה עתה לנחלת העבר, והוסיפה כי בוז תבוז לעצמה, אם לא תהא מסוגלת להשתנות כדי להיות ראויה לידידותו.

וילהלם נדהם לשמע דבריה. הכרתו את הבריות לא הספיקה לו כדי לדעת שלעתים קרובות עשויים דוקא אנשים קלי דעת, שאינם מסוגלים לתקן דרכם, להאשים את עצמם בצורה החמורה ביותר, להודות במגרעותיהם במלוא גילוי הלב ולהביע חרטה עליהן, אף שאין להם כוח להינתק מן הדרך שכפה עליהם הטבע רב האונים. לפיכך לא עוד יכול היה להסתייג מן החוטאת החיננית; הוא נכנס עמה בדברים, ושמע מפיה את ההצעה שיתחפש בתחפושת מיוחדת במינה, האמורה להפתיע את הרוזנת היפה.

כמה וכמה פקפוקים עלו בלבו, והוא לא כיחד אותם לפילינה, אלא שהברונית, שנכנסה אותו רגע, לא הותירה לו פנאי לספקות. יתר על כן, היא משכה אותו עמה, בהכריזה כי זו השעה המתאימה, אין אחרת.

הערב החשיך, והיא הוליכה אותו אל חדר המלתחה של הרוזן, ביקשה ממנו לפשוט את מעילו ולעטוף את עצמו בחלוק השֵנה העשוי משי של הרוזן, חבשה לראשו את כיפת הלילה העדויה סרט אדום, ואז הוליכה אותו אל חדר הרוזן ופקדה עליו לשבת בכורסה הגדולה ולקחת ספר לידיו. במו ידיה הדליקה את מנות אַרגאַן¹⁴ שניצבה לפניו, והורתה לו מה עליו לעשות, ואיזה תפקיד עליו למלא.

“עוד מעט”, אמרה, “יוּגד לרוזנת כי בעלה הגיע לפתע, וכי אין רוחו טובה עליו. היא תבוא, תתהלך פעמים מספר בחדר הלוך ושוב, תשב על מסעד הכורסה ותשים את זרועה על כתפיך, ואל נכון גם תאמר מלים מספר. עליך למלא את תפקיד הבעל כמיטב יכולתך כל כמה שתעמוד בכך; אולם לכשתצטרך להתגלוֹת, בסופו של דבר, מוטל עליך לנהוג בה במלוא החביבות והחן”.

וילהלם ישב, איפוא, בלב חרד למדי, במסכה מוזרה זו; התכנית הפתיעה אותו, והביצוע הקדים את שיקול הדעת. רק לאחר שהברונית כבר יצאה מן החדר, תפס וילהלם מה מסוכן המעמד שבו הכניס את עצמו. הוא לא התכחש להתרשמותו העמוקה מיופיה, צעירותה וחינה של הרוזנת, אלא כיון שמטבעו רחוק היה מדרך של חיזורים אביריים נבובים, ועקרונותיו לא הרשו לו לטפח בלבו שאיפות נכבדות יותר, שרוי היה אותו רגע במבוכה של ממש. החשש שמא לא ישא חן בעיני הרוזנת, והחשש שמא ישא חן בעיניה יותר מדי, הדאיגו אותו במידה שוה.

כל הנשים שקסמו ללבו מעודו, שבוּ והופיעו לפני עיני רוחו. מריאנה עטתה את שמלת הבוקר הלבנה, מבקשת על נפשה לבל ישכחנה. פילינה בנלבבותה, ביפי שערותיה, בחלקת לשונה המצודדת, שבה והילכה עליו קסם עתה, עם פגישתם המחודשת. אולם הכל נסוג, כמו אל מעבר להינומת המרחקים, נוכח דמות הרוזנת האצילית, הפורחת, שבעוד רגעים מועטים הוא עשוי לחוש את זרועה על צוארו, ואמוּר להיענות לאותות החפים של אהבתה.

כלל לא יכול היה לשער איזו השתלשלות נסיבות מופלאה עתידה לחלץ אותו ממבוכתו זו, שכן מה רבה היתה השתוממותו, יתר על כן – חלחלתו, בהיפתח הדלת מאחוריו, ובהכירו בבירור, במבט הראשון שהעיף בגנבה אל הראי, את הרוזן עצמו, שנכנס ונר בידו. לרגע קט היסס מה עליו לעשות, אם להישאר יושב במקומו אם לקום ולברוח, אם להתוודע או להכחיש או להתנצל, אך לא עברו שניות מועטות, והרוזן שנשאר עומד בפתח בלא תנועה, פסע לאחוריו וסגר את הדלת לאט לאט. בן־רגע זינקה הברונית פנימה דרך דלת צדדית, כיבתה את המנורה, ומשכה אחריה את וילהלם מכסאו אל הקיטון. חיש פשט את חלוק השֵנה והחזירו למקומו. הברונית נטלה את מעילו של וילהלם על זרועה וחשה עמו דרך כמה חדרים, מסדרונות ומעברים עד לחדרה שלה. לאחר שרוחו של וילהלם שבה אליו, סיפרה לו הברונית את אשר התרחש: היא באה אל הרוזנת כדי למסור לה את ההודעה הבדויה על בואו של הרוזן, ומה נבהלה כאשר השיבה לה הרוזנת בתמיהה: “כבר ידוע לי על כך; וכי מה אירע? זה עתה ראיתיו נכנס דרך השער הצדדי”. מיד רצה הברונית אל חדר הרוזן כדי להוציא את וילהלם משם.

“לרוע המזל, היה זה מאוחר מדי!” קרא וילהלם, “הרוזן הספיק להיכנס לחדר ולראותני יושב בכסאו”.

“האם הכיר אותך?”

“זאת איני יודע. הוא ראה אותי בראי, כשם שאני ראיתי אותו, אך טרם הספקתי לתפוס מי לפנַי, אם זה הוא עצמו או רוח רפאים, כבר יצא וסגר את הדלת מאחוריו”.

מבוכתה של הברונית גברה ביתר שאת, בבוא אחד המשרתים לקרוא לה כי תבוא אל הרוזן הנמצא עתה בחדרה של רעייתו. בלב כבד נכנסה לשם ומצאה את הרוזן מחריש ושקוע בהרהורים, ודבריו רכים וחביבים למעלה מן הרגיל. הדבר היה נשגב מבינתה. השיחה נסבה על אירועי הציד ועל הסיבות להקדמת שובו, אך תמה עד מהרה, והרוזן השתתק. הברונית נחרדה כולה כאשר לפתע שאל על וילהלם, והביע את משאלתו כי יוזמן אל חדרם כדי לקרוא משהו לפניהם.

וילהלם, אשר הספיק בינתים לשוב וללבוש את בגדיו שלו בחדר הברונית ואף להתאושש במידת־מה, מילא אחר הפקודה לא בלי חשש. בלב נוקף קרא לפניהם סיפור של הרפתקאות מתוך הספר שהרוזן הגיש לו. קריאתו היתה מהוססת וקולו רעד מעט, אלא שלמזלו תאם הדבר את תוכן הסיפור. פעמים אחדות גילה הרוזן אותות הוקרה ואהדה כלפיו, ושיבח את דרך הטעמתו. לבסוף פטר אותו לדרכו.

פרק אחד עשר    🔗

לא קרא וילהלם מיצירות שקספיר אלא מחזות אחדים, וכבר הוקסם עד כדי כך שלא יכול עוד להמשיך בקריאה בלא להחליף רשמים עם מישהו. כל נפשו סערה בקרבו. הוא חיפש הזדמנות לשיחה עם יארנו, וכשנמצאה לו לא היו די מלים בפיו להודות ליארנו על התרוממות הרוח שזכה בה.

“מראש ידעתי”, אמר הלה, “כי לא תגלה שוויון נפש כלפי יוצר גדול זה, הנעלה והמופלא שבכל היוצרים”.

“אכן”, קרא וילהלם, “איני זוכר ספר, אדם או מאורע כלשהו, שיהיו מטביעים חותם על רוחי, כיצירות יקרות אלו שהכרתי לדעת בזכותך. דומה בעיני כאילו היו פועל ידיו של גניוס שמימי, המתגלה אל הבריות כדי ללמדם במקל נועם להכיר את עצמם. אין אלה סיפורי מעשיות! עומד אתה כביכול, לפני ספרי הגורל נוֹרָאֵי ההוד, והנה הם נפתחים לפניך, וסערת החיים הגועשים מנשבת ומעלעלת בדפיהם בעוז. משתומם ומסוער הנני ניצב אל מול החוזק והרוך, העצמה והשלוה, עד כי קצרה רוחי לחכות לשעה שבה אוסיף לקרוא בהם”.

“הידד!” אמר יארנו, בלחצו את ידי ידידנו, “הוא אשר קיוויתי! וברי לי כי אף התוצאות, שהנני מיַחל להן, לא תאחרנה לבוא”.

“הלואי ויכולתי”, אמר וילהלם, “לחשוף לפניך את כל המתחולל עתה בלבי. כל אותן תחושות מוקדמות שרחשו בנפשי לגבי האנושת וגורלה, תחושות אשר ליווּני מנעורי מבלי משים, מתגלות עתה לנגד עיני במחזותיו של שקספיר, כשהן מעוצבות במלוא בשֵלוּתן. הריהו מפענח למעננו את כל החידות, בלא שנוכל להצביע ולומר, שהנה זו המלה שבה נעוץ הפתרון. לכאורה נראות הנפשות שלו כאנשים מן הישוב, ובכל זאת אינן כאלה. יצירי טבע הם, מורכבים ומסתוריים להפליא, הפועלים במחזותיו כאילו היו שעוֹנים, שלוח שעותיהם ותיבתם עשויים בדולח, והם מורים בד בבד גם על מירוץ העת על פי יעודם, וגם על מעשה המרכבה המניע אותם. ההצצה החטופה לעולמו של שקספיר ממריצה אותי, יותר מכל דבר אחר, להחיש את התקדמותי שלי בעולם העשיה, להיותי מתערב גם אני במערכות הגורלות הנגזרים על בני האדם, ואם אמנם ישחק לי מזלי בבוא השעה, אהיה שואב מן הים הגדול של הטבע עצמו גביעים מעטים בידי, למען רַווֹת בהם את צמאון קהל הצופים בארץ מולדתי”.

“שמח אני לשמוע מפיך שהנך שרוי בהלך רוח כמו זה”, השיב יארנו בהניחו את זרועו על שכמו של הצעיר הנרגש, “אסור לך להסתלק מכוונתך לפנות לחיים של מעש; מהר ואל תאחר לנצל כראוי את מיטב שנותיך בעודן לפניך. אם אוכל לסייע בידך, אעשה זאת מקרב לב. עדיין לא שאלתי אותך כיצד נקלעת לחבורה זו, שלא בשבילה נוצרת ולא בשבילה נועדת. תקוותי ובטחוני אתי, כי אמנם שואף הנך להיחלץ ממנה. איני יודע מאומה על מוצאך ועל מצבך החמרי; שקול נא בדעתך באיזו מידה תוכל לבטוח בי ולשַתפֵני בבעיותיך, אך זאת יש ביכולתי להגיד לך, כי עתוֹת המלחמה שבהן אנו חיים¹⁵, עשויות לחולל תמורות מהירות בגורלו של אדם. אם נכון אתה להקדיש את כוחותיך ואת כשרונותיך לשרותנו, בלא לחשוש מעמל, ואף מסכנות אם תתגלינה, יש בידי, ואף בשעה זו ממש, למַנוֹתך למשרה, שלא תהא מתחרט בעתיד על שכיהנת בה תקופת־מה”. לא היו די מלים בפי וילהלם להביע את תודתו, ונכון היה בחפץ לב לספר לידידו ופטרונו את קורות חייו מראשיתם.

תוך כדי שיחה זו הרחיקו בטיולם בגן עד שהגיעו אל דרך המלך החוצה אותו. יארנו נעצר לרגע ואמר: “שקול־נא את הצעתי, הכרע בדעתך ומסור לי את תשובתך תוך ימים אחדים. יכול אתה להעניק לי את אמונך, ולספר לי את סיפורך. לאמיתו של דבר, נבצר ממני להבין מדוע נתחברת אל בריות מסוג זה. שאט נפש ומורת רוח תוקפים אותי מדי ראותי אותך מאַמֵץ אל לבך זַמַּר בלדות נודד ויצור אנדרוגיני פותה, אך כדי למצוא לך מעט מחיה”.

טרם כילה את דבריו, וקצין רכוב על סוסו הגיע במרוצה, ואחריו סייס המוליך סוס נוסף. יארנו קיבל את פני הקצין בברכה חמה, ומשירד הלה מעל סוסו התחבקו ושוחחו זה עם זה, בעוד וילהלם נשאר עומד מן הצד, שקוע בהרהוריו, נדהם ממלותיו האחרונות של ידידו איש הקרבוֹת. שעה שיארנו דפדף ועיין בניירות שהקצין הגיש לו, ניגש הלה אל וילהלם, לחץ את ידו ואמר בהדגשה יתרה: “הנה פגשתיך בחברה רמת מעלה; ראוי שתקבל את עצת ידידך, ובכך אף תמלא את משאלותיו של אדם שהוא זר לך, אך שוחר הוא את טובתך”. אגב כך חיבק את וילהלם ואימצו בחוזקה אל לבו. אותו רגע ניגש יארנו ואמר לקצין: “מוטב ארכב עמך מיד, למען תוכל לקבל את ההוראות הדרושות, ולצאת מכאן עוד בטרם לילה”. שניהם עלו חיש על סוסיהם, והשאירו את ידידנו המופתע נתון להרהוריו.

מלותיו האחרונות של יארנו צלצלו עדיין באזניו. השפלתם של שני יצורי אנוש תמימים אלה שקנו את לבו, בפיו של אדם מכובד עליו כל כך, היתה לגביו קשה מנשוא. חיבוקו המתמיה של הקצין הבלתי ידוע לו לא עשה עליו רושם רב, ואך העסיק לרגע קט את סקרנותו ואת דמיונו, ואילו דברי יארנו פילחו את לבו; הוא נפגע עמוקות, ועתה, בשובו למעונו, מאשים היה את עצמו על שהתעלם והשכיח מלבו, ולו לרגע קט, את צוננות רוחו ואת קשי לבו של יארנו, אף שמידות אלו נשקפו מעיניו ובצבצו מכל הליכותיו. –

“לא!” קרא, “איש העולם אתה, אלא שלבך חלל בקרבך ולשוא מדמה הנך בנפשך כי מסוגל אתה להיות ידיד! כל אשר יש בידך להציע לי אינו שקול כנגד הרגשות הקושרים אותי אל אותם אומללים. מה רב מזלי, שבעוד מועד הבנתי מה צפוי לי מידך!”

משבאה מיניון לקראתו, חיבק אותה בזרועותיו וקרא: “מאומה, מאומה לא יפריד בינינו, פעוטתי החביבה! חכמתו המדומה של העולם כולו לא תדיחני לזנוח אותך, ולשכוח כל שהנני חייב לך”.

הילדה, שבדרך כלל רגילה היתה שיהא וילהלם דוחה את אותות החיבה שלה כלפיו, שמחה מאד נוכח גילוי בלתי־צפוי זה של רוך מצדו הפעם; היא נצמדה אליו בכל כוחה, ואך בקושי נחלץ מזרועותיה.

מכאן ואילך היה בוחן ביתר תשומת לב את מעשיו של יארנו. לא כולם ישרוּ בעיניו, וקצתם אף נראו לו פסולים לחלוטין. כך, למשל, חשוד היה עליו כי הוא שחיבר את השיר על הברון, אותו שיר שהפדגוג המסכן נאלץ לשלם בעבורו ביוקר כה רב. כיון ששמע את יארנו מתבדח על תקרית זו, ראה בכך ידידנו אות למידת השחתת לבו, שכן מה עשוי להיות מרושע מהתקלסות אדם בחברו הסובל בגללו, שעה שמן הראוי היה שיגמול לו או יפַצה אותו על כך. וילהלם היה נכון לדאוג לכך בעצמו, כיון שבאורח מקרי לגמרי, עלה על עקבותיהם של אלה שביצעו אותה תקיפה לילית.

עד עתה נעלמה מעיני וילהלם העובדה כי באולם התחתון של הטירה הישנה היו כמה קצינים צעירים מבלים לילות שלמים עם כמה מן השחקנים והשחקניות בעליצות יתרה. בוקר אחד, בהשכימו קום כדרכו, נקרה לאותו מקום, ומצא שם את האברכים מתקינים את בגדיהם באורח מיוחד במינו. הם שָׁחקו קִרטוֹן בתוך קערת מים, ואת הבליל מרחו במברשת על אפודותיהם ומכנסיהם, בלא לפשוט אותם אפילו. בדרך זו היו משיבים לבגדיהם את לבנוניתם מניה וביה. שיטה זו שהפליאה מאד את לב ידידנו, העלתה על דעתו את מעילו של הפדגוג, שהוכתם בצבע לבן בלילה התקיפה. חשדוֹ של וילהלם עוד הוסיף להתחזק בלבו, משנתברר לו כי גם כמה משארי בשרו של הברון נמנים עם חבורה זו.

כדי להתחקות מקרוב אחר אמיתותו של חשד זה, זימן את האברכים לארוחת בוקר קלה עמו. הם היו שרויים במצב רוח מרומם, והיו מספרים מעשיות מבדחות מכל שעבר עליהם בצבא. אחד מהם, שעסק זמן מה בגיוס חיילים, לא חסך מלים לפאר את פקחותו ואת שקדנותו של הממונה עליו, על שהשכיל לקשור אליו אנשים מאנשים שונים, ולהערים על כל איש ואיש בדרך מיוחדת לו. מספר היה בפרטי פרטים כיצד הוליך הלה שולל אחריו בחורים צעירים, בני טובים ומחונכים בקפדה, באמצעות הבטחות שוא שיהיה משפר את תנאיהם. פתאים אלה היו משתבחים בלבם על המזל הטוב שנפל בחלקם, בזכוֹתם בכבוד ובהעדפה מצד קצין מכובד, אמיץ, חכם ונדיב לב כמותו, ואילו הוא, שידע את הדברים לאמיתם, היה שוחק בכל פה

למשבַּתם.

שבע פעמים ביום בירך וילהלם את מזלו הטוב, על שבעוד מועד חשף לפניו את התהום, שמבלי משים התקרב עד לשפתה ממש. מעתה לא ראה ביארנו אלא סרסור לדבר עבירה; אף טעמו של החיבוק מידי הקצין הבלתי־מוּכּר לו, נסתבר לו עתה על נקלה. סולד היה מאורח מחשבתם של אנשים אלה, ומכאן ואילך נמנע מקשר עם כל אדם נושא מדים: מאותה סיבה עצמה עשוי היה אך לשמוח לשמע הידיעה כי הצבא עומד לעקור מזה, אילולא היה הדבר כרוך בניתוקו ממחיצתה של ידידתו היפה, אולי לעולמים.

פרק שנים עשר    🔗

בינתים נתיסרה הברונית ימים על ימים בחרדה ובסקרנות שלא באה על סיפוקה, לגבי התנהגותו של הרוזן, אשר מאז אותה הרפתקה היתה כתעלומה סתומה בעיניה. הוא שינה הרבה ממנהגיו; שוב לא השמיע שום בדיחה מן הבדיחות השגורות בפיו. תביעותיו מן הלהקה ומן המשרתים נתמעטו מאד. נוקדנותו ושתלטנותו לא ניכרו עוד כמעט, אלא היה שקט ומכונס בעצמו. עם זאת נראה רוגע, וכאילו היה לאדם אחר. מעתה היו הספרים, שבחר כי ייקראו לפניו כפעם בפעם, ספרים רציניים בלבד, ולעתים קרובות היו אלה ספרי דת. בלב הברונית קינן חשש מתמיד, שמא מסתתרת מאחורי שקט מדומה זה טינה חשאית, או אולי כוונה טמירה להתנקם בעתיד על המזימה שנתגלתה לו באורח מקרי כל כך. היא החליטה, איפוא, לגלות את סודה לפני יארנו, מה גם שהיחסים שבינו לבינה עתה לא הותירו ממילא מקום רב לסודות ביניהם. זה זמן מה היה יארנו לידידה המובהק; עם זאת השכילו להעלים את קשריהם ואת התעלסויותיהם מעיני העולם ההומה ומהמה מסביב. רק מעיניה של הרוזנת לא נעלם הרומן החדש, ודבר המתקבל על הדעת הוא כי תבקש הברונית לגרור גם את ידידתה אל אותה פחת, וכך לפטור עצמה מקורטוב התוכחה שנמהל כפעם בפעם בדבריה של אצילת נפש זו.

כשמוע יארנו את סיפורה של הברונית, פרץ בצחוק ואמר: “אל נכון סבור הזקן כי את דמות עצמו ראו עיניו! ירא הוא שמא מבשר לו מראה זה אסון, ואולי אף את המוות עצמו, ומשום כך התחיל להצניע לכת, כדרך כל עם הארץ שעה שהוא מתחיל להרהר בהסתלקות מן העולם הזה, גורל שאיש לא נחלץ ולא ייחלץ ממנו. אך הס! כיון שמקווה אני כי עוד חיים ארוכים לפניו, הרי שיש עתה הזדמנות בידנו להדריכו, כי לפחות לא יהא עוד למעמסה על אשתו ועל בני ביתו”.

מכאן ואילך, בכל שעת שיחה שנזדמנה להם בנוכחותו של הרוזן, היו מרבים דברים על נבואות לב, חלומות בהקיץ וכיוצא באלה. יארנו העמיד פנים של ספקן, וכן אף הברונית. בסופו של דבר, לאחר שהתמידו בכך בלא להרפות, קרא הרוזן ליארנו הצדה, ולאחר שהוכיח אותו על אפיקורסותו, ביקש לשכנע אותו כי חזיונות כגון אלה אפשריים הם לחלוטין, ויכול הוא להסתמך על נסיונו שלו עצמו. לשמע דבריו התחזה יארנו תחילה כנדהם, אחר כך כמהסס, ולבסוף כמשוכנע, ואולם עוד באותו לילה הִרבָּה להתבדח בחשאי עם ידידתו על חשבון חולשותיו של איש נאור זה, אשר באמצעותו של דחליל, חזר בבת אחת בתשובה מכל חטאותיו. עם זאת הודו זה בפני זה שראוי הרוזן לכל שבח בשל השליטה העצמית המלאה שהוא מגלה, נוכח האסון המתקרב, ושמא אף נוכח המוות עצמו, הצפוי לו על פי אמונתו.

“ואולם, נוכח המשכו הטבעי של אותו חזיון, אילו התרחש, ודאי לא היה שולט בעצמו כל עיקר”, קראה הברונית בערנותה הרגילה, אשר שבה אליה מיד עם חלוף הדאגה מלבה. יארנו מצא עצמו נשכר, ויחד רקמו מזימות חדשות כדי להוסיף ולאלף את הרוזן, וכן לעורר ולחזק את נטיית לבה של הרוזנת אל וילהלם.

מתוך כוונה זו סוּפר עתה כל המעשה גם לרוזנת עצמה. תחילה גילתה מורת רוח, אך מכאן ואילך היתה שוקעת בהרהורים מפקידה לפקידה, ובשעות של שקט היתה, כנראה, שוגה בחזיון שהוכן בשבילה, ומדמיינת אותו לעצמה.

התכונה, שניכרה עתה מכל עבר, הסירה כל ספק מן הלב כי בקרוב אמורים הגייסות לזוז קדימה, וכי גם הנסיך אמור להעביר את מקום מפקדתו. על פי השמועה עומד גם הרוזן לעזוב את האחוזה ולשוב העירה. השחקנים שלנו יכלו, איפוא, לנחש על נקלה מה הגורל המיועד להם; אולם מלינה לבדו ידע להסיק מזה את המסקנות הראויות ולנהוג על פיהן, ואילו האחרים ביקשו לרווֹת את תענוגות הרגע עם תומם.

אותה עת עסוק היה וילהלם בשלו. הרוזנת ביקשה ממנו שיעתיק בשבילה את המחזות שחיבר, ובקשה זו של האשה הנלבבה היתה בעיניו מיטב שכרו.

ככל מחבר צעיר, שלא זכה עוד לראות את כתביו בדפוס, הקדיש את מלוא תשומת לבו לכך, שההעתק של יצירותיו ייעשה בכתב ברור ונאה. דומה היה עליו כאילו הוחזר אל תור הזהב של מלאכת חיבור ספרים, אל אותו עידן שבו לא הציף עדיין הדפוס את העולם במספר כה רב של כתבים חסרי תועלת, ורק יצירות רוח נעלות היו מועתקות ונשמרות במשכיותיהם של האצילים באדם; בנסיבות אלו עשוי היה להיתפס בנקל לדמיון השוא, כי גם כתב יד שלו, המשורטט בקפדה, הינו יצירת רוח נעלה, הראויה להירכש ולהישמר בידי פטרון יודע ספר.

עוד משתה גדול אחד עמד להיערך לכבוד הנסיך בטרם צאתו לדרכו. גבירות רבות מן הסביבה הקרובה הוזמנו אל המשתה, והרוזנת לבשה פאר מבעוד יום. לכבוד המאורע עדתה עליה את מיטב מחלצותיה. בדקדקנות יתרה בחרה את עדייה ועשתה את תסרוקתה, ואת כל אבני החן שלה שמה עליה. גם הברונית עשתה כל שבידה כדי לשַווֹת ללבושה חן והדר.

משנוכחה פילינה כי ארכה השעה לשתי הגבירות בציפייתן לאורחיהן, הציעה להן לקרוא לוילהלם, המוכן להגיש את כתב היד שלו ואף לקרוא באזניהן משהו נוסף. הוא הוזמן לבוא, ועם כניסתו נפעם למראה דמותה רבת החן של הרוזנת, שתכשיטיה עוד הוסיפו יופי על יופיה. קורא היה לפני הגבירות כמצוותן, אלא שדעתו היתה פזורה עליו, וקריאתו גרועה כל כך, עד שהמאזינות היו מעדיפות לפטור אותו במהרה, אילולא סלחנותן היתרה לגביו.

כל אימת שהיה מציץ ברוזנת, דומה היה עליו כאילו זיק חשמלי חולף לפני עיניו; לבסוף לא ידע עוד מהיכן יטול אויר לנשימה להמשך קריאתו. הגבירה היפה נשאה תמיד חן בעיניו, אך עתה בטוח היה כי מימיו לא חזה במכלול יופי מושלם כמו זה. משהו מבין אלפי הרעיונות שהתרוצצו במוחו ניתן אולי למיצוי במלים הבאות:

“מה נואלת התנגדותם של משוררים רבים ושל אנשים המתקראים אניני רגש, להתקשטות ולהידור; מבקשים הם כי תהיינה הנשים מכל המעמדות לובשות בגדים פשוטים, ההולמים את הטבע. טוענים הם כנגד הקישוט, ואינם תופסים שאם אין בריה כעורה ונטולת חן שובה את לבנו, אף שהיא לובשת פאר, לא אשמתו של הפאר היא. מכנס הייתי את כל חכמי תבל ושואלם אם מעדיפים היו להסיר את כל תפארת הקפלים, הסרטים, התחרימים, הפיפים, הכלילים ואבני היקר; כלום לא היו חוששים שמא יערערו בכך את המראה המרהיב עין, המתגלה כמו מאליו לפניהם, ובטבעיות שכזאת? אכן, בטבעיות דוקא! כפרוץ מינרווה מראשו של יופיטר ומלוא אזֵנה עליה, כן דמותה של אֵלה זו, הניצבת לפנַי במלוא עדייה, כביכול יצאה זה עתה בטפיפה מחוּבּוֹ של פרח”.

כפעם בפעם היה תולה בה את עיניו בקראו, כאילו ביקש לחתום את דמותה בנפשו לעד. לא אחת טעה בקריאה, ואולם לא בא במבוכה בשל כך, אף שבכל שעה אחרת היה כל שיבוש של מלה או אות מביאו לכלל יאוש, כאילו היה בכך כדי להטביע אות קלון על הקריאה כולה.

קול המולהה שנשמע מבחוץ ונתן מקום לטעוּת כי כבר הגיעו מרכבות האורחים, הפסיק את קריאתו. הברונית הלכה לה, והרוזנת, שנתכוונה לסגור את מכתבתה הפתוחה, נטלה את תיבת הטבעות והעלתה עוד טבעות אחדות על אצבעותיה. “בקרוב ניפרד”, אמרה, בלא להסיר עיניה מן התיבה, “טול נא מזכרת מאת ידידה נאמנה, המאחלת לך אך טוב מעומק לבבה”. תוך כדי כך הוציאה טבעת מעוטרת אבנים טובות, שהכילה במילואת הבדולח שלה מקלעת שֵׂער, ומסרה אותה לוילהלם. הלה, כמעט נעתקו המלים מפיו, והוא נשאר עומד כנטוע במקומו, בלא יכולת להניע אבר. סגרה את מכתבתה והתישבה על הספה.

“ומה יהא עלי? הַאֵצֵא ריקם?” אמרה פילינה בכרעה ברך לפני יד ימינה של הרוזנת, “ראו נא את הגבר הלז, שפיו כמעין המתגבר בכל שעה שאין צורך בכך, ואילו עתה אין בכוחו לצרף אפילו כמה מלות תודה מועטות. חושה, אדוני, ובטא את הכרת תודתך, ולו גם בלא מלים! ואם אינך מסוגל להמציא היום שום דבר משלך הרי לכל הפחות, עשֵׂה כמוני!”

פילינה תפסה את יד ימינה של הרוזנת והעתירה עליה נשיקות. וילהלם כרע על ברכיו, אחז ביד שמאלה ולחץ את כפה אל שפתותיו. הרוזנת נראתה אחוזת מבוכה, אך לא סירבה לו.

“הוי!” קראה פילינה, “שפע עדיים כמו זה כבר ראיתי, אולם טרם ראיתי גבירה הראויה כמוך לענדם. מה יפים הצמידים! אף מה יפה הזרוע! מה יפות המחרוזות! אך מה הן לעומת החזה!”

“הסי, חנפנית!” קראה הרוזנת.

“האם זו תמונת הרוזן?” שאלה פילינה, בהצביעה על מדליון יקר, שהיה ענוד בשרשרת יקרת ערת על חזהָ של הרוזנת בצד שמאל.

“הציור הוא מימי כלולותינו”, השיבה הרוזנת.

“כלום היה אז צעיר כל כך?” שאלה פילינה, “הן ככל הידוע לי, נישֵׂאת לוֹ רק לפני שנים מועטות”.

“את מראהו הצעיר יש לזקוף לזכות הצייר”, השיבה הרוזנת.

“גבר יפה הוא”, העירה פילינה, “אך כלום מעולם”, המשיכה בהניחה את כף ידה על לב הרוזנת, “לא חדרה כל דמות אחרת אל סתריו של סגוֹר זה?”

“חצופה מאד אַת, פילינה!” קראה, “פינקתי אותך יותר מדי. אל נא אשמע כזאת שנית מפיך”.

“אם כועסת את עלי, הריני אומללה”, קראה פילינה, קפצה ממקומה וברחה מן החדר.

וילהלם עוד החזיק את היד היפה בידיו. עיניו, שהיו נעוצות בצמיד, גילו בו ראשי תיבות מעוצבים באבנים יקרות. למרבה תמהונו היו אלה ראשי התיבות של שמו.

“האומנם יש ברשותי”, שאל בענווה, “קווּצת שֵׂער משלך בתוך הטבעת היקרה?”

“כן”, השיבה בחצי קול; אחר התאזרה עוד, ובלחצה את ידו אמרה לו: “קום נא, והיה שלום!”

“פה כתוב שמי”, קרא בהצביעו על הצמיד, “מקרה מופלא הוא זה”.

“הא כיצד?” קראה הרוזנת, “הן זה נוטריקון של ידידה שלי!”

“אלה ראשי התיבות של שמי ושם משפחתי. בל תשכחי אותם. דמותך שלך תהיה חרותה על לוח לבי לעד. היי שלום, ותניני ואימלט על נפשי!”

הוא נשק את ידה וביקש לקום; אך כדרך שהמופלא מכל מתקיים לפתע בחלומנו, כן מצא עצמו וילהלם, בלא לדעת כיצד, חובק את הרוזנת בזרועותיו, שפתותיה על שפתותיו, ונשיקותיהם העזות נוסכות אושר בנפשם, כפי שרק קצף הביכורים התוסס, הנמזג לאדם בגביע האהבה, עשוי להגמיאֵנוּ.

ראשה נח על כתפו, והיא לא נתנה דעתה על סרטיה וקווצות שערה המתמעכים. היא ליפפה אותו בזרועה, והוא חיבקה בעוז, ואימץ אותה שוב ושוב אל חזהו. אוי כי אין רגע כמו זה יכול להתקיים עולמית, ואבוי כי קָטַע הגורל צר העין גם רגע קט זה בחיי ידידינו עד מהרה.

מה נרעש וילהלם, מה המום היה בהתעוררו מחלום אושרו, כאשר לפתע ניתקה עצמה הרוזנת מזרועותיו בצעקה והניחה את ידה על לבה.

המום ניצב לבניה; היא כיסתה בידה השניה את עיניה, וכעבור רגע קל אמרה: “לך נא, חושה!”

הוא הוסיף לעמוד.

“עזבני נא”, קראה, ובעודה מסירה את ידה מעיניה ונועצת בו מבט שאין לתארו במלים, הוסיפה בקול יוצא מן הלב: “ברח לך ממני, אם תאהבני”.

וילהלם יצא מן החדר, וחזר על קיטונו שלו, בלא לדעת היכן הוא שרוי.

האומללים! איזו התראה מופלאה, מיד המקרה או מיד הגורל, ניתקה אותם זה מזה?

 

ספר רביעי    🔗

פרק ראשון    🔗

מהורהר עמד לַאֶרטס לפני החלון. נתמך על זרועו היה צופה החוצה אל המגרש. פילינה התגנבה חרש לאורך האולם הגדול, השעינה עצמה על ידידה והיתה מלגלגת על הרצינות השפוכה על פניו.

“אין כאן כל מקום לצחוק,” השיב לה, “תחושה זו של העת החולפת ועוברת, כי הכל משנה את פניו ובא אל קצו, קשה מנשוא היא! ראי נא, אך זה חנה כאן מחנה נחמד לעינים; מה יפו אוהליו! מה רבה היתה הצהלה ששררה בתוכם! ומה קפדנית היתה ההשגחה על כל הנעשה מסביב! והנה בבת אחת נעלם הכל. לא יארכו הימים ואף הקש הרמוּס וגומות הבישול החפורות בקרקע יהיו כלא היו; כל השטח ישוב וייחרש, ונוכחותם של אלפי אנשי הצבא באיזור לא תיזכר עוד, אלא בזכרונם המדמדם של ישישים מעטים בלבד.”

פילינה פצחה בשיר ומשכה את ידידה לאמצע האולם לרקוד אתה. “כיון שאין בידנו לעצור את העת מלכת,” קראה, “מן הדין שלפחות נהא חולקים לה כבוד בהדרת שמחה, כראוי לאֵלָה דגולה כמותה.”

לא הספיקו לרקוד אלא סיבובים מעטים, וגברת מלינה עברה באולם. רשעות לבה של פילינה הספיקה לה כדי שתזמין גם אותה לרקוד, ובדרך זו ללגלג על ממדי גופה של גברת מלינה בשל הריונה.

“לבי סולד,” אמרה פילינה מאחורי גבה, “למראה נשים אלו שבירחי הציפיה!”

“אף על פי כן, לטוֹב מצפה היא,” אמר לארטס.

“אך ראה נא מה מתנוולת צורתה! כלום הבחנת בקפל המשתלשל בקדמת תחתוניתה המקוצרת, ומבצבץ עם כל תנועה שלה? אפילו אינה מגלה מעט כשרון ותושיה להתקין עצמה, שלא יהיה מצבה מזדקר כל כך לעין כל.”

“הניחי לה,” אמר לארטס, “העת עצמה כבר תבוא לעזרתה.”

“מה חבל,” קראה פילינה, “שאי אפשר להשיר את הילדים כפירות מן העצים.”

אותה שעה נכנס הברון ומסר להם את ברכותיהם הלבביות של הרוזן והרוזנת, שיצאו בבוקר השכם לדרכם. לאלה צירף גם תשורות כלשהן מטעמו הוא. אחר הלך אל וילהלם, שהיה משתעה אותה שעה עם מיניון בחדר סמוך. הילדה היתה שופעת חיבה וידידות, וביקשה לדעת על הוריו ובני משפחתו של וילהלם. שאלותיה הזכירו לו את חובתו לשגר להם ידיעה כלשהי על אודותיו.

הברון מסר לו את ברכות הפרידה של האדונים, ואף הבטיח לו כי אמנם היה הרוזן מרוצה מאד ממשחקו, מיצירתו הפיוטית ומפעילותו התיאטרונית. כאות להוקרה זו שלף מאמתחתו חריט, שמבעד למטווהו היפה נצנצו מטבעות זהב חדשים, מצודדים בברקם. מיד נרתע וילהלם לאחוריו וסירב לקבלו.

“ראה נא בתשורה זו,” הסביר הברון, “אך שכר בטלה עבור הזמן שהקדשת לנו, ואוֹת הכרה בטרחתך; בשום אופן אין לראות בו תגמול על כשרונך. כשרונו של אדם, די שיַקנה לו תהילה וחיבה מצד הבריות, ואילו עמלו ושקדנותו – מן הדין שיספקו לו את צרכיו, שהרי לא רק נפשו לו, אלא גם גוף לו. אילו היינו בעיר, במקום שניתן להשיג הכל, מחליפים היינו סכום מזער זה בשעון, בטבעת, או כיוצא באלה; עתה הריני מוסר לך את מטה הקסמים עצמו, והרשות בידך לקנות לך בו משכית כלשהי, כטוב בעיניך, ולשמרנה כמזכרת מאתנו. כמו כן ראוי שתהא מוקיר את החריט; הגבירות סרגו אותו במו ידיהן, מתוך כוונה שבזכות הקנקן ינעם לך גם מה שיש בו.”

“סלח לי,” השיב וילהלם, “על מבוכתי ועל היסוסַי לגבי קבלת המתנה. בעיני כמו מבטלת היא את המעט שעשיתי, ועלולה היא להשבית את חירותי להתענג על זכרונותי. במתנת ממון יש משום מתיחת קו על פרשת חיים, ואילו אני, אין את נפשי כלל שיימתח קו על שמי בספר הזכרונות של ביתכם.”

“לא זה הענין כאן,” השיב הברון, “אולם בהיותך מדקדק כל כך ברגשותיך אתה, הן לא תדרוש גם מהרוזן, כי תמיד יוסיף הוא לחוש עצמו כבעל חוב לך; בפרט שאדם זה משגיח תמיד שיהא הצדק נר לרגלו, ועל כך תולה הוא את כל כבודו. והן לא נעלם מעיניו כי רבות טרחת, וכי הקדשת את כל זמנך לקיום משאלותיו. ידוע לו כי אפילו על כספך שלך לא חסת בשעת הצורך. איך אוכל להיראות שוב לפניו, אם לא יהיה לאֵל ידי להבטיח לו כי אמנם הפיקה הכרת הטובה שיש בלבו את רצונך?”

“אילו עמדו רק רצונותי לנגד עיני,” השיב וילהלם, “ויכולתי לתור אחרי לבי בלבד, הייתי מוסיף לסרב לקבל מתנה זו, למרות כל נימוקיך, אף שהמתנה עצמה יפה היא ואומרת כבוד; אך לא אכחד ממך כי בד בבד עם המבוכה שהיא מטילה עלי, עשויה היא לשחררני ממבוכה אחרת, שבה הייתי שרוי כלפי בני ביתי, ואשר גרמה לי בחשאי לא מעט עגמת נפש. לא נהגתי כראוי כלפיהם, לא בכסף ולא בזמן שהעמידו לרשותי ושמחובתי ליתן דין וחשבון עליהם; עתה, בזכות נדיבותו של כבוד הרוזן, אוכל להודיע לבני ביתי בלא כל חשש, כי התפנית המוזרה שעשיתי בדרכי זיכתה אותי במזל טוב. הריני מקריב, איפוא, את אנינות הנפש, המשמשת לנו מצפון בשעות כגון אלו, על מזבח חובתי הנעלה יותר; למען אוכל לשאת פנַי אל אבי, הריני כובש פנַי בקרקע לפניך.”

“מוזר בעיני,” אמר הברון, “מה רבים הפקפוקים שהבריות מערמים על עצמם, כאשר עליהם לקבל מתנת כסף מידי ידידים ופטרונים, שעה שכל מתנה אחרת היו מקבלים מהם בתודה ובשמחה. כהנה וכהנה סגולות בלב אדם, המולידות ומטפחות נקיפות מצפון כגון אלו.”

“האם לא כן הדבר לגבי עניני הכבוד בכללם?” שאל וילהלם.

“אמנם כן,” השיב הברון, “ואף לגבי דעות קדומות אחרות. אל נא נעקרן משורש, שמא נתלוש עמהן גם צמחים רצויים לנו. אולם שמח אני למראה אנשים המבחינים מה הם הדברים שאפשר ואף צריך להתעלות עליהם. בהנאה נזכר אני בסיפור על משורר אחד, בעל שאר רוח, אשר חיבר בשביל תיאטרון החצר מחזות אחדים שזכו למלוא הוקרתו של השליט. ‘עלי לגמול לו כראוי,’ אמר הנסיך הנדיב לאחד מאנשי חצרו, ‘שאל נא אותו אם עשוי תכשיט כלשהו לשמח את לבו, או אם לא יסרב לקבל מתנת כסף.’ מיד ענה לו המשורר כיד ההיתול הטובה עליו: ‘הריני רוחש לו תודה על כוונותיו הטובות, אולם כיון שהקיסר נוטל כל הימים כסף מידינו, איני מוצא כל סיבה למה זה אתבייש אנוכי לקבל כסף מידיו.’”

אך יצא הברון מן החדר, פתח וילהלם את החריט ובלהיטות מנה את המזומנים שזכה בהם בלא שציפה לכך, ואף בלא שהיה ראוי לכך לפי דעתו. נדמה שאך עתה, משנתגלגלו המטבעות המנצנצים מתוך החריט היפה, חש וילהלם לראשונה במלוא ערכו ומעלתו של הזהב, שכרגיל אנו לומדים להוקירו רק עם השָנִים. הוא חישב ומצא כי אם יכלול בחשבון גם את הבטחת מלינה לפרוע לו את חובו, ישווה סכום הכסף שבקופתו לסכום שהיה בידו ביום שבו ביקשה ממנו פילינה את זר הפרחים, ואולי אף יעלה על אותו סכום. בסתר לבו שבע נחת מכשרונו, ושמינית שבשמינית של גאווה עלתה בו על מזלו הטוב שהנחהו וליוָהו עד הנה. בלב בוטח אחז בעט כדי לכתוב למשפחתו מכתב, שיפטור אותה באחת מכל חשש ואף יפָרש את התנהגותו אליה עד כה על הצד הטוב ביותר. במכתבו נמנע מלספר על הכל דבר דבור על אופניו, ואולם על פי הביטויים המעורפלים ורבי־המשמעות שנקט, יכלו קוראיו לשער מה נתארע לו. מצבה הטוב של קופתו, הריוח שזכה בו בכוח כשרונו, החסד שנטו אליו רמי־המעלה, החן שנשא בעיני הגבירות, השם שיצא לו בין הבריות בחוגים רחבים למדי, פיתוח סגולותיו בגוף וברוח, תקוותיו לעתיד לבוא – כל אלה רקמו לפני עיני רוחו דמיונות מרהיבי עין יותר מכל מחזה שרב.

גם לאחר שחתם את מכתבו, עדיין הוסיפה לפעם בלבו תחושת אושרו, והוא נשא באזני עצמו נאום ארוך, שבו חזר על כל אשר כתב במכתבו, ואף צירף לכך חזון מקסים של פעילות פוריה ונכבדה בעתיד. הטיפוסים הרבים שהכיר מתוך האצולה הצבאית הלהיבו את רוחו, היצירה השקספירית פתחה לפניו עולם חדש, ומשפתותיה של הרוזנת שאב תעצומות עוז. לא ייפלא שכל אלה הטביעו עליו את חותמם.

בא שר האוּרוות וביקש לדעת אם כבר ארזו השחקנים את חפציהם. למרבה הצער, לא חשב איש על כך, פרט למלינה. עתה צריכים היו להזדרז ולצאת לדרך. הרוזן הבטיח להסיע את כל הלהקה עד למרחק ימי מסע אחדים; הסוסים עמדו מוכנים, אך כבר ציפו להם תפקידים אחרים. וילהלם שאל על מזוודתו, אלא שגברת מלינה השתמשה בה לחפציה; כאשר ביקש אחר כספו, אמר מר מלינה כי צרר אותו בהקפדה בתחתית המזוודה. פילינה אמרה כי עוד נותר מקום במזוודתה שלה, נטלה את בגדיו של וילהלם וציוותה על מיניון להביא אליה את השאר. במורת רוח נאלץ וילהלם להשלים עם הנעשה.

בעודם אורזים חפציהם ומכינים את הכל לנסיעה, אמר מלינה: “לא לפי רוחי הדבר שאנו נוסעים כאילו היינו לוליינים וכָרוֹזי שווקים; מבקש הייתי שמיניון תלבש בגדי אשה, ושהנבלאי עוד יספיק לגזוז את זקנו.” מיניון נאחזה בוילהלם בחזקה, ואמרה בתוקף רב: “נער הנני; איני רוצה להיות ילדה!” הזקן שתק, ופילינה מצאה את השעה כשרה להתלוצץ על חשבון שגיונותיו של הרוזן הפטרון. “אם יכרות הנבלאי את זקנו,” אמרה, “מוטב שישמרהו אצלו מודבק על סרט בד, שמא יפגוש בכבוד הרוזן אי שם בעולם; שהרי זקָן זה הוא שהיטה אליו את חסד הוד מעלתו.”

משדחקו בה להסביר את פשר דבריה הסתומים, נקטה לשון זו: “לדעת הרוסן חייבים השחקנים, למען שלמות ההשליה התיאטרלית, לגלם את תפקידם ולקיים את אופיים השחקני גם בחייהם הפרטיים. על כן חיבב כל כך את הפדגוג, ועל כן סבור היה שהנבלאי צריך לעטות את מסכַת זקנו לא רק בערב על הבמה, אלא גם בכל שעה ביום, ומה שמח כאשר נוכח לדעת כי אין מסכה זו אלא מראהו הטבעי.”

בעוד כל השאר מלגלגים על שגיונו של הרוזן ועל דעותיו המוזרות, הוליך הנבלאי את וילהלם הצידה; בעינים דומעות ביקש להיפרד ממנו, והפציר בו כי יסכים לפטור אותו לדרכו מיד. וילהלם הבטיח לו כי אינו צריך לחשוש, כי הוא יגונן עליו מפני כל אדם, יהיה אשר יהיה, וכי לא יפול משערתו ארצה, ומכל שכן לא תיגזז נגד רצונו.

הזקן נראה נרגש מאד, ושביבי אש זרה ניצתו בעיניו. “לא זו העילה להסתלקותי,” קרא, “זה כבר מייסרות אותי כליותי על שנשארתי במחיצתך. אסור לי להשתהות בשום מקום, כי האסון רודף אחרי ופוגע בכל המתחבר עמי. כל עוד אינך מרחיק אותי מעליך, אורבת לך הסכנה, אך אל נא תשאלני דבר; אין אני נתון ברשות עצמי, ואי אפשר לי להישאר עמך.”

“ברשות מי הנך, איפוא? מי הוא זה העשוי לשלוט בך עד כדי כך?”

“אדוני, הניחני נא עם סודי האיום, וּשלָחֵני מפניך! הנקמה הדולקת בעקבותי לא מידו של שופט בשר ודם היא; הריני נתון לרשותו של גורל שאינו יודע רחם; אי אפשר לי להישאר, ואיני רשאי!”

“בנסיבות אלה ודאי שלא אניח לך ללכת.”

“אהיה בוגד בך, איש חסדי, אם אהיה מהסס. לי עצמי לא יאונה כל רע בהיותי עמך, ואילו על ראשך סכנה מרחפת. אינך יודע את מי מחזיק הנך במחיצתך. אשם אנוכי, ואומלל עוד יותר מזה. עצם נוכחותי מבריחה את האושר, ואפילו המעשה הטוב בטֵל כוחו, משעה שאני נותן את ידי לו. נע ונד ניטל עלי להיות, לבל ישיגני מזלי הרע, המתנהל אחרַי לאיטו, שעל כן אין קיומו ניכר אלא משהנני מניח את ראשי ומבקש לנוח זמן־מה מנדודי. כפוי טובה אהיה בעיני, אם לא אעזבך.”

“אדם מוזר הנך! אך אין בידך למנוע ממני את אמוני בך, ואף לא את תקוותי לראות באושרך. לא אבקש להתחקות על מסתרי אמונתך הטפלה, אך אם לבך מנבא לך חזות קשה וסבכי גורל מופלאים, הנה אך דבר זה אליך בפי, לנחמתך ולעידודך: הצטרף נא אל מזלי שלי, והבה נראה כוכבו של מי חזק יותר, אם זה הקודר שלך, או זה הבהיר שלי!”

וילהלם מצא את השעה כשרה להרעיף עליו עוד דברי ניחומים כהנה וכהנה; שכן זה כבר נראה לו מלווהו המופלא כאדם הנושא על שכמו, אם באורח מקרה או ביד הגורל, מעמסה של אשמה כבדה, שזכרה אינו מרפה ממנו. אך ימים מועטים לפני כן הקשיב וילהלם לשירתו, והוא שם את לבו אל השורות הבאות:

"עַל טְהוֹר הָאֹפֶק זִיו שַחֲרוֹ

נִגְלֶה לְעֵינָיו כְּאשׁ אוֹכֶלֶת,

כְּמוֹ הַקּוֹלָר תָּלוּי בְּצַוָּארוֹ,

קוֹרס עָלָיו מִכְלוֹל יָפְיוֹ שֶׁל חֶלֶד."

ככל אשר הוסיף הזקן לטעון את טענותיו, כן מצא וילהלם נימוקים מכריעים לדעתו שלו; הוא השכיל להפוך את הכל לטובה, ותחת רושם דבריו הכנים, הלבביים והמעודדים, דומה היה כי שב הזקן והתעורר לחיים, וכי השליך את ביעותיו ממנו והלאה.

פרק שני    🔗

תקוה קיננה בלבו של מלינה כי ימצא מקלט ללהקתו בעיר אחת קטנה אך משגשגת. כבר שוהים היו במקום שאליו הביאום סוסיו של הרוזן, ועתה תרו אחר סוסים ועגלות שיובילו אותם הלאה מזה. מלינה נטל עליו את הדאגה להובלה, וכדרכו גילה קמצנות יתרה. לעומת זאת סבור היה וילהלם, שבכיסו היו מונחים הדוקאטים היפים של הרוזנת, כי זכותו המלאה היא לבזבזם ברוחב לב; חיש קל נשכח מלבו כי במאזן המרשים ששיגר למשפחתו כבר כלל את אלה בהתרברבות יתרה.

ידידו ומיודעו שקספיר, שהוכתר על ידיו כסנדקו הרוחני, ואשר חיבב עליו את שמו הפרטי וילהלם בשל זהותו עם שמו, זימן לו היכרות עם נסיך אחד, שבילה ימים רבים בחברה קלוקלת, ואפילו מושחתת, ואשר חרף טבעו האצילי היה מפיק הנאה מגסותם, נקלותם ומעשי איולתם של אותם פוחזים מגושמים. חיש קל קפץ וילהלם על דיוקן זה כעל מציאה גדולה, שהרי במצבו הנוכחי ניתן לו להמשיל עצמו אליו, ומתוך כך נתפס ביתר קלות להשליה עצמית, שממילא נטה אליה נטיה יתרה, עד שכמעט נבצר ממנו לעמוד בפניה.

עתה התחיל לדקדק בצורת לבושו. הוא מצא כי המקטורן, שניתן להוסיף עליו מעיל קצר בשעת צורך, הוא מלבוש ההולם מאד את הנודד. מכנסי סריג ארוכים וזוג מגפי שרוֹכים היו בעיניו לבוש מתאים להולך רגל. בנוסף לכך רכש לו אבנט משי יפה וחגר אותו למתניו, תחילה באמתלה של צורך בחימום הגוף; לעומת זאת שחרר את צוארו מקולרה של עניבה, ואך דאג לצרף לחולצתו כמה פסי מלמלה, שרוחבם שיווה להם מראה של צוארון מימים עברו. רדיד המשי היפה, שי המזכרת של מריאנה שניצל מן האש, קשור היה קשר רפוי מתחת לצוארון המלמלה. מגבעת עגולה, עטורה סרט ססגוני ועדויה נוצה רבתי, השלימה את תלבושתו.

הנשים אישרו פה אחד כי לבוש זה הולם אותו להפליא. פילינה נראתה כמוקסמת כליל ממראהו, ולאחר שגזז בלי רחם את שערותיו היפות, כדי לקרב את דמותו עוד יותר אל האידיאל של המראה הטבעי, הפצירה בו כי יתנן לה כשי. בדרך זו שבה וקנתה את לבו, וידידנו, שבתוקף נדיבותו נטל לו את הזכות לנהוג בחבריו על פי דרכו של הנסיך הַארי¹⁶, נוהה היה עתה אף הוא ליזום מדי פעם מעשי משובה, ולקחת חלק בביצועם. השחקנים סייפו, רקדו, המציאו כל מיני משחקים, וכטוב לבם עליהם, לוגמים היו לגימות הגונות מן היין הבינוני שנמצא להם. במשך כל אותם בילויים פרועים היתה פילינה אורבת וממתינה לגיבור המצטנע. מי יתן ומזלו הטוב ישמור עליו מפניה!

מבין דרכי הבילויים השונות היה משחק אחד משמח את לב אנשי הלהקה במיוחד. מאלתרים היו הצגות שבהן היו מחקים את פטרוניהם ואנשי חסדם לשעבר, ושמים אותם לצחוק. שחקנים אחדים, שהיטיבו להתבונן בדרכי התבטאותם המיוחדים של כמה אישים מכובדים, וידעו לחקות אותם יפה, זכו לתשואות רמות מידי השאר, וכאשר העלתה פילינה מתוך גנזי נסיונה העשיר כמה הצהרות אהבה מיוחדות במינן, ששמעה מפי מחזריה, היו הכל משתוללים ממש מרוב צחוק ושמחה לאיד.

וילהלם גינה אותם על מידת כפיית הטובה שבהם; אולם הם טענו כנגדו כי כל אשר קיבלו שם, השׂתכרו ביושר; אנשים מצוינים כמותם, כפי שהיו מוחזקים בעיני עצמם, ראויים היו לדעתם לטיפול טוב יותר. עתה זכרו את הזלזול שבו נתקבלו בטירה ואת היחס המשפיל שננקט כלפיהם, ושוב פתחו במעשי החיקוי, והיו שופכים קיתונות של בוז ולעג, שמרירות לב ועיוות דין ניכרו בהם במידה גוברת והולכת.

“מבקש הייתי,” העיר להם וילהלם על כך, “כי לא יבצבצו מתוך דבריכם לא קנאה ולא אנוכיות, וכי תדונו אישים אלה והתנהגותם מנקודת הראות הנכונה. לעובדה זו שעצם ההוּלדת מקנה מעמד גבוה יותר בחברה האנושית, יש תוצאות מרחיקות לכת. אדם שעושר רב נופל לו בירושה והוא מובטח מראש בחיים קלים, אדם שכל צרכי הלואי שלו מוענקים לו מנעוריו בשפע רב, אם רשאי אני לומר כך, נוטה בדרך כלל להעריך את הנכסים כראשונים במעלה, ואילו ערכה של אישיות מחוננת מיד הטבע אינו נהיר לו באותה מידה. יחסם של רמי־מעלה לנחותים מהם, ואף בינם לבין עצמם, נמדד על פי יתרונות חיצוניים; הם נותנים יקר לכל אדם על פי תארו, דרגתו, מדיו ומחלצותיו, ולא על פי מעשיו.”

דבריו אלה זכו לתשואות אין קץ מידי אנשי החבורה. הם מצאו כי נורא מאד הדבר שאדם עתיר הישגים יהא חייב להיות שרוי בצל, ושבעולם הגדול אין כל ערך לקרבה שבטבע או קרבה שבלב. במיוחד היו מפליגים בערכה של נקודה אחרונה זו.

“אל תחרפום בשל כך,” קרא וילהלם, “מוטב שתגלגלו רחמיכם עליהם! שכן נדיר הדבר שיהיו חשים כמונו את האושר, שמקורו בקרן השפע של הטבע, ושהוא בעינינו הנעלה על כל. רק לנו, העניים, שידנו אינה משגת או שהיא ריקה כליל, ניתנה הזכות לשאוב לרוויה מאושר הידידות. נבצר מאתנו להעניק מעמד רם לאהובי לבנו, לקדם אותם בדרכם, או להעתיר עליהם תשורות למכביר. אין לנו כי אם נפשנו. אך היא בידנו למסור אותה כולה, ואם יש לה ערך מה, הן ממילא נפקיד אותה ביד ידידנו לעד. מה רבה הנחת, מה רב האושר לנותן ולמקבל כאחד! מה רבה הברכה שבנאמנות! היא המשַווה לחיי החלוֹף של האדם את הקבע השמימי; היא היא הקרן הקיימת של עשירותנו.”

בעודו נושא את דבריו קרבה אליו מיניון, כרכה סביבו את זרועותיה העדינות, והניחה את ראשה על חזהו. הוא שם את ידו על ראש הילדה והמשיך: “מה קל לאדם רם־המעלה לקנות את לבנו! מה קל לו לעשות את נפשותינו לנחלה לו. די אם יגלה חביבות, אדיבות, יחס אנושי במידה כלשהי, וקסם לנו. ומה רבים האמצעים שברשותו כדי לקיים בידו את אשר רכש. לגבי דידנו כל דבר הוא נדיר יותר, קשה יותר, ומדרך הטבע שאנו משַווים יתר ערך לכל הישג שאנו משיגים ולכל מעשה שאנו עושים. מה נוגעים ללב מעשי המופת של אותם משרתים נאמנים, שהקריבו את עצמם למען אדוניהם! מה הפליא שקספיר לתאר דוגמאות כמו אלו! אין נאמנות זו אלא שאיפתה של נפש נאצלת להשתווֹת אל הגדול ממנה. בכוח אהבתו ודבקותו המתמדת משתווה המשרת אל אדונו, שאלמלא כן זכאי היה אדונו לראות בו עבד הנוטל שכרו ותו לא. אכן, מעלות אלה הן נחלתו של המעמד הנחות בלבד; אין הוא יכול להימנע מהן, והן הולמות אותו יפה; מי שהורגל לשלם תמורה לכל דבר, בנקל יפטור עצמו אף מהכרת טובה. אכן, מבחינה זו נראה לי שרשאי אני לקבוע, כי ייתכנו ידידי אמת לרם־מעלה, אך לא ייתכן שיהיה הוא ידיד אמת לזולתו.”

מיניון הוסיפה להילחץ אליו ביתר שאת.

“לוּ יהי כן,” אמר מישהו מהחבורה, “אין אנו זקוקים לידידותם, ומעולם לא תבענו אותה. אך לו יגלו נא, לפחות, יתר הבנה לאמנויות אלו שהם מבקשים לסוכך עליהן. בשעה שהיינו מיטיבים לשחק לא הקשיב לנו איש; אך משוא פנים שלט בכֹּל. שחקן שנטו אליו חסד זכה בתשואות, ואילו הראוי לתשואות – לא נטו אליו חסד. לא ייאמן מה רבו המקרים שבהם ניתן יקר לנוֹאָל ולתפל דוקא.”

“להוציא כל העלול לנבוע משמחה לאיד ומליצנות,” הוסיף וילהלם, "סבורני כי מקרה האמנות כמקרה האהבה. הן לא ייתכן שיהא איש עולם המעשה, בפיזור דעת זה שהוא שרוי בו, חודר אל מהותם הפנימית של הדברים, שאף האמן אינו יכול להגיע לעומק תכליתם, אלא אם ישקיע בהם את כל עצמותו. יצירה עשויה להישאר זרה לכל אדם אם לא יגלה בה אותה מידה של ענין, שכל אמן מיַחל לה.

“אין זאת, ידידַי, אלא שהכשרונות כמוהם כמידות הטובות: על האדם לאהוב אותם לשמם, או לוותר עליהם כליל. דא עקא שאין הכשרונות ואין המידות הטובות זוכים להוקרה ולשכר, אלא אם בעליהם מטפחים אותם לפני כן במסתרים, כאילו היו סוד כמוס והרה סכנות.”

“ואילו בינתים, עד אשר יגלה אותנו אדם המבין באמנות, הברירה בידנו לגווֹע ברעב,” קרא מישהו מן הירכתים.

“לאו דוקא,” השיב וילהלם, “שבתי וראיתי כי כל עוד חי ופועל אדם, מוצא הוא לו את מזונו, אף אם לא תמיד משובח הוא. וכי למה תלינו? דוקא כאשר היו פני הדברים גרועים ביותר, כלום לא קיבלו אותנו וטיפלו בנו יפה, בלא שציפינו לכך כלל? ומאידך גיסא, כאשר עדיין לא חסר לנו מאומה, כלום עולה בדעתנו לעשות משהו לאימוננו ולחתור לשיפורנו? הרינו עוסקים בכל דבר שבעולם, אך מדירים עצמנו, כילדי בית ספר ממש, מכל דבר העשוי להזכיר לנו את שיעורינו.”

“נכון הדבר,” אמרה פילינה, “והרי זה חוסר אחריות ממש! הבה נבחר לנו מחזה ונציג אותו בו במקום. יעשה נא איש איש כמיטב יכולתו, כאילו קהל צופים גדול ורב לפניו.”

שיקול הדעת לא ארך הרבה. חיש קל נבחר אחד המחזות החביבים על הקהל בגרמניה בימים ההם, מאלה שעתה שוב לא נודעו עקבותיהם. שחקנים אחדים שרקו מנגינת פתיחה, איש איש נזכר בנקל בתפקידו, וההצגה התחילה. הכל הקפידו לשחק כהלכה, והמחזה כולו עבר בהצלחה, למעלה מן המשוער. מוחאים היו כפים אלה לאלה; זה כבר לא בילו יפה כל כך.

לאחר שסיימו, חשו קורת רוח מרובה, אם בשל השימוש הנאה שעשו בזמנם, ואם בשל הנחת ששבע איש איש מעצמו במיוחד. וילהלם הִרבָּה לשַבּחם, והשיחה שפעה עליצות ושמחה.

“עוד תיווכחו,” קרא ידידנו, “מה רבים יהיו הישגינו אם נמשיך להתאמן בדרך זו, ולא נהא מגבילים עצמנו לשינונים, לחזרות ולהופעות מעשה מוכני בלבד, כמצוַת אנשים מלומדה. ראו גם ראו כמה עולים עלינו אמני הנגינה! מה רבה הנאתם כשעולה בידם לדייק בנגינתם בשעת אימוניהם בצוותא! מה מרבים הם לטרוח שיהיו כלי הנגינה שלהם מכוּונים ומותאמים, שיהיה הקצב אחיד בתכלית, ומה מקפידים הם על עצמת הצליל, שתהיה בדיוק כמידת הצורך! בעת ביצוע סוֹלוֹ של מישהו, לא יעלה על דעת איש מן המלווים לחמוד כבוד לעצמו ולהרים קולו יותר מן הראוי. כל אחד ואחד משתדל לנגן כרוחו וכרצונו של המלחין, ולבצע יפה את התפקיד המוטל עליו, אם רב ואם מעט הוא. כלום אין גם אנו חייבים לגשת אל המלאכה באותה הקפדה ובאותו שאר רוח? והרי האמנות שאנו עוסקים בה עולה במורכבותה על כל מוסיקה, שכן אמורים אנו לגלם בחן ובטוב טעם את אורחות האדם, מהרגילים ועד הנדירים ביותר. כלום יכול להיות משהו גרוע יותר מזלזול בחזרות, מתוך הסתמכות על המזל ועל מצב הרוח המקרי בשעת ההופעה? מן הדין שנראה את התגשמות מיטב יחולינו ואושרנו בהתאמה ההדדית בינינו, ובשביעות רצוננו זה מזה; בל נשַווה חשיבות אף לתשואות הקהל, אלא במידה שנהיה ראויים להן בעינינו שלנו. מדוע זה יהא המנצח על תזמורתו בטוח בהצלחתו יותר מהבמאי המפיק את מחזהו? עובדה היא שהמנגן בתזמורת בּוֹש בכל טעות הצורמת את אזננו, ואילו בתיאטרון אך לעתים נדירות ראיתי שיהא שחקן מודה בטעותו או מתנצל על שגיאותיו, הנסלחות והבלתי־נסלחות, אשר צורמות את אזננו הפנימית! לדידי, מן הראוי כי יהא המִשחָק על הבמה צר כחבלו של לוליין, שמלכתחילה לא יעז בנפשו שום איש נטול כשרון לעלות עליה, ולא כפי שהדבר הוא כיום, שכל אחד כשר בעיניו להלך עליה לראווה.”

דרשה זו נתקבלה ברצון על לבם של בני החבורה, שכן איש מהם לא חשש כי מדובר בו, שהרי בעיניו הצטיין זה עתה במשחקו עם כל השאר. יתרה מזו, הכל הסכימו כי במשך מסע זה, ואף להבא, כל עוד יישארו יחד, יוסיפו לקיים אימונים במשותף, כדרך שהתחילו זה עתה. מכיון שענין זה נתון לרצונו החפשי של כל איש ואיש, מצאו לטוב שהמנהל לא יתערב בדבר. איש לא חלק על כך שבאין אנשים טובים המשטר הרצוי ביותר הוא משטר הריפובליקה; מן הראוי, איפוא, שתפקיד המנהל יעבור מיד ליד בחילופין, ושמדי פעם ייבחר על ידי הכל, וכן שיש לצרף אליו ועד, שישמש כעין סינט בזעיר אנפין. כל כך נתפסו לרעיון זה, עד כי להוטים היו להוציאו אל הפועל מיד.

“אין לי כל התנגדות,” אמר מלינה, “שתערכו נסיון מעין זה במשך ימי המסע, אם רצונכם בכך. הריני מַשעה עצמי מתפקיד ההנהלה שבידי בחפץ לב עד שנגיע אל מחוז חפצנו.” מקווה היה בדרך זו לחסוך כסף ולגלגל הוצאות שונות על שכם הריפובליקה הקטנה, או על שכם המנהל הארעי. עתה פתחו במרץ רב בדיון, כיצד יש לארגן את המדינה החדשה בדרך הטובה ביותר.

“מדינה נודדת היא זו,” אמר לארטס, “ומוטב כך. לפחות, לא יהיו לנו סכסוכי גבולות.”

מיד ניגשו לביצוע, וּוילהלם נבחר למנהל ראשון. הסינט הוקם. הזכות לבחור ולהיבחר ניתנה גם לנשים. הוצעו ונדונו חוקים, קצתם נדחו, קצתם נתקבלו. תוך כדי שעשועים אלה חלף הזמן במהרה, ומכיון שבילו בנעימים, מאמינים היו כי אמנם עשו מעשים שיש בהם מועיל, וכי אפשר שבצורת ארגון חדשה זו פתחו סיכויים חדשים להתפתחות הבמה הלאומית.

פרק שלישי    🔗

הרוח הטובה ששרתה על הלהקה הפיחה תקוות בלבו של וילהלם, כי מעתה יוכל לנהל שיחה עמם גם לגבי ערכם הספרותי של המחזות. “אין די בכך,” אמר להם, כאשר שבו ונתאספו למחרת היום, "שיהא השחקן סוקר את המחזה ברפרוף בלבד, ושמיד לאחר התרשמות ראשונה יכריז, בלא כל בדיקה, אם טוב הוא בעיניו אם לא. דבר זה הוא מזכותו של הצופה המבקש להשתעות, להתרגש, ולאו דוקא להוציא משפט. השחקן, לעומת זאת, מן הדין שיהא מסוגל לערוך דין וחשבון לעצמו לגבי המחזה, ומה הטעמים לשבח ולגנאי שהוא מוצא בו; כיצד יוכל לעשות זאת אם לא יעמיק לחדור אל השקפת המחבר וכוונותיו? בימים אלה ממש נזדקרה לנגד עיני טעות שטעיתי אני עצמי במשפטי על אחד המחזות על פי תפקיד אחד בתוכו, בלא שראיתי את ההקשר שבינו לבין המחזה כולו. אספר לכם על כך בתור דוגמה, אם אך נכונים אתם לכרות אוזן לסיפורי.

"זכור לכם שקראנו בצוותא בטירה את המחזה ‘המלט’ מאת שקספיר, מחזה שאין דומה לו, ושוודאי גרם לכם קורת רוח מרובה. כשביקשנו להציג את המחזה, קיבלתי עלי את תפקיד הנסיך, בלא לדעת מה משמעות הדבר. דימיתי כי כדי להכירו, די אם אשנן לעצמי את הקטעים העיקריים ואת המונולוגים שלו, ואתחקה על אותן תמונות שבהן ניתן לו כר נרחב לגילומם של עוז הנפש, התעלות הרוח והחיוניות המפעמים בו, ושבהן מתגלה נשמתו המסוערת בביטויה העז ביותר.

"כמו כן קיוויתי לחדור לעומקו של התפקיד, אם אהיה נוטל כביכול על שכמי שלי את נטל הדכאון הכבד, ותחת עומס זה אהיה מפלס לי דרך בעקבות דמות המופת שלפנַי, בתוך המבוך המופלא של תהפוכות הרוח והמעללים. הרביתי לשנן ולהתאמן, וסברתי כי מעט מעט יעלה בידי להיות עם גיבורי לבשר אחד.

"אפס, ככל שהמשכתי בכך, כן נתקשיתי לשוות את הדמות השלמה לנגד עיני רוחי, ולבסוף חששתי שמא לעולם לא אתפסנה. שבתי ועברתי על פני כל המחזה מתחילתו ועד סופו, אך גם בדרך זו לא נסתברו לי דברים רבים. נראה היה לי כאילו קיימות בו סתירות, עתים בין קווי האופי, עתים בין אפני הביטוי, וכמעט שנתיאשתי מלמצוא את הנימה המתאימה שתאפשר לי לגלם את תפקידי במלואו, על כל סטיותיו וגווניו. זמן רב תרתי במבוך זה לשוא, עד שלבסוף מצאתי דרך מיוחדת במינה שבה קיוויתי להתקרב אל מטרתי.

"התחקיתי על כל הפרטים שהמחזה מזכיר מימי נעוריו של המלט, לפני מות אביו; שמתי לבי לאופיו של הנער, בלא קשר עם מאורע האימים ועם כל הנוראות שהתחוללו לאחר מכן, וניסיתי לשער למה עשוי היה להתפתח אילולא כל אלה.

"עדין ואצילי היה הפרח המלכותי שנתלבלב תחת ההשראה הבלתי־אמצעית של אביו המלך. מושג הצדק וגדולת הרוממות הנסיכית, הבחנת דרך הטוב והישר והכרת רום היחש של מוצאו, צמחו בלבו בד בבד. נסיך היה, נסיך מבטן ומלידה, וביקש למשול אך ורק למען יוכלו הטובים להיות טובים באין מפריע. בהיותו נחמד למראה, אציל הליכות מטבעו, נוטה חסד מקרב לבו, עתיד היה לשמש מופת של נעורים, משוש לבו של עולם.

"אהבתו לאופליה היתה בבחינת ציפיה טמירה אל העדנים שבחיק העתיד, ללא סערת תאוה מזדקרת לעין. שקידתו על אימוני האבירים לא נבעה ממזגו שלו דוקא, אלא נזקק לגירוי ולליבוי באמצעות שבחים שהועתרו על מישהו זולתו; בטוהר רגשותיו מצא מסילות ללבם של ישרי דרך, וידע להוקיר את הרוגע השוֹרֶה על הנפש כאשר לב ידידו פתוח לקראתו. גם את הטוב והיפה שבמדעים ובאמנויות למד להכיר ולהעריך עד לדרגה מסוימת; התפל היה לו לזרא, והשנאה לא נבטה בלבו הזך, אלא במידה שדי בה למען יבוז למשרתי חצר זריזים ובוגדניים ולמען ינהג בהם לגלוג. מתון היה מטבעו, תמים־דרך בהתנהגותו; הוא לא נטה לבטלה, אך גם לא היה להוט מדי אחרי עיסוקים. נראה שבדומה לשיטוטיו בימי לימודיו באוניברסיטה, הוסיף לשוטט גם בחצר המלכות. השמחה שרתה על שפתותיו יותר מאשר בלבבו פנימה; איש רעים היה להתרועע, וַתרן, צנוע, דואג לזולת, והיה עשוי לסלוח ולשכוח עלבון שעלבו בו; אלא שלעולם אינו מסוגל לעשות יד אחת עם מי שפרץ את גדר הצדק, הטוב וההגינות.

“כאשר נשוב ונקרא יחד את המחזה, תוכלו לשפוט אם אמנם צדקתי בדברַי. מכל מקום הריני מקווה כי אוכל להביא לפניכם את המוּבאות המתאימות המוכיחות את השקפתי.”

התיאור נתקבל בתשואות רמות; הכל היו בטוחים מראש כי אופן פעולתו של המלט יתפענח מעתה בתכלית הבהירות; שמחים היו לחדור בדרך זו לכוונתו של הסופר. איש איש נטל עליו לחקור מחזה כלשהו, כדי לעמוד בדרך דומה על כוונות מחברו.

פרק רביעי    🔗

לא עברו אלא ימים מעטים מאז בוא החבורה למקום, וכבר נמצאו לכמה מהם הרפתקאות נעימות למדי. במיוחד יש לספר על גברת אחת, בעלת אחוזה בקרבת מקום, שביקשה להפיל בשבי קסמיה את לארטס, אלא שהלה גילה קור רוח גמור, ואפילו נהג גסות־מה כלפיה. פילינה שפכה עליו קיתונות של לעג בשל כך. עתה מצאה שעת כושר לספר לידידנו את מעשה האהבה האומללה, שבגללו נעשה הצעיר המסכן אויבו של כל המין הנשי. “מי האיש אשר יטיל בו דופי,” קראה, “על שום שנאתו למין זה שכל כך הֵרע לו, שבגמיאה אחת הגמיאוֹ את כל הרָעוֹת הצפויות לגברים מידיהן של נשים? שער בנפשך: תוך כדי יממה אחת הספיק להיות מאהב, חתן, נשוי, נבגד, פצוע וגרוש! איני יכולה לשער לי התעמרות קשה מזו.”

לארטס נס מן החדר, צוחק ורוגז כאחד, ופילינה התחילה לספר את סיפורו כיד כשרונה עליה. כשהיה לארטס בן שמונה־עשרה, ואך זה הצטרף ללהקת תיאטרון, פגש בנערה יפה בת ארבע־עשרה, שעמדה לפרוש מן הלהקה עם אביה, לאחר שפרץ ריב בין הלה לבין המנהל. מניה וביה התאהב בה בלב ונפש. הוא הפציר באביה כי יישאר בלהקה, העלה לפניו כל נימוק אפשרי, ולבסוף אף הבטיח לו כי ישא את בתו לאשה. מקץ שעות נעימות אחדות של אירוסין נערך טקס הנישואין, והוא בילה לילה אחד של אושר כבעל צעיר; אולם כיון שמגודש אהבה אץ אל אשתו בטרם עת, מצא למרבה הצער מאהב קשיש ממנו במקומו; טרוּף חֵמה הכה בהם ככל אשר יכול, הזמין לדו־קרב את המאהב ואת האב גם יחד, ויצא מזה פצוע, אף אם בלא סכנת חיים. האב ובתו עזבו את המקום עוד באותו לילה, והרי שפצעוֹ כפול היה – בגופו ובנפשו כאחד. להוותו נקלע לידיו של הגרוע בחובשים, והמסכן יצא מן ההרפתקה בשן ועין. ראוי הוא לרחמים, שהרי מכל שאר הבחינות הגון הוא מאין כמוהו. “במיוחד,” אמרה, “מצער אותי הדבר שפֶתי מסכן זה נעשה מאז שונא נשים; שכן גבר השונא נשים, מה טעם לחייו?”

עוד פילינה מדברת ומלינה בא והודיע כי הכל מוכן למסע, וכי למחרת בבוקר השכם יוכלו לצאת לדרך. בידו כבר היתה מוכנה הצעתו לחלוקת הנוסעים בין המרכבות שהזמין.

“אם אך יקח אותי ידיד טוב על ברכיו,” אמרה פילינה, “נכונה אני לשבת בצפיפות ובדוחק, ולא איכפת לי כל השאר.”

“לו יהי כן,” אמר לארטס שחזר בינתים.

“הרי זה מרגיז!” אמר וילהלם ומיהר ללכת. הוא השיג בכספו עוד מרכבה אחת, נוחה ביותר, שמלינה העלים את קיומה. מיד נערכה חלוקה אחרת של הנוסעים, והכל שמחו שיוכלו לנסוע בנוחות, אלא שאותה שעה הגיעה ידיעה מדאיגה כי יחידה של לוחמים מתנדבים נראתה בדרך שבה אמרו לנסוע, ומשכאלה אין לצפות לטובות.

בלב בני המקום עוררו חדשות אלו, אף שהיו מעורפלות ודו־משמעיות, תשומת לב מרובה. על פי מקומם של הגייסות, לא נתקבל על הדעת שתהא יחידה מצבא האויב מסתננת ומגיעה עד הנה, ואילו יחידה ידידותית לא היתה נשארת כה הרחק מאחור. הכל אצו להעמיד את הלהקה שלנו על גודל הסכנה הנשקפת להם בדרכם ולייעץ להם לנסוע אל מחוז חפצם בדרך אחרת.

רוב אנשי הלהקה נתקפו דאגה וחרדה, ומשנקראו כל אזרחיה לאסיפה בהתאם לשיטה הריפובליקנית שאימצו לעצמם זה עתה, כדי להיוועץ מה לעשות במקרה יוצא דופן זה, היו כמעט הכל בדעה אחת שיש להימנע מן הסכנה ולהישאר במקום, או לעקוף אותה ולבחור בדרך אחרת.

רק וילהלם, שלא נתפס לחרדה, גינה את הדעה שבכלל שמועה בלבד יהיו מוותרים על התכנית שנטלו על עצמם לאחר שיקולים מרובים כל כך. הוא אימץ את רוחם בנימוקים משכנעים חדורי עוז.

“עדיין אין זו אלא שמועה,” אמר, “ומה רבות כמותה צצות בשעת מלחמה! אנשים יודעי דבר אומרים כי אין שמועה זו מתקבלת על דעתם, וכמעט שלא תיתכן כלל. כלום נניח למלל מפוקפק זה שיקבע את דרכנו בענין כה חשוב? הנתיב שהותווה לנו על ידי הרוזן ונרשם בתעודת הדרך שלנו, הוא הקצר ביותר, והדרך עצמה היא הטובה בדרכים. היא מוליכה אותנו אל העיר שבה צפויות לכם היכרויות ופגישות עם ידידים, ורבים הסיכויים לקבלת פנים נאה. גם נתיב העקיפין מוליך אותנו לשם, אך מה עקלקלות וארוכות דרכי החתחתים בו! היש יסוד לתקוה כי בעונה מאוחרת זו בשנה עוד נמצא את ידינו ורגלינו? וכמה זמן וכסף נהיה מבזבזים בינתים!” עוד הרבה נימוקים היו בפיו, והוא פירט את כל היתרונות הכרוכים בדרך הקצרה, עד שמעט מעט נתפוגג הפחד מלב אנשי הלהקה. הוא הִרבָּה לספר על המשמעת החמורה הנהוגה ביחידות הצבא הסדיר, ומאידך זלזל בקבוצות הבריונים והפוחזים הנלווים עליהם. אף לסכנה עצמה שיווה לוויַת חן וקסם, ורוחם של אנשי הלהקה שבה ונצטהלה.

לארטס היה תמים דעים עמו מלכתחילה, ועתה הכריז בגלוי כי לא יירתע ולא יסוֹג. הזקן המהומתן פלט מפיו אי־אילו ביטויי הסכמה בדרכו שלו, פילינה עשתה צחוק מהכל, וגברת מלינה, שלמרות הריונה המתקדם לא איבדה מאומה מאומץ לבה, בירכה על ההצעה הנועזת. מלינה, שקיווה לחסוך כסף רב בדרך הקצרה שקבע מלכתחילה, לא התנגד עוד, וההצעה נתקבלה בלב שלם.

על כל צרה שלא תבוא הכינו עצמם גם להתגוננות. הם קנו מאכלות גדולות של ציידים ותלו אותן ברצועות מקושטות על שכמם. וילהלם תקע גם זוג אקדחונים בחגורתו; ברשותו של לארטס היה רובה משובח בלאו־הכי. במצב רוח מרומם יצאו לדרך.

ביום השני למסעם הציעו העגלונים, שהיטיבו להכיר את הסביבה, לחנות בצהרים בשטח הררי מיוער, כיון שהכפר הסמוך היה עוד כברת דרך מהם והלאה, ובימים נאים עדיף היה מסלול זה.

מזג האויר היה יפה והכל קיבלו את ההצעה ברצון. וילהלם מיהר והלך ברגל בדרך ההררית לפני כולם, ודמותו המוזרה עשויה היתה לעורר תמהון בלב כל הנקרה בדרכו. בצעדים מהירים ומאוששים עלה במעלה היער, לארטס הלך אחריו שורק להנאתו, ורק הנשים היו נגררות מאחור במרכבות. גם מיניון רצה לצדו של וילהלם, ולבה מלא גאווה על מאכלת הציידים, שניתנה אף לה בלית ברירה בשעת חלוקת הנשק. סביב כובעה כרכה את מחרוזת הפנינים, שוילהלם שמר אצלו ממזכרותיה של מריאנה. פרידריך בהיר־השֵׂער נשא את רובהו של לארטס, ואילו מראהו של הנבלאי הפיק שלוה ושאננות: קצה גלימתו הארוכה היה תחוב בחגורתו, כדי להקל על הליכתו; הוא תמך עצמו במקלו המסוקס, ואילו נבלו נשאר במרכבה.

משהגיעו בדי יגע אל הפסגה, מצאו מיד את המקום המיועד על פי עצי האשור היפים שהקיפוהו וסוככו עליו. אשבורן נטוי בשיפוע קל הזמין את באיו לחנות בו; מעיָן מתוחם זימן להם מים חיים משובבי נפש, ומעבר מזה נשקף, מבעד לערוצים ורמות יער, מראה נוף יפה ורוגע עד למרחקים. העמקים היו זרועים כפרים וטחנות, במישור נראו מספר עיירות, ורכס ההרים הרחוק מנגד עוד הוסיף על המראה המרהיב, המפיח תקוות, כיון שלא תחם את הנוף אלא בקווים עדינים ביותר.

הבאים ראשונה קנו להם שביתה במקום, נחו בצל העצים, הבעירו מדורה, ובשירה בפיהם הכינו את הדרוש לקבלת פני כל השאר, שהגיעו בזה אחר זה. כולם כאחד שיבחו את המקום, את מזג האויר הנאה ואת הנוף היפה להפליא.

פרק חמישי    🔗

אם ידעו ידידינו לבלות יחד שעות מרובות בנעימים אף בין ארבעת כתלים של בית, קל וחומר כאן, תחת כיפת השמים, בנוף היפה, המשובב לב ומטהר נפש. הכל חשו עצמם קרובים יותר זה אל זה, ומתברכים היו לבלות את כל חייהם במנעמים שכאלה. מקנאים היו בגורלם של ציידים, פחמיים, כורתי עצים, כל אותם בריות שמקצועם מעניק להם משכנות שאננים בדומה למקום זה; מעל לכל המשבחים היו את סיעות הצוענים ואת אורח חייהם השובה לב. עזה היתה קנאתם באותם יצורים מופלאים שנתברכו בחיי בטלה וזכו להתענג על כל סתרי קסמיו של הטבע, ואשריהם שמנת חלקם שלהם דומה במידה מסוימת למנת חלקם של הצוענים.

בינתים התחילו הנשים לבשל תפוחי אדמה, לפרוק את המזונות מתוך מטענם ולהכינם לסעודה. סירים אחדים נשפתו על אש המדורה, ואנשי הלהקה נחו קבוצות קבוצות תחת העצים והשיחים. לבושם המוזר וכלי הנשק המשונים שיוו להם מראה מיוחד במינו. הסוסים רעו בסמוך, ואילו אפשר היה להעלים את המרכבות, היה מראה השיירה הקטנה עשוי לעורר אשליה רומנטית ביותר.

וילהלם נהנה הנאה מרובה שכמוה לא ידע מימיו. שוגה היה בדמיונות, כביכול שבט נודד לפניו והוא מנהיגו. נוקט היה אף נוסח דיבור הולם לכך עם כל אחד ואחד, בשווֹתוֹ להזיות הרגע חזות פיוטית ביותר. רוחם של בני החבורה שפרה עליהם; היו אוכלים ושותים ושמחים, ומכריזים חזור והכרז כי מימיהם לא זכו לשעות נאות מאלו.

העליצות גברה והלכה, ובאנשים הצעירים נתעוררה עד מהרה רוח של פעלתנות. וילהלם ולארטס נטלו את סיפיהם ופתחו באימונים, זאת הפעם מתוך כוונה תיאטרלית. מבקשים היו לגלם את הדו־קרב שבו מוצאים המלט ויריבו את מותם הטרגי. שני הידידים היו משוכנעים כי בתמונה חשובה זו אסור שהסיוף ייראה כסתם נפנוף חרבות מרושל, כפי שהדבר נעשה בדרך כלל על הבמה; הם ביקשו להראות דוגמה, כיצד אפשר להציג את התמונה באופן שגם היודע את מלאכת הסיוף על בוריה יהא מוקירה כראוי. הכל הקיפו אותם במעגל; הם סייפו זה עם זה בלהט ובבקיאות, ומתיחות הצופים גברה עם כל סיבוב.

אולם לפתע ניחתה יריה בסבך הקרוב, ומיד לאחריה עוד אחת, ואנשי החבורה נסו בבהלה לכל עבר. עד מהרה נראו אנשים חמושים מתקדמים לעבר המקום שבו רעו הסוסים בסמוך למרכבות העמוסות.

צעקה גדולה פרצה מפי כל הנשים; גיבורינו השליכו את סיפיהם, אחזו באקדחיהם וחשו אל מול השודדים; באיומים קולניים תבעו מהם הסבר למעשיהם.

משנענו קצרות בשתי יריות של רובים, לחץ וילהלם על ההדק של אקדחו כלפי מקורזל־שֵׂער אחד, שעלה על אחת המרכבות וחתך את החבל הקושר את החבילות. הוא לא החטיא, והלה נתגלגל מיד למטה. גם לארטס לא ירה לריק, ומחוּזקים ברוחם שלפו שניהם את הנשק שבמתניהם, אלא שבאותו רגע התנפלו עליהם אחדים מחבורת השודדים בחרפות ובזעקות, ירו עליהם יריות אחדות, ובחרבות נוצצות ניצבו כנגד ידידינו עזי הנפש. גיבורינו הצעירים גילו אומץ לב; הם קראו ליתר החברים ועוררו אותם להצטרף להתגוננות כללית. אולם פתאום חשכו עיניו של וילהלם, ושוב לא ידע מה מתרחש סביבו. יריה אחת פצעה אותו בין חזהו לבין זרועו השמאלית, ומהלומה אחת, שבקעה את כובעו וכמעט פיצחה את גולגלתו, הפילה אותו והממה אותו כליל. על סוֹפה האומלל של ההתנפלות נודע לו רק מסיפוריהם של חבריו לאחר מכן.

כאשר שב ופקח עיניו, לא ידע היכן הוא שרוי. בעד הערפל, שהיה עדיין פרוש לפניו, הבחין לראשונה בפניה של פילינה, שהיו מורכנים מול פניו. הוא חש חולשה רבה, ומשניע את גופו בנַסוֹתוֹ לקום, מצא עצמו מוטל בחיקה של פילינה. יושבת היתה על הדשא, והוא שב וצנח אל חיקה.

היא השתדלה להנעים לו את משכבו בין זרועותיה ככל אשר יכלה, והיתה מאמצת את ראשו בעדינות אל לבה. מיניון ששערותיה הפרועות היו מלוכלכות בדם, היתה כורעת לרגליו, מחבקת ומרטיבה אותן בדמעותיה.

כאשר חש וילהלם כי בגדיו מלוכלכים בדם, שאל בקול שבור היכן הוא, ומה עלתה לו ולאחרים. פילינה ביקשה ממנו להירגע ואמרה כי כל האחרים נמצאים במקום בטוח, וכי איש לא נפצע מלבדו ומלבד לארטס. יותר מזה לא רצתה לספר מאומה, ואף הפצירה בו כי ישכב בשקט במקומו, כיון שפצעיו נחבשו בחפזה ושלא כראוי. הוא הושיט את ידו למיניון, וביקש לדעת מנין הדם שבתלתליה, אם לא נפצעה גם היא.

כדי להרגיעו סיפרה פילינה כי בשעה שראתה ילדת טובת לב זו את ידידה הפצוע, וברוב חפזונה לא מצאה דבר שתוכל לעצור בו את דמו השותת, ניסתה לאטום את פצעיו בשערותיה הפזורות, אלא שעד מהרה נוכחה כי נסיון שוא הוא. לאחר מכן הושמו על פצעיו טחבים ופטריות, ולצורך חבישתם מסרה פילינה את רדיד צוארה.

וילהלם שם לבו שפילינה יושבת שעוּנה בגבה אל מזוודתה, שהיתה עדיין נעולה כהלכה, וכל נזק לא ניכר בה. הוא שאל אם שפר גם מזלם של האחרים, ואם הצילו אף הם את חפציהם. היא השיבה במשיכת כתפים בלבד, והעיפה מבט על חלקת השדה שהיתה זרועה תיבות שבורות, מזוודות רטושות, תרמלים גזורים וחפצים מפוזרים למכביר. איש לא נראה במקום, זולתי שלישיה מוזרה זו לבדה.

מעט מעט סוּפר לוילהלם אף יותר משביקש לדעת: הגברים האחרים, שבכל אופן יכלו להוסיף ולהתגונן, הוּכו בהלם מרוב פחד והוכרעו מיד; קצתם ברחו על נפשם, וקצתם צפו נדהמים במתרחש. העגלונים, שגילו התנגדות עקשנית ביותר לגזילת סוסיהם, הוּפלוּ ונכפתו, ועד מהרה היה הכל לבז. הנוסעים הנפחדים התחילו לקונן על כל אשר אבד להם מיד לאחר שחלפה הסכנה לחייהם. הם מיהרו אל הכפר הסמוך, בקחתם עמם את לארטס הפצוע פצעים קלים, וכשהם נושאים אך שרידים מעטים שנותרו להם מכל רכושם. הנבלאי השעין את נבלו הניזוק על גזע עץ, ומיהר אל הכפר גם הוא, כדי להזעיק רופא ולסייע ככל יכולתו להצלת חיי מיטיבו, שנשאר מוטל במקום.

פרק שישי    🔗

שלושת ההרפתקנים, שנפגעו בפורענות, נותרו עוד שעה ארוכה למדי לבדם, ואיש לא בא לעזרתם. הערב רד, וחשכת הלילה המתקרב הטילה אימתה; שלוַת נפשה של פילינה התחילה להתערער, ומיניון רצה רצוא ושוב בקוצר רוח גובר מרגע לרגע. לבסוף, משנתמלאה תוחלתה ונשמע קול אנשים מתקרבים, נתקפה בהלה מחדש. ממעלה הדרך, שבה הגיעו הם עצמם קודם לכן, נשמעה בבירור שעטה של גוּנדת פרשים, וחשש נתעורר בלבם שמא אין אלה אלא שוב אורחים בלתי קרואים, שבאו לבקר בשדה המערכה, אפשר נותרו בו לקט ושכחה.

מה נעמה להם, איפוא, הפתעתם, כאשר הופיעה לקראתם מבין השיחים אשה רכובה על סוס לבן, ועמה אדון אחד בגיל העמידה ופרשים אחדים; סייסים, משרתים וגונדת הוּסרים רכבו בעקבותיהם.

פילינה הוכתה בתמהון למראה הבאים, ובעודה מתעתדת לקרוא לאמזונה היפה ולהעתיר עליה בקשת עזרה, כבר נשאה זו מאליה עינים משתוממות אל השלישיה המוזרה; מיד נהגה את סוסה לעברם ונעצרה לידם. היא ביקשה לדעת את כל הפרטים על אודות הפצוע, שמשכבו בחיקה של השומרונית קלת הדעת התמיה אותה מאד.

“האם זה בעלך?” שאלה את פילינה. “הריהו ידידי הטוב בלבד,” השיבה זו בנימה שעוררה מורת רוח מרובה בלבו של וילהלם. הוא תלה את עיניו בתוי פניה העדינים, השלווים ושופעי החיבה של הניצבת לפניו; דומה היה עליו כי מעולם לא ראה פנים מפיקות חסד ואצילות כמו אלה. מעיל גברים רחב שלבשה הסתיר מעיניו את גזרתה; נראה ששאלה אותו מאחד מבני חבורתה להגן עליה מפני צינת הערב.

בינתים קרבו ובאו גם הפרשים; קצתם ירדו מסוסיהם, וכן עשתה גם הגבירה. מתוך השתתפות כנה בצער זולתה, ביקשה לשמוע על נסיבות ההתנפלות על הנוסעים, ובמיוחד שאלה על פצעיו של העלם השרוע. או אז פנתה חיש לאחוריה, ובלוויַת אדון זקן אחד הלכה לעבר המרכבות שעלו לאיטן במעלה ההר ונעצרו אף הן במקום ההתרחשות.

הגבירה הצעירה עמדה זמן־מה נוכח פתח אחד המרכבות, והחליפה דברים עם היושבים בה. גבר גוץ ירד מן המרכבה, והיא הוליכה אותו אל גיבורנו הפצוע. על פי התיבה ואמתחת המכשירים העשויה עור שבידו, ניכר היה שרופא הוא. הליכותיו לא הצטיינו באדיבותן, אך ידו היתה קלה, ועזרתו ברוכה.

הוא בדק את הפצוע בקפדנות, וקבע כי אין בפצעיו משום סכנה, וכי לאחר שיחבוש אותם כאן אפשר יהיה להעבירו אל הכפר הקרוב.

נראה שדאגתה של הגבירה הצעירה לא פחתה אלא גברה והלכה. פעמים אחדות פסעה הלוך ושוב, הביאה אתה את האדון הזקן ואמרה לו: “ראה נא מה עוללו לו! האין הוא סובל בגללנו?” וילהלם שמע מלים אלה, אך לא הבינן. שבה ופסעה הנה והנה, דומה שלא יכלה לנתק עצמה ממראה הפצוע; עם זאת חששה שמא תפגע במידת הנימוס אם תישאר עומדת על ידו כאשר עמלו בדי יגע להפשיטו. עוד המנתח גוזר את השרוול השמאלי, ניגש אליה האדון הזקן והסביר לה בתוקף כי מן ההכרח הוא שימשיכו במסעם ללא דיחוי. וילהלם הפנה את עיניו אליה, וכל כך נכבש למבטה, עד כי כמעט לא חש בנעשה בו.

פילינה קמה לנשק את ידה של הגבירה רבת החסד. כאשר עמדו שתיהן זו ליד זו, נדמה היה לידידנו כי מימיו לא ראה ניגוד גדול מזה. מעולם לא נראתה לו פילינה באור שלילי כל כך. עשוי היה לאסור עליה אף לעמוד במחיצתו של אותו יצור נאצל, לא כל שכן לגעת בו.

הגבירה שאלה את פילינה שאלות אחדות בלחש. לבסוף החזירה פניה אל האדון הזקן, שהוסיף לעמוד בסמוך בקוצר רוח, ואמרה: “כלום מותר לי, דודי היקר, להיות נדיבת לב על חשבונך?” ומיד פשטה את המעיל, מתוך כוונה גלויה לעין לתתו לפצוע המעורטל.

וילהלם, שנצמד אל מבט עיניה השופעות צרי, הופתע עתה, משהשילה את מעילה, מיפי גזרתה. היא ניגשה אליו, וביד רכה פרשה את המעיל על גופו. בהרף עין זה, בבקשו לפתוח את פיו ולגמגם כמה מלות תודה, היו חושיו המזועזעים בלאו־הכי מפועמים מהרושם העז של קרבתה, עד כי לפתע דימה כאילו רואה הוא הילה קורנת סביב ראשה, וכאילו אור מבהיק מתפשט והולך על פני דמותה כולה. אותו רגע קשתה עליו ידו של המנתח, שביקש לשלוף את הכדור מפצעו. הוא התעלף, ודמות הקדושה נגוזה. כאשר שבה אליו רוחו, כבר היו הפרשים והמרכבות, הגבירה היפה ומלוויה, רחוקים מעיניו.

פרק שביעי    🔗

לאחר שנחבש ידידנו והועטה בגדים, מיהר גם המנתח לדרכו. באותה שעה ממש עלו והגיעו למקום הנבלאי עם חבורת איכרים אחדים מהכפר. מענפים כרותים ומזרדים קלועים התקינו במהירות אלונקה, השכיבו עליה את הפצוע ונשאוהו לאט לאט במורד ההר. בראשם רכב צייד, שהאדונים ציווּהו להישאר עם הפצוע. הנבלאי, שהיה מכונס בתוך עצמו ולא הוציא הגה מפיו, נשא על גבו את נבלו הניזוק. אחדים מן האיכרים נשאו את מזוודתה של פילינה, וזו היתה טופפת אחריהם וצרור בידה; מיניון היתה מקפצת בין סבכי היער, עתים לפני כולם, עתים בצדם, וצופה בעינים כלות אל פטרונה החולה.

הלה שכב דומם על האלונקה, עטוף במעיל החם שניתן לו. דומה היה עליו כאילו זרם חשמלי עובר אליו מן הצמר הרך ומחמם את גופו; חש עצמו כבעולם עדנים. היפהפיה שהסירה את המעיל מעל גופה ונתנתו לו, הטביעה חותם עז על נפשו. בעיני רוחו עוד ראה את המעיל צונח מעל כתפיה, ואת דמותה האצילית, הקורנת, ניצבת לפניו, ונשמתו כמו נהתה אחרי הנעלמת בין יערות וסלעים.

רק עם רדת הלילה הגיעה השיירה אל הכפר ונעצרה לפני פתח האכסניה, שבה מצאו להם מקלט שאר חברי הלהקה. אלה מבַכּים היו ברגשי יאוש את אבידותיהם שאין להן תמורה. החדר הקטן, היחיד שבבית, היה מלא מפה לפה; קצתם שכבו על מצע הקש, קצתם כבשו להם את הספסלים, קצתם נדחקו אל מאחורי התנור, ואילו גברת מלינה שכבה בקיטון סמוך וציפתה ללידה בחרדת לב. נראה שאימי ההתקפה החישו מועד זה, וטיב העזרה הנשקפת מידי בעלת האכסניה, אשה צעירה ובלתי מנוסה, לא בישר טובות.

כאשר ביקשו גם אלה שהגיעו במאוחר להיכנס פנימה, עלתה ופשטה תרעומת כללית. עתה היו הכל אומרים כי אך לפי עצתו של וילהלם ותחת הנהגתו המפורשת בחרו ללכת בדרך המסוכנת והמיטו על עצמם פורענות זו. הכל הטילו עליו את אשמת הרָעוֹת שפקדו אותם, והם נתקבצו בפתח כדי למנוע את כניסתו. פה אחד הכריזו כי עליו למצוא לו מקום אחר. כלפי פילינה התבטאו אף ביתר חריפות, וגם על הנבלאי ועל מיניון שפכו זעמם.

הצייד, שנצטווה על ידי גברתו היפה לדאוג לנעזבים, קצרה רוחו מהקשיב לדברי המחלוקת; בחרפות ובאיומים תקף את החבורה, פקד עליהם להצטופף וּלפַנוֹת מקום לבאים. בלית ברירה השלימו עם פקודתו. הוא התקין משכב לוילהלם על גבי שולחן אחד שהזיז אל אחת הפינות; בסמוך לו העמידה פילינה את מזוודתה וישבה עליה. איש איש דחק עצמו ככל אשר מצאה ידו, והצייד הלך לבדוק אולי יוכל להשיג מעון מרוּוח יותר לבני הזוג.

אך יצא, ומיד שבה ופרצה מורת הרוח הכללית בקולניות יתרה, והטענות רדפו זו את זו. הכל היו מונים את אבידותיהם בלשון של הגזמה, ומצֵרים על פחזותם שגרמה להם הפסדים כבדים כל כך. אף לא הסתירו את שמחתם לאידו של ידידנו הפצוע, והיו מלעיגים על פילינה ומשמיצים אותה על האופן שבו הצילה את מזוודתה, כאילו עשתה מעשה פשע. על פי כל מיני רמיזות ועקיצות ניתן היה לחשוב כאילו טרחה, בשעת המפלה והביזה, לזכות בחסדיו של ראש השודדים, וכי מי יודע באילו דרכים קנתה את לבו כדי שיניחו למזוודתה. לדבריהם נעלמה מן העין במשך שעה ארוכה. היא לא ענתה להם כלל, ואך קשקשה במנעולים הגדולים של מזוודתה, כדי לנקר עיניהם של המקנאים בה, ולהגביר את דכאונם נוכח הצלחתה.

פרק שמיני    🔗

אף שוילהלם היה חש חולשה, כיון שאיבד דם רב, ואף שלבו עדיין רחש עדנה כלפי מלאכו מושיעו, לא יכול היה להבליג על חרונו נוכח דברי הדופי הבוטים שאנשי הלהקה היו מטיחים נגדו, וחוזרים ומעלים שוב ושוב אל מול שתיקתו. לאחרונה אזר כוח להתרומם מעט, והוכיח אותם על גסות רוחם לגביו, בהשביתם את מנוחת ידידם ומנהיגם במצבו זה. הוא הרים את ראשו החבוש, תמך עצמו בידיו, במאמץ־מה השעין גופו אל הקיר, ופתח ואמר כדברים האלה:

“בהתחשב עם הכאב שכל אחד ואחד מכם חש על שאבד לו, הריני מוחל לכם על העלבונות שאתם מטיחים בי דוקא בשעה זו, תחת היותכם משתתפים בצערי. לא אפקוד עליכם את מרירות לבכם נגדי ואת טינתכם כלפי, דוקא בשעה שהנני נזקק לראשונה לעזרתכם. כגמול על השֵרוּת שהגשתי לכם ועל כל אשר פעלתי למענכם ברוחב לב, הסתפקתי עד כה ברחשי תודתכם ובידידותכם; אל נא תכשילוני, ואל נא תאכפו על לבי לשוב בי מכל אשר רחשתי כלפיכם ועשיתי למענכם! חלילה לי אם אצטרך להתחרט על כך. יד המקרה הנחתה אותי אליכם; מסיבות חיים ונטיות לב טמירות השהו אותי במחיצתכם; שותף הייתי לעיסוקיכם ולשעשועיכם; את ידיעותי המעטות העמדתי לרשותכם. כאשר אתם תולים בי את הקולר על ההתנפלות שאוּנתה לנו, ומאשימים אותי האשמות בוטות, שוכחים הנכם כי דרך זו של מסענו נבחרה לראשונה על ידי אנשים זרים, כי נבחנה על ידי כולכם, וכי לא רק אני, אלא כולכם הסכמתם לה. אילו עברה דרכנו בשלום, היה כל אחד משתבח בלבו על שבחר בה, ובשמחה היה זוקף את הצלחתנו לזכות ההצבעה הכללית שהנהגנו. עתה הנכם מטילים את כל האחריות עלי בלבד, וטופלים עלי אשמה, שהייתי נוטל עלי בחפץ לב, אילולא היה מצפוני נקי לחלוטין, ואילולא יכולתי להעיד עלי אתכם עצמכם. אם יש בפיכם דברים של טעם לטעון כנגדי, אדרבא, הציגו אותם כסדרם ואדע להגן על עצמי; אך אם אין יסוד של ממש לטענותיכם, שימו מחסום לפיכם, ואל תציקו לי עכשיו, כאשר המנוחה דרושה לי כל כך.”

אולם תחת אשר ישיבו לדבריו, פרצו הנשים מחדש בבכי, והתחילו למנות את אבידותיהן אחת לאחת; מלינה יצא מגדרו כליל, שכן אבידותיו רבו מאבידות כל השאר, והיו גדולות מכפי שניתן לשער. כמטורף ניטלטל בחדר הצר אנה ואנה, מטיח את ראשו בכותל, מחרף ומגדף בלשון שאינה יאה לאדם מהוגן, וכאשר יצאה, באותה שעה עצמה, בעלת האכסניה מן הקיטון ובפיה הבשורה הרעה כי אשתו ילדה ילד מת, לא נתן עוד מעצור לרוחו, ובד בבד עמו פרצו הכל במקהלת זעקות, טרוניות ויללות, עד להחריד.

וילהלם היה מסוער עד עמקי נשמתו, מחמת השתתפותו בצערם ומחמת רוגזו על שפלותם כאחד. למרות תשישות גופו חש כיצד ניעורים בו כל כוחות נפשו. “כמעט נתקפתי רגשי בוז כלפיכם,” קרא, “אילולא ראויים הייתם לרחמים. בשום מקרה אין אסון מצדיק הטלת דופי באדם חף מפשע; במידת היותי שותף למשגה, הריני מוכן אף לשאת את חלקי באשמה. הנני מוטל כאן פצוע, הרי שאם יצאה כל החבורה בהפסד, אני שהפסדתי יותר מכולכם. כל שנגזל מן המלתחה שלנו, כל שהלך לטמיון מן התפאורות שלנו, שלי היה, שהרי אתה, מר מלינה, טרם שילמת לי, ועתה הנני משחרר אותך כליל מחובך זה.”

“הנקל לתת במתנה,” קרא מלינה, “דברים שלעולם לא נשוב לראות בעינינו. כספך היה מונח במזוודתה של אשתי, ואשמתך היא זו, איפוא, שאבד לך. אהה! אילולא נתרחש כל שנתרחש!” ושוב התחיל לרקוע ברגליו, לחרף ולגדף ולזעוק מרה. איש איש העלה בזכרונו את הבגדים היפים ממלתחתו של הרוזן, אותם אבזמים, שעוֹנים, פכיות וכובעים שמלינה רכש מידי החדרן

במיקח זול כל כך. כן זכר איש איש את אוצרותיו הפרטיים שלו, אם גם נפלו בערכם מאלה. מסתכלים היו בקנאה במזוודתה של פילינה, ומרמזים כלפי וילהלם, כי אכן בחכמה נהג כאשר התחבר אל יפהפיה זו, שכן בזכות מזלה הצילה גם את נכסיו שלו.

“כלום עולה על דעתכם,” קרא לבסוף, “כי אהיה מחזיק בקניני בעוד כולכם שרויים במצוקה? וכלום פעם ראשונה היא זו שהנני מתחלק עמכם במחסורכם? תיפתח המזוודה, וכל אשר שייך לי אמסור לרשות הכלל.”

“המזוודה שלי היא,” אמרה פילינה, “ולא אפתחנה אלא שעה שיעלה הדבר ברצוני. מעט בלואיך ששמרתי לך אינם שווים הרבה, אפילו יימכרו למהימנים שבין היהודים. העלה נא בדעתך כמה יעלה הריפוי שלך בלבד, ומה עוד עלול להיקרות לפניך בארץ נכריה.”

“לא תמנעי ממני,” השיב לה וילהלם, “את השימוש ברכושי כרצוני, והמעט הזה יעמוד לנו בשעת דחק זו. ואולם יש ברשותו של אדם עוד משהו שהוא יכול להעניק לידידיו חוץ ממצלצלים. יהי נא כל אשר בי מוקדש לאומללים אלה, אשר בודאי יהיו עוד מתחרטים על התנהגותם עתה, לכשישובו אליהם עשתונותיהם. אכן,” המשיך, “הריני מכיר בכך כי זקוקים אתם לעזרה, ונתון אתן לכם כל אשר אוכל; חדשו נא את אמונכם בי, הירגעו נא לרגע קט, וקבלו את הבטחתי אשר אני מבטיח לכם! מי הוא אשר יתן לי ידו בשם כולכם לאות כי קיבלתם את נדרי?”

ובהושיטו את ידו קרא: “הריני מבטיח בזה כי לא אעזבכם ולא אסלק ידי מכם, עד אם תוּשבנה לכם אבידותיכם הכפל ושַָלֵּשׁ, עד אם תשכחו כליל מצוקה זו שנקלעתם אליה, ויהי אשר יהי האשם בה, ועד אם תבוא תקופת אושר תחתיה.”

הוא הוסיף להחזיק את ידו המוּשטת, אך איש לא ניגש לאחוז בה. “הריני מבטיח לכם זאת שנית,” קרא וצנח אל כרו. הכל היו דוממים; הם חשו עצמם מבויישים, אך נחמה לא באה אל לבם, ואילו פילינה ישבה על מזוודתה והיתה מפצחת אגוזים שנמצאו לה בכיסה.

פרק תשיעי    🔗

הצייד חזר בלוויַת אנשים אחדים כדי לקחת את הפצוע עמם. עלה בידו לשכנע את כומר הכפר שיקבל את הזוג הצעיר לביתו; האנשים נשאו את מזוודתה של פילינה, והיא הלכה אחריהם, כאילו היה זה דבר המובן מאליו. מיניון רצה לפניהם, ומשהובא הפצוע אל בית הכומר, נמסרה לרשותו מטת זוג רחבה, שהיתה מוכנה מכבר לאורחים המכובדים. רק עתה נתברר כי הפצע נפער ושותת דם רב מחדש, ושעל כן יש צורך לחדש את התחבושת. החולה נתקף קדחת, ופילינה טיפלה בו בנאמנות. משהכריעתה העיפות, החליף אותה הנבלאי. מיניון, שהיתה איתנה בהחלטתה לא לעצום עין, נרדמה באחת הפינות.

עם בוקר, כאשר שוב הוטב מעט לוילהלם, נודע לו מפי הצייד כי האדונים שבאו אתמול לעזרתו, עקרו זה לא כבר מאחוזותיהם מחמת תנועת הגייסות הלוחמים, ובדעתם לעבור לסביבה שקטה יותר עד בוא השלום. הוא מסר לו את שם האדון הקשיש ואת שם אחיָניתו, נקב בשם המקום שהם מתכוונים להגיע אליו תחילה, ואמר לוילהלם כי בפקודת העלמה נשאר לדאוג לנפגעים.

דברי התודה הנרגשים שהעתיר וילהלם על הצייד, נקטעו עם כניסת החובש. הלה תיאר את הפצעים בהרחבה והבטיח כי עשויים הם להתרפא על נקלה, אם אך ישמור החולה באורך רוח על מנוחה.

לאחר שרכב הצייד לדרכו, סיפרה פילינה כי השאיר בידיה ארנק ובו עשרים לואידור, וכי שילם לכומר את שכר דירתם, ולחובש עבור הוצאות הריפוי. היא נחשבת בעיני הכל כאשתו של וילהלם, ובדעתה להתקבל סוף סוף גם על ידו בתור שכזאת. אין היא מסכימה שיתור לה מטפלת אחרת.

“פילינה,” אמר וילהלם, “הפורענות שניחתה עלינו כבר עשתה אותי אסיר תודה כלפיך, ואין ברצוני להוסיף עוד על החוב שאני חייב לך. אין לבי שקט בראותי אותך טורחת כל העת בשבילי, שכן איני יודע כיצד אוכל לגמול לך על טרחתך. הבי לי את חפצַי שהצלת לי במזוודתך, הצטרפי אל שאר בני החבורה, חַפְּשִׂי לך מעון אחר, וקבלי את תודתי ואת שעון הזהב שלי כאות הוקרה, ובלבד שתעזביני לנפשי; נוכחותך משביתה את שלוַת רוחי יותר מכפי שאת משערת.”

היא צחקה לו בפניו לשמע דבריו. “שוטה אתה,” אמרה, “ולא תחכים לעולם. אני מיטיבה לדעת ממך מה טוב בשבילך. אני נשארת עמך ולא אזוז מכאן. מימי לא ביקשתי את תודתם של גברים, ואף לא את שלך; ואם אמנם אוהבת אני אותך, מה לך ולזאת?”

היא נשארה על ידו. בהיותה עליזה תמיד, מחלקת מתנות לכל אדם ויודעת לדבר עם איש ואיש כפי רוחו, נתחבבה עד מהרה על הכומר ומשפחתו; עם זאת נהגה תמיד כעולה על רוחה. מצבו של וילהלם הניח את הדעת; החובש, שלא היה ידען גדול, אך היה מיומן למדי, הניח לטבע לעשות את שלו, ועד מהרה התחיל החולה לשוב לאיתנו. וילהלם ציפה בכליון עינים להחלמתו, למען יוכל לחתור במשנה מרץ להגשמת תכניותיו ומאווייו.

שוגה היה בלי הרף באותה התרחשות שהטביעה חותם לא יימחה על נפשו. היה רואה בעיני רוחו את האמזונה היפה יוצאת רכובה על סוסה מסבכי היער, מתקרבת אליו, צונחת מסוסה, פוסעת אנה ואנה וטורחת למענו; היה רואה את המעיל העוטה אותה נושר מעל כתפיה; היה רואה את פניה ואת דמותה קורנים ונעלמים. כל חלומות נעוריו השתלבו במראה זה. דומה היה עליו כאילו ראה במו עיניו את כלורינדה האצילית ואמיצת הרוח, ושוב זכר את בן המלך החולה, שהנסיכה היפה וטובת הלב ניגשת בענווה ובצנעה אל מטתו.

“האין זה בגדר האפשר,” היה שואל את עצמו לעתים בסתר לבו, “כי כמו בשנתנו על יצוענו כן גם בשנות עלומינו, תהיינה דמויות הגורל של עתידנו מרחפות סביבנו ומתגלות כבשורה לעינינו הטהורות? האין זה בגדר האפשר כי תקדים יד הגורל להטמין את זרע המחר הצפוי לנו, ותטעימֵנו כבר בהווה מן הפירות שאנו מקווים לקטפם לעתיד לבוא?”

בשכבו על מטת חליו היה סיפק בידו לשוב ולשַווֹת אותה תמונה אלפי פעמים לנגד עיניו. אלפי פעמים הדהד צליל קולה הערב באזניו, ומה קינא בפילינה שזכתה לנשק את ידה עתירת הישע. עתים נראה לו הכל כחלום יעוף, כאגדה בדויה, אלא שהמעיל שנותר בידו העיד כי אמנם קרה הדבר במציאות.

מה רבות חרד למעיל זה, ועד מה להוט היה לעטות אותו כבר על גופו. אך עמד על רגליו, לבש אותו, אלא שכל יום היה חרד שמא ידבק בו רבב, או ייגרם לו נזק כלשהו, חס וחלילה.

פרק עשירי    🔗

לַארטס בא לבקר את ידידו. הוא לא נכח במחזה הסוער שנתרחש בחדר האכסניה, כיון ששכב באחת הקיטוניות למעלה. על אבידת חפציו התנחם עד מהרה, בהסתייעו במימרה השגורה על פיו: “מאי נפקא מנה?” מסַפר היה כל מיני פרטים מגוחכים על הנעשה אצל חבריו ללהקה, ובעיקר דיבר בגנותה של גברת מלינה: מבכה היא את בתה שאבדה לה, רק מפני שנמנע ממנה העונג לגלות את נאמנותה למוצא הגרמני הקדום ולהטביל אותה בשם מכטהילדה, כפי שהיה בתכניתה. באשר לבעלה, אך עתה נסתבר כי היה לו כסף רב באמתחתו, וכי כבר אז, כאשר סחט מוילהלם את דמי הקדימה, לא נזקק להם כלל. בכוונתו של מלינה לצאת מכאן במרכבת הדואר הבאה, והוא עומד לתבוע מוילהלם מכתב המלצה לידידו האמרגן סרלו, שכן מקווה הוא להצטרף אל להקתו, לאחר שנתמוטטה תכניתו לתיאטרון משלו.

מיניון היתה שקטה ביותר במשך ימים אחדים, וכשדחקו בה להגיד מה לה, הודתה לבסוף שזרועה הימנית נקועה. “אין זה אלא באשמת פחזותך,” אמרה פילינה וסיפרה כיצד שלפה הילדה את מאכלת הציידים שלה בשעת ההתנפלות, ומשראתה את ידידה שרוי בסכנה, הלמה בכל כוחה בגזלנים. לבסוף תפסוה בזרועה והשליכוה הצדה. עתה היו הכל נוזפים בה על שהסתירה את כאבה, אלא מסתבר שהתביישה להיבדק אצל החובש, שכן הלה חֲשָׁבָהּ כל העת לנער. לאחר שהושבה זרועה למקומה, נאלצה מיניון להחזיקה קשורה בעניבה. דבר זה היסב לה משׁנֵה צער, כיון שנאלצה להשאיר את עיקר ההשגחה והטיפול בידידה בידי פילינה, ואילו חוטאת נלבבת זו גילתה משנה פעילות ומסירות.

בוקר אחד התעורר וילהלם משנתו ומצא את עצמו קרוב לפילינה קרבה יתרה. תוך כדי שנתו נטולת הרוגע ניסוט על משכבו הרחב עד לירכתי המטה. פילינה, שכפי הנראה היתה יושבת על המטה וקוראת בספר, נרדמה תוך כדי כך, ושכבה שרועה לרוחב המטה. הספר נשר מתוך ידיה, ומשצנחה אפרקדן, היה ראשה מונח סמוך לחזהו, ושערותיה הזהובות גולשות עליו גלים גלים. טלטולי שנתה הוסיפו על קסמיה יותר מהתיפיפותה המכוּונת בהיותה ערה; בת־צחוק ילדותית רגועה ריחפה על פניה. הוא הסתכל בה שעה ארוכה, ונראה שלבו הכהו על הנאתו ממראיה, עד כי אין לדעת אם היה מברך או מיצר על המנוחה והבטלה שנאכפו עליו. עודו מוסיף להסתכל בה, התחילה זו להתנער משנתה. הוא עצם את עיניו, אך לא יכול היה להימנע מלהציץ בין שמורות עיניו ולתור אחריה בקומה ובהתקינה עצמה. לאחר מכן הלכה לטפל בהכנת ארוחת הבוקר.

מעט מעט באו כל השחקנים לבקר את וילהלם בחדרו. בלא גינוני נימוס יתרים, ולעתים אף בגסות, דרשו ממנו מכתבי המלצה והוצאות נסיעה, ולמורת רוחה של פילינה גם קיבלו אותם. לשוא הסבירה לידידה כי הצייד הניח גם להם סכומים ניכרים, ולאמיתו של דבר אינם אלא מרמים אותו. מחלוקת סוערת פרצה ביניהם בשל כך, וּוילהלם שב וטען בתקיפות יתרה כי גם עליה להצטרף אל חבריה ולנסות את מזלה אצל סרלו.

לרגע קט איבדה את קור רוחה, אך מיד נתאוששה וקראה: “אילו היה הזהבהב שלי עמי, לא היה איכפת לי מה יקרה את כולכם כאחד.” בדבריה נתכוונה לפרידריך, שנעלם ולא שב עוד מאז ההתנפלות.

בבוקר המחרת הביאה מיניון אל מטתו של וילהלם את הידיעה כי פילינה קמה בלילה ונסעה לה; בחדר הסמוך השאירה את כל חפציו בסדר מלא. עתה חש בחסרונה; היא שימש לו מטפלת נאמנה ואשת שיח נעימה, והנה אבדה לו. לא עוד רגיל היה להימצא ביחידות, אלא שעד מהרה מילאה מיניון את החסר.

כל עוד טרחה היפהפיה קלת הדעת סביב הידיד הפצוע, נסוגה הקטנה מעט מעט לאחור, ונתכנסה בתוך עצמה בשתיקה, אולם משנתפנה המקום, נתגלתה במלוא תשומת לבה ואהבתה, והיתה להוטה לשרתו ולשובב את נפשו בכל עת.

פרק אחד עשר    🔗

עתה התקדמה החלמתו בצעדים מהירים; הוא קיווה כי מקץ ימים אחדים יוכל לצאת לדרכו. שוב לא רצה לבלות את ימיו בשיטוטים ללא תכנית, אלא ביקש לחשב את צעדיו שיהיו מכוּונים למטרתו. ראשית היה עם לבו למצוא את הגבירה שהושיטה לו עזרתה ולהביע לפניה את תודתו, ולאחר מכן ביקש לחוש אל ידידו האמרגן כדי לסייע ככל שיוכל לחברי הלהקה הנפגעים, ועם זאת אף לבקר את עמיתיו הסוחרים, שכתובותיהם ניתנו בידו, ולמלא את שליחותו אליהם. הוא טיפח תקוה בלבו כי מזלו יעמוד לו גם בעתיד כבעבר, וכי שוב תיפול לידו הכנסה ראויה לשמה שתפַצהו על אבידותיו ותמלא את החסר בקופתו.

התשוקה לשוב ולראות את פני מושיעתו גברה בו מיום ליום. בטרם קבע באיזו דרך יבחר, נועץ בכומר, שהיה בקי בתחומי הגיאוגרפיה והסטטיסטיקה, ושספרייתו הכילה מפות וספרים למכביר. שניהם חיפשו מהו אותו מקום שהמשפחה האצילית בחרה לה למושב במשך ימי המלחמה; כמו כן חיפשו ידיעות כלשהן על המשפחה עצמה; אולם שם המקום לא נמצא בשום ספר ובשום מפה, וקובצי היוחסין לא הזכירו כלל משפחה בשם שנמסר.

דאגה תקפה את לבו של וילהלם, ואילו הנבלאי הביע את החשש כי מסיבה כלשהי לא מסר להם הצייד את השמות הנכונים.

וילהלם, שכבר ראה עצמו שרוי במחיצתה של הגבירה היפה, קיווה שיצליח להשיג ידיעות כלשהן על אודותיה אם ישלח את הנבלאי לשאול עליה בכפר, אולם גם תקוותו זו נכזבה. אף שהרבָּה הזקן לחקור ולדרוש, לא נתגלו לו כל עקבות שהם. באותם ימים רַבּוּ השיירות האלמוניות שעברו בסביבה בחופזה, ואיש לא ייחד תשומת לב לקבוצת נוסעים זו דוקא; למען לא ייחשד הזקן השליח כמרגל יהודי, נאלץ לחזור אל אדונו ורעהו ללא עלה זית טָרָף בפיהו. הוא מסר דין וחשבון מלא כיצד ניסה לבצע את שליחותו, והתאמץ להסיר מעליו כל חשד של הזנחה. מתוך שהשתדל להקל על צערו של וילהלם ככל האפשר, העלה בזכרונו כל אשר שמע מפי הצייד והשמיע השערות מהשערות שונות. מכל אלה עלה, בסופו של דבר, פרט אחד, שהיה בו כדי להעניק משמעות אפשרית למלים אחדות ששמע וילהלם מפי האלמונית היפה ושהיו כחידה בעיניו.

נראה שכנופיית השודדים אורבת היתה לא ללהקת השחקנים הנודדים, אלא לאותה שיירה אצילית, שבידה היו כסף רב וחפצים יקרים. אל נכון ידעו השודדים יפה לאן פני השיירה מועדות. אין לדעת אם היו אלה חיילים מתנדבים או כנופיה של פורעים או שודדים בעלמא. מכל מקום, למזלה של השיירה העשירה והנכבדת, הקדימו אותה השחקנים הנודדים, הפחותים והדלים, והם שעלו על המארב של השודדים, ועליהם ניחתה המכה שלא להם נועדה. נראה שלכך היו מכוּונות מלותיה של הגבירה הצעירה, שהיו זכורות לוילהלם יפה ויפה. אף שיכול היה לשמוח עתה בחלקו כי מוּנה מטעם ההשגחה העליונה לשמש קרבן להצלת יצור כליל שלמות כגון זה, הנה היה קרוב ליאוש, כיון שנגוזה התקוה כי ישוב וימצאנה, כי ישוב ויראנה, מכל מקום לא בימים הקרובים.

הדמיון שדימה למצוא בין האלמונית היפהפיה לבין הרוזנת הגביר את התפעמות לבו עוד יותר. דומות נראו לו זו לזו, כאילו היו אחיות, וכיון שלא יכול לקבוע מי הבכירה ומי הצעירה – כאילו היו תאומות.

זכרה של הרוזנת הנלבבת ערַב לו מאד. בחשק רב היה שב ומעלה את דמותה בזכרונו כפעם בפעם, אולם מעתה היתה נדחקת ומופיעה עמה גם האמזונה האצילית. דמות היתה מתחלפת בדמות, בלא שהיה לאֵל ידו להחזיק בזו או בזו.

מה מופלא, איפוא, נראה בעיניו הדמיון שמצא גם בין כתבי היד שלהן, שכן שמור היה עמו בתיק כלי הכתיבה שלו שיר יפה, כתוב בידה של הרוזנת, ואילו בכיס המעיל שקיבל מהאלמונית, מצא פתקה שכתבה אל הדוד, שבה שאלה בלב חרד לשלומו.

וילהלם היה בטוח שמושיעתו היא שכתבה אותה פתקה. מסתבר שבעת שהותם בבית אכסניה כלשהו בימי מסעם, שיגרה אותה מחדרה לחדר דודה, ואל נכון שם אותה הלה בכיס מעילו. עתה החזיק וילהלם לפניו כתב יד לעומת כתב יד; הגם שאותיותיה החינניות של הרוזנת צודדו את לבו מאז, הנה מצא במשיכת הקולמוס הדומה, אך החפשית יותר, של האלמונית, הרמוניה בל תשוער. לא היה בפתק מאומה, אך די היה בכתב ידה כדי לרומם את רוחו, ממש כבשעת הופעתה של היפה עצמה לפני עיניו.

הוא שקע בכיסופי הזיה, ומה הלם את רגשותיו אלה השיר שבאותה שעה ממש שרו מיניון והנבלאי מעומק לבם, שיר שנשמע כעין דוּאֶט חפשי:

רַק הַיּוֹדֵעַ כְּסֹף,

יִסּוּרַי יוֹדֵעַ!

מִכָּל שִׂמְחוֹת חֲלוֹף

בָּדוּל, בְּלִי רֵעַ,

לִבִּי אֶל עָל, עַד סוֹף

עוֹלָם, כָּמֵהַּ.

רָחוֹק רֵעִי הָטּוֹב,

וּמִתְמַהְמֵהַּ.

טֹרְפָה נַפְשִׁי טָרֹף

בְּגַעְגוּעֶיהָ.

רַק הַיּוֹדֵעַ כְּסֹף,

יִסּוּרַי יוֹדֵעַ!

פרק שנים עשר    🔗

התרפקותו של ידידנו על זכר הקלסתר האהוב של מלאכו מושיעו, לא די שלא סייעה בידו להנחותו אל דרך כלשהי, אלא אף הזינה והגבירה את אי־השקט שבנפשו. יקוד סתר היה פועם בעורקיו; דמויות גלויות וסמויות חלפו בלבו זו אחר זו, ועוררו בו תשוקות אין קץ. רגע מבקש היה לו סוס לרכיבה, רגע אחר – כנפים, וכיון שלא יכול עוד לשבת במקומו, התחיל לשאול את נפשו לאיזה יעד ברצונו להגיע בסופו של דבר.

פקעת גורלו נסתבכה והלכה באורח מוזר כל כך. משתוקק היה כי קשרים מופלאים אלה יוּתרו או ייחתכו באחת. מדי שמעוֹ שעטת סוס או שקשוק מרכבה, היה אץ אל החלון בתקוה אולי בא מישהו לחפש אחריו, או אולי, לפחות, מובאת אליו באקראי ידיעה שיש עמה ודאות ובשורה. שוגה היה בדמיונות על נסים העשויים להתרחש, כגון שוֶרנר ידידו נקלע לסביבה זו במפתיע, או שמריאנה עומדת לבוא. לשמע קול הקרן של כל מרכבת דואר היה מתנער, מבקש לדעת אולי הגיעה ידיעה מה עלה בגורלו של מלינה, ואולי קם והיה הדבר הנכסף מכל, אולי חזר ובא הצייד להזמינו אל כלילת היופי הנערצה.

למרבה הצער לא אירע דבר מכל אלה, וּוילהלם נותר בבדידותו. משחזר ועיין בכל אשר עבר עליו, נעשה נהיר לו דבר אחד, שככל שהרבָה להפוך בו ולהפוך בו, כן הוסיף להכביד עליו ולהציק לו עד לבלתי נשוא. היה זה כשלון מנהיגותו שהעכיר את רוחו עליו, ואף שבערב אותו יום של פורענות עמד לו כוח לשונו להצדיק עצמו לפני הלהקה, הנה בינו לבין עצמו לא יכול היה להתכחש לחלקו באשמה. יתר על כן, ברגעי דכאון, נוטה היה לזקוף את מלוא האשמה לחובתו בלבד.

בשל אהבתנו את עצמנו, נוטים אנו להפליג בחשיבותם של יתרונותינו וחסרונותינו כאחד. עתה היה חוזר והוגה באמון שעורר בלב זולתו, כיצד הטה את רצון חבריו לרצונו, כיצד העמיד עצמו בראש כולם, מתוך חוסר נסיון ומתוך העזה יתרה, וכך המיט עליהם סכנה שלא היו מוכנים לקראתה. תוכחות גלויות ונסתרות רדפו אותו מכל עבר. הנה קם לפני הלהקה, שהלכה תועה אחריו וסבלה נזקים קשים בגללו, והבטיח להם שלא יעזבם עד אם ישיב להם את אבידותיהם בתוספת ריבית דריבית, והרי ששוב ראוי הוא לגינוי על שהתיַמר ליטול על כתפיו את הרעה שהכל היו שותפים לה שווה בשווה. הנה האשים את עצמו על שבעידנא דריתחא נתן הבטחה כגון זו, ועם זאת הוא שב וחש בעומק נפשו כי ידו המושטת, שאיש לא רצה לקבלה, לא היתה אלא מחוה קלה לעומת כובד הנדר שנדר בלבו. שוקל היה בדעתו באילו דרכים להחיש את נסיעתו אל סֶרלוֹ. הוא ארז, איפוא, את חפציו, ובלא לחכות עוד להשלמת החלמתו ובלא לשמוע לעצתם של הכומר והחובש, מיהר להימלט מן הבטלה שנקלע לתוכה בתוקף גורלו לזמן רב מדי. בחברתם המופלאה של מיניון והזקן יצא לדרך.

פרק שלשה עשר    🔗

סרלו קיבל אותו בזרועות פתוחות וקרא לעומתו: “האומנם אתה הוא זה? האותך רואות עיני? כמעט לא נשתנית מאז ראיתיך. וזו אהבתך לאצילית שבאמנויות, האם עזה ואיתנה היא עדיין בלבך כאשר היתה? מרוב שמחה לבואך, הריני נוטה לשכוח את מורת הרוח שעוררו בי מכתביך האחרונים.”

וילהלם הופתע לשמע משפטו האחרון וביקש הסבר.

“לא נהגת בי כפי שיש לנהוג בידיד ותיק,” השיב סרלו, “אלא פנית אלי כאילו הייתי גביר גדול, שאפשר להעמיס עליו, בלא נקיפת מצפון, אנשים שאין בהם מועיל. גורלנו תלוי בדעת קהל הצופים שלנו, וחוששני כי לא נוכל לקבל ללהקתנו את מר מלינה שלך עם אנשיו.”

וילהלם ביקש לומר משהו לזכותם, אך סרלו התחיל לתאר אותם ללא רחמים, וכל כך החמיר בביקורתו, עד שידידנו נשם לרווחה כאשר נקטעה השיח עם כניסתה של אשה לחדר. סרלו הציג אותה לפני כאחותו אַוּרֶלִיָה.

בסבר פנים יפות בירכה אותו לבואו, ושיחתה נעמה לו ביותר, עד שלא הבחין כלל בארשת של צער עמוק, שהיתה משוכה על פניה המפיקות בינה ושיוותה להם יתר ענין.

לראשונה מזה זמן רב מצא וילהלם את עצמו בין אנשים כערכו. לכל שיחותיו בעת האחרונה לא מצא אלא שומעים מקריים, שנענו לו מטוב לב, ואילו עתה זכה לשוחח עם אמנים ובקיאים במלאכתם, שלא זו בלבד שהבינו יפה את דבריו, אלא אף השיבו עליהם תשובות מאלפות. באיזו קלות סקרו את ההצגות שהופיעו לאחרונה! באיזה בטחון היו שופטים אותן! כיצד ידעו לבחון ולהעריך את טעמו של קהל הצופים! ומה היטיבו להסביר איש איש את דעתו!

לנוכח ההערצה הרבה שרחש וילהלם כלפי שקספיר, לא ייפלא שהשיחה נסבה עד מהרה אל מחזאי זה. הוא הביע את תקוותו הלוהטת כי תקופה חדשה צפויה לתיאטרון הגרמני עם הצגת מחזות מצויינים אלה, ומיד ייחד את הדיבור על אודות הַמלֶט, שכה הִרבָּה להעסיק את רוחו.

סרלו הבטיח לו כי היה מציג את המחזה מכבר, אילו אך ראה את הדבר כאפשרי; על עצמו מקבל היה ברצון את תפקידו של פולוניוס. אחר הוסיף בבת צחוק: “אף אוֹפליה ודאי תימָצא לנו, אלא שנסיך עדיין אין בידנו.”

וילהלם לא שם לבו לכך שלאורליה לא נעמה, כנראה, מהתלה זו של אחיה; כדרכו פתח מיד בדיבורים מאלפים למכביר על האופן שבו הוא היה משחק את תפקידו של הַמלֶט. בפרוטרוט שטח לפניהם את המסקנות שאליהן הגיע כפי שכבר סיפרנו לעיל, והיה טורח להוכיח את נכונות דעתו, ולסתור את הספקות הרבים שהעלה סרלו כנגד השערתו. “יהי כן,” אמר הלה לבסוף, “נניח שהצדק אתך; וכי מה אתה מסיק מכך?”

“הרבה, הכל,” השיב וילהלם, "שער לך טיפוס של נסיך כפי שתיארתיו, שאביו מת עליו לפתע. לא השאיפה לשלטון ולכבוד עשויה לעורר את לבו; נכון היה לחיים של בן־מלך, ואילו עתה נאלץ לתת את דעתו על המרחק הרב הקיים בין המלך לבין נתינוֹ. הכתר בדנמרק לא היה עובר בירושה, אף על פי כן אילו היה אביו מאריך חיים, היתה טענת בנו היחיד לכתר מקבלת תוקף רב ולמעשה היה הכתר מובטח לו בעתיד. עתה, לעומת זאת, מוצא הוא את עצמו מסולק על ידי דודו, אולי לעולמים, למרות הבטחות השוא של הלה. עתה הריהו חש עצמו דל בזכויותיו ובנכסיו, וּמוּדר מכל שרגיל היה מנעוריו לראות כקנינו שלו. היה זה מפנה היגונים הראשון שרוחו נתנסתה בו. עתה נוכח שלא זו בלבד שאינו עולה על כל שוע אחר, אלא שהוא אף נופל מהם; הריהו מעמיד עצמו לשרותו של כל אדם; שוב אינו אדיב, שוב אינו מגלה רוחב לב, ואין עלוב ונזקק ממנו.

"מעמדו הקודם נראה לו עתה כחלום שחלף; לשוא מנסה דודו לעודד את רוחו שיהא משקיף על מצבו מנקודת ראות אחרת; תחושת אפסות אינה מרפה ממנו.

"המהלומה השניה שניחתה עליו העמיקה את פצעיו והשַׁחה את רוחו עוד יותר. הכוונה לנישואיה של אמו, שהרי לאחר מות אביו נותרה עדיין האם לבן הנאמן והנלבב; בחברת אמו, האלמנה אצילת הנפש, קיווה לתת יקר לזכר דמות הגיבורים של המנוח הדגול, ואילו עתה נגזלת ממנו גם אמו, גזלה הקשה אף מן המוות. אמון זה, שכל ילד רוחש לאמו מטבעו, נמוג; המתים – אין מועיל בם, ואילו על החיים אין לסמוך. והרי גם אשה היא, ככתוב: ‘אכן, קלות הדעת – זהו שמֵך, אשה!’¹⁷

“רק עתה חש עצמו כורע ממש תחת הנטל, כמו רק עתה נתיַתם, ושוב אין שוב אושר שבעולם יכול להחזיר לו את אשר אבד לו. כיון שמטבעו לא נטה לשקוע בהרהורים וביגון, נעשים עתה ההרהורים והיגון כבדים עליו מנשוא. במצב זה אנו רואים אותו בהופיעו לראשונה לעינינו. נראה לי שלא טפלתי על המחזה דבר שאין בו, ושלא הגזמתי במאומה.”

סרלו הטה עיניו אל אחותו ואמר: “כלום אין הציור שציירתי את ידידנו לפניך נאמן למציאות? יפה פתח בדבריו ובודאי עוד רבות באמתחתו לספר לנו ולשַדל אותנו.” וילהלם מיחה כנגדו בתוקף רב ואמר כי אין בכוונתו לשדל אלא לשכנע. הוא ביקש משומעיו להאריך את רוחם עוד מעט קט.

“דַּמו נא לעצמכם,” קרא, "עלם זה, בן־מלך זה, חי לפני עיניכם! שַוו לנגדכם את מצבו, וחזו בו שעה שהוא שומע על הופעת רוח הרפאים של אביו! עִמדו לצדו באותו ליל אימים, שעה שהרוח עצמה נגלית לפניו בכל הדרה! חרדת זוועה לופתת את נפשו; הוא מדבר אל דמות הפלאים, רואה אותה רומזת אליו, והוא הולך אחריה ומקשיב לה. – עתה מצלצלת באזניו הטחת האשמה האיומה כלפי דודו, ועמה הקריאה לנקמה, והבקשה החוזרת ונשנית: ‘זָכְרִנִי, הַמְלֶט!’

"ולאחר שהרוח נעלמה, מי ניצב לפני עינינו? האם גיבור צעיר שנשמתו שואפת נקם? האם שוֹע מלידה השש לקום נגד גוזל כתרו? לאו! קדרות ותדהמה תוקפות אותו בבדידותו; נפשו מרה עליו כלפי בני הבליעל שופעי החיוכים; הריהו נשבע כי לא ישכח את הנפטר, והוא חותם את דבריו באנחה רבת־משמעות:

נָקַע גַּלְגַּל הַזְּמַן, חָרַג מֵעַל כַּנּוֹ;

אֲבוֹי לִי כִּי עָלַי לָשׁוּב לְהַתְקִינוֹ! ¹⁸

"נראה לי שבמלים אלו מצוי המפתח להבנת כל התנהגותו של המלט. ברי לי כי לכך נתכוון שקספיר במחזהו: לתאר לפנינו מעשה רב המוטל על כתפיו של אדם שעדיין לא צמח כוחו כדי שיעמוד בו. לדעתי זה היסוד שכל המחזה בנוי עליו. בתוך עציץ יקר, העשוי להכיל בקרבו פרחי נוי בלבד, נשתל שתיל של עץ אלון; שרשיו הולכים ומתפשטים, והעציץ מתפוצץ.

“נפש יפה, טהורה, נאצלת, מוסרית בתכלית, אלא שחסר לה הכוח הממשי העושה את האדם לגיבור, והיא כורעת ומתמוטטת תחת הנטל, שאין בכוחה לשאת בו ואין בכוחה להשליכו ממנה; כל חובה קדושה היא לו, אך זו כבדה מדי. נדרש ממנו הבלתי־אפשרי, ולא שהוא בלתי־אפשרי כשלעצמו, אלא שאינו אפשרי לגביו. ראו כיצד הוא נפתל, מתיַסר, מתקדם ונסוג, מאוּזכר ונזכר, ולבסוף כמעט שוכח את תכליתו, בלא שישוב ויֵדע עוד שמחה בחייו.”

פרק ארבעה עשר    🔗

אנשים אחדים נכנסו לחדר וקטעו את השיחה. היו אלה מנגנים, שהיו רגילים להתאסף אצל סרלו אחת לשבוע לעריכת קונצרט בזעיר־אנפין. אוהב מוסיקה היה. ולדעתו אין שום שחקן יכול להבין ולחוש את אמנותו שלו, בלא אהבת המוסיקה. כשם שמשחקו של השחקן נעשה קל ונעים יותר לעין, שעה שנעימה מלווה ומדריכה אותו, כן גם לגבי תפקידים שבפרוזה, חייב השחקן להלחין לו, כביכול, את תפקידו בעצמו, למען לא ימהל אותו בשגרה חדגונית, הנובעת מאופיו ומסגנונו האישי, אלא יהא מבצע אותו תוך חילופי קצב והבעה כיָאות.

אורליה שיתפה עצמה אך מעט בכל שהתרחש, ככל הנראה לעין. לבסוף הוליכה את ידידנו אל חדר צדדי, ניגשה אל החלון, ובעודה צופה בשמים המכוכבים אמרה לו: “ודאי עוד דברים בפיך בענין המלט, אך לא אאיץ בך, בפרט שרוצה אני כי גם אחי ישמע אותם; ואילו אני מבקשת לשמוע מה מחשבותיך לגבי אופליה.”

“לגביה אין דברים רבים בפי,” השיב וילהלם. “אופיָה מעוצב במחזה בקווים מעטים מעשה אמן. כל ישותה מרחפת בעולם של חושניות בשלה ומתוקה. תקוותה לזכות בידו של הנסיך לא בלי יסוד היא. כה שוקק לבה לקראתו וכה נגרפת נפשה בתשוקותיה, עד שיש בכך כדי לעורר חששות בלב אביה ואחיה, ושניהם מזהירים אותה אזהרה חמורה. נימוסיה נאים, אך אין בהם כדי לחפות על התפעמות רוחה, והרי היא כאותו רדיד מלמלה שעל חזה, המכסה טפח ומגלה טפחַים. דמיונה הולך שבי, ענוותה הדמומה טובלת בתשוקה נלבבה, ואילו אך ניערה יד המזל הטוב את בדי האילן הרך, מיד היה הפרי נושר מאליו.”

“ופתע,” המשיכה אורליה אחר דבריו, “היא מוצאת עצמה נעזבת, מושלכת, מושפלת; בנפשו הטרופה של אהובה הכל מתהפך בבת אחת, עליונים למטה ותחתונים למעלה, ותחת גביע האהבה הוא מגיש את קובעת היסורים לשפתיה; או אז –”

“לבה נשבר,” קרא וילהלם, “כל ישותה כמו חורגת ממסגרותיה, ועת גם מות אביה ניחת עליה כרעם, מתמוטט עליה עולמה היפה כולו.”

וילהלם לא שם לב לארשת פניה של אורליה בבטאה את המלים האחרונות. בהיותו שקוע כולו בניתוח יצירת האמנות על הקשריה הפנימיים ומכלול שלמותה, לא שיער כלל כי ידידתו נתונה בעולם אחר לגמרי, ולא חש כיצד דָלוּ והעלו קלסתרי הגיבורים הדרמטיים כאב עז ממעמקי לבה.

אורליה הוסיפה לתמוך את ראשה בידיה, ואת עיניה, שנתמלאו דמעות, נשאה השמימה. לבסוף לא יכלה עוד להבליג על מכאובה הנסתר, והיא תפסה את שתי ידיו של הידיד שעמד מופתע לפניה: “סלח נא לי, סלח נא ללבי המבוֹעָת! חברת הבריות מעיקה עלי, וכמו שמה מחנק לצוארי; אף מפני אחי נטול הרחמים ניטל עלי להסתתר; והנה באת אתה, ונוכחותך כמו פיתחה לפתע את כל מוסרותי. ידידי!” המשיכה, “אך לפני רגעים מספר הכרנו זה את זה, וכבר נהיית איש סודי.” אך בקושי נתמלטו דבריה האחרונים מפיה, והיא צנחה ונשענה על כתפו. “אל נא תחשוב עלי רעוֹת,” אמרה מתייפחת, “על שכה מיהרתי לפתוח את נפשי לפניך ולחשוף את חולשתי לעיניך. היֵה נא לי, הישאר נא לי ידיד. זקוקה אני לכך.” הוא העתיר עליה דברי עידוד חמים, אך לשוא! דמעותיה הזולגות החניקו את מלותיה.

ברגע זה, שלא כרצוי, נכנס לחדר סרלו, ושלא כצפוי כלל, הוליך את פילינה בידו. “היה ידידך כאן,” אמר לה, “בודאי ישמח לברכך לשלום.”

“הא כיצד?” קרא וילהלם בהפתעה, “כיצד הגעת לכאן?” פילינה ניגשה אליו ודרשה בשלומו, תוך העמדת פנים של אשה צנועה ומיושבת בדעתה. משבחת היתה את טוב לבו של סרלו על שקיבל אותה ללהקתו המצוינת, וזאת לא בזכות סגולותיה כיום, אלא רק מתוך תקוה להשתפרותן בעתיד. בדַבְּרה נהגה כלפי וילהלם בידידות, אך שמרה על המרחק ביניהם כמקפידה על כבודו.

אחיזת עינים זו לא ארכה אלא כל עוד נשארו שני המארחים בחדר. משהלכה לה אורליה למצוא מסתור למכאובה, ומשנקרא סרלו לשוב אל אורחיו, ניגשה פילינה אל הדלתות להיווכח אם אמנם הסתלקו השנים, ומיד החלה לקַפץ לאורכו ולרוחבו של החדר כמטורפת. אחוזת בולמוס של צחוק התישבה על הרצפה, אחר זינקה וקמה, והעתירה לטיפות למכביר על ידידנו. מעל לכל השתבחה בכך שהשכילה להקדימו כדי לחפור את הארץ ולמצוא בה משכן לעצמה.

“הענינים כאן שמחים מאד,” אמרה, "ממש לפי טעמי. אורליה סיבכה עצמה בפרשת אהבים אומללה עם אחד האצילים, אדם נהדר ככל הנראה, שאף אני עצמי נכונה לשים עיני עליו בשעת הכושר. אם איני טועָה עד מאד, השאיר אצלה גם מזכרת כלשהי. מתרוצץ כאן ילד אחד, כבן שלוש, יפה כחמה; אם לשפוט על פיו, הרי שאביו איש חמודות הוא. כרגיל אין לבי הולך אחר ילדים, ואילו בן זה מרנין את נפשי. בדקתי את חשבון הזמן בדוק היטב: מות בעלה, מועד היכרותה עם מאהבה, גילו של הילד – הכל עולה בקנה אחד.

“והנה נסתלק בחיר לבה לדרכו; זה שנה שלא ביקר אותה עוד, והיא אינה יודעת את נפשה מרוב צער. טיפשה שכמותה! לא כן אחיה. הלה – רקדנית יש לו בלהקתו שהוא מעתיר עליה מטובו, ועוד שחקנית שהוא מאמצה אל לבו, ואף בעיר יש נשים מספר שהוא עורך אצלן ביקורי נימוסין. עתה כלולה אף אני ברשימה. טיפש שכמותו! על שאר הבריות שבכאן אשמיעך דברים מחר. ועתה שמע נא שמץ מה גם על אודות פילינה המוּכרה שלך: טיפשה מטופשת זו מאוהבת בך.” שבועה נשבעה לו שאכן אמת בפיה, והרי זה מעשה מבדח מאין כמוהו. לא נותר לה עתה אלא לבקש במפגיע מוילהלם כי יתאהב הוא עצמו באורליה, והיתה התמונה שלמה. “היא תהיה רצה אחרי מפיר האמונים שלה, אתה אחריה, אני אחריך, ואָחיהָ אחרַי. אם לא יהיה בכך כדי לשעשע את רוחנו למשך מחצית השנה הקרובה, הריני מוכנה להוציא את נשמתי בפרק הראשון של רומן מרובע סְבוך־עלילות זה.” אין היא אלא מבקשת ממנו שלא ישבית את תכניותיה, ואם אך יקדיש לה תשומת לב שתהלום את אורח התנהגותה בפומבי, ומצא לה.

פרק חמישה עשר    🔗

בבוקר המחרת היה בדעתו של וילהלם לבקר את גברת מלינה, אלא שלא מצא אותה בביתה; משביקש לדעת היכן יוכל למצוא את שאר חבריה של הלהקה הנעדרת, נאמר לו כי פילינה הזמינה אותם לארוחת הבוקר. מתוך סקרנות אץ לשם, ופגש את כולם מעודדים ועליזים. הבחורה הפקחית אספה אותם, השקתה אותם שוקולדה, ובישרה להם כי לדעתה לא אפסוּ כל התקוות; הודות להשפעתה על המנהל עשויה היא לשכנע אותו כי תועלת רבה יוכל להפיק מאנשים מוכשרים כמותם אם יצרפם ללהקתו. הם הקשיבו לדבריה בתשומת לב, גמעו כוס אחר כוס, ומצאו כי ככלות הכל טובה הנערה. עתה גמרו אומר בלבם שמכאן ואילך ידברו עליה אך טובות.

“כלום באמת סבורה את,” שאל וילהלם, כאשר נשאר עם פילינה לבדה, “כי אמנם עשוי סרלו להחליט לקבל את עמיתינו ללהקתו?” – “לא היה ולא נברא,” השיבה פילינה, “אף לא איכפת לי הדבר כלל; מוטב לי שיקדימו להסתלק מכאן ככל האפשר! לארטס לבדו – רוצה הייתי כי יישאר אתנו, ואילו את השאר נסלק מכאן מעט מעט.”

לאחר מכן חיוותה את דעתה עליו עצמו. משוכנעת היא לחלוטין שלא יוסיף לגנוז עוד את כשרונו, אלא שיפנה אל תיאטרון בהדרכתו של מנהל כסרלו. לא היו די מלים בפיה לשבח את הסדר, את הטעם הטוב ואת שאר הרוח השוררים כאן. כה הרבתה להחניף לידידנו ולהחמיא לו על כשרונותיו, עד שרגשותיו ויומרנותו היטו את לבו לקבל את הצעתה, אף ששכלו והבנתו היטוהו לדחותה. עלה בידו להעלים את נטיית לבו מעיני עצמו ומעיני פילינה, וכל אותם יום היה מגנה עצמו על שאין בכוחו לגמור אומר ולגשת אל סוכניו המסחריים של אביו, כדי לקבל מידיהם את המכתבים המצפים לו אל נכון. אף שהיה משער בנפשו מה רבה דאגתם של בני ביתו לשלומו במשך כל ימי מסעו, נרתע ממטר חששותיהם וטרוניותיהם העשוי להישפך עליו בכתב, כל שכן ביום זה שבו הוא מצפה לזכות בעונג רוחני רב בהצגה החדשה המוצגת בערב.

סרלו מיאן להתיר לו להיות נוכח בשעת החזרות. “תחילה עליך לחזות בנו במיטבנו, ורק אחר כך נסכים שתהיה מציץ לתוך קלפינו.”

אכן ההצגה שנכח בה אותו ערב, גרמה לו קורת רוח מרובה. בשבילו היתה זו הפעם הראשונה לחזות בהצגת תיאטרון מושלמת כדי כך. היחס היה שווה לגבי כל השחקנים, כאילו היו לכולם כשרונות מצוינים, מיטב הסגולות, ותפיסה בהירה ורוחשת יקר של אמנותם; אף על פי כן, לא היו שווים זה לזה ביכולתם, אלא שתומכים היו זה בזה, בולמים ומלהיבים זה את זה בעת ובעונה אחת. משחקים היו בבטחון עצמי רב ובדייקנות. בכל היתה שוֹרה בעליל רוחו של סרלו, שעלה במשחקו על כולם. אך ניצב על הבמה ופתח את פיו, ומיד עורר התפעלות כללית בעליצות רוחו, בהתלהבותו העצורה, ובכוח נאמנותו הטבעית לטעם הטוב, בנוסף לכשרונו הרב באמנות החיקוי. אוצל היה, כביכול, משלוותו הפנימית על כל הצופים. בעושר רוחו ידע לבצע את תפקידו לגוני גוניו בקלילות ובטוב טעם, והיה מיסב לקהל הנאה מרובה, דוקא משום שעלה בידו לחפות על רמתו האמנותית, שאליה הגיע באימונים ממושכים.

אחותו אורליה לא פיגרה אחריו, ואף קצרה תשואות רבות יותר, שכן נגע משחקה עד לבם של הצופים, בעוד שאחיה היטיב כל כך לשעשעם ולהרנין את רוחם.

לאחר ימים אחדים שעברו עליו בנעימים, ביקשה אורליה לראותו שוב. הוא מיהר לבוא אליה, ומצא אותה שכובה על הספה; נראה שחשה בראשה, ולא היה בידה להעלים את קדחת ההתרגשות שאחזה בה כולה, ואולם עיניה קרנו משמחה לקראתו. “סלח נא לי!” קראה לעומתו, “האֵמוּן שהפחת בי ריפה את מוסרות הבלגתי. עד כה יכולתי למכאובי במסתרים, ואפילו שאבתי מהם כוח ותנחומים; והנה באת אתה, ואיני יודעת כיצד קרה הדבר, הִתַּרְתָּ את כבלי שתיקתי. על כרחך תהא נוטל עתה חלק במלחמה שאני מנהלת כנגד עצמי.”

וילהלם השיב בדברי נימוס וחיבה. הוא העיד על עצמו כי דמותה ויסוריה מרחפים תמיד לפני עיני רוחו, ואינו אלא מבקש את אמונה ואת ידידותה.

עודו מדבר ועיניו נמשכו אל הילד שהיה ישוב לפניה על הרצפה משחק בצעצועיו. הוא נראה כבן שלוש, כפי שאמרה לו פילינה. עתה נסתבר לוילהלם מדוע אמרה עליו נערה קלת דעת זו כי יפה הוא כחמה, אף שביטויים נעלים כגון זה לא היו שגורים על לשונה. תלתלי זהב מרהיבים הקיפו את פניו המלאים ואת עיניו החומות, הפקוחות לרווחה.

תחת מצחו הזך והמבהיק נתקשתו בעדינות גבינים כהים ענוגים, ורעננות בריאה היתה נסוכה על לחייו המתוקות. “שב נא לידי,” אמרה אורליה, "רואה אני שמסתכל הנך בהתפעלות בילד הנלבב; אכן, שמחתי לקבל אותו בין זרועותי, והריני דואגת לכל צרכיו, אולם, כנראה, עצמוּ יסורי עד כדי כך שאפילו לחוש בחין ערכה של מתנה זו אינם מניחים לי אלא לעתים רחוקות.

“הַרשֵני,” המשיכה, "ואדבר גם עכשיו על עצמי ועל גורלי, שכן בשום פנים איני רוצה שתהיה טועה בי. דימיתי כי הונח מעט קט לרוחי, וביקשתי, איפוא, לקרוא לך; והנה אתה אצלי, ואילו אני – חוט דברי אבד לי.

“ודאי תגיד: ‘עוד יצור נעזב אחד בעולם!’ גבר אתה ואל נכון חושב הנך: ‘איזה רעש מקימה אותה טיפשה נוכח רעה חולה זו של חוסר נאמנות מצדו של גבר, צרה המתרגשת לבוא על כל אשה ביתר וַדאות מוודאותו של המוות!’ הה, ידידי! אילו היה גורלי מן המצויים, הייתי נכונה לשאת בו גם אני; אך גורלי נפלֶה כל כך. מדוע זה אין בידי להציגו לפניך כמו? אילו יכולתי לבקש ממישהו שיספר לך עליו! הה, אילו היה זה הוא שפיתה אותי, שתחילה הדהימני ואחר כך עזבני, והיתה זו לי חצי נחמה; אלא שאומללה אני הרבה יותר מזה, שכן אני היא שפיתיתי את עצמי, שרימיתי את עצמי ביודעין; זה הדבר שלעולם לא אסלח לעצמי.”

“אשה מחוננת ברגשות נאצלים כשלך,” השיב הידיד, “אי אפשר לה שתהיה אומללה לחלוטין.”

“והתוכל לשער למי אני חייבת את הלכי רוחי אלה?” שאלה אורליה, "לחינוך הרע והמשחית מכל שנפל בגורלה של נערה אי פעם, לדוגמת החיים שניתנה לי, דוגמה שאין כמוה לשלילה, ושבכוחה להדיח חושים ונטיות לב כאחד.

"לאחר מות אמי בדמי ימיה, ביליתי את שנות נעורי היפות ביותר אצל דודה אחת, שעשתה לה לחוק לבוז לכל מידה של הגינות. בעינים עצומות היתה הולכת אחר נטיות לבה, בין אם מסוגלת היתה לרדות במאהבה, ובין אם היתה משתעבדת לו, ובלבד שתוכל להיסחף בתענוגותיה עד לאבדן חושים.

"לא ייפלא, איפוא, באיזו דמות הצטיירו הגברים בעינינו, עיני ילדות רכות וטהורות לב שכמותנו. כל הגברים שצודדה והביאה אליה – מה אטומים, נחושים, חצופים וגסים היו בבואם, ומה שׂבֵעים, יהירים, ריקניים ותפלים היו בצאתם, לאחר שסיפקו את תשוקותיהם. שנים על שנים חזיתי בהשפלתה של אשה הנתונה לשליטתם של הגרועים באדם. אילו פרשיות חיים נפלו בגורלה! מה רב העוז שמצאה בנפשה נוכח כל אשר ניחת עליה, וכיצד ידעה לשאת את כבלי חרפתה אלה!

"בדמות שכזאת למדתי להכיר את בני מינך, ידידי. לבי נתמלא שנאה, כיון שסבורה הייתי כי אפילו חנן הטבע את הגבר במידה טובה כלשהי, הנה ביחסו אל מיננו שלנו הלכה אף זו לטמיון.

“לדאבוני, נזדמנו לי נסיונות מצערים למכביר גם לגבי בנות מיני שלי, ונראה שבהיותי נערה בת שש עשרה הייתי חכמה יותר משהנני עתה, כשכמעט איני מבינה את עצמי. מדוע כה חכמים אנו בהיותנו צעירים, ואילו עם התבגרותנו מיטפשים אנו יותר ויותר?”

הילד התחיל להקים רעש, ואורליה איבדה את סבלנותה וצלצלה בפעמון. אשה זקנה נכנסה לחדר. “האם עדיין חשה את בשיניך?” שאלה אורליה את הזקנה, שתחבושת כיסתה את פניה. “כאבים קשים מנשוא,” השיבה זו בקול עמום, נטלה את הילד שרץ אליה בשמחה, ויצאה עמו חיש מן החדר.

אך יצאו, פרצה אורליה בבכי מר. “איני יכולה עוד להתאפק ולכבוש את בכיי, והריני מתביישת להיות שרועה לפניך כתולעת. שוב אין רוחי נכונה בקרבי ואיני יכולה להמשיך בסיפורי.” היא נשתתקה ונאלמה דום. ידידה, שלא רצה להגיד דברים של סתם, ואילו לומר משהו מיוחד לא ידע, לחץ את ידה והסתכל בה שעה קלה. במבוכתו נטל לידיו ספר שהיה מונח על השולחן הקטן; היו אלה כתבי שקספיר, והספר היה פתוח בהמלט.

אותו רגע נכנס סרלו לשאול לשלום אחותו. משראה את הספר ביד ידידנו, קרא: “ואתה שוב בשלך, נתון ראשך ורובך בהמלט שלך, מה? לו יהי כן! האמת ניתנה להיאמר כי ספקות רבים עלו בלבי, ואפשר שהם עשויים לערער את התפיסה המושלמת שביקשת לייחס למחזה. הן אף האנגלים עצמם מודים כי הנושא הראשי של המחזה מסתיים, למעשה, במערכה השלישית, וכי שתי המערכות האחרונות מתיישבות אך בדוחק עם המחזה כולו; ואמנם הצדק עמם, שכן המחזה נתקע לקראת סיומו במבוא סתום.”

“בקֶרֶב עַם זה,” אמר וילהלם, “הרשאי להתגאות בשפע של יצירות מופת, ודאי עלולים להימצא בודדים, שמתוך דעות קדומות וקטנות־מוחין יהיו באים לכלל טעות; אך אין בכך כדי למנוע בעדנו מלראות את המחזה בעינינו שלנו ולהיות צודקים במשפטנו. רחוק אני מהטלת דופי במבנהו של מחזה זה; היפוכו של דבר, סבור אני שמעולם לא נתרקם מחזה גדול ממנו. ביתר דיוק, מחזה זה לא נתרקם כלל, אלא כזה הוא מעצם מהותו.”

“במה תוכיח זאת?” שאל סרלו.

“אין בדעתי להוכיח מאומה,” אמר וילהלם, “אך אתאר לך כיצד מצטיירים הדברים בעיני.”

אורליה התרוממה מעל כרה, ובעודה נתמכת בזרועה תלתה עיניה בידידנו, שהמשיך לדבר מתוך הרגשת בטחון בצדקתו: “מה נאה בעינינו ומחניף ללבנו גיבור מחזה הפועל מכוחו הוא, האוהב ושונא כאשר יש עם נפשו, הנוטל עליו דברים ומבצעם, המסיר את כל המכשולים הנערמים על דרכו ומגיע אל יעדו הרם. המשוררים וכותבי קורות העתים מבקשים להשיאנו כי אפשר שגורל נעלה שכזה יפול בחלקו של אדם. ואולם כאן למדים אנו משהו אחר: לפני גיבור המחזה אין כל תכנית, אך המחזה עצמו מתוכנן היטב. כאן אין הרָשָע בא על ענשו עקב אידיאה של נקמה ההולכת ומתגשמת בעקביות וללא רתיעה. לאו! מעשה איום מתרחש לפנינו, המשדד מערכות וסוחף עמו גם חפים מפשע; הפושע מבקש להינצל מן התהום היעודה לו, אך הוא נופל אליה דוקא במקום שבו הוא מקווה למצוא לו מפלט. הרי זה עיקרו של מעשה זוועה, שהוא מרחיב את הרעה גם על חפים מפשע, כשם שגם המעשה הטוב מרחיב את טובו אף על אלה שאינו מגיע להם, ואילו מחולל המעשה, אם רע ואם טוב, אינו נענש ואינו נשכר. כאן, במחזה שלפנינו, מה מופלא! השאול שולח את שליחו לתבוע נקמה, אך ללא הועיל. כל הנסיבות בשֵלוֹת, שואפות נקם. לשוא! לא ביד האדם ולא ביד שוכן תחתיות לחולל את השמור לגורל לבדו. שעת הדין קרֵבה. הרע והטוב נופלים כאחד. גזע שלם נכרת, ונצר חדש עולה ומלבלב.”

שעה קלה היו מסתכלים זה בזה, ואחר פתח סרלו ואמר: “אינך חולק מחמאות יתרות להשגחה העליונה, כשהנך מנשא את המשורר עד כדי כך; מאידך גיסא, נראה לי שהנך נוהג במשורר שלך ממש כשם שהבריות נוהגים בהשגחה – הנך מייחס לו תכנית ותכלית שוודאי לא חשב עליהן מעולם.”

פרק ששה עשר    🔗

“הרשני נא,” אמרה אורליה, “ואציג שאלה לפניך אף אני. חזרתי ועיינתי בתפקידה של אופליה. הוא משביעני רצון, ומוצאת אני עוז בנפשי לשחק אותו בתנאים מסוימים. אולם, הגידה נא לי: כלום לא היה המשורר יכול לשים פזמונים אחרים בפי טרופת הדעת? כלום אי אפשר היה לו לבחור קטעים מתוך בלדות מלנכוליות, למשל? לשם מה אותן דו־משמעויות ואותם חרוזי זימה תפלים בפי נערה אצילית שכזו?”

“ידידתי הטובה,” השיב וילהלם, “גם בענין זה איני מוכן לוותר אף על קוצו של יו”ד. גם במוזרויות אלו, גם בליקוי מדומה זה צפונה משמעות עמוקה. הרי כבר מתחילת המחזה ידוע לנו מה העסיק את רוחה של הנערה הנלבבה. מימיה לא הרימה קול, אולם כמעט שלא יכלה לכלוא בקרבה את כיסופיה ואת משאלות לבה. במסתרים הפעימו תשוקותיה את נפשה, ואפשר שלא פעם ניסתה להרגיע את חושניותה בפזמונים כמו אלה, שאך הוסיפו שמן למדורה, בדומה לשירי ערש של אומנת בלתי־זהירה, המעירים את הילד במקום ליישנו. לבסוף, משאיבדה כל שליטה על עצמה, וכל החבוי בנפשה מתענגת על השמעתם של אותם שירי פריצות, החביבים עליה מאז, לפני המלך והמלכה: השיר על הבתולה שנתפתתה, השיר על הבתולה המשרכת דרכה אל הגבר, וכיוצא בהם."

טרם כילה את דבריו, ולפתע נגלה לפני עיניו מחזה מוזר, שבשום אופן לא יכול היה להסביר לעצמו.

כל אותה שעה היה סרלו מהלך בחדר אנה ואנה, בלא שניכרה בו כל כוונה מיוחדת. לפתע ניגש לשולחן האיפור של אורליה, חטף מעליו משהו במהירות, ובהחזיקו את שללו בידו אץ לעבר הדלת. אך הרגישה אורליה בכך, מיד זינקה ממקומה והשליכה עצמה כדי לעכבו בדרכו. בעוז לא יאומן התנפלה עליו, וברוב זריזותה אף הצליחה לאחוז בקצהו של החפץ החטוף. הם נאבקו והתגוששו בעקשנות מרובה, מתפתלים ומסובבים זה את זה. הוא צחק, ואילו היא נתלהטה; משחש אליהם וילהלם כדי להפריד ביניהם ולהרגיעם, ראה לפתע את אורליה ניתרת הצידה ופגיון שלוף בידה, ובאותו רגע עצמו ראה את סרלו משליך בזעף את הנדן שנשאר בידו. וילהלם המופתע נסוג, נאלם דום מרוב השתוממות. תוהה היה מה סיבת המאבק המוזר שנתחולל סביב חפץ בלתי רגיל כמו זה.

“עליך להיות השופט בינינו,” אמר סרלו, “מה צורך לה בלהב חד זה? אדרבא, בקש אותה כי תַראֶנוּ לך. אין זה פגיון ששחקנית נזקקת לו. הריהו מושחז כמאכלת וחד כמחט! מה טעם המהתלה הזאת? בעלת מזג סוער שכמותה עלולה עוד אי־פעם לחטוא לנפשה. שנאה עזה בלבי כלפי מציאוֹת מעין אלו. טירוף הוא לשַוות רצינות לרעיון מסוג זה, ואילו להחזיק בצעצוע מסוכן כל כך – דבר חסַר־טעם הוא.”

“הריהו שוב בידי!” קראה אורליה, בהניפה את הלהב המבהיק למעלה, “ומעתה איטיב לשמור על ידידי זה הנאמן לי. סלח לי,” קראה בנשקה את להב הפלדה, “שככה הזנחתיך!”

סרלו נראה עתה מרוגז ממש. – “הָבֵן זאת כרצונך, אחי,” המשיכה, “אולם, כלום לא ייתכן שבדרך זו זכיתי לקמיע יקר ערך, המשמש לי מקור של עידוד ועצה בעת מצוקה? האומנם כל דבר מסוכן למראה, מן ההכרח שיהיה בו נזק?”

“דיבורים חסרי שחר כמו אלה מוציאים אותי מִכֵּלַי!” אמר סרלו, ויצא את החדר בחרון עצור. אורליה השיבה בזהירות את הפגיון לנדנוֹ והסתירה אותו בחיקה. “הבה נמשיך בשיחתנו, שנקטעה באמצע באיוולתו של אחי,” ובכך מנעה את שאלותיו של וילהלם לגבי המאבק המוזר.

“מודה אני שהצדק עמך בדרך תיאורך את דמותה של אופליה,” המשיכה, “ואיני רוצה לכפור בכוונתו של המשורר; אולם יותר משיש בידי לשתף עצמי ברגשותיה, צר לי עליה. אפס, הרשני אגב כך לציין תכונה אחת שלך, שהבחנתי בה לא אחת תוך ימים מעטים אלה של היכרותנו. הריני מלאה השתוממות נוכח התפיסה המעמיקה והנכונה שאתה מגלה בעניני שירה, ובמיוחד בעניני שירה דרמטית; מקורות היצירה גלויים לפניך עד מצולותיהם ואף פרטי הצגתה העדינים ביותר אינם נעלמים מעיניך. בלא שלמדת להכיר את הנעשה במציאות, הנך מגלה את האמנות שבתמונה; כביכול רואה אתה את העולם כולו מתוך אספקלריה מאירה, שאורה גובר והולך בנפשך בזכות מגעה ההרמוני של האמנות, שהרי ברי,” המשיכה, “שמלבר אינך קולט מאומה; דומני שמימי לא ראיתי אדם שימעיט כמוך להכיר את הבריות החיים במחיצתו, ואף יטעה טעות כה יסודית בהערכתם. הרשני להגיד לך זאת: כל השומע אותך מסביר את שקספיר שלך, עשוי לדַמוֹת בלבו כאילו שָהית זה עתה בסוד מלאכים והקשבת לדבריהם, שעה שהיו מתיעצים זה עם זה כיצד לברוא את האדם; ולעומת זאת, כשאני רואה אותך מתהלך עם הבריות, דומה אתה בעיני כילדה הראשון של הבריאה, אשר אך זה נברא במלוא קומתו, כולו תְהִיָה, השתוממות ומאור פנים למראה אריות וקופים, צאן ופילים, והוא פונה אליהם בתום לב, כאילו היו שווים לו, שהרי אף הם חיים ומתנועעים כמוהו.”

“עדיין תלמיד הנני, ידידה יקרה,” השיב וילהלם, “ותחושה זו מלווה אותי ומציקה לי תמיד; לבי ירחש לך אך תודה, אם תסייעי בידי ותַקני לי יתר בהירות בהבנת הוויות העולם. מנעורי היו עיני רוחי מכוּונות אל פנימיותי יותר אשר אל הנעשה מחוצה לי, ואך טבעי הדבר שהכרתי לדעת את האסם במידה מסוימת, ואילו את בני האדם לא הבנתי ולא תפסתי כלל.”

“אכן,” אמרה אורליה, “תחילה חשדתי בך כי היה עם לבך להתל בנו כאשר המלצת על בריות אלו ששלחת אל אחי, וכשהשוויתי את כישוריהם עם תוכן מכתביך.”

עם כל הצדק שהיה בדבריה של אורליה, ואף שגם הוא עצמו הודה בפה מלא במגרעת שמנתה בו, היה בהם משהו מן המדכא, ואפילו משהו מן המעליב. הוא נשתתק ונתכנס בתוך עצמו, אם כדי להעלים את היפגעותו, ואם כדי לשקול בעומק לבו מה מידת אמת יש בהאשמתה.

“אל נא ידכדך הדבר את רוחך,” המשיכה אורליה, "לקנות דעת עוד יש סיפק בידנו תמיד, ואילו לב רַגָשׁ אין ביד איש לתת לנו. אם להיות אמן נועדת, הרי ככל שתוכל להחזיק בתכונות אלו של עינים מצועפות ולב תמים לגבי המציאות, כן ייטב; הרי הן מַעטֶה יפה העוטה את הניצן בעודו צעיר. אוי לנו אם מגורשים אנו משם בטרם עת. אכן, טוב הדבר שלא תמיד מיטיבים אנו להכיר את אלה שלמענם אנו עמלים.

"אהה! בימים משכבר, בעלותי על הבמה לראשונה, הייתי אף אני שרויה במצב מאושר זה. דעתי היתה זחוחה עלי לגבי עצמי ולגבי עמי כאחד. מה נעלים היו הגרמנים בעיני! כלום נבצר מהם דבר? אל העם הזה הייתי מדברת בעודי מורמת מעליהם על גבי משטח של קרשים, ומופרדת מהם בשורה של אורות דולקים, שבברקם ובהילתם סנוורו את עיני מראות את כל המצוי לפני כהוויתו. מה עלץ לבי לשמע התשואות שבקעו מקהל הצופים! מה אסירת תודה הייתי על המתת שהוגשה לי מידים כה רבות בבת אחת! זמן רב שעשעתי את נפשי בדרך זו. כמידת השפעתי על ההמון, כן השפיע אף הוא עלי; הבנה מלאה שררה ביני לבין הקהל שלי; דימיתי כי הרמוניה מלאה שוֹרה בינינו, ובכל עת ראיתי בהם את סולתה ושמנה של האומה.

"למרבה הצער נמשך לבם של חובבי התיאטרון לא רק למשחק שלי, כפי טיבו וכפי מעלתו מהבחינה האמנותית; הם תבעו להם זכות עלי גם בשל היותי ריבה צעירה ונאה. מרמזים היו לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי מחובתי לחלוק עמם גם באופן אישי אותם רגשות שעוררתי בלבם. אך לא מצאתי כל חפץ בכך, לדאבוני; היה ברצוני לעורר את רוחם, אך בכל המכוּנֶה ‘לב’ בפיהם, לא היה לי כל ענין. אנשים מכל המעמדות, הגילים והטיפוסים, התחילו להוגיעני בזה אחר זה. יותר מכל ציערה אותי העובדה שלא יכולתי להסתגר בחדרי, ככל נערה מהוגנת, ובדרך זו לחסוך לי טרחה מיותרת.

"מרבית הגברים שבו ונתגלו לי בדמות שכבר רגילה הייתי אליה אצל דודתי.

אל נכון היו מעוררים בי שאט נפש גם הפעם, אלמלא היו תכונותיהם ומשובותיהם משעשעות עתה את רוחי במוזריותיהן ובהבליהן. כיון שלא יכולתי להדיר עצמי מפגישה עמם, אם בתיאטרון, אם במקומות פומביים אחרים, ואם בביתי שלי, בחרתי להתחקות על חולשותיהם, ואחי סייע לי בכך בכל לב. אם תהא מונה את האנשים הרבים שעברו אצלי בזה אחר זה, בין אם היה זה זבן ממולח, או בן סוחרים יומרני, או אחד הבקי בהוויות העולם, זריז ומחשב חשבונות, או חייל אמיץ לב, או נסיך פחזן, בעוד איש איש מהם מבקש לרקום את הרומן שלו עמי לפי דרכו שלו, ודאי תהא סולח לי על התיַמרותי כי אמנם מכירה אני את עמי שלי לא מעט.

"הסטודנט המטורזן לעילא ולעילא; המלומד החששן, הגֵא־הכנוּע; הכומר המהסס, המסתפק במועט; איש העסקים הזהיר, המאופק; הברון הכפרי הגברתן; איש החצר השעממן, האדיב; איש הדת הצעיר, הסוטה מדרך המלך; הסוחר המיושב בדעתו, כמו גם זה הפעלתן, האץ לספסר – את כל אלה ראיתי בארחם וברבעם, וחֵי שמים! אך מעטים מביניהם מסוגלים היו לעורר בי ענין כלשהו. יתר על כן, אותן תשואות שערבו לי כל כך כאשר הציפו אותי בסך, שכה שמחתי לזקוף אותן לזכותי כאשר פרצו מידי קהל הצופים כולו, אך הוגיעו ושעממו אותי כאשר ניטל עלי, לדאבון לבי, לקבץ אותן אחת לאחת.

"שעה שמצַפָּה הייתי למחמאה של טעם בזכות משחקי, שעה שמקווה הייתי לשמוע דברי הלל על המחזאי הנערץ עלי, היו אלה פולטים באזני הערות של שטות בזו אחר זו, ונוקבים בשם איזה מחזה תפל, שבו היו מבקשים לראותני מגלמת תפקיד מסוים. מטה הייתי את אזני למדובר בחברתם, אולי קלטו דבר־מה נאצל, שצפונה בו חכמה, שטבוע בו שאר רוח, שברגע הנכון יתגלה ויופיע, אולם אך לעתים רחוקות גיליתי שמץ מזה. נאחזים היו בלא להרפות בסתם תקלה שנתרחשה פה ושם, כאשר אחד השחקנים נכשל בלשונו, או ביטא איזו מילה בלשון עגה כלשהי. לבסוף לא ידעתי אנה אפנה; חכמים היו בעיני עצמם מכדי שאהיה אני משעשעת את רוחם, ועם זאת בטוחים היו שהם מיטיבים לשעשע את רוחי בכרכוריהם סביבי. התחלתי לבוז להם מקרב לב. נראָה לי כאילו בכוונה תחילה שלחה אלי האומה את באי כוחה כדי להשפיל את עצמה בעיני. שלומיאלית, נבערת, לקוּיַת חינוך, נטולת מידות נאות, תפלה וקלוקלת לבלי נשוא – כזאת נתגלתה לפני. רבות אומרת הייתי לעצמי: הגרמני – הן אף לקשור את שרוך נעלו לא יֵדע, אם לא ילמד זאת מעַם אחר!

"רואה אתה מה מסונוורת הייתי, היפוכונדרית שכמותי, וככל שנמשך הדבר כן גברה מחלתי. כמעט איבדתי עצמי לדעת, ואולם למעשה פניתי ממש אל הקוטב הנגדי: נישאתי לאיש, או נכון יותר – הסכמתי שישיאוני לאיש. אחי, שקיבל עליו את הנהלת התיאטרון, זקוק היה מאד לעוזר. בחירתו נפלה על אדם צעיר, שלא עורר בי מורת רוח, שחסר היה כל מידותיו של אחי, כגון כשרון, חיוניות, שאר רוח ולהט פנימי, אלא שהיו לו כל המידות החסרות לאחי – אהבת סדר, חריצות, ומיומנות מצוינת לניהול עסקי בית וממון.

"בלא שידעתי כיצד, היה לבעלי; חיינו יחד, בלא שידעתי נכוחה על שום מה. די אם אומר, כי ענינינו עלו יפה. הכנסותינו היו מרובות, וזאת הודות לפעילותו של אחי; ואילו הוצאותינו היו מחושבות, וזאת בזכותו של בעלי. לא עוד העסיקו אותי בעיות העולם והעם. עם העולם לא היה לי עוד במה להתחלק, ואילו מושג העם אבד לי כליל. כאשר הופעתי על הבמה, עשיתי זאת לשם פרנסה; פותחת הייתי את פי לבל אהיה שותקת, שהרי עליתי כדי לדבר.

"לבל אשחיר את פני יתר על המידה, עלי לומר כי עשיתי כל זאת כדי לקיים רצונו של אחי. יעדיו שלו היו תשואות וכסף, שכן, בינינו לבין עצמנו, שני דברים אלה הם המציינים אותו: אוהב הוא תהילה, וצרכיו מרובים. לא עוד שיחקתי כפי תשוקתי ועל פי הבנתי, אלא שיחקתי בהתאם להוראותיו, ומרוצה הייתי כשהשבעתי את רצונו. מכַוון היה את דרכו על פי חולשותיו של הקהל. הכסף זרם לכיסנו, לאחי ניתן לחיות כאוות נפשו, וכולנו ראינו חיים טובים עמו.

“כך שקעתי בשגרת חיי יום יום מעשה מוכני. הימים עברו עלי ללא שמחה וללא ריגושים. ילדים לא נולדו לי, ונישאו לא ארכו זמן רב. בעלי חלה, וניכר היה שכוחותיו הולכים ודלים. דאגתי לשלומו חילצה אותי מאדישותי לכל. באחד הימים ההם הכרתי אדם אחד והיכרות זו פתחה חיים חדשים לפני, חיים חדשים וגועשים, ואכן חלפו ועברו עד מהרה.”

שעה קלה נשתתקה, ואחר אמרה: “סלח נא לי, אך פתע חשה אני כי רוח הדברנות שנחה עלי מסתלקת ממני, ושוב איני מוצאת בי אומץ לפתוח את פי. הרשני ואנוח מעט; אולם אל תלך ממני בטרם תשמע את פרשת אסוני עד תומו. בינתים קרא נא למיניון פנימה, ונשמע מה רצונה.”

בשעת סיפורה של אורליה ניסתה הנערה פעמים אחדות להיכנס אל החדר. כיון שעם בואה היו המשוחחים מנמיכים את קולם, היתה חומקת מן החדר בחזרה, יושבת דומם בפרוזדור וממתינה. עתה, משנתבקשה להיכנס, הבאה עמה ספר, שעל פי צורתו וכריכתו ניכר מיד כי אטלס גיאוגרפי הוא. עוד בימים שעשו בבית הכומר ראתה, לראשונה בחייה, מפות גיאוגרפיות, והללו עשו עליה רושם עז. שאלות רבות שאלה את הכומר על אודותיהן ורבות למדה מפיו, אולם ידיעות ראשונות אלה אך הגבירו את תשוקתה עשרת מונים להוסיף וללמוד. היא הפצירה בוילהלם שיקנה לה את האטלס, וסיפרה שכבר העביטה בידי המוכר את אבזמי הכסף הגדולים שלה. רוצה היא לפדותם מחר בבוקר, שכן הערב כבר נתאחרה השעה. לאחר שנענתה בקשתה, התחילה לחזור באזני שומעיה על כל אשר ידעה, ואף הציגה לפניהם שאלות מוזרות ביותר, כדרכה. ניכר היה שרק במאמצים עצומים ובדי עמל ויגע נתפסים הדברים במוחה, בדומה למלאכת הכתיבה שהיתה טורחת עליה טרחה מרובה, ובדומה לשפה הגרמנית שעדיין היתה רצוצה בפיה. רק כאשר פצחה פיה בשירה, בעוד אצבעותיה פורטות על מיתרי הקתרוס, נראה שמצאה את הדרך לבטא את המתרקם בנפשה.

כיון שאנו מדברים בה, מחובתנו לציין כי זה זמן־מה התחילה לגרום מבוכה לידידנו. מדי בואה וצאתה, בנוסף לברכת בוקר טוב או לילה טוב, היתה מחבקת אותו בחזקה בזרועותיה ומנשקת אותו בלהט רב, עד שלעתים נתמלא לבו חרדה מסערת מזגו של ניצן נעורים זה. חיוניותה המפרפרת כמו הלכה ונתעצמה מיום ליום, וכל ישותה היתה רוחשת פעילות טמירה ללא מנוח. אף רגע קט לא יכלה לשבת בלא למולל חוט בין אצבעותיה, או לכרוך קשרים במטפחת שבידיה, או ללעוס פיסת נייר או כפיס עץ בין שיניה. כל משחק שהיתה משחקת לא שימש אלא כמוצא להתגעשות העזה שבנפשה פנימה. נראה שחדוַת־מה שרתה עליה רק בנוכחותו של פליכס הקטן, שכה ידעה לשעשע את לבו.

לאחר מנוחה קצרה היתה אורליה נכונה להמשיך ולגלות לפני ידידה את אשר אם לבה, ואולם הנערה הוסיפה להשתהות בחדר, עד שפקעה סבלנותה של אורליה; היא רמזה למיניון כי עליה להסתלק, אלא שכל רמיזותיה היו לשוא. לבסוף, בלית ברירה, ציוותה על הנערה לצאת מן החדר אף נגד רצונה.

“זו השעה,” אמרה אורליה, "לסיים את סיפורי, או שלא אשוב אליו עוד. אילו היה ידידי זה, שאני אוהבת ומוסיפה לאהוב אף כי נהג בי שלא בצדק, מצוי אך מרחק מילים אחדים מכאן, הייתי מציעה לך לעלות על סוס, לרכוב אליו ולקשור היכרות אתו בדרך כלשהי. או אז ודאי היית סולח לי ומיצר בצערי מקרב לב. עתה לא נשאר לי אלא לתאר לפניך במו פי מה נלבב הוא ומה אהבתיו.

"למדתי להכירו בעצם השעות הקשות שבהן חרדתי יום יום לגורל בעלי. הוא אך שב אז מאמריקה, מקום שבו שירת בצבא בהצטיינות רבה, יחד עם כמה צרפתים, תחת דגלן של ארצות הברית¹⁹.

"הוא פגש אותי במאור פנים, ובדברי נועם היה מדבר באזני עלי עצמי, על מצבי, על משחקי, כאילו היה מכר ותיק שלי; דבריו היו לבביים וגלויים כל כך, עד כי לראשונה בחיי שמחתי לגלות את בבואת הווייתי משתקפת כבאספקלריה בנפשו של הזולת. מסקנותיו היו נכונות אך לא פוגעות, וקולעות למטרה אף כי לא נטולות חיבה. לא חשתי כל נוקשות בהתנהגותו, ואף בהתבדחויותיו שמר על אדיבותו. נראה שרגיל היה לקצור הצלחה אצל נשים, דבר שעורר את תשומת לבי, אך מעולם לא החניף לי ולא הטריח עלי, דבר שהסיר כל דאגה מלבי.

"בתוך העיר בא במגע עם מעטים בלבד; על פי רוב היה רכוב על סוסו, מבקר את מכריו הרבים בסביבה, ומטפל בעסקיו. בדרך שובו היה סר אל מעוני, מגלה דאגה לבבית לשלום בעלי, שמחלתו הלכה וגברה, ואף עלה בידו להקל על סבלו בעזרת רופא מעולה שהביא אליו. כשם ששיתף עצמו בכל הנוגע לי, כן שיתף גם אותי בכל אשר נפל בחלקו. הוא סיפר לי על תולדות המערכה שהשתתף בה, על נטייתו המושרשת לצבא, על עניני משפחתו, וכן פירט לפני את עיסוקיו הנוכחיים. בקיצור, הוא לא הסתיר ממני דבר. הוא חשף לפני את כל לבו, והניח לי להציץ אל הפינות הנסתרות ביותר של נפשו; למדתי להכיר את סגולותיו, את תשוקותיו. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שטעמתי טעמו של קשר רגשי ורוחני כאחד. נלכדתי בקסמו, נגרפתי בסערת רוחו, בטרם הספקתי להתבונן בנעשה עמי.

"בינתים נלקח ממני בעלי, כמעט מבלי משים, כדרך שניתן לי. כל המעמסה של עסקי התיאטרון נפלה מעתה על שכמי. אחי, אין טוב ממנו על הבמה, אך מימיו לא הביא תועלת כלשהי לפרנסת הבית. אני טיפלתי בכל, ועם זאת שקדתי על לימוד תפקידי יותר מלפני כן. שוב שיחקתי כמקודם, במשנה עוז ובכוח מחודש, ואכן, היה זה הודות לידידי הדגול ולמענו. אמנם לעתים, כאשר ידעתי כי הוא בין הצופים, נבצר ממני לגלות את מלוא יכולתי, אולם פעמים אחדות הקשיב לי בלא שידעתי על כך, ויכול אתה לשער לך מה נעמו לי תשואותיו שנפלו עלי במפתיע.

"ודאי, יצור מוזר הנני. בכל תפקיד ששיחקתי דומה היה עלי כאילו דיברתי בשבחו ולכבודו; שכן זה אשר היה עם לבי, ותהיינה המלים אשר תהיינה. שעה שידעתי כי גם עיניו צופות בי, לא הרהבתי עוז בנפשי לדבר במלוא קולי, שהרי לא יכולתי להטיח את אהבתי ואת הוקרתי בפניו. בהיעדרו היה משחקי חפשי, והייתי עושה כמיטב יכולתי מתוך מידה של שלוַת נפש ובסיפוק פנימי לאין שיעור. שוב היו התשואות משמחות את לבי, ומדי הַשׂבּיעי את רצון הקהל, היה עם לבי לקרוא אליהם: ‘זאת חייבים אתם לו!’

"אף יחסי לקהל, ולאומה כולה, נשתנה כבמטה קסם. שוב נתגלתה לפני האומה בכל גדולתה, ומשתוממת הייתי על הסנוורים שהוכיתי בהם קודם לכן.

"מה נואל היה זה מצדי, הייתי אומרת עתה לעצמי, כאשר חירפתי וגידפתי את האומה, וזאת אך ורק על היותה אומה. כלום אפשר, כלום יש הכרח בדבר, שכל פרט ופרט יעורר בנו ענין? לא ולא! השאלה היא אם מצויים בתוך ההמון הרב די סגולות, כוחות וכשרונות, העשויים להתפתח בנסיבות מסוימות ולפעול תחת הנהגתם של אנשי מופת לקראת יעד משותף? עתה שמחתי על כך, שלא הרביתי למצוא אנשים מקוריים ויוצאי דופן דוקא בין בני עמי; שמחה הייתי שלא ידחו בבוז הַכְוָנָה מידי זולתם; שמחה הייתי כי נמצא להם מנהיג.

"לוֹתַר – הרשני נא לכנות את ידידי בשמו הפרטי החביב עלי – היה מרבה לשבח את הגרמנים על מידת אומץ הלב הטבועה בהם. הוא הוכיח לי כי אין בעולם כולו אומה עזת נפש יותר מאומה זו, אם אך תהא מונהגת כראוי, ואני התביישתי בפני עצמי על שמימי לא חשבתי על תכונה ראשונית זו של עם. הוא היטיב לדעת את תולדות עמו, ואת מרבית האישים הדגולים של תקופתו הכיר פנים אל פנים. חרף גילו הצעיר, היו עיניו נטויות אל הנוער שבמולדתו, הדור החדש הצומח ועולה ומפיח תקוות, ואל אנשי המעשה הרבים מכל המקצועות, השוקדים בהצנע על מלאכתם. הוא פרש לפני את גרמניה כפי שהיא וכפי שהיא יכולה להיות, ואני התביישתי שהוצאתי משפט על אומה שלמה על פי הערב־רב הנדחק ליד המלתחה בתיאטרון. הוא תבע גם ממני, במקצועי שלי, להיות נאמנה לאמת, עשירת רוח ושופעת חיים. מעתה הייתי חשה השראה גם בנפשי מדי עלותי על הבמה. אף קטעים בינוניים נהפכו לזהב בפי, ואילו ניצב באותם ימים משורר לימיני כדי להנחותני, יכולה הייתי להגיע להישגים נפלאים.

“כך חיתה האלמנה הצעירה את חייה במשך חדשים רבים. הוא לא יכול היה לוותר עלי, ואני הייתי אומללה עד מאד מדי היעדרו. הוא הראה לי את מכתביהם של קרוביו ושל אחותו הדגולה. הוא שם לבו אף לפרטים הזעירים ביותר של נסיבות חיי; אחדות לבבות עמוקה יותר, שלמה יותר, איני יכולה לשער לי. המלה ‘אהבה’ לא נזכרה כלל. הוא הלך ובא, בא והלך – אולם, ידידי, השעה כבר מאוחרת, ומן הראוי שתלך גם אתה.”

פרק שבעה עשר    🔗

וילהלם לא יכול עוד להוסיף ולדחות את ביקורו אצל עמיתיו למסחר. לא בלי מבוכה הלך אליהם, שכן ידע כי ימצא אצלם מכתבים מבני ביתו. חושש היה מפני הנזיפות הצפויות לו בתוכם, מסתמא; יש להניח שגם לבית המסחר הגיעה השמועה על הקשיים שבהם שרויים בני ביתו בגינו. לאחר הרפתקאות אביריות כשלו, התבייש להופיע כנער נזוף, וכדי להסתיר את מבוכתו זו, התכונן לנקוט לשון של התרסה מראש.

אלא שלמרבה תמהונו ולשביעות רצונו, נתגלגלו הענינים בכי טוב ובלא כל פגע. במשרד ההומה והעסוק נתפנו אך בקושי למצוא בשבילו את מכתביו, ואף היעדרו הממושך לא צוּיַן אלא אגב אורחא. כשפתח את מכתבי אביו ורעהו וֶרנר, מצא כי בסך הכל פושרים הם למדי בתוכנם. הזקן הביע את בטחונו שבנו מנהל כל הימים יומן מפורט, כפי שיעץ לו בשעת הפרידה, שהרי לשם כך אף דאג להכין לו מראש לוח יומי. נראה שמסיבה זו לא היה מודאג ביותר משתיקתו של וילהלם בתקופה הראשונה, ואך נטרד היה מחוסר הבהירות שבדברי המכתב הראשון והיחיד ששלח לו בנו עוד מטירת הרוזן. ורנר, במכתבו, היה מתבדח כמנהגו; הוא כתב לו על הרכילויות המהלכות בעיר, וביקש לקבל מידע על רבים מידידיו ומכריו העשויים ללא ספק להזדמן לוילהלם בעיר המסחר הגדולה. ידידנו, ששמח לפטור עצמו בזול כל כך, ישב והשיב להם מיד מכתבים עליזים, ולאביו הבטיח כי ישלח לו יומן מסעות מקיף, שיכלול את כל הרשימות הגיאוגרפיות, הסטטיסטיות והמסחריות הדרושות. רבות ראו עיניו במשך מסעו, ובטוח היה שיוכל לסכם כל זאת בחיבור ראוי לשמו. הוא לא שם לבו לכך שבעצם הריהו נוהג עתה ממש כפי שנהג אי אז בילדותו, כאשר אסף קהל צופים והפעיל את תאורת הבמה להצגתו של מחזה, שלא היה מוכן כלל בפי השחקנים, ולמעשה אפילו לא נכתב כלל. ואכן, כאז כן עתה; משניגש לכתוב את חיבורו, נוכח לדעת, לצערו, כי יכול הוא לספר ולהרצות הרבה על רגשות ומחשבות, לקחי לב ולקחי רוח, ואילו על עצמים גשמיים כלשהם אין מלה בפיו. אך עתה נתברר לו כי על אלה לא נתן דעתו כלל.

מאזלת־יד זו חילצוהו ידיעותיו של לארטס ידידו. שגרת החיים המשותפים קשרה שני צעירים אלה יחד, למרות היותם שונים כל כך זה מזה. חרף כל מגרעותיו וגחמותיו היה לארטס אדם שופע ענין. בהיותו מחונן בשמחת חיים בלתי נדלית, עשוי היה להגיע לזקנה ושיבה בלא שיעצור רגע קט להרהר במצבו. ואולם, אסונו ומחלתו גזלו ממנו את טוהר רחשי הנעורים וחשפו לפניו את החלוֹף שבהווייתנו המפוררת. מכאן סיגל לעצמו דרך מחשבה גחמנית, המשתלהבת על נקלה; יתרה מזו, מבטא היה את התרשמויותיו באופן בלתי־אמצעי. הוא לא אהב להיות שרוי ביחידות, והיה משוטט בכל בתי הקפה ובכל המסבאות שבעיר, ואף כאשר נשאר בביתו, היו תיאורי המסעות מהווים את חומר הקריאה החביב עליו ביותר, אם לא היחיד. עתה יכול היה להשיג חומר קריאה זה כאוות נפשו בספריה הגדולה שהיתה בעיר. עד מהרה היתה מחציתה של תבל רוחשת באוצר זכרונו.

הנקל היה לו, איפוא, לעודד את רוח ידידו, לאחר שהלה גילה לו מה נזקק הוא למידע מסוג זה בשביל הסיפור שהבטיח באופן חגיגי כל כך לשגר לאביו. “אין מה לחשוש,” אמר לארטס, "שכן יש בידנו להתקין מעשה להטים שלא היה כמותו.

“כלום לא סוּירה כבר גרמניה מקצה אל קצה ברגל, ברכב, בנסיעה, בזחילה, בטיסה? וכלום לא ניתנה לכל נוסע בגרמניה האפשרות המופלאה להחזיר לעצמו חלק מהוצאותיו, הגדולות או הקטנות, מכיסיהם של קהל קוראיו? אינך צריך אלא לספר לי על מסלול דרכך בטרם הגעת אלינו; ההמשך הרי ידוע לי; ואני כבר אמצא בשבילך את כל המקורות וחומר העזר הדרושים לחיבורך. לא יחסרו לנו מספרי מילין מרובעים שממילא לא נמדדו מעולם, ומספרי אוכלוסין שממילא לא נמנו מעולם. שיעורי הכנסותיהן של מדינות נהיה שואבים מתוך ספרי־כיס ולוחות שנה, שהם, כידוע, תעודות מוסמכות ביותר. על אלה נהיה מבססים את שיקולינו הפוליטיים. גם בסקירות־אגב על פעילותם של השלטונות לא יהיה לנו מחסור. נסיכים מספר נהיה מתארים כאבות האומה ממש, למען ירחשו לנו אמון כשנתלה מומים באחרים; ואפילו לא תוליכנו דרכנו אל אישים מפורסמים במקומות מגוריהם, נהיה פוגשים בהם באחד הפונדקים, ומיד הם בוטחים בנו ומשמיעים באזנינו דברי הבל למכביר. במיוחד, בל נשכח לשַלֵב סיפור אהבה נלבב על נערה תמימה אחת. בסופו של דבר, יהיה זה חיבור שיעורר התפעלות לא בלב אבא ואמא בלבד, אלא אף כל מוכר ספרים יהיה מוכן בחפץ לב לשלם לך עבורו.”

הם ניגשו למלאכה, ושני הרֵעים נהנו הנאה מרובה מעבודתם; ואילו בערבים היה וילהלם מבקר בתיאטרון או משוחח עם סרלו ואורליה, ובא על סיפוקו המלא. מיום ליום הוסיף לפרוש את מסכת רעיונותיו, אשר במשך זמן רב מדי לא נעו אלא בחוג צר ביותר.

פרק שמונה עשר    🔗

ענין רב מצא וילהלם בקורות חייו של סרלו, שנתגלו לפניו קטעים קטעים, כיון שלא היה זה מדרכו של אותו אדם מופלא לגלות את לבו ולספר דברים כסדרם. ניתן לומר שהורתו ולידתו היו בתיאטרון. עודו ילד, בטרם ידע דַבֵּר, כבר הוטל עליו לעורר את לב הצופים בנוכחותו האילמת, שכן כבר בימים ההם ידעו המחזאים לנקוט אמצעי טבעי ותמים זה. אפילו קריאות “אבא!” ו"אמא!" הראשונות שהשמיע בתוך הצגות שהיו חביבות על הקהל, זיכוהו בתשואות נלהבות, עוד בטרם הבין מה משמעותן של מחיאות כפים. לא אחת גלש בלב חרד בתור קופידון ממרומי הבמה למטה, או בקע מתוך ביצתו בדמות מוּקיוֹנוֹן, או הופיע, כבר באותם ימים, כמנקה ארובות זעיר המבצע מעשי קונדס מלאי חן.

תמורת התשואות שזכה בהן בלילות הזוהר, חייב היה, לדאבון הלב, לשלם מחיר רב בהפסקות שחלו ביניהם. אביו החזיק בדעה שאי אפשר להקנות לילדים דרך ארץ בלא מכות, ובשעת שינון התפקידים, היה חובט בו לעתים מזומנות דרך קבע; ולא שהיה הילד שלומיאל, אלא מתוך כוונה של אביו שלא ישכח תלמודו ותרגילי זריזותו. כך נוהגים היו בדרך כלל בימים עברו, ובכל עת שהיו מניחים אבן פינה, היו חולקים סטירות לחי הגונות לילדים הנקהלים סביב, וזקנים שבינינו זוכרים יפה עד היום אותו מקום ואותו מעמד. הילד היה לנער. מגלה היה סגולות נפש וגוף יוצאות מגדר הרגיל, וכן גמישות מופלאה בתנועותיו, בהליכותיו, ובאורח מחשבתו כאחד. כשרונו לחיקוי רב היה לאין שיעור. עוד בילדותו ידע לחקות בני אדם, כאילו ניצבו חיים לנגד עיניך, אף אם היו שונים כליל ממנו, וזה מזה, במבנה גופם, גילם ומזגם. כמו כן ניחן בכשרון הסתגלות לכל חברה ולכל מקום, וכיון שאביו הוסיף לרדות בו ביד קשה כדי לאלפו בינה ושקידה, אף שמידות אלו צמחו והתפתחו בו בלאו הכי, לא ייפלא כי משאך חש בכוחותיו, קם וברח מבית אביו.

מה רב היה אושרו של הנער בתוּרוֹ חפשי בעולם הגדול, שכן בכל מקום ומקום ידע לקנות את לב הבריות בתעלולים נוסח אוילנשפיגל. מזלו הטוב הנחה אותו תחילה אל בית מנזר אחד ממש בערב צום האביב, וימים מעטים לאחר שנפטר אותו נזיר, שהיה מכין מדי שנה את תהלוכת המסכות הדתית לשמחת לבם של בני העדה הנוצרית. סרלו נתקבל אצלם ממש כמלאך המושיע. הוא לא היסס לקבל עליו את תפקידו של גבריאל במעמד הבשורה, והנערה החמודה, ששימשה בתפקיד מריה וקיבלה את הברכה שבירך אותה כדין בענווה מלבר ובגאווה מלגו, לא נשארה אדישה לקסמיו. לאחר מכן השתתף גם במשחקי המיסטריות ומילא בהם את התפקידים העיקריים. לבסוף הרהיב עוז והופיע אף בדמות המושיע עצמו, שנתן את גווֹ למכים והוקע על הצלב.

נמצאו חיילים אחדים שנטו בהזדמנות זו לשחק את תפקידיהם בטבעיות רבה מדי; ביקש, איפוא, סרלו להיפרע מהם כגמולם. הזדמנות נאותה ניתנה לו בהצגת יום הדין. תחילה הלביש אותם מחלצות מלכות, אך דוקא בשעה שחשו עצמם במרום הצלחתם, בהיותם צועדים במרומי שמים בראש הכל, בא הוא במפתיע לקראתם בדמותו של השטן, ולמען האדר אמונתם והנאתם של קהל הצופים והקבצנים, דש בהם בכל כוחו ביעה שבידו, ובלא רחמים דחף אותם אחורה אל עמקי השחת, מקום שם נראו אכולי להבות פורצות ועולות.

פיקחותו הספיקה לו כדי שיבין כי אותם ברנשים, שכתר מלכות ניתן בראשם, לא ימחלו לו בנקל על התעמרותו בהם, ולא יתחשבו אף בעליונותו ובשליטתו כשטן המקטרג; לפיכך, נשא את רגליו עוד בטרם קמה ממלכת אלף השנים, והסתלק משם בחשאי. בעיר הסמוכה נתקבל בזרועות פתוחות על ידי להקה שנודעה באותם ימים בשם “ילדי השעשועים.” היתה זו חבורה של אנשים נבונים, ערניים, בעלי שאר רוח, שהבינו יפה בטבעו של אדם, וידעו להביא בחשבון כי מֵחלוּקתה של אותה מכפלה, העשויה לבטא את הווייתנו, במחַלֵּק של ההגיון, לעולם לא תתקבל מנה שלמה ללא שארית, וכי תמיד עוד יגרר שֶבֶר מופלא כלשהו אחריה. שעה ששֶבֶר זה פושט בהוויה כולה, הריהו בחזקת אבן נגף ופגיעתו רעה, שעל כן היו אותם שחקנים מנסים כפעם בפעם להיפטר ממנו ביודעין. מנהג היה בידם, שיהא כל אחד מהם בתוֹרוֹ עושה עצמו שוטה יום אחד בשבוע. אותו יום היה שׂם ללעג ולקלס את כל המגוחך שמצא בעצמו ובחבריו במשך שאר ימות השבוע, ומציג אותו בדרך האליגוריה. מנהג זה, אף שהיה מגושם יותר מן האילוף התמידי הניתן ממילא לכל אדם מן הישוב שיהא מדריך ומזהיר ומעניש את עצמו יום יום, הנה היו כרוכים בו יתר שמחה ויתר בטחון: הואיל ואיש לא הטמין את השוטה שבחוּבּוֹ, היו כל האחרים מעריכים אותו כפי שהנהו, בעוד שבלעדי אותו מנהג, עלול השוטה להשתלט לעתים קרובות על בעליו בכוח ההשליה העצמית, ולשעבד לו בסתר את התבונה, שהתיַמרה לגרש אותו זה כבר. מסכת השוטה היתה סובבת בלהקה מאיש לאיש, וכל אחד מהם רשאי היה, ביומו שלו, להוסיף לה נופך משלו או משל זולתו. בימי הקרנבל היו נוטלים להם חירות יתירה, ומתחרים, לא בלי הצלחה, בעמלם של אנשי הדת למשוך אחריהם את לב העם. התהלוכות החגיגיות והאליגוריות של המידות הטובות והרעות, של האמנויות והמדעים, של היַבָּשוֹת ועונות השנה, המחישו בעיני העם שפע מושגים שונים, והיו מורות לו משמעותם של דברים רחוקים מחיי יום יום שלו, והרי שהיתה תועלת מסוימת במעשי שחוק אלה, בעוד שהמסכות הדתיות היו אך מחזקות את האמונות הטפלות ביתר שאת.

סרלו הצעיר חש עצמו גם כאן כדג במים. אמנם, בכשרון המצאה ממש לא ניחן, אך לעומת זאת, הצליח תמיד להפיק תועלת מכל שמצא תחת ידו, לערוך כל דבר בהתאם לצרכיו ולשַוות לו מראה מתקבל על הדעת. הברקותיו, כשרון החיקוי שלו, ובעיקר שנינותו העוקצנית, שלפחות יום אחד בשבוע רשאי היה להפעילה אף נגד מיטיביו, העלוהו מעלה מעלה בעיני הלהקה כולה, עד שדימתה כי אין לה קיום מבלעדיו.

עם זאת לא הניחה לו סערת נפשו לשקוט על שמריו ולהתענג על הצלחותיו באותו מקום, והוא הוסיף לנדוד אל חבלים אחרים של ארץ מולדתו. שם צריך היה לחבוש את ספסל הלימודים מחדש. הוא הגיע אל אותו חלק של גרמניה שהוא נאוֹר, אך גם נעוּר וריק, מקום שאמנם קיימת בו הערצת אמת לטוב וליפה, אך לעתים קרובות נעדרת שם רוח האדם. לא עוד הועילו לו מסכותיו. חייב היה לפלס לו מסילות אל הלב והרגש. מתקשר היה עם להקות קטנות וגדולות לתקופות קצרות, ובדרך זו למד להכיר את התכונות המייחדות מחזות ושחקנים רבים. עד מהרה נוכח במונוטוניות ששררה בימים ההם בתיאטרון הגרמני, בתפלותו של צליל המקצב האלכסנדרוני, בשטחיותו של הדו־שיח המנופח, בשגרתיות היבשה שבהטפת המוסר הגלויה, ובד בבד אף למד לדעת מה הם הדברים המושכים את עיניהם ולבותיהם של הצופים.

מתוך ההצגות החוזרות ומוּצגות על הבמה נחרתו על נקלה בזכרונו לא תפקידים בודדים בלבד, אלא המחזות בשלמותם, ואף אותו טון מיוחד המקנה לשחקן את אהדת הקהל. יום אחד, משאזל כספו כליל אגב שיטוט ממקום למקום, עלה על דעתו בדרך מקרה להציג הצגות יחיד שלמות בכפרים ובחצרות אצילים, וכך להשיג לעצמו מזון ולינה. מעתה, משבא אל מקום כלשהו, היה מתקין חיש קל במה לעצמו, אם במסבאה, אם באולם ואם בתוך גן; בארשת של רצינות ערמומית ולהט מעושה היה כובש את לבות שומעיו; בנקל ידע לאַחֵז את עיני הצופים, ולנוכח פניהם ממש להפוך ארון ישן למבצר ומניפה לפגיון. בלהט נעוריו מילא את מקום העומק שחסר לו עדיין ברגשותיו; על מיעוט כוחו חיפה במרצו, ועל מיעוט חמימותו – בחלקת לשונו. ליודעי תיאטרון מבין צופיו הזכיר את כל אשר כבר ראו ושמעו, ואילו ביתרם עורר ציפיות לדבר־מה מופלא וכיסופים להכירו מקרוב. על כל הופעה מוצלחת היה ממהר לחזור גם במקומות האחרים; ומה שמח לאידם של כל אלה שבדרך זו הצליח באפס יד להוליכם שולל.

רוחו הערה, בת־החורין, שאינה יודעת מעצורים, היא שעמדה לו שיהיה משפר את משחקו במהירות, תוך כדי חזרות מרובות על תפקידים ומחזות. אם היה תחילה אך מחקה את השחקן ששימש לו דוגמה, הנה עד מהרה היטיב לדקלם ולשחק ממנו, וביתר נאמנות לרוח המחזה. מעט מעט למד לשחק ביתר טבעיות, אף שלא חדל להעמיד פנים. הכל היו מדַמים כאילו שקוע הוא בתפקידו כליל, אך אותה שעה עצמה היה אורב לרושם שהוא עושה על הקהל. לבו היה מתמלא גאווה בכל עת שעלה בידו להגביר מרגע לרגע את התלהבותם של הצופים. עצם העמל שהשקיע במלאכתו המפרכת כפה עליו לנקוט יתר מתינות, וכך למד, אם מתוך הכרח ואם מתוך אינסטינקט, כלל זה, שכפי הנראה אך מעטים מבין השחקנים הקנו לעצמם: היֵה חוסך בקולך ובמחווֹתיך!

במשך הזמן אף למד לרסן את התפרעויותיהם של אנשים שחצנים, ואפילו לעורר בהם ענין כלפיו. כיון שבכל מקום היה מסתפק במזון ובקורת גג, מקבל כל מתת בתודה, ולעתים אף דוחה מתנת כסף אם נראתה לו למעלה מצרכיו, היה נשלח ממקום למקום מצויד בכתבי המלצה, וכך נדד ימים רבים מטירה לטירה, משעשע ומשתעשע, וכמובן שאף הרפתקאות נעימות ומלבבות ביותר לא חסרו לו.

בהיותו קר־מזג מטבעו, הרי לאמיתו של דבר, לא אהב מימיו אהבה של ממש; עיניו הבוחנות מנעו בעדו מלרחוש כבוד לאדם כלשהו, שהרי מעולם לא עקב אחרי אדם אלא כדי לצרף את קווי האופי החצוניים שלו אל אוסף הטיפוסים שברשותו. עם זאת חש היה עלבון עמוק אם לא נשא חן בעיני כל איש ואיש, ואם לא זכה בתשואות בכל מקום. להשגת מטרה זו חידד את חושיו והקדיש את כל מעיניו, עד שבמשך הימים לימד את לשונו לדבר אך חלקות, וזאת לא על הבמה בלבד; אף בחיי יום יום לא עוד ידע לשון אחרת. מזגו, כשרונו ואורח חייו היו משלימים זה את זה במידה כזאת, עד שמבלי משים מצא עצמו שחקן מושלם. צמיחת כשרון כזה כמוה כפלא בעינינו, אולם למעשה אינה אלא התפתחות טבעית למדי כתוצאה של השפעות והשפעות שכנגד. בדרך התעמקות ואימונים מתמידים הגיעה אמנות הקריאה, הדקלום והמשחק שלו למדרגה גבוהה של כנוּת, חפשיות וגילוי לב, בעוד שבחייו היומיומיים ובמגעוֹ עם הבריות נעשה יותר ויותר בעל אופי סגור, מאולץ, מתחזה, ובמידת־מה אף מהוסס וחרד.

על המאורעות וההרפתקאות שנקרו לו בדרכו אפשר שנספר עוד במקום אחר, ואילו כאן נוסיף ונעיר אך זאת: לימים, משרכש מעמד לעצמו ונודע לשֵם, ומצבו הכלכלי היה טוב למדי, אם גם לא איתן ביותר, קנה לו הרגל לנקוט לשון של סופיסט, קצת מתוך אירוניה, קצת מתוך לגלוג, ועל ידי כך היה הורס כמעט כל שיחה רצינית. במיוחד היה נוקט סגנון זה כלפי וילהלם, שחיפש תמיד שעת כושר כדי לקשור שיחה אתו על נושא תיאורטי כללי כלשהו. אף על פי כן היו משתעים יחד בחפץ לב, שהרי דוקא דרכי המחשבה הנבדלות שלהם עשויות היו להוסיף חיוניות לשיחתם. וילהלם היה מתאמץ לפַתֵּחַ את הכל מתוך המושגים שהקנה לעצמו, וגם בבעיות האמנות ביקש לדוּן כאילו היו מכלוֹל אחד. חותר היה לנסח כללים קבועים ועומדים, האומרים מה נכון, מה יפה, מה טוב, ומה הדבר הראוי להוקרה; בקצרה בכל ענין היה דן בכובד ראש. סרלו, לעומתו, התיחס לכל בקלות יתרה, ובעוד שלא ענה ישירות אף על שאלה אחת, ידע תמיד לצרף סיפור או מהתלה, שהיו מבהירים את הענין הנידון בצורה הנלבבת והמענגת ביותר, וכך היה עושה את השיחה למאלפת ומשעשעת כאחת.

פרק תשעה עשר    🔗

אותם ימים עצמם שוילהלם בילה בנעימים כמתואר, לא שפרה כלל נחלתם של מלינה וחבריו. כרוחות רעות היו בעיני וילהלם כאשר היו פוקדים אותו לעתים. רגעים רבים של צער היו גורמים לו, וזאת לא בעצם נוכחותם בלבד, אלא אף בפניהם הנזעמות ובטענות המרות והתכופות שהטיחו כלפיו. סרלו לא הזמין אותם לשחק אפילו פעם אחת, ואף לא בתפקיד ארעי כלשהו, ומכל מקום לא נתן בלבם כל תקוה לחוזה של קבע. אף על פי כן למד מעט מעט להכיר את כשרונותיו של כל אחד מהם. כל אימת שיו שחקנים מזדמנים אצלו בחברותא, נוהג היה לבקש מהם לקרוא לפניו, ולעתים אף היה קורא לפניהם. בוחר היה רק במחזות שהיה בכוונתו להציגם בעתיד, או במחזות שלא הוצגו זה שנים רבות, ועל פי רוב בקטעים מהם בלבד. לאחר ביצוע ראשון מבקש היה אף לחזור על קטעים מסוימים, שלגביהם השמיע הערה כלשהי, וכך העמיק את הבנתם של השחקנים, וחיזק את בטחונם בעצמם שיהיו קולעים במשחקם אל המטרה. מכיון שגם אותו אדם פשוט, אם אך תפיסה נכונה לו, עשוי בפעולתו להשביע את רצון זולתו, יותר מגאון שדעתו מטולטלת עליו, עלה בידי סרלו לפתח כשרונות בינוניים למדרגה של יכולת מפליאה, הודות להבנה הבהירה שהקנה להם כמבלי משים. לא מעט סייעו בכך גם השירים שקראו לפי בקשתו, ושבכוחם היה מטפח בלבם את כושר ההתפעמות מאותו קסם שהקריאה הריתמית היפה משרה על נפשו של אדם. מבחינה זו הצטיין סרלו מכל שאר להקות, שהיו מתאמנות רק בקטעי פרוזה לעוּסים, שהכל מסוגלים לתקוע בהם את מַקוריהם.

תוך כדי הזדמנויות אלו למד סרלו להכיר מעט מעט גם את השחקנים שאך זה באו, והיה שוקל בדעתו מה טיבם, ומה סיכוייהם. בחשאי עורך היה תכניות כיצד יוכל לנצל את כשרונותיהם בעתיד הקרוב, אל מול סכנת מהפָך שהיתה מאיימת על להקתו. זמן־מה השהה את הדבר, והיה דוחה את כל השתדלויותיו של וילהלם למענם במשיכת כתפים, אך לבסוף מצא את השעה כשרה, ובמפתיע העלה לפני ידידו הצעיר את ההצעה: יצטרף נא וילהלם עצמו לתיאטרון שלו, או אז יהיה מוכן להתקשר גם עם השאר.

“מסתבר, איפוא, שאין אנשים אלה גרועים כל כך, כפי שתיארת אותם לפנַי עד כה,” השיב וילהלם, “אם יכולים הם, לפתע, להתקבל אצלך כולם כאחד; ואילו לי נדמה שכשרונותיהם עומדים בעינם גם בלעדי.”

עתה גולל לפני סרלו את מצבו, שעדיין יש לשמרו בגדר סוד: השחקן הראשי שלו, זה המשַחק כרגיל את תפקיד המאהב, מתעתד לתבוע תוספת שכר עם חידוש החוזה, ואין בדעתו של סרלו לוותר לו, במיוחד משחדל להיות חביב הקהל כאשר היה. אולם אם יתן לו ללכת, עלולה קבוצה שלמה להיגרר אחריו, ויש מקום לחשוש שהלהקה תפסיד מספר שחקנים טובים, אך גם שחקנים בינוניים אחדים מבין חבריה. בסיום דבריו חיווה את דעתו לפנ וילהלם, מה הוא מקווה למצוא בו, וכן בלארטס, במהומתן הזקן ואף בגברת מלינה. גם לפדגוג המסכן מובטחות תשואות של ממש כאשר יופיע, אם בתור יהודי, אם בתור שר, ואם בתור בן־בליעל סתם.

וילהלם הוּכה בתמהון. ההצעה הסעירה את רוחו, ורק כדי שלא לשתוק, נשם עמוקות ואמר: “דבריך השופעים ידידות נוגעים רק במעלות שמצאת בנו או שהנך מקווה למצוא בנו, אך מה בדבר החסרונות שבנו, אשר ודאי לא נעלמו מעיניך הנוקבות?”

“על אלה נתגבר מהרה באמצעות שקידה, אימונים ועיון,” השיב סרלו. “אף שכולכם חובבנים וחקיינים, אין ביניכם אפילו אחד שאינו מניח מקום לתקוה; שכן ככל שיש ביכולתי לשפוט, איש מכם אינו בול עץ, והרי אך אלה שהם בולי עץ, אם מתוך רברבנות, טיפשות או היפוכונדריה, אין להם תקנה.”

במלים מעטות הציג סרלו את התנאים שלפיהם הוא רוצה ויכול לקבלם, וביקש מוילהלם להחליט בדבר במהרה. וילהלם היה מבולבל בצאת סרלו מן החדר.

הודות למלאכת החיבור המיוחד במינו על המסע המדומה, שעסק בה יחד עם לארטס על דרך ההיתול כביכול, היה נותן מעתה את לבו למציאות החיים של יום יום יותר משעשה זאת לפני כן. רק עתה הבין את כוונת אביו שעה שהמליץ לפניו בתוקף שיהא מנהל יומן במשך ימי מסעו. רק עתה חש לראשונה מה נעים ומועיל כאחד עשוי להיות תפקידו של המתווך בין יצרנים וצרכנים מרובים, שתוך כדי כך הוא מסייע להתפשטותה של התרבות והפעילות האנושית עד למעבה ההרים והיערות שבפנים היבשת. לארטס לא נח ולא שקט עד שגרר אותו לכל פינה בעיר המסחר שבה שהו, ומראה החיים הרוחשים בה המחיש בעיניו של וילהלם בבהירות יתרה מה הוא מרכז מסחרי גדול, שהכל יוצא ממנו, ואליו שב הכל. היתה זו הפעם הראשונה שמראה עשיה מעין זו רומם את רוחו. והנה בנסיבות אלו, העלה סרלו את הצעתו, ששבה ועוררה בלבו של וילהלם את משאת נפשו, את נטיות לבו, את אמונתו בכשרונו הטבעי, וכן הזכירה לו את הבטחתו ללהקה חסרת הישע.

“שוב ניצב הנני,” אמר על נפשו, “על פרשת דרכים בין שתי דמויות הנשים שנגלו לי בנעורי. אך לא עוד נראית לי האחת עלובה כאז, ולא האחרת הדוּרה כאז. בנפשך פנימה חש הנך מעין יעוד לשרת גם את זו וגם את זו, ואף המניעים החיצוניים גם לכאן וגם לכאן חזקים למדי; אינך רואה אפשרות להכריע ביניהן; מבקש היית כי תבוא ההכרעה מן החוץ ותכפה עליך את הבחירה; ואף על פי כן, אם תהא בודק את עצמך היטב, תמצא שאך נסיבות חיצוניות הן המפיחות בך תשוקה למסחר, לרכישה, לקנין, ואילו השתוקקותך הפנימית מַפרָה ומזינה את הכיסופים להוסיף ולפתח ככל האפשר אותן סגולות גוף ורוח העשויות להוליך אותך אל הטוב והיפה. וכלום אין עלי לכבד את רצון הגורל, אשר ללא התערבות מצדי, הוליכַני הנה אל תכלית כל מאוויי? האם אין הכל מתרחש כפי ששיערתי וכפי שחזיתי מראש בשכבר הימים, כמו באקראי וללא השתתפותי הפעילה? הפלא ופלא! אין לך דבר הקרוב לנפשו של אדם כתקוותיו וכמאווייו שהוא מטפח בלבבו במשך שנים, ואף על פי כן, כאשר מזדמנים הם לו וכמו משחרים את פניו, מתנכר הוא להם ונסוג מפניהם. כל אשר אך העזתי לחלום עליו, מאז אותו לילה אומלל שהרחיקני ממריאנה, ניצב עתה לפני עיני ומעמיד עצמו לרשותי. מלכתחילה התכוונתי לברוח לכאן, ואמנם כן, הונחיתי סחור סחוּר עד הגיעי הלום; ביקשתי להתקבל אצל סרלו, ועתה הנה מבקש הוא אותי להצטרף אליו, ובתנאים כה בלתי צפויים לשחקן מתחיל שכמוני. האומנם רק אהבתי למריאנה קשרה אותי אל התיאטרון? או אולי אהבתי לתיאטרון היא שריתקה אותי אל מריאנה? האם היה העתיד שחזיתי לי בתיאטרון אך מוֹצָא לנער נסער ופורע סדר, בתוּרוֹ אחר אורח חיים שנמנע ממנו במסגרת העולם האזרחי, או היה בזה דבר־מה אחר, טהור יותר, חשוב יותר? ומה עשוי היה להניע אותך לשנות את הלך רוחך מאותם ימים? יתר על כן, כלום לא הלכת בעקבות תכניתך זו עד עתה, אם גם שלא מדעת? וכלום אין להצדיק ביתר שאת את הצעד האחרון דוקא עתה, כאשר אין מתלווים לכך ענינים צדדיים, וכאשר עם זאת ניתנת בידך גם האפשרות לקיים את דברתך החגיגית ולפטור עצמך בדרך נאה מחוב כבד הרובץ על שכמך?”

כל רגשות לבו וסערות רוחו התנגשו בעיָם אלה עם אלה. על כפות המאזנים השפיעה לא מעט גם האפשרות להשאיר אצלו את מיניון ואת הנבלאי, ואף על פי כן היו הללו עולות ויורדות עדיין בנפשו, בסוּרוֹ אל ידידתו אורליה, כדרכו בכל עת מצוא.

פרק עשרים    🔗

הוא מצא אותה נחה על ספתה; היא נראתה רגועה. “היהיה בכוחֵך לשחק מחר?” – שאל. “בלי ספק,” השיבה בערנות, "הטרם תדע כי דבר לא ימנעני מזה? אילו אך ידעתי כיצד אוכל לפטור עצמי מתשואותיהם של יושבי האולם. אינם מתכוונים אלא לטובה, אך עשויים הם להביא עלי כליה. שלשום כמעט חישב לבי להישבר! היו ימים, כאשר נשאתי חן בעיני עצמי, שהתשואות נעמו לי למדי; לאחר שהייתי לומדת ומתכוננת הרבה, אפילו שמחה הייתי נוכח האותות המיוחלים שהדהדו לקראתי מכל העברים, כי הנה עלה הדבר בידי. אולם עתה איני אומרת מה שאני רוצה לומר, ולא כפי שאני רוצה לומר; אני נגרפת, אני מתבלבלת, ואילו הרושם של משחקי מתחזק והולך. התשואות מתגברות והולכות, ואני חושבת לי: אילו אך ידעתם מה מעורר את התפעלותכם! אינכם חלים ומרגישים כלל, כי הנימים האפלות, העזות, העמומות, הנוגעות אל לבכם, המעוררות את התפעלותכם וזוכות לתשבחותיכם, אינן אלא זעקות יסוריה של נפש אומללה.

“הבוקר השכמתי קום כדי לשנן את תפקידי, ועתה חזרתי עליו והתאמנתי בו. אני עייפה ורצוצה, ומחר יתחיל הכל מחדש. ההצגה חייבת להיות מוכנה מחר לעת ערב. כך גוררת אני את עצמי אנה ואנה; נפשי קצה בקומי בבוקר, ונקוֹטה עלי בשובי אל משכבי בערב. הכל סובב הולך ואיני רואה קץ לדבר. רגע צצות ועולות בי הנחמות העלובות, ורגע אני משליכתן מעלי בשאט. איני רוצה להיכנע, איני רוצה לקבל עלי את דינו של ההכרח – וכי מדוע יהא בגדר הכרח הדבר המכריעני עד עפר? האמנם לא ייתכן אחרת? בעצם, הריני נענשת על היותי גרמניה, שכן מאופיָם של הגרמנים הוא להעיק על כל דבר, ושכל דבר יהיה מעיק עליהם.”

“הה, ידידתי,” שיסע וילהלם את דבריה, “כלום לא תחדלי להשחיז את הפגיון שבו את פוצעת את עצמך בלי הרף? האומנם לא נשאר לך מאומה? האם אין נעוריך, דמותך, בריאותך, כשרונותיך שווים מאומה? אם אבד לך אוצר אחד שלא באשמתך, כלום חייבת את להשליך את כל השאר אחריו? האם דבר זה הכרחי אף הוא?”

היא שתקה מעט, ואחר התפרצה: “יודעת אני היטב כי השחָתַת זמן לריק היא. אך השחתת זמן לריק היא האהבה! מה רבים הדברים שיכולתי לעשותם! שצריכה הייתי לעשותם! עתה היה הכל לאין! בריה מסכנה, אבודת אהבה הנני! אבודת אהבה אני ותו לא! הענק נא לי את רחמיך, כי אך האל יודע מה מסכנה הנני!”

היא נשתקעה בתוך עצמה, ולאחר הפסקה קצרה קראה בהתרגשות: “רגילים אתם, הגברים, בכך שהכל כורכים עצמם על צואריכם. לא, אין אתם יכולים לחוש זאת; שום גבר אינו מסוגל להוקיר אשה היודעת לכבד את עצמה! בשם כל המלאכים הקדושים, בשם כל מראות האושר הנצחי שהלב הטוב והטהור מציירם לו, אין משהו שמימי יותר מנפשה של אשה המתמסרת לאהובה! הננו קרות, גאות, זקופות קומה, בהירות עין, נבונות, בהיותנו ראויות להיקרא נשים, והנה, את כל סגולותינו אלה הננו מטילות לרגליכם מן הרגע שאנו אוהבות אתכם, ומקוות לזכות באהבה שתשיבו אל חיקנו. הה, כיצד השלכתי ביודעין ובמכוּון את כל ישותי ממני והלאה! אולם עתה הנני מאמצת לי את היאוש, בכוונה תחילה. לא עוד תהיה טיפה אחת בדמי שלא תבוא על עונשה, ולא סיב אחד בבשרי שלא איַסרֶנוּ. חַיֵךְ נא, חַיֵךְ, לגלג כאוות נפשך על ההגזמה התיאטרלית שלבשה סערת נפשי!”

כל כוונה של לגלוג היתה רחוקה מלבו של ידידנו. מצוקתה האיומה של ידידתו, קצתה ממשית, קצתה מאולצת, הכאיבה ללבו מאד. הוא התיַסר בכל יסוריה של האומללה; מזועזע היה עד עמקי נשמתו, וכל דמו סער בקרבו.

היא קמה והתהלכה בחדר הלוך ושוב. “הריני מוֹנָה לפני עצמי את כל הנימוקים,” קראה, “על שום מה איני צריכה לאהוב אותו, אף יודעת אני שאינו ראוי לכל זאת; אני מבקשת להסיח את דעתי לכל עבר, ולהעסיק את עצמי בכל אשר מזדמן לפני. יש שאני חוזרת על תפקיד, אף אם איני עומדת לשחק אותו; אני משננת לי תפקידים ישנים, השגורים על פי די והותר, ושוקדת להכירם על כל פרטיהם, משננת ומשננת – ידידי, איש סודי, מה נורא הדבר להרחיק ביד חזקה את עצמך מעצם מהותך! דעתי נטרפת עלי, נפשי מתוחה עד קצהָ; כדי להציל עצמי משגעון אני שבה ומתמכרת לרגש אהבתי אותו. – אכן אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו!” קראה בדמעות שליש, “אני אוהבת אותו, ואמות באהבתי.”

הוא אחז בידה והפציר בה לבל תכַלה את עצמה. “הה, מה אכזרית היא הגזֵרה,” אמר, “שלא הבלתי־אפשרי בלבד נמנע מן האדם, אלא שגם האפשרי נמנע ממנו פעמים הרבה. גורלך לא מינה לך לפגוש לב נאמן שיעניק לך את מלוא האושר. ואילו מנת גורלי שלי היא לרתק את כל אושר חיי אל נפש אומללה אחת, אשר בכובד נאמנותי השיחותיה עד עפר, כְּהָשֵׁחַ קָנֶה, ואולי אף שברתיה.”

עוד קודם לכן פתח את לבו לפני אורליה וסיפר לה כל שנתרחש בינו לבין מריאנה, ועתה ניתן לו להסתמך על נסיונו. היא נעצה עיניה בעיניו ושאלה: “היש ביכולתך לומר כי מימיך לא הולכת שום אשה שולל? כי מימיך לא ניסית לגנוב לב אשה בפיתויים קלי דעת, בהצהרות כוזבות, בנדרים מושכי לב?”

“יש ביכולתי לומר זאת,” השיב וילהלם, “ובלא כל יוהרה, שכן היו חיי פשוטים ביותר עד כה, ולעתים רחוקות נזדמנו לי נסיונות להתנסות בהם. המצוקה הקשה שאת נתונה בה, ידידתי היפה, הנאצלת, משמשת לי אזהרה חמורה. קבלי נא את נדרי, נדר התואם את מערכי לבי מאז, ואשר עתה זה, תחת רושם הזעזוע שעברַני למשמע קורותַיך, קרם עור וגידים, והריהו מעתה ואילך מצוה קדושה בשבילי: על כל נטיה חולפת אהיה מבליג, ואפילו יהא זה רגש של אמת – אכבשנו בחוּבּי. שום אשה לא תשמע הצהרת אהבה מפי, אלא אם כן אהיה נכון להקדיש את כל חיי למענה!”

היא הסתכלה בו באדישות מוזרה. משהושיט לקראתה את ידו, התרחקה ממנו צעדים מספר. “אין בכך כלום!” קראה, “כה רבות הן דמעותיהן של נשים, ואם תהיינה מעט פחות או מעט יותר, אחת היא; האוקינוס לא יגאה בגללן. עם זאת,” המשיכה, “גם ניצולה אחת מני אלף לא דבר ריק הוא; ואם גבר אחד מאלף מצאתי, אקבלנו בשמחה. כלום ידועה לך יפה משמעותה של הבטחתך?”

“ידועה לי יפה יפה,” השיב וילהלם בחיוך והושיט את ידו לקראתה.

“אקבלנה, איפוא,” אמרה, והניעה את יד ימינה. כסבור היה כי מבקשת היא לאחוז בידו שלו, אך כהרף עין תחבה את ידה אל כיסה, במהירות הבזק שלפה ממנו את פגיונה, וחרצה את כף ידו המושטת בלהב הפגיון. חיש משך וילהלם את ידו בחזרה, אך זו כבר היתה שותתת דם.

“מן הראוי, גברים, שנסַמֵן אתכם כהלכה, מטעמי זהירות,” קראה בהתפרצות של חדוה פראית. אך מיד עברה לעשית מזורזת. במטפחתה חבשה את כף ידו כדי לעצור את זרם הדם. “סלח נא לאשה מטורפת למחצה כמותי,” קראה, “ואל תהיה מֵצֵר על נטפי דם אלה. עתה הריני מפויסת, ושוב הנני אני עצמי. על ברכי אבקש את מחילתך, וככפרה על מעשי, הנח־נא לי לטפל בפצעך.”

היא חשה אל ארונה, נטלה פיסת אריג וכלים כלשהם, מחתה את הדם ובחנה היטב את הפצע. החתך עבר את תפוח שרשו של האגודל, חצה את קו החיים, והגיע עד לזרת. דוּמם, שקועה עמוק עמוק בתוך הרהוריה, חבשה את כף ידו. פעם ופעמים שאל אותה וילהלם: “יקירתי, כיצד יכולת לנהוג כך בידידך?”

“הס,” ענתה בהניחה את אצבעה על פיה, “הס!”

 

ספר חמישי    🔗

פרק ראשון    🔗

על שני פצעיו הקודמים של וילהלם, שטרם נתרפאו כליל, נוסף, איפוא, פצע שלישי, פצע טרי שהציק לו לא מעט. אַוּרֶליה לא הניחה לו להזדקק לחובש; היא עצמה חבשה את כף ידו אגב כל מיני טקסים, דיבורים ולחשים מוזרים, ובכך היסבה לו אי־נעימויות למכביר. אך לא רק הוא, כל המצויים במחיצתה סבלו ממוּזרוּתה ותהפוכותיה. יותר מכולם סבל פליכס הקטן. עקב התנהגותה הקשה כלפיו, נעשה הילד הערני קצר רוח, וככל שאורליה הוסיפה לגעור בו ולהטיף לו מוסר, כן הוסיף להתפרע.

הילד קנה לו כמה הרגלים, הנחשבים מגונים בעיני הבריות, ואורליה לא ניאותה בשום פנים להשלים עמם. הוא העדיף, למשל, שתיה מן הבקבוק על שתיה מן הכוס, והמזון שבקערה ערב, ככל הנראה, לחיכו יותר מזה שבצלחתו. על הפרות נימוס כגון אלה לא יכלה אורליה לעבור בשתיקה, ואם נוסף על כל אלה השאיר את הדלת פתוחה, או טרק אותה בחוזקה, ושעה שנצטווה לעשות משהו – קפא על עמדו או נשא רגליו לברוח, הרי חייב היה להקשיב לדרשה ארוכה, שלא הועילה מאומה לשיפור התנהגותו. יתר על כן, דומה שחיבתו לאורליה פחתה מיום ליום, ומדי קראו לה “אמא,” לא ניכרה כל עדנה בקולו. ביתר שאת נצמד אל אומנתו הזקנה, שאמנם הניחה לו לעשות ככל העולה על רוחו.

אולם לאחרונה נפלה גם האומנת למשכב, ובלית ברירה הועברה מן הבית למעון שקט. פליכס עלול היה עתה להיעזב לגמרי לנפשו, אילולא באה מיניון לימינו כמלאך מן השמים. שני הילדים גילו ענין רב זה בזה; היא לימדה אותו שירים קצרים בעל פה, והוא, שהצטיין בכוח זכרונו, היה מדקלם אותם לעתים קרובות, למרבה השתוממותם של שומעיו. היא ביקשה להסביר לו גם את משמעותן של מפות גיאוגרפיות, שעדיין הרבו להעסיקה, אף אם לא היתה בכך תועלת מרובה, שכן דומה שלא התענינה כלל בארצות כשלעצמן, אלא באקלימן בלבד, אם קרות הן או חמות. על קטביו של כדור הארץ, על קיומו של הקרח הנורא בתחומם, ועל עליית מידת החום ככל שהמקום רחוק מהם – על אלה ידעה להרצות כהלכה. כאשר היה מישהו יוצא למסע, היתה שואלת אך זאת, הנוסע הוא צפונה או דרומה, ואחר היתה מנסה לגלות את נתיבו במפותיה הקטנות. במיוחד היטתה אוזן כאשר דיבר וילהלם על מסעות, והצטערה כששבה השיחה ועברה לנושא אחר. אף שלא הסכימה בשום פנים למלא תפקיד כלשהו על הבמה, ואפילו סירבה לבקר בהצגת תיאטרון, היתה לומדת בחפץ לב שירים ואוֹדוֹת בעל־פה, ויש שהיה עולה פתאום רצון מלפניה והיתה מדקלמת אחד מאותם שירים, שיר רציני וחגיגי בדרך כלל, ומעוררת התפעלות בלב הכל.

סֶרלוֹ, שנתברך בעינים מבחינות לגבי כל ניצן של כשרון צומח ועולה, ביקש לעודד אותה בהופעותיה. בעיקר נשאה חן בעיניו שירתה הנלבבת והרבגונית, שלעתים אף שפעה עליצות. מאותם טעמים עצמם קנה גם הנבלאי הזקן את לבו.

אף שסרלו עצמו לא ניחן בכשרון מוסיקלי, ולא ידע לנגן בשום כלי, הִרבָּה להוקיר את רום ערכה של המוסיקה; מבקש היה לענג את נפשו בעונג זה שאין דומה לו לעתים קרובות ככל האפשר. אחת לשבוע היה עורך קונצרט, ועתה עלה בידו להרכיב שלישיה ביתית קטנה ומיוחדת במינה: מיניון, הנבלאי, ולארטס שהיה שולט בכינור.

נוהג היה לומר: “נוטה אדם לשקוע בעניני יום יום, ואגב כך נאטמים נפשו וחושיו יותר ויותר בפני השפעת היפה והנעלה; לפיכך, חובה על האדם לעשות כל מאמץ ובלבד שישמור על ערנותם. מטבעו אין אדם נוטה להדיר עצמו כליל מהנאות מסוג זה, ואף חוסר הרגל ליהנות מן הטוב באמת גורם לאנשים רבים שיהיו מתענגים על דברי הבל תפלים, אם אך מגרים הם בחידושם. לפחות פעם אחת בכל יום,” היה מוסיף ואומר, “חייב אדם להקשיב לזֶמר קטן אחד, או לקרוא שיר יפה אחד, או להסתכל בתמונה משובחת אחת, או ככל שהדבר אפשרי, להסיח בדברים העומדים ברומו של עולם.”

כיון שסרלו עצמו נהג על פי הלך מחשבה זה, שנטה אליו מטבעו, לא ייפלא שכל המצויים במחיצתו לא סבלו משעמום, והימים עברו עליהם בנעימים. ואולם, יום אחד הובא לוילהלם מכתב שהיה חתום בחותמת שחורה. כתב ידו של ורנר על גבי המעטפה בישר לו רעות. הוא נחרד בקראו את השורות הספורות שהודיעו לו על מות אביו: לאחר מחלה קצרה שתקפה אותו במפתיע, נסתלק מן העולם, בהותירו אחריו את כל עסקי ביתו סדורים למופת.

אסון בלתי־צפוי זה פגע בעמקי נפשו של וילהלם. לפתע חש מה רב חטאו של אדם כלפי ידידיו ושאֵרי בשרו, שכל עוד בחיים חיָתם הוא זונח אותם, ואילו חרטה על כך עולה בלבו לראשונה רק לאחר עת, לאחר שכבר נצמתו הקשרים היפים ואינם עוד, לפחות בעלמא הדין. כואב היה על האיש ישר הדרך, שמת בטרם עת, ורק הידיעה שידע, כי לא הִרבָּה אביו להעניק אהבה לזולתו במשך ימי חייו, ושעל כן ודאי אף לא הרבָּה לרוות נחת מהם, היא שעשויה היתה להקל על כאבו.

משנסבו מחשבותיו של וילהלם לשינוי העשוי לחול במצבו האישי, נטרדה רוחו לא מעט. אין סכנה גדולה יותר לאדם מזו הנשקפת לו, בשעה שחל שינוי מהותי במעמדו עקב נסיבות חיצוניות, בעוד שהוא אינו מוכן לכך כלל, לא באורח מחשבתו ולא בהלך נפשו. או אז נפתחת תקופה חדשה ללא שום מפנה, והסתירה גדלה והולכת ככל שהלה מתעלם מהעדר הכשרתו למעמדו החדש.

וילהלם חש עצמו בן־חורין שעה שעדיין לא היה שלם עם נפשו. מחשבותיו היו נאצלות, כוונותיו טהורות, ואי אפשר היה לזלזל במטרותיו. אילו היה לו די בטחון עצמי, עשוי היה להכיר בכך בעצמו, אלא שבמקרים רבים נוכח כי חסר נסיון הוא, ומשום כך היה סומך במידה יתרה על נסיונם ומסקנותיהם הנחרצות של אחרים, דבר שאך הוסיף מבוכה על מבוכתו. סבור היה כי יוכל לקנות לו את החסר, אם אך יקבל עליו תחילה לאסוף ולשמור אצלו כל רעיון של טעם, שהוא מוצא בספרים או קולט מתוך שיחה. וכך היה רושם לעצמו דעות וסברות, משלו ומשל אחרים, ואפילו שיחות שלמות שמצא בהן ענין. למרבה הצער, נמצא בדרך זו מחזיק בדברים של שוא כבדברים של אמת. לעתים קרובות דבֵק היה זמן רב מדי ברעיון כלשהו, או אפילו בפתגם, בעודו נוטש את אורח מחשבתו שלו ואת התנהגותו על פי טבעו, ויָצָא שלא אחת הלך שבי אחר אורות זרים. מרירות לבה של אורליה ובוזו הקר של לארטס ידידו כלפי הבריות, היו מטים את משפטו של וילהלם יותר מן הראוי; אך האיש המסוכן ביותר לגביו היה יארנו, אדם צְלול־דעת שהיה מסוגל לחרוץ משפט נכון וקולע בענינים שלנגד עיניו, אלא שחסרון גדול היה לו, שהיה משַווה לאותן הכרעות, שהיו נכונות לענינן, אופי של חוק כללי, והרי שיפוט ההולם ענין מסוים, ובנסיבות מסוימות בלבד, לא מן ההכרח כלל שיהלום גם את הענין האחר.

לא ייפלא, איפוא, שוילהלם, אף ששאף להיות שלם עם עצמו, הלך והתרחק יותר ויותר מאותה אחדות פנימית נכספת, ובמבוכתו זו מה נקל היה ליצריו לנצל את המסיבות לצרכיהם הם, ולשבש עליו עוד יותר את הדרך שבה היה עליו ללכת.

לסרלו שימשה הידיעה על מות האב נימוק נוסף לטובת הצעתו, שכן מיום ליום גבר עליו הכורח לשנות את מסגרת פעילותו התיאטרונית. היה עליו לבחור באחת מן השתים: או לחדש את החוזים הישנים, דבר שלא היה לרצון לו, כיון שהתנהגותם של כמה וכמה שחקנים, שדימו כי אי אפשר בלעדיהם, נעשתה בלתי־נסבלת יותר ויותר; או לשַווֹת ללהקתו דמות חדשה מיסודה, דבר שלבו נטה אליו ממילא.

הוא העדיף שלא הוא עצמו ידחק בוילהלם, אלא הניע לכך את אורליה ואת פילינה; גם יתר בני החבורה, שהיו מצפים להתקשרות זו מכבר, לא נתנו מנוח לידידנו, אלא שהלה הוסיף לעמוד על פרשת הדרכים מתוך היסוסים כבדים. מי היה עשוי להעלות על הדעת, כי דוקא מכתב נוסף של ורנר, שנכתב מתוך כוונה הפוכה לחלוטין, יביא אותו סוף סוף לכלל הכרעה? הננו מביאים בזה את המכתב, למָעֵט ההקדמה ופרט לשינויים קלים בלבד, כלשונו.

פרק שני    🔗

" – כך היה הדבר מאז ומעולם, ומן הדין שיהיה כך, שיהא איש איש מבקש יתרונות לעצמו וחותר לכך בעל שעה שמזדמנת לפניו. לא עברה רביעית השעה מרגע הסתלקותו של הזקן הטוב, ובבית כבר נתרחשו דברים שלא לפי רוחו כלל. באו ונדחקו ידידים, מכרים וקרובי משפחה, וביחוד אותו סוג של בריות היודעים להשיג בהזדמנויות שכאלו טובת הנאה לעצמם. הכל היו מביאים ונוטלים, משלמים, רושמים, מחשבים; אלה הביאו יין ועוגות, ואלה אכלו ושתו; ובעיקר טרודות היו הנשים בבחירת לבוש האבֵלוּת שלהן.

"ודאי תסלח לי, איפוא, יקירי, שגם אני הגיתי בטובה העשויה לצמוח לי בהזדמנות זאת. מסייע הייתי בידי אחותך במלוא התושיה שנתברכתי בה, וכשאך נראתה השעה כשרה לכך, חיוויתי דעתי באזניה כי מעניננו הוא להקדים את ברית נישואינו, שנדחתה עד כה על ידי הורינו מעודף זהירות.

"עם זאת, אל לך לחשוש שמא עלה על דעתנו ליטול לידינו את הבית הגדול והריק. צנועים וגם נבונים אנו מכדי לעשות כזאת. הטה נא את אזנך לתכניתנו: מיד אחרי הנישואין תעבור אחותך אל ביתנו, ואף אמך תעבור עמה.

"‘כיצד ייתכן הדבר?’ תשאל בודאי, ‘הן אף לכם עצמכם צר המקום בקנכם’. זו הרבותא, ידידי! אין לך דבר שאינו אפשרי, אם אך תערוך אותו כדבעי; לא תוכל להאמין מה נרחב המקום בעיני אדם המסתפק במועט. הבית הגדול נועד למכירה, וכבר מזדמנת הצעה ראויה; הכסף שנקבל תמורתו יהיה נושא רווחים מאה מונים.

"הריני מקווה שהנך תמים דעים עמי בענין זה, ושלא ירשת מאומה מתחביביהם העקרים של אביך ושל אבי אביך. זקנך שׂם כל מעיניו באוסף של יצירות אמנות מפוקפקות, שלא גרמו הנאה לאיש זולתו, כפי שיש בידי להעיד; ואילו אביך הקיף עצמו בחפצי פאר, ולא הניח לאיש זולתו ליהנות מהם. אנחנו לא ננהג כן, והריני מקווה לקבל את הסכמתך לכך.

"האמת ניתנת להיאמר, שבשבילי עצמי לא נשאר מקום בכל ביתנו, פרט למושב שליד מכתבתי, וכן איני רואה היכן יימצא מקום לעריסת ילדים בעתיד; לעומת זאת יש לנו מקום רב מחוץ לבית: לי – בתי קפה ומועדונים, לאשתי – אתרים לטיול ברגל וברכב, ולשנינו יחד – נְאוֹת־נופש יפות־נוף בכפר. יתרון חשוב נוסף יש בכך, שגם סביב שולחננו העגול לא נותר עתה כל מקום פנוי, ואין אבא יכול עוד להזמין אורחים, מאלה שהיו אך מרבים להתלוצץ על חשבונו ממילא, ככל שהִרבָּה הוא לטרוח על אירוחם.

"עיקרו של דבר שלא יהיו חפצים מיותרים בבית! לא רהיטים מרובים מדי, ולא מכשירים שאפשר בלעדיהם! לא מרכבה ולא סוסים! לא מאומה פרט לכסף, והאפשרות לנהוג בו כל יום כהבנתך, ככל אשר עם לבך. לא מלתחה, אלא שיהא תמיד הגד המשובח והחדיש לגופך; גבר רשאי לבלות את מעילו בטרם יקנה לו חדש, ואילו האשה רשאית למכור את מעילה לרוכלים מיד לאחר שיצא מן האופנה. יותר מכל סולד אני מערימה של פרקמטיה ישנה. אילו הוּצעה לי אבן־יקר כמתנה, על מנת שאענדנה יום יום על אצבעי, הייתי מסרב; שכן מי עשוי להתענג על הון מת? הנה זה הוא, איפוא, ה’אני מאמין' המרנין שלי: הֱוְה עושה בעסקיך, מרבה את כספך, מבלה בנעימים עם בני ביתך; זולת זאת אל יטרידך שום דבר שבעולם, אלא אם יש בידך להפיק ממנו תועלת.

"אולם בטרם כל, ודאי שואל אתה: ‘ומה מועידים הנכם לי במסגרת תכניתכם המרהיבה? היכן יימצא לי מקום, אם הנכם מוֹכרים את בית אבותי לזרים, ובביתכם שלכם לא נותר מקום אפילו כהוא־זה?’

"אכן, אחא, הרי זה עיקרו של ענין, ובנידון זה אני עומד להעלות את עצתי לפניך, אלא שלפני כן עלי למנות את שבחך בפניך על הדרך הטובה שנקטת לניצול זמנך במשך מסעותיך.

"אמור נא לי, כיצד הספקת במשך שבועות כה מעטים להיעשות בקי בכל הדברים המועילים והמענינים? אף שיודע אני מה מרוּבים כשרונותיך, לא הייתי מיַחס לך מידה כזו של ערנות וחריצות. היומן שלך הוכיח לנו מה רבה התועלת שהפקת ממסעך; תיאורם של פטישי הברזל והנחושת הוא מצוין ומעיד על התמצאות רבה בנושא; אף אני ביקרתי שם באחד ממסעותי, אולם לעומת רשימותיך נראות לי רשימותי שלי חובבניות ביותר. כל הקטע על אודות חרושת הבדים הוא מאלף מאד, וההערה לגבי ההתחרות קולעת למטרה. בכמה מקומות שגית בחיבור המספרים, אך על שגיאות כאלה נקל לסלוח.

"אולם הדבר המשמח את לבי ואת לב אבי יותר מכל, הוא התמצאותך המעמיקה בחקלאות, ובמיוחד בהשבחת קרקעות. יש לנו סיכויים לרכוש אחוזה גדולה, שהוצא עליה צו עיקול, בחבל פורה ביותר. לשם כך יש בדעתנו להשתמש בכסף שאנו מקבלים תמורת בית אביך; סכום נוסף נשיג בהלוואה, ואילו הסכום החסר יוכל להמתין לפרעונו בינתים. לפיקוח על השבחתה של אחוזה זו, הננו מייעדים אותך, כמובן, בהנחה שתעקור לשם. השבחה זו עשויה להעלות את ערך האחוזה כדי שליש, אם לא למעלה מזה, תוך שנים מועטות; או אז נשוב ונמכור אותה, נתור אחר אחוזה גדולה יותר, נשביח גם אותה, וחוזר חלילה; ולכל זאת – אתה האיש. אותה עת, אף אנו בבית לא נטמון את ידנו בצלחת, ועד מהרה נגדיל את הוננו במידה הראויה לקנאה.

“ולפי שעה היֵה שלום, בַּלה בנעימים את ימי מסעותיך, וּבַקר בכל מקום שתוכל להפיק עונג ותועלת. למשך מחצית השנה הקרובה לא נזדקק לך, ובידך, איפוא, להמשיך בטיולך כאוות נפשך, שכן מיטב השכלתו של אדם נבון נקנית במסעות. היה שלום! ולבי מלא שמחה על שעתיד אני להיות קרוב אליך גם קרבת משפחה וגם קרבת עסק.”

אף שהמכתב היה נאה בסגנונו, ואף שהצדק היה עמו מבחינה כלכלית, לא מצא חן בעיניו של וילהלם מכמה וכמה בחינות אחרות. בשבחים שקיבל מלוא חפנים על ידיעותיו, כביכול, בתחום הסטטיסטיקה, הטכנולוגיה והחקלאות, חש תוכחה סמויה לגביו; אידיאל החיים האזרחיים השלווים, שגיסו תיאר לפניו, לא קסם ללבו כלל; נהפוך הוא, יצר טמיר של התרסה דחה אותו בכל כוח אל הצד שכנגד. עתה משוכנע היה כי עיצוב אישיותו לא יינתן לו אלא בתיאטרון, ודומה שהיה הולך ומתחזק בדעה זו ככל שוורנר הרבה לטעון כנגדה שלא מדעת. הוא אסף, איפוא, את כל נימוקיו, וככל שהוסיף למצוא טעמים להצדקת טענותיו בפני ורנר הפיקח, כן התעצם בטחונו בנכונותן. אלה הונחו ביסודו של מכתב התשובה, שאף אותו הננו מביאים בזה.

פרק שלישי    🔗

"מכתבך כתוב בצורה כה נאה וכה מחושבת, עד כי נדמה שאין להוסיף עליו דבר. אך על פי כן תצטרך לסלוח לי, אם אביע את דעתי, שבאותה מידה של צדק ניתן להחזיק בדעות הפוכות מעיקרן, גם להלכה וגם למעשה. אורח חייך ומחשבתך מיוסדים על צבירת נכסים מתמדת ועל הנאות קלות ממנעמי החיים, ולא אחדש לך מאומה באמרי כי לא כן עמדי, וכי אני איני מוצא באלה כל דבר שימשוך את לבי.

"תחילה חייב אני, לצערי, להודות על האמת, כי יומני, שכתבתיו בלית ברירה כדי להשביע את רצון אבי, איננו יומן מסעותַי כלל. הרכבתי אותו בעזרת אחד מידידַי מכמה וכמה ספרים, ואף שיודע אני מה תוכנם של אותם ספרים ודומיהם, אינני מבין בענינים אלה ולא כלום, וכלל אין לבי לעסוק בהם. חרושת של ברזל משובח – במה היא עשויה להועיל לי, עת נפשי שלי כולה סיגים? ומה הטעם שאהיה משביח אחוזות, בעוד לא השבחתי את רוּחי שלי?

"אם למַצות זאת במלה אחת, הרי התכלית שאליה חתרתי ואליה נכספתי מנעורי שלא מדעת, היא פיתוח אישיותי כפי שהנני. עודני שוגה באותן מחשבות אף עתה, אלא שהדרכים המוליכות למטרה זו נתחוורו לי מעט יותר. ראיתי מן החיים יותר מכפי שהנך סבור, והיטבתי להפיק מהם תועלת יותר מכפי שהנך עשוי לשעֵר. הקדש נא, איפוא, מעט תשומת לב לדברַי, אף אם אינם עולים בקנה אחד עם השקפותיך.

"אילו הייתי ממעמד האצילים, היתה המחלוקת בינינו מתיישבת עד מהרה; אך כיון שאזרח אני, מוטל עלי לפלס לי את דרכי שלי, ומה טוב היה אילו הבנת לרֵעי. איני יודע מה המצב בארצות אחרות, אולם בגרמניה, רק האציל זוכה בהתפתחות כללית כלשהי מבחינה אישית, אם ניתן לומר כן. האזרח עשוי להגיע להישגים, ואם יתאמץ הרבה, אף לפתח את רוחו, אפס עד כה ועד כה, אישיותו אובדת לו, אחת היא מה יעשה. האציל, המתהלך מנעוריו עם המכובדים שבאדם, חייב לסגל לעצמו תרבות של כבוד, וכיון ששום דלת אינה נעולה בפניו, משוחררת תרבות זו מכל מעמסה; הואיל ועל הכל חייב הוא לשלם במו גופו, אם בחצר השליט ואם בשורות הצבא, ממילא יש נימוק בידו שייַחס לאישיותו ערך כלשהו, ושיוכיח כי אכן יש לה ערך זה בעיניו. נעימוּת הליכות וטקסיות מסוימת לגבי ענינים שבשגרה מחד, ואנינוּת שבקלוּת דעת לגבי ענינים רציניים וחשובים מאידך, הולמות את מזגו יפה, כיון שהן מעידות עליו כי שום דבר אינו מוציאו מגדרו. הריהו אישיות פומבית, וככל שמחוותיו מעוצבות יותר, וככל שקולו עשיר יותר והתנהגותו שקולה ומאופקת יותר, כן ייראה מושלם יותר. אם יישאר תמיד כפי שהוא, בין כלפי גבוהים ממנו ובין כלפי נמוכים ממנו, בין כלפי ידידים ובין כלפי בני משפחה, אין טעם להטיל בו דופי, ואין לתבוע ממנו שישַנה ממזגו. עליו לנהוג בקור רוח, אך לגלות הבנה; עליו להסתיר את כוונותיו, אך לגלות פיקחות. אם בכל רגע ורגע של חייו ישלוט על עצמו כלפי חוץ, לא יוכל איש לבוא אליו בתביעות נוספות, ואילו כל שאר הסגולות שבו וברשותו, ככשרון, כמיומנות, כעושר, לא תיראינה אלא כתוספת נופך בלבד.

"ועתה, שער לך בנפשך אזרח כלשהו, שיבקש ליהנות, ולו במשהו, מאותם יתרונות; הן אך יעלה חרס בידו; אפילו יַרבֶה הטבע להעניק לו כשרונות ויצרים הדרושים לאותה דרך חיים, הלא אך תעמיק בו תחושת אומללותו.

"אין לאציל כל מגבלות בחיי יום יום; בכל עת אפשר שיוּכתר למלך או בדומה למלך, שעל כן יש בידו להופיע בכל מקום במצפון שקט, כשוה בין שוים, ותמיד לפלס את דרכו קדימה; ואילו האזרח אין לפניו אלא תחושת הסייג החוסם תמיד את דרכו. לא ניתן לו לשאול את עצמו: מה הנך? אלא: מה מצוי ברשותך? באיזה כושר תפיסה נתברכת? אילו ידיעות, אילו כשרונות, איזה רכוש יש בידיך? שעה שלאציל די שיציג את אישיותו בלא להוסיף על כך מאומה, אין אישיות האזרח כשלעצמה ולא כלום, והיא חסרה כל משמעות. האציל רשאי וחייב להיראות כפי שהוא, ואילו על האזרח שומה אך להיות, והיראוּתוֹ אינה אלא תפלה ומגוחכת ממילא. האציל חייב לעשות ולפעול, ואילו האזרח חייב לבצע ולספק, לפתח כשרונות מסוימים כדי להביא תועלת, ובכך כבר גזור הדבר מראש ששום הרמוניה לא תשרור, ואף לא תוכל לשרור, בישותו, שהרי למען יהיה למועיל באחד מן התחומים, שומה עליו להזניח את כל היתר.

"אפשר שהסיבה להבדלים אלה אינה נעוצה בשתלטנותם של האצילים ובוותרנותם של האזרחים דווקא, אלא בעצם מבנֶהָ של החברה; אם יחול אי פעם שינוי כלשהו בדבר, ומה יהיה השינוי, בעיני אין כל חשיבות לכך; די שכיום פני הדברים הם כאלה, ואיני חייב לחשוב אלא כיצד אציל את נפשי, וכיצד אשיג למעני את אשר לא אוכל לחיות בלעדיו.

"והרי דוקא התפתחות הרמונית זו של טבעי, שמנע ממני מוצאי, היא הדבר שאליו נכסף לבי כיסופים שאין לעמוד בפניהם. מאז נפרדנו, אימנתי לא מעט את גופי; נחלצתי כמעט כליל מחולשת הדעת שהייתי שרוי בה, ויש בידי לבטא את עצמי, פחות או יותר. כן פיתחתי את קולי ואת היגויי, ובלא להתיהר הריני מרשה לעצמי לומר כי אינני בלתי מקובל בחברת רמי מעלה. לא אהיה מעלים ממך כי מיום ליום גובר בי היצר להיעשות איש ציבור, המקובל ומשפיע על חוגים רחבים. לכך מצטרפת נטייתי לספרות ולכל הקשור בה, ומתעצם בי הצורך הפנימי לפתח את הלך רוחי ואת טעמי, כדי שבנוסף לעונג שאני זוכה בו ושלא אוכל לוותר עליו, אף אדע להעריך נכונה רק את הטוב כטוב, ורק את היָפה כיָפה. מסתבר, איפוא, כי רק מקום אחד יוכל להעניק לי את כל אלה, והוא התיאטרון, שכן בו יינתן לי לקדם ולפתח את עצמי כפי שיש עם לבי. על קרשי הבמה עשוי אדם בעל תרבות לגלות אישיות מרהיבה, ממש כאילו השתייך למעמדות העליונים; הוא חייב לטפח בד בבד את הגוף ואת הנפש, ודומני שיש בכוחי להיות ולהיראות כשר לענין זה, לא פחות מאשר לענינים אחרים. אם בנוסף לכל אלה אתור אחר עיסוקים אחרים, הריני צופה לי בהם טרדות מוגיעות למכביר, שיהיה בהן כדי למתוח את סבלנותי יום יום.

“אין טעם שתוסיף להתווכח עמי על כך; בטרם תכתוב לי את תשובתך, כבר יהא צעדי עשוי. מחמת הדעות הקדומות השוררות בעולמנו, יש בדעתי להחליף את שמי, שכן גם בלאו־הכי בוש אני להיקרא בשם ‘מַייסטֶר’²⁰. היֵה שלום! רכושנו נמצא בידים טובות, והרי שאין מקום לדאגה; אם אזדקק למשהו, אפנה בשעת הצורך אליך; אין מדובר בסכומים גדולים, שכן מקוו אני כי יש בכוחה של אמנותי גם לפרנסני.”

אך נשלח המכתב, וּוילהלם קיים את דברו בו במקום. למרבה תמהונם של סרללו וכל שהיו עמו, הצהיר לפתע פתאום, כי הוא מיַעד עצמו להיות שחקן, וכי יש ברצונו לחתום על חוזה בתנאים נוחים. עד מהרה הושגה הסכמה לגבי אלה, שהרי כבר לפני כן הציע סרלו הצעות שהיה בהן כדי להשביע את רצון וילהלם וחבריו. כל בני הלהקה מוּכּת הפורענות, שכה הרבינו לספר עליה, נתקבלו לעבודה. עם זאת, לא גילה איש מהם, אולי חוץ מלארטס, הכרת טובה כלשהי כלפי וילהלם. כשם שעד כה היו תובעים עזרה ממנו בלא שרחשו לו אמון, כן קיבלו אותה עתה מידו בלא להכיר לו תודה. רובם העדיפו לזקוף את התקבלותם לזכות השפעתה של פילינה, וכיוונו את דברי תודתם אליה. בינתים נכתבו ונחתמו החוזים. אותו רגע שוילהלם חתם על חוזהו בשם החדש שאימץ לעצמו, שבה וניצבה לפני עיני רוחו, מתוך איזה הֶקשֵר סמוי, התמונה שבמערֵה היער, כאשר היה מוטל פצוע בחיקה של פילינה: על גבו של סוס לבן מופיעה מבין השיחים האמזונה הנלבבת; היא קרֵבה וצונחת מן האוכף; אהבת האדם שבלבה אינה מניחה לה, והיא טורחת ומהלכת אנה ואנה; סוף סוף הנה היא עומדת לפניו; המעיל צונח מכתפיה; פניה ודמותה בוהקות לנגד עיניו והיא נעלמת. כך, איפוא, רשם את שמו מעשה מוכני, בלא לדעת את אשר הוא עושה, ורק לאחר שחתם, חש במיניון שעמדה לצידו, מחזיקה בזרועו ומנסה בעדינות למשוך את ידו מן החתימה.

פרק רביעי    🔗

בין התנאים שהתנה וילהלם להצטרפותו לתיאטרון היה תנאי אחד, שנתקבל על ידי סרלו לא בלי הסתייגות. הוא תבע כי יציגו את “המלט” בשלמותו ובלא קיצוצים, ואילו סרלו ניאות לדרישה מוזרה זו רק במידה שהדבר יהיה אפשרי. בענין זה ניטשה מחלוקת ביניהם, שכן לגבי מה שאפשר ומה שאי אפשר, ומה ניתן להשמיט מתוך המחזה בלא למחצו לשברים, היו דעותיהם חלוקות ביותר.

וילהלם היה שרוי עדיין בתור המאושר של העלומים, כאשר דעתו של אדם אינה משגת כי ייתכן פגם כלשהו בנערה נאהבת או בסוֹפר נערץ. הרגש שאנו רוחשים כלפיהם הוא כה שלם, כה תמים עם עצמו, עד שבעל כרחנו אנו משַווים גם להם הרמוניה כלילת שלמוּת. לעומת זאת היה סרלו אץ לנַפּוֹת, ושמא אף יותר מדי; שכלו החד רגיל היה לראות בכל יצירה אמנותית מכלול בלתי מושלם, פחות או יותר. סבור היה שאין כל סיבה מיוחדת שתחייב לנהוג זהירות במחזות ככתבם וכלשונם, שעל כן יצא גם דינו של שקספיר, והמחזה “המלט” במיוחד, להיפגע לא מעט.

וילהלם לא אבה כלל לשמוע לו כאשר אמר כי יש לָבוֹר את הבר מן התבן. “לא תערובת של בר עם תבן לפנינו,” קרא וילהלם, “אלא אילן שלם שיש בו גזע, בדים, ענפים, עלים, ניצנים, פרחים ופירות. הייתכן זה בלא זה? האין האחד תולדה של משנהו?” ואילו סרלו טען כי אין מגישים גזע שלם על השולחן לאכילה; האמן חייב להגיש לפני אורחיו תפוחי זהב במשכיות כסף. כך היו מטיחים משלים זה בזה, ודומה שדעוֹתיהם הוסיפו להתרחק זו מזו יותר ויותר.

ידידנו היה קרוב ליאוש, עד שיום אחד הציע לו סרלו, לאחר ויכוח ממושך, לנקוט דרך פשוטה: לגמור אומר וליטול עט בידו, ולמחוק מתוך הטרגדיה כל קטע שאינו מתאים או אינו ניתן לביצוע על הבמה, לדחוס ולאַחֵד נפשות מספר בדמות אחת, ואם עדיין לא הורגל בכך דַיוֹ, או שאין די אומץ בלבו לעשות כן, ימסור נא לו את המלאכה, והוא ישלים אותה עד מהרה.

“לא כך הסכמנו בינינו,” השיב וילהלם. “כיצד אפשר שחוש הטעם המשובח שלך יניח לך לנקוט קלות ראש שכזאת?”

“ידידי,” קרא סרלו, “אף אתה תלמד לנהוג כך ברבות הימים. יפה יפה ידוע לי מה מתועב הוא טיפול כמו זה ביצירה אמנותית, טיפול שאולי אינו נהוג בשום תיאטרון שבעולם. אולם היכן זה תמצא תיאטרון שיהא מוזנח כשלנו? הלא המחברים, הם הם הכופים עלינו מלאכה נתעבה זו של כריתת איברים, ואילו הקהל, לא איכפת לו כלל. כמה מחזות יש בידנו, שאינם חורגים ממסגרת מספר המשתתפים, כמות התפאורות, אפשרויות הבמה, משך הזמן, אורך הדיאלוג וכוחותיהם הפיסיים של השחקנים? אף על פי כן שומה עלינו לשחק, להוסיף לשחק, ותמיד לחדש במשחקנו. כלום אפשר שבמצב זה לא ננצל את זכותנו להציג יצירות מקוצצות, שהן מנחילות לנו הצלחה לא פחות מאשר יצירות שלמות? הן הקהל עצמו מעניק לנו זכות זו! מעטים האנשים כיום בגרמניה, ואולי בכל המדינות המתקדמות, היודעים להוקיר את ערכה של שלמות אסתטית: משבחים או מגַנים הם קטעים בלבד; מתפעלים הם מקטעים בלבד; והרי זה מזלם של השחקנים בעיקר, שלעולם אין התיאטרון יוצא מגדר של ישות מטולאה ומקוטעת.”

“כזה הוא התיאטרון כיום!” השיב וילהלם, “אך כלום חייב הוא להיות כזה? כלום חייב הכל להישאר כמו שהנהו? אל נא תנסה לשכנעני כי צודק אתה בדבריך, שכן שום כוח שבעולם לא יניעני לקיים חוזה, שרק מתוך טעות גסה יכולתי לחתום עליו.”

סרלו ביקש להטות את השיחה לקוּלא, והפציר בוילהלם שישוב ויהרהר בכל השיחות המרובות שניהלו ביניהם על “המלט,” וחזקה עליו שבעצמו יגלה את הדרכים הנאותות לעיבוד ההצגה.

מקץ ימים אחדים של התיחדות, חזר אליו וילהלם בפנים נוהרות. “אם אין טעות גמורה בידי,” קרא, “הנה מצאתי מוֹצָא מכל הענין; אכן, מובטחני כי שקספיר עצמו לא היה נוהג אחרת, אילו היה רק העיקר לנגד עיניו, ואילו לא היה נגרר, אולי, אחרי הנובילות שממקורן שאב.”

“אדרבא, השמיעני דבר,” אמר סרלו, בשבתו על הספה ברוב חגיגיות, “שמוע אשמע במנוחה, אך שפוט אשפוט בקפידה.”

“איני חושש,” אמר וילהלם, "אך האזֵן־נא יפה לדברי. לאחר בדיקה מדוקדקת ולאחר שיקול מעמיק, מצאתי כי יש להבחין בקומפוזיציה של המחזה בין שני סוגי ענינים. בסוג הראשון אני מונה את הנסיבות הפנימיות העיקריות בין הנפשות ובין המאורעות, ואת ההשפעות הכבירות הנובעות מאוֹפיָן ומפעולותיהן של הדמויות הראשיות; כל אלה מצטיינות ביחודן, והסדר שבו הן ערוכות אינו ניתן לשינוי. לשום צורה של בימוי אין זכות להרוס את אלה, או אף לפגוע בדמותן. אלה הדברים שהכל מבקשים לראותם, שאין איש מעז לגעת בהם, שהם חודרים אל מעמקי הלב, ואשר, ככל הידוע לי, הועלו כמעט כולם על במת התיאטראות בגרמניה. אפס, לדעתי, שגו הם בכך שלא החשיבו את סוג הענינים השני המצוי במחזה זה; כוונתי לנסיבות החיצוניות שבהן פועלות הנפשות, שבגללן הן עוברות ממקום אחד למשנהו, או מתקשרות זו עם זו בדרך כלשהי אגב מאורעות מקריים. יש מי שהזכיר אותן אגב אורחא, ויש מי שהשמיט אותן כליל. אמנם, אותן נסיבות אינן אלא חוטים רופפים ועדינים, אך שזורים הם דרך המחזה כולו וקושרים את הכל יחד. מכלול זה עלול להתפורר, והוא מתפורר למעשה, כאשר אתה פורמם ומדמה בלבך כי יצאת ידי חובתך אם אך השארת את קצוותיהם תלויים ועומדים.

“עם נסיבות חיצוניות אלה אני מונה את המהומות בנורבגיה, את הקרב עם פוֹרטינבְּרַס הבן, את המשלחת אל הדוד הישיש, את ישוב המחלוקת, את מסעו של פורטינברס הבן לפולין ושובו כמנצח משם; כמו כן את שובו של הוֹרציוֹ מוִיטנברג, חפצו של המלט לחזור לשם, נסיעתו של לַאֶרטס לצרפת ושובו, שילוחו של המלט לאנגליה, שבייתו על ידי שודדי הים, מותם של שני אנשי החצר על פי איגרת אוריה שנשלחה בידם. כל אלה הן נסיבות והתרחשויות שברוֹמן היו עשויות להרחיב את היריעה לבלי חוק, ואילו במחזה, ובמיוחד במחזה זה שגיבורו חסר תכנית פעולה, אינן אלא פוגעות קשה וגורעות משלמותו, והרי שיש בהן טעם לפגם.”

“הפעם טובים דבריך בעינַי!” קרא סרלו.

“אל תפסיקני בטרם עת,” השיב וילהלם, “אפשר שלא תוסיף לשבחני בהמשך הדברים. פגמים אלה כמוהם כפיגומים של מבנה, שאינך רשאי להסירם בטרם היצבת קירות איתנים תחתם. הצעתי היא, איפוא, שבמערכים הראשיים מן הסוג הראשון לא נהא פוגעים כלל, אלא נעלה אותם במלואם ולכל פרטיהם ככל האפשר, ואילו לגבי אותם ענינים חיצוניים, מפורדים, הפזורים פה ושם וגורמים פיזור דעת, יהיה בידנו להשמיט את כולם כאחד, אם נחליף אותם בדבר אחד מגובש.”

“ומהו זה?” שאל סרלו, בהזדקפו ממושבו הנוח.

“בעצם, אף זה כבר מצוי במחזה,” ענה וילהלם, "ואיני אלא עושה בו שימוש נכון. מדובר במהומות בנורבגיה. והרי תכניתי שאני מגיש בזה לשיקול דעתך:

“לאחר מותו של המלט הזקן מתעוררת תסיסה בין הנורבגים, שארצם נכבשה לא מכבר. הנציב המקומי שולח לדנמרק את בנו הורציו, שהיה ידיד נעורים ותיק של המלט, והוא עולה על הכל באומץ לבו ובתושייתו. מבקש הוא להחיש את ציודו של הצי, השרוי בפיגור מאז עלה לשלטון המלך החדש המתמכר לתענוגות. הורציו הכיר את המלך הקודם, כיון שהשתתף במלחמותיו האחרונות ונשא חן וחסד לפניו, ולפיכך לא תיפגע תמונת הרוחות הראשונה במחזה. המלך החדש מקבל את פני הורציו ושולח את לארטס לנורבגיה כדי להודיע לנציב שהצי יגיע עד מהרה. בעת ובעונה אחת הוא מיַפה את כוחו של הורציו להחיש את ציודו של הצי; עם זאת אין האֵם מסכימה לרצונו שהמלט יצטרף אל הורציו בהפלגותיו.”

“התודה לאלוהים!” קרא סרלו, “בדרך זו פטורים אנו גם מענין ויטנברג והאוניברסיטה, ששימש תמיד מפגע ללא צורך. הרעיון שהעלית נראה לי מאד, שכן חוץ משתי התמונות הרחוקות של נורבגיה ושל הצי, אין הצופה נדרש לשעֵר מאומה; את כל השאר הוא רואה במו עיניו, כל השאר מוצג לפניו, ושוב אינו חייב להפליג בדמיונותיו על פני תבל כולה.”

“קל מהרה יתחוור לך,” המשיך וילהלם, “כיצד ניתנים לשיבוץ גם שאר הענינים. כאשר המלט מגלה את דבר פשעו הנתעב של אביו החורג לפני הורציו, מיעץ לו זה כי יפליג עמו לנורבגיה, יבטיח לעצמו את תמיכת הצבא, ולאחר מכן ישוב אל דנמרק בכוח הנשק. המלט נעשה מסוכן מדי למלך ולמלכה, והללו אינם מוצאים דרך טובה יותר להיפטר ממנו, מאשר לשלחו אל הצי בלוית רוזנקרנץ וגילדנשטרן כמפקחים; כיון שלארטס חוזר בינתים מצרפת, וניתן לשסותו בהמלט עד כדי רצח מגואל, הם מחליטים לשלוח אותו אחריו. רוחות בלתי נוחות מעכבות את הפלגת הצי; המלט שב וחוזר הביתה; הוא משוטט בבית הקברות, וגם לכך אפשר, אולי, למצוא מניעים מספיקים; פגישתו עם לארטס על קברה של אופליה היא רבת משמעות, ואין לוותר עליה. או אז מסתבר למלך כי מוטב להיפטר מהמלט בו במקום; המשתה שלפני ההפלגה וההשלמה המדומה עם לארטס נערכים ברוב פאר; מתלווים עליהם שעשועי אבירים, ואף המלט ולארטס מסייפים ביניהם. בלא ארבע הגופות אין לסיים את המחזה; אסור שמישהו מהם יישאר בחיים. כיון שזכות הבחירה חוזרת לידי העם, נותן המלט הגוסס את קולו להורציו.”

“ובלבד שתעשה זאת מהר,” אמר סרלו, “שב אל המלאכה ועַבֵּד את המחזה לפרטיו! הצעתך כבשה את לבי כליל; לו אך לא תפוג התלהבותך.”

פרק חמישי    🔗

וילהלם התחיל לעבוד על תרגומו של “המלט” לגרמנית מכבר; לשם כך הסתייע בעבודה רבת ההשראה של וילנד²¹, שעל ידה למד להכיר את שקספיר לראשונה. כל שהושמט מתרגום זה, הוסיף וילהלם על פי המקור, וכך, שעה שהגיע להסכמה מלאה פחות או יותר עם סרלו לגבי אופן הבימוי, כבר היה ברשותו עותק מושלם. על פי תכנית זו התחיל עתה בעבודה: גרע והוסיף, הפריד וצירף, ולעתים קרובות היה שב ומחזיר את הדברים לקדמותם, שכן עם כל היותו מרוצה מהצעתו, ליוותה אותו התחושה כאילו הולך ונשחת המקור עם עיבודו.

מיד לאחר שסיים את מלאכתו, קרא את המחזה המעובד באזני סרלו ושאר חברי הלהקה. הכל גילו את שביעות רצונם, ובמיוחד הִרבָּה סרלו לשבח את עבודתו.

“צדקת מאד בהרגשתך,” אמר בין היתר, “שנסיבות חיצוניות מלַוות מחזה זה ואי אפשר בלעדיהן, ושעם זאת יש להציגן בצורה פשוטה יותר מכפי שהועלו על ידי המשורר הדגול. כל אשר מתרחש מחוץ לבמה, כל שהצופה אינו רואה במו עיניו והוא חייב לדַמות לעצמו, הריהו כרקע שהדמויות המשחקות נעות לפניו. תפאורה פשוטה וגדולה שתתאר את הצי ואת החוף הנורבגי תוסיף הרבה להצגה; בהיעדרה הגמור לא ייראה המחזה אלא כעלילה משפחתית, והתחושה הגורלית שלפנינו שושלת מלכותית שלמה, המתמוטטת עד היסוד בשל פשעים ותככים פנימיים, תאַבֵּד ממשמעותה. אפס אילו היה אותו רקע נשאר כפי שהוא במקור – רב־פנים, נסער ומביך – עלול היה להפריע לעיצובן של הדמויות המשחקות.”

וילהלם העמיד עצמו שוב לצדו של שקספיר, בטענו כי הלה כתב את המחזה בשביל יושבי איים, בשביל אנגלים, הרגילים ממילא לחזות באניות והפלגות, בספינות שודדים ובחופה של צרפת, ואולם דבר שהוא רגיל ביותר לגביהם, אפשר שיהיה מתעה ומבלבל לגבי בני היבשת.

סרלו נאלץ לוותר ושניהם הסכימו ביניהם, שהואיל והמחזה עומד להיות מוצג זאת הפעם על הבמה הגרמנית, יהיה הרקע בצורתו הפשוטה ביותר הולם לחלוטין את כוח דמיוננו.

התפקידים חוּלקוּ עוד לפני כן; סרלו נטל עליו את תפקיד פּוֹלוֹניוּס; אורליה – את תפקיד אוֹפליה; תפקידו של לארטס כבר נקבע על פי עצם שמו; בחור צעיר, גוצני ונמרץ, שאך זה הגיע, קיבל את תפקיד הורציו; רק לגבי תפקידי המלך והרוח שררה מבוכה מסוימת. לשניהם התאים רק המהומתן הזקן. סרלו הציע את הפדגוג לתפקיד המלך, ואולם וילהלם התנגד לכך בכל תוקף. אי אפשר היה להגיע לכלל החלטה.

כן הותיר וילהלם את שני התפקידים של רוזנקרנץ וגילדנשטרן. “מדוע לא איחדת את שני אלה לתפקיד אחד?” שאל סרלו, “הן אין כל קושי בצמצום זה.”

“ישמרני האל מקיצוצים כגון אלה, המקפחים את הטעם ואת הרושם כאחד!” השיב וילהלם, “אופיָם של השנים ומעשיהם אינם ניתנים לייצוג על ידי איש אחד. דוקא בזוטות שכאלה מתגלה גדולתו של שקספיר. אותה הופעה חשאית, אותה הזדחלות והשתוחחות, אותה הסכמה מראש, אותה התרפסות והתחנפות, אותה זריזוּת הליכוֹת, אותו כשכוש בזנב, אותה גדישוּת ואותה שדיפוּת, אותה נכלוּליוּת מתחסדת, אותה שלוּמיאליוּת – כיצד אפשר שימצאו את גילוּמם באיש אחד? אילו היה הדבר אפשרי, היו דרושים לכך תריסר, לפחות; שכן, רק בחברה עשויים הם להיות משהו; הרי הם החברה עצמה; ושקספיר גילה אך תבונה וחסכנות בהסתפקו בשני נציגים כמו אלה בלבד. נוסף לכך, הריני זקוק להם גם לצרכי הבימוי בתור צמד, שישמשו ניגוד שקול לדמוּת האחת של הורציו הטוב, הנאצל.”

“הריני מבין לרֵעך,” אמר סרלו, “ויש לאֵל ידנו למצוא מוצָא. תפקיד אחד מבין השנים נטיל על אלמירה (היא בתו הבכירה של המהומתן); לא יהא כל נזק בכך שיהיו נאים במראיהם, ואני עוד אוסיף ואקשט את צמד הבובות, למען יהיו תאוה לעינים.”

פילינה יצאה מכליה מרוב שמחה על שהוטל עליה תפקיד המלכה במשחק המשנה שבתוך ההצגה. “באורח טבעי ביותר אוכל להציג,” קראה, “כיצד יש בידי, לאחר שאהבתי את בעלי הראשון בכל לבי, להינשא מניה וביה למשנהו. הריני מקווה לזכּות בתשואות נלהבות, ומיד יבקש כל גבר להיות השלישי בתור.”

פניה של אורליה נַעווּ לשמע דברים אלה; מורת רוחה כלפי פילינה גברה בה מיום ליום.

“חבל מאד,” אמר סרלו, “שאין בַּלֶט כלול בהצגה, שאילו כן יכולת לרקוד ריקוד זוגי עם בעלך הראשון ועם בעלך השני צעד בצעד, ובעוד הזקן נרדם והולך לפי קצב המנגינה, את טופפת בכפות רגליך הזעירות, ומגלה את שׁוֹקיך הנאים מעל במת המשנה מאחור.”

“על שוֹקַי שלי אין לך כל מושג,” השיבה בהתחנחנות, “ואשר לכפות רגלי,” קראה, וחיש התכופפה מתחת לשולחן, חלצה את דרדסיה, הרימה ושמה אותם זה ליד זה לפני סרלו, “הרי מדרסוני לפניך, ואדרבא, לך ומצא אם יש נאים מאלה!”

“אכן, לא בנקל אמצא!” אמר, בבחנו את הנעלים החצאיות המעוטרות; ואמנם, קשה היה למצוא משהו חמוד מזה.

היתה זו מלאכה פאריסאית; פילינה קיבלה אותן במתנה מהרוזנת, אשה שיצאו מוניטין לרגליה הנאות.

“מרהיב עין!” קרא סרלו, “לבי מדלג בי למראיהן.”

“איזו התרגשות!” אמרה פילינה.

“דבר לא ישווה לזוג דרדסונים מלאכת מחשבת,” קרא סרלו, “אך הצליל שהם משמיעים עשוי לשבות את הלב יותר ממראיתם.” הוא הרימם והפילם פעם אחר פעם על השולחן.

“מה לך? הֲשִיבֵם לי מיד!” קראה פילינה.

“וכי מה יודעים אתם,” השיב בהצטנעות מתחסדת וברצינות מעושה, “על רגשותיהם של רווקים כמותנו, כשאנו שרויים בלילה, ביחידות בדרך כלל, וככל אדם השרוי בחשיכה מתמלא לבנו פחד סתום וגעגועים לחברותא, בעיקר כשאנו לנים בבית־אכסניה או במקום זר אחר שלא הכל כשר וישר בו. אותה שעה, מה עשוי לעודד את רוחנו יותר מנערה טובת לב הבאה לארוח לנו לחֶברה? הלילה רד, הנך שוכב במיטתך, ופתאום שומע רשרוש, כולך נחרד, הדלת נפתחת, קול מוכּר ואהוב לוחש לחישה קלה, מישהו מתגנב וקרב, הווילאות מאַוושים, ולבסוף: דְפִיק! דְפִיק! – נושרים הדרדסים, וכהרף עין אינך עוד יחידי. הוי, מה מרעיד לב אותו צליל מיוחד של העקבים המקישים ברצפה! ככל שהם עדינים יותר, כן צלילם נלבב יותר. רבות יסוּפר לי על שירת הזמיר, על פלגי מים, על רוחות חרישיות, ואולם מכל אלה, מכל שינוּגן וירוֹעע, אני דבק ב’דפיק! דפיק!' ‘דפיק! דפיק!’ זה היפה בנושאים לפזמון שתמיד יבוקש מחדש.”

פילינה נטלה את דרדסיה מידיו ואמרה: “כמה כבר עיקמתי אותם! גדולים הם הרבה ממידת רגלי.” עתה שיחקה בהם ושפשפה את סוליותיהם זו בזו. “מה מתלהטות הן!” קראה בהגישה את סוליית אחד הדרדסים אל לחיה, ומיד שפשפה אותן שוב והושיטה את הדרדס לסרלו. הלה ביקש בתום לב לחוש בחמימותה. “דפיק! דפיק!” קראה פילינה וחבטה חבטה הגונה בעקב הדרדס על כף ידו; צעקה נפלטה מפיו בהשיבו את זרועו המושטת. “אני אלַמֵד אתכם לקח, שלא תהגו בדבר־מה אחר נוכח דרדסַי שלי,” אמרה פילינה בקול צחוק.

“ואני אלמד אוֹתָך לקח, שלא תְשַטִי באנשים שבגיל העמידה כאילו היו ילדים!” קרא סרלו לעומתה, קפץ ממקומו, תפס אותה ובחזקת יד המטיר עליה נשיקות הרבה, בעוד זו מתראה כמתנגדת לקבלן בכל הכוח שבידה. תוך כדי התגוששותה, התפזרו שערותיה ונצנפו על פני שניהם, הכיסא הוּפל, ואורליה, שנפגעה עד עומק לבה למראה הוללות זו, קמה ברוגז ממקומה.

פרק שישי    🔗

הגם שמספר הנפשות ב"המלט" פחת על פי העיבוד החדש, עדיין רב היה מכדי שיעור יכולתה של הלהקה.

“אם לא נשַׁנֶה זאת,” אמר סרלו, “עוד ייאלץ גם הלחשן שלנו לעלות מחוֹרוֹ ולהופיע כאחת הנפשות.”

“אכן, כבר פעמים רבות התפעלתי ממנו, מה מיטיב הוא למלא את תפקידו,” השיב וילהלם.

“נראה לי שבעולם כולו אין לחשן מושלם כמוהו,” אמר סרלו, “אין איש מן הקהל שומע את לחישותיו, ואילו אנחנו על הבמה קולטים כל הברה. כביכול התקין לעצמו איבר מיוחד, והריהו משמש לנו כעין בת־קול אגדית המושיעה אותנו בלחשה בכל עת צרה. מסוגל הוא לשער בחוש איזה חלק מתפקידו יודע כל שחקן על בּוּריוֹ, ובאיזה חלק עשוי זכרונו לבגוד בו. יש שכמעט לא הספקתי לקרוא את תפקידי לפני ההצגה, אך כיון שלחש לי את הכל מלה במלה, יכולתי להצליח במשחקי. עם זאת, מצויות בו גם זָרוּיוֹת, שלגבי כל איש זולתו היה נזקן שקול כנגד התועלת שבו: כל כך נוגעים המחזות אל לבו, שבקטעים מרַגשים ביותר הוא משקיע את כל חום נפשו, אף אם אינו מדקלם אותם ממש. לא אחת בלבל אותי בהרגלו זה.”

“זרוּת אחרת שלו,” אמרה אורליה, “השאירה פעם אחת אף אותי תקועה במצב מסוכן ביותר.”

“כיצד יתכן דבר כמו זה, והלא כל כך מקפיד הוא על כל פרט?” שאל וילהלם.

“קטעים מסוימים במחזות,” השיבה אורליה, “מזעזעים את נימי נפשו כל כך, עד שהוא מתחיל לבכות בדמעות שליש ויש שלשעה קצרה הוא יוצא מגדרו לגמרי; ראוי לציין שהקטעים אינם דוקא אלה המקובלים כקטעים מזעזעים, אלא, אם אדייק בלשוני, אותם קטעים יפים, שמהם נשקף שאר רוחו של המשורר כמו מתוך עינים בהירות, פקוחות לרווחה, קטעים שרובנו נהנים מהם לכל היותר, ואילו אלפים רבים עוברים סתם על פניהם בלי משים.”

“אם אמנם עדינה נפשו כדי כך, מדוע אינו מופיע על הבמה?”

“קולו הצרוד ותנועותיו הקשוחות,” השיב סרלו, “מבטלות כל אפשרות כזו מראש; אף דכאונו התמידי מונע את שיתופו בלהקה. כמה יגיעות יגעתי כדי לקרבו אלי! אך לשוא. קריאתו מצוינת כפי שלא שמעתי מעודי; אין עוד איש כמוהו היודע לשמור על קו הגבול הדק שבין דקלום ראוותני לבין קריאה מוטעמת ברגש.”

“מצאתי!” קרא וילהלם, “ובכן מצאתי! אכן, זו תגלית מוצלחת! הן הוא הוא השחקן שיוכל לקרוא את הקטע שבמחזה על פירוּס העַז.”

“רק אדם הדבק במשימתו כמוך,” השיב סרלו, “מסוגל לשעבד כל דבר לתכלית שיעד לו.”

“אכן רבות חששתי,” קרא וילהלם, “שמא נצטרך להשמיט קטע זה, וכל המחזה יימצא לוקה.”

“אין דבר זה מחוּור לי,” אמרה אורליה.

“מקווה אני,” אמר וילהלם, "שעד מהרה תסכימי לדעתי. שקספיר מכניס את השחקנים הנודדים למחזה במטרה כפולה. תחילה קורא השחקן את הקטע על מוֹת פריאַמוּס בהטעמה נאה וברגש רב, והריהו עושה רושם עז על הנסיך עצמו; הוא משחיז את מצפונו של האברך ההססן; בדרך זו נעשית התמונה הקדמה לתמונה הבאה אחריה, שבה נודעה למשחק המשנה השפעה עזה על המלך. המלט חש עצמו נכלם נוכח השחקן, המשתתף בכל לבו ביסורי הנקמה, אף שאינם אלא יסורים של זולתו וקיימים בדמיון בלבד; ומיד צץ הרעיון בלבו שינסה להפעיל באותו אורח עצמו את מצפוּנוֹ של אביו החורג. מה כביר הוא המונולוג החותם את המערכה השניה! מה שמח אני שקריאתו עולה בחלקי שלי:

הָה, מַה נָּבָל אֲנִי וּבְזוּי הָעֲבָדִים!

הֲלֹא פְלִיאָה הִיא זֹאת, כִּי הַשַּׂחְקָן הַלָּז

בַּהֲזָיוֹת בִּלְבַד, בְּרֶגֶשׁ מְדֻמֶּה,

לְדִמְיוֹנוֹ הִשְׂכִּיל הַנֶּפֶשׁ לְהַכְנִיעַ,

עֲדֵי כִּי בִגְלָלוֹ חָוְרוּ פָּנָיו כַּסִּיד;

עֵינָיו זָלְגוּ דְמָעוֹת, מַרְאֵהוּ זַוֲעָה,

קוֹלוֹ נִשְׁבָּר פִּתְאֹם, וְכָל הֲלִיכוֹתָיו

יָאוֹת לְחֶזְיוֹנוֹ. וְכָל זֶה – עַל לֹא כְלוּם;

עַל דְּבַר הֶקוּבָּה!

אַךְ מָה הֶקוּבָּה לוֹ, וּמַה הוּא לְהֶקוּבָה,

כִּי יִבְךְּ עָלֶיהָ מָר?"

“לוּ אך נצליח לשכנע את האיש שלנו שיעלה על הבמה,” אמרה אורליה.

“עלינו להשפיע עליו מעט מעט,” השיב סרלו, “תחילה יהא קורא הוא קטע זה בחזרות, בתואנה כי אנו מחכים לשחקן שיבוא, ואחר כך כבר נמצא דרך לשכנעו.”

לאחר שהוסכם על כך, נסַבה השיחה על הרוח. וילהלם לא ניאות להשלים עם ההצעה שהפדגוג ישחק את תפקידו של המלך החי, כדי שהמהומתן יוכל למלא את תפקיד המלך המת, והעדיף להמתין עוד זמן־מה, אולי בכל זאת יתיצבו עוד שחקנים אחדים, והאיש המתאים יימצא ביניהם.

ניתן לשער מה רבה היתה השתוממותו של וילהלם, כאשר מצא אותו ערב על שולחנו איגרת חתומה, שהגיעה על שמו התיאטרוני והיתה כתובה בכתב יד למופת, וזו לשונה:

“ידועה לנו מצוקתך, צעיר מופלא שכמותך! מתקשה אתה להשיג אנשים ל’המלט' שלך, רוחות – לא כל שכן. ראויה התלהבותך שיהיו אפילו נסים מתרחשים בזכותה; מעשי נסים אין בידנו, ובכל זאת משהו מיוחד במינו עשוי להתרחש. אם נכון אתה לתת אמון בנו, הופע תופיע רוח הרפאים במועד הדרוש! חזק ואמץ, והישאר איתן ברוחך! אין צורך בתשובה; החלטתך כבר תיוודע לנו מאליה.”

נטל וילהלם דף מוזר זה בידו, ומיהר לשוב אל סרלו. הלה קרא בו שוב ושוב, ולבסוף חיווה את דעתו בנעימה מהורהרת, כי יש ליַחס רצינות לדבר, ויש לשקול יפה יפה אם מותר ואם אפשר להרהיב עוז ולקבל את ההצעה. הם הפכו בענין שעה ארוכה; אורליה שתקה וחייכה כפעם בפעם, וכשדוּבר על כך שוב לאחר ימים מספר לא העלימה עוד את חשדה כי אין כל זה אלא מהתלה של סרלו. היא הציעה לוילהלם שיסיר כל דאגה מלבו ויצַפה בסבלנות להופעתה של רוח הרפאים.

המצב בכללו השרה רוח טובה על סרלו: השחקנים שעמדו לעזוב אותו התאמצו ככל יכולתם לשחק היטב, כדי שירגישו יפה בחסרונם בעתיד, ואילו שחקני הלהקה החדשה עוררו תקוות בזכות רעננותם.

אף השתעותו עם וילהלם נתנה בו אותותיה. הוא התחיל להרבות דברים על אודות האמנות, שהרי גרמני היה בסופו של דבר, והיכן ניתן למצוא עוד אנשים הנוטים להרהר אחר מעשיהם כבני אומה זו? לא מעט מתוך שיחות אלה רשם וילהלם לעצמו, אך כדי שלא נהא קוטעים את הסיפור למעלה מן המידה, מוטב שנביא בירורים דרמטורגיים אלה לפני הקוראים המעונינים בכך בהזדמנות אחרת.

עליצות מיוחדת תקפה את סרלו ערב אחד, כאשר דיבר על התפקיד של פולוניוס, וכיצד יש בדעתו לגלמו. “הריני מבטיחכם,” אמר, “שאהיה מעצב דמות של אדם דגול למופת; בכוונתי לגלם במלוא ההידור את שלוות הנפש והבטחון הפנימי, את הריקנות והחשיבות, את החביבות והתפֵלוּת, את החירות והזהירות, את הרמאות גלוית הלב ואת האמת הבדוּיה, כל דבר במקומו ובמועדו. במלוא ההגינות אהיה מציג את הטיפוס של אותו נוכל למחצה, אדם מכובד ובעל שׂיבה, המצפה בסבלנות לשעתו. אותן משיכות מכחול גסות ומחוספסות במקצת, שבהן מתאר אותו מחברנו, תשרתנה אותי יפה. אהיה מדבר דברי מבינוּת, אם הספקתי להכין עצמי מראש, ודברי שטות, אם תתקפני רוח עליצות. אהיה טח תפל למען אשביע רצון איש ואיש, ומיתמם כאילו איני חש בלעג הבריות. מכבר לא נטלתי עלי תפקיד בלהיטוּת וברוח ליצנות כמו הפעם.”

“הלואי ויכולתי גם אני לתלות תקוות מרובות כל כך בתפקידי שלי,” אמרה אורליה. “איני מוצאת בו די רוח נעורים ודי רוך למען אזדהה עם טיפוס זה של אופליה. אחת אני יודעת, לצערי: אותו רגש המטריף את דעתה לא יסור ממני לעולם.”

“אל נא נדקדק בדברים יתר על המידה,” אמר וילהלם, “שכן נוכחתי לדעת, תוך כדי לימוד המחזה לפרטיו, שגם אני אך שולָל הלכתי, לאמיתו של דבר, אחרי תשוקתי לשחק את המלט. ככל שאני מתעמק בתפקידי כן מתברר לי יותר ויותר שאין בקלסתר פני מאומה מכל שיחס שקספיר להמלט שלו. כשאני שוקל בדעתי, מה יפה מתואמים כל פרטי התפקיד ביניהם, מתרבים הספיקות בלבי, אם אמנם יעלה בידי לעשות רושם כלשהו.”

“מלַווה הנך את צעדך הראשון במצפוּניות יתר,” השיב סרלו, “כל שחקן מסגל עצמו לתפקיד כפי יכולתו, ואילו התפקיד מתאים עצמו לשחקן בעל כרחו. אולם מה היא, לדעתך, הדמות ששקספיר שיווה להמלט שלו? האומנם שונה היא כל כך מדמותך שלך?”

“ראשית כל, המלט הוא בהיר שֵׂעָר,” ענה וילהלם.

“אכן, העמקת חקר,” אמרה אורליה, “ומנין לך זאת?”

“בהיותו בן דנמרק, איש הצפון, הרי שהוא בהיר שער וכחול עינים מעצם מוֹצָאוֹ.”

“כלום נתן שקספיר דעתו על כך?”

“איני מוצא את הדבר מפורש במחזה, אך מתוך ההקשר של קטעים שונים נראה לי שאין להטיל ספק בכך. הסיוף מוגיע אותו, הזיעה קולחת ממצחו, והמלכה אומרת: ‘גופו הוא מסורבל ונשימתו קצרה’. הכי אפשר לדַמוֹתוֹ שלא כאיש בהיר שער וּבשַׂרתָּן? נדיר הדבר שאנשים כהי שער יהיו כאלה בנעוריהם. כלום אין גם עגמוּמיותוֹ הרפרפנית, אבלוֹ הרכרוּכי, פעילותו המהוססת, הולמים יותר מראה זה? שהרי צעיר תמיר, שחום־תלתלים, אמור לגלות יתר החלטיות ויתר תושיה.”

“הנך הורס כליל את הדמות שרקמתי לי,” קראה אורליה, “אי אפשי בהמלט השמֵן שלך! אל נא תציג לפנינו את הנסיך המדושן שלך! מוטב שתגיש לנו תחתיו מישהו שיִשבה את לבנו וירעיד את נימי נפשנו. בעינינו אין כוונתו של שקספיר חשובה מכפי שחשובה הנאתנו, והרינו משתוקקים למקסם לב שיהיה לפי רוחנו.”

פרק שביעי    🔗

ערב אחד נתגלעה מחלוקת בתוך החבורה מה עדיף – הרומן או הדרמה. סרלו גילה דעתו שכל הויכוח למותר הוא, ושיסודו באי־הבנה; אפשר שיהיו שניהם מעוּלים, ובלבד שתישמרנה בקפידה מסגרותיו של כל אחד בהתאם לטיבו.

“לי עצמי טרם נתברר הדבר לכל עומקו,” השיב וילהלם.

“וכי מי זה יתיַמר בכך?” אמר סרלו, “עם זאת ראוי שנשב על מדוכה זו.”

הרבה שקלו וטרו בענין. בסופו של דבר, ניתן לסכם את שיחתם, פחות או יותר, כדלקמן:

גם ברומן וגם בדרמה צופים אנו במזגו ובמעשיו של אדם. ההבדל בין שני הסוגים הספרותיים אינו נעוץ דוקא בכך, שבדרמה הנפשות מדברות בעדן, ואילו ברומן מסַפר עליהן המחבר, בדרך כלל. למרבה הצער, רבות מן הדרמות אינן אלא רומנים שעוּצבוּ בצורת דו־שיח, ואף אין זה מחוץ לגדר האפשר, כי תיכתב דרמה בצורת מכתבים, למשל.

הרומן חייב להציג לפנינו בעיקר היפעלויות והתרחשויות, ואילו הדרמה – טיפוסים ומעשים. על הרומן להתנהל לאיטו, והיפעלויותיה של הדמות המרכזית חייבות לרסן את חתירתו של המכלול לקראת התפענחותו. לעומת זאת חייבת הדרמה להיות שוטפת, והדמות המרכזית חייבת לחתור לקראת הסוף למרות הנסיבות המרסנות. גיבור הרומן חייב להיות סביל, ומכל מקום אסור שיהיה פעיל יתר על המידה; ואילו גיבור הדרמה נתבע לפעולות ומעשים. גרַנדיסון, קלַרִיסה, פַּמֶלה²², הכומר של וייקפילד²³, תום ג’ונס²⁴ עצמם, אף אם אינם דמויות סבילוֹת, דמויות מעכבוֹת הם, לכל הפחות, וכל ההתרחשויות מעוצבות במידה מסוימת על פי היפעלויותיהם. בדרמה אין הגיבור מעצב מאומה על פי עצמוּתוֹ, אלא הכל קם כנגדו, והריהו מפַנה ומסיר את המכשולים מדרכו, או שהוא מוכרע תחתיהם.

כן היו הכל מסכימים, כי ברומן יש מקום גם ליד המקרה, אלא שזו חייבת תמיד להיות מודרכת וּמוּנְחָה על ידי היפעלויותיהן של הנפשות הפועלות; לעומת זאת – הגורל, זה הסוחף את הבריות בעל כרחם, בכוח נסיבות חיצוניות שאינן תלויות זו בזו, לקראת שואה בלתי־צפויה, אין מקומו אלא בדרמה בלבד. בידו של המקרה ליצור סיטואציות מרַגשות, אך לעולם אין בידו ליצור סיטואציות טרגיות; ואילו הגורל חייב תמיד להיות אימתני, והוא נעשה טרגי במלוא מובן המלה כאשר הוא צורר יחד מעשיהם של אשמים וחפים, מעשים שכלל אינם תלויים זה בזה, בפקעת אומללה אחת.

בירורי דברים אלה שבו והעלו את הדיון ב"המלט" המופלא, ובסגולותיו המיוחדות של מחזה זה. לאמיתו של דבר, גם כאן אין הגיבור המופיע לפנינו אלא בעל היפעלויות בלבד; הרי אלו התרחשויות הפועלות עליו, שעל כן יש במחזה משהו מהתמשכותו של רומן. אך מכיון שהגורל הוא המתווה את התכנית, מכיון שהמחזה נובע מתוך מעשה אימתני, והגיבור נדחף תמיד קדימה לקראת מעשה אימתני, היצירה היא טרגית במלוא מובן המלה, ואינה עשויה להסתיים אלא במוֹצָא טרגי.

עתה עמדה להיערך חזרת הקריאה, וּוילהלם היה דרוך לקראתה כאל יום חג. לפני כן השווה את עותקי התפקידים, לבל תקרה כל תקלה מבחינה זו. כיון שכל השחקנים כבר הכירו את המחזה, לא נותר לו אלא לשכנע אותם לפני ההתחלה בחשיבותה של חזרת הקריאה. "כפי שכל מוסיקאי נתבע לדעת לנגן ישר מן התווים עד למידה מסוימת, כן חייב כל שחקן, ובעצם – כל אדם משכיל, להיות מאומן כדי כך שיהא תופס מיד, עם קריאה ראשונה מן הכתב, את יחודה של היצירה, בין אם היא דרמה, שיר או סיפור. שום שינון בעל־פה לא יועיל, אם לא חדר השחקן תחילה לעומק כוונתו של המחבר. מן האותיות בלבד לא יחכם איש.

סרלו הוסיף שהוא עשוי להתעלם מכל חזרה אחרת, לרבות החזרה הראשית, אם אך תיערך חזרת הקריאה כהלכה. “שהרי כרגיל,” אמר, “אין לך דבר משעשע יותר מדיבוריהם של שחקנים על שינון, כביכול הם ‘בונים חפשים’ המדברים על עמל כפים.”

החזרה עלתה יפה, וניתן לומר כי התהילה וההצלחה שנחלה הלהקה לאחר מכן, מקורן באותן שעות מעטות שנוּצלו כראוי.

“צדקת, ידידי,” אמר סרלו, לאחר שנשארו לבדם, “שהעתרת דברי רצינוּת אלה על לב עמיתינו; עם זאת חוששני שאך מעטים הסיכויים כי ימלאו אחר משאלותיך.”

“מדוע זה?” שאל וילהלם.

“למדתי לדעת,” אמר סרלו, "שכל כמה שקל הדבר להפעיל את דמיונם של הבריות, כל כמה שהם מוכנים להקשיב לסיפורי מעשיות, כן נדירים בהם גילויים של דמיון יוצר מסוג כלשהו. במיוחד בולט הדבר אצל שחקנים. כל שחקן שמח לקבל תפקיד יפה, מבריק, העשוי להוציא לו מוניטין; בדרך כלל די לו שהוא לובש את דמות הגיבור ומפיק רצון מעצמו, וכלל לא ישים לבו אם גם האחרים מפיקים רצון ממנו. אך שחקנים ספורים מסוגלים לרדת לסוף דעתו של המחבר, להבחין איזה חלק מאישיותם הם חייבים להשקיע בתפקיד למען ימלאוהו בשלמות, לשכנע את עצמם כי הנה היו לאיש אחר עד כדי לגרוף עמם גם את הצופים, ובכוח האמת הפנימית הטבועה בדמיונם, להפוך את קרשי הבמה למקדש, ואת יריעות התפאורה ליער. כוחות נפש אדירים אלה, שרק בידם להעביר את הצופים אל עולם אחר, אמת בדויה זו, שרק בה אצורה היכולת להשיג את מלוא ההשליה – למי זה יש מושג על כך?

“אל נא נהא תובעים, איפוא, שאר רוח ורגש יתר על המידה! הדרך הבטוחה ביותר היא להסביר תחילה לידידינו בכל המתינות את פירוש המלים ולפקוח את עיניהם. כל המוכשר לכך יוכל עד מהרה לסגל לו מעצמו את הביטוי עשיר הרוח ועז הרגש; וכל שאינו מוכשר לכך, לפחות אל ייכשל בטעויות במשחקו ובדרך דיבורו. אין לך התימרות גרועה מזו של שחקן, או של כל אדם שהוא, הטוען לשאר־רוח, בעוד שאינו מבין כל צרכו את פירוש המלים.”

פרק שמיני    🔗

וילהלם הקדים לבוא אל החזרה הראשונה בתיאטרון, ומצא עצמו יחידי על הבמה. מראה האולם הסעיר את לבו ועורר בו זכרונות מופלאים. תפאורת היער והכפר ניצבה שם ממש כמו על הבמה שבעיר מולדתו; גם אז, אותו בוקר שבו גילתה לו מריאנה את אהבתה והועידה לו את ליל האושר הראשון, היה הדבר בשעת חזרה. בקתות האיכרים שבכאן דומות היו זו לזו כמו שם; שמש בוקר של ממש שלחה קרניה בעד תריס פתוח למחצה והאירה חלק מספסל רעוע שהיה מוצב ליד הדלת, אלא שהפעם, למרבה הצער, היה הספסל ריק. הוא ישב על הספסל ושקע בהרהורים על ההקבלה המוזרה בין הנסיבות אז ועתה; מדמה היה בנפשו אולי ישוב ויראה אותה כמעט קט במקום זה עצמו. מה צר! לא היה כאן מתפאורה של מערכון־סיום, שהוצג בימים ההם לעתים קרובות ביותר על הבמה הגרמנית.

מהרהוריו אלה לא נטרד אלא עם בואם של יתר השחקנים. יחד עמם נכנסו שני חובבי תיאטרון, חובבי קלעים ואחורי־קלעים כאחד, שלחצו את ידי וילהלם ברוב התלהבות. האחד היה מקורב בדרך כלשהי לגברת מלינה, ואילו משנהו היה סתם מעריץ נלהב של אמנות המשחק, ושניהם ידידים שכל להקה טובה עשויה להתברך בהם. הם גילו מבינוּת ומסירוּת בעניני התיאטרון, וקשה היה להכריע מה רב ממה; רבה היתה מסירותם מכדי שלא תקלקל את שורת מבינוּתם, ועם זאת הספיקה להם מבינוּתם שיהיו מוקירים את הטוב ודוחים את הרע. מעוצם חיבתם מוכנים היו לסלוח לבינוני, ואילו התפעלותם מן הטוב, בין לפני המעשה ובין לאחריו, היתה עוברת כל מידה. כל הישג מיכני היסב להם שמחה, כל הישג רוחני הקסים את לבם, וכה עזה היתה התפעמותם, שאפילו חזרה מקוטעת היתה מלהיבה את דמיונם. המגרעות נראו להם תדיר כנסוגות ונעלמות אי־שם במרחקים, ואילו הטוב – כמשהו קרוב וממשי.

בקיצור, הם היו חובבים מהסוג שכל אמן מבקש לו בתחומו שלו. יותר מכל אהבו לשוטט מן הקלעים אל האולם ובחזרה, לבלות בחדרי המלתחה, לשקוד על שיפור הופעתם של השחקנים לגבי אורח עמידתם או לבושם, קריאתם או דקלומם, ולהחליף עמם דברים על רושם ההצגה. טורחים היו לשמור על ערנותו של כל שחקן, פעלתנותו ודיקנותו, לעזור לו ולגרום לו קורת רוח, וּלזַמֵן ללהקה הנאות שאינן כרוכות בבזבוז יתר. שניהם קנו להם את הזכות הבלעדית להיות נוכחים בחזרות ובהצגות. לגבי אופן ההצגה של המלט לא היו תמימי דעים עם וילהלם בכל; פה ושם ויתר להם, אך על פי רוב עמד על דעתו; בסך הכל הועילו שיחות אלה לא מעט לפיתוח טעמו. הוא הגיד לשני הידידים מה רבה הוקרתו כלפיהם, ואילו הם הפליגו בנבואותיהם כי מאמציהם המשותפים עתידים לפתוח לא פחות מתקופה חדשה בתולדות התיאטרון הגרמני.

נוכחותם של שנים אלה בחזרות הביאה תועלת מרובה. במיוחד הצליחו לשכנע את השחקנים שלנו, כי כבר בשעת החזרה חייבים הם ללַווֹת את דבריהם באותן עמידות גוף ומחוות שיש בכוונתם לנקוט בשעת ההצגה, למען יתמזג הכל למקשה אחת שתהא מתבצעת כאילו מאליה מתוך הרגל. במיוחד בהצגת טרגדיה אסור לשחקן להחווֹת בידיו מחווֹת שגרה כלשהן, אפילו בשעת החזרה. חרדה תקפה אותם למראה שחקן טרגי, המריח טבק בשעת החזרה, גזירה שמא יהא מחפש אחר הקמצוץ גם בשעת ההצגה כשיגיע לאותו קטע. לדידם, אל לשחקן הנועל נעלים לפי תפקידו, לנעול מגפים בשעת החזרה; ואילו יותר מכל היה פוגע בלבם מראה שחקניות, שכפות ידיהן תקועות להן בתוך קפלי שמלתן.

הטפותיהם של השנים הועילו גם מבחינה אחרת: כל הגברים התחילו לאמן עצמם בתרגילי צבא. “כיון שתפקידים צבאיים מצויים לרוב במחוזותינו,” אמרו, “יש לדאוג לכך במיוחד, שהרי אין לך מראה עגום ממראיהם של שחקנים, המשתרכים על הבמה במדי סרנים ורבי סרנים, בלא שיהא ניכר בהם שמץ של אילוף.”

וילהלם ולארטס היו הראשונים שקיבלו עליהם עול תורה אצל קצין זוטר, וזאת בנוסף לאימוני הסיוף שהמשיכו בהם במרץ רב.

יגיעה רבה השקיעו, איפוא, שני החובבים בטיפוחה של הלהקה, שהתלכדותה עלתה כה יפה. דואגים היו השנים לטובתו של אותו קהל עצמו שהיה מלגלג עליהם לעת מצוא, ולא ידעו הבריות מה רבה התודה שהם חייבים להם, במיוחד על שלא פסקו לשנן לשחקנים כי קודם כל עליהם לדבר תמיד בקול רם וברור. תחילה לא שיערו כלל כי ייתקלו בתחום זה במידה כה רבה של אי־רצון וסירוב. רוב השחקנים ביקשו שיהיו דבריהם נשמעים כאמירתם, ואך מעטים השתדלו להרים את קולם למען יישמעו כראוי. היו שהטילו את האשמה על המבנה, ואילו אחרים טענו שאין אדם יכול לצעוק כאשר עליו לדבר בטבעיות, ברוֹך ואף בחשאי.

חובבי התיאטרון שלנו, שלא היה קץ לסבלנותם, עשו כל שבידם כדי לעקור טעות זו מלבם ולשכך את עקשנותם. הם לא חסכו דברי הסבר ואמרי חונף, עד שהשיגו לבסוף את מבוקשם, בעיקר מתוך הסתייעות בדוגמה הטובה שהראה להם וילהלם. הלה ביקש מהם כי בשעת החזרות יֵשבו בפינות המרוחקות ביותר שבאולם, וכל אימת שלא יקלטו את דבריו במלואם, יקישו על גבי הספסל במפתח שבידם. היגויו היה טוב, דיבורו מתון, הרמת קולו הדרגתית, ואף במקומות המרַגשים ביותר לא עבר לצעקנות. מחזרה לחזרה פחות נקישות המפתחות; מעט מעט ניאותו גם האחרים לתרגיל זה, ואפשר היה לקווֹת כי אכן ייקלטו דברי המחזה יפה בכל פינות הבית.

נמצאנו למדים מכל זה מה רבה נכונותם של אנשים לשקוד על מטרתם, אם אך יינתן להם לעשות זאת איש איש על פי דרכו, מה רבים המאמצים שיש להשקיע אף בהסברתם של דברים הנראים מובנים מאליהם, ומה קשה להביא אף את המעונינים להגיע להישג כלשהו, לידי הכרת התנאים הראשוניים הדרושים לכך.

פרק תשיעי    🔗

עתה הוּחל בהתקנת התפאוּרות, התלבושות וכל היתר. לגבי תמונות וקטעים מסוימים היו לוילהלם גחמות משלו, וסרלו נעתר לו, אם משום שהתחשב בתנאי החוזה, אם משום שהשתכנע, ואם משום שקיווה כי בהיענוּתוֹ זו כיום יקנה את לבו של וילהלם, למען יוכל ביתר שאת להַטוֹתוֹ בעתיד לכוונותיו שלו.

כך, למשל, אמורים היו המלך והמלכה, עם הופעתם במעמד הראשון, להיות ישובים על כסאות מלכותם, אנשי החצר משני עבריהם, והמלט כאחד מהם, בלא להתבלט כלל. “המלט,” אמר וילהלם, “חייב לנהוג צניעות; לבושו השחור מייחד אותו די והותר. עדיף שיהא מצניע עצמו משיעמיד עצמו לראוָה. רק בסוף המעמד, כאשר המלך פונה אליו כאל בנוֹ, יהא עליו להיבדל מן הפמליה, וההצגה תימשך כסדרה.”

קושי ניכר גרמו כמו כן שני הדיוקנאות, שהמלט מדבר בהם בהתרגשות כה רבה בדברי תוכחתו אל אמו. “על שני הדיוקנאות,” אמר וילהלם, “להיות מוצגים לעינַי בגודל טבעי, ולהיתלות על הקיר האחורי של החדר, ליד הדלת הראשית; המלך הזקן חייב להיות מצויר כשמלוא אזֵנוֹ עליו, ממש כדמות רוחו בהופעתה, ובאותו צד שממנו מופיעה הרוח. מבקש הייתי שבדיוקן תיראה היד הימנית מושטת כמצַווה, והדמות כולה פונה מעט הצדה, כצופה מעבר לכתפה, כדי שתהיה דומה כליל לרוח הרפאים, ברגע צאתה בעד הפתח. רושם רב יעשה הדבר, כאשר באותו רגע עצמו יהיה המלט צופה לעבר הרוח, והמלכה צופה לעבר הדיוקן. האב החורג, לעומת זאת, אפשר שיהיה מצויר בבגדי מלכותו, אלא שדמותו לא תהיה מרשימה באותה מידה.”

היו גם היו עוד פרטים מסוג זה, ואולי עוד תימצא לנו הזדמנות לדבר בהם.

“כלום מנוי וגמור עמך שהמלט חייב אמנם למות בסופו של המחזה?” שאל סרלו.

“כיצד יכול אני להשאירו בחיים,” אמר וילהלם, “כאשר המחזה כולו דוחף אותו אל המוות? והרי כבר הרבינו לדבר בנושא זה.”

“אך קהל הצופים רוצה לראותו חי.”

“הריני מוכן בחפץ לב להשביע את רצון הקהל בכל, אך דבר זה נבצר ממני. למראה כל אדם הגון ומועיל לחברה, הנוטה למות לאחר מחלה ממושכת, מתפללים אנו כי יוסיף לחיות עוד. המשפחה ממררת בבכי ונושאת כפיה בתחנונים אל הרופא, שאינו יכול לעזור לו עוד. אך כשם שאין הרופא יכול לעשות מאומה כנגד חוקי הטבע, כן אין אנו יכולים לשנות את חוקיה המקובלים של האמנות. תהא זו וַתרנות כוזבת כלפי המון העם, אם נעורר בהם רגשות שברצונם להרגיש, תחת רגשות שמחובתם להרגיש.”

“זכותו של הקהל המשלם במזומנים,” אמר סרלו, “לתבוע את הסחורה כרצוי לו.”

“במידה מסוימת. אך ציבור גדול ראוי שיכבדו אותו, שלא ינהגו בו כנהוג בילדים, כדי לשלוף את מעותיהם מכיסיהם. אם נגיש לו את המשוּבּח, נטפח בו מעט מעט את הטעם הטוב ואת הנהיה אל המשוּבח; או אז ישקיע את כספו בעונג כפול ומכופל, שכן אף לאחר שישקול בדעתו, ואף יבחן את דעתו במאזני התבונה, לא יוכל להטיל דופי בהוצאה שהוציא. יש להחמיא לציבור כמו לילד אהוב, כדי שייטיב את דרכו, וכדי להאיר את עיניו; אל נהיה בין אלה הנוהגים בו כבילד שעשועים מפונק, למען יישאר בטעותו כדי שיוכלו לנצלה.”

בלשון זו הוסיפו לשוחח על ענינים רבים ושונים. בעיקר התרכזו בשאלה: מה ניתן לשנות עוד בתוך המחזה, ומה חייב להישאר כנתינתו? לא נוסיף לעסוק בכך כאן; אפשר שבעתיד נביא את עיבודו המחודש של המלט בנוסחו המלא לפני אלה מקוראינו העשויים לגלות ענין בכך.

פרק עשירי    🔗

לבסוף נערכה החזרה הראשית; היא נתארכה הרבה למעלה מן הרגיל. סרלו וּוילהלם עדיין מצאו דברים רבים הטעונים טיפול, שכן למרות כל ההכנות המרובות נדחו סידורים הכרחיים ביותר עד לרגע האחרון.

כך, למשל, עדיין לא היו מוכנים הדיוקנאות של שני המלכים, והתמונה של המלט עם אמו, שהיתה אמורה לעשות רושם עז, עדיין היתה קלושה למדי, לפי שגם רוח המת וגם דיוקנו המצויר היו חסרים בה. סרלו אף התבדח בהזדמנות זו ואמר: “עשויים אנו להיקלע למצב ביש אם רוחו של המלך לא תופיע; המשמר יצטרך להניף יד ולהכות בחלל האויר, והלחשן שלנו יהיה אנוס לשאת את דבר הרוח מבין הקלעים.”

“אל נא נגרש את ידידנו האלמוני בשל חוסר אמונתנו בו,” השיב וילהלם, “בלא ספק יבוא במועד הנכון, ויפתיע אותנו ואת הצופים כאחד.”

“בודאי,” קרא סרלו, “עם זאת אהיה שמח בחלקי מחר בלילה כתום ההצגה. תובעת היא מאמצים הרבה יותר מכפי שסברתי תחילה.”

“אך מחר, עם סיום ההופעה,” הכריזה פילינה, “איש לא ישמח יותר ממני, הגם שאין תפקידי מכביד עלי ביותר. להקשיב כל הזמן ובלי הרף לדיבורים על אותו ענין, בלא לחולל שום תוצאה של ממש פרט להופעה אחת זו, שכמאות הופעות אחרות כמותה תישכח אף היא עד מהרה – חייכם שאין לי סבלנות לכך. למען השם, אל נא תרבו להתיגע כל כך! כל אימת שאורחים קמים מעם השולחן, ממילא פיהם מלא טענות על כל מאכל ומאכל שאכלו, ואילו לפי דבריהם בשובם לביתם, נבצר מבינתם כיצד אף היה בכוחם לעמוד בכל התלאה הזאת.”

“הרשיני נא, בת חמד,” השיב וילהלם, “להזדקק לעצם המשל שלך לצורך תכליתי שלי. אכן, העלי בדעתך כמה יגיעות צריכים להתיגע הטבע והאדם כדי לספק צרכיה של סעודה אחת. כמה שנים צריך האַיָל לגדוֹל ביער, והדג בים או בנהר, עד שיימצא בשרם ראוי לעלות על שולחננו, וכמה צריכה עקרת הבית לעמול עם טבחיותיה על מלאכת הבישול! ראי נא באיזה שויון נפש מעלע אדם לתוך גרונו בשעת קינוח סעודה את פרי עבודתם של הכורם שבמרחקים, של הימאי ושל היינן, כאילו לא ייתכן כלל אחרת. וכי משום שאין ההנאה נמשכת אלא כהרף עין, צריכים כל האנשים לחדול לעבוד, לייצר, להתקין, וצריך בעל הבית לחדור לִכנוֹס כל אותם מצרכים אחד לאחד ולשמור עליהם שיהיו מוכנים לשימוש? האמת היא ששום הנאה אינה כהרף עין בלבד, שכן הרושם שזו משאירה בנו קיים ועומד. כל דבר שהושקעו בו שקידה ומאמצים מעניק לצופה בו כוח טמיר, שלעולם אינך יכול לדעת עד היכן פעולתו מגעת.”

“לדידי, הכל אחת היא,” השיבה פילינה, “אלא שאף הפעם למֵדה אני, כי זו דרכם של גברים מאז ומעולם להיות סותרים את עצמם. עם כל השתדלותכם להיות נאמנים למחזאי הדגול, שלא לחַבֵּל ביצירתו, שומטים הנכם את הרעיון היפה ביותר הצפוּן במחזה.”

“היפה ביותר?” תמה וילהלם.

“ודאי היפה ביותר, שהרי אף המלט עצמו מתענג עליו.”

“ומהו?” שאל סרלו.

“אילו היה קפלט על ראשכם,” השיבה פילינה, “הייתי תולשת אותו מניה וביה, שכן נראה שיש צורך לחדור אל מוחכם.”

מתוך שביקשו הכל לנחש למה היא מתכוונת, פסקה השיחה. הכל קמו וכבר עמדו ללכת איש איש לדרכו, כיון שהשעה היתה מאוחרת, אך עודם עומדים ותוהים, פצחה פילינה פיה ושרה את הפזמון הבא בנעימה חיננית ונלבבת:

שִׁירַתְכֶן אַל תְּהֵא עוֹגֶמֶת

מוּל בְּדִידוּת לֵיל עַד דַּכָּא;

לֹא! הַלֵּיל, יְפוֹת הַחֶמֶד,

לַטַּנְדּוּ נוֹעָד דַּוְקָא.

כְּמוֹ לְאִישׁ יֵשׁ אֵשֵׁת חַיִל,

וְהִיא הַחֵצִי הַנָּעִים,

כֵּן חֲצִי חַיִּים הַלַּיִל,

הַנָּעִים בַּחֲצָאִים.

הֲתוּכְלוּ בַּיּוֹם לִשְׂמֹחַ?

הֵן הוּא כָּל שִׂמְחָה מֵפֵר.

לַבִּדּוּר הוּא טוֹב וְנוֹחַ,

לֹא יִצְלַח לִמְאוּם יוֹתֵר.

אַךְ בַּלַּיְלָה, עֵת שׁוֹלַחַת

הַמְנוֹרָה זִיוָהּ הַטּוֹב,

עֵת שְׂפַת אֲהָבִים קוֹלַחַת

דֹּם מִפֶּה אֶל פֶּה קָרוֹב;

עֵת גַּם נַעַר עַז, פָּרוּעַ,

שֶׁבַּיּוֹם הוּא אָץ נִלְהָב,

דַּי אִם מְעַט לְשַׁעְשׁוּעַ

לוֹ יֻתַּן וְחִישׁ יִשְׁלַו;

עֵת זָמִיר שִׁיר אַהַב יַעַר

אֶל לִבּוֹת נֶאֱהָבִים,

בּוֹ כּוֹשְׁלִים וּמֻכֵּי צַעַר

אַךְ קוֹלְטִים הֵד מַכְאוֹבִים –

אָז, בִּפְעֹם לִבְּכֶם בִּרְחִימוּ,

לֹא תַבְחִינוּ קוֹל פַּעֲמוֹן,

שֶׁבְּיוֹ"ד בֵּי"ת צְלִילִים שְׁקוּלִים הוּא

דְּמִי מַשְׁרֶה וּבִטָּחוֹן.

וּלְפִיכָךְ, שִׁקְלִי נָא רֶגַע –

יֵשׁ, בַּת חֵן, דְּבָרִים בְּגוֹ:

אֵין שׁוּם יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ פֶּגַע,

לַיְלָה מְזַמֵּן עָנְגּוֹ.

משסיימה את הפזמון החוותה קידה קלה, וסרלו מחא כפים לכבודה בהתלהבות. היא דילגה בעד הדלת ובקול צחוק אצה החוצה. קול שירתה ונקישות עקביה עלו מן המדרגות.

סרלו יצא אל החדר הצדדי, וּוילהלם איחל לילה טוב לאורליה שנשארה עומדת מולו, אלא שזו עיכבה אותו רגעים מספר באמרה:

“עד מה סולדת אני ממנה! בכל נפשי סולדת אני ממנה! עד לפרטי הליכותיה! אלה ריסיה השחומים לעומת שערותיה הבהירות, המרהיבים כל כך את לב אָחִי – מה מאוסים הם בעיני! וזו הצלקת שעל מצחה – יש בה משהו דוחה ושפל, אשר מדי ראותי אותה, מרתיע אותי מפניה עשרה צעדים אחורנית. לא מכבר סיפרה על כך כמעשה בדיחה, שבעודה ילדה הטיל אביה צלחת בראשה, ומאז אות זה שבמצחה. אכן, אות הושם במצחה למען ייזהרו הכל מפניה.”

וילהלם לא ענה מאומה, ואורליה המשיכה בחמת רוחה:

“כמעט שאיני יכולה להוציא מפי מלה של ידידות או אדיבות כלפיה, כה רבה שנאתי אליה; ואף על פי כן, כה מתרפקת היא. הלואי היינו נפטרים ממנה. אך אף אתה, ידידי, נוהג חיבה מסוימת כלפי יצור זה, והתנהגותך פוגעת עמוק בנפשי. נראה שתשומת לבך אליה גובלת בהוקרה ממש, אולם, חֵי שמים, אין היא ראויה לה!”

“תהי כאשר תהי, הריני אסיר תודה לה,” השיב וילהלם, “התנהגותה ראויה לגינוי, ואילו על אופיָה חייב אני ללמד סניגוריה.”

“אופיה!” קראה אורליה, “כלום סבור אתה כי יש ליצור שכזה אופי? הוי, גברים שכמותכם, מכירה אני את טיבכם זה! ראויים אתם לנשים אשר כאלה!”

“המבקשת את, ידידתי, להחשידני?” שאל וילהלם, “נכון אני למסור דין וחשבון על כל רגע ורגע שביליתי עמה.”

“אל נא, אל נא,” אמרה אורליה, “השעה מאוחרת, ולא נפתח עכשיו בריב. אין בכלל אלה מה שיש בפרט, ואין בפרט אלא מה שיש בכלל! לילה טוב, ידידי! לילה טוב, ציפור גן־עדן הדורה שלי!”

וילהלם שאל במה זכה לתואר כבוד זה.

“לא עכשיו,” השיבה אורליה, “לא עכשיו; יש אומרים שאין לציפורי גן־עדן רגלים, והרי הן מרפרפות בחלל האוויר וניזונות מן האֵיתֶר; אלא שמעשיה היא זו, אגדה פיוטית ותו לא. לילה טוב, ולואי שיערבו לך חלומותיך.”

היא פנתה לחדרה, ואף הוא, משנשאר לבדו, מיהר אל חדרו.

מרוגז כלשהו התהלך בחדרו אנה ואנה. דברי אורליה, בנימתם המתבדחת, אך הַתַּקיפה, עלבוּ בו; הוא חש בכל לבו כי חטוֹא חטאה כלפיו. אין הוא יכול להזעיף פניו כלפי פילינה ולהימנע מלנהוג בה חביבות; היא לא עשתה לו כל רעה. כל רגש של משיכה אליה היה עתה כה רחוק מנפשו, עד שיכול היה לעמוד למשפט לפני עצמו בלב טהור וברוח איתנה.

אך משנתכוון לפשוט את בגדיו, לגשת אל מטתו ולהפשיל את הפרגוד, ראה לפתע, למרבה תמהונו, זוג דרדסי אשה לפני המטה, האחד ניצב על עקבו, השני מוטל על צדו.

היו אלה דרדסיה של פילינה ללא ספק, שהרי הכירם יפה יפה; אף דומה שהבחין בקימוט קל שחל בפרגוד המטה, ושמא גם בתזוזה כלשהי. הוא ניצב מול המטה בלא להסב עין.

דחף חדש, שהוחזק בעיניו כרוגז, כלא את נשימתו. עד מהרה התאושש וקרא בתוקף:

“קומי, פילינה, מה פירוש הדבר? היכן בינתך, היכן התנהגותך הטובה? כלום רוצה את כי נהיה מחר לשיחה בפי כל יושבי הבית?”

מאומה לא זז ממקומו.

“איני מתלוצץ,” המשיך, “תעלולים אלה אינם לפי טעמי כלל.”

לא הגה! לא ניע!

בזעף ובהחלטיות ניגש לבסוף אל המטה והפריד בין חלקי הפרגוד. “קומי, או שאיאלץ להשאיר את חדרי לך הלילה.”

לתמהונו הרב היתה המטה ריקה, הכרים והשמיכות מסודרים במקומם. הוא הסתכל סביבו, בדק וחיפש בכל מקום, ולא מצא כל סימן לנוכחותה של החצופה. לא נראה מאומה, לא מאחורי המטה, לא מאחורי התנור, לא מאחורי הארונות; חיפושיו גברו והלכו; מסתכל זידוני מן הצד עשוי היה לחשוד בו שהוא מחפש מתוך תקוה למצוא.

עתה היתה השֵנה ממנו והלאה; הוא הניח את הדרדסים על שולחנו, והיה מתהלך אנה ואנה, בעודו משתהה לא אחת ליד השולחן; רוח ערטילאית חורשת רע, אילו התחקתה על מעשיו, עשויה היתה לספר לנו כי שעות לילה מרובות התעסק בקבקבוֹנים נלבבים אלה; הוא סקר אותם בעינים בוחנות, מִשמֵש בהם, שיחק בהם, ורק לפנות בוקר הטיל עצמו בבגדיו על מטתו, ודמיונות מופלאים ביותר אפפוהו בשעת הירדמו.

עדיין שרוי היה בשֵנה עמוקה כאשר נכנס סרלו לקרוא לו: “היכן אתה? העודך במטתך? לא ייתכן! אני זקוק לך בתיאטרון, כי עוד רבים הדברים שיש לעשותם.”

פרק אחד עשר    🔗

שעות הבוקר ושעות אחרי הצהרים חלפו ביעף. האולם כבר היה מלא מפה לפה, וּוילהלם מיהר להתלבש. לא עוד חש אותה נחת רוח כבשעה שניסה תחפושת זו לראשונה; עתה לא לבש אותה אלא כדי להכין עצמו להופעה. כשניגש אל הנשים בחדר שלפני הבמה, הוכיחו אותו הללו פה אחד על ששום דבר בלבושו אינו כתיקונו; ציצת הנוצות היפה שמוטה הצדה; האבזם אינו מתאים למקומו; שוב התחילו לפרום, לתפור, לאַחוֹת. המוסיקה התחילה, אך פילינה עדיין ביקשה לתקן משהו בצוארון הקפלים שלו, ואילו מעילו לא ישר בעיני אורליה. “הניחוני נא לנפשי, בנות,” קרא, “דוקא רשלנות זו היא ההולמת את המלט.” הנשים לא הניחו לו, והוסיפו להתעסק בלבושו. המוסיקה נסתיימה וההצגה התחילה. הוא בחן את עצמו בראי, השפיל את כובעו, שיהא מחפה יותר על פניו, וחידש את איפורו.

אותו רגע התפרץ מישהו פנימה וקרא: “הרוח! הרוח!”

לוילהלם לא הספיקה השעה כל אותו יום להרהר ב"שמא" העיקרי, אם תבוא רוח המת למועד, אם לאו. עת סר השמא והיה לבָרי, והכל היו דרוכים לקראת הופעתו של השחקן האורח המופלא. מנהל הבמה נכנס ושאל על הא ועל דא; לוילהלם לא היה עוד פנאי לשאול שאלות על אודות הרוח, שכן חייב היה למהר ולהופיע ליד כסא המלכות, מקום שכבר הבהיקו בהדרם המלך והמלכה, עם כל אנשי החצר סביבם. עוד הספיק לקלוט את מלותיו האחרונות של הורציו, שגילה מבוכה רבה בדברו על הופעת הרוח, ושדומה כי כמעט שכח את תפקידו.

מסך הבינים הוּרם, והוא ראה לפניו את האולם המלא. הורציו, לאחר שסיים את דבריו ויצא מעם פני המלך, נדחק וקרב אל המלט, ובהיראותו כמציג עצמו לפני הנסיך, אמר: “השֵד רתום למרכבתנו! על כולנו הטיל מורא.”

בינתים נראו רק שני גברים, אנשי מידות, עוטים מעילים וברדסים לבנים, שעמדו בין הקלעים. וילהלם, שסבור היה כי המונולוג הראשון שלו לא עלה יפה בידו, מחמת פיזור דעתו, למרות התשואות הרמות שליווּהו בצאתו, חזר באי־רצון אל ליל החורף הקודר והרֵה־העלילות שעל הבמה. אף על פי כן התאזר עוז וביטא את הקטע היאה כל כך למקומו, על הוללותם של עמי הצפון, בשויון נפש כדרוש. מתוך כך שכח, כמוהו כקהל הצופים, את הרוח האמורה לבוא, ונחרד בפועל ממש לשמע קריאתו של הורציו: “הַבֵּט, נָסִיךְ, הוּא בָּא!” בבת אחת נפנָה לאחוריו, והדמות האצילית הגדולה שהיתה צועדת צעדים מתונים וחרישיים, הסעירה את לבו כדי כך, שניצב רגע אחד כמאובן, ורק בחצי קול יכול היה ללחוש: “הָהּ, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן, שְׁלִיחֵי רַחָמִים, הוֹשִׁיעוּ!” הוא נעץ עיניו בדמות שלפניו, התנשם פעם ופעמיים, והשמיע את דברי פנייתו בצורה נבוכה, עצורה ומקוטעת כל כך, עד שהעצום בכשרונות לא יכול היה להיטיב לבטאם ממנו.

תרגומו שלו לקטע זה היה בעזרו. דבק היה במלות המקור, שנראו לו כמבטאות מאין כמוהן נפש מבוהלת, מופתעת, אחוזת מגור:

אִם רוּחַ שֶׁל בְּרָכָה, אוֹ שֵׁד אָרוּר אַתָּה,

אִם הֶבֶל פִּי מָרוֹם, אוֹ אֵשׁ תָּפְתֶּה עִמְּךָ,

אִם בָּאתָ לְהֵיטִיב, אוֹ לְהָרַע זָמַמְתָּ, ־

מַרְאֶיךָ כֹּה מוּפְלָא, עֲדֵי לִפְתֹּחַ פִּי

לָשִׂיחַ עִמָּדְךָ; אֶקְרָא אֵלֶיךָ: הַמְלֶט,

אָבִי, מַלְכִי, מוֹשְׁלָהּ שֶׁל דֶּנֶמַרְק, עֲנֵה!

ניכר היה שהדברים עשו רושם עצום על הקהל. רוח הרפאים רמזה, והנסיך יצא בעקבותיה לקול תשואות אדירות.

הבמה שינתה פניה, וכאשר שבו הרוח והמלט והופיעו בירכתיה, נעצרה הרוח לפתע ונפנתה לאחוריה; תוך כדי כך נמצא המלט שרוי בקרבה יתרה אליה. מתוך תשוקת סקרנות מיהר וילהלם להציץ לתוך האֲפֵר המוּרָד, אך לא ראה אלא עינים שקועות בחוריהן וחוטם חטוב ביניהן. חרדה מילאה את לבו בהיותו עומד וצופה ברוח. רק משבקעו הצלילים הראשונים מתוך הקסדה, משעלה קול מלבב, אף כי צרוד מעט, באמרו: “אֲנִי הוּא צֵל אָבִיךָ,” נסוג וילהלם, אחוז צמרמורת, צעדים אחדים אחורה, והצמרמורת תקפה את קהל הצופים. באזני הכל נשמע הקול כאילו מוּכּר הוא להם, ואילו וילהלם דימה למצוא בו דמיון לקול אביו. תחושות מוזרות עברוהו ועלו בזכרונו. סקרן היה לדעת מי הוא הידיד האלמוני, ועם זאת חרד היה שמא יעלוב בו, שמא אין זה הגון מצדו כשחקן, שמתקרב הוא אליו יתר על המידה, ובלבו קמה סערת רגשות מנוגדים. כל עוד האריכה הרוח בסיפורה, לא מצא מנוח לעצמו, ובהיראותו כה מהוסס ונבוך, כה קשוב ופזור נפש כאחד, עורר התפעלות בלב הצופים, לא פחות ממידת החרדה שעוררה בלבם דמות הרפאים. בדברי הרוח ניכרו רגשות עמוקים של זעם יותר משניכר בהם צער, אלא שהיה זה זעם רוחני במהותו, כבוש, מתמשך ובלתי־נדלה. היה זה חרונה של נפש גדולה, שנוּתקה מכל דבר ארצי, ועם זאת נידונה ליסורי אין קץ. לבסוף שקעה ונעלמה הרוח, ואף דבר זה נתרחש בצורה מיוחדת במינה: הינוּמה קלה, אפרפרה ושקופה, נראתה כעין אד מיתמר מעל לפתחת היציאה, אפפה לרגע את הרוח הנבלעת ושקעה יחד עמה.

עתה חזרו ובאו ידידיו של המלט והיו נשבעים בחרבם. ואילו החולד השָׂב לא חדל מהדריך את מנוחתם מתוך מעמקי האדמה, ומתחת כל מקום אשר דרכוּ רגליהם זועק היה: “הִשָׁבְעוּ!” והם, כאילו בערה הקרקע מתחת רגליהם, רצו ממקום למקום. אף שלהבת קטנה שהופיעה מן הקרקע בכל מקום אשר עמדו בו, הגבירה את הרושם וטבעה בנפש הצופים חותם בל יימחה.

מכאן ואילך נמשך המחזה כסדרו; כל תקלה לא קרתה והכל אתי שפיר; הקהל הפגין את שביעות רצונו, וחשקם ועוז רוחם של השחקנים גברו והלכו מתמונה לתמונה.

פרק שנים עשר    🔗

המסך ירד ותשואות סוערות בקעו מכל הפינות והעברים. ארבע הגופות המלכותיות קמו בקפיצה על רגליהן והתחבקו מרוב שמחה. גם פולוניוס ואופליה עלו מקבריהם, ועדיין הספיקו לשמוע מתוך הנאה מרובה את מחיאות הכפים העזות שקידמו את פניו של הורציו, כאשר יצא לפני המסך להודיע על ההצגה הבאה. הקהל לא אבה לשמוע מפיו כל הודעה על מחזה אחר, אלא תבע בכל תוקף לשוב ולהציג את המחזה הנוכחי.

“הרי שניצחנו,” קרא סרלו, “ועתה בל נשמע עוד הערב שום מלה של רצינוּת. הרושם הראשון הוא הקובע. בעת הופעת הבכורה, אל נטיל דופי בשום שחקן, לא בשל עודף זהירות ולא בשל עודף עקשנות.”

הקופאי בא והגיש לסרלו קופה כבדה וגדושה. “התחלה יפה היא זו,” אמר, “ודבר זה כשלעצמו מבטיח הרבה. היכן, איפוא, ארוחת הערב המובטחת? ראויים אנו שיטעימוּנוּ מטעמים הלילה.”

הסכימו ביניהם שלא יפשטו את תלבושות המשחק שלהם, ושיחוֹגו את המאורע בינם לבין עצמם בעוד לבושם זה עליהם. וילהלם נטל עליו את סידור האולם, וגברת מלינה – את התקנת הסעודה.

חדר גדול, ששימש כרגיל לציור תפאורות, פוּנה ונוּקה למשעי. תקשיטי הבמה שהוצבו סביב סביב שיוו לחדר דמות של גן וסטיו כאחד. משנכנסו חברי הלהקה, הסתנוורו משלל האורות, שהפיצו זיום מבעד לאדי ניחוח שופעים מעל לשולחן המעוטר והערוך מכל טוב. הכל שיבחו את ההכנות בקריאות התפעלות, ואיש איש תפס את מקומו ברוממות רוח; כביכול משפחה מלכותית לפנינו המתכנסת בממלכת הרפאים. וילהלם ישב בין אורליה ובין גברת מלינה; סרלו – בין פילינה ובין אלמירה. איש איש שבע רצון מעצמו ומשכניו.

שני חובבי התיאטרון, שהיו נוכחים אף הם, הוסיפו על שמחת הפגישה. כבר בהפסקות שבהצגה עלו פעמים אחדות על הבמה ולא מצאו די מלים בפיהם לביטוי רחשי ההוקרה שלהם ושל קהל הצופים כאחד. עתה נכנסו לפרטים, ואיש איש קיבל את מנת שבחיו בעין יפה.

בהתעוררות נפש מאין כמותה היו מפרטים הישג אחר הישג וקטע אחר קטע. הלחשן, שישב בצנעה בירכתי השולחן, זכה לשבח רב עבור פירוּס המחוספס שלו; דברי קילוסים הועתרו על אמנות הסיוף של המלט ולארטס; קינתה של אופליה היתה מרשימה ונעלה מעל לכל שיעור; על משחקו של פולוניוס אין צורך לדבר כלל; איש איש השתבח בשבחים של זולתו ומפי זולתו.

גם השחקן האלמוני הנעדר, ששיחק את הרוח, נטל את חלקו בשבחים ובהתפעלות. נאמר עליו ששיחק את תפקידו בהיגוי מעולה ובשאר רוח, ובעיקר התפלאו הכל על שנראה בקי היטב בכל אשר התחולל בתוך הלהקה. דומה היה לגמרי לדיוקן המצויר, כאילו ניצב לפני מציירו, וחובבי התיאטרון לא מצאו די שבחים בפיהם להופעתו המזעזעת באותו רגע שבו הגיח לא הרחק מן התמונה ועבר על פני דיוקנו שלו. מציאות ודמיון חברו כאן יחד באורח מופלא ביותר. כל הצופים היו משוכנעים כי אין המלכה רואה את רוח הרפאים. שבחים רבים נפלו גם בחלקה של גברת מלינה, על שבמעמד זה צפתה מעלה אל הדיוקן, בעוד המלט מורה כלפי מטה על רוח המת.

הכל ביקשו לדעת כיצד עלה בידי האלמוני, ששיחק את הרוח, להתגנב פנימה; מפי מנהל הבמה נודע שהדלת האחורית, המוסתרת בדרך כלל על ידי התפאורות, היתה גלויה באותו ערב בשל השימוש באולם הגוֹתי, ושני אנשי מידות, במעילים וברדסים לבנים, נכנסו בעדה; אי אפשר היה להבדיל ביניהם, ונראה שבאותה דרך עצמה נעלמו בסיום המערכה השלישית.

סרלו שיבח את השחקן האלמוני במיוחד על שלא פרץ בבכינות קרתנית, ועל שלבסוף אף הוסיף קטע משלו, ההולם גיבור כמותו בבקשו להלהיב את רוח בנו. וילהלם שמר קטע זה בזכרונו והבטיח לכלול אותו בכתב היד.

מגודל השמחה ששרתה על המסובים, לא חש איש בהיעדרם של הילדים והנבלאי, אלא שעד מהרה הפתיעו הללו את הכל בהופעה מלבבת משלהם. הם נכנסו יחד פנימה, מקושטים הדר כיד דמיונם; פליכס הכה במשולש ומיניון בטנבּוּרית, והנבלאי היה מנגן בנבלו הכבד, התלוי לו על כתפו. הם הקיפו את השולחן ושרו שירים משירים שונים. המסובים הגישו להם מן המאכלות ואף מזגו להם יין מתוק, ככל שאך ניאותו לשתות; כסבורים היו שחסד הם עושים בכך עם הילדים. אף מפיהם שלהם לא חסכו חברי הלהקה את היין המשובח מתוך מספר הסלים שקיבלו אותו ערב במתנה מיד חובבי התיאטרון. הילדים הוסיפו לדלג ולשיר, ובמיוחד היתה רבה עליצותה של מיניון, כאשר עוד לא היתה מעולם. היא הכתה בטנבורית ברוב חן ועוז, פעם בטפיפת אצבעות על הקלף אנה ואנה, ופעם בהקשות גב ידה ופרקי אצבעותיה. תוך כדי חילופי קצב היתה טופחת בקלף הטנבּוּרית, פעם בברכיה ופעם בראשה, ויש שהיתה מרעידה את המצילות לבדן. בצורה זו השכילה להפיק מכלי פשוט זה שפע צלילים להפליא. לאחר שהרעישו דיָם, מצאו להם מקום ישיבה באחת הכורסאות שנשארה ריקה ממש מול מושבו של וילהלם.

“הסתלקו מהכיסא!” קרא סרלו, “כורסה זו נועדה בשביל הרוח; אם יבוא, עלול הוא לפגוע בכם לרעה.”

“איני מתיראה מפניו,” קראה מיניון, “כאשר יבוא, נקום ונפַנה לו את מקומו. דודי הוא, ולא יעשה לי כל רע.” את דבריה אלה הבין רק מי שידע כי האיש אשר חשבה אותו לאביה כּוּנה בפיה בשם “בכור שטן.”

השחקנים נעצו עיניהם זה בזה; נתחזק בלבם החשד בסרלו כי היה בסוד אחד עם הרוח. הכל הוסיפו לפטפט ולשתות, ואך העלמות היו מעיפות כפעם בפעם מבטים חרדים לעבר הדלת.

הילדםי, שישבו בכורסה הגדולה ושראשיהם בצבצו מעל לשולחן כבובות תיאטרון מתוך תיבתן, התחילו לערוך הצגה משלהם בדרך זו. מיניון חיקתה את הקול החורקני, ושניהם היו מקישים לבסוף את ראשיהם זה בזה ובפאת השולחן, כאילו היו בובות עץ ממש. אך נסיונות השכנוע עלו בתוהו. מיניון קפצה ממקומה, והיתה מסובבת בדהירה את השולחן, כשהטנבורית בידה. בשערותיה המתנפנפות באויר, בראשה המוּשט אחורה ובגפיה השלוחים לכל עבר, דומה היתה לאחת המינַדוֹת, שציוריהן העתיקים מכים עד היום בתמהון את לבנו, למראה תנועותיהן הפראיות שכמעט לא תאוּמַנה.

הכשרון שהפגינו הילדים והשאון שהקימו, הניעו גם את האחרים להוסיף איש איש משהו משלו לשעשוע המסובים. העלמות שרו שירים אחדים בקנוֹן, לארטס חיקה בשריקה את שירת הזמיר, והפדגוג הגיש קונצרט בקול פיאניסימו על גבי מפוחית פֶּה. בחורים ובחורות שישבו זה ליד זה היו משתעים ביניהם, נוגעים וממשמשים כפעם בפעם זה בידי זה, והזוגות שבתוכם לא החמיצו הזדמנות לגלות גילויי חיבה רצופי הבטחות זה לזה. במיוחד בלטה לעין התנהגותה של גברת מלינה, שכלל לא ניסתה להסתיר את נטיית לבה כלפי וילהלם. השעה כבר היתה מאוחרת בלילה כאשר קמה אורליה, שהיתה כמעט היחידה שנשארה מיושבת בדעתה, והעירה למסובים כי עת ללכת לישון.

לסיום עוד הפיק סרלו מפיו פרץ צלילים, כעין זיקוקין־די־נור מתפוצצים. הוא הצליח לחקות קולות המראתם של רקיטות, זיקוקיות וגלגלי אש בצורה שלא תיאמן ממש. די היה לאדם שיעצום עיניו והיתה השלייתו שלמה. עד כה ועד כה קמו הכל ללכת, והגברים הושיטו זרועותיהם לנשים כדי ללַווֹתן לביתן. אחרונים יצאו וילהלם ואורליה. ברדתם במדרגות פגש בהם מנהל הבמה ואמר: “הנה הצעיף שהסתיר את רוח הרפאים בהיעלמה. הוא נותר תלוי בפתחת היציאה, וזה עתה מצאנו אותו.” – “מזכרת נפלאה!” אמר וילהלם ונטל את הצעיף עמו.

אותו רגע תפס מישהו בזרועו השמאלית, ומיד חש בכאב עז. מיניון, שהמתינה לו במקום בהיחבא, היא שאחזה בו ונשכה בזרועו. חיש קל עברה על פניו במורד המדרגות ונעלמה.

כשיצאו חברי הלהקה אל האויר הצח החוצה, חשו כמעט הכל כי הפליגו הלילה בשתיה יתר על המידה. בלא ברכת פרידה הלכו איש איש לדרכו.

אך הגיע וילהלם אל חדרו, פשט חיש את בגדיו, כיבה את האור ומיהר אל מטתו. ודאי שהשֵנה היתה כובשת אותו מיד, אלא שאיושה קלה, שנדמה כי באה מאחורי התנור שבחדרו, היסבה את תשומת לבו. אותו רגע ריחפה לפני עיני רוחו המלוהטת דמותו של המלך העוטה שריון; הוא ביקש לקום ולפנות בדברים אל הרוח, אך פתע מצא עצמו חבוק בין זרועות רכות, פיו חתום בנשיקות עזות, וחזה של אש נצמד אל חזהו; לא היה בו כוח לדחות אותה מעל פניו.

פרק שלשה עשר    🔗

בקפיצת בהלה ניעור וילהלם משנתו למחרת בבוקר, ובלבו מועקה. הוא מצא את מטתו ריקה. ראשו היה כבד עליו, כי שנתו לא הספיקה עוד להפיג כליל את השיכרון מאמש, וזכר הביקור הלילי של האשה האלמונית הטריד את מנוחתו. חשדו הראשון נפל על פילינה, אלא שהגוף הנלבב שהיה חבוק בין זרועותיו הלילה לא היה דומה עליו כגופה. תוך גיפופי אהבה לוהטים נרדם ידידנו לצדה של האורחת המופלאה, שלא פצתה פיה, והנה, שוב לא הותירה כל עקבות אחריה. הוא קפץ ממטתו, ובלבשו את בגדיו מצא שדלת חדרו אינה נעולה. כרגיל היה נועלה בבריח, אלא שבשום אופן לא יכול היה להיזכר אם נעל אותה גם בליל אמש.

עוד מופלא מזה נראה לו הצעיף של הרוח שמצא על מטתו. הוא הביא אותו אמש עמו, ונראה שהוא עצמו שמט אותו כאן. היתה זו הינומה אפורה, שבשוליה נרקמה כתובת באותיות שחורות. הוא פרש את הצעיף וקרא מלים אלה: “בפעם הראשונה והאחרונה! ברח, עלם, ברח!” הוא ניצב אובד עשתונות.

אותו רגע נכנסה מיניון והביאה לו את ארוחת הבוקר. מראה הנערה הפליא את וילהלם, ואף ניתן לומר כי הדהים אותו ממש. נראה כאילו גדלה בן־לילה; נימה של רוממות ואצילות היתה בעמידתה, ומעיניה הנעוצות בו נשקפה ארשת של רצינות, עד שלא יכול עוד לעמוד בפני מבטה. כרגיל היתה לוחצת את כף ידו ונושקת את לחיו או שפתותיו, את זרועו או שכמו, ואילו הפעם לא נגעה בו כלל, ולאחר שסידרה את חפציו יצאה בשתיקה מן החדר.

משהגיעה השעה שנקבעה לחזרת הקריאה נתאספו הכל, אך לבם לא היה עמם לאחר חגיגת ליל אמש. וילהלם אזר את כל כוחותיו לבל יפֵר כבר בהתחלה אותם עקרונות שאך זה הטיף להם בלהט כה רב. מיומנותו הרבה סייעה לו, שהרי בכל תחומי האמנות נדרשים לא אחת האימון וההרגל למלא את מקום החסר, אם בשל דלות הכשרון ואם בשל חליפוֹת הלכי הרוח.

דרך אגב, ניתן בהזדמנות זו לאַמֵת את המסקנה כי אין זה מן התבונה לפתוח שום שלב, האמור להתמשך זמן רב, בתרועת חג, על אחת כמה וכמה שלב שיש בו משום עיסוק של קבע או אורח של חיים. החג עדיף שייערך רק כאשר הכל הושלם בהצלחה. כל אותם טקסי פתיחה מבזבזים מסירות וכוחות נפש הדרושים לנו כל כך להמשך חתירתנו ומאמצינו. בין כל החגיגות מסוג זה, החתונה היא המכשלה הקשה ביותר; אין לך חג שהחשאי, הצניעות והיחולים הטמירים יפים לו, כנישואין.

אט אט נזדחלו וחלפו להן שעות היום, וּוילהלם דימה כי מימיו לא ידע יום משעמם כמו זה. שלא כדרכם בכל ערב להשתעות יחדו, היו עתה הכל מפהקים; הענין שמצאו בהמלט נדלה כליל, ולא היו להוטים כלל לשוב ולהציג את המחזה למחרת היום. וילהלם הראה להם את הצעיף שרוח הרפאים השאירה אחריה; מתוך כך הסיקו שהשחקן האלמוני לא ישוב להופיע. סרלו היה בטוח בכך לחלוטין; נראה שבא בסודה של דמות מופלאה זו, אלא שבמקרה זה לא היה כל הסבר לכתובת: “ברח, עלם, ברח!” כיצד עשוי היה סרלו לעשות יד אחת עם אדם המתכוון, כפי הנראה, להרחיק מלהקתו את בחיר השחקנים?

לא היה, איפוא, מנוס מלמסור את תפקיד הרוח למהומתן, ואת תפקיד המלך לפדגוג. שניהם הודיעו שתפקידים אלה כבר שגורים בפיהם, ואין להתפלא על כך, שהרי הודות לחזרות המרובות ולעיסוק המפורט במחזה זה, נעשו הכל בקיאים בו במידה כזו, שבנקל מסוגלים היו להחליף את תפקידיהם זה עם זה. אף על פי כן חזרו על קטעים שונים בחיפזון. כאשר נפרדו והלכו איש איש לדרכו, בשעה מאוחרת למדי, לחשה פילינה באזני וילהלם בשעת פרידה: “עלי ליטול את דרדסי בחזרה; הן לא תסגור את דלתך על בריח?” דברים אלה עוררו לא מעט מבוכה בלבו בשובו אל חדרו, שכן חיזקו את ההשערה כי פילינה היא שביקרה אותו בליל אמש. מסתבר שגם הקוראים יהיו נוטים לקבל הנחה זו, בעיקר משום שאין בידנו לספר מה היו נימוקיו של וילהלם כנגדה, נימוקים שעוררו בלבו חשד אחר, מופלא מאד. הוא התהלך בחדר ללא מנוחה אנה ואנה, ואת הדלת אמנם לא הבריח.

לפתע התפרצה מיניון לחדר, ובצעקה בפיה תפסה את וילהלם בזרועו: “מייסטר! אש בבית! הצילה!” וילהלם זינק בעד הפתח, ועשן סמיך פרץ וירד לקראתו מן הקומה העליונה. בחוץ כבר נשמעה אזעקת האש; דרך עב העשן במורד המדרגות בא בלא נשימה הנבלאי ונבלו בידו. אורליה פרצה מחדרה וזרקה את פליכס הקטן לזרועות וילהלם.

“הצל את הילד!” קראה, “ואנו נדאג לשאר.”

וילהלם, שלא העריך את גודל הסכנה, חשב תחילה לנסות לחדור למקור האש, אולי יעלה בידו לחנוק אותה באיבה. מסר את הילד בידי הזקן וציווה עליו למהר ולרדת במדרגות האבן הלולייניות, המוליכות דרך קמרון קטן אל הגן, ולהישאר עם הילדים בחוץ. מיניון נטלה עמה נר כדי להאיר את הדרך. וילהלם ביקש את אורליה שתציל אף את חפציה שלה בדרך זו. הוא עצמו חדר ועלה בעד העשן, אך לשוא סיכן את נפשו. נראה שהלהבה חדרה מן הבית הסמוך וכבר אחזה ברצפת העץ ובגרם מעלות קטן; גם האחרים, שחשו לעזרה, נפגעו כמוהו מן העשן והאש, אך הוא עודד את רוחם, צעק שיובאו מים, הפציר בהם לבל יירתעו מן האש אלא כמידת ההכרח, והבטיח להישאר עמם. אותו רגע זינקה מיניון למעלה וקראה: “מייסטר! הצל את פליכס שלך! הזקן מטורף הוא! הזקן הורג אותו!” בלא שהִיָה זינק וילהלם במורד המדרגות, ומיניון אחריו.

על המדרגות האחרונות שהוליכו אל קמרון הגן נעצר אחוז פלצוּת. צרורות גדולים של קש וזרדים, שנערמו במקום, בערו באש עזה; פליכס שכב על הרצפה וצעק; הזקן עמד בצד, ליד הקיר, בראש מורכן. “מה עשית, יצור אומלל?” קרא וילהלם. הזקן שתק, מיניון הרימה את פליכס, ובקושי סחבה את הילד אל הגן, שעה שוילהלם התאמץ לפרק את המדורה ולכבותה, אלא שבכך אך ליבה את האש עוד יותר. לבסוף ברח אף הוא אל הגן בעל כרחו, שערותיו וריסי עיניו חרוכים, והוא מושך אחריו בחוזק יד דרך הלהבות את הזקֵן חרוּך הזקָן.

מיד אץ וילהלם לחפש את הילדים בתוך הגן. הוא מצא אותם על מפתנו של ביתן קיץ מרוחק. מיניון עשתה כל שבידה כדי להרגיע את הפעוט. וילהלם לקח אותו על ברכיו, שאל אותו לשלומו, מישש בגופו, אך לא יכול היה להציל דבר של טעם מפיו או מפי מיניון.

בינתים תקפה האש המשתוללת בית אחר בית, והאירה את כל הסביבה. וילהלם בדק את הילד לאורה האדום של הבעירה ולא מצא שום פצע, שום סימן של דם ואף לא שום חבורה. הוא פשפש בכל איבריו, אך הילד לא חש כל כאב. יתרה מזו, מעט מעט הלך ונרגע, אף התחיל להתפעל ממחזה הבעירה ואפילו לגלות אותות שמחה למראה הקורות והמרישים הבוערים בזה אחר זה כמערך של תאורת פאר.

וילהלם לא נתן דעתו על בגדיו ושאר חפציו העלולים ללכת לאיבוד; בכל לבו חש מה יקרים לו שני יצורי אנוש אלה, אשר אך זה ניצלו מסכנה גדולה. הוא אימץ את הפעוט אל חזהו מתוך רגש חדש לחלוטין בשבילו; גם את מיניון ביקש לחבק בהתפעם בו לבו, אלא שזו שמטה עצמה מחיבוקו ואך אחזה בחזקה בידו.

“מייסטר,” אמרה (עד לערב זה לא קראה לו אפילו פעם אחת בשם זה, שכן תחילה היתה מכנה אותו “אדוני” ואחר כך “אבי”), “מייסטר! מִסַכנה גדולה נחלצנו: פליכס נתון היה בסכנת מוות.”

רק לאחר שאלות נשנות וחוזרות למד וילהלם לדעת שברגע הגיעם אל הקמרון חטף הנבלאי את הנר מידה והדליק בו את הקש.

אז הושיב עליו את פליכס, הניח את ידיו על ראשו של הילד אגב מחווֹת מוּזרוֹת, ושלף סכין מכיסו כמו יש בכוונתו להקריבו קרבן. מיד זינקה אליו בצעקות וחטפה את הסכין מידו; אחד מיושבי הבית, שעשה בהצלת חפצים שונים מן השריפה לגן, חש לעזרתה, אלא שמרוב בלבול, כפי הנראה, שב והלך לו, והשאיר את הזקן והילד לבדם.

שנים או שלשה בתים היו עומדים בלהבות. איש לא יכול עוד למלט נפשו אל הגן בשל הבעירה שבקמרון. וילהלם היה חרד לגורל ידידיו, ופחות מזה לגורל חפציו, אלא שלא ערב את לבו לעזוב את הילדים. הפורענות הלכה וגדלה לעיניו.

שעות מספר עברו עליו בחרדה זו. פליכס נרדם בחיקו; מיניון שכבה לצדו, כשהיא מחזיקה בידו. לבסוף עלה בידי הכבאים לבלום את התפשטות האש. הבנינים השרופים היו מתמוטטים והולכים, הבוקר עלה, הילדים התחילו לרעוד מקור, ואף הוא עצמו, בלבושו הקל לבשרו, נצטמרר בצינת הטל. הוא הוליך אותם אל אוּדי המפולת של הבנין השרוף וליד ערימת גחלים ורמץ מצאו להם פינה חמה ונוחה.

הבוקר המפציע אסף מעט מעט את כל הידידים והמכרים יחד. איש לא נפגע בגופו, ואף מן הרכוש לא אבד הרבה.

גם מזוודתו של וילהלם שבה ונמצאה. כשקרבה השעה העשירית האיץ סרלו בשחקנים לקיים חזרה של המלט, לפחות של אותן תמונות שבהן הוכנסו שחקנים חדשים. על חידוש ההצגה בערב עדיין ניהל ויכוחים עם השלטונות במקום. מוסדות הדת תבעו כי לאחר עונש כזה מטעם ההשגחה, יישארו בתי השעשועים סגורים, ואילו סרלו טען את ההיפך: גם כדי שיוכל להחזיר לעצמו מעט מן הקנין שאבד לו, וגם כדי לעודד את רוחם המדוכדכת של הנפגעים, עשויה הצגתו של מחזה מענין כמו זה להועיל הרבה. דעתו הכריעה את הכף, ואמנם היה האולם מלא. השחקנים שיחקו בכל להט נפשם וביתר חירות מאשר בפעם הראשונה. הצופים, שהיו נרגשים מהמאורעות המבעיתים של ליל הבעירה, ומשועממים מהשעות הארוכות של היום שהלך לטמיון, היו דרוכים עוד יותר מהרגיל לקראת מחזה המושך את הלב, ונכונים לקלוט רשמים החורגים מן המקובל. רוב הצופים היו חדשים, שבאו לחזות במחזה לאחר שיצאו לו מוניטין, ואלה לא יכלו להשוות הופעה זו עם ההופעה בערב הראשון. המהומתן שיחק את תפקיד הרוח בסגנון דומה לזה שנקט השחקן האלמוני, ואף הפדגוג למד יפה את דרכי קודמו בתפקיד; אפילו עליבותו היתה לו להועיל, שכן שיוותה יתר הצדקה לכינויו בפי המלט – “מלך בסחבות” – למרות מעיל הארגמן

וצוארון ההֶרמין.

אפשר שאיש לא הגיע מעולם אל כיסא המלכות בדרך יוצאת דופן כמוהו; ואף שכל השחקנים, ופילינה בפרט, התבדחו על חשבון גדולתו החדשה, ציין הוא עצמו שבכל זאת עובדה היא, שהרוזן, מומחה גדול לכל הדעות, ניבא לו גדולות אלו, ואף רבות מאלו, כבר ממבט ראשון. לעומת זאת יעצה לו פילינה לשמור על נמיכות רוח, והבטיחה לו כי בהזדמנות ראשונה תפדר את שרוולי מעילו, למען יזכור אותו לילה אומלל בטירה ויהא נושא את כתרו בענווה.

פרק ארבעה עשר    🔗

חברי הלהקה תרו ומצאו להם עד מהרה מעונות חדשים, אלא שעל ידי כך נפוצו ונתרחקו זה מזה. על וילהלם נתחבב ביתן הקיץ שבגן, שבו בילו את ליל הבעירה, אך מכיון שמעונה החדש של אורליה צר היה, נאלץ וילהלם להחזיק אצלו גם את פליכס, ומיניון לא רצתה להיפרד מן הילד.

למגורי הילדים ניתן חדר נחמד בקומה העליונה, ואילו וילהלם השתכן בחדר התחתון. הילדים נרדמו מיד, ואולם הוא לא מצא מנוחה לנפשו.

בקרבת הגן הנאה, שהוּאר זה עתה באורו של הירח המלא, נראו ההריסות המדכאות של הבעירה, שעדיין העלו פה ושם עשן; האויר היה נעים והלילה יפה לאין שיעור. שעה שיצאו מן התיאטרון דחפה אותו פילינה במרפקה ולחשה לו מלים מספר שלא נקלטו באזניו. מבוכה וצער נשתררו בלבו, והוא לא ידע את נפשו, למַה יצַפה ומה יעשה. זה ימים אחדים שפילינה לא שעתה אליו, ואך הערב שבה ונתנה לו אות כלשהו. לדאבון הלב לא היתה קיימת עוד אותה דלת, שנתבקש שלא להבריחה, ואף הדרדסונים עלו בעשן. כיצד תגיע פילינה אל הגן, אם אמנם נתכוונה לכך, לא ידע. מבקש היה שלא תבוא, ועם זאת השתוקק להחליף דברים עמה לבירור היחסים ביניהם.

אולם עוד רב מזה הכביד על לבבו גורל הנבלאי, שנעלם ולא נראה עוד. וילהלם חרד היא שמא נספה בבעירה, וגופתו עתידה להתגלות תחת עיי ההריסות. וילהלם הסתיר מעין כל את החשד שנתעורר בלבו, כי אולי הבעיר הזקן את הבעירה, שהרי הוא היה הראשון שהופיע לקראתו מתוך העליה הבוערת והעשנה, ואף מעשה האימים בקמרון הגן אפשר שלא היה אלא המשכו של אותו בולמוס. עם זאת, נסתבר מתוך הבדיקה שערכה המשטרה מיד, כי הבעירה לא פרצה כלל בבית שבו התגוררו, אלא בבית השלישי מזה, ונראה שממנו נתפשטה האש ועברה חיש קל מתחת לגגות עד שנתגלתה.

עוד וילהלם יושב בגן ומהרהר בכל אלה, והנה שמע קול צעדים חרישיים של אדם מתקרב. שירה עצובה הגיעה אל אזניו, ולפיה הכיר את הנבלאי. וילהלם תפס בלי קושי את מלות השיר, המבקש לנחם את האומלל החש עצמו עומד על סף השגעון. מה צר שבזכרונו של וילהלם לא נחרת אלא הבית האחרון:

עַל פְּתָחִים דַּרְכִּי נִשְׂרֶכֶת,

דֹּם וּשְׁחוֹחַ אֶעֱמֹד,

יָד טוֹבָה תּוֹשִׁיט לִי לֶחֶם,

וַאֲנִי אוֹסִיף לִנְדֹּד.

אִישׁ אִישׁ בְּחֶלְקוֹ שָׂמֵחַ

כַּאֲשֶׁר יִרְאֵנִי כָּךְ,

יוֹרֶד דֶּמַע, יֵאָנֵחַ,

לֹא אֵדַע עַל מָה יִגְנַח.

תוך כדי שירתו הגיע הזקן לשער הגן, מקום שממנו הוליכה הדרך לסמטה אפלה. כיון שמצא את השער נעול, ביקש לטפס ולעבור מעל למשוכה, אלא שאותו רגע פנה אליו וילהלם בלשון רכה ועיכב בעדו. הזקן הפציר בו כי יפתח את השער לפניו, שכן רוצה הוא ואף חייב הוא לברוח מזה. וילהלם הסביר לו כי אף שזו רשותו המלאה לצאת את הגן, אַל לו לצאת את העיר, פן יחשיד עצמו בצורה חמורה. לשוא! הזקן עמד על דעתו. וילהלם לא ויתר. ובדרך של כפיה למחצה דחק אותו לבסוף אל ביתן הגן ונעל את הדלת מאחוריהם. השיחה שניהלו ביניהם היתה מוזרה ביותר, אך מוטב שנעבור עליה בשתיקה ולא נטריח על הקוראים בתעתועי רעיונות ערטילאיים וברגשי ביעותים.

פרק חמישה עשר    🔗

מן המבוכה הגדולה שוילהלם היה שרוי בה נוכח אותות השגעון המובהקים שנתגלו לו בזקן האומלל, חילץ אותו לארטס כבר בבוקר שלמחרת. הלה, שכהרגלו מאז ומתמיד שוטט בכל מקום, פגש באחד מבתי הקפה באיש אחד, שסבל לא מכבר מהתקפות קשות של דכאון. מכריו המליצו לפניו על אחד מאנשי הכמורה, שהקדיש עצמו במיוחד לטיפול באנשים שלקו ברוחם, ואמנם ריפא אותו הלה מדכאונו. אותו כומר עדיין שוהה בעיר, ובני משפחתו של החולה שהחלים חולקים לו כבוד רב.

מיהר וילהלם ותר אחר אותו אדם, ומשמצא אותו סיפר לו על הזקן האומלל והסכים עמו על התנאים. באמתלאות שונות שכנע את הנבלאי לעבור לזמן־מה אל ביתו של אותו כומר. הפרידה קשתה על וילהלם, כל כך התרגל לקרבתו ולצלילי נבלו המתפעמים, אלא שהתנחם מעט בתקוה כי יראה בקרוב בהחלמתו. במקום הנבל שנשרף, הוא קנה לו נבל חדש בצאתו לדרכו.

גם מלתחתה הקטנה של מיניון עלתה באש, ומשביקשו לקנות לה בגדים חדשים, הביעה אורליה את דעתה שסוף סוף הגיעה העת שתלבש בגדי נערה.

“לא ולא! בשום אופן!” קראה מיניון ועמדה בכל תוקף על כך שאורח לבושה יישאר כפי שהוא, עד שנכנעו לרצונה.

הלהקה הוסיפה לקיים את הצגותיה בזו אחר זו, ולא נותר פנאי להרהורים מרובים.

וילהלם הִרבָּה להאזין לתגובותיהם של הצופים, אולם רק במקרים נדירים הגיעה לאזניו הערה מן המין שביקש לשמוע. על פי רוב הרגיזו הדברים את לבו או דכדכו את רוחו. מיד לאחר ההופעה הראשונה של המלט, למשל, סיפר איש צעיר אחד ברוב התלהבות מה נעם לו בילויו בתיאטרון אותו ערב. וילהלם היטה אזנו כאפרכסת, ומה שמע לבָשׁתּוֹ הָרַבָּה? אותו צעיר חבש במשך כל שעת ההצגה את כובעו לראשו, ולא הסיר אותו למרות רוגזם של כל היושבים מאחוריו; מעשה גבורה זה הוא שהיסב לו את עיקר ההנאה.

צופה אחר הכריז בבטחון גמור כי וילהלם שיחק יפה מאד בתפקידו של לארטס, ואילו אותו שחקן שנטל את תפקיד המלט לא השביע את רצונו ביותר. היה מקום לטעוּת כזו, שכן וילהלם ולארטס דומים היו זה לזה, אף אם דמיון כללי בלבד.

צופה שלישי הרבָּה לשַׁבֵּחַ את משחקו, במיוחד בתמונה עם האם, אלא שדוקא ברגע המכריע בצבץ, למרבה צערו, סרט לבן מתחת לחזייתו של הנסיך, והדבר השבית לא במעט את קסם ההשליה.

באותם ימים עצמם התחוללו בלהקה פנימה תמורות מתמורות שונות. פילינה לא גילתה עוד כלפי וילהלם כל אות של קרבה מאז אותו ערב שלאחר השריפה. כאילו במכוון שכרה לה דירה בריחוק מקום, נתידדה עם אלמירה, ולשביעות רצונה של אורליה אף לא הרבתה לבקר אצל סרלו. הלה לא חדל לחבב את פילינה, והיה מבקר אותה לעתים מזומנות, בעיקר מתוך תקוה למצוא אצלה את אלמירה. ערב אחד, בלכתו אליה, לקח עמו את וילהלם. והנה, מה השתוממו שניהם בהיכנסם, כאשר ראו את פילינה בחדר השני נתונה בזרועותיו של קצין צעיר, לבוש מדים אדומים ומכנסים לבנים, ואך פניו, שהיו פונות אחורה לא נראו. מיד יצאה פילינה אל הפרוזדור כדי לקדם את פני אורחיה, בסגרה את הדלת מאחוריה. “הנכם מפתיעים אותי בעיצומה של הרפתקה מופלאה!” קראה.

“איני רואה כל דבר מופלא בכך,” אמר סרלו, “אך הבה נראה נא את הידיד הצעיר, הנאה, הראוי לקנאה; בלאו הכי אילפת אותנו שלא נקנא.”

“הריני נאלצת להשלים עם זה שתוסיפו לחשוד בי עוד זמן־מה,” אמרה פילינה בנימה מתבדחת, “עם זאת יש בידי להבטיח לכם כי אין הלה ידיד, אלא ידידה טובה, המבקשת להישאר אצלי ימים מספר בעילום שם. בקרוב תכירו לדעת את מוצאותיה, ואולי אף תפגשו בחורה מענינת זו פנים אל פנים; אפשר שאזדקק אז למידה מרובה של עניווּת רוח וחשבון נפש, שכן חוששתני שלאחר היכרותכם החדשה תשכחו את ידידתכם הישנה.”

וילהלם עמד כמאובן, שכן כבר במבט ראשון הזכירו לו המדים האדומים את המעיל האהוב כל כך של מריאנה; היתה זו קומתה, היו אלה שערותיה הבהירות, אלא שהקצין דהאידנא נראה לו מעט גדול יותר.

“בשם האל,” קרא, “ספרי לנו עוד משהו על ידידתך, הניחי לנו רק לראות את הבחורה המחופשת. הן כבר שותפים אנו לסוד ממילא; אנחנו נבטיח, אנחנו נישבע לשמור סוד, רק הניחי לנו לראות את הבחורה!”

“הוי, בוער כאש הוא!” קראה פילינה, “אך התאזר נא באורך רוח, שכן היום כלום לא יֵצֵא מזה.”

“אם כן, גלי לנו לפחות מה שמה!” קרא וילהלם.

“סוד יפה ייקרא זה,” השיבה פילינה.

“לכל הפחות מה שמה הפרטי!”

“אם תנחש אותו, ניחא. הרשות בידך לנחש שלוש פעמים ולא עוד, שאם לא כן תוכל לעבור על כל אוצר השמות.”

“יהי כן,” אמר וילהלם, “אפשר ססיליה?”

“לאו דוקא!”

“הנרייטה?”

“לא מניה ולא מקצתיה. שים לב הפעם, פן תצטרך לדחות את השׂבעת סקרנותך למחר.”

וילהלם היסס, והיה רועד בכל גופו; הוא ביקש לפתוח את פיו, אך קולו בגד בו. “מריאנה?” גמגם לבסוף, “מריאנה!”

“הידד!” קראה פילינה, “ניחשת!” והסתובבה על עקבה כדרכה.

וילהלם נאלם דום, וסרלו, שלא חש כלל בהתרגשותו, הוסיף להפציר בפילינה שתפתח את הדלת.

מה נדהמו, איפוא, שניהם, כאשר לפתע קטע וילהלם את נימת הבדיחוּת שבדברי פילינה, השתטח לרגליה ובמלים נרגשות ונסערות התחנן לפניה בכל לשון של בקשה: “תניחי ואראה את הנערה,” קרא, “שלי היא, זו מריאנה שלי! זו היא, שכל ימי חיי הייתי עורג לה, שעדיין יקרה היא ללבבי יותר מכל הנשים שבעולם! לוּ תיכנסי אליה ותאמרי לה, לפחות, כי אני כאן, כי כאן האיש אשר שזר עמה את ראשית אהבתו ואת כל אושר נעוריו. מבקש הוא להצטדק על שעזב אותה באכזריות לבו, מבקש הוא את סליחתה, מבקש הוא לסלוח לה על כל אשר עוללה היתה לחטוא לו. הוא לא יבוא בשום תביעות כלפיה, לוּ אך יוכל פעם אחת לראותה, לוּ אך יוכל לראות כי חיה היא, כי שלום לה!”

פילינה נדה בראשה ואמרה: “ידידי, הנמך נא את קולך! אל נא נבוא לידי טעוּת; אם אמנם האשה ידידתך היא, הבה נכבד את רגשותיה, שהרי אינה משערת כלל שהיא עשויה לראותך כאן. נסיבות אחרות לגמרי הביאוה הנה, והן יודע אתה כי נוח לו לאדם לפגוש שד משחת על דרכו, מלפגוש מאהב לשעבר בשעה שלא ציפה לו. אני אשאל אותה, אני אכין אותה, ונשקול בדעתנו כיצד לנהוג. מחר אשלח לך פתק באיזו שעה עליך לבוא, או אם תהא רשאי לבוא כל עיקר; הקפד נא לשמוע בקולי, שכן נשבעת הנני שאיש לא יראה בעיניו יצור חמודות זה כנגד רצוני וכנגד רצונה. מוטב אחזיק את דלתותי נעולות, והרי לא תבוא אל ביתי בקרדומים ובכילפות.”

ידידנו הוסיף להתחנן לפניה, ואף סרלו הוסיף להפציר בה, אך לשוא! שני הידידים נאלצו לבסוף לוותר ולנטוש את חדרה ומעונה של פילינה.

לא יקשה לשער איזה ליל ביעותים עבר על וילהלם, ומה ארכו לו השעות ביום המחרת, בהמתינו לפתק של פילינה. לרוע מזלו היה עליו לשחק באותו ערב; מימיו לא נתיַסר ביסורים כאלה. לאחר סיום ההצגה מיהר אל פילינה, בלא לשאול כלל אם הוזמן לבוא. הוא מצא את דלתות מעונה נעולות, ודרי הבית אמרו לו, כי בבוקר השכם נסעה מזה העלמה בלויתו של קצין צעיר; אף שאמרה כי תשוב בעוד ימים מספר, אין לסמוך על כך, שכן שילמה את כל המגיע ממנה ונטלה את חפציה עמה.

וילהלם יצא מכליו לשמע ידיעה זו. הוא מיהר אל לארטס והציע לו כי ירדפו אחריה, ויעלה הדבר כמה שיעלה, עליו להיוודע אל נכון מי הוא זה הנלווה אליה. אך לארטס הניא את ידידו מלכת אחר רגשי לבבו ומהאמן בשוא. “נכון אני להתערב עמך,” אמר, “כי אין זה אלא פרידריך. יודע אני אל נכון כי הנער בן־טובים הוא; הוא מאוהב בפילינה עד שגעון, ונראה שעתה סחט מקרוביו די כסף לחיות עמה שוב תקופת־מה.”

הגם שהשערות אלה לא נסתברו בעיני וילהלם, די היה בהן לערער את בטחונו. לארטס הביא לפניו ראיות למכביר עד מה אין הסיפור שפילינה פרשה לפניהם מתקבל על הדעת, עד מה הולמים הקומה והשֵׂעָר את פרידריך, ומאידך, מה יקשה להם למצוא אותם לאחר שכבר עברו שתים עשרה שעות מעת שיצאו לדרך, ואחרון אחרון עיקר – הרי אין סרלו יכול לוותר אף על אחד משניהם בהצגה.

בסופו של דבר ניאות וילהלם רק לכך שלא הוא עצמו אלא מישהו אחר ירדוף אחריהם. עוד באותו לילה עלה בידי לארטס למצוא אדם מנוסה שיקבל עליו למלא תפקיד זה. היה זה אדם מהימן, ששימש מורה דרך ומארגן מסעות לאדונים רבים, ועתה פנוי היה מכל עיסוק. סכום כסף ניתן בידו, כל פרטי הענין נמסרו לו, והוטל עליו לגלות את מקום הנמלטים. לאחר שידביק אותם, נצטווה לא לגרוע עין מהם, ולהודיע מיד לוילהלם וללארטס על מקומם. לא עברה שעה והשליח עלה על סוסו לרדוף אחר הזוג המפוקפק; ודעתו של וילהלם נחה עליו מעט.

פרק ששה עשר    🔗

בהסתלקותה של פילינה לא היה משום הפתעה מרעישה, לא לגבי הלהקה ולא לגבי הקהל. בשום דבר לא נהגה רצינות; אמנם נתברכה בכשרונות משחק מעולים, אלא שלא היתה כל תועלת בהם, שכן הנשים שנאו אותה כולן כאחת, ואילו הגברים היו מעדיפים להשתעות עמה בארבע עינים, מאשר לראותה על הבמה. שאר חברי הלהקה היו חייבים אך להגביר את מאמציהם; במיוחד הצטיינה גברת מלינה בחריצותה ובשקידתה. כתמיד עשתה לה את עקרונותיו של וילהלם לחוק, כיוונה את עצמה על פי תורתו והוא היה לה למופת בכל. ואמנם חיש קנתה לה משהו בלתי־נתפס בהופעתה, שעשה אותה מענינת יותר. היא סיגלה לעצמה אופן משחק נכון, ושיוותה מעתה טבעיות מלאה לדרך דיבורה עם זולתה, ובמידה מסוימת אף לביטוי רגשותיה. כן ידעה להתאים עצמה להלכי רוחו של סרלו, וכדי להעלות את יתרונה בעיניו, עמלה ולמדה הרבה, עד שידעה אף לתת את קולה בשיר, ככל שהדבר דרוש לצרכי בילוי בחברותא.

נתקבלו כמה שחקנים נוספים, וצוות הלהקה נעשה מלא יותר. השפעתם של וילהלם וסרלו, איש איש בדרכו שלו – הראשון בחתירתו לעצב את רוחו וסגנונו של כלל המחזה, והשני בעיבודו הנכון של כל חק וחלק לחוד – סחפה את השחקנים בהתלהבות ראויה לשבח, ואף הקהל הלך שבי אחריהם.

“עלינו על דרך טובה,” אמר סרלו, "ואם נמשיך כך, ינהג במהרה גם הקהל נכונה. הנקל להוליך תוֹעָה את הבריות בהופעות מהממות שאינן הולמות את במת התיאטרון, אלא שאם נהיה מעלים לפניהם את הראוי והמעולה בצורה מושכת לב, ודאי ייתפסו אף לכך.

“יש בתיאטרון שלנו חסרון עיקרי, המונע גישה נכונה מצד השחקנים והצופים כאחד, שהוא מציג לפנינו ערב־רב של הצגות, עד כי איננו מגלים בהן שום אַמַת מידה לשפוט על פיה. לדעתי, אין רבותא בכך שהרחבנו את מסגרת התיאטרון שלנו עד היותו גיא חזיון ללא מצרים של כל המצוי בטבע; אפס, כיום אין שום מנהל במה או שחקן יכול להצטמצם עוד, אלא עד אם ישתפר, אולי, טעמו של העם מאליו ויַתווה לו את תחומו הנכון. קיומה של כל חברה טובה מותנה בתנאים מסוימים, ואף תיאטרון טוב בכלל זה. סגנונות ואופני דיבור מסוימים, ענינים ואורחות התנהגות שונים, יש להוציא מכלל חשבון. אין אדם מתרושש מכך שהוא מגביל את משק ביתו.”

בנושא זה יש שהיו תמימי דעים פחות או יותר, ויש שהיו חלוקים בדעותיהם. וילהלם ורב השחקנים צידדו בתיאטרון האנגלי, ואילו סרלו ומיעוט מן השחקנים צידדו בתיאטרון הצרפתי.

הכל הסכימו שבשעות הפנאי, המצויות לשחקן בשפע רב, למרבה הצער, יהיו סורקים בצוותא את המחזות הנודעים ביותר של שני התיאטרונים, כדי לבחור מתוכם את המיטב ואת הראוי לחיקוי. הם אף התחילו בכך למעשה, ובדקו מחזות צרפתיים אחדים. כל אימת שניגשו לקרוא בהם היתה אורליה מסתלקת מן המקום. תחילה סברו שחולה היא, אך וילהלם, ששם לבו לדבר, שאל אותה פעם אחת לסיבת היעדרה.

“בכל הקריאות האלה לא אשתתף,” אמרה, “כי איך אוכל להאזין ולשפוט, בעוד לבי קרוע לגזרים? שונאת אני את השפה הצרפתית מעומק לבי.”

“כיצד אפשר לשנוא שפה,” קרא וילהלם, “שאנו חייבים לה את מרבית השכלתנו, ושעוד נזדקק לה הרבה, בטרם יהיה בידנו לעצב את דמותנו שלנו?”

“לא מתוך דעה קדומה הגעתי לכך!” השיבה אורליה, “אך זכרונו הצורב של ידיד מפיר האמונים טבע חותם אומלל, שגזל ממני את ההנאה מלשון יפה ותרבותית זו. מה שונאת אני אותה כיום! כל עוד נמשכו קשרי הידידות בינינו היה כותב לי בשפה הגרמנית, ומה לבבית, כנה ועזה היתה גרמנית זו! אך משביקש לפטור עצמו ממני, התחיל לכתוב אלי צרפתית, כאשר נהג לפני כן כפעם בפעם מתוך שחוק בלבד. היטב חשתי מה משמעות הדבר. כל שהיה בּוֹשׁ לכתוב בשפת אמו, מסוגל היה לכתוב בצרפתית במצפון שקט. לצורך הסתיגויות, אמיתוֹת למחצה והפחוֹת כזבים – אין כמוה! שפה נכלולית היא זו! בשפתנו איני מוצאת, תודה לאל, מלא שתבטא את מלוא משמעותה של הנכלוליות, בדומה למלה הצרפתית ‘perfid’. הביטוי הדל ‘מפר אמונים’ בשפתנו אינו אלא כילד תמים לעומתה. ‘perfid’ הריהו הפרת אמונים לתיאבון, שיש בה גם יוהרה וגם שמחה לאיד. הה, מה מעוררת קנאה תרבותה של אומה, היודעת לשַווֹת נימים עדינות ורבגוניות כל כך למשמעותה של מלה אחת! אכן, מגיע לה, לשפה הצרפתית, הכתר של לשון עולמית, ומן הראוי שתהיה לנחלת הכל, למען יוכלו הכל לרמות זה את זה ולבגוד זה בזה די צרכם! מכתביו בשפה הצרפתית – עדיין אפשר היה שיתקבלו על הלב. מי אשר ביקש להאמין בכך, עשוי היה למצוא בהם חמימות, ואפילו סערת נפש; אלא שבדיקה מדוקדקת יותר לא גילתה בהם אלא מליצות נבובות, מליצות ארורות! כך השחית בי כל רגש הנאה מהשפה כולה, מהספרות הצרפתית, לרבות התבטאותן היפה והמענגת של נשמות אציליות בשפה זו. צמרמורת תוקפת אותי לשמע מלה צרפתית!”

שעות על שעות יכולה היתה להמשיך ולחשוף את דכאונה בדיבורים מסוג זה, ולקטוע או להעכיר כל שיחה מסוג אחר. בכעס עצור היה סרלו שם קץ למרי אמריהָ, אם במוקדם ואם במאוחר, אלא שכרגיל כבר לא היתה תקנה לשיחה באותו ערב.

מצער הדבר, אך חוק הוא בכל תחומי החיים, כי כל מערך אנושי, שהוא רב פנים ורב משתתפים, אינו עשוי להחזיק מעמד זמן רב בצורתו המושלמת. כמקרה להקת תיאטרון כן מקרה השלטונות במדינה, וכמקרהו של חוג ידידים כן מקרה חילות הצבא. כרגיל ניתן לציין את המועד שבו מגיע כל מערך שכזה לשיא שכלולו, תיאומו הפנימי, פעילותו והצלחתו; אך על פי רוב משתנה ההרכב האישי עד מהרה. חוליות חדשות מצטרפות, ושיווי המשקל שבין האנשים לנסיבות מתערער והולך; שוב אין הכל כפי שהיה, ואשר היה תחילה מלוּכּד כראוי, הנה עתה מתפרק ומתפורר. כזאת קרה גם ללהקתו של סרלו: תקופת־מה פעלה בצורה מושלמת יותר מכל להקה אחרת בגרמניה; מרבית השחקנים התאימו לתפקידיהם; מכולם נדרשה עבודה מרובה, והם מילאו אחריה בלב שלם. היחסים האישיים ביניהם לא חרגו מהגבול המתקבל על הדעת. כל עוד צעד איש איש את צעדיו הראשונים מתוך התלהבות והתמכרות, נראה עתידו האמנותי מובטח. אך עד מהרה נתגלה כי קצתם לא עשו את מלאכתם אלא מעשה מוכני, והרי שלא יכלו להגיע אל מעבר למה שניתן להשיג ללא הפעלת הרגש; ועד מהרה התעוררו גם כאן, כבכל מקום, אותם יצרים קטנונייים, המכַלים כל חלקה טובה ביחסי אנוש, ושמים לאַל כל אשר בני אדם נבונים וטובים עשויים לשאוף לקיים במשותף.

אף חסרונה של פילינה מורגש היה יותר מכפי שנדמה תחילה. רב היה כשרונה לשעשע את לב סרלו ולעורר את רוחם של האחרים, אם פחות ואם יותר; באורך רוח למופת נשאה את התפרצויותיה של אורליה, ויותר מכל להוטה היתה להחניף לוילהלם. כיון שכך, משמשת היתה כעין חוליה מקשרת ללהקה בכללותה, ועתה ניכרו היטב אותות היעדרה.

סרלו, אי אפשר היה לו בלא אהבהבים כלשהם. אלמירה, שגדלה ובגרה במהירות, וכמעט אפשר לומר שאף יפתה, עוררה מכבר את תשומת לבו. פיקחותה של פילינה הספיקה לה כדי שתבחין בנהיה זו ואף תעודדה. “בעוד מועד,” היתה אומרת, “עלינו לסגל עצמנו לעסקי סרסרות, שהרי לעת זקנה לא ייוותר בידנו כל דבר אחר לענות בו.” הקשרים בין סרלו לאלמירה נתהדקו במידה כזו, שמיד לאחר נסיעתה של פילינה הגיעו לאחדות לבבות מלאה. הצורך להסתיר את קשר האהבים מעיני האב, שלא היה עשוי להקל ראש בשום חריגה בענינים מסוג זה, עוד שיווה יתר קסם לפרשה בעיניהם. אחותה של אלמירה הוכנסה בסודם, ולא ייפלא, איפוא, שסרלו לא הקפיד עם שתי האחיות והִרבָּה להעלים עין ממעשיהן. אחת ממידותיהן המגונות ביותר היתה לקקנותן המופלגת, שהגיעה עד לדרגת זוללנות שאין הדעת סובלתה. מבחינה זו לא היו דומות כלל לפילינה, שהיתה ממעטת לאכול, כביכול ניזונה מן האויר, ומן הכוס המלאה יין שמפניה גומעת ברוב חן את הקצף בלבד, מידה שכמו הגבירה את קסמה רב יתר.

מתוך שביקש סרלו לשאת חן בעיני היפהפיות שלו, נאלץ לצרף את ארוחת הבוקר אל סעודת הצהרים, ובאמצעות ארוחת מנחה לספח אליה גם את ארוחת הערב. אותה עת נתרקמה בלבו של סרלו תכנית מסוימת שטרדה את מנוחתו. סבור היה כי הבחין בנטיה כלשהי של וילהלם כלפי אורליה, ומעונין היה מאד שנטיה זו תצמח ותגדל עד כי תעשה פרי. מקווה היה שיוכל להטיל את כל הנטל הארגוני של הנהלת התיאטרון על כתפיו, וכך להפכו לכלי שרת בידיו, כדרך שעשה עם גיסו הראשון. מעט מעט, כמבלי משים, כבר העביר אליו את מרבית העיסוקים, וכיון שאורליה ניהלה את הקופה, יכול היה סרלו לחיות את חייו כאשר עם לבו כבימים עברו. אף על פי כן, היה משהו שהציק לו ולאחותו במסתרים.

הקהל נוהג בדרך משלו כלפי אישי ציבור ידועי שם; מעט מעט הוא מתחיל לגלות שויון נפש כלפיהם, ולנטות חסד לבעלי כשרונות נחותים משלהם בהרבה, אלא שעיקר יתרונם בחידושם. מיד הראשונים תובע הקהל תביעות מופלגות, ואילו מיד האחרונים הכל מתקבל בעין יפה.

הזדמנויות למכביר העמידו את סרלו ואורליה על עובדה זו. השחקנים שמקרוב באו, ובמיוחד הצעירים ויפי התואר שבהם, כבשו את תשומת הלב וקצרו את תשואות הקהל, ואילו האח והאחות לא זכו עוד בדרך כלל בעת רדתם מן הבמה לליווי המלבב של מחיאות הכפים, חרף כל מאמציהם ועמלם. ודאי שהיו לכך סיבות נוספות. אורליה היתה דוחה את הצופים ביהירותה, ויחס הבוז שלה כלפי הקהל ידוע היה ברבים. סרלו, לעומתה, ידע אמנם לקנות את לבו של כל פרט, אלא שאמרותיו העוקצניות כלפי הכלל מצאו להן מהלכים והיו עוברות מפה לאוזן. חברי הלהקה החדשים, מאידך גיסא, היו קצתם זרים ובלתי ידועים, קצתם צעירים מושכי לב הזקוקים לעידוד, והם מצאו להם עד מהרה פטרונים, שפרשו חסותם עליהם.

כן נתגלעו במשך הזמן סכסוכים פנימיים, ורבו ההתנצחויות בין השחקנים. משאך נתברר שוילהלם נטל עליו את תפקיד ההנהלה, התחילו מרבית השחקנים לנהוג זלזול בדבריו, ושוב לא שעו לתביעותיו הרגילות להקפיד יותר על הסדר, במיוחד כאשר הטיף לדיקנות ולמשמעת בתחום הארגוני.

לא ארכו הימים, וכל מערכת היחסים, שבמשך תקופת־מה פעלה כמעט באורח מושלם, ירדה לשפל המדרגה, כפי שניתן למצוא רק בלהקות נודדות. למרבה הצער, נתגלגלו, איפוא, הדברים כך, שדוקא בימים שבהם הגיע וילהלם, בדרך רצופת עמל, שקידה ומאמצים, להכרת תביעות המקצוע ולמלוא עיצוב אישיותו ואורח פעולתו על פיהן, דוקא אז עטו עליו שעות קודרות, שבהן נראתה לו אמנות זו ראויה פחות מכל שאר האמנויות, להשקעת הזמן וכוחות הנפש שהיא דורשת. העבודה מייגעת והשכר מועט. מבכר היה כל מלאכה אחרת, שבה יכול אדם לזכות, לפחות כתום היום, בשעות של מנוחת הנפש, על פני מלאכה זו, שלא זו בלבד שהיא רצופת טרדות מרובות, אלא שבנוסף לכך אתה נתבע למיצוי כוחות הרוח והרגש כדי להגיע אל התכלית הרצויה. ואם לא די בכך, הריהו חייב גם להאזין לתלונותיה של אורליה על מעשי הבזבוז של אחיה, וגם להתעלם מרמיזותיו של סרלו, שניסו לכוון אותו בעקיפין לקראת נישואין עם אחותו. אגב כל אלה ניטל עליו להעלים מעין כל את היגון שהעיק על לבו לבלי נשוא, בשל השליח שנשלח בעקבות אותו קצין דו־פרצופי ולא חזר, ואף לא שיגר לידידנו כל ידיעה שהיא, אלא השאיר אותו בחרדתו שמא איבד את מריאנה שלו בשנית.

באותה עת עצמה חלו ימי אֵבֶל ציבורי, שחייבו את סגירת התיאטרון למשך שבועות אחדים. הוא ניצל תקופת בינים זו לשם ביקור אצל איש הכמורה, שאכסן את הנבלאי בביתו. משהגיע מצא את הסביבה נאה למראה, ובחצר הכומר נגלו לעיניו ראשונים הזקן ואחד הנערים שלמד אצלו נגינה בנבל. פני הזקן קרנו משמחה בראותו את וילהלם שוב לפניו. הוא קם והושיט את ידו לקראתו, ואמר: “עיניך הרואות כי עוד יש בי תועלת כלשהי לעולם; סלח לי על שאני ממשיך עכשיו בשיעור, שכן שעות ההוראה שלי קבועות הן.”

איש הכמורה בירך את וילהלם לשלום בידידות רבה, וסיפר לו כי מצבו של הזקן הולך וטוב, וכי רבה התקוה שבקרוב יחלים כליל.

מדרך הטבע נסבה שיחתם על דרכי ריפוין של מחלות רוח.

“לבד מן הבעיות הגופניות הכרוכות בהן,” אמר איש הכמורה, “המערמות על דרכנו מעצורים שאין להתגבר עליהן, והמחייבות אותי להיזקק לרופא נבון־דבר, ניתנות, לדעתי, מחלות הרוח לריפוי באמצעים פשוטים ביותר. בעצם, אין אלה אלא אותם אמצעים השומרים על האדם הבריא מפני טירוף הדעת. יש לעורר בחולים את פעילותם העצמית, יש להרגיל אותם לסדר חיים קבוע, יש לנטוע בלבם את ההכרה כי רב המשותף בין הווייתם וגורלם שלהם לבין הווייתם וגורלם של רבים זולתם, וכי ביסודו של דבר, אין אף הכשרון המופלג, האושר המרומם או האסון הכבד, אלא סטיות קלות מן הרגיל. בדרך זו ניתן למנוע את טירוף הדעת מלכתחילה, ובדיעבד – לסלקוֹ מעט מעט בחזרה. קבעתי לזקן סדר יום מלא שעה אחר שעה. הוא מלמד נערים אחדים נגינה בנבל, הוא מסייע בעבודת הגן, וכבר הוטב לו לא מעט. הוא מבקש לאכול מן הכרוב ששתל; הוא הבטיח לבני שיוריש לו את נבלו, ואף שוקד להקנות לו את ידיעת הנגינה כדי שיוכל לעשות בו שימוש. כאיש כמוּרה איני מרבה לשוחח עמו על ביעותיו המוזרים, אולם חייו של אדם פעלתן מלוּוים חוויות כה מרובות, עד שחיש מהרה ירגיש כי רק ביד המעשה לנסוך בטחון בלבו. אני נוקט אורך רוח כלפיו, אך לכשאשיג אצלו גם זאת שיגלח את זקנו ולא יעטה עוד את גלימתו, אראה בכך הצלחה רבה, שאין לך דבר המקרב את האדם אל השגעון יותר מן העובדה שהוא יוצא דופן, ואין לך דבר המחזק שפיות דעתו של אדם יותר מהיותו שותף לאורחם ורבעם של הבריות. מה רבים הם, לצערנו, הדברים המקובלים בחינוכנו ובסדרינו האזרחיים, העשויים להוליך אותנו ואת ילדינו לקראת יציאה מן הדעת.”

וילהלם בילה ימים אחדים בחברתו המאלפת של אדם זה. הוא שמע מפיו סיפורים מרתקים, ולא על אודות מטורפים בלבד, אלא אף על אודות אנשים המוחזקים כשפויים, או אפילו כחכמים, ועם זאת יש בהם זרויות הגובלות בשגעון.

הענין שבשיחה גבר עשרת מונים משנכנס הרופא, שהיה מרבה לבקר את ידידו הכומר, ואף היה מסייע בידו במעשי החסד שלו. הלה היה אדם קשיש, שעל אף בריאותו הלקויה הקדיש שנים רבות מחייו לתפקידים נאצלים. הוא היה חובב נלהב של החיים בחיק הטבע, ולא חש בנוח אלא באויר החפשי; עם זאת היה חברותי ופעלתן ביותר, וברבות השנים התרועע במיוחד עם כל אנשי הכמורה שבכפרים. מתאמץ היה לסייע לכל מי שעסק במעשה מועיל כלשהו, ואילו עם אלה שטרם קבעו לעצמם מה יעשו, היה הוא מדבר על לבם שימצאו להם מעשה חסד לעסוק בו. כיון שעמד בקשרים עם אנשי האצולה, עם פקידי הרשות ועם הדיינים, הספיק במשך עשרים שנה לעשות הרבה לטיפוחם של ענפי חקלאות רבים, בלא לעשות פומבי לדבר. היתה לו יד בכל העשוי לקדם את עיבוד השדות, לטפח את גידול בעלי החיים ולהביא לטובתו של האדם, והרי שסייע בצורה ממשית ביותר לפיתוח האיזור. “רק לפגע אחד בחייו של אדם אין תקנה,” אמר, “שיהא תוקע לו רעיון כלשהו במוחו, שאין לו כל קשר עם חיי המעשה, או שאפילו ירחיק אותם מהם. לאחרונה,” הוסיף וסיפר, "נתקלתי במקרה כזה בחיי זוג מכובד ועשיר, ועד כה לא הועלתי כלום בענינם; בעצם, אפשר שהדבר שייך יותר לתחומך, אישי הכומר, והריני סומך על האברך הנוכח בזה שינצור סוד ולא יגלגל את סיפורי הלאה.

"בביתו של אותו זוג ביקש מישהו להתבדח, ובשעה שהאדון נעדר מן הבית, הלביש את אחד הבחורים בחלוקו של האדון. אותו מישהו, שאין טעם מיוחד לשַבּחוֹ על כך, נתכוון, כפי הנראה, להוליך שולל את אשת האדון, ואף שהדבר סוּפר לי בתור מהתלה בלבד, חושש אני שהיתה מסותרת בה גם כוונה להדיח את הגבירה האצילית והנלבבת מדרך הישר. הבעל שב הביתה באופן בלתי צפוי, ומשנכנס לחדרו סבר שהוא רואה את בבואת עצמו. מראה זה נטע את האמונה בלבו כי קרוב יום מותו לבוא, והדכאון שתקף אותו לא הרפה ממנו עוד.

“עתה הפקיר עצמו בידי אנשים המטפחים בו אדיקות דתית, ובכוונתו להצטרף על עדת האחים ההרנהוטים²⁵, ואגב כך להדיר את קרוביו ממרבית נכסיו, שכן בנים משלהם אין להם; איני רואה כיצד אוכל למנוע בעדו מללכת לשם יחד עם אשתו.”

“עם אשתו?” פרצה קריאת בהלה מפיו של וילהלם, שנחרד כולו למשמע הסיפור.

“למרבה הצער,” השיב הרופא, שלא ראה בקריאתו של וילהלם אלא ביטוי סתם להשתתפותו בצרותיהם של בריות, “שרויה גבירה זו ביגון כבד עוד יותר ממנו, ואינה נרתעת, איפוא, כלל מן ההינזרות מחיי העולם הזה. שעה שנפרדה מאותו בחור, לא נזהרה דיה וגילתה לפניו ניצנים של רגש חם שנבט בלבה כלפיו; כיון שכך הרהיב הלה עוז ואימץ אותה בזרועותיו. אותו רגע חשה כאב עז, שכן משכית היהלומים שעל צוארה, המכילה את דיוקן בעלה, נלחצה בחזקה אל חזה. כאב זה חלף מעט מעט, ואף הכתם האדום, שהיה ניכר תחילה, נעלם ולא השאיר סימן. אשר לי, משוכנע הנני שאינה אשמה ביותר מזה מאומה, וכרופא אין ספק בלבי כי פגיעתה הרגעית של אותה לחיצה חלפה עד מהרה ולא גרמה כל רע; ואולם היא איתנה בדעתה כי התקשוּת מסוימת בבשרה נשארה מאז באותו מקום. כשאני מבקשה שתמשש את המקום במו ידיה ותיווכח במשוגתה, הריהי טוענת שרק באורח זמני אין ההתקשות מורגשת; ללא תקנה נתקעה במוחה המחשבה שאותה פגיעה עתידה להיות גידול ממאיר, וכי לא נותר לה עוד מאומה, אלא לקונן על חמדת עלומיה האובדים.”

“אומלל שכמוני!” קרא וילהלם בטפחו על מצחו, ומיד פרץ מן הבית אל השדה. מימיו לא חש עצמו מוּכּה פלצות כבשעה זו.

הרופא ואיש הכמורה היו נדהמים נוכח התפרצות מוזרה זו. משחזר אליהם וילהלם עם ערב, ופרש לפניהם באריכות את נסיבותיהן של אותן התרחשויות, בלא שחדל להאשים את עצמו בכל החומרה, נזקקו השנים לעמול לא מעט כדי לעודד את רוחו; הם נדו לו בכל לבם, במיוחד לאחר שתיאר לפניהם גם את יתר נסיבות חייו בצבעים קודרים ביותר, כפי שנצטיירו לו תחת נטל דכאונו אותה שעה.

למחרת היום ביקש וילהלם את הרופא שיילווה אליו בשובו העירה, ושיבקר אצל אורליה, אולי יוכל לעזור לה במחלתה, שהדאיגה את לבו מאד. הרופא נענה לבקשתו מיד.

ואמנם, משבאו אליה, מצאו כי מצבה חמור מכפי שסברו. קדחת של חום היתה תוקפת אותה חליפות, ויד הרופאים היתה קצרה כנגדה, כיון שאורליה השתדלה עוד להגביר את התקפות הקדחת מרצונה. האורח לא הוצג לפניה כרופא, ואף שוחח עמה ברוב לבביות ותבונה. השיחה נסבה על מצבה מבחינה גופנית ונפשית, והידיד החדש הרבָּה לספר סיפורים מנסיונו על אנשים, שלמרות היותם חולים בצורה דומה לשלה, זכו לאריכות ימים ולשיבה טובה; אלא שלדעתו, אין דבר מסוכן יותר במקרים כגון אלה מאשר השתקעותו המכוּונת של החולה בריגושים שהוא מושה מזכרונו. לעומת זאת חושב הוא, כי בסוג זה של תחלואים, שלא ניתן לרפאם כליל, אשרי החולים הנוטים לסגל לעצמם הלכי רוח דתיים. הוא ציין עובדה זו כבאורח סתמי לחלוטין, כאילו אך סיפר לתומו; עם זאת הבטיח לידידתו החדשה כי ימציא לידיה, כחומר קריאה מענין, כתב־יד שקיבל מידידה של אשה נעלה, שנפטרה לא מכבר. “יקר הוא לי עד אין קץ,” אמר, “והריני מפקיד בידיך את המקור עצמו. משלי אין בו אלא שמו בלבד: וידוייה של אצילת נפש.”

לפני שנסע השאיר הרופא בידי וילהלם את עצתו לגבי דרך הטיפול ותפריט המאכלים הדרושים לאורליה, שהוסיפה להתענות ביסוריה. הוא הבטיח לכתוב, וככל האפשר אף לשוב ולבקרה.

בינתים, בעת היעדרו של וילהלם, התחולל בלהקה שינוי שלא ציפה לו. בהיות וילהלם בהנהלת הענינים, היה נוקט מידה מסוימת של רוחב לב ורוחב יד בהוצאות, כשטובת הלהקה כולה לנגד עיניו. במיוחד היה דואג לספק כראוי את צרכי ההלבשה, התפאורות והתקשיטים, ואף היה נענה לרוב משאלותיהם של השחקנים, שבדרך זו היה קונה את לבם, משלא עלה בידו להשפיע עליהם בכוח מניעים נאצלים יותר. הצדקה נוספת לעצמו מצא בכך שאף סרלו לא התימר מעולם להקפיד על ההוצאות, אלא אוהב היה לשמוע מפי רבים את שבחי תפארת התיאטרון שלו. נוח היה לסרלו מצב דברים זה, כל עוד היה בידה של אורליה, שניהלה את כל החזקת הבית, להבטיח לו כי לאחר ניכוי כל ההוצאות, אין הם נתונים בחובות, וכי אף תוכל לספק לו את כל הסכומים הדרושים לכיסוי חובותיו הפרטיים שלו שעשה בינתים ברוחב ידו, אם לצרכי מתנות ליפהפיות שלו, ואם לשאר צרכים.

עיניו של מלינה, שהיה מופקד על המלתחה, עקבו בסתר אחר מהלך הענינים. בקור רוח ובערמומיות כדרכו, מצפה היה לשעת הכושר, וזו נתגלגלה לידיו בימים אלה, כאשר וילהלם נעדר מן המקום ומחלתה של אורליה גברה והלכה. כבדרך אגב העיר את אזנו של סרלו על כך שאפשר, לאמיתו של דבר, להגדיל את ההכנסות, להקטין את ההוצאות, וכך לחסוך משהו לעתיד, או, לפחות, לזַכּוֹת עצמם ביתר הנאות מן החיים. כיון שסרלו האזין ברצון, הרהיב מלינה עוז ופרש לפניו את תכניתו.

“איני רוצה לומר בכך,” המשיך, "שמישהו מן השחקנים מקבל כיום משכורת גדולה מדי; כולם אנשים ראויים להוקרה, והם עשויים להתקבל בברכה בכל מקום; אלא שלעומת ההכנסה שהם מכניסים לקופתנו, מקבלים הם יותר מדי. לפיכך, הצעתי היא שמוטב לנו לכונן אוֹפֵּירה, ובאשר להמשכן של ההצגות, הרי לפי שיקול דעתי, אתה מסוגל לקיים הצגה שלמה בכוחות עצמך בלבד. כלום אינך רואה במו עיניך כיצד מזלזלים עתה בערכך? אין עמיתיך עולים עליך במשחקם, אך די בכך שטובים הם, ושוב אין חולקים לך כבוד כיאה לגודל כשרונך.

“אם לעצתי תשמע, היֵה מופיע אתה לבדך, כפי שכבר עשית בעבר; מצא לך עוזרים בינוניים, ולדידי אפילו גרועים, בשכר מזערי; שעשע את הקהל מעשה מוכני, כיד כשרונך הטובה עליך; ואילו כל שאר האמצעים שבידך הַפנֵה אל האוֹפֵּירה. עד מהרה תיווכח כי בלא תוספת עמל והוצאות תגרום יתר הנאה לקהל, ובד בבד תשיג הכנסה גדולה בהרבה מן הנוכחית.”

אי אפשר היה שדברי חנופה אלה לא יעשו רושם על סרלו. הוא הודה בפני מלינה, שבהיותו חובב מוסיקה, אמנם משתוקק היה מכבר למשהו מעין זה; אלא שחושש הוא שמא דרך זו עוד תוסיף להשחית את טעמו של הקהל, ושמא יהא שעטנז זה של תיאטרון למחצה ואופירה למחצה מוליך בהכרח לאבדן שארית רחשי היקר שעדיין רוחש הקהל כלפי ביצוע יצירת אמנות מובהקת בשלמותה.

מלינה לגלג בלא עדינות יתרה על שאיפותיו אנינות הנפש של וילהלם בכגון זה, כאילו יש בידיו לעצב את טעם הקהל, ולא שיהא מעוצב על ידיו. מכל מקום היה סרלו תמים דעים עם מלינה כי בסופו של דבר, אין התכלית העיקרית אלא לצבור כסף ולהתעשר או ליהנות ממנעמי החיים. מעתה לא יכלו עוד להעלים זה מעיני זה כי מעדיפים היו להיפטר מאלה העומדים כמעצור על דרכם זו. מלינה הביע את צערו על בריאותה הרופפת של אורליה ועל סכנת המוות הנשקפת לה, בעודו מפלל בסתר לבו למותה. סרלו התראה כדואב על כך שוילהלם אינו זַמָר, והרי שאפשר היה להבין שאין נוכחותו הכרחית עוד בעיניו. מלינה הגיש רשימה ארוכה של חסכונות שניתן להנהיגם לפי דעתו, וסרלו כבר התחיל לראות בו את מחליפו של גיסו המנוח, העשוי לעלות עליו עשרת מונים. לשניהם היה ברור שעליהם לשמור על הידברותם זו בסוד, ומשום כך חשו עצמם קשורים זה אל זה עוד יותר. הם ניצלו כל הזדמנות להיוועץ בחשאי לגבי כל המתרחש. מגַנים היו מראש כל שאורליה וּוילהלם נטלו עליהם, והוסיפו לרקום את תכניתם החדשה לכל פרטיה.

עם כל היותם שומרים על השתיקה ונוצרים את לשונם לבל תבגוד בהם, לא עלה בידם לדקדק בהתנהגותם ככל הדרוש להעלמת כוונותיהם. מלינה היה חולק על וילהלם בדברים רבים שהיו תחת שליטתו של הלה. סרלו, שמימיו לא נהג אדיבות באחותו, נעשה קצר רוח כלפיה יותר ויותר, וזאת למרות שנוכח מחלתה, שגברה והלכה, ראויה היתה ליתר התחשבות וסלחנות כלפי מצבי רוחה הנסערים המשתנים חליפות.

באותם ימים ניגשו להצגת המחזה “אמיליה גאלוטי” מאת לֶסינג. התפקידים חולקו בהצלחה רבה, ובחוג הנפשות הצר של הטרגדיה, ניתנה אפשרות לכל השחקנים לגלות את מלוא הרבגוניות של משחקם. התפקיד של מרינֶלי הלם מאד את סרלו; גם התפקיד של אוֹדוֹאַרדו עוּצב היטב; גברת מלינה שיחקה את תפקיד האֵם בתבונה רבה; אלמירה הצטיינה בתפקידה של אמיליה; לארטס גילם את אַפיאַני ברוב הדר, וּוילהלם הקדיש חודשים אחדים ללימוד תפקידו של הנסיך. בהקשר לכך היה דן הרבה, גם בינו לבין עצמו וגם עם סרלו ואורליה, בשאלה: מה בין התנהגות נאצלת לבין התנהגות איש אצולה, ובאיזו מידה חייבת הראשונה להיכלל בשניה, בעוד אין השניה חייבת להיכלל בראשונה?

סרלו, שעיצב את הטיפוס של מרינלי, איש החצר, כמות שהוא ללא קריקטורה, השמיע כמה רעיונות טובים בנידון זה. “הליכותיו של איש אצולה קשות לחיקוי,” אמר, "כיון שביסודן מתבטאות הן על דרך השלילה, והן חייבות אימון ממושך קודם, שהרי אינך אמור לשלב גינוני כבוד בהתנהגותך, פן תהיה גולש קל מהרה לדמות של אישיות רשמית יהירה; עיקרו של דבר הוא שאינך צריך אלא למנוע עצמך מכל דבר שהוא בלתי מכובד, מכל דבר נקלֶה; לעולם אל תהיה שוכח את עצמך; תהא עינך פקוחה תמיד על עצמך ועל זולתך; אל תהיה סולח לעצמך שום דבר, ואילו לזולתך – לא יותר מדי ולא פחות מדי; לעולם אל תיראה מזועזע, ושום דבר אל יוציא אותך מגדרך; לעולם אל תהא בהול; דע להיות שולט על מעשיך בכל רגע, וכך תשמור על שיווי משקלך כלפי חוץ, יהי הסער בלבבך פנימה עז כאשר יהיה. אציל־אופי, אפשר שייכנע רגע קט לרגשותיו; לא כן איש האצולה. הריהו כאדם לבוש הדר: לעולם לא ישעין את גופו, והכל ייזהרו מגעת בו. תמיד ייַחד את עצמו מן האחרים, ועם זאת אל יהיה בּדוּל מהם. שכן, כבכל האמנויות כן גם באמנות זו, חייב אף הקשה ביותר להיעשות בקלות, בסופו של דבר. איש האצולה חייב, איפוא, על אף ייחודו, להיראות תמיד כקשור אל האחרים; אל לו להיות נוקשה, אלא יסתגל במהירות למסיבות; עליו תמיד להופיע כראש וראשון, אך לעולם לא כנדחק להתבלט.

“הרי שכדי להיראות אציל, הנך חייב להיות אציל ממש; לא ייפלא, איפוא, כי לנשים קל יותר לשַוות לעצמן דמות זו מאשר לגברים, וכי אנשי חצר ואנשי צבא מצליחים בכך יותר מכל.”

עתה התחיל וילהלם לפקפק ביכולתו לגלם נכונה את תפקידו, אלא שסרלו סייע בידו גם הפעם בהערותיו המדויקות והמפורטות, ובדרך זו הביאוֹ לידי כך שבשעת ההופעה נראה נסיך כהלכה, לפחות בעיני הקהל.

סרלו התחייב לפניו כי לא ימנע ממנו את הערותיו גם לאחר ההצגה, ככל שתהיינה לו, אלא שמחלוקת בלתי נעימה, שנפלה אותה שעה בין האח והאחות, מנעה כל שיחה מעין זו. אורליה שיחקה בתפקיד אוּרסינה כפי שוודאי לא ישוּחק עוד לעולם. היא הכירה יפה תפקיד זה מקודם, ובשעת החזרות נראתה שוַת נפש; אך בהופעה עצמה כמו פרץ יגונה האישי את כל הסכרים, והדמות שגילמה נתעלתה למדרגה כזו, ששום משורר אינו מסוגל לדַמוֹת לו כמותה, אף באש ההשראה הראשונה של שעת היצירה. סערת תשואות ללא קץ גמלה לה על מאמציה רווּיֵי היסורים, אלא שלאחר ההצגה נמצאה מעולפת למחצה באחת הכורסאות.

סרלו כבר גילה את מורת רוחו ממשחקה המוגזם, כפי שכינהו, ומחישוף פנימיות נפשה לפני קהל הצופים, שידעו פחות או יותר על המאורע הגורלי בחייה; הוא היה חורק בשיניו ורוקע ברגליו, כדרכו בשעה של זעם. “הניחו לה,” אמר, בראותו אותה בכסאה, מוקפת כל שאר השחקנים, “בקרוב עוד נראה אותה עולה על הבמה ערומה כולה; או אז תהיינה התשואות מלאות.”

“כפוי טובה!” קראה, “חסר לב! בקרוב ישאוני ערומה למקום שאליו אין קולן של תשואות מגיע עוד!” ומיד זינקה ממקומה ואצה אל הדלת. המשרתת טרם הגישה לה את מעילה, והכרכרה לא היתה מוכנה במקום. גשם ירד, ורוח עזה נשבה ברחובות העיר. לשוא דוּבּר על לבה לבל תלך ברגל, שכן מלוהטת היא מדי. בכוונה היתה פוסעת לאיטה. האויר הקר נעם לה והיא שאפה אותו בחמדנות. בהגיעה הביתה כבר היתה צרודה עד לבלי יכולת להוציא מלה מגרונה; תחילה לא שמה לב לשיתוק שאחז בעורפה ובגבה, אך עד מהרה תקפה אותה כעין עוית גם בלשונה, עד כי לא יכלה להגות שום מלה כתיקנה. היא הושכבה על מיטתה; תרופות ניתנו לה בזו אחר זו, אך משסר פגע אחד, מיד צץ אחר במקומו. חום גופה גבר ועלה, ומצבה החמיר והלך.

למחרת בבוקר זכתה בשעה שקטה. היא ביקשה לקרוא לוילהלם ומסרה איגרת בידו. “דף נייר זה,” אמרה, “מחכה כבר זמן רב לרגע זה. אני מרגישה שקץ חיי קרב ובא; אנא, הבטח לי שתמסור איגרת זו במו ידיך, ושבמלים מספר תהיה נוקם את נקמת יסורי מן הבוגד. אין הוא חסר רגש, ולוּ יָסֵב לוֹ מותי, לפחות, רגע אחד של מכאוב.”

וילהלם נטל את האיגרת, אף שהיה מעודדה ומבקש להוציא מלבה את מחשבותיה על מותה הקרוב. “אל נא,” השיבה, “אל נא תגזול ממני את תקוָתי; רבות ציפיתי לו, ובשמחה אקבל את פניו.”

אותו יום הגיע אליה כתב־היד שהרופא הבטיח לשלוח לה. היא ביקשה את וילהלם שיקרא אותו באזניה. לא נרחיב את הדיבור על השפעתו של כתב־היד עליה; הקורא ייטיב לשפוט על כך לאחר שיקראהו בעצמו בספר הבא. עיקרו של דבר שרוחה הקשה והקשוחה של ידידתנו המסכנה נתרככה עליה. היא נטלה את איגרתה מידי וילהלם וכתבה אחרת תחתיה, ונראה שכתבה אותה בסגנון רך ביותר. כן ביקשה מוילהלם, שאם יראה את ידידה מתעצב אל לבו לשמע מותה, ישתדל לנחמו ויבטיח לו כי סלחה לו, וכי מאחלת היא לו כל טוב.

מכאן ואילך היתה רגועה מאד, ונראה שהיתה הוגה רק ברעיונות אחדים שסיגלה לעצמה מתוך כתב־היד. כפעם בפעם נתבקש וילהלם לשוב ולקרוא קטעים ממנו באזניה. לא הבחינה עין איש כי כוחותיה הולכים וכלים, ומה המום היה וילהלם, כאשר בוקר אחד, בבואו לבקרה, מצאה אותה מוטלת על משכבה ללא רוח חיים.

בשל ההוקרה הרבה שרחש כלפיה, ובשל היותו מצוי בקרבתה כל העת האחרונה, כבדה עליו האבידה מאד. היא היתה הנפש היחידה שביקשה בכנוּת את טובתו, שהרי חש יפה בקרירותו של סרלו כלפיו לאחרונה. בחפץ לב נכון היה להסתלק עתה מן המקום לתקופת־מה, והוא ביקש למלא במהרה את השליחות שהטילה עליו אורליה לפני מותה. מאידך גיסא היה גם מלינה מרוצה מאד מהסיכוי שוילהלם ייעדר מן המקום בקרוב, כיון שבאותם ימים עצמם, לאחר שהריץ מכתבים לכל קצות הארץ, בא לכלל הסכם עם זַמָר וזַמֶרת, שיהיו מופיעים בשעת ההצגות בהופעות בינים, כדי להכין את דעת הקהל בדרך זו לאוֹפֵּירה העתידה לקום.

כך נתגלתה אפשרות למלא לזמן־מה את החלל הריק שנוצר עם מותה של אורליה ועם נסיעתו של וילהלם, וידידנו קיבל בברכה כל דבר שהקל עליו לצאת לחופשה למשך שבועות מספר.

וילהלם שיווה בלבו חשיבות מיוחדת למשימה שאורליה הטילה עליו. מות ידידתו זעזע אותו עד עומק נפשו, והרי הסתלקה מבמת החיים בעודה באיבה. לא ייפלא כי הגה שנאה בלבו כלפי האיש שקיצר את חייה, והפך אף חיים קצרים אלה לחיי יסורים.

חרף נימת החסד שנתלוותה לדבריה האחרונים, נטה למתוח משפט חמור על ידידה שבגד בה, בדברים שהתעתד לומר לו כאשר ימסור את האיגרת בידיו; כיון שלא רצה לסמוך על הלך רוחו המקרי העשוי לשרות עליו באותו רגע, הכין לו את נאומו מראש. נאום זה נמצא לאחר ליטושו שופע פאתוס יותר מן הראוי. לאחר שלמד אותו בעל פה, ונשתכנע לחלוטין כי אכן בנוי הוא כהלכה, עשה את כל ההכנות הדרושות למסעו. מיניון שיתפה עצמה באריזת חפציו, ושאלה אותו אם נוסע הוא דרומה או צפונה. משנענתה כי פניו מוּעדוֹת צפונה, אמרה: “אצפה, איפוא, כאן לשובך.” היא ביקשה מידו את מחרוזת הפנינים של מריאנה, והוא לא יכול לסרב לנערה הנלבבת. הרדיד כבר היה בידה מקודם. לעומת זאת תחבה לאמתחתו את צעיפו של האלמוני ששיחק את הרוח, אף שוילהלם אמר לה כי אין לו כל צורך בו.

מלינה קיבל לידיו את הנהלת הענינים, ואשתו הבטיחה להשגיח על הילדים השגחת אם. הפרידה מן הילדים קשתה על וילהלם מאד. פליכס היה עליז מאד בעת הפרידה, וכשוילהלם שאל אותו מה יש ברצונו כי יביא לו בשובו, השיב: “אנא! הבא לי אבא!” מיניון נמנעה מלהתרפק על וילהלם הפעם, ואך נטלה את ידו, התרוממה על אצבעות רגליה, הדביקה נשיקה עזה וחמה על שפתותיו, ואמרה: מייסטר! אל תשכחנו וחזור במהרה!"

כך מלַווים אנו את ידידנו היוצא למסעו, בעוד אלפי מחשבות ורגשות מתרוצצים בקרבו, ואך נצרף נא לסיום ספר זה את השיר שמיניון היתה קוראת כפעם בפעם ברוב רגש, אלא שבשל שטף המאורעות המיוחדים במינם, שנתרחשו בזה אחר זה, לא היה סיפק בידנו להביאו קודם:

יָד שִׂים עַל פִּי, לִשְׁתּק צַוֵּנִי;

כִּי שְׁמֹר סוֹדִי אֲנִי מֻכְרָח;

חָשֹׂף נַפְשִׁי לְעֵינֶיךָ מִי יִתְּנֵנִי,

אַךְ הַגּוֹרָל גּוֹזֵר עַל כָּךְ.

לְעֵת מוֹעֵד צוֹלְחָה חַמָּה דָרְכָּהּ,

לֵיל אֲפֵלָה קוֹרְעָה וְאוֹר מַנְחֵלֶת,

אַף צְחִיחַ סֶלַע סְגוֹר חָזוֹ יִבְקַע,

וְלֹא יִמְנַע עֵינוֹת מַעֲמַקָּיו מֵחֶלֶד.

אִישׁ בִּזְרֹעוֹת רֵעוֹ שַׁלְוָה מוֹצֵא,

יָכֹל לִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ, דְּמָעוֹת לִדְמֹעַ;

אֲבָל הַנֵּדֶר שִׂפְתוֹתַי נוֹצֵר,

וּפְתִיחָתָן הֵן רַק בְּיַד אֱלֹהַּ.

 

ספר שישי    🔗

וידוייה של אצילת נפש²⁶

עד לשנתי השמינית הייתי ילדה בריאה למדי, אלא שאיני זוכרת מאותם ימים מאומה, לא יותר משזכור לי יום הולדתי. בתחילת שנתי השמינית לקיתי לראשונה בשטף דם מגרוני, ומאותה עת לא היתה נפשי אלא פקעת רגשות וזכרונות. הנסיבות הזעירות ביותר של אותו מאורע עדיין ניצבות לפני עיני, כאילו אך אתמול נתרחש.

נראה שבמשך תשעת החדשים שהייתי רתוקה למטת חליי, מתאזרת באורך רוח, הונח היסוד לכל אורח המחשבה שלי, שכן אז הונחלו לרוחי כלי העזר הראשונים להתפתחותה בדרכה שלה.

ידעתי סבל וידעתי אהבה, ובאלה נתיחד לבי. בשעה שתקפו עלי שיעולים מציקים וקדחת מתישה, הייתי נאלמת דום, כשבלול זה המתכנס בתוך קונכייתו; משניתן לי לנשום מעט לרווחה, חיפשתי לי דברים שינעימו לרוחי, וכיון שכל הנאה אחרת נמנעה ממני, פיציתי עצמי במה שניתן לי לקלוט בעיני ובאזני. הובאו לי בובות וספרי תמונות, וכל מי שבא לשבת ליד מטתי חייב היה לספר לי משהו.

מפי אמי שמעתי ברצון את סיפורי המקרא, ואילו אבי שעשע את רוחי בנושאים מן הטבע. חדר משכית נאה היה לו, ומשם היה מביא לי כפעם בפעם מגירה אחר מגירה, מראה לי את המוצגים ומפרש לי את מהותם. צמחים מיובשים ואוספי חרקים, מתקנים אנטומיים שונים של עור אדם, רקמות חנוטות וכדומה, הונחו בזה אחר זה על פני מטת חליי הקטנה. היה מראה לי חיות ועופות שהביא מן הציד, בטרם מסר אותם למטבח. ולמען לא ייעדר גם קולו של השטן מן הצוותא, היתה דודתי מספרת לי סיפורי אהבים ומעשיות מעולם הפֵיות. הכל נקלט, הכל הכה שורש. שעות ארוכות ניהלתי שיח עם הכוח הבלתי־נראה; עוד שמורים בזכרוני חרוזים אחדים, שהכתבתי בימים ההם לאמי.

לעתים קרובות חזרתי באזני אבי על אשר למדתי מפיו. ממאנת הייתי ליטול תרופה אל פי, בלא לשמוע תחילה היכן גדלים הצמחים שמהם רוּקחה, מה מראיהם ומה שמותיהם. אך גם סיפורי דודתי לא נפלו על צחיח סלע. דימיתי עצמי לבושה בגדים יפים, משתעה עם היפים שבנסיכים, ואלה לא נחו ולא שקטו עד שחקרו ומצאו מי היפהפיה האלמונית. כן לכדה את דמיוני דמות של מלאך קטן, מרהיב לב, שהיה מרבה לטרוח סביבי בלבוש לבן ובכנפי פז, עד שאותה הרפתקה כמעט שהפכה ממש בעיני.

כתום שנה שבתי לאיתני כמעט כליל, אלא שממשוּבות הילדוּת לא נשאר בי מאומה; אף משחקי בובות לא לקחו את לבי; ביקשתי לי יצורים שיוכלו להשיב לי אהבה. כלבים, חתולים, עופות, כל מיני בעלי חיים שאבי הִרבָּה לגדלם, גרמו לי הנאה מרובה; אך הייתי משלמת כל מחיר, אילו היה בידִי יצור כמו זה שסוּפר עליו באחת מאגדותיה של דודתי: טלה קטן, שבת איכרים מצאה ביער; על ברכיה גדל, אך למעשה לא היה יצור חמוד זה אלא גלגולו של נסיך מקולל; בסופו של דבר, שב ונתגלה כנער יפהפה שגמל למיטיבתו ונשא אותה לאשה. מה מאד השתוקקתי שיהיה בידי טלה אשר כזה!

אולם שום יצור שכזה לא נמצא לי; וכיון שכל אשר נתחולל סביבי לא חרג מעולם מגדר הטבע, נמוגה תוחלתי לאותו קנין מופלא מעט מעט מאליה. עד כה ועד כה הייתי מתנחמת בקריאת סיפורים על מאורעות נפלאים. בין אלה נתחבב עלי במיוחד הֶרקולס הגרמני־נוצרי. אותו סיפור אהבים כשר²⁷ היה כולו לפי טעמי. כאשר אירע מה לוואליסקה שלו, ואמנם מאורעות אימים פקדוה, היה הוא פותח בתפילה בטרם חש לעזרתה, ותפילותיו נרשמו בספר מלה במלה. מה ערב לי הדבר! כיסופי אל הבלתי־נראה, שתמיד חשתי עמומות בנוכחותו, עוד הלכו וגברו על ידי כך; נראה כי כבר אז נגזר עלי, שאשים באלוהים את מבטחי היחיד.

ככל שגדלתי, כן הרביתי לקרוא; קראתי מכל הבא ליד, אלא שאוֹקטַביה הרומאית²⁸ עלתה בעיני על כל שאר הסיפורים. רדיפות הנוצרים הראשונים, בלבוש רומן, לכדו את לבי יותר מכל.

הגיעו הדברים לידי כך שאמא התחילה לרטון על קריאתי היתרה; כדי להפיס את דעתה, נטל אבא את הספרים ממני יום אחד, אלא שלמחרת שב והחזירם לי. נבונה היתה דיה לדעת כי לא תהיה תפארתה על הדרך הזאת, ומאז עמדה רק על כך שאהיה הוגה גם בספרי המקרא והברית החדשה באותה מידה של שקדנות. גם בדבר זה לא היה צורך לדחוק בי, שכן קראתי בהם בענין רב ממילא. עם זאת היתה אמא משגיחה היטב לבל יפלו לידי ספרי מדוחים, ואף אני עצמי, אילו נקלע ספר תועבה לרשותי, הייתי משליכה אותו ממני והלאה; כל הנסיכים והנסיכות שלי היו בעלי מידות טובות למופת. אגב, עובדות החיים שאין מדברים בהן היו ידוּעות לי יותר מכפי שגיליתי כלפי חוץ, ועל אלה למדתי בעיקר מן המקרא. על כתובים שסתמו ולא פירשו הייתי דנה גזירה שווה מענינים שונים שנתקלתי בהם, ובזכות תשוקת הדעת וכושר הצירוף שניחנתי בהם, עלה בידי להגיע אל האמת. אילו היו מלעיטים אותי בסיפורים על מכשפות, הייתי בודאי קונה לי בקיאות גם בתורת הכשפים.

בולמוס הקריאה שלי לא הפריע בעדי להקדיש זמן גם למלאכת הבישול; בזכות אותה תשוקת דעת עצמה, ובעיקר הודות לאמי, למדתי אותה על בוריה; והרי אף תורה זו כרוכה היתה במראה עינים. ניתוח של תרנגולת או של חזיר לנתחים היו כיום חג בעיני. הייתי מביאה את הקרבים אל אבא, והוא היה מרצה עליהם לפני, כאילו הייתי סטודנט צעיר. לעתים קרובות היה מכריז עלי בעליצות הנובעת מן הלב, כי נראה שנועדתי להיות בן זכר, אלא שמשום־מה לא זכה לכך.

נקפה וחלפה גם שנתי השתים־עשרה. למדתי צרפתית, מחול וציור, והאזנתי לשיעורי הדת כנהוג. אלה האחרונים אמנם העירו בי מחשבות ורחשי לב, אך לא מצאתי בהם שום זיקה אל חיי שלי. הקשבתי ברצון לדיבורים על אלוהים, והתגאיתי בלבי שאני מיטיבה לדבר עליו מכל בנות גילי; עתה שקדתי על קריאתם של ספרים אחדים, שבזכותם ניתן לי לפטפט על עניני דת, אך מעולם לא עלה על דעתי לבדוק, מה מצב הדברים לגבי אני, אם אמנם גם נפשי שלי ערוכה לשַמֵש אספקלריה לשֶמֶש הנצח; דבר זה הנחתי כמובן מאליו מלכתחילה.

צרפתית למדתי בחשק רב. מורי היה אדם פיקח. הוא לא לימד מכל הבא ביד, ואף לא היה דקדקן יבש, אלא היה איש שקנה דעת וראה עולם. תוך כדי הוראת השפה ריווה את צמאון הדעת שלי בדרכים שונות. כה רבתה אהבתי אליו, עד כי הייתי מצפה בלב פועם לבואו. לימוד הציור לא עלה לי בקושי, והייתי יכולה להוסיף ולפתח את כשרוני זה, אילו ניחן מורי, בנוסף לתבונת כפיו ומיומנותו, גם בהגיון ודעת.

מלימוד המחול נהניתי תחילה אך מעט; גופי היה רגיש מדי ולמדתי רק בחברת אחותי. אך יזמתו של המורה שלנו למחול לתת כדור ביד כל תלמיד ותלמידה, עוררה בנו חשק רב לאימונים אלה.

בין הנערים והנערות הרבים הצטיינו במיוחד שני בניו של אמרכל החצר; הצעיר שבהם היה בן גילי, והבכיר – גדול ממני בשנתים; כה הרהיבו עין ביופים, עד שהכל היו בדעה אחת, כי מימיהם לא ראו נערים יפי תואר ויפי מראה כמותם. אף אני, משעה שלכד אותם מבטי, שוב לא שעיתי עוד אל שום נער זולתם. מעתה הקדשתי תשומת לב רבה למחול וביקשתי להיטיב לרקוד. כיצד קרה הדבר שנערים אלה השיבו לי מידה כנגד מידה, וביכרו אותי על פני זולתי? עובדה היא. מן השעה הראשונה נעשינו ידידים קרובים ביותר, ועוד בטרם באה השתעותנו הקצרה לקיצה, הסכמנו בינינו לשוב ולהתראות במהרה. מה רבה שמחתי! אולם לא היה קץ להתפעלותי למחרת היום, כאשר קיבלתי משניהם, מכל אחד לחוד, פתק נימוסין השואל לשלומי, בצירוף זר פרחים. כל ימי לא שבתי לחוש מה שחשתי אותו יום! ברכות נענו בברכות, איגרות באיגרות. כל ביקור בכנסיה וכל טיול משפחתי ברחובות העיר נהפך מעתה לראיון. מכרינו הצעירים היו מזמינים מעתה את שתינו בכל הזדמנות, ואילו אנו היינו פיקחות דיינו להבטיח שהורינו לא יִדעו על כך יותר מכפי שמצאנו לראוי.

כך, איפוא, קניתי לי בבת אחת שני מאהבים. לא החלטתי בנפשי במי מהם אבחר; שניהם מצאו חן בעיני, ונעמה לנו ההשתעות יחד. לפתע חלה מאד הבכיר שביניהם; כיון שכבר למדתי מבשרי מחלה מהי, מצאתי לי דרכים לשמח את לבו של החולה. הייתי שולחת לו מעדנים קלים ודרישות שלום נלבבות להקל על סבלו. הוריו, שרחשו לי תודה על תשומת הלב שגיליתי כלפי בנם החולה, נענו לבקשתו והסכימו להזמין אותי עם אחותי לביתם, מיד לאחר שירד ממיטת חליו. החמימות שבה קיבל את פני לא עוד היתה של ילד. אותו יום בחרתי בו. מיד הזהיר אותי לבל אגלה את סודנו לאחיו, אלא שהאש היתה עזה מכדי שנוכל להסתירה. קנאתו של האח הצעיר השלימה את הרומן. אלף תחבולות היה זומם נגדנו בלהיטותו להשבית את ששונותינו, אך ככל שחתר להרוס את אהבתנו, כן נתלבתה זו ביתר עוז.

הרי שֵעַתה נמצא לי הטלה הנכסף. חולת אהבה הייתי ונהגתי כחולה ממש: שבתי ונהייתי דמומה, והִדַרתי עצמי ממצהלות רעשניות. בודדה הייתי ונרגשת, ומחדש התחלתי להגות באלוהים. הוא שב והיה למבטחי, וכשנתארכה מחלתו של הנער – מה רבו הדמעות ששפכתי לפני אלוהים בתפילותי לשלומו.

אף שלא היה כל זה אלא מעשה ילדות, תרם רבות לבנין אישיותי. על פי דרישתו של מורנו לצרפתית, חייבים היינו, במקום תרגילי תרגום סתם, לכתוב יום יום מכתבים בצרפתית מפרי דמיוננו. במסווה השמות של פיליס ודאמוֹן עשיתי פומבי לסיפור אהבתי. הזקן הבין עד מהרה לרעי, וכדי לקנות את אמוני, שיבח את כתיבתי עד מאד. אומץ רוחי גבר והלך, עד כי פתחתי סגור לבבי, ובכתיבתי הייתי נאמנה למציאות עד לפרטי הפרטים. איני זוכרת עוד מה היה הקטע שלגביו מצא לו שעת כושר לומר לי: “מה נאה, מה טבעי כל זה! אך מוטב לה לפיליס הטובה שתיזהר; הדבר עלול להיעשות רציני עד מהרה.”

חרה לי שהדבר אינו רציני בעיניו כבר עתה, ושאלתי אותו בארשת עלבון למה כוונתו במלה “רציני”; הוא לא חיכה שאחזור על שאלתי, אלא הבהיר את כוונתו מניה וביה בצורה ברורה כל כך, עד שהתקשיתי להעלים את החרדה שאחזה בי. נפגעתי מאד על שיש מקום בלבו לרעיונות כאלה לגבי, ונפשי נעכרה עלי. אף על פי כן שמרתי על קור רוחי, ואך סומק עז עלה בלחיי כשביקשתי ללמד סניגוריה על היפהפיה של במלים אלה: “אנא, אדוני, פיליס נערה הגונה היא!”

ברוע לבו לא נמנע מלסנוט בי על חשבון הגיבורה המהוגנת שלי, וכיון שדיברנו צרפתית, משחק היה במלה honnête ומשַווה ליושר לבה של פיליס כל משמעות אפשרית. חשתי בגיחוך שבדבר ומבוכתי גברה לאין שיעור. מתוך שלא רצה להפחידני, פסק מהטפתו, אלא שהעלה את הנושא מחדש בהזדמנויות אחרות. מחזות וסיפורים קצרים, שקראתי ותרגמתי בשיעוריו, נתנו בידו תואנות למכביר כדי להוכיח לי מה קשה לסמוך על הגנתן של אלו הקרויות מידות טובות בפני תביעותיו של היצר. לא עוד חלקתי על דבריו, אך בסתר לבי חרה לי הדבר, ותוכחותיו היו עלי לטורח.

קשרי עם הדימון הטוב שלי ניתקו מעט מעט. תחבולותיו של אחיו הצעיר הרסו מעט מעט את פגישותינו. לא ארכו הימים ושני הנערים מתו באיבם. כאבתי את מותם, אך עד מהרה נשכחו מלבי.

ואילו פיליס צמחה וגדלה. היא הבריאה כליל, ועתה נשאה את עיניה אל העולם. באותם ימים נשא יורש העצר אשה, ולאחר זמן־מה מת עליו אביו והוריש לו את כסאו. בחצר המלכות, ובעיר כולה, היתה התכונה רבה. סקרנותי מצאה לה עתה מזון למכביר. הועלו הצגות ונערכו משתאות על כל המתלווה לכך, ואף שהורי נמנעו ככל האפשר מלשַתֵּף אותנו בהם, לא יכלו עוד לדחות גם את ביקורי שלי בחצר, עם כל המשפחה. אורחים זרמו מכל עבר, ובכל בית רבתה ההמולה. גם אל ביתנו שלנו נשלחו אברכים אחדים, ועוד אחרים הוצגו לפנינו. בבית דודי ניתן היה לפגוש בבני כל אומות העולם.

המורה הדואג להגינותי הוסיף להזהיר אותי בכל הזדמנות, במלים מתונות אך קולעות למטרה, ובסתר לבי הוספתי לחשוב זאת כעלבון לי. בשום פנים לא הייתי משוכנעת בצדקת דבריו, כאשר ייחס לנשים מידה כזו של חולשה בכל הנסיבות, וייתכן שהצדק היה עמי ולא עמו; אלא שכה בטוח היה בדבריו, עד כי פעם אחת, כשנחרדתי שמא צודק הוא בכל אופן, אמרתי לו במלים נרגשות: “כיון שהסכנה גדולה כל כך, ולב האדם רפה כל כך, אהיה מתפללת לאלוהים שיגן עלי.”

נראה שתשובתי התמימה שימחה את לבו, והוא שיבח את כוונתי; אלא שדברי רחוקים היו מרצינות. זאת הפעם לא היו אלה אלא מלים ריקות, שכן רחשי לבי אל הבלתי־נראה דעכו כמעט כליל. ההמולה הרבה שמסביבי הסיחה את דעתי וגרפה את נפשי כבזרם כביר. היו אלה השָנים הריקות ביותר בחיי. מפטפטת הייתי כל היום על לא מאומה, בלא להגות שום מחשבה של ערך, משוטטת כה וכה, ובכך מבלה את כל זמני. אף את הספרים החביבים עלי לא פקדתי עוד. הבריות שעשיתי עמם היו נבערים מדעת; היו אלה אנשי חצר גרמנים, ובאותם ימים היה מעמד זה ריק מכל תרבות שהיא.

ניתן היה לשער כי חברה כזאת תצעידני בהכרח למדחפות. נישאתי על גלי הילולת חושים, ולא ניסיתי לרכז את מחשבותי; לא התפללתי, לא הגיתי, לא בי עצמי ולא באלוהים. למזלי, והיה זה בעיני מעשה ההשגחה, לא משך את לבי איש מבין הגברים הרבים, היפים, העשירים ועוטי המחלצות. הם היו פרוצים בזימה ולא העלימו זאת – דבר שהרתיע אותי מהם. בשיחתם משבצים היו דו־משמעויות שעלבו בי, ואני סייגתי עצמי מהם. לא ייאמן עד היכן הגיעה חוצפתם, ואני לא נרתעתי מלנהוג בהם גסוּת.

יתר על כן: המורה הזקן שלי גלה את אזני, כי מרובם של אותם ריקים ופוחזים נשקפת סכנה לא רק לתומתה של נערה, אלא גם לבריאותה. מעתה הייתי סולדת מקרבתם, וכל אימת שמישהו מהם היה מתקרב אלי בדרך כלשהי יותר מן הראוי, היה לבי מתמלא חששות. הייתי נזהרת מלגעת בכוסות וצלחות במחיצתם, ואף מן הכיסא שישבו עליו. כיון שכך, נעשיתי מבודדת יותר מבחינה נפשית וגופנית, אך עם זאת הייתי מקבלת ברוב גאוה את כל המחמאות שחלקו לי, כאילו היו קטורת שהגיעה לי בזכות.

בין הנכרים שהתארחו אצלנו באותם ימים הצטיין במיוחד צעיר אחד, שכּוּנָה בפינו דרך לצון בשם נרקיס. הוא קנה לו שם בתחום הדיפלומטיה, ובעקבות השינויים שחלו בחצרו של מלכנו החדש, קיווה שימוּנֶה למשרה נכבדה. עד מהרה עשה היכרות עם אבי, ושפע ידיעותיו וחין הליכותיו סללו לפניו את הדרך אל חברתם הסגורה של אנשי המעלה. פי אבי היה מלא תהילתו, ואילולא שיווה להופעתו כעין ארשת של שביעות רצון עצמית, היה רושם דמותו היפה גובר עוד יותר. במבט ראשון נתרשמתי ממנו לטובה, אלא שעדיין לא שוחחנו זה עם זה.

באחד המשתאות הגדולים שנכח בו, רקדנו יחד מֶנוּאֶט, אך גם דבר זה עדיין לא הביא להיכרות קרובה יותר בינינו. משהתחילו המחולות הסוערים, שהייתי מונעת עצמי מהם בפקודת אבי שדאג לבריאותי, עברתי לחדר צדדי והשתעיתי עם ידידות קשישות ממני שישבו לשחק בקלפים.

שעה קצרה בילה נרקיס בכרכורים, אך לפתע נקרה אף הוא לאותו חדר, שכן דם פרץ מאפו בשעת הריקוד; לאחר שקילוח הדם נעצר, פתח בשיחה עמי על דא ועל הא. לא עברה מחצית השעה ומצאנו ענין רב בחילופי הדברים בינינו, אף ששום מלות חיבה לא היו מעורבות בהם. מעתה בחלנו בריקודים, ואף שהאחרים קנטרו אותנו על כך, לא היה איכפת לנו הדבר. למחרת בערב יכולנו להמשיך בשיחתנו, ועם זאת לשמור על בריאותנו.

ההיכרות נקשרה, איפוא. נרקיס התחיל לבקר אצל אחיותי ואצלי. רק עתה ניתן לי להעריך מחדש את כל אשר ידעתי, את כל אשר חשבתי וחשתי, והיה בידי להעלות כל אלה בשיחה. ידידי החדש, שגדל בחברה מעולה, לא זו בלבד שהיה בקי בתחום ההיסטוריה והפוליטיקה, אלא היה גם בעל ידיעות נרחבות בתחום הספרות, ושום ספר חדש, במיוחד אם הופיע בצרפת, לא נעלם מעיניו. הוא היה מביא לי או שולח לי ספרים שיש בהם ענין, אלא שדבר זה צריך היה להישאר סוד כמוס, בדומה ליחסי אהבה אסורים, אם לא למעלה מזה. נשים מלומדות הושמו ללעג, וכל אשה שצברה יֶדע היתה נדחית מן החברה, וזאת, כפי הנראה, כדי שלא לבייש, חלילה, את המוני הגברים הנבערים מדעת. אפילו אבי, ששמח על הזדמנות חדשה זו לקדם את התפתחותי הרוחנית, תבע במפגיע שמשא ומתן ספרותי זה יישמר בסוד.

הקשרים בינינו נמשכו ימים על ימים, בלא שאוכל לציין שום אות של אהבה או חיבה מצד נרקיס. הוא הוסיף להיות אדיב ועדין הליכות, אך כל רגש כלפַי לא ניכר בו. יתרה מזו, נראה הדבר שלא היה שוה נפש כלפי אחותי, שיפתה מאד באותה עת. מכנה היה אותה בכל מיני כינויי חיבה היתוליים, לקוחים משפות שונות, ששלט בהן היטב ושהיה מרבה לעָרֵב את ניביהן המיוחדים בלשוננו הגרמנית. אחותי לא נטתה להשיב למחמאותיו; היא קוֹרצה מחומר אחר, וכיון שהיתה סוערת מטבעה, ואילו הוא עדין ורגיש, היו באים לא אחת לידי מחלוקת בענינים של מה בכך. הוא ידע להתהלך עם אמנו ודודותינו, ומעט מעט נהיה כחלק מן המשפחה.

מי יודע עד מתי היינו ממשיכים בקשרינו אלה, אילולא מקרה יוצא דופן שהביא למפנה פתאומי. יום אחד הוזמנתי עם אחיותי לביקור בבית מסוים שלא ששתי לבקר בו. החברה שם היתה רבגונית מדי, ולעתים קרובות נקלעו לשם אנשים, שאף אם לא היו מן הגסים ביותר, הנה היו נעורים וריקים. הפעם הוזמן גם נרקיס עמנו, ובגינוֹ הסכמתי לבוא לשם גם אני, שכן בטוחה הייתי כי יימצא לי לפחות איש שיח אחד לפי רוחי. כבר בשעת הסעודה סבלנו לא מעט בשל גברים אחדים שהרבו לשתות; לאחר הסעודה בא תורו של משחק המשכונות. המשחק היה מלוּוה שחוק ומצהלות למכביר. נרקיס חייב היה לפדות את משכונו; הוטל עליו ללחוש באוזן כל איש ואיש דברים שיערבו לשומעם. ייתכן שנשתהה יותר מדי אצל שכנתי, אשתו של סרן אחד. פתע קם הלה וסטר לו על לחיו בכוח רב, עד שהפודרה ניתזה לתוך עיני, שכן ישבתי בסמוך. משמחיתי את עיני והתאוששתי מעט מן הבהלה, ראיתי את שני הגברים וחרבותיהם שלופות בידיהם. נרקיס שתת דם, והסרן, שיצא מכליו מרוב יין, זעם וקנאה, נבלם אך בקושי בידי הנוכחים. אחזתי בזרועו של נרקיס והולכתי אותו אל הפתח, ומשם במעלה המדרגות אל אחד החדרים, וכיון שעדיין חששתי לשלום ידידי מפני יריבו טרוף הדעת, הברחתי את הדלת אחרינו.

תחילה לא שיערנו שהפצע חמור הוא, שכן ראינו רק חתך קל ביד, אך עד מהרה נגלה לנו זרזיף של דם על הגב, שקלח מפצע גדול בגולגולתו. עתה נתקפתי חרדה. מיהרתי אל הפרוזדור כדי להחיש עזרה, אך לא ראיתי איש, כי הכל נשארו למטה להרגיע את הסרן המשתולל. לבסוף דילגה ועלתה במדרגות אחת מבנות הבית, בעודה מתפוצצת מצחוק ממחזה הטירוף והגיחוך שהיתה עדה לו. חששתי מעליצותה היתרה, ואך ביקשתי ממנה במפגיע לקרוא לחובש; באותו דילוג פרוע עצמו שבה וירדה לחפש את החובש ולהביאו. חזרתי אל הפצוע שלי, וחבשתי את ידו בממחטתי, ואת ראשו במגבת שהיתה תלויה על הדלת. הדם הוסיף לקלוח, והפצוע החויר ונטה להתעלף. כיון שלא היה איש במקום שיבוא לעזרי, נטלתי אותו בזהירות רבה בזרועותי, וביקשתי לעורר את רוחו בליטופים ואותות חיבה. נראה שהדבר פעל עליו כסם חיים; הוא התאושש וישב, אך היה חיוור כמת.

סוף סוף הגיעה בעלת הבית, אשה רבת תושיה, ומה נבהלה כאשר ראתה את הידיד מוטל בזרועותי במצב זה, בעוד שנינו מוצפים דם, שהרי איש לא שיער כי נרקיס נפצע; הכל היו סבורים כי חילצתי אותו בעוד מועד.

חיש הובא יין, והוגשו צלוחיות סמים, מכל העשוי לעודד ולהשיב את הרוח, ואף יותר מכפי הצורך; משהגיע גם החובש, יכולה הייתי לעזוב את המקום, אלא שנרקיס החזיק בידי ולא הרפה ממנה, ואפילו לא החזיק בי, הייתי נשארת אצלו מעצמי. תוך כדי חבישת פצעיו המשכתי להרטיב את שפתיו ביין, בלא לתת דעתי על כל הנקהלים מסביב. החובש סיים את מלאכתו, והפצוע נפרד ממני באֵלֶם ובעינים שופעות תודה, בטרם נלקח אל מעונו.

עתה הוליכה אותי בעלת הבית אל חדר משכבה; היא נאלצה להפשיטני כליל, כדי לקנח את הדם מגופי. לא אעלים שאותה שעה, בראותי את עצמי באקראי במראָה, מצאתי לראשונה כי אמנם יפה הנני גם בלא כל מַעֲטֶה. לא יכולתי ללבוש שום בגד מבגדי, וכיון שכל בני הבית היו קטנים או גדולים ממני, שבתי הביתה בתחפושת מוזרה למדי, למרבה השתוממותם של הורי. רב היה חרונם כאשר שמעו על כל שעבר עלי, על פציעתו של הידיד ועל מעשה האיוולת של הסרן. חסַר אך מעט כדי שאבי עצמו יזמין את הסרן לדו־קרב וינקום את נקמת ידידו בלא דיחוי. הוא הטיל את האשם באדונים שנכחו שם, על שלא הגיבו על התקיפה הזדונית בו במקום, שהרי אין ספק בדבר שהסרן, לאחר שסטר לנרקיס, שלף את חרבו ופצע אותו מאחור. רק לאחר שנרקיס ביקש לשלוף את חרבו שלו, נחתך אף בידו. אני הייתי נפעמת ונרגשת עד לבלי שיעור. וכי איזו לשון אחרת אנקוט? הרגש אשר שכן במעמקי נפשי, פרץ לפתע כְלַבַּת אש המתלקחת ברוח. אם בראשיתה צומחת האהבה וניזונה בחשאי מן העונג והעדנים, הרי משהיא מתלבלבת ואוספת עוז, עשויה דוקא החרדה ללַבּוֹתה על נקלה ולהביאה לכלל בשֵלוּת והתגלות. לנערה הקטנה ניתנה תרופה להרגעה, והיא הושכבה במטתה. למחרת בבוקר השכם מיהר אבי אל הידיד הפצוע, ומצא אותו מוטל במטתו, תקוף קדחת קשה.

אבי סיפר לי אך מעט מכל אשר דיבר עמו, וביקש להרגיע את רוחי באשר לתוצאותיה האפשריות של התקרית. שוקלים היו בדעתם אם להסתפק בהתנצלות, או להביא את הדבר לפני בית המשפט וכיוצא בזה. אני היטבתי לדעת את נפש אבי מכדי שאאמין כי עשוי הוא להניח לענין בלא דו־קרב, אלא ששמתי מחסום לפי, שכן עוד בילדותי לימדני אבי כי אין נשים צריכות להתערב בענינים שכאלה. דומה היה כי בחילופי הדברים שבין שני הידידים לא דוּבּר בי כלל. ואולם, עד מהרה סיפר אבי לאמי מה היה המשך השיחה ביניהם. לדברי נרקיס נגעה עמידתי לימינו עד עמקי לבו; בחבקו את אבי הכריז כי יהיה אסיר תודה לי כל ימיו, כי מואס הוא בכל אושר, אם לא יוכל לחלק אותו עמדי, וכי מבקש הוא את אבי כי יסכים לקבלו כבֵן לו. אמא חזרה לפני על סיפורו מלה במלה, אלא שבהיות טובתי לנגד עיניה, העירה את אזני כי להבטחה מעין זו, הנאמרת תוך כדי התרגשות ראשונה, אין לשַווֹת חשיבות יתרה. “אמנם כן,” עניתי בקרירות מעושה, אלא שלא ידעתי נפשי מרוב אושר.

חודשיים ימים היה נרקיס רתוק למטתו, ואף לא יכול היה לכתוב לי, בשל הפצע שבידו הימנית. עם זאת מעתיר היה עלי אותות חיבה למכביר. לכל האותות האלה, שעלו על הנימוס המקובל, צירפתי את אשר שמעתי מפי אמי, וראשי היה עלי כגלגל. המאורע היה לשיחה בפי כל העיר. עמי היו הבריות מדברים על כך בנימה מיוחדת; נוטים היו להסיק מסקנות קרובות ללבי, אף שהייתי דוחה אותן בכל לשון של דחיה. כל שנראה בראשונה כשעשועים וכדבר של שגרה סתם, נהפך עתה להתפעמות מעומק הלב. הריגושים שעברוני גברו והלכו ככל ששקדתי להעלימם מעיני הבריות. החשש שמא יאבד לי החריד את נפשי, ואילו התקוה לקשרים קרובים יותר העבירה בי רעדה. אין ספק שבעיני נערה תמימה יש במעמד הנישואין משהו המטיל אימה.

טלטלות עזות אלה החזירו אותי אל עצמי. המראות הססגוניים של חיי השעשועים, שכרגיל סִנוורו את עיני יומם ולילה, התנדפו באחת. נפשי שבה ונתעוררה, אלא שהתקשיתי לחדש את זיקתי אל ידיד הנפש הבלתי־נראה, לאחר שניתקה זה כבר. המרחק בינינו עדיין רב היה; משהו מזה שב וקם, אלא שלעומת אותם ימים, עדיין היה ההבדל ניכר.

דו־קרב, שבו נפצע הסרן פצעים קשים, נערך בלא שידעתי על כך כלל. דעת הבריות נטתה מכל וכל לצדו של אהובי, ששב סוף סוף והופיע בפומבי. בעוד ראשו חבוש וידו קשורה, ביקש ראשית לכל להיות מובא אל ביתנו. מה פעם לבי באותה שעה! כל המשפחה היתה נוכחת; משני הצדדים הוחלפו הבעות תודה ודברי נימוסין בלבד; עם זאת מצא לו הזדמנות לגלות לי בסתר כמה אותות אהבה, שאך הגדילו את סערת נפשי. לאחר שהחלים כליל, היה שב ומבקר אותנו כל החורף במתכונת ביקוריו הקודמים, אך חרף כל אותות רגשותיו ואהבתו שהיה מגלה לי, לא הגיעו היחסים בינינו לכלל ביטוי.

בדרך זו ניטל עלי לבדוק את עצמי תמיד מחדש. לא היה לי איש שיכולתי לשפוך שיחי לפניו, ומן האלוהים רחקתי מדי. זה ארבע שנים נסערות שכחתי אותו כליל; עתה הגיתי בו כפעם בפעם, אלא שהיחסים בינינו נצטננו; לא באתי אליו אלא לביקורים של טקס, וכיון שאף בשעה שהופעתי לפניו עטיתי תמיד מחלצות, ותוך שביעות רצון מעצמי הייתי מתהדרת לפניו במידותי הטובות, בהגינותי ובעליונותי, כביכול, על זולתי, נראה שהתעלם ממני כליל.

כל איש חצר, המשחר פני נסיכו, היה נחרד עד מאד, אילו נהג בו הנסיך כדרך שנהג הוא בי, אלא שאני לא נעצבתי אל לבי. היה לי כל אשר ביקשתי – בריאות ונוחוּת; אם ישעה אלוהים למנחתי – מה טוב; ולא – אני את שלי עשיתי.

אמת, לא ככה ראיתי את עצמי באותם ימים; אף על פי כן, כזה היה הקלסתר האמיתי של נפשי. אפס, כבר עמדתי לפני תמורה של היטהרות ברגשותי.

הגיע האביב, ובאחד הימים, בהיותי בבית לבדי, בא נרקיס לבקרני, בלא שהודיע על בואו מראש. סוף סוף הופיע כמאהב; הוא שאל אותי אם איאות להעניק לו את לבי, ולאחר שיזכה במשרה נכבדה ודשנה, גם את ידי.

לאמיתו של דבר, כבר נתקבל לשירות החצר שלנו, אלא שמתוך חשש מפני שאפתנותו היתרה, נמנע קידומו המהיר, וכיון שהיה לו רכוש משלו, שוּלמה לו משכורת זעומה בלבד.

למרות כל רחשי לבי אליו, ידעתי שאין לבטוח בו ללא סייג. נתאזרתי, איפוא, עוז, והפניתי אותו אל אבי. נרקיס, שלא פקפק בהסכמתו, ביקש בו במקום להגיע תחילה לאחדות דעים עמי. לבסוף אמרתי “הן,” אלא שהתניתי את הסכמתי בהסכמת הורי. הוא דיבר עם שניהם כיאות; הם גילו את שביעות רצונם, ושני הצדדים נתנו את דברתם זה לזה, מתוך הנחה שהמשך קידומו של נרקיס צפוי בקרוב. הדבר סוּפר לאחיות ולדודות, בתנאי שיקפידו לשמור על הסוד.

המאהב נהיה, איפוא, לארוּס. נתברר שההבדל בין שני אלה רב הוא. אילו ניתן להפוך את מאהביהן של כל הנערות הנבונות לארוסיהן, היה כל המין שלנו יוצא נשכר, אפילו לא היה בכך כדי להביא לידי נישואין. אין האהבה בין בני הזוג מתמעטת על ידי כך, אלא שעיניה נעשות פקוחות יותר. דברי הבל קטנוניים למכביר היו נעלמים ובטלים מיד, ועמם כל מיני כַּווני חן ותהפוכות רגש. נערה בת־דעת השומעת מפי ארוסה, כי בכומתת בוקר לראשה היא מוצאת חן בעיניו יותר מאשר בתסרוקת פאר, לא עוד תתן דעתה על עניני תספורת. אף הארוס, מדרך הטבע שיהיה שקול יותר במחשבותיו, ויעדיף לראות בארוסתו עקרת ביתו לעתיד, ולא בובה מקושטת להתפאר בה לפני הבריות. וכן לגבי כל תחום ותחום.

ואם נתמזל מזלה של נערה, וארסה הוא נבון דבר ורחב דעת, הרי היא יכולה ללמוד ממנו יותר משהיא עשויה ללמוד באוניברסיטאות ובארצות רחוקות. לא זו בלבד שהיא קונה דעת מפיו, אלא אף שוקדת להתקדם בדרך זו ככל שתוכל. דברים רבים הנראים כבלתי־אפשריים, האהבה עושה אותם אפשריים. לבסוף האהבה מנחילה לאשה בעוד מועד את כפיפותה לגבר, כפיפות שהיא כה דרושה לנשים וכה הולמת אותן; הארוס אינו מטיל מרות כמו הבעל; אין הוא אלא מבקש, ואהובתו טורחת למצוא מה מבוקשו, ולמלאו עוד בטרם עלה הדבר על שפתותיו.

מפי הנסיון למדתי, איפוא, הרבה ממה שחסרתי. הייתי מאושרת, מאושרת ממש, ככל שניתן הדבר בעולמנו זה, דהיינו – לזמן קצר בלבד.

בדרך זו עבר עלי קיץ של שובה ונחת. נרקיס לא אינה לידי שום סיבה לתלונה; הוא נתחבב עלי יותר ויותר, ואני דבקתי בו בכל נפשי; הוא ידע זאת היטב, ואף ידע להעריך זאת. אלא שבינתים, מתוך דברים שנראו כזוּטוֹת, התרקם משהו שמעט מעט התחיל לכרסם ביחסים שבינינו.

נרקיס נהג בי כנהוֹג ארוס בארוסתו, ומעולם לא העז לתבוע ממני כל דבר האסור עלינו עדיין. ואולם, מהו התחום המותר לנו על פי המוסר וכללי ההגינות – לגבי זה היו דעותינו חלוקות ביותר. אני ביקשתי לעשות סייג לעצמנו, ולא הסכמתי שיטול שום חירות שאינה מותרת בפרהסיה; ואילו הוא, שמורגל היה בלקיקה מנעוריו, מצא שהגבלות אלו חמורות מדי. בתחום זה היה טמון ניגוד בלתי־פוסק: משבח היה את צניעותי, ועם זאת מחפש דרך כיצד לחתור תחת תקיפותי.

שבתי ונזכרתי בדברי מורי הזקן לצרפתית – “הדבר עלול להיעשות רציני” – ושוב נקטתי אותה שיטת הגנה שהסתייעתי בה באותם ימים.

עתה גברה מעט קרבתי אל אלוהים. הרי הוא שהעניק לי ארוס חביב שכזה, ולבי רחש לו תודה על כך. האהבה הארצית עצמה היא שאימצה והניעה את רוחי, ולא ראיתי שום סתירה בינה לבין רחשי לבי כלפי אלוהים. מובן מאליו שהייתי קובלת לפניו על כל שמילא את לבי חרדה, ולא חלתי ולא הרגשתי כי אני עצמי נוטה ומשתוקקת לכך. חזקה הייתי בעיני ולא התפללתי: “אל תביאני לידי נסיון!” דימיתי שהנסיון רחוק ממני והלאה. עוטה עדָיִי סרק רופפים אלה של מוסריות מתיַמרת, הופעתי בעוז לפני אלוהים במצח נחושה; הוא לא דחה אותי מפניו; על כל פניה קלה שפניתי אליו, השיב לי בגל של רוך שגאה בנפשי, וכל גל כזה הניע אותי לשוב ולחפש אותו מחדש.

חוץ מנרקיס היה כל העולם חשוב כמת בעיני. חוץ מנרקיס איבד הכל את קסמו. אף אהבתי לעדיים – תכלית אחת היתה לה מעתה, לשאת חן בעיניו. כאשר ידעתי שלא יראֵני, לא הייתי מקדישה להם כל תשומת לב. רוקדת הייתי ברצון, אך כל אימת שלא נכח הוא במקום, היה עלי המחול לטורח. אם נתעתדה חגיגת פאר, שהוא לא היה אמור להשתתף בה, שוב לא ביקשתי לתפור לי שום בגד חדש לקראתה, ואף לא לתקן בגד ישן על פי האופנה האחרונה. כל לבוש היה חביב עלי באותה מידה, או מוטב שאגיד – כל לבוש היה שנוא עלי באות מידה. כשאך יכולתי לבלות אותו ערב במשחק אם אנשים קשישים, שכרגיל לא משכו את נפשי כלל, היה זה בילוי טוב בעיני, וכשהעיר מי מידידי הוותיקים את לבי על כך בדרך הלצה, חייכתי אולי את חיוכי הראשון אותו ערב. ממש כך היה הדבר גם בטיולים או בשעשועי חברה אחרים.

אָכֵן, רַק בּוֹ חָפַצְתִּי!

כְּמוֹ רַק לְמַעֲנוֹ קֹרַצְתִּי,

וְאַךְ אֵלָיו תְּשׁוּקָתִי.

לעתים קרובות הייתי, איפוא, בודדה בתוך החברה, ובדידות זו נעמה לי, בדרך כלל. ואולם רוחי הפעלתנית לא נטתה לתנומה ולא לחלומות; היא שפעה רגשות ומחשבות, ומעט מעט סיגלתי לי יכולת לשוחח עליהן עם אלוהי. או אז עלו וצמחו בנשמתי רגשות מסוג אחר; הם לא עמדו בסתירה לרגשותי הקודמים, שהרי אהבתי לנרקיס עלתה בקנה אחד עם מערך הבריאה כולה, ומעולם לא התנגשה עם חובותי. הם לא סתרו זה את זה, אך שונים היו זה מזה כרחוק מזרח ממערב. דמותו של נרקיס היתה היחידה שריחפה נגד עיני, וכל אהבתי רוּתקה אליה, ואילו תחושתי האחרת לא היתה מרותקת לשום דמות שהיא, אך ערבה לי עד אין שיעור. עתה איננה עוד בלבי, ושוב איני יכולה להקנותה לעצמי.

אהובי, שכל סודותי האחרים היו גלויים לפניו, לא ידע דבר מזה. עד מהרה נוכחתי שמחשבותיו רחוקות ממחשבותי; לעתים קרובות היה מספק לי כתבים שאסרו מלחמה, אם בנשק קל ואם בנשק כבד, נגד כל הניתן להיקרא זיקה אל הבלתי־נראה. קראתי את הספרים, שכן באו אלי מידו, אך לא קלטתי מלה מכל הכתוב בהם.

אף לגבי מדעים והשכלה נתגלעו בינינו הבדלי דעות. ככל הגברים, היה אף הוא מלעיג על הנשים המלומדות, ועם זאת לא חדל ללמדני. היה דן עמי בכל הנושאים שבעולם, חוץ ממשפטנות, ועם שהיה מוסיף להביא לי כל מיני כתבים לקריאה, חוזר היה לפנַי לעתים קרובות על הדעה המפוקפקת, שחייבת אשה להחזיק את ידענותה בסוד, אף יותר משניטל על הקאלוויניסט בארץ קתולית להחזיק בסוד את אמונתו. אך בעוד שאני, אמנם השתדלתי, כדבר המובן מאליו, שלא לגלות לפני הבריות את יתרון ידיעותי, היה דוקא הוא הראשון שלא היה מסוגל לעמוד בפני הפיתוי להתהלל במעלותי.

אציל נודע לשֵם, שרבים רחשו לו כבוד בשל שאר רוחו, כשרונותיו וכוח השפעתו, שהה באותם ימים בחצרנו. הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לנרקיס, ותמיד היה מקרב אותו אליו. פעם אחת התווכחו ביניהם על סגולות הנשים. נרקיס סיפר לי על שיחתם בפרוטרוט; אני לא העלמתי ממנו את דעתי, וידידי תבע ממני להעלות את דברי על הכתב. אני ידעתי לכתוב צרפתית רהוטה למדי; יסוד טוב לכך קניתי לי אצל מורי הזקן. גם חליפת המכתבים עם ידידי התנהלה בלשון זו, ובכלל אי אפשר היה באותם ימים לקנות השכלה משובחת אלא מתוך ספרים צרפתיים. חיבורי מצא חן בעיני הרוזן; נאלצתי למסור לידיו גם שירים קצרים אחדים, שכתבתי לא מכבר. בקיצור, נראה שנרקיס לא נרתע מלהתפאר באהובתו, ולמרבה שביעוּת רצונו נגמר הסיפור בכך שהרוזן העביר אליו, עם פרידתו, איגרת עשירת ביטוי בחרוזים בלשון הצרפתית, שדנה בוויכוח הידידותי ביניהם, ובסופה שיבחה את המזל הטוב המיועד לידידי, שלאחר היסוסים ומשגים רבים יזכה ללמוד לקח בזרועותיה של אשה מקסימה וברת לבב.

תחילה הראה את השיר הזה לי, אך אחר כך היה מראה אותו כמעט לכל אדם, ואיש איש חשב בינו לבין עצמו כאשר חשב. נוהג היה כך בענינים שונים, וכך, למשל, נעשו כל הזרים, שרחש להם יקר, לבאי ביתנו.

באותם ימים שהתה משפחת רוזנים תקופת־מה במקומנו, וזאת בזכות הרופא המיומן שלנו. אף במשפחה זו נתקבל נרקיס כבן־בית, וגם אותי הציג לפניהם. אפשר היה למצוא בביתם של נכבדים אלה ענין רב ללב ולשכל כאחד, ואף שעשועי החברה הנהוגים לא נראו בבית זה תפלים כפי הרגיל. הכל ידעו על טיב הקשרים בינינו, והיו נוהגים בנו בהתאם לנסיבות, ואילו את עצם הקשר לא היו מזכירים כלל. הריני מספרת על היכרות זו, כיון שבהמשך חיי נודעה לה השפעה ניכרת עלי.

והנה, כמעט נקפה שנה להתקשרותנו, חלף עמה גם אביבנו. בא הקיץ, והכל נעשה רציני יותר, לוהט יותר.

בשל מקרי מוות אחדים, בלתי־צפויים, נתפנו כמה משרות שנרקיס חשָבָן כמתאימות לו. קרב הרגע שהיה עשוי לקבוע את גורלי, ובעוד נרקיס וכל ידידינו טורחים ומשתדלים למענו בחצר, ומבקשים לטשטש רשמים מסוימים שהיו לרעתו, כדי להשיג לו את המשרה המבוקשת, הפניתי אני את משאלותי אל ידידי הבלתי־נראה. נתקבלתי בסבר פנים יפות כל כך, עד כי שבתי ובאתי לפניו. בפה מלא שטחתי את בקשתי שנרקיס יזכה במשרה, אלא שלא הפצרתי בו בכל לבי, ולא תבעתי שהדבר יתרחש בעבור תפילתי.

למשרה נתמנה מתחרהו של נרקיס, איש שנפל ממנו בהרבה. למשמע הידיעה נחרדתי עד מאד וחשתי אל חדרי, בסגרי את הדלת אחרי. את מכאובי הראשון פרקתי מעלי בפרץ דמעות, ואילו בהרהור שני אמרתי ללבי: “הרי לא מקרה הוא שהדבר אירע כאשר אירע.” מיד החלטתי בנפשי להשלים עם הדבר הרע לכאורה, שכן אפשר כי עתיד גם הוא ליהפֵך לטוב לי. עתה עטו ועלו רחשי עדנה מעומק לבי והפיצו את ענני יגוני. הרגשתי כי בזכות עזרה שכזו אוכל לעמוד בפני כל. מאוששת באתי אל הסעודה, למרבה תמהונם של בני ביתי.

נרקיס לא היה חזק ברוחו כמוני, וניטל עלי לנחמו. גם משפחתו שלו לא הסבירה לו פנים, והדבר הכביד עליו מאד. מתוך האמון המלא ששרר בינינו סיפר לי על הכל. גם המשא והמתן שניהל על כניסתו לשירות החוץ לא הוכתר בהצלחה. עד עמקי לבי מצֵרה הייתי בצערו, ואת כל אלה הבאתי, בסופו של דבר, אל המקום אשר כה היטיב לקלוט את משאלות נפשי.

ככל שחוויות אלה הלכו הלוך והתעדן, כן השתדלתי לחזור עליהן שוב ושוב, והייתי תרה אחר הנחמה במקום שבו מצאתיה לעתים קרובות כל כך; אלא שלא תמיד מצאתיה. דומה היה עלי כאילו מבקשת אני להתחמם בשמש, ומשהו המטיל צל מסתיר אותה מפני. מהו זה? – שאלתי את עצמי. התחקיתי על כך בלא לאוּת, ונתחוור לי כי הכל תלוי במערכי נשמתי; אם לא התכוונה זו במישרים אל אלוהים, היתה צינה עוברת בכל גופי; לא הייתי חשה בתגובתו, ולא קלטתי את תשובתו. עתה נשאלה השאלה השניה: מה מונע אותי מהתכוונות זו? כאן מצאתי עצמי בשדה נרחב ונשתקעתי בחקירה שנמשכה כמעט כל השנה השניה של פרשת אהבתי. יכולתי למצוא את התשובה לפני כן, שכן עד מהרה גיליתי את עקבותיה, אלא שלא רציתי להודות בכך, ומצאתי לי אלף תירוצים.

עד מהרה מצאתי כי פיזור רוחי לבטלה והתעסקותי בדברי הבל, הם שמפריעים להתכוונותה הנכונה של נשמתי. ה"איך" וה"היכן" נתחוורו לי עד מהרה. ואולם כיצד ניתן להתעלות מעל עולם זה של שוויון נפש ואיוולת? עד כה נוטה הייתי להניח לענינים להתגלגל מאליהם, ולהוסיף לחיות בשובה ונחת ככל הבריות, אך מעתה שוב לא הרשיתי זאת לעצמי; פנימיותי קמה כנגדי לעתים קרובות מדי. אם ביקשתי לפרוש מן החברה ולשנות את יחסי אל הבריות, לא היה הדבר בכוחי. כלואה הייתי במעגל קסמים; מקשרים מסוימים לא יכולתי לנתק עצמי, ובתחום שהיה קרוב ללבי ביותר נערמו ותכפו עלי הפורענויות. בדמע עליתי על משכבי, ובדמע קמתי לאחר לילה בלא שֵנה. זקוקה הייתי לתמיכה איתנה, ואלוהים לא העניק לי אותה, כל עוד התרוצצתי ומצנפת השוטים על ראשי.

התחלתי, איפוא, לבדוק את כל מעשי אחד אחד; בראשונה עברו הריקודים והמשחקים תחת שבט ביקורתי. לא היה דבר שנאמר או נכתב על ענינים אלה, שלא התחקיתי עליו, שלא ביררתי, קראתי, שקלתי, קירבתי או דחיתי, ושלא התחבטתי בו עד אין קץ. אולם, אילו הדרתי עצמי מהם, הייתי פוגעת אל נכון בנרקיס; שכן מתירא היה מאד שמא תימצא מצפוניותו המחמירה מגוחכת בעיני הבריות. כיון שלא אחת עשיתי את אשר חשבתי לאיוולת, ולאיוולת מזיקה, וזאת לא מתוך נטיית לבי אלא למענו בלבד, הכביד עלי הדבר לבלי נשוא.

בלא להטריח על הקורא באריכות דברים ובחזרות מיַגעות, לא אוכל לתאר מה רבים המאמצים שהשקעתי למען בטל השפעתן של אותן פעולות שפיזרו את דעתי והפריעו את שלוותי הפנימית, על מנת שרוחו של הבלתי־נראה תוסיף לשרות עלי. מה דאבה עלי נפשי שבדרך זו לא עלה בידי להביא את המאבק לידי הכרעה, שהרי כל אימת שעטיתי עלי את מעטה האיוולת, לא היתה השטות דבקה במסכה שלי בלבד, אלא חודרת מיד לִפנַי ולפנים.

אטול רשות לעצמי לחרוג בענין זה מהכלל שנקטתי, כי אהיה מספרת על מעשים בלבד, ואעיר הערות אחדות לגבי מה שהתחולל בקרבי. מהו זה ששינה את טעמי ואת הלך רוחי כדי כך, שכבר בגיל עשרים ושתים, ואף לפני כן, לא חשתי כל עונג בדברים שבני גיל זה כה מרבים להתענג עליהם בלא נזק? מדוע זה לא היו נעדרי נזק גם לגבי דידי? רק תשובה אחת בפי: על שום שאמנם היה בהם נזק בשבילי, על שום שלא כבנות מיני האחרות הכרתי לדעת את נפשי. לאו! למדתי מנסיוני, שקניתי לי בלא שתרתי אחריו, כי קיימות תחושות נעלות יותר, המעניקות לנו עונג של אמת, שלשוא נתור אחריהן בשעשועים, וכי באותן שמחות נעלות צפון לאדם אוצר, העשוי לעמוד לו בעת צרה.

אף על פי כן נראה שהעינוגים והבידורים החברתיים של הנוער משכו את לבי בחבלי קסם, שכן בעת שהשתתפתי בהם, לא יכולתי להישאר אדישה כלפיהם. דברים רבים, שיכולה אני לעשות היום בקור רוח גמור, אילו רציתי, היו באותם ימים מסחררים את ראשי עלי, ואף איימו להשתלט עלי. בתחום זה לא מצאתי לי כל דרך בינים. חייבת הייתי לוותר על אחת מהשתים – או על העינוגים שקסמו לי, או על ריגושי הלב שהחיו את רוחי.

אולם המאבק שבקרבי כבר הוכרע אף בלא הזדקקות להכרתי המלאה. אפילו שכן בנפשי יצר שמשך אותי אל תענוגות העולם הזה, לא עוד יכולתי ליהנות מהם. אדם, אפילו הוא להוט אחר יין, אם יהיה שרוי בין חביות מלאות באוירו המחניק של היקב, כל חשקו לשתיה יפוג ממנו. אויר טהור טוב מיין – בכך חשתי בעליל, ולא הייתי נזקקת לשיקולים רבים כדי להעדיף את הטוֹב על הקוסם, אלמלא חששתי להפסיד מחיבתו של נרקיס. אך לבסוף, לאחר אלפי לבטי נפש וחיבוטים חוזרים ונשנים, התחלתי לבדוק בעין בוחנת מה טיב הקשר הקושר אותי אליו, וגיליתי כי אין כוחו רב, וכי ניתן הוא לניתוק. לפתע מצאתי כי אינו אלא כפעמון זכוכית שסגר עלי בתוך חלל נטול אויר. אם אך תגלי בך די כוח לנפץ אותו, וניצלת!

מן המחשבה אל המעשה. הסרתי את המסכה מעל פני, ומעתה נהגתי בַּכֹּל כאשר היה עם לבי. הוספתי לאהוב את נרקיס מקרב לב, אלא שהמדחום, שהיה שקוע קודם במים חמים, נתלה עתה באויר החפשי, ולא יכול עוד לעלות מעל לחום האטמוספירה.

לדאבון הלב, נשתררה הצינה עד מהרה. נרקיס התחיל לסגת ולהתנכר; חופשי היה לנהוג כך, אך ככל שנסוג, כן שקעה הכספית במדחום שלי הלוך ושקוע. הדבר הורגש במשפחה ועורר שאלות ותמיהות. אני השבתי בהתרסה, כשאני נוקטת לשון של גבר, כי הקרבתי את עצמי עד כה די והותר, וכי גם להבא, ועד סוף חיי, אהיה מוכנה לחלוק עם נרקיס כל צרה שלא תבוא, אלא שאני תובעת לי חירות מלאה לנהוג כאשר עם רוחי. מצווֹת עשה ולא תעשה שלי תהיינה תלויות בהכרתי שלי בלבד. לעולם לא אעמוד על דעתי מתוך עקשנות בעלמא, ואף אקשיב ברצון לכל הנמקה והסבר, אך כיון שהדבר קובע את אושרי שלי, חייבת ההחלטה להיות תלויה בי, ושום כפיה לא אסבול. כשם שאף הטוב שברופאים לא יוכל להניע אותי לנהוג על פי שיקול דעתו ולאכול מזון המזיק לי על פי נסיוני, אפילו הוא מזון משובח וחביב על רבים, כגון שתיית קפה, ממש כן, ואף הרבה יותר מזה, לא אניח שמישהו ישחרני מוסר ויאלצני לעשות מעשה המטיל מבוכה בנפשי.

כיון שהרביתי להכין עצמי לויכוחים אלה, הנה כאשר הופיעו, לא די שלא העיקו עלי, אלא אף גרמו לי קורת רוח. מצאתי פורקן לרגשותי, וחשתי במלוא ערכה של החלטתי. לא ויתרתי כמלוא נימה, והייתי פוטרת מניה וביה כל אדם, אלא אם הייתי חייבת ביראת כבוד כלפיו בשל גילו. בבית הורי ניצחתי עד מהרה. אמי הגתה מאז ימי נעוריה מחשבות דומות לשלי, אלא שלא הגיעו לידי בשלוּת; היא לא ידעה בחייה שום מצוקה שתחשל בה את העוז להגשים את אמיתה. שמחה היתה בלבה בראותה אותי מקיימת את מאווייה הכמוסים. אחותי הצעירה ממני נראתה כמצטרפת לדעתי; השניה היתה קשובה ושותקת. ההתנגדות העיקרית באה מצד הדודה. הנימוקים שהעלתה נראו לה כבלתי־ניתנים להפרכה, ואמנם לא ניתנו להפרכה, שכן היו פשטניים ביותר. לבסוף נאלצתי להגיד לה שבשום פנים אין דעתה קובעת בענין זה, ומכאן ואילך לא הזכירה עוד שהיא מוסיפה להחזיק בדעתה, אלא לעתים רחוקות. היא היתה היחידה שצפתה בכל המתרחש מקרוב, בלא שישפיע עליה כלל. לא אטפול עליה הרבה אם אומר שהיא נעדרת רגש ושמושגיה מוגבלים ביותר.

תגובתו של אבי תאמה למזגו. היו בפיו אך דברים מעטים לומר לי על החלטתי, אך היה מרבה לחזור עליהם בכל הזדמנות. נימוקיו היו נבונים, וכנימוקים בפיו לא ניתנו להפרכה; רק הכרתי העמוקה בצדקתי הפיחה בי את העוז לעמוד נגדו. אפס עד מהרה נהפך הגלגל ועלי הוטל לפרוט על מיתרי לבו. לחוצה תחת עקת הגיונו פרצתי בטענות נלהבות ביותר. נתתי דרור ללשוני ולדמעותי. גיליתי לו מה רבתה אהבתי לנרקיס, ומה קשה הכפיה שכפיתי עצמי זה שנתים; העדתי על עצמי כי בטוחה אני בנכונות דרכי, עד כי מוכנה אני לשלם עבורה אף באובדן בחיר לבי ובהרס האושר הצפוי לי לכאורה, ואם יהיה הכרח בדבר, אף בהפסד חלקי ונחלתי, שכן מעדיפה אני ללכת ממולדתי ומבית אבי ולהרויח את לחמי בנכר, ובלבד שלא לנהוג בניגוד לעקרונותי. הוא הסתיר מפני את התרגשותו, החריש שעה קלה, ולבסוף הצהיר בפומבי על תמיכתו בי.

מאותה עת הוקיר נרקיס את רגליו מביתנו, ואף אבי ויתר מעתה על הפגישה החברתית השבועית שנרקיס השתתף בה. הדבר עשה לו כנפים בחצר המלוכה בעיר. הבריות היו מסיחים על כך, כדרכם במקרים כאלה, שהציבור מגלה בהם התענינות יתרה בהיותו בטוח שבכוחו להשפיע במידה מסוימת על החלטותיהם של רפֵי־אופי. הכרתי מנהגם של בריות, וידעתי כי לעתים קרובות הם מגַנים אותך דוקא על אותם דברים שבהם נתפתית לקבל את דעתם; הן בהלך רוחי הנוכחי היו בלאו־הכי הדעות המהלכות כאפס וכאין בעיני.

מאידך גיסא, לא מנעתי את לבי מלהוסיף ולהגות אהבה אל נרקיס. עיני לא ראוהו אך הוא הוסיף לשכון בנפשי. אהבתי אליו נתעדנה, כאילו נתחדשה ונעשתה רגועה יותר. אילולא ביקש להניאני מאמונותי, הייתי שייכת לו, והייתי נכונה לוותר למענו על כל מלכות שבעולם. חודשים מספר נשאתי רגשותי והרהורי אלה בחוּבּי, ולבסוף, משחשתי עצמי שקטה וחזקה דיי לגשת למלאכה, שיגרתי אליו איגרת, אדיבה אך בלא השתפכות נפש, ובה שאלתי מדוע זה אינו מוסיף לבוא אלי עוד.

כיון שהכרתי את טבעו וידעתי שבדרך כלל אינו אץ להסביר את עצמו, אף בענינים קלי ערך מזה, אלא עושה בשתיקה כטוב בעיניו, תבעתי ממנו מענה במפגיע. הוא החזיר לי תשובה ארוכה, שהיתה תפלה למדי בעיני. כתובה היתה בלשון מצוחצחת, רצופה מליצות קלושות, ועיקר תוכנה, כי בלא מעמד בטוח יותר אינו יכול להציע לי את ידו, כי ידועים לי היטב המעצורים הרבים שבהם נתקל בדרכו עד כה, כי חושש הוא שמא יהיה בחיזורו הממושך כל כך, והעָקָר לעת עתה, משום נזק לשמי הטוב, וכי במצב הנוכחי בודאי ארשה לו להישאר רחוק ממני. אך ישתנה מעמדו ויהיה בידו להעניק לי אושר, תהיה דברתו הנתונה לי קודש בעיניו.

בו במקום עניתי לו: כיון שהדבר ידוע ממילא לכל, אפשר שכבר מאוחר מדי לדאוג לשמי הטוב; כי טוהר מצפוני ונקיון כפי מספיקים בעיני כדי לערוב לשמי; ואילו לגביו הוא, הריני פוטרת אותו מדברתו ללא היסוס, ומאחלת לו כי ימצא את אושרו בחיים. לא חלפה שעה והגיעה אלי תשובתו הקצרה, שבעיקרה חפפה כליל את תשובתו הקודמת. איתן הוא בדעתו כי לאחר שישיג לו מעמד נאות, ישוב ויפנה אלי בשאלה אם נכונה אני לחלק עמו את אושרו.

לגבי דידי היו אלה דברים בעלמא. הודעתי לקרובי ולמכרי כי הכל בטל, ואמנם כך היה הדבר למעשה. שכן, כאשר זכה במשרה המיוחלת כעבור תשעה חודשים, שב והציע לי את ידו, אך כמובן בתנאי שבתור רעייתו של אדם החייב להקים לו בית, אקבל עלי לשנות את השקפותי. הודיתי לו באדיבות, וחיש מילטתי את נפשי מן הפרשה, כדרך שהבריות נדחקים החוצה מן התיאטרון לאחר נפילת המסך. כיון שמצא אחר זמן קצר שידוך עשיר והגון, דבר שעלה לו בקלות יתרה, ובלבי ידעתי כי מאושר הוא לפי טעמו, היתה רגיעתי שלמה.

לא מן הראוי שאעבור בשתיקה על כמה הצעות נישואין נכבדות שהוצעו גם לי, עוד בטרם זכה נרקיס במשרתו וגם לאחר מכן, אלא שדחיתי אותן בלא היסוס, אף שהורי ציפו בכל לבם ליתר היענות מצדי.

עתה דימיתי כי חלפו סערות האביב, וכי נפל בחלקי מזג האויר נפלא של ביכורי הקיץ. מצב בריאותי היה שפיר, ושלוַת הרוח שנחה עלי היטיבה עמי לבלי שיעור; דומה שמכל הבחינות יצא הפסדי בשכרי. הייתי צעירה וערנית, והבריאה נשקפה בעיני כשהיא יפה אלף מונים. חשתי עצמי נזקקת לפגישות חברה ושעשועים, לבל יעבירני השעמום בגן היפה על דעתי. כיון שחדלתי להתבייש בדתיותי, מצאתי עוז בנפשי ולא הסתרתי עוד אף את אהבתי לאמנויות היפות ולמדעים. ציירתי, רשמתי, קראתי, ונמצאו אנשים לא מעטים שעודדוני; במקום העולם הגדול שעזבתי אותו, או קרוב יותר לאמת, שעזב אותי, נתרקם סביבי עולם קטן יותר, אך עשיר ומעניין הרבה יותר. נוטה הייתי לחיי חברה, ואיני מכחישה שבשעה שוויתרתי על היכרויותי הקודמות חששתי מן הבדידות. עתה ראיתי את עצמי מפוּצה במידה רבה, ואפשר אף רבה מדי. חוג מכרי התרחב בהרבה, והקיף לא רק את באי ביתנו, שהלך רוחם תאם את שלי, אלא אף אנשים זרים. המעשה שאירע בי פרסם את שמי ברבים, והכל ביקשו להכיר את הנערה הרוחשת יקר לאלוהים יותר מאשר לחתנה. בגרמניה כולה פשטה באותם ימים נהיה דתית מסוימת. ברבים מבתי הנסיכים והרוזנים נתעוררה דאגה לצרכי הנפש. לא מעטים מאנשי האצולה גילו נטיה דומה, ואילו במעמדות הנחותים יותר נעשה הלך רוח זה רווח בכל מקום.

משפחת הרוזן שהזכרתי לעיל קירבה אותי עתה אליה. כוחה גבר בינתים, כמה מקרוביה קנו להם שביתה בעיר, ומידת השפעתה גברה. מכובדים אלה ביקשו את ידידוּתי, וכן ביקשתי אני את ידידוּתם. קשרי המשפחה שלהם היו מסועפים, ובביתם פגשתי רבים מן הנסיכים, הרוזנים וגדולי הממלכה. השקפותי לא היו בגדר סוד, ואפשר היה להתייחס אליהן בכבוד או בסובלנות, אך מכל מקום השגתי את מבוקשי, ואיש לא תקפַני עוד.

עוד דרך אחרת אל העולם הגדולה אוּנתה אלי. באותה עתה עצמה שהה אצלנו אח חורג של אבי, שנהג לבקרנו ביקורים חטופים. הפעם נתארך ביקורו יותר מהרגיל. הוא התפטר משירותו בחצר המלוכה, מקום שהיה מכובד ובעל השפעה, רק בשכל כך שלא הכל נעשה בהתאם לדעתו. הוא היה בעל שכל ישר ואופי מחמיר, ובכך דמה מאד לאבי; אלא שאבי ניחן במידה מסוימת של רוך, שעשתה אותו אדם נוח בעסקים, ואף אם לא הניחה לו לפעול בניגוד למצפונו, אפשרה לו להשלים עם דברים הנעשים על ידי אחרים, בהפיגו את חמתו במסתרים, בינו לבין עצמו או בחוג המצומצם של משפחתו. ואילו לדודי, שהיה צעיר הרבה יותר, ניתנה האפשרות לטפח את עצמאותו במידה ניכרת. אמו היתה עשירה מאד בשעתה, ורכוש גדול נוסף היה צפוי לו מִשאֵרי בשרה הקרובים והרחוקים; הוא לא היה זקוק לשום תוספת הכנסה מן החוץ, בעוד שאבי היה בעל רכוש בינוני, ומשום כך תלוי לא מעט במשכורת שקיבל בעד שירותו.

קשיחותו של דודי נתעצמה עוד יותר בשל הפורענויות שניחתו על משפחתו. אשתו נעימת ההליכות ובנו שהבטיח גדולות מתו עליו במוקדם, ומאז כמו ניסה להרחיק ממחיצתו כל דבר שלא נבע מיוזמתו.

בני המשפחה היו מתלחשים ביניהם כפעם בפעם במידה מסוימת של קורת רוח כי, כפי הנראה, לא יתחתן בשנית, וכי רכושו הרב עתיד לנפול בחלקנו, בנות אחיו. אני עצמי לא נתתי דעתי על כך, אך התנהגותם של השאר נקבעה לא מעט על פי תקוות אלה. מהיותו בעל אופי מוצק מטבעו, רגיל היה שלא להתווכח עם איש בשעת השיחה, אלא היה מקשיב לדעתו של איש שיחו ואף מחזק אותה בנימוקים ובדוגמאות משלו. מי שלא הכירו מקרוב, עשוי היה לחשוב שהוא אמנם מסכים לדעתו, שכן הצטיין בפיקחותו ומסוגל היה להציב עצמו בכל עמדה שהיא. בשיחתו עמי לא נחל הצלחה מרובה, כיון שכאן היה מדובר ברגשות, שמימיו לא נתן דעתו עליהם. אף שגילה אורך רוח, ואפילו ענין ואהדה להלך רוחי, נוכחתי לדעת כי לאמיתו של דבר, אין לו שום מושג מכל הטבוע ביסוד התנהגותי.

ככל שביקש להעלים את הדבר, נתגלתה לאחר זמן־מה תכלית השתהותו הבלתי־רגילה בביתנו. כפי שנתחוור הדבר לבסוף, בחר בצעירה שבאחיותי, על מנת להשיאה ולעשותה מאושרת על פי דרכו. אכן, על פי מעלותיה בגוף וברוח, ובעיקר אם יוטל אף רכוש ניכר על כף המאזנים, עשויה היתה לקווֹת לשידוך ממדרגה ראשונה. גם את יחסו כלפַי גילה דודי בלא דַבֵּר דבר: הוא השיג בשבילי משרה של מטרוניתה בכנסיה, משרה ששימשה לי עד מהרה גם מקור הכנסה.

אחותי לא שבעה רצון מדאגתו ולא היתה אסירת תודה לו כמוני. היא גילתה לי כי לבה נתון לאדם אחד, רגש שעד אותה עת השכילה להעלים מעין כל, מתוך חשש שתעורר התנגדות. חשש זה אמנם מוצדק היה, ואני הזהרתיה בכל לשון של אזהרה מפני התקשרות עם גבר שאינו ראוי לה. עשיתי כל שידי מגעת, והצלחתי. כוונותיו של דודי היו רציניות וברורות, ולפני אחותי, שנהתה מטבעה אחרי העולם הגדול, נפתחו סיכויים קוסמים; היה בכוחם של אלה לגבור על נטיה חולפת, שלא עמדה בפני הביקורת אף של שכלה שלה.

משפסקה אחותי להתעלם מהנחיותיו הזהירות של דודי, הונחה עד מהרה התשתית להגשמת תכניתו. היא נעשתה חצרנית באחת הנסיכויות השכנות, ונמסרה לפיקוחה ולהדרכתה של ידידה שלו, שהיתה ממוּנה על נשי החצר והכל הגו לה כבוד. אני ליוויתי אותה בדרכה אל משכנה החדש, וקבלת הפנים שזכינו לה היתה נאה ביותר. אשר לי, לא אחת חייכתי ביני לבין עצמי על הדמות שבה הופעתי בעיני הבריות בתור מטרוניתה של כנסיה, מטרוניתה צעירה ויראת שמים.

בימים עברו היה יחס כזה מביאני במבוכה, ואולי אף מעבירני על דעתי, ואולם עתה הייתי שוות נפש כלפי הנעשה סביבי. הגם שבאורך רוח נתתי את שער ראשי שעות אחדות לעריכות תסרוקת, ושמתי את עדָיַי עלי, לא היו לי בכך כוונות מיוחדות, פרט למחשבה שמעמדי מחייב אותי לעדות מחלצות. באולמות המלאים שוחחתי עם הכל, אלא שלא מצאתי ביניהם אף דמות אחת הראויה לתשומת לב. כשחזרתי הביתה, לא הבאתי עמי בדרך כלל שום חוויה מיוחדת, פרט למיחוש ברגלי העייפות. אף על פי כן, האנשים הרבים שפגשתי הרחיבו את אופקי; כן הכרתי לדעת נשים אחדות, ששימשו לי מופת לכל מעלות האדם ולהליכות נאות ואציליות, ובפרט זו שהיתה ממוּנה על נשי החצר, ושאחותי זכתה בהדרכתה.

עם זאת, נתן בי המסע אותות לא טובים ביותר מבחינת בריאותי. על אף הזהירות הקפדנית והדיאטה החמורה שנקטתי, לא היתה לי שם שליטה מלאה על זמני ועל כוחותי. טיב המזונות, מידת ההתיַגעות, שעות הקימה והמנוחה, התאמת התלבושת, ההפלגות לטיולים – לא היו תלויים ברצוני ובהרגשתי כמו בביתי שלי. במהלך חיי החברה לא תמיד חופשי האדם לסרב בלא שיפגע בנימוס המקובל, ואני הייתי שוקדת למלא את כל הנדרש, משום שחשבתי לי זאת לחובה, משום שידעתי כי ביקורי עתיד להסתיים במהרה, וכן משום שחשתי עצמי בריאה יותר מבכל עת. נראה שחיים מסוערים אלה, שלא הייתי רגילה בהם, השפיעו עלי בכל זאת יותר מכפי ששיערתי. אך חזרתי הביתה ואך הספקתי לשמח את לב הורי בסיפורי, לקיתי בשטף דם, שאמנם לא היה מסוכן וחלף חיש מהרה, אלא שנותרתי תשושה תקופה ארוכה.

ניטל עלי, איפוא, ללמוד לקח חדש. קיבלתי זאת בלב נכון. שום דבר לא קשר אותי אל העולם הרחב, ומשוכנעת הייתי כי לא בו אגלה את הטוב האמיתי בשבילי. לפיכך היתה רוחי רגועה ומפויסת, ובזכות ויתורי על החיים נשארתי בחיים.

נסיון חדש מוּנה לי לעמוד בו: אמי נתקפה בחולי קשה, שלא הניח לה עוד במשך חמש שנים, עד שהשיבה את רוחה אל אלוהים. כל אותם ימים הוטלה עלינו מעמסה כבדה. לעתים קרובות, כשהיתה גוברת עליה האימה, היתה מזעיקה אותנו בלילה אל מטתה, למען נבדר את דעתה בעצם נוכחותנו, אף אם לא היה בידנו להקל על חוליה. הנטל נעשה כבד כמעט ללא נשוא כאשר גם אבי התחיל לחוש ברע. מנעוריו היה חש כאבים עזים בראשו, אלא שהללו לא היו נמשכים יותר משלושים ושש שעות. עתה לא היו חולפים עוד, וכשהיו מגיעים לשיאם, היו יסוריו קורעים את לבי. בשעות משבר אלה העיקה עלי חולשתי הגופנית יותר מכל, כיון שמנעה ממני את מילוי חובותי הקדושות והקרובות ביותר ללבי, או שהקשתה עלי לאין שיעור.

עתה יכולתי לבחון את עצמי, אם אמנם דרך אמת היא הדרך שבחרתי בה, או אינה אלא הזיה; האם אך נגררתי במחשבתי אחר מה ששמעתי מפי זולתי, או שנושא אמונתי אמנם קיים במציאות. והנה, מה נתעודדתי כאשר חשתי בטחון מלא בקיומו. משחיפשתי מצאתי בי את ההתכוונות הישרה של לבבי לאלוהים, את ההתהלכות עם כוחות עליונים²⁹, ודבר זה הקל את הנטל מעל נפשי. כהֵלך ישאף צל, כן נהרה נשמתי אל מקלט זה, כל אימת שכבד ממנה המשא, ומעולם לא שבה ריקם.

כמה אבירי דת, שנראה כי יותר מאהבת הדת היתה זו קנאת הדת שדיברה מתוך גרונם, תבעו בעת האחרונה מאחיהם לאמונה כי יפרסמו ברבים דוגמאות של תפילות שנתקבלו; נראה שביקשו אישורים כתובים וחתומים, לתקוף בהם את בעלי דבבם באורח משפטי ודיפלומטי. מה זר להם הרגש הדתי האמיתי, ומה דל הוא, אל נכון, אוצר הנסיונות הממשיים שבהם התנסו!

מעידה אני עלי, שמימי לא שבתי ריקם כאשר ביקשתי את אלוהים בשעת מצוקה. בזאת כבר הגדתי הרבה מאד, ועם זאת איני יכולה ואיני רשאית להוסיף על כך דבר. כגודל משמעותה של כל התנסות לגבי דידי ברגע המכריע, כן ייראה הסיפור עליה קלוש, חסר ערך ובלתי מתקבל על הדעת, אילו ביקשתי לפרוט אותו לפרטיו. מה מאושרת הייתי, כאשר אלפי זוטות חברו יחד כדי להוכיח לי בוודאות גמורה, כשם שנשמת רוח אפי היא אות נאמן לחיי, כי לא בלי אל שרויה אני עלי אדמות. הוא היה קרוב אלי, ואני – ניצבת לפניו. זוהי האמת לאמיתה, בלא שאעשה שימוש במונחיהן המקובלים של השיטות התיאולוגיות למיניהן.

מה מאד ביקשתי גם באותם ימים להימנע מכל שיטה מקובלת, אך מי הוא העשוי לזכות כבר בראשית דרכו לאושר זה, שיהא מוּדע לעצמו בלא שינקוט מושגים זרים לו, אלא על טהרת פנימיותו? אני נהגתי כובד ראש בתיקון נשמתי. בעניוותי סמכתי על השקפותיהם של אישים זרים; קיבלתי עלי את שיטת האסכולה של האַלֶה³⁰ במלואה, אלא שמעצם ישותי לא יכולתי להתאים עצמי אליה בשום פנים.

על פי תורה זו חייב תיקון הנשמה להתחיל באימה ופחד מפני החטא; דכאון זה אמור לאלץ את הנשמה שתכיר, אם כה ואם כה, בעונש הצפוי, ותחוש מראש טעמו של גיהינום, וכך תימאס עליה תאוות החטא. לבסוף עתידה הנשמה להרגיש במתת מוחשית של חסד, אלא שזו מסתתרת לעתים קרובות בהמשך הדברים, ויש צורך לשוב ולחפש אחריה בדי יגע מחדש.

מכל אלה לא מצאַני מאומה, לא דבר ולא חצי דבר. אם אך חיפשתי את אלוהי בכל לבי, היה מתגלה לפני, ומעולם לא הוכיחני על ענינים מן העבר. בדיעבד, ידע לבי היטב היכן נהגתי שלא כראוי, ואף היכן אני מוסיפה לנהוג כן, אולם הכרת חסרונותי לא היתה מלוּוה כל פחד. מימי לא פקדה אותי חרדה מפני הגיהינום, ושום סברה על קיומו של השטן, או על מדור של עונש ויסורים שלאחר המוות, לא קנתה לה מעולם שביתה בחוג מחשבותי. בעיני היו האנשים החיים ללא אלוהים, שלבם אטום בפני רגשות אמון ואהבה אל הבלתי־נראה, אומללים דיָם, ונדמה שהגיהינום ועונשי הגוף עשויים היו אך להקל עליהם ולא להוסיף על עונשם. די היה לחזות בבריות אלה שבעולמנו, המטפחים רגשות שנאה בחוּבּם, המסתגרים בעקשנות מפני הטוב בכל צורה שהיא, ומבקשים לאמץ את הרע אל לבם ואל לב זולתם, אנשים העוצמים עיניהם מראות אור השמש בבקשם להוכיח כי אין השמש מאירה כלל – מה מסכנים, עד להחריד, היו בריות אלה בעיני! מי הוא המסוגל לברוא גיהינום, שיוסיף עוד על עליבותם?

להלך רוח זה נשארתי נאמנה יום אחר יום, במשך עשר שנים. הוא עמד בנסיונות מרובים, ואף ליד ערש הדוי של אמי האהובה. הייתי גלויית לב למדי, וגם בנסיבות אלה לא העלמתי את השקפותי הוורודות מאנשי דת המקפידים על המסורת, ובעבור כך ניטל עלי לספוג כמה וכמה נזיפות ידידותיות. סבורים היו שהם מנחים אותי בעוד מועד לנהוג רצינות, כדי שאניח יסודות נכונים לתפיסת עולמי בימים כתיקונם.

שלא לנהוג ברצינות לא היה גם בדעתי שלי. לשעה קלה ניסיתי להשתכנע, ומתוך רצון נטלתי עלי להיות מצֵרה ואחוזת חרדה לחיי, אך למרבה תמהוני נוכחתי כי איני מסוגלת לכך כלל. כל אימת שחשבתי על אלוהים, נתמלא לבי שמחה וקורת רוח. גם המוות לא עורר בי פלצות, אפילו נוכח קִצָה רב היסורים של אמי האהובה. עם זאת למדתי רבות באותן שעות גדולות, ולאו דוקא אותן הלכות שמוֹרַי הבלתי־קרואים ביקשו ללמדני.

מעט מעט התחלתי לפקפק בחכמתם העליונה של אנשי השם, אך לא גיליתי הרהורי אלה ברבים. נאלצתי לפטור עצמי מידידה אחת שלי, שתחילה הרביתי לשתפה בכל אשר עמי, ואחר היתה מרבה להתערב בעניני. לבסוף אמרתי לה במפורש שהיא יכולה לחסוך לה את הטרחתה, ושאיני זקוקה עוד לעצתה, שכן יודעת אני את אלוהי, ואך בו בחרתי להנחותני. היא נעלבה מאד, וסבורה אני שעד היום לא סלחה לי כליל.

החלטה זו לנער מעלי את עצות ידידי והשפעותיהם בתחום הרוח, הפיחה בי די עוז שאהיה מפלסת לי דרך משלי גם בתחום המעשה. אילולא סיועו של הבלתי־נראה, שהנחה אותי בנאמנות, עלולה הייתי לנחול כשלון, ועדיין משתוממת אני במה זכיתי לאותה הדרכה נבונה ומופלאה. בעצם, איש לא ידע לאן פני מוּעדוֹת, ואף אני לא ידעתי.

על צד הרע שבחיים – צד זה אשר טרם נמצא לו הסבר, הצד המרחיק אותנו מן הישות אשר לה אנו חבים את חיינו, ושממנה שואב כל הקרוי חי את חיוּתו, הצד המכוּנה בפינו חטא – לא ידעתי עדיין דבר.

מדי השתעותי עם ידידי הבלתי־נראה, חשתי כיצד כל כוחות הנפש שבי מתלבלבים ורווים עונג. תשוקתי לרווֹת אושר זה בכל עת היתה רבה כדי כך, שהייתי מוותרת בחפץ לב על כל דבר שהפריע להשתעות זו, ובאשר לזאת היה הנסיון הטוב שבמוֹרַי. אפס, דמיתי לאדם חולה שתרופה אין בידו, והוא מקווה להסתייע בדיאטה בלבד. מזור כלשהו ודאי יש בה, אך רחוקה היא מהיות מספקת.

לא תמיד ניתן לי לקיים את בדידותי, אף שהיתה האמצעי הטוב ביותר נגד פיזור הדעת האופיני לי. משחזרתי אל המהומה שברשות הרבים, ניכר בי רישומה עוד יותר. עיקר יתרוני היה בכך שנהיית לבי אל השלוה היתה גוברת עלי, ובסופו של דבר הייתי תמיד שבה ומסתגרת בפינתי. בלבי פנימה חשתי, כבאור דמדומים, ברפיוני ובקוצר ידי, וכדי לחלץ את נפשי השתדלתי לא לחשוף את עצמי לסכנות מלכתחילה.

שבע שנים תמימות עשיתי שימוש באותה דיאטה זהירה. בוטחת הייתי בעצמי, ומצבי נראה לי משביע רצון. אלמלא נסיבות והתרחשויות מיוחדות במינן הייתי נשארת על עָמדי, אלא שנתיב מופלא הנחה אותי הלאה מזה. בניגוד לעצתם של כל ידידי, שבתי וקשרתי קשרי רֵעוּת עם גבר. תחילה תהיתי על התנגדותם, ומיד פניתי אל המנחה הבלתי־נראה שלי. כיון שהלה התיר לי את הדבר, המשכתי בנתיבי ללא היסוס. אדם בעל שאר רוח, אציל נפש ורב כשרונות, קנה לו נחלה בשכנותנו. דומים היינו מאד זה לזה במידותינו, באורחות בתינו ובהרגלינו, שעל כן התקרבנו עד מהרה.

פִילוֹ – לוּ אכנהו בשם זה – כבר היה בגיל העמידה, ובענינים מסוימים היה לעזר רב לאבי, ששוב לא היה במלוא כוחותיו. חיש קל נעשה אצלנו בן־בית, וכיון שלדבריו מצא בי אדם שאין בו לא מריקנותה וצעקנותה של העיר, ולא מִדַלוּתה והססנותה של דממת הכפר, נהיינו ידידים בלב ונפש. קרבתו נעמה לי ואף הביאה לי תועלת.

אף שלא מצאתי בי שום כשרון או נטיה להתערב בעסקי העולם הזה, או להשפיע עליהם בדרך כלשהי, אוהבת הייתי לשמוע על אודותיהם ובקיאה הייתי בכל הנעשה סביבי. בענינים של חומר ביקשתי לקנות לי דעת כעומדת מן הצד, ואילו רגשותי, נטיות לבי ופנימיוּתי שמורים היו עמי בשביל אלוהי, בשביל בני ביתי ובשביל ידידַי.

אלה האחרונים מקנאים היו בפילו בשל קשרי עמו, אם יורשה לי לומר כן, ומבחינות רבות צדקו כאשר הזהירו אותי מפניו. רבות סבלתי בשל כך בסתר לבי, שכן אף ממני נבצר לראות בטענותיהם דברי הבל אנוכיים בעלמא. רגילה הייתי משכבר לבטל דעתי מפני דעת גדולים, אלא שזאת הפעם לא השתכנעתי בשום פנים. התפללתי לאלוהי שיזהיר אותי, שיעצור בעדי, שיַנחה אותי, אך כיון שגם לאחר כל אלה לא הרתיעני לבי מדרכי, הוספתי ללכת בה בלא חשש.

היתה מידה של דמיון בין פילו לבין נרקיס, אלא שבזכות חינוכו הדתי היה פילו עצור ורגיש יותר. הוא לא היה יהיר כמוהו, אך היה מוצק יותר באופיו. בעניני עסק היה נרקיס עדין, דייקן, מתמיד ובלתי־נלאה, ואילו פילו היה חריף שכל, נמרץ וזריז, ופעל בקלות שלא תיאמן. מפיו למדתי על קורותיהם הכמוסות ביותר של מרבית האישים הנודעים, שהכרתי את פניהם בפגישות החברה, ועתה מה נעם לי להיות צופה באנדרלמוסיה מרחוק. פילו לא יכול היה עוד להעלים מעיני מאומה; מעט מעט גילה לפני את כל נסיבות חייו מלבר ומלגו. חרוד חרדתי לו בלבי, שכן חזיתי מראש הסתבכויות מסוימות. הרעה ניחתה ביתר מהירות מכפי ששיערתי, שכן תמיד עדיין נותרו ענינים שלא ידעתי עליהם, ואף לבסוף לא גילה לי את הכל, ועוד ניטל עלי לנחש את הגרוע ביותר.

מה זעזע כל זה את לבי! נתנסיתי עתה בדברים חדשים לחלוטין. בצער לא ישוער עקבּו עיני אחר אחד אגאתון³¹, שנתחנך בחורשות דלפי ונשאר חייב עבור דמי לימודיו, והריהו משלם את חובותיו בריבית קצוצה, והנה – אגאתון זה ידיד נפשי הוא. בכל לבי הייתי שותפת לסבלו, ושנינו היינו שרויים במצב מביך ביותר.

לאחר שהרביתי להרהר במערכי רוחו, שבתי ובדקתי את עצמי. המחשבה, כי “אינך טובה ממנו,” עלתה ככף עב קטנה נכחי, פשטה מעט מעט בשמַי והקדירה את נפשי כולה.

עתה לא היתה זו מחשבה בלבד: “אינך טובה ממנו”; עתה חשתי בכך, ובתוקף כזה שלא הייתי רוצה לשוב ולחוש כך לעולם. לא היה זה שינוי חולף. יותר משנה תמימה לא הרפתה ממני התחושה, כי אילולא עצרה בי יד נעלמה, עלולה הייתי להיהפך לאחד ג’יראר, לאחד קארטוּש, לאחד דאמיין³², או לכל מפלצת אחרת; בנטיית לבי לכך הרגשתי הרגש היטב. אלי, איזה גילוי!

אם עד כה לא יכולתי לגלות מתוך נסיון חיי אף שמץ ממציאוּת החטא בתוך לבי, הנה עתה נראתה לי אפשרות הופעתו בבהירות נוראה. אף על פי כן לא היה זה אלא פחד מן הרע, ואילו את הרע עצמו טרם ידעתי; חשתי כי עלולה אני לחטוא, אך לא מצאתי בי אשם.

כל כמה שמשוכנעת הייתי בעמקי לבי, שבמערך נפש כגון זה שהכרתי בי עתה, לא אוכל בשום פנים להתמזג עם המקור העליון לאחר המוות, כאשר קיוויתי, לא היה בי שמץ של יראה שמא איאלץ להינתק ממנו כליל. חרף כל הרע שגיליתי בתוכי פנימה, הוספתי לאהוב אותו; שנאתי את רגשותי, וביקשתי לשנוא אותם עוד ביתר שאת; כל משאלתי היתה להיגאל ממחלה זו ומהנהיה אליה, ובטוחה הייתי כי הרופא הגדול לא ימנע ממני את עזרתו.

השאלה היחידה שניצבה לפני היתה: מה עשוי לרפא את הנגע הזה? קיום המצוות? דבר זה לא נתקבל כלל על דעתי; שכן זה עשר שנים היו מעשי יותר מקיום מצות סתם. ואף על פי כן היו אותן זוועות שאך עתה הכרתין לדעת, חבויות בנפשי. כלום לא יכלו לפרוץ מנפשו של דויד בראותו את בת־שבע? כלום לא היה ידיד אלוהים, וכלום לא הייתי אף אני בטוחה עד תום בלבי כי אלוהים ידידי הוא?

כלום אין זו, איפוא, אלא חולשה בלתי־נמנעת של האדם? כלום חייבים אנו להשלים עם כך כי ביום מן הימים תהא ידם של יצרי לבנו על העליונה, ועם כל רצוננו הטוב לא יישאר לנו בלתי אם לתעב את החטא שחטאנו, ועם זאת לשוב ולחטוא כל אימת שתחזור הזדמנות דומה?

מתורת המידות לא יכולת לשאוב כל נחמה. היא לא המציאה סיפוק לנפשי, לא בדרך החומרה שהיא נוקטת למען נקנה שליטה על יצרינו, ולא בדרך הפיוס שהיא נוקטת בנסותה להפוך את יצרינו הרעים לטובים. ערך רב הרבה יותר יחסתי למושגי היסוד, שהאצילה עלי השתעותי עם ידידי הבלתי־נראה.

באחד הימים, כאשר עיינתי במזמורים שחיבר דויד לאחר אותו פשע מתועב, נתתי את דעתי על כך שהוא רואה את הרע השוכן בקרבו טבוע מראש בעצם החומר שממנו נוצר; אלא ששואף הוא להיטהר מחטאתו, והריהו מפציר באלוהיו: “לב טהור בְּרָא לי, אלוהים, ורוח נכון חַדש בקרבי!”³³

אך כיצד אגיע לכך? תשובתם של כתבי הנצרות היתה ידועה לי יפה; לגבי דידי היתה גם זו אמת של הברית החדשה, כי דמו של ישו הנוצרי מטהר אותנו מכל חטא. אולם אך עתה נתחוור לי כי עד כה טרם הבנתי מה פירושו של מאמר זה, שכה מרבים לחזור עליו. יומם ולילה ניקרו בלבבי השאלות: מה משמעות הדבר? כיצד הוא מתקיים? לבסוף נצנצה המחשבה במוחי כי ניתן למצוא את אשר אני מחפשת ב"מאמר אשר נהיה בשר," הוא ה"מאמר שהכל נהיה על ידו, ושבו היו החיים אור לבני האדם"³⁴; כמתוך דמדומי מרחקים נתגלה לי כיצד ירד מאמר־בראשית זה לשכון פעם אחת בתוכנו, בעמק הבכא שאנו שקועים בו, כיצד הכיר עמק זה לִפנַי ולִפנים, כיצד עשה את דרכנו משלב לשלב, מהורתו ולידתו ועד מותו, ולאחר אותה דרך עקיפין מופלאה שב ועלה אל מרומי הזוהר, מקום שאליו נקראים גם אנו כדי לזכות באושר העליון.

הה, מדוע ניטל עלינו, מדי דַבּרֵנו בענינים אלה, לעשות שימוש בדימויים המתארים נסיבות חיצוניות בלבד! רם או שפל, אפל או זוהֵר – מה משמעותם לגבי? רק לנו יש מעלה ומטה, יש יום ויש לילה. הן משום כך לבש את צלמנו ודמותנו, שאילולא כן לא היה לנו שם חלק בו.

אך כיצד יכולים אנו ליטול חלק בחסד זה שאין ערוך לו? “בדרך האמונה,” אומר הכתוב. אך האמונה מה היא? אמונה באמיתותו של סיפור מעשה שהיה – מה תועלת לי ממנה? עלי לדעת לסגל לעצמי את מסקנותיה ותוצאותיה של האמונה. זו חייבת להיות הלך נפש מיוחד משלך, שאינו נקרה לאדם בדרך הטבע.

“ובכן, אל עליון! הענק־נא לי איפוא, אמונה,” התחננתי יום אחד, בהיותי כורעת תחת עקת נפשי. נרכנתי מעל לשולחן הקטן שישבתי לידו, והלטתי את פני המוצפות דמע בכפות ידי. הנה עתה היה לבי מכוּון, כראוי לאיש המבקש מאלוהים כי ישעה לתפילתו, וכפי שרק לעתים רחוקות הוא זוכה לכך.

הה, לו אך ניתן לי לתאר את הרגשתי! טַלטֵלה טִלטְלה את נשמתי אל הצלב אשר ישו השיב עליו את נפשו בשכבר הימים; טַלטֵלה היתה זו, איני יכולה לכנות זאת אחרת, ממש כמו זו הצונפת את נשמת האוהבת ומוליכה אותה אל אהובה הנעדר, ואפשר שדימוי זה הוא אמיתי ומהותי יותר מכפי שאנו משערים. כך דבקה נשמתי באל אשר לבש דמות אדם ומת על הצלב, ובאותו רגע עצמו ידעתי אמונה מה היא.

“זו האמונה!” אמרתי וקפצתי ממקומי כמבוהלת. ביקשתי להיות בוטחה באשר חשתי וחזיתי, ואמנם עד מהרה נשתכנעתי כי קניתי לי את סגולת התרוממות הנפש, סגולה שהיתה חדשה לי לחלוטין.

לגבי תחושות שכאלה אין המלים תופסות כליל. בבירור גמור יכולתי להבחין ביניהן לבין הזיות הדמיון; לא היתה בהן שום הזיה ושום דמות, ואף על פי כן הקנו לי בטחון מלא בקיומו של הבורא, כשם שיש בכוח דמיוננו לצייר לפני עיני רוחנו את דיוקנו של האהוב הנעדר.

לאחר שחלפה ההתפעמות הראשונה, נתחוור לי כי הלך נפש זה כבר היה ידוע לי לפני כן, אלא שמעולם לא חשתי בו בעצמה כזאת. מימי לא ידעתי לאחוז בו בלא להרפות ולעשותו לקניני שלי. בכלל סבורה אני כי נשמת כל אדם חשה משהו מזה אי פעם. זה הדבר, בלא ספק, המלמד כל אדם דעת כי יש אלוהים בעולם.

מתת זו, שהיתה פוקדת אותי כפעם בפעם משכבר, השביעה עד כה את רצוני, ואילולא נגזרה עלי אותה מכת פתע לפני שנים מספר, אילולא רפו ידי וכשל כוחי בעיני עד לפשיטת רגל גמורה, אפשר שהייתי מוסיפה להסתפק באשר מוּנה לי.

ואולם, מאז אותו רגע גדול, צמחו לי כנפים. עתה יכולתי להמריא מעל לכל אשר הטיל עלי אימתו, כאותו עוף המתנשא בלא מאמץ ופוצח בשיר מעל לזרמו המהיר של נהר, שעה שהכלבלב נשאר עומד מנבח בחיל ורעדה על חופו.

שמחתי היתה למעלה מכל שיעור, ואף שלא גיליתי דבר מזה לאיש, חשו בני ביתי בחדוה הבלתי־רגילה המפעמת בי, בלא שיכלו לתפוס מה סיבתה. אילו אך יכולתי להתמיד בשתיקתי ולהסתיר את קורת רוחי בנפשי פנימה! ולואי לא הנחתי לנסיבות להטותני ולהביאני לגילוי סודי בפומבי! או אז הייתי חוסכת לי עמל רב.

כיון שבמשך עשר שנות חיי האמונה³⁵ שלי לפני כן, טרם סיגלה נפשי לעצמה אותה מתת שמים, היה חלקי כחלקו של כל איש הגון; מסתייעת הייתי במראות שיש להם זיקה לאלוהים ומזינה בהם את דמיוני. אף יש בכך תועלת של ממש, שכן מונעות הן את המראות המזיקים ואת תוצאותיהם הקשות. לעתים קרובות נתפס מראה זה או אחר בנשמתנו, והוא מניף אותה מעט אל על, כאותו אפרוח המרפרף מענף לענף. באין דרך טובה ממנה, הן לא תגוּנה גם זו.

מוסדות הכנסיה, צלצול הפעמונים, נגינת העוגב ושירי דת, ומעל לכל דרשותיהם של מורינו, מתאמצים להעניק לנו מראות ורשמים, המכוונים את לבנו אל אלוהים. להוטה הייתי אחרי כל אלה למעלה מכל שיעור; שום גשמי זעף ושום תשישות גופנית לא עיכבו בעדי מלבקר בבית־היראה, ואם קָצרָה, לעתים, רוחי בשכבי חולה, היה זה רק למשמע צלילי פעמוני יום ראשון בשבוע. לדברי הגמון החצר שלנו, שהיה אדם מחונן, הייתי מאזינה ברוב עונג; חלקתי כבוד אף לעמיתיו, וידעתי לברור לי את תפוחי הפז של דברי אלוהים חיים אף מבין מיני פירות שהוגשו לי באגנות של חומר. לטקסים הפומביים צירפתי גם את כל פרקי תיקון היחיד, ואף אלה הזינו את דמיוני ואת מערכי לבי. כה רגילה הייתי לסדר זה, וכה הוקרתי אותו, עד כי גם עתה לא עלה על דעתי משהו נעלה יותר, שכן אך מחושים ניתנו לנפשי, ולא עינים. מגששת היא ואינה רואה. הה! אילו עינים לה וניתן לה לראות!

אף עתה הייתי הולכת בחשק רב אל הדרשות, אך אהה, מה היה לי! לא עוד מצאתי בהן מה שמצאתי עד כה. דרשנים אלה מקהים את שיניהם בקליפה, בעוד שאני ניזונה מהגרעין. עד מהרה הוגיעו אותי, ואילו להסתפק רק באשר ידעתי למצוא בעצמי, לא הורגלתי. במראות ורשמים מן החוץ חשקה נפשי, ודימית כי חשה אני בצורך רוחני טהור.

להוריו של פילו היה בעבר קשר עם כת ההֶרנהוּטים; בספרייתו מצויים היו עדיין כתבים רבים של הרוזן צִינצֶנדוֹרף³⁶. פילו שוחח עמי על כך פעמים אחדות בגילוי לב, והזמין אותי לעלעל באחדים מכתבים אלה, ולו רק כדי להכיר תופעה פסיכולוגית מסוימת. הרוזן היה מוחזק אצלי כופר בעיקר, ואף ספר המזמורים של אֶבֶּרסדוֹרף³⁷, שידידי כמעט כפה אותו עלי מתוך אותה כוונה, נשאר מונח אצלי זמן רב ללא עיון.

מאין כל אמצעי התעוררות מן החוץ, פתחתי, כבאקראי, את ספר המזמורים המדובר, ולמרבה תמהוני מצאתי בו שירים שנראו כמכוונים ממש אל אשר הרגשתי, על אף צורתם המוזרה. מקוריותם ותמימותם של הביטויים צודדו את לבי. דומה שרגשות מיוחדים במינם מצאו להם ביטוי מיוחד במינו; שום שיטת מונחים לא הטביעה עליהם חותם של כפיתוּת או של פשטנות יתר. שוכנעתי כי בני אדם אלה חשו את אשר חשתי אנוכי, ומה שמחתי לחרות כפעם בפעם בזכרוני חרוז כלשהו מתוך הספר ולשאתו עמי יום אחר יום.

מאותו רגע של התגלות חלפו בדרך זו כשלושה חודשים. לבסוף גמרתי אומר לספר על הכל לידידי פילו, ולבקשו שיעביר אלי אותם כתבים, שסקרנותי לגביהם עברה מעתה כל מידה. כן עשיתי, אף שבלבי חשתי משהו שניסה להניאני מזה בכל דרך.

גיליתי את הדברים לפני פילו בפרטי פרטים, וכיון שאף הוא עצמו מילא בהם תפקיד ראשון במעלה, שכן היה בסיפורי משום תוכחה חמורה כלפיו, היה נדהם ומזועזע ביותר. פניו נשטפו דמעות, ולבי נתמלא שמחה, כיון שסבורה הייתי כי שינוי כביר חל גם ברגשותיו שלו.

הוא סיפק לי את כל הכתבים שביקשתי, והרי שהגיע לידי חומר רב, די והותר להזנת דמיוני. עד מהרה אימצתי לי את אורח המחשבה הצינצנדורפי ולימדתי את לשוני לדבר בשפתם. אין לומר שאיני הוגה כבוד גם כיום לשיטתו של הרוזן; בלב חפץ אצא להגנתו; אין הוא חוזה חזיונות בעלמא; בדברו על אמיתות גדולות הריהו חוצב להבות, ודמיונו מרקיע שחקים; כל המזלזלים בו לא ידעו להעריך את סגולותיו כערכן, ואף לא להבחין ביניהן כראוי.

דבקתי בו מעל לכל מידה. אילולא הייתי תלויה באיש זולתי, הייתי עוזבת אל נכון את ביתי ואת מולדתי, והולכת אליו. ודאי היינו מבינים זה את זה עד תום, אך ספק רב אם היינו מסכימים זה עם זה לאורך ימים.

אשרַי שמלאכי הטוב ריתק אותי כליל באותם ימים אל תחום משפחתי! אפילו טיול בגן ביתנו היה לגבי דידי בגדר הפלגה רחוקה. הטיפול באבי הזקן והתשוש העסיק אותי לא מעט, ואילו בשעות הנופש הייתי שוגה בדמיונות נאצלים. האיש היחיד שהשתעיתי עמו היה פילו, שהיה חביב מאד על אבי, אלא שיחסו החם אלי נתקרר במידה מסוימת בעקבות וידויי האחרון. הוא לא תפס את הדברים לעומקם, ומשניסה פעמים אחדות לדבר עמי בשפתי ונסיונותיו לא עלו בידו, מנע עצמו מנגיעה בנושא זה, בפרט שידיעותיו הרבות סייעו בידו להסב את השיחה לענינים חדשים לבקרים.

נהייתי, איפוא, אחות הֶרנהוּטית לפי דרכי שלי. היה עלי להסתיר מפנה חדש זה ברוחי במיוחד מעיני הגמון החצר, שבצדק רב הוקרתיו כאב הווידויים שלי, ושמעלותיו הרבות לא נתמעטו בעיני למרות היותו מתנגד קיצוני לכת ההרנהוטית. לדאבון לבי, מוּנָה צער רב לאדם נכבד זה, גם בשלי וגם בשל אחרים.

לפני שנים הרבה למד להכיר אדם, שהיה מוחזק אצלו איש כשר וישר, המחפש בכל לבו דרך לאלוהיו. זמן רב היה בא עמו בכתובים. מה הכאיבה, איפוא, למנהיג הרוחני הצטרפותו של הלה לכת ההרנהוטית, והיותו נמנה ימים רבים עם אַחֶיהָ, ומה נעמה לו פרישתו של הלה מהם לאחר מכן, במיוחד כאשר החליט לשוב ולהעביר את מגוריו למקום סמוך. נראה כאילו קיבל עליו מחדש את הנהגת מורהו במלואה.

עתה הוצג האיש הבא מקרוב כדוגמה וכמופת לפני בחירי צאנו של אב הרועים. רק אל ביתנו לא הובא, שכן אבי לא היה מסוגל עוד לקבל אורחים. האיש קצר שבחים בכל מקום; בהליכותיו איחד את נימוסי החצר עם חין התנהגותם של בני הכת, בנוסף לסגולות הרבות שנחל מן הטבע; עד מהרה הוחזק גדול בעיני כל מכיריו, דבר ששימח מאד את לב פטרונו הרוחני. ואולם למעשה היתה המחלוקת, שנתגלעה בינו לבין הכת, תוצאה של נסיבות חיצוניות בלבד, ואילו בסתר לבו נשאר הרנהוטי נאמן כאשר היה. בעיקרו של דבר דבק היה בשיטה כפי עצם מהותה, אך גם הבוקי־סריקי שהרוזן תלה בה היו לפי טעמו. לאחר שכבר אָמון היה על דרכי מחשבה וביטוי אלה שנים ארוכות, הרי ככל שנאלץ להסתיר אותם מעיני ידידו הוותיק, כן שש להפיץ בחוגי נאמנים כל מיני חרוזי שירה, פרקי תפילות ודיוקנאות, כל אימת שניתנה לו הזדמנות לכך, ואמנם, כפי שיש לשער, זכה להדים רבים.

אני לא ידעתי מאומה מכל אלה, והוספתי לדשדש בדרכי שלי. ימים רבים עברו עד שהכרנו זה את זה.

פעם אחת ביקרתי, בשעה של פנאי, ידידה חולה. פגשתי אצלה כמה וכמה מכרים, אך חשתי מיד שעם בואי נקטעה שיחתם. עשיתי עצמי כלא רואה, אך למרבה תמהוני גילו עיני על הקיר תמונות הרנהוטיות אחדות, נתונות במסגרות נאות. חיש תפסתי מה הדבר שהתרחש, כפי הנראה, בבית לפני היכנסי, וקידמתי תופעה חדשה זו בחרוזי שירה אחדים, מתאימים לנסיבות.

ניתן לשער כמה הופתעו ידידי. גילינו את קלפינו זה לזה, ומיד נכרתה בינינו ברית של הסכמה ואמון.

עתה חיפשתי לי הזדמנויות תכופות יותר לצאת מן הבית. לצערי מצאתי אותן רק אחת לשלושה או ארבעה שבועות. עשיתי היכרות עם השליח אציל הרוח, ומעט מעט עם כל העדה החשאית. הייתי מבקרת באסיפותיה ככל שניתן לי, ובהיותי שוחרת חברה מטבעי, נעם לי הדבר ללא שיעור, כאשר יכולתי, בשיחה עם זולתי, לשמוע ולהשמיע רעיונות, שעד כה פיתחתי רק ביני לבין עצמי.

לא טחו עיני מראות כי אך מעטים ירדו לעומקם של המלים והביטויים המפועמים, וכי לרובם לא הועילו הללו יותר משהועילה להם שפת הסמלים המקובלים של הכנסיה. אף על פי כן, הוספתי להתרועע עמם, בלא לסטות מדרכי. חשבתי כי לא נקראתי לבדוק ולבחון את לב הזולת. הן אף אני הכשרתי את עצמי בדרך של אימונים תמימים למשהו נעלה מזה. שמחתי בחלקי, וככל שהגעתי לידי דיבור, הייתי עומדת על כך שבנושאים עדינים כגון אלה, אפשר שהמלים תהיינה מגלות טפח ומכסות טפחיים לגבי המשמעות שבהן. מלבד זאת, הנחתי באורך רוח לכל איש לנהוג על פי דרכו.

בעקבות ימים שקטים אלה, שהיו רצופים פגישות חשאיות מהַנות, תכפו וגאו עד מהרה נחשולים של מחלוקות והתנצחויות, שהסעירו את הרוחות בחצר ובעיר, ולעתים אף הגיעו למידות של שערוריה. סוף סוף בא הרגע שהגמון החצר שלנו, אותו מתנגד מושבע של הכת ההרנהוטית, גילה בנמיכות רוח מבורכת, שתלמידיו הטובים ביותר, שהוחזקו בעיניו נאמנים ביותר, נוטים כולם כאיש אחד לצדה של אותה כת. עלבונו העמיק כדי כך, שברגע הראשון שכח לנהוג התאפקות, ולאחר מכן שוב לא יכול לסגת מדבריו, אפילו רצה בכך. נתגלעו ויכוחים נרגשים, שלמזלי לא נזכר בהם שמי, שהרי השתתפתי אך באקראי באותן התכנסויות שנואות, וכן משום שמורנו הקנאי התקשה לוותר על תמיכתם של אבי ושל ידידי. דעתי היתה נוחה מכך, שכן נטרדת הייתי מכל שיחה על ענינים ורגשות כמו אלה אף עם אנשים שכוונותיהם טובות, אם לא היו מסוגלים לרדת לעומקם של דברים ונשארו מרפרפים רק על פני השטח; מכל שכן, שוויכוחים עם מתנגדים בענינים הניתנים אך בקושי להבנה בין ידידים, נראו לי נעדרי תועלת ואף ראויים לגנאי. ואכן, עד מהרה נוכחתי לדעת שבמקרה כמו זה, אפילו אנשים חביבים ואצילי רוח אינם מסוגלים לשמור על טוהר לבם מכל רבב של איבה ושנאה, והם נכונים אף לעשות עוול, וכמעט להשחית כל חלקה טובה בנפשם, לשם הגנה על משהו חיצוני בלבד.

אף שאפשר כי אותו אדם מכובד לא נהג בצדק במקרה זה, כדברי רבים שהשתדלו לקומם אותי נגדו, לא יכולתי למנוע עצמי מלחלוק לו כבוד מעומק לבי. הכרתיו היטב, ובנקל יכולתי לראות את הדברים בעיניו שלו. מימי לא ראיתי אדם בלא חסרונות, אלא שאצל אנשים דגולים הם מזדקרים יותר לעין. מבקשים אנו בכל לבנו שבעלי מעלות יתרות כמו אלה לא יצטרכו לעולם לפרוע מס כלשהו. הוקרתי אותו כאדם דגול, וקיוויתי כי הודות לעמידתי השקטה מן הצד, אגיע לפחות לשביתת נשק עמו, אם לא לשלום מלא. אין לדעת מה הייתי משיגה בסופו של דבר, שכן אלוהים קיצר את מהלך המאורעות, בקחתו אותו אליו. ליד ארונו ספדו לו אלה שאך זה הִכּוּהוּ בשבט פיהם. מעולם לא פקפק איש ביושר לבו וביראת שמים שלו.

גם עלי ניטל באותם ימים להניח מידי את משחק הבובות, שלנוכח אותן מחלוקות נתגלה לעיני באור אחר. דודי הוציא לפועל את תכניתו החשאית לגבי אחותי. הוא הציג לפניה איש צעיר, בעל מעמד ובעל קנין, כחתן מיועד לה, ובנדוניה העשירה שהעניק לה גילה את מלוא נדיבותו, כפי שניתן היה לצפות ממנו. אבי הסכים לשידוך בשמחה; אחותי היתה פנויה ומוכנה לכך, ובחפץ לב שינתה את מעמדה. החתונה נערכה בטירתו של דודי. בני המשפחה והידידים הוזמנו אליה, וכולנו באנו בנפש חפצה.

מימי לא התפעלתי ככה ממראהו הפנימי של בית. אכן, אף לפני כן שמעתי רבות על טוב טעמו של דודי, על הארדיכל האיטלקי שלו, על אוספיו ועל ספרייתו. מתוך שהייתי מַשווה את כל אלה עם מה שכבר ראיתי, ציירתי לי בדמיוני תמונה ססגונית למדי. והנה, מה הפתיע אותי הרושם של ההרמוניה והאיזון שעשה עלי הבית בהיכנסי אליו, רושם שהלך והתחזק עם כל אולם ועם כל חדר שנגלה לעיני. בעוד שפאר והדר היו עד כה אך מבדרים את דעתי, היה בית זה משרה עלי רוח של התרכזות והתכנסות פנימה. ההדר והיקר השרו קורת רוח ורוגע, למרות כל התכונה לחגיגות ולמסיבות שהיתה בעיצומה, ונבצר מבינתי כיצד יכול היה איש אחד לקיים ולערוך כל אלה, ואם חברו אליו עוד אנשים לצורך זה, כיצד יכלו לתאם את פעולתם כדי כך. עם זאת היו האדון ואנשיו נוהגים בטבעיות גמורה, ושום סימן של אילוץ או של טקסיות ריקה לא ניכר בהם.

החתונה עצמה נערכה בצורה מלבבת ובלתי־צפויה ביותר: מוסיקה קוֹלית מעוּלה הפתיעה אותנו, והכומר ידע לשַווֹת לטקס חגיגיות מלאה. אני ניצבתי ליד פילו, אך הוא, תחת לברכני, התאנח אנחה עמוקה ואמר: “כשראיתי את אחותך נותנת את ידה, חשתי כאילו נדונותי במים רותחים.” – “מדוע?” שאלתי. – “זו תחושתי תמיד לנוכח זיווג,” השיב לי. אני צחקתי לדבריו, אלא שלאחר מכן עלה בגורלי להרהר בהם לא אחת.

עליצותם של המסובים, שצעירים רבים היו ביניהם, נראתה מבהיקה ביתר שאת נוכח כל ההוד וההדר מסביב. מערכות הריהוט, כלי הסעודה, וקישוטי השולחנות הלמו יפה אלה את אלה, ואם משכבר נראו לי אומני העוגות ואומני הבניה כיוצאיו של בית אולפנא אחד, הרי כאן הסתבר כי אופֵי העוגות ואף עורכי השולחנות יצקו מים על ידיו של ארדיכל זה בכבודו ובעצמו.

כיון שהקרואים נשארו במקום ימים אחדים, דאג המארח הנבון והמחונן לשעשע את לבם בדרך רבגונית. כאן לא הייתי עדה לתופעה המצערת, שנקרתה לי פעמים רבות בחיי, שדוקא הטובים שבמשתתפים יוצאים נפסדים, כל אימת שחברה מעורבת רבת משתתפים נעזבת לנפשה ושוקעת בעל כורחה בבילויים תפלים ביותר.

דודי ערך את הכל בדרך אחרת לחלוטין. הוא קבע שנים־שלושה אמרכלים, אם רשאית אני לקרוא להם כך; על האחד הוטל לדאוג לשעשועי בני התשחורת; ריקודים, טיולים ומשחקים קטנים תוּכננו ואוּרגנו על ידיו; כיון שהצעירים מבלים ברצון בחוץ ואינם חוששים מפני מזג האויר, נמסרו לרשותם הגן, לרבות האולם הגדול שבו, ואליו צורפו לתכלית זו יציעים וביתנים נוספים; אף שהיו אלה עשויים קרשים ויריעות בלבד, דומים היו למעשי אבן ושיש, הודות ליפי תבניתם.

מה נדירה החגיגה שמכַנסיה רואים חובה לעצמם לדאוג לצרכיהם ולרווחתם של הבאים מכל הבחינות!

מִרֹדפֵי ציד ותחרויות, טיולים קצרים, הזדמנויות לשיחות טנדוּ – אלה הוכנו בשביל האורחים הקשישים, ואילו לאורח שנהג לעלות על משכבו בשעה מוקדמת נקבע, כמובן מאליו, המעון המרוחק ביותר ממרכז ההמולה.

הודות לסדר טוב זה, חשנו כאילו שרויים אנו בעולם קטן, מובדל לעצמו, אף שכל הצופה בנו מקרוב היה מוצא כי אין הטירה גדולה כלל, וכי אילולא ידיעתו המדוקדקת ושאר רוחו של המארח, קשה היה לשכן בה אנשים רבים כל כך, ועם זאת לעשות כרצון איש ואיש.

לא פחות מדמות דיוקנו של איש יפה־תואר, שובה את לבנו מכלול חייו של אדם, המעיד על תבונתו וחכמתו. אפילו אין ביתו של אדם מקושט בטוב טעם, דיינו שנקי הוא ושנעים להיכנס אליו, שהרי אות הוא שבעליו אדם משכיל הוא, ולוּ מבחינה אחת בלבד. שבעתיים ינעם לנו, איפוא, אם ממעונו של אדם תשתקף לפנינו תרבות גבוהה יותר, אפילו היא תרבות מוחשית בלבד.

בבהירות יתרה נתחוור לי דבר זה בטירתו של דודי. רבות שמעתי וקראתי על האמנות. גם פילו היה חובב מושבע אל אמנות הציור, ואוסף יפה היה לו בביתו. אף אני עצמי הרביתי לצייר, אלא שמצד אחד הייתי שקועה מדי ברגשותי, והתרכזתי בעיקר בהבהרת ההכרחי, ומצד שני לא החשבתי את אשר ראיתי אלא כדברים הגורמים פיזור נפש, כשאר עניני העולם הזה. אך עתה חשתי לראשונה כי משהו חיצוני עשוי להחזיר אותי אל נפשי שלי, ואף עתה למדתי לדעת, למרבה תמהוני, מה רב ההבדל בין שירתו הטבעית והמקסימה של הזמיר לבין שירת הללויה בארבעה קולות מתוך גרונותיהם של בני אדם מפועמי רגש.

את שמחתי על תגלית זו, שהיתה חדשה בשבילי, לא העלמתי מעיני דודי, שהיה מרבה במיוחד לשוחח עמי, לאחר שהכל היו פורשים איש איש לעניניו. הוא סיפר לי בענווה רבה על אשר רכש ואסף תחת ידיו, ובבטחון פנימי רב הסביר לי מה הכיוון שנקט באוספיו ובתצוגותיו. מיד הבחנתי כי נוהג הוא בי אורך רוח, כאילו ביקש לסגל את הטוב על פי השקפתו מכבר, שלגביה היה בטוח בעצמו, אל הצודק והמעולה על פי השקפתי שלי.

“אם ייתכן הדבר בעינינו,” אמר באחת משיחותינו, “כי בורא העולם עצמו לבש את דמותו של אחד מיצוריו, ובצורה זו שהה תקופת־מה עלי אדמות, מן ההכרח שאותו יצור ייראה מושלם בתכלית בעינינו, שהרי היוצר עצמו מסוגל היה להתמזג עמו כליל. מכאן שלא תיתכן סתירה בין מהות האדם לבין מהות האלוהות. אף שאנו חשים עצמנו שונים ומרוחקים מן האלוהות ברמתנו, אל נא ננהג כשטן המקטרג, ואל ניתן דעתנו רק על חסרונותיו וחולשותיו של טבענו דוקא, אלא נרבה לתור אחר כל הטוב המצוי בנו, למען נוכל לחזק את משאלות לבנו להידמות ככל האפשר לאלוהים.”

חייכתי ועניתי: “אל נא תביישני, דודי היקר, בכך שאתה מואיל לדבר אלי בלשוני! הדברים שיש בפיך אלי חשובים לי כדי כך, שאני מבקשת לשמוע אותם בלשונך שלך, ואם יימצא ביניהם דבר־מה שלא אוכל להזדהות עמו כליל, כבר אדאג לתרגם לי אותו בעצמי לאחר מכן.”

“יש לאֵל ידי,” ענה על כך, “להמשיך את דברי גם בסגנוני שלי, בלא לשנות את הנימה שהתחלתי בה. הגדול בהישגי אם הוא אם ישכיל, ככל האפשר, לקבוע את הנסיבות ולא להיקבע על ידיהן. כל העולם מוטל לפנינו כמחצבה גדולה לפני האוּמן, וזה ראוי לשמו רק אם מסוגל הוא לעצב מתוך גושי טבע מקריים את הדמות שעלתה ברוחו במירב החסכון, התכליתיות והיציבות. כל אשר מחוצה לנו אינו אלא חומר, ויש לגרוס כך אף לגבי כל אשר בגופנו. רק בתוכנו פנימה טבוע הכוח היוצר, המסוגל ליצור את המיועד להיווצר, את אשר אינו נותן לנו מנוח עד עם נגלם אותו בצורה מן הצורות, אם מחוצה לנו ואם בתוכנו. אַת, אחיָניתי היקרה, אפשר שבחרת בחלק הטוב ביותר. אַת ביקשת להביא לידי אחדות את ישותך המוסרית, את מעמקי נפשך המלאים אהבה, עם עצמוּתך ועם העצמוּת העליונה, בעוד שאנו, ואין לדון אותנו לכף חובה בשל כך, מבקשים להכיר את האנושי המוחשי בכל היקפו, ולהביאו לידי אחדות במעשה ידיו.”

שיחות רבות כדוגמתה של זו קירבו אותנו יותר ויותר. אני דרשתי ממנו כי ידבר עמי בלא גינוני נימוס, כדַבֵּר איש עם נפשו. “בל תהיי סבורה שאני מחליק לך לשון, כשהנני משבח את אופן מחשבתך ופעולתך. הריני חולק כבוד לכל אדם היודע בבירור מה רצונו, המפלס את דרכו בלא לאות, המכיר את האמצעים הנחוצים לתכליתו ומשכיל להשיגם ולהשתמש בהם. מה היא תכלית זו – אם גדולה או קטנה, אם ראויה לשבח או לגנאי – זו שאלה ממדרגה שניה לגבי. הריני מבטיח לך, יקירתי, כי מקורם של מרבית הפגעים הקיימים בעולמנו, מקור כל הקרוי רע, הוא בכך שהבריות מתרשלים יתר על המידה בהכרת מטרותיהם לאשורן, ומשהם מכירים אותן, הם מתרשלים בחתירה להגשמתן. דומים הם בעיני לאנשים, שבמוחם מרפרף מושג כלשהו על הצורך והדרך לבנות מצודה, ואף על פי כן אינם משקיעים בהנחת יסודותיה יותר אבנים ויותר עבודה מהדרוש לבנינה של בקתה קטנה. אילו אַת, ידידתי, שצורך עליון של נפשך הוא להגיע להבנת מהותך המוסרית, היית מתעסקת בעניני משפחה בלבד, ותחת להקריב עצמך למען אותן שאיפות כבירות ונאצלות, היית טורחת למצוא לך חתן ובעל, ודאי שהיית אך חוטאת לנפשך, ולא היית זוכה לעולם אף לרגע אחד של שביעוּת רצון.”

“נקטת לשון הקרבה,” התערבתי בדבריו, “ואילו לי נראה הדבר לעתים קרובות, כי אין זה אלא שהננו מביאים לקרבן את החשוב לנו פחות, אף שגם הוא יקר ללבנו, למען תכלית נשגבה יותר, כלמען אֵל, ממש כשם שאנו מוכנים להקריב בנפש חפצה שֶׂה חביב מצֹאנֵנוּ למען יחלים אבינו הנערץ עלינו.”

“יהא זה השֵׂכל,” השיב הוא, "או הרגש, המנחה אותנו להקריב דבר אחד למען משנהו, ולהעדיף דבר על דבר, מכל מקום ההחלטיוּת והעקביוּת הן, לדעתי, המידות הראויות להוקרה יותר מכל מידות אדם. אינך יכול להחזיק בסחורה ובמעוֹת כאחד, ואדם החושק בסחורה, שאין לבו נותנו להיפרד ממעותיו, אין גורלו טוב מגורל אדם המתחרט על הקניה, כשהסחורה כבר בידיו. אפס, רחוק אני מלגַנות את הבריות על כך, שהרי לא בהם האשמה, אלא במצב המסובך שהם שרויים בו, בלא לדעת כיצד עליהם לנהוג. כך, למשל, מיטיבים בני הכפר לנהל את עניניהם יותר מאנשי הערים, ואנשי הערים הקטנות יותר מיושבי כרכים; ומדוע? האדם, מטבע ברייתו, מתאים לחיים בסביבה מוגבלת; מטרות פשוטות, קרובות, מוגדרות, הן בתחום הבנתו; רגיל הוא להשתמש באמצעים המצויים תחת ידו; אך משהוא נקלע אל המרחב, שוב אינו יודע מה רצונו ומה חובתו, ואין נפקא מניה בכך אם שפע הענינים מעביר אותו על דעתו, או אם רום ערכם מוציא אותו מגדרו. אם כה ואם כה, אסונו בכך שהוא מתפתה לשאוף למשהו, שאינו מסוגל להגיע אליו בכוחו הוא.

“אכן,” המשיך, “בלא יחס רציני אין להשיג מאומה בעולמנו, ובין אלה המכוּנים בפינו בני אדם משכילים, אין הרצינות שכיחה כלל; נוקטים הם בדרך כלל מעין הסתייגות בפנותם אל פעולות שונות, כגון עסקים, אמנויות, ואפילו הנאות, או נכון יותר, בפנותם נגד אותן פעולות, אם ניתן לומר כך. חיים הם את חייהם בדומה לאדם שחבילה של עיתונים מונחת לפניו, ואין הוא מבקש לקרוא בהם אלא כדי להיפטר מהם. עולה בזכרוני סיפור על צעיר אנגלי אחד המסייר ברומא, והוא מציין בסיפוק במסיבת רֵעים עם ערב, כי במשך היום עלה בידו למחוק שש כנסיות ושתי גלריות. הבריות מבקשים לאסוף ידע, ודוקא על אודות דברים שאינם מעלים ואינם מורידים; אין הם שמים אל לבם, כי אין לשכך את הרעב על ידי שאיפת אויר. כשיש עם לבי להכיר אדם כלשהו, הריני שואל מיד: במה הוא עוסק? וכיצד? ומה הוא מעדיף על מה? והתשובות על שאלות אלה הן הקובעות את מידת התענינותי בו לאורך ימים.”

“אפשר שהנך נוהג חומרה יתרה,” השבתי לו, “וייתכן שפה ושם מנעת בדרך זו את עזרתך הנדיבה מאדם טוב, שהיית עשוי להועיל לו.”

“כלום יש לזקוף זאת לחובתו של אדם,” ענה, “שטרח טרחות כה רבות למענם לחינם? כלום אין אנו סובלים דיינו בנעורינו מאנשים המזמינים אותנו אליהם למה שקרוי מסיבת חשק נעימה בלשונם, ואילו למעשה הם עושים אותנו אחים לגורל הדנאידות או לגורל סיזיפוס? השבח לאלוהים כי נפטרתי מהם, ואם עדיין בא מישהו מהם אל תחומי, לרוע מזלי, משתדל אני במלוא אדיבותי לדחוק אותו ברוב מחמאות החוצה, שכן דוקא בפי בריות אלה שגורות הקובלנות המרות ביותר על תעתועי הגורל, על רדידותם של המדעים, על קלות דעתם של ההמונים, על ריקנותם של המשוררים, וכיוצא באלה. פחות מכל הם משיבים אל לבבם כי דוקא הם, ורבים שכמותם, לא היו קוראים כלל את הספר, אילו נכתב לפי דרישותיהם, כי השירה האמיתית זרה לרוחם, וכי שום יצירת אמנות מעוּלה לא היתה זוכה לשבח מפיהם, אלא בזכותן של דעות קדומות. אך הבה נחדל מזה, לא זו השעה לבוא בטרוניות ולהמטיר חרפות.”

עתה הפנה את תשומת לבי אל התמונות התלויות על הקיר. עיני שלי דבקו באותן תמונות שהיו מצודדות במראיהן, או חשובות על פי נושאיהן. שעה קלה הניח לי בכך, אך לאחר מכן אמר: “הקדישי נא תשומת לב כלשהי גם לרוח המפעמת ביצירות אלו. מדרכם של בריות בעלי מזג טוב, לראות את יד האלוהים בתופעות הטבע, אך מדוע זה לא יעניקו גם מעט ענין לידם של מחַקֵי הטבע?” אותה שעה היסב את מבטי אל תמונות שלא הזדקרו לעין. הוא ביקש להסביר לי כי אך ידיעת תולדות האמנות עשויה לתת לנו מושג על ערכה ועל מעלתה של יצירת אמנות. רק לאחר שאתה מכיר את דרגות ההעפלה של המלאכה והאומנות, שהאדם המחונן חייב היה לעמול מאות בשנים כדי לכבוש לעצמו, אתה עשוי להשיג כיצד ניתן לגאון להלך קוממיות על גבי פסגות אלה, שלמראיהן בלבד מסתחרר עליך ראשך.

על פי אמת מידה זו כינס סדרה נאה של תמונות, ומשהסביר אותן לי, נצטיירה לפני, כעין בבואה לדבריו, דמות ההתפתחות המוסרית. כשביטאתי את מחשבותי אלה באזניו, השיב: “מלוא הצדק עמך, והרי שיש להסיק מכך כי אל לנו לשקוד על תיקון מידותינו בבדידות, כשאנו סגורים בתוך עצמנו. אדרבא, דוקא אדם שרוחו חותרת אל עולם המוסר, ראוי מכל הבחינות שיהא מפתח באותה עת עצמה גם חושים מעודנים יותר, לבל ימיט על עצמו סכנת גלישה מרמתו המוסרית, בנפלו בשבי דמיונו חסר המצרים, ולבל תידרדר רוחו הנאצלה מטה מטה עד שיהא חש הנאה בשעשועי סרק תפלים, אם לא במשהו גרוע מזה.”

לא חשדתי בו שהוא מתכוון אלי בדבריו, אך חשתי עצמי נפגעת משפשפשתי בין השירים שדיברו אל לבי, ומצאתי כי אפשר שיש ביניהם כמה תפלויות, וכי קצת מן הדמויות שנתלווּ אל האידיאות הרוחניות שלי עשויות היו אך בקושי רב לשאת חן בעיני דודי.

פילו ֹ מבלה היה באותם ימים כפעם בפעם בספריה, ועתה לקח אף אותי עמו. התפעלנו משפע הספרים ומן המבחר המעולה. אף אלה נקבצו על פי אותה השקפה, שכן רובם ככולם היו מסוג הספרים המבקשים להנחיל לנו הכרה ברורה, או להורות לנו הליכות חיים נכונות, ספרים המספקים לנו את המידע הראוי לשם כך, או מבקשים לשכנע אותנו באחדותם של מערכי רוחנו.

כיון שבימי חיי קראתי ספרים למכביר, ובמקצועות מסוימים לא היה כמעט ספר שלא הכרתיו, נעמה לי שיחתנו על הספריה בכללה, שכן יכולתי להביע את דעתי עליה, להעיר על חסרונות פה ושם, ולא לראות בה סתם גודש או אנדרלמוסיה.

אותה עת עשינו היכרות עם אדם שקט ומעניין. רופא וחוקר טבע היה, ומסתבר שיותר משנמנָה עם דיירי הבית, נמנָה עם אליליו. הוא הציג לפנינו את אוספי הטבע, שבדומה לספרים היו ערוכים בארונות זכוכית סביב קירות החדר, ובכך אף הוסיפו לו קישוט ועידון בלא להצר את שטחו. שמחתי להעלות בזכרוני את ימי ילדותי, והראיתי לאבי אחדים מן הפריטים, שהיה מביא למטת ילדתו החולה, בעודה אך פוקחת עיניה לראות את העולם. באותה פגישה, ובפגישות שלאחריה, לא ניסה כלל הרופא להעלים כי הוא רואה עצמו קרוב אלי בהשקפותיו הדתיות. כן שיבח בכל לב את דודי על סובלנותו, ועל ההוקרה שלבו רוחש לכל דבר העשוי להאדיר את רום ערכו ואת אחדותו של הטבע האנושי, אלא שכמובן מאליו, הוא תובע זאת גם מן האחרים; שום דבר אינו מקוֹמם אותו ואינו דוחה אותו יותר מרברבנות אישית ומוּגבּלוּת מסתגרת.

מאז כלולותיה של אחותי היתה השמחה מבצבצת מעיני דודי, והוא הִרבָּה לדבר עמי על אשר יש בדעתו לעשות למענה ולמען ילדיה בעתיד. היו ברשותו נחלות מטופחות שניהלן בעצמו, ושקיווה להעבירן לרשות אחיָניו במצב שפיר ביותר. לגבי הנחלה הקטנה שבה התארחנו, נראה שהגה תכניות מיוחדות. “בדעתי לצַווֹת אותה,” אמר, “רק לאדם, המסוגל לדעת, להוקיר ולנצל את כל אשר יש בה, אדם המכיר בחובתו של כל בעל שם ובעל קנין, ובפרט בגרמניה, להקים משהו הראוי לשמש מופת.”

לאחר שמרבית האורחים כבר עזבו את המקום בזה אחר זה, ואף אנו הִתקַנו עצמנו לפרידה, שכן סברנו כי גם עצרת הסיום של החגיגות כבר מאחורינו, הכין לנו הדוד, ששקד להסב לנו הנאה, הפתעה נוספת. עוד בימי כלולותיה של אחותי, כאשר שמענו את שירת המקהלה בלא ליווי של כלים, לא יכולנו להעלים מעיניו את התפעלותנו, ורמזנו לו במפורש כי שמחים היינו ליהנות משירתה בשנית, אך דומה היה שהתעלם מבקשתנו. מה מופתעים היינו, איפוא, כאשר אמר לנו ערב אחד: “תזמורת הריקודים נסתלקה; ידידינו הצעירים, קלי התנועה, עזָבוּנוּ; אפילו הזוג הצעיר, ארשת פניו רצינית עתה משהיתה לפני ימים אחדים. ימים אשר כאלה, ימים שלפני פרידה, ובאין בטחון אם עוד נשוב לראות זה את זה, מכל מקום לא כפי שהננו כיום, נוסכים בנו רוח חגיגית, שאיני יודע למצוא לה ביטוי נאצל יותר מאשר באותה מוסיקה, שדומני כי ביקשתם לשוב ולהאזין לה.”

המקהלה, שבינתים חוּזקה והוסיפה להתאמן בסתר, השמיעה לפנינו שירים בארבעה ובשמונה קולות, ואכן היה בהם, יוּרשה לי לומר, שמינית שבשמינית מטעם גן עדן. עד אז ידעתי רק שירה דתית, שירה שבה מדַמים אנשים טובים, צרודים על פי רוב, כי מהללים הם את בּוֹראם כציפורים ביער, והם שרים להנאתם הם. כן הכרתי את המוסיקה הנבובה של הקונצרטים, שבהם עשוי אדם להתפעל מכשרון נגינה לכל היותר, אך רק לעתים רחוקות יזכה בהנאה, ואף זו חולפת חיש. והנה עתה הקשבתי למוסיקה הנובעת ממעמקי נשמותיהם של טובי אדם, שבאמצעותם של איברים מאומנים ומיומנים, היא שבה וחוזרת, באחדות הרמונית, אל מעמקי נשמתו היתרה של אדם. אותה שעה היא מפיחה בו תחושה עזה של קרבה ממשית לאלוהים. השירים היו כולם שירי קודש בלשון הרומית, המתנוססים כאבני חן בנזר הפז של חברה משכילה ומעודנת; הם היסבו לנפשי אושר והתרוממות רוח, אף אם בלא יומרה להשבחת הנפש, כמאמר השגור בפי הבריות.

עם צאתנו לדרכנו העתיר עלינו שפעת תשורות. לי העניק את צלב המסדר שלי, בדמות ענק מעובד ומצופה מעשה חושב. צמוד היה לאבן חן גדולה, ומחובר עמה יחד אל השרשרת. אותה אבן היתה, לדבריו, האצילית שבאבני אוסף הטבע שלו.

אחותי עקרה אל אחוזותיו של בעלה, ואילו אנו שבנו איש איש למקום מגוריו, וּמִלבַר נדמה היה כי חזרנו כליל לחיי שגרה. דומה כמו שהינו זמן־מה בארמון כשפים, ועתה הוטלנו בחזרה אל עולם החולין, שבו עלינו לשוב ולחיות כפי שידנו מגעת.

החוויות המיוחדות במינן שעברו עלי באותו חוג של רמי מעלה, הותירו בי זכרונות יפים, אלא שלא זמן רב עמדה בהם חיוניותם, חרף נסיונותיו של דודי לחדש אותם רשמים כפעם בפעם: היה משגר אלי יצירה ממיטב מעשי האמנות שברשותו, ולאחר שהספקתי ליהנות ממנה דיי, היה מחליף אותה באחרת.

כה רגילה הייתי לשקוע בכל המתרחש בתוך נפשי, להשליט סדר במערכי לבי, ולנהל שיחות על כך עם אנשים כרוחי, עד כי לא הייתי מסוגלת להקדיש מחשבה למעשה אמנות כלשהו, בלא לקשור אף אותו עם הנעשה בתוכי פנימה. רגילה הייתי להתבונן אף בתמונה ובתחריט נחושת כאילו היו אותיות בספר. אף טורי דפוס נאים מהַנים את העין; אך מי זה יבחר לו ספר לקריאה על פי צורת הדפוס דוקא? כך ביקשתי גם מכל יצירה ציורית, שתהא אומרת משהו ללבי, שתאלפני דעת, שתעורר את רגשותי, שתשפר את מידותי. יכול היה דודי להכביר במכתביו הסברים כרצונו על יצירות האמנות שלו, אני נשארתי בשלי.

אך יותר ממזגי שלי, הפקיעו אותי ממחשבות כגון אלו, ולזמן־מה אף מעצמי, נסיבות חיצוניות שעטו אלי, מאורעות שנתרחשו במשפחתי; ניטל עלי לשאת ולפעול רבות, יותר משהיה לכאורה בכוחותי הדלים.

אחותי הרווקה שימשה לי עד כה כעין זרוע ימין; בהיותה בריאה, חזקה וטובת לב ללא שיעור, נטלה עליה את הדאגה למשק הבית, בעוד שאני עסוקה הייתי בטיפול באבינו הזקן. לפתע הצטננה, נתקפה במחלת ריאות אנושה, ולאחר שלושה שבועות השיבה נפשה לבוֹראה. מותה פצע את לבבי פצעים שלא הגלידו עד היום.

אני נפלתי למשכב עוד בטרם הובאה לקבורה; נראה שהליקוי הישן ברֵיאותי ניעור מחדש; שיעול קשה תקפני, וגרוני נצרד כדי כך שלא יכולתי להפיק שום קול ממנו.

מעוצר צער ויגון, הפילה אחותי הנשואה את ולדה. אבי הזקן נחרד שמא יִשכַּל בבת אחת את ילדיו, ותאבד תקוותו לקיים את זרעו אחריו; דמעותיו עוד הוסיפו על יסורי; הפצרתי באלוהים שישיב אלי את מעט בריאותי, והתחננתי לפניו כי יוסיף לתת לי חיים, לפחות עד לאחר מות אבי. למרבה שמחתי אמנם החלמתי וחשתי בטוב, ככל שהדבר אפשרי לגבי; יכולה הייתי למלא את המוטל עלי, אף אם בצורה עלובה למדי.

אחותי הרתה בשנית. בעיות אישיות שונות, שאשה צעירה משתפת בהן כרגיל את אמה, מסרת לידיעתי: חייה עם בעלה לא היו מאושרים ככל הראוי. דבר זה אסור היה שיתגלה לאבינו. לא אחת הוטל עלי לשפוט ביניהם, ואכן הייתי מסוגלת למלא תפקיד זה, הודות לאמון שגיסי רחש אלי; שני בני הזוג היו אנשים טובים מטבעם, אלא שתחת אשר יוותרו זה לזה, היו מתווכחים זה עם זה, ומתוך שהיו להוטים לחיות יחד בשותפות מלאה דוקא, לא מצאו דרך להסכים זה עם זה.

אגב כך למדתי לעסוק בכובד ראש גם בעניני העולם הזה, ולהוציא אל הפועל דברים, שעד כה ידעתי אך לשיר על אודותם.

אחותי ילדה בן. תשישותו של אבי לא מנעה בעדו מלנסוע אליה. למראה הילד הנולד נתמלא לבו שמחה לבלי הכיל, ובעת הטבילה נראה לי נלהב שלא כדרכו, כאילו שרתה עליו רוח, ששני פנים לה: הפָּן האחד פונה קדימה, לקראת אותם עולמות שאליהם הועיד עצמו לבוא בקרוב, והפָּן השני – לקראת החיים הארציים החדשים, שופעי התקוות, שאך זה הנצו, עם הולדת הילד יוצא חלציו. בדרך שובנו הביתה, לא נלאה מלספר באזני על הילד, על מראהו ועל בריאותו, תוך כדי איחולים ותפילות שהמזל הטוב ישרה על נסיבות חייו של אזרח העולם החדש. בכך הוסיף להגות גם לאחר שובנו הביתה, אלא שלאחר ימים אחדים ניכרה בו קדחת כלשהי, שהיתה מופיעה לאחר הסעודה בצורת חום מתיש, אף אם ללא צמרמורת.

אף על פי כן לא שכב במטתו, אלא הוסיף לצאת בבוקר לעבודתו ולטפל בנאמנות בעניני משרדו, עד שמנעו אותו מכך אותות מחלה חמורים שלא פסקו עוד.

כל ימי לא אשכח את קור רוחו ואת צלילות דעתו, כשהסדיר את עסקי ביתו, ואף דאג לצרכי קבורתו, כאילו היו של אדם אחר.

בכעין שמחה פנימית, שלא ראיתי אצלו כמותה, ושצמחה ועלתה עד לדרגה של עליצות ממש, אמר לי: “לאן זה נעלמה יראת המוות שמילאה את חדרי לבי עד כה? הכי אירתע מפני המוות? אל חסד הוא אלוהי! למה אירא קבר, והרי חיי־עד מוּנוּ לי.”

זכר נסיבות מותו, שפקד אותו עד מהרה, הוא אחד הדברים המנעימים עלי את בדידותי עד היום הזה. בשום דברי הגיון שבעולם לא יוכל איש למחוק מהכרתי את התגלות השפעתו של כוח עליון באותם ימים.

מותו של אבי שינה את אורח חיי. בבת אחת נשתחררתי מכבליה של צייתנות חמורה ומוּגבּלוּת יתרה, ויצאתי לחיי חירות ללא מצרים. התענגתי עליהם כהתענג אדם על מזון לאחר שנמנע ממנו זמן רב. לפני מותו הרשיתי לעצמי רק לעתים רחוקות להיעדר מן הבית יותר משעתים תמימות, ואילו מעתה לא ביליתי אף יום תמיים אחד בחדרי. ידידַי, שהייתי מבקרת אצלם עד כה ביקורים חטופים בלבד, ביקשו מעתה את חברתי באורח קבע, וכן ביקשתי אף אני את חברתם; לעתים קרובות הוזמנתי לסעודות, ואף לא סירבתי להשתתף בטיולים ובנסיעות בילוי קטנות. אך משנשלם המעגל, שבתי וראיתי כי שמחת חירות זו, שאין ערוך לה, אינה נעוצה בכך שהנך עושה כל שיש ביכולתך לעשות, כפי המזדמן לך, אלא שיש בידך ללכת בדרך הישר, ולעשות ללא מעצור וללא עיכוב את כל הנכון והטוב בעיניך. מבוגרת הייתי דיי ללמוד את הלקח הנאות, אף ללא דמי לימוד יתרים.

מדבר אחד לא יכולתי להדיר עצמי; מחידוש קשרי עם חברי הכת ההֶרנהוּטית, משאך ניתן לי הדבר. מיהרתי לבקר באחד ממוסדותיהם בקרבת מקום, אלא שגם כאן לא מצאתי בשום אופן את אשר דימיתי למצוא. כנה הייתי מכדי שאעלים מהם את דעתי. הם ביקשו לשכנעני כי אותו מוסד עדיין איננו מוחזק במתכונת המושלמת של העדה, כפי שהיא צריכה להיות לדעתם. לא התווכחתי עמם, אלא שסבורה הייתי כי הרוח האמיתית חייבת לבצבץ בכל מוסד שהוא, כקטן כגדול.

אחד הבישופים שלהם³⁸, שנכח במקום, שבשעתו היה מתלמידי הרוזן עצמו יצק מים על ידיו, הקדיש לי הרבה מזמנו. הוא דיבר אנגלית רהוטה, וכיון שאף אני ידעתי לשון זו במקצת, הרי דימה כי מן השמים זימנו אותנו יחד; אלא שבעיני לא נראו הדברים כך משום בחינה. סגנון דיבורו לא היה לפי רוחי כלל. הוא היה חרש סכינים, איש מוראביה מלידה; באורח מחשבתו עדיין דבק הריח של בעל המלאכה. קרוב יותר ללבי היה האדון פון ל…³⁹, ששימש בעבר רב־סרן בצבא צרפת; אלא שבשום אופן לא יכולתי לסגל לעצמי את צייתנותו כלפי הממונים עליו. כל אימת שראיתי את אשתו, ואף נשים אחרות, מכובדות למדי, מנשקות את ידי הבישוף, חשתי כאילו סטרו לי על לחיי. אותם ימים דובר עמי על נסיעה להולנד, אלא שנסיעה זו לא יצאה מעולם אל הפועל, למרבה מזלי.

אותה עת נולדה בת לאחותי, והרי שעתה הגיע תורנו שלנו, הנשים במשפחה, לשמוח על שנפל בחלקנו ולקבוע כיצד יש לחנך בת זאת למען תהיה כאחת מאתנו. גיסי, לעומת זאת, לא שמח בחלקו כלל, כאשר נולדה לו בת שניה לאחר שנה; כבעל אחוזות ביקש לו בנים, שיוכלו לעמוד לימינו בהנהלת משקו.

בשל חולשת גופי, השתדלתי להקפיד על אורח חיים שקט ומאוזן למדי. לא יראתי את המוות, אך בסתר לבי חשתי כי יד אלוהים מגינה עלי, כדי שיהיה סיפק בידי לשוב ולבדוק את נשמתי, ואוכל להתקרב אליו עוד ועוד. בלילות הנדודים הרבים שעברו עלי היתה בי תחושה מיוחדת במינה, שאיני יכולה לתארה בבירור.

חשתי כאילו נשמתי הוגה בנפרד מן הגוף; הגוף היה לה כדבר מה זר במהותו, כאילו היה בגד שיש ללבשו. בחיוניות מופלאה היתה נשמתי סוקרת את הזמנים והמאורעות שחלפו, ומתוכם היתה חוזה את המתעתד לבוא. כל אותם זמנים חלפו לבלי שוב, ואשר עתיד לבוא יחלוף אף הוא; הגוף כבגד יבלֶה, ואילו ה"אני," זה המוּכּר כל כך, קיים ועומד.

כיצד לא ללכת שולל אחרי אותו רגש עצום, נעלה ושופע נחמות, לימד אותי אציל נפש, שנתחבב עלי יותר ויותר; היה זה הרופא שהכרתי לדעת בבית דודי ושידע את מצב גופי ונפשי לאשורו; הוא הסביר לי עד כמה עלולות תחושות מעין אלה לרוקן אותנו במידה מסוימת מבפנים ולחתור תחת יסוד קיומנו, אם אנו מזינים אותן בתוך נפשנו במנותק מן העולם החיצוני. “הפעולה,” כה אמר, “היא יעודו הראשון של האדם, והוא חייב לדעת לנצל כל שעת בינים שניתנה לו למנוחה, כדי להגיע להכרה ברורה יותר של העולם החיצוני, למען הקל על המשך פעולתו.”

ידידי הכיר את רגילותי לראות את גופי שלי כמשהו חיצוני; כן ידע כי מכירה אני יפה את מבנה גופי, את מחלותיו ואת אמצעי ריפויָן, וכי מתוך היסורים הממושכים שעברו עלי ועל בני משפחתי, נעשיתי בעצמי רופא למחצה; עתה ביקש להרחיב את אופקי גם אל מעבר לתחום גוף האדם והסמים הפועלים עליו, אל הברואים האחרים הקרובים לו; הוא היה מוליך אותי אנה ואנה כבשבילי גן עדן, ורק לבסוף, אם יורשה לי להמשיך במשל זה, לימדני לשמוע מרחוק את קול אלוהים, מתהלך בגן לרוח היום.

לאחר שנשאתי את אלוהים בבטחון מלא בתוך לבבי פנימה, מה שמחתי למצוא אותו מעתה בטבע; מה רב הענין שגיליתי במעשה ידיו, ומה אסירת תודה הייתי על שהפיח בי חיים מנשמת אפו.

אחותי שבה והרתה, ותקוותנו לבן נתחדשה. אפס, כאשר נולד, לא זכה גיסי, שכה ציפה לו, לראותו. למרבה האסון, נהרג הגבר האמיץ בנפלו מסוסו, ואף אחותי מתה אחריו, תוך כדי העניקה חיים לילד יפה תואר. לבי כאב בי למראה ארבעת יתומיה. כה רַבּוּ האנשים הבריאים שהלכו לעולמם לפנַי, האשה החולנית; כלום יוטל עלי לראות אף בכמישתם של כמה מבין פרחים מלבלבלים אלה? הכרתי את החיים דיי וידעתי היטב מה רבות הסכנות הצפויות לילד, ובמיוחד לילד מבני מעמד המעלה, עד התבגרותו. דומה כי הסכנות בעולם של היום עוד רבות מאשר בימי ילדותי שלי. נתחוור לי, כי בשל חולשת גופי אהיה מסוגלת לעשות אך מעט, או לא מאומה, למען הילדים; שמחתי, איפוא, על החלטתו של דודי, שנבעה כמובן מתוך אורח מחשבתו, להקדיש את כל תשומת לבו לחינוכם של יצורים חמודים אלה. ואכן, אין ספק, ראויים היו לכך מכל בחינה: הם היו טובים למראה, ועם היותם שונים זה מזה בכל, עוררו תקוה כי יהיו לאנשים טובי לב ושכל לכשיגדלו.

לאחר שרופאי הטוב היסב את תשומת לבי לכך, הרביתי להגות בדמיון הרב שבלט לעין בין הילדים לבין קרובי משפחתנו. אבי שמר אצלו בהקפדה על תמונות אבותיו, ואף הזמין ציירים מוכשרים למדי כדי לצייר את דיוקנו ואת דיוקנות ילדיו, וגם את אמי ואת שאֵרי בשרה לא שכח. כן הכרנו יפה את אופיָם של בני המשפחה, ולעתים קרובות היינו מַשווים אותם זה אל זה. עתה ביקשנו לגלות בילדים את קווי הדמיון אליהם מלבר ומלגו. בנה הבכור של אחותי דמה לסבו מצד אביו, שדיוקנו המצויר יפה היה מוצג באוסף בבית דודי. בדומה לסב זה, שכל ימיו הוכיח עצמו כקצין אמיץ לב, היה הנכד הבכור חובב כלי נשק יותר מכל, ומדי בקרוֹ אצלי היה משחק ברובים. אבי השאיר אחריו ארון נשק מצויד כהלכה, והנכד לא נח ולא שקט עד שקיבל כמתנה מיָדִי זוג אקדחים ורובה ציד אחד, ולמד לדרוך את הבריח הגרמני. עם זאת לא היתה שום גסות בהתנהגותו, והיה שקט ונבון בכל הליכותיו.

הילדה הגדולה צודדה את לבי כליל, וייתכן מאד שדבר זה נובע מדמיונה אלי, ומהיותה כרוכה אחרי יותר משאר אחֶיהָ, אלא שחייבת אני להודות כי ככל שהוספתי להסתכל בה עם התבגרה, כן היתה ידה על העליונה. היא עוררה בלבי התפעלות, ואם יורשה לי לומר, אף הערצה. חזון בלתי נפרץ הוא צירוף כמו זה של דמות אצילית, נפש רגועה, ופעלתנות שופעת שאינה מגבילה עצמה לתחום אחד. ידיה לא היו בטלות ממעשה אף רגע אחד, ולכל מעשה שעשתה ידעה לשַווֹת כבוד. כל אימת שיכלה לפעול פעולה כלשהי הדרושה למקומה ולשעתה, אחת היא לה מה הדבר, היתה קמה ועושה, אך באותה מידה עצמה ידעה לישב בשלוה, ורוחה לא קצרה גם כשלא נמצא לה מה לעשות. כוח עשיה כמו זה, ללא רדיפה אחרי עיסוקים בעלמא, טרם ראיתי מימי. מסירות לבה לסובלים ולנצרכים מאז ראשית ילדותה – לא היה כדומה לה. באשר לי, הריני מוכנה להודות כי מימי לא ניחנתי בכשרון להפוך את מעשי החסד לעיסוק של קבע; לא נהגתי בקמצנות כלפי עניים, ולעתים קרובות אף הייתי מנדבת יותר מכפי שהשיגה ידי, אך היה בכך במידה מסוימת רצון לפטור את עצמי, ואילו ענין מתמיד גיליתי רק במי שהיה שאֵר בשרי. משבחת אני את אחיָניתי, על שמטבעה הינה בדיוק ההיפך מזה. מעולם לא ראיתיה נותנת מעות לעני, ואף את הכסף שקיבלה מידי למטרת צדקה, היתה מחליפה תחילה בחפץ נחוץ. יותר מכל גאתה בי חיבתי אליה כל אימת שהיתה בוזזת את ארונות בגדַי ושידות לבנַי; תמיד היתה מוצאת משהו שלא לבשתי עוד או שלא נזקקתי לו, ולא היה קץ לאושרה כאשר עלה בידה להתקין מהבגדים המשומשים קמעא חליפה לילד כלשהו הלבוש בלואים.

שונה מזה היה מזגה של אחותה; זו דמתה מאד לאמה, ובעודה רכה בשנים ניכרו בה אותות חן ויופי, שנתממשו במלואם עם התבגרה. מראהָ החיצוני הרבה להעסיקה, ומגיל רך אהבה להתקשט ולצודד כל עין. שוב ושוב עולה בזכרוני כיצד היתה מתפעלת מעצמה, בעודה תינוקת, בעמדה מול הראי, כאשר גילתה אצלי באקראי את מחרוזת הפנינים היפות שאמי הורישה לי, והיא אילצה אותי לעדותן לה.

כל אימת שהגיתי בסגולות שונות אלה, נעמה לי מאד המחשבה על קנינַי שלי, כיצד יהיו מחולקים ביניהם לאחר מותי, וכיצד תוּפַח בהם רוח חיים חדשה. בעיני רוחי ראיתי את רובי הציד של אבי נישאים שוב במרחבי השדות על שכמו של אחיָני, בעוד עופות הציד הירויים שבים ונושרים מתוך תרמילו; חוזה הייתי כיצד כל חפצי מלתחתי מותקנים על גופן של נערות רכות ומטופחות בצאתן בחג הפסחא מעצרת הבת־מצוה שבבית היראה, או כיצד מיטב אריגַי מפארים דמותה של בת־אזרחים תמה ביום כלולותיה. הדאגה למלבושיהם של ילדים וילדות, או להכנסת נערות עניות והגונות לחופה, חביבה היתה על נטליה במיוחד, אף שעלי להוסיף כי מימי לא הבחנתי בה צורך לרחוש אהבה או להיות תלויה בישות כלשהי מחוצה לה, תהי זו ישות נראית או תהי ישות בלתי־נראית, כדרכי שלי בימי נעורי.

משהעליתי בדעתי כיצד עתידה הבת הצעירה לעדות את הפנינים ואבני החן שלי בעת היכנסה לחופה, חוזה הייתי בלב רגוע כיצד קנינַי, כגופי עצמו, שבים וחוזרים אל יסודותיהם.

הילדים גדלו והיו לבני אדם יפים, בריאים, מהוגנים, למרבה שמחתי. איני מתרעמת על דודי, שהרחיק אותם ממני, אף שאיני רואה אותם אלא לעתים רחוקות, כשהם מזדמנים בקרבת מקום, או מבקרים בעיר.

ההשגחה עליהם הוטלה על אדם מופלא, המוחזק איש דת צרפתי, בלא שנודע מוֹצָאוֹ; הילדים מתחנכים במקומות שונים, ושוהים מעט בבית זה ומעט בבית אחר.

תחילה לא הבחינו עיני ולא ראו שום שיטה בדרך חינוך זו, עד שהרופא שלי הסביר לי לבסוף טעמו של דבר: אותו כומר שכנע את דודי, כי כל המבקש לעסוק בחינוכו של אדם, חייב לגלות תחילה מה הן נטיות רוחו ומשאלות לבו של זה. לאחר מכן יש להמציא לו את התנאים שבהם יוכל החניך לספק לו בהקדם האפשרי את נטיותיו, ולמלא את משאלות לבו, למען יוכל להיווכח בעוד מועד בטעותו, ואילו אם קלע למטרה, להתמסר להן ולשקוד ביתר שאת על התקדמותו. מתפללת אני בלבי כי ניסוי תמוה זה יעלה בידם; לגבי בעלי מזג טוב שכמותם, אפשר שיצליח הדבר.

אפס, יש משהו במחנכים אלה משהו שאינו לפי רוחי; מבקשים הם להרחיק מלב הילדים כל דבר העשוי להנחות אותם להיכרות עם עצמם, ועם הכוח הבלתי־נראה, זה ידידנו הנאמן האחד. אכן, לעתים קרובות חורה לי הדבר שבעיני דודי הוחזקתי משום כך מסוכנת לילדים. לאמיתו של דבר, שום אדם איננו סובלני; הרי אף אותו אדם המבטיח כי רצונו להניח לאיש איש לחיות לפי דרכו ולפי טבעו, מתאמץ למנוע פעולתם של אלה שאין דעתם כדעתו.

כוונתו של דודי להרחיק את הילדים מהשפעתי הוסיפה לצערני, ככל שהשתכנעתי יותר ויותר באמיתוּת אמונתי. וכי מדוע לא יהא מקורה מן האלוהים, ומדוע לא תעיד על קיום ישותו, והרי היא הוכיחה עצמה למעשה כרבת השפעה כל כך? הרי מתוך המעשה מגיעים אנו לידי וַדאוּת בעצם קיומנו שלנו – מדוע לא נשתכנע באותה דרך עצמה בקיומה של אותה ישות, המסייעת לנו בכל מעשינו הטובים?

היותי צועדת תמיד קדימה, ולאולם לא אחורה; היות מעשַי מודרכים יותר ויותר על ידי רעיון השלמות שעיצבתי לי; העובדה שמיום ליום קל לי יותר לעשות את הנכון בעיני, וזאת על אף תשישות גופי, הבוגד בי לעתים קרובות כל כך – האם מתבאר כל זה על ידי הטבע האנושי בלבד, אותו טבע שבמוֹ עיני ראיתי עד היכן עלול להגיע סיאובו? על דעתי, לפחות, אין זה מתקבל.

מצווֹת עשה ומצווֹת לא תעשה כמעט שאינן תופסות מקום בלבי; בעיני אין שום דבר הלובש דמות של חוק; אך דחף פנימי הוא המשמש נר לרגלי, והוא המוליכני תמיד נכונה; הריני הולכת מתוך חירות אחר רגשי לבי, ואיני יודעת לא סייג ולא חרטה. השבח לאלוהים שיודעת אני היטב למי אני חייבת תודה על אושר זה, והריני מוקירה מתת זו במלוא הענווה. לעולם לא אתפתה לעטות רהב על כושרי ועל יכולתי, שהרי היטב למדתי לדעת, מה איומה הזוועה העלולה לבצבץ ולפשוֹת בנפשו של אדם, בסוּר מעליו השגחתו של כוח עליון.

 

ספר שביעי    🔗

פרק ראשון    🔗

האביב התנוסס בכל הדרו; חשרת עבים, שנתקשרה במשך כל אותו יום, פקדה בסערה את צלעות ההרים בטרם עת; הגשם חלף הלך לו; השמש שבה ונזדרחה במלוא זיוה, ועל רקע העבים האפורים הופיעה יפעת הקשת. וילהלם רכב לקראתה וצפה בה בהרהורי עצב. “הה!” אמר לנפשו, “כלום נגזר הדבר שהיפים בצבעי החיים יופיעו לעינינו על רקע קודר בלבד? כלום הכרח הוא שיזלגו נטפים, כל אימת שנפשנו רוגשת בנו? היום הצח והיום האפור היינו הך הם בעינינו, כל עוד אנו צופים בהם בלא התפעמות, ומה עשוי להפעים את לבנו אם לא התקוה הטמירה כי יש יעד של ממש לנהייתנו מלידה? לבנו מתפעם לשמע כל מעשה טוב, למראה כל חזיון הרמוני? או אז חשים אנו כי איננו שרויים במקום שהוא זר לנו כליל, כי קרובים אנו יותר על המולדת, מקום שנשמתנו היתרה משתוקקת אליו בקוצר רוח.”

הולך רגל, שנקלע אותה שעה בדרכו, החיש את צעדיו כדי להישאר בצד סוסו של וילהלם, ואחרי שהחליף עמו כמה דברים של סתם, אמר לו: “אם איני טועה, כבר ראיתיך אי בזה.”

“אף אני זוכר את פניך,” השיב וילהלם, “האם לא עשינו יחד בהפלגת בילויים בנהר?”

“אמנם כן!” ענה הלה.

וילהלם הסתכל בו בעינים בוחנות, ולאחר שתיקת־מה אמר: “איני יודע אם אמנם חל בל שינוי כלשהו, אך בפגישה ההיא חשבתיך משום־מה לכומר כפרי לותרני, ואילו עכשיו דומה אתה עלי יותר כקתולי.”

“היום, מכל מקום, אינך טועה בי,” השיב הלה בהסירו את כובעו ובגלותו את תגלחתו. “להיכן נתגלגלה אותה חבורה שלך? כלום שהית עוד זמן רב עמם?”

“יותר מן הראוי, שכן, במבט לאחור על אותה תקופת חיים שביליתי עמם, היא נראית לי עתה כחלל ללא קץ. מאום לא נותר לי ממנה.”

“בזאת טועה הנך; כל המתרחש בחיינו נותן בנו את אותותיו; הכל תורם בלא יודעין לעיצוב דמותנו; אלא שמסוכן הדבר לערוך חשבון נפש לגבי כל צעד. אפשר שיפיח בנו יוהרה ורשלנות, ואפשר שיַשרה עלינו דכאון ורפיון רוח, וכאלה כן אלה פגיעתם רעה. מוטב שניתן את דעתנו תמיד על הענין שלפנינו, ובשעה זו הריהו,” הוסיף בחיוך, “להגיע חיש אל מחוז חפצנו.”

וילהלם שאל אותו מה המרחק מזה עד לאחוזתו של לותריו. הלה השיב כי מעבר לגבעה היא. “ייתכן שניפגש שם,” המשיך, “מוטל עלי אך להסדיר משהו לפני כן בקרבת מקום. עד כה ועד כה, היֵה שלום!” ומיד עלה בשביל תלול שנראה כקפנדריה אל מעבר לגבעה.

“אכן, הצדק עמו!” אמר וילהלם לנפשו ברכבו הלאה, “צריך אדם לחשוב על הענין שלפניו, והרי אין לפנַי עתה משהו דחוף יותר ממילוי שליחות היגונים שהוטלה עלי. הבה אשוב ואבדוק אם הנאום שהכנתי כדי להוכיח את הידיד האכזר על פניו, עודו שמור כולו בזכרוני.”

הוא התחיל לדקלם לעצמו יצירה זו; אפילו הברה אחת לא חסרה, וככל שזכרונו נמצא נאמן לו, כן גברה התרגשותו וגדל עוז נפשו. יסוריה ומותה של אורליה ניצבו כמו חיים לפני עיני רוחו.

“הוי, נשמת ידידתי!” קרא, “היי מרחפת עלי! ואם אפשר הדבר, תניני אות כי שכך חרונך וכי מצאת מנוחת עולמים!”

עודו שקוע בהרהוריו אלה, הגיע לפסגת הגבעה. משהשקיף משם אל עברה השני, ראה למרגלותיה בנין מרהיב עין, שאכן נראה לו יאה ללותריו. עיקרו טירה ישנה, יוצאת דופן במראיה, בעלת צריחים וגמלונים אחדים; יוצאי דופן עוד יותר ממנה נראו לו המבנים הנספחים, שנבנו קצתם בסמוך, קצתם במרחק־מה, והיו מחוברים אל הבנין הראשי ביציעים ומעברים מקורים. סמי מכאן כל מעשה סימטריה וכל עיצוב ארדיכלי חיצוני, שהועלו, כפי הנראה, קרבן על מזבח הנוֹחוּת הפנימית. לא היה שום סימן לחומה ולחפיר, ואף לא שום גנים מצועצעים ולא שדרות מוליכות למרחקים. גן של ירקות ועצי פרי נתמשך עד הבתים ממש, וגם ברווחים שבין בית לבית שובצו גינות קטנות של צמחים מועילים. כפר זעיר ונחמד למראה השתרע במרחק־מה; הגנים והשדות נראו מטופחים יפה יפה.

וילהלם המשיך ברכיבתו, ובהיותו שקוע בשרעפי לבו, לא הרבה לתת את דעתו על כל שנתגלה לעיניו. הוא קשר את סוסו בחצר הפונדק, ולא בלי התפעמות אץ אל הטירה.

משרת זקן קיבל את פניו בפתח בחביבות רבה, אך התנצל כי יקשה עליו לקבוע לו ראיון עם האדון עוד היום; האדון עודנו חייב לכתוב מספר מכתבים דחופים, וכבר סירב לכמה אנשים שבאו אליו בעניני עסקים. לשונו של וילהלם נעשתה דוחקת יותר, ולבסוף נאלץ הזקן להיענות לו ולהודיע על בואו. משחזר הוליך את וילהלם אל אולם ישן ורחב־ידים וביקשוֹ להמתין שם באורך רוח, שכן אפשר כי האדון לא יתפנה כה מהרה. בחוסר מנוחה היה וילהלם פוסע אנה ואנה, ותוך כדי כך העיף מבטיו לעבר דיוקנאות של אבירים וגבירות משכבר, שהיו תלויים על הקיר. הוא חזר בלבו על תחילת נאומו, שלנוכח מראה אותם שריונות וצוארוני תחרים, נראה הולם את מקומו על אחת כמה. מדי שמעוֹ איוושה כלשהי, היה מתישב בכסאו ומשַווה לעצמו ארשת נאותה למעמד זה, שבו עליו לקבל את פני יריבו בכבוד הראוי, להגיש לו את האיגרת ולתקוף אותו לאחר מכן בדברים בוטים.

פעם אחר פעם נמצא טועה, וכבר התחיל לבו להתמלא טינה ורוגז. לבסוף נכנס לחדר, מבעד לפתח צדדי, אדם בעל צורה, נעול מגפים ולבוש מקטורן קל. “אילו בשורות טובות הנך מביא לי?” אמר לוילהלם בקול שופע ידידות, “סלח נא לי שאילצתיך להמתין.”

תוך כדי דַבּרוֹ, קיפל איגרת שהחזיק בידו. לא בלי מבוכה מסר לו וילהלם את מכתבה של אורליה ואמר: “הריני מביא לך את דבריה האחרונים של ידידה, שאי אפשר שלא יזעזעו את נפשך.”

לותריו נטל את המכתב ושב מיד אל חדרו, ושם, כפי שוילהלם יכול לראות היטב בעד הדלת הפתוחה, עוד העתיק וחתם על מכתבים אחדים, בטרם פתח וקרא את מכתבה של אורליה. נראה שקרא את הכתוב פעמים אחדות. מיד חש וילהלם שאין הנאום הנרגש שהכין לו הולם את קבלת הפנים הטבעית שבה נתקבל; אף על פי כן התאזר עוז, התקדם לקראת המפתן וביקש לפתוח בדבריו, אלא שבאותו רגע נפתחה הדלת המכוסה טפיטין שבחדר הלשכה, ואיש הכמורה נכנס פנימה. “קיבלתי הודעה שהיא מן המופלאות שבעולם,” קרא לותריו לעברו. “סלח נא לי,” פנה בדבריו אל וילהלם, “שאין לבי נתון לשיחה עמך ברגע זה. הלילה אתה נשאר ללון אצלנו! ואתה, אבי, דאג נא לאורחנו, לבל יחסר לו דבר.”

משסיים את דבריו, קד קידה כלפי וילהלם. איש הכמורה נטל את ידידנו בזרועו, וזה הלך אחריו לא בלי מורת רוח.

עוברים היו בשתיקה דרך מסדרונות שונים ומשונים, עד שהגיעו אל חדר נחמד למראה. איש הכמורה הכניסוֹ והשאירוֹ שם בלא כל תוספת התנצלות. עד מהרה הופיע נער ערני, שעמיד עצמו לשירותו של וילהלם והביא לו ארוחת ערב. אגב הגשה סיפר בהרחבה על סדרי הבית, זמני סעודות בוקר וצהרים, שעות עבודה ושעות פנאי, ותוך כדי כך העתיר דברי שבח על לותריו אדוניו.

על אף נועם התנהגותו של הנער, ביקש וילהלם לפטור עצמו עד מהרה מנוכחותו. היה עם לבו להישאר לבדו, שכן במסיבות אלה חש דכאון ודכדוך ללא נשוא. הוא האשים את עצמו על שנכשל כל כך בביצוע תכניתו ועל שמילא את שליחותו רק למחצה. רגע אחד גמר אומר להשלים למחרת עם בוקר את אשר החמיץ היום, ואילו משנהו חש כי סבר פניו של לותריו מעורר בו רגשות אחרים לגמרי. אף הבית שלן בו מופלא היה בעיניו. אובד עשתונות היה. הוא התחיל לפשוט את בגדיו, ופתח את תרכוסו כדי ליטול את צרכי הלינה שלו; יחד עמם נשתרבב החוצה הצעיף של רוח הרפאים, שמיניון תחבה אותו פנימה בשעת האריזה. למראהו נתקדרה רוחו עוד יותר. “ברח, עלם, ברח!” קרא, “מה משמעותה של אמרה מסתורית זו? ממה יש לברוח? לאן לברוח? מוטב שהיתה מצַווה עלי: שוב אל עצמך!” הוא הסתכל בתחריטי הנחושת האנגליים שהיו תלויים על הקיר במסגרותיהם; כלפי רובם גילה שוויון נפש, אך לבסוף נשתהו עיניו לנוכח אחד מהם שתיאר אניה נטרפת: אב ניצב עם בנותיו היפות מול נחשולים העומדים לבלוע אותם חיים. אחת מהן דומה היתה לדמות אותה האמזונה; רגשי חמלה, שלא תתואר במלים, הציפו את לב ידידנו, והוא לא יכול עוד להבליג. דמעות פרצו מעיניו ושוב לא נרגע עד שנלכד בחבלי השֵנה.

חלומות מוזרים פקדו אותו לפנות בוקר. מצוי היה בתוך גן, שהיה מבקר בו לעתים קרובות בהיותו נער, ושמח היה לשוב ולהשביע עיניו בשדרות, במשוכות ובערוגות הפרחים, המוּכּרוֹת לו מני אז; שם פגש במריאנה, והוא שוחח עמה בחביבות, בלא שזכר כל פלוגתא ביניהם. עד מהרה קרב אליו גם אביו, לבוש חלוק בית; בנימה של קרבת נפש, שלא היתה רגילה אצל אביו, ביקש את בנו להביא שני כסאות מביתן הגן, נטל את ידה של מריאנה והוליכה אל האכסדרה.

וילהלם אץ אל הביתן שבגן, אך מצא אותו ריק מכל. פתע ראה את אורליה עומדת בחלון מנגד; הוא הלך לקראתה וקרא לה, אך היא לא נענתה, ואף כי ניצב לצדה, לא יכול לראות את פניה. הוא הסתכל בעד החלון וראה גן זר לו, ובו אנשים רבים נקהלים. קצתם הכיר מיד. גברת מלינה ישבה תחת אחד האילנות ושיחקה בוורד שהחזיקה בידה; לידה עמד לארטס שהיה מוֹנה ומעביר מעות מיד ליד. מיניון ופליכס נחו על הדשא, היא שרועה על גבה, והוא על בטנו. פילינה הופיעה ומחאה כף אל כף לעבר הילדים; מיניון נשארה במקומה בלא תנועה, ואילו פליכס קפץ על רגליו וברח מפני פילינה. תחילה, כל עוד רדפה פילינה אחריו, צחק; אך לפתע פרץ בצעקת בהלה, משראה את הנבלאי פוסע אחריו בצעדים גדולים ובטוחים. הילד רץ הישר אל בריכת המים; וילהלם רץ אחריו, אך במאוחר: הילד נפל למים! וילהלם עמד כנטוע במקומו. אך הנה ראה מעברה השני של הבריכה את האמזונה היפה; היא הושיטה את יד ימינה לעבר הילד בלכתה לאורך החוף. הילד חצה את המים בכיווּן שהורתה לו באצבעה ושחה בעקבותיה, עד שלבסוף נתנה לו את ידה ומשתה אותו מן הבריכה. עד כה ועד כה התקרב אליהם וילהלם; הילד היה בוער כולו באש, ונטפי אש היו נושרים ממנו ארצה. וילהלם נחרד עוד יותר, אך האמזונה הסירה חיש צעיף לבן מראשה וכיסתה בו את הילד. מיד כבתה האש. משהרימה את הצעיף זינקו שני נערים מתחתיו, והיו משחקים בצהלה ומתרוצצים אנה ואנה. אותה שעה היו וילהלם והאמזונה פוסעים יד ביד בתוך הגן, ואילו ממרחקים נראו אביו ומריאנה מטיילים בשדרה של אילנות גבוהים, שנראתה כמקיפה את הגן כולו. הוא הועיד את פניו אליהם, וביקש לחצות את הגן יחד עם מלַוותו היפה, אך פתאום הופיע פרידריך בהיר השֵׂעָר בדרכם, ובצחוק רם ובמעשי קונדס שונים עצר בעדם. למרות הכל ניסו להמשיך בדרכם, או אז רץ הלה לעבר הזוג הרחוק; נראה שהאב ומריאנה נסו מפניו, ואילו הלה החיש את מרוצתו יותר ויותר, וּוילהלם ראה אותם מרחוק, כשהם עוברים כמעט ביעף את השדרה. וילהלם ראה עצמו אנוס לחוש לעזרתם, מכוח הטבע ומכוח נטיית הלב כאחד, אך יד האמזונה חזקה עליו ועצרה בעדו. מה נעמה לו עצירה זו! ברגשות מעורבים אלה פקח את עיניו, והנה כבר היה החדר מוצף אור שמש בהיר.

פרק שני    🔗

הנער הזמין את וילהלם לארוחת בוקר; בבואו כבר מצא את איש הכמורה באולם; על לותריו נאמר כי רכב למקום כלשהו; איש הכמורה לא נטה להרבות שיחה ונראה מהורהר; הוא שאל על מותה של אורליה והטה אוזן קשבת לסיפורו של וילהם. “הה!” קרא, “כל מי הרואה ויודע נכוחה מה רב העמל הנדרש מן הטבע ומן האדם כדי לעצב אופי אנושי, ובפרט כל הנוטל בעצמו חלק בעיצוב דמותם של רֵעיו, עלול לבוא לידי יאוש, כשהוא רואה לעתים קרובות כל כך אדם ההורס את עצמו במזיד, או ממיט על עצמו הרס, אם מדעת ואם שלא מדעת. מדי הרהרי בכך, נראה לי שהחיים עצמם הם מתנה ארעית כל כך, עד כי כל היודע בכל זאת ליַחס להם ערך כלשהו, ראוי לכל שבח.”

טרם כילה את דבריו, נפרצה הדלת בתנופה, ואשה צעירה זינקה פנימה, בדחפה הצדה את המשרת הזקן שהתיצב בדרכה. היא מיהרה הישר אל איש הכמורה, ובתפסה בזרועו מילטה אך בקושי מלים מספר מבין בכיותיה והתיפחויותיה: “היכן הוא? היכן עזבתם אותו? הרי זו בגידה איומה! הוֹדוּ בכך! ידוע לי היטב מה מתרחש! הריני הולכת אליו! אִמרוּ לי היכן הוא!”

“הירגעי נא, בתי,” אמר איש הכמורה במתינות מעושה, “בואי עמי אל חדרך והכל ייוודע לך, אם אך תקשיבי לסיפורי.” הוא הציע לה את זרועו כדי להוליכה. “לא אלך לחדרי,” קראה, “שנואים עלי כתלים אלה שזמן כה רב כלאתם אותי ביניהם! אף על פי כן נודע לי הכל: התת־אלוף הועיד אותו לדו־קרב, הוא יצא ברכיבה לפגוש את יריבו, ואולי ברגע זה – כבר פעמים אחדות דימיתי לשמוע קול יריות. אנא, צַוֵה לרתום מרכבה וסע נא עמי לחפשו, או שכל הבית וכל הכפר ימלאו את זעקותי.”

בדמעות שליש רצה לעבר החלון, בעוד איש הכמורה עוצר בעדה ומנסה לשוא להרגיעה.

פתע נשמע שקשוק גלגלים של מרכבה נוסעת, ומיד פערה את החלון לרווחה. “הוא מת!” קראה, “הנה הם מביאים את גופתו.” – “הנה הוא יורד מן המרכבה!” אמר איש הכמורה, “רוֹאָה אַת, חי הוא.” – “הוא פצוע,” השיבה בצעקה, “לולא כן היה בא ברכיבה! הם מוליכים אותו! פצוע אנוּש הוא!” היא רצה בעד הפתח וזינקה במורד המדרגות, בעוד איש הכמורה רץ אחריה, וּוילהלם בעקבותיהם. הוא ראה איך פוגשת האשה היפה את אהובה העולה לקראתה במדרגות.

לותריו היה שעוּן על מלַווהוּ, שוילהלם הכיר בו מיד את יארנו, פטרונו הישן. הפצוע דיבר עם האשה הנסערה דברי חיבה וידידות, ובהישענו גם עליה הוסיף לעלות לאט לאט במדרגות. הוא דרש בשלומו של וילהלם ופנה אל לשכתו.

עד מהרה חזר יארנו אל האולם וניגש אל וילהלם. “דומה,” אמר לו, “שמוּעָד אתה למצוא בכל מקום תיאטרון ושחקנים. אכן, הדרמה שאליה נקלעת כאן אינה עליזה כלל.”

“מתברך אני בגורלי,” השיב וילהלם, “שזימן אותך שוב בדרכי בשעה מופלאה זו. לבי מלא תהיה וחרדה, אך נוכחותך מרגיעה ומעוּדדת אותי! אמור נא לי, כלום נשקפת סכנה לברון? האם פצוע קשה הוא?” – “איני סבור כך,” השיב יארנו.

לאחר זמן־מה יצא החובש הצעיר מן החדר. “ובכן, מה דעתך?” קרא אליו יארנו. – “לדעתי, המצב מסוכן ביותר,” ענה הלה ותחב מכשירים אחדים לתוך אמתחת העור שלו.

וילהלם נעץ עיניו בסרט שנשתרבב מהאמתחת. דומה כי מוּכּר הוא לו. צבעיו העזים, המנוגדים זה לזה, והדגם הנדיר שלו בזהב וכסף מעשה חושב, יִחדוּ סרט זה מכל הסרטים שבעולם. וילהלם היה משוכנע כי לפני עיניו אותה אמתחת מכשירים שהיתה בידי הכירורגוס הזקן, שעה שחבש את פצעיו ביער, ומיד נתלקחה בו תקוותו לגלות לאחר זמן כה רב את עקבות האמזונה שלו, תקוה שאחזה כלהבה בכל נפשו.

“מניין לך אמתחת זו?” קרא, “למי היתה שייכת לפניך?, אנא, אמור לי זאת.” – “קניתיה במכירה פומבית,” השיב הלה, “ומה איכפת לי למי היתה שייכת?” אמר ונתרחק, ויארנו העיר: “כלום מזדמנת אי פעם מלה אחת של אמת בפיו של אברך זה?” – “הרי שאין אמת בדבריו כי קנה אותה אמתחת?” שאל וילהלם. – “לא יותר מסכנת החיים הנשקפת ללותריו,” השיב יארנו.

וילהלם היה שקוע בהמון שרעפיו, שעה שיארנו שאל אותו על קורותיו מאז. וילהלם סיפר לו על הכל בקווים כלליים בלבד, ומשסיים את סיפורו במותה של אורליה ובשליחותו, קרא הלה: “מה מופלא הדבר, מה מופלא!”

בצאת איש הכמורה מחדרו של לותריו, רמז ליארנו שייכנס במקומו, ואמר לוילהלם: “הברון ביקשני להציע לך כי תישאר כאן ימים אחדים, למען תצטרף למספר ידידיו במקום, שבנסיבות הקיימות יצטרכו להתחלק ביניהם בישיבה ליד מטתו. אם יש לך צורך להודיע דבר לאנשיך, תישָלח איגרתך מיד. למען תוּבן לך ההתרחשות המוזרה שהיית עֵד ראיה לה, ניטל עלי לספר לך את הדבר שבעצם איננו סוד עוד. הרפתקה קטנה נתגלגלה בין הברון לבין גברת אחת, אלא כיון שאותה גברת ביקשה לחוֹג את נצחונה על פני צרתה בפומביות יתרה, היו הדיה של ההרפתקה גדולים רב יתר ממה שהיה בה ממש. דא עקא, שהברון חדל לאחר זמן־מה להפיק מֵחֶברתה אותה הנאה שציפה לה וזנח אותה כליל, ואילו קנאתנית זו לא השלימה עם גורלה. באחד המשתאות נתגלעה מריבה ביניהם בפרהסיה, ומשראתה עצמה נעלבת עלבון צורב, ביקשה להתנקם בו. לא נמצא שום אביר שיתיצב להגנת כבודה, אך לבסוף נודע הדבר לבעלה, שאף כי נפרד ממנה זה כבר, נטל את העלבון על עצמו והזמין את הברון לדו־קרב; זה נתקיים הבוקר, והברון נפצע, אולם, כפי ששמעתי ספג התת־אלוף מנה אחת אפים.”

מכאן ואילך נהגו בני הבית בידידנו כאילו היה אחד מן המשפחה.

פרק שלישי    🔗

כל בני הבית היו קוראים כפעם בפעם באזני הפצוע, איש איש בתורו, וגם וילהלם קיים מצוה קלה זו בחפץ לב. לִידִיָה לא סרה אף לרגע קט ממטתו, ודאגתה לו בלעה את כל תשומת לבה, אולם אותו יום נראה גם לותריו פזור נפש, שכן ביקש כי לא יקראו עוד באזניו.

“היום מיטיב אני לחוש,” אמר, “באיזו דרך אוילית מבזבז האדם את זמנו! מה רבים הדברים שביקשתי לעשותם, מה רבים הדברים שתכננתי לפרטיהם, והנה – מה מהססים אנו להגשים את כוונותינו הטובות ביותר! עברתי על הצעות השינויים שאני עומד להכניס באחוזותי, והאמת ניתנה להיאמר כי בעיקר בגללם שמח אני על שהקֶלע לא בחר לו נתיב מסוכן יותר.”

לידיה הביטה בו בעינים דומעות ושופעות רוך, כאילו ביקשה לשאול אם אין אף לה, ולשאר ידידיו, חלק כלשהו בתשוקתו לחיים, ואילו יארנו הביע דעתו: “שינויים כמו אלה שאתה מתכוון אליהם טעונים שיקול רב מכל הבחינות, בטרם יבוצעו.”

“שיקולים יתרים,” השיב לותריו, “מעידים בדרך כלל כי אין הנקודה העיקרית נהירה כל צרכה; ואילו מהלכים נחפזים מעידים כי אין מהותה ידועה כלל. ברור לי לחלוטין כי במגזרי משק רבים של אחוזותי איני יכול לוותר על שירותם של אריסי, וכי עלי לעמוד בתוקף על זכויות מסוימות שיש לי כלפיהם; עם זאת מצויות זכויות אחרות, שאמנם נודע גם להן יתרון לגבי, אך אין בהן הכרח גמור, והרי שיש בידי להעניק משהו מהן לאנשי. ויתור שאדם מוותר, לא תמיד בגדר הפסד הוא לו. כלום אין אני מיטיב לנצל את אחוזותי הרבה יותר מאבי? כלום לא תגדלנה הכנסותי משנה לשנה? כלום רק לי מגיעה הנאה מרווחים גדֵלים אלה? כלום אין עלי לזַכּוֹת גם את העובדים עמי ולמעני בברכה שמנחילה לנו הדעת, המתפתחת בלי הרף עם הזמן?”

“זה טבע האדם!” קרא יארנו, “ואיני מאשים את עצמי על שאני מוצא מידה זו גם בי. כל אדם משתוקק לאגור את הכל ברשותו, כדי שיוכל לפעול ולשלוט בו כחפצו; כסף שאין אדם מוציא במו ידיו, אך לעתים נדירות ייחשב הוצאה רצויה בעיניו.”

“אכן,” השיב לותריו, “יכולנו לוותר על חלק ניכר מההון, אילולא נהגנו שרירות לב בגביית ריבית.”

“הערה יחידה שיש בפי להעיר לך,” אמר יארנו, “שעדיין אתה עצמך שקוע בחובות התובעים את פרעונם, שעל כן איני מיעץ לך כי תכניס שינויים אלה כבר עכשיו, שהרי לפחות בהתחלה יגרמו לך הפסד. עצתי לך, איפוא, שתדחה את תכניתך עד למועד שבו תהיה נקי מחובות.”

“ובינתים אולי יחליט כדור של רובה או רעף של גג למחות כליל את מעשַי ואת הישגי חיי! הוי, ידידי,” המשיך לותריו, “הרי זה עיקר טעותם של אנשים משכילים, שהם מסוגלים להקדיש הכל למען אידיאה מופשטת, אולם אינם מסוגלים להקדיש, אם מעט ואם הרבה, לענין של ממש. לצורך מה עשיתי חובות? לצורך מה רבתי עם דודי, וזמן כה רב עזבתי את אחיותי לנפשן, אם לא למען אידיאה? קיוויתי לפעול באמריקה, סברתי כי אהיה נחוץ ומועיל מעבר לים; מעשה שלא היה כרוך באלף סכנות לא היה חשוב בעיני, ולא היה ראוי להיעשות. מה שונים פני הדברים בעיני כיום, ומה חשוב ויקר עתה בעינַי הקרוב דוקא.”

“יפה זכור לי מכתבך,” אמר יארנו, “שקיבלתי עוד בהיותך מעבר לים. כך כתבת לי אז: ‘אני אשוב, ובגני שלי, בתוך מולדתי ובית אבי אכריז – אמריקה כאן היא, או שאינה בשום מקום!’”

“כן, ידידי, ועדיין חוזר אני ומשנן דבר זה עצמו; עם זאת מיַסרות אותי כליותי שאין פעילותי כאן כפעילותי שם. לקיום אורח חיים מסוים וקבוע, מסתפקים אנו בשכל הישר, בלא לשאוף ליותר מזה, עד שאיננו מבחינים אילו דברים יוצאים מגדר הרגיל תובע מאתנו כל יום רגיל, ואפילו הבחַנו בהם, הריני מוצאים לנו אלף תירוצים שלא לעשותם. אדם המסתפק בשכל הישר, רב ערכו לעצמו, אך מעשה חשיבותו לגבי מכלולם של החיים.”

“אל נא נזלזל בשכל הישר,” אמר יארנו, “מוטב שנודה בכך, כי מרבית הדברים המתרחשים מחוץ לגדר הרגיל, נואלים הם.”

“אכן, הרי משום כך דוקא עושים הבריות את הדברים היוצאים מגדר הרגיל מחוץ לגדר הרגיל. כך מוסר גיסי את רכושו, ככל שהוא יכול לממשו, לעדת האחים, וסובר שבדרך זו יביא פדות לנפשו; אילו החליט להקריב אך מעט מהכנסותיו, היה בידו להנחיל אושר לאנשים רבים ולקיים גן עדן עלי אדמות גם לו וגם להם. אך לעתים רחוקות אנו מצרפים גם פעילות לקרבנות שאנו מקריבים; בדרך כלל הרינו ממהרים להיפטר מהמענק שאנו מעניקים לזולתנו. לא מתוך חוסן, אלא מתוך יאוש אנו מסתלקים מהרכוש המצוי בידנו. הריני מודה בכך שבימים אלה מרחפת בלי הרף לפני עינַי דמותו של הרוזן, והריני תקיף בדעתי לבצע מתוך דעה צלולה את אשר הוא עושה מתוך ביעותי עִוְעִים; אין עם לבי לצַפוֹת עד שאבריא. הנה הניירות, ולא נותר אלא להעתיקם לנקי. קח נא את עורך הדין עמך, ואף אורחנו יהיה לך לעזר. אתה יודע היטב במה מדובר. בין אם עומד אני להחלים, בין אם עומד אני למות, הריני נשאר איתן בדעתי ומכריז: ‘הֶרנהוּט כאן היא, או שאינה בשום מקום!’”

אך שמעה לידיה את ידידה מדבר על המוות, מיד הפילה עצמה לפני מטתו, החזיקה בזרועותיו ומיררה בבכי. החובש נכנס. יארנו מסר את הניירות לוילהלם ואילץ את לידיה לצאת.

“בשם האל!” קרא וילהלם, משנשארו באולם לבדם, “מה ענינו של אותו רוזן? מי הוא רוזן זה, שהצטרף לעדת האחים?”

“הוא הוא המוּכּר לך היטב,” השיב יארנו, “אתה הנך הרוח הרעה המריצה אותו לתוך זרועות האדיקות. אתה בן הבליעל, שבגללך נכונה אף אשתו החמודה ללכת אחר בעלה.”

“והיא אחותו של לותריו?” קרא וילהלם.

“לא אחרת.”

“ולותריו יודע?”

“הכל.”

“הה, הנני ואברח מכאן,” קרא וילהלם, “איך אוכל לראות פניו? מה מזומן לי מפיו?” “כי לעולם לא ייַדֶה איש אבן בזולתו, כי לא יחבר איש דרשות ארוכות כדי לבייש את זולתו, ומוטב שיטיף אותן לפני הראי בלבד.”

“אף זה ידוע לך?”

“כדברים רבים אחרים,” השיב יארנו בחיוך, “אלא שזאת הפעם,” המשיך, “לא אשחרר אותך בנקל כל כך כפי ששחררתיך בפעם הקודמת, ואף אין לך מה לחשוש משכר שלמונים כלשהם. שוב איני חייל, וגם כאשר הייתי, נקי אני מחשד זה. מאז ראיתיך, נשתנו דברים רבים. לאחר מות הנסיך שלי, זה שהיה ידידי ופטרוני היחיד, עקרתי עצמי מעולם המעשה ומכל הכרוך בו. תמיד תמכתי בכל לבי בדבר הנכון, לא העלמתי את דעתי על כל שהיה תפל בעיני, והיתי לשיחה בפי כל על מרדוּת רוחי ועל רוע לשוני. יותר מכל מתירא עַם הארץ מן התבונה. חייבים היו להתירא מן האיוולת, אילו תפסו מהו הנורא באמת, אלא שהתבונה אינה נוחה לבריות, שעל כן היא נדחית על ידם הצידה, ואילו האיוולת עשויה אך להשחית, שעל כן אפשר להתיחס אליה באורך רוח. יהי כן, איפוא; מכל מקום ניטל עלי לחיות, ועל תכניותי עוד תשמע בהמשך הזמן. יהיה באפשרותך ליטול חלק בהן, אם תרצה. אך תחילה ספר נא לי, כיצד נתגלגלו הדברים אצלך? רואה אני בך, חש אני בך, כי גם אתה נשתנית. מה אירע להזייתך מאז, להפיק משהו טוב ויפה מחבורה של צוענים?”

“נענשתי דיי,” קרא וילהלם, “ומוטב שלא תזכיר לי מניין אני בא ולאן אני הולך. רבות ידוּבּר בתיאטרון, אך מי שלא עסק בו בעצמו, אין לו כל מושג עליו. קשה לשער מה רחוקים אנשים אלה מהכרת עצמם, מה מעט שיקול הדעת המלַווה את מעשיהם, ומה מופלגות יומרותיהם. איש איש מהם מתנשא להיות לא רק ראשון, אלא אף יחיד, וברצון היה מוציא את כל חבריו מן הכלל. אין הוא תופס כי רק עמם יחד הוא מסוגל להשיג משהו, ואף זה בקושי רב. איש איש מחשיב עצמו כאישיות מקורית להפליא, ואינו פוסק לרדוף בקדחתנות אחרי החדש, אף על פי שאינו מוכשר להתמצא בשום דבר החורג מגדר שגרת היום־יום. כמה להוטים הם לנַגֵח זה את זה! רק מתוך טעמים אנוכיים קטנוניים ביותר, רק מחישובי כדאיות מוגבלים ביותר, מתקשרים הם זה עם זה. אין איש נכון להסתגל אל רעהו. חשדנותם ניזונה מתככים נסתרים וקנטורים הדדיים. כולם כאחד או מופקרים הם, או אטומים הם. איש איש רודף אחר כבוד בכל תנאי, ונפגע מכל קורטוב של גינוי: ‘כבר מיטיב הוא לדעת כל זאת מעצמו!’ אך מדוע, איפוא, עשה תמיד את ההפך מזה? תמיד נצרכים הם, תמיד נעדרי אמון, ודומה כי שום דבר אינו מפחיד אותם כהגיון וכטעם הטוב, ושום דבר אינו חשוב בעיניהם יותר מרום מעלתה של שרירות לבם.”

וילהלם שאף אויר מלוא חזהו כדי להמשיך במִדַבּרוֹתיו, אלא ששוּסע על ידי צחוקו המתפרץ של יארנו. “השחקנים המסכנים!” קרא, בהטילו עצמו לתוך אחת הכורסאות כשהצחוק אינו פוסק מפיו, “השחקנים המסכנים היקרים! היודע הנך, יקירי,” הוסיף לאחר שצחוקו שָכַך במידת־מה, “כי לא את התיאטרון תיארת בדבריך אלה, אלא את כלל האדם? יש בידי להעלות לפניך שורה של מעשים ואישים מכל המעמדות, שיהיו הולמים יפה את משיכות המכחול העזות שלך. סלח נא לי על שאיני יכול להבליג על צחוקי, כשהנך מגביל כל אותן סגולות טובות בתחום קרשי הבמה בלבד.”

וילהלם עצר ברגשותיו, שכן לאמיתו של דבר, חרה לו צחוקו של יארנו, שנראה לו שלא בשעתו וחורג מן הטעם הטוב. “אין זאת אלא ששנאתך לבריות מבצבצת מתוך דבריך,” אמר, “כשהנך מוֹנה חסרונות אלה כחסרונות של כלל האדם.”

“ואילו כשאתה קושר מידות אלה לתיאטרון דוקא, אין דבריך מעידים אלא על בורותך בעניני העולם. יתרה מזו: לשחקן נכון אני לסלוח כל חסרון הנובע מהשליה עצמית ומרצון למצוא חן, שהרי אם אינו רוקם תדמית כלשהי לעצמו ולזולתו, אינו ולא כלום. הרי מטבע ברייתו מיועד הוא ליצור תדמית. אף לא ייפלא שהוא מוקיר את התשואות בנות־החלוֹף, שהרי אין לו שכר מבלעדיהן; בכל עת עליו להצטיין, כי הן לשם כך הוא קיים.”

“הרשֵני לחַיֵךְ, לפחות, למשמע דבריך,” השיב וילהלם, “מימי לא הייתי מאמין שהנך מסוגל לגלות סלחנות כזו.”

“לא כל עיקר! הרי זו דעתי במלוא הרצינות ושיקול הדעת. סולח אני לשחקן את כל חסרונות האדם, ואילו שום חסרון של שחקן איני מוכן לסלוח לאדם. אל נא תבקש ממני להשמיע באזניך את קינותי שלי; הן תהיינה מרות משלך שבעתיים.”

הכירורגוס יצא מחדרו של לותריו, ועל השאלות לשלום החולה ענה בחביבות מרובה: “טוב בתכלית. הריני מקווה לראותו עד מהרה בריא ושלם.” מיד אץ דרך האולם החוצה, בלא להמתין לשאלתו של וילהלם, שעמד לשוב ולחקור אותו, ואף ביתר שאת, בדבר האמתחת. מרוב השתוקקותו להשיג ידיעה כלשהי על אודות האמזונה שלו, לא חשש לתת אמון ביארנו, והוא סיפר לו את הקורות אותו וביקש כי יעזור לו למצוא אותה. “כה רבות תדע,” אמר, “כלום לא תוכל להיוודע גם משהו על אודותיה?”

יארנו שקל רגע אחד את הדבר בדעתו, ואחר אמר לידידו הצעיר: “היֵה שקט ברוחך, ואל תגלה לאיש דבר על כך. עוד נתחקה על עקבותיה של היפהפיה. עתה בריאותו של לותריו בראש מעייני. מצבו נראה לי מסוכן, זאת אני למֵד מסגנונו החביב והשופע נחמה של החובש. מבקש הייתי מאד להרחיק מכאן את לידיה, שכן אינה מביאה כאן על תועלת, אך איני יודע כיצד לעשות זאת. מקווה אני שהערב יבוא לכאן הרופא הזקן שלנו, ואז נוסיף להתיעץ בדבר.”

פרק רביעי    🔗

בא הרופא. היה זה אותו רופא גוץ, זקן וטוב, שכבר הכרנוהו, ושאנו חייבים לו תודה על כתב־היד רב הענין שהבאנו לעיל. לאחר שבדק את הפצוע, נראה שבשום פנים אינו שבע רצון ממצבו. הוא ניהל שיחה ארוכה עם יארנו, אך שעה שבאו אל ארוחת הערב לא ניכר בהם מאומה מכל שדיברו ביניהם.

וילהלם בירכוֹ לשלום ברוב ידידות, ושאל אותו לשלום הנבלאי שלו. “עדיין מקווים אנו להשיב את האומלל לאיתנו,” השיב הרופא. – “אותו אדם הוסיף נטל יסורים לחייך, שהם מסויגים ורבי תלאות בלאו־הכי,” אמר יארנו, “כיצד נתגלגלו הדברים הלאה? רצוני לשמוע על כך.”

הרופא השביע את סקרנותו של יארנו, ואחר הוסיף ואמר: “מימי לא ראיתי אדם השרוי במצב נפש מוזר כל כך. במשך שנים רבות לא נטל כל חלק בדברים שהתרחשו מחוצה לו, וכמעט שלא השגיח בהם כלל. בהיותו מכונס בתוך עצמו היה משקיף על ה’אני' שלו כאילו היה חלל ריק של תהום ללא קץ. מה מזעזעים היו דבריו על מצב אומלל זה! 'איני רואה שום דבר לא לפני ולא מאחורי,” קרא, ‘מלבד לילה שאין לו סוף, ואני שרוי בו בבדידות שאין איומה ממנה; איני חש מאומה פרט לתחושת אשמתי, המהלכת עלי אימים כמפלצת ערטילאית, ואף זו נסוגה ומתרחקת אחורה. שוב איני רואה לא רום ולא עומק, לא פנים ולא אחור, ואין ניב שיוכל לבטא חלל זה שאינו משתנה עולמית. יש שמתוך יוֵן אדישות זה אני פורץ בזעקה: “נצח! נצח!” ומלה מעורפלת ובלתי־נתפסת זו נראית לי בהירה ונהירה על רקע החשכה שאני נתון בה. אין אלוהים אוצל לי שום קרן אור בליל אשמנים זה, ולא נותר לי אלא לבכות ולבַכּוֹת את עצמי. אין דבר המעורר בי סלידה יותר מידידות ואהבה, שכן אך בכוח אלה לטפח בלבי את המשאלה שאותן תופעות האופפות אותי תיהפכנה לממש. אולם, אף שתי רוחות רפאים אלה עולות כמפלצות מן התהום כדי לבעתני, ובסופו של דבר הן גוזלות ממני אף את עצם התודעה היקרה לאין ערוך של הוויית אימים זו.’

“לוּ האזנתם לדבריו,” המשיך הרופא, “באותן שעות של גילוי לב, כשהוא פורק בדרך זו מעמסה שבלבו. פעמים אחדות הקשבתי לדבריו המזעזעים. שעה שמשהו דוחק בו ומאלצו להודות רגע קט כי כבר זמן רב חלף מאז, הריהו נדהם כולו, אך עד מהרה הוא שב ומבטל את השינויים שחלו בינתים, כאילו לא היו אף הם אלא תופעה שחלה בתופעות. ערב אחד שר לפנינו שיר על שערות שיבתו; כולנו ישבו סביבו ובכינו.”

“הה, המצא נא לי את מלות השיר!” קרא וילהלם.

“אך כלום לא גילית מאומה,” שאל יארנו, “משהו מזה המכוּנה בפיו כפשעו? או סיבה מן הסיבות ללבושו המיוחד, להתנהגותו בשעת השריפה, להתפרצותו כלפי הילד?”

"לגבי גורלו יש בידנו רק לשעֵר השערות; לשאול את פיו הרי זה בניגוד לעקרונותינו. כיון שניכר יפה כי קיבל חינוך קתולי בילדותו, ניסינו להקל עליו באמצעות וידוי, אך כל אימת שביקשנו להפגיש אותו עם כומר, היה מתחמק בדרך כלשהי. אף על פי כן, כדי לספק במעט את סקרנותך, אעלה, לפחות, את השערותי לפניך. נעוריו עברו עליו בשירוּת הכנסיה; אפשר שמכאן דבקותו בגלימה הארוכה שהוא לובש ובזקָן שהוא מגדל. מרבית חייו עברו עליו בלא שידע את מנעמי האהבה. אפשר שחריגה בתחום זה חלה בגיל מאוחר בחייו עם אשה אחת שהיתה קרובה אליו קרבת משפחה, ומותה של זו, בהקשותה ללדת ובהביאה יצור אומלל לעולם, הוא שהטריף עליו את דעתו כליל.

“החמור שבשגיונותיו נעוץ באמונת השוא שלו, כי הוא ממיט אסון על הכל וכי מותו צפוי לו מידיו של ילד חף מפשע. תחילה נתירא ממיניון, עד שנודע לו כי נערה היא ולא נער; לאחר מכן היה פליכס מבָעֵת אותו, וכיון שחרף כל צרותיו אוהב הוא את החיים בלי גבול, אפשר שזו סיבת סלידתו מן הילד.”

“היש תקוה להחלמתו?” שאל וילהלם. “הענינים מתקדמים לאט לאט,” השיב הרופא, “ומכל מקום אינם נסוגים אחורה. הוא ממשיך בעיסוקיו הקבועים. כן הרגלנו אותו לקרוא בעיתונים, ועתה הוא מצפה לקבלתם בקוצר רוח.”

“סקרן אני לקרוא את שיריו,” אמר יארנו.

“אחדים מאלה אוכל להמציא לך,” אמר הרופא, “בנו בכורו של הכומר, הרגיל להעתיק את דרשותיו של אביו, רשם בתים רבים משיריו, בלא שהזקן שם לבו לכך, ומעט מעט נצטרפו לו מהם כמה וכמה שירים.”

בבוקר המחרת בא יארנו אל וילהלם ואמר לו: “מוטל עליך לעשות לנו טובה; לידיה חייבת להסתלק מכאן לזמן־מה; רגשי אהבתה העזים והמציקים, אם יורשה לי לומר כן, מעכבים בעד החלמתו של הברון. כדי שיחלים מפצעו הוא זקוק למנוחה ולרגיעה שלמה. אף שבזכות חוסן גופו אין הפצע מסכן את חייו, הלא ראית במו עיניך עד כמה לידיה מקשה עליו בגילויי דאגתה הנסערים, בחרדתה המתפרצת ללא רסן ובדמעותיה שאינן פוסקות. ובכן,” המשיך בחיוך קל על שפתיו לאחר הפסקה קצרה, “הרופא תובע במפגיע שהיא תצא את הבית לתקופת־מה. סיפרנו לה בדותה שבָּדִינו כאילו ידידה קרובה שלה, השוהה בקרבת מקום, מבקשת לראותה וממתינה כל רגע לבואה. היא נעתרה לנו והסכימה לנסוע אל ביתו של הפרקליט שלנו, המתגורר מהלך שתי שעות בלבד מכאן. הלה הוכנס לסוד הענינים, ולכשתבוא הוא יביע לפניה את צערו על שכבוד העלמה תיריזה נסעה מזה אך עתה; מדבריו יתקבל הרושם כאילו אפשר עדיין להדביקה. לידיה תחוש אחריה, ואם הדברים ילכו למישרים, היא תוסיף להיות מוּסעת ממקום למקום, אף שלבסוף, אם תעמוד על דעתה לחזור הנה, אין להתנגד לה. יש להסתייע בחשכת הלילה; העגלון הוא בחור פיקח, ואנו עוד נבוא עמו בדברים. מתפקידך להצטרף אליה לנסיעה במרכבה, להשתעות עמה, ובדרך זו תהיה למנהל ההרפתקה כולה.”

“שליחות מוזרה ומפוקפקת הנך מטיל עלי,” השיב וילהלם, “מה מחרידה דמותה של אהבת אמונים בשעת היפגעותה! וכלום דוקא לי מוּנָה להיות הכלי הפוגע? תהיה זו הפעם הראשונה בחיי שאוליך אדם שולל, והן כל ימי גרסתי כי אדם המתחיל במעשי רמיה, ויהי זה אפילו לצורך מטרה טובה ומועילה, סופו שירחיק לכת הרבה מזה.”

“בתחום של חינוך ילדים, למשל, אין לפנינו דרך אחרת כלל,” העיר יארנו.

“לגבי ילדים, אולי יש הצדקה לדבר,” אמר וילהלם, “שכן אוהבים אנו אותם בכל לבנו, ואחריותם עלינו, אך לגבי השוים לנו במעמדם, שאין עיננו חסה עליהם ממילא, עלול הדבר להיות מסוכן. אפס, אל נא תחשוב,” המשיך לאחר שיקול־מה, “שאני דוחה את בקשתך בשל כך. הודות ליראת הכבוד שאני חש כלפי כוח שיפוטך, הודות להוקרה שהתחלתי לרחוש כלפי ידידך אציל הרוח, והודות לתשוקתי העזה לסייע להחלמתו בכל דרך אפשרית, הריני נאות בנפש חפצה להתעלם מגורלי שלי. למען ידידנו לא די שנהיה נכונים לתת את נפשנו; בשעת צורך חייבים אנו לוותר לטובתו גם על עקרונותינו. אף את מיטב מאוויינו ורגשותינו עלינו להקריב למענו. הריני מקבל עלי את המשימה, אף שאני חוזה מראש מה רבים היסורים שיגרמו לי דמעותיה ושברון לבה של לידיה.”

“לעומת זאת צפוי לך גם גמול לא מועט,” אמר יארנו, “כיון שתכיר לדעת את כבוד העלמה תיריזה, אשר שמעטות כמותה; הריהי עדיפה על מאה גברים, ולדידי ראויה דוקא היא, בלא שמץ ספק, כי ידביקו לה תואר של אמזונה, אף שברחבי העולם נהוג להעטות אצטלה דו־משמעית זו על מיני אנדרוגינוסים חמודים בלבד.”

וילהלם נפעם; מיד התחיל לטפח תקוות בלבו שאולי תיריזה היא היא האמזונה שלו, שהרי אך זה הפציר ביארנו שיספר לו על אודותיה, מה גם שהלה קטע את השיחה במפתיע ויצא מעליו.

התקוה שהפעימה את לבו מחדש כי יִראֶה במהרה את הדמות האהובה והנערצה עליו, עוררה בו ריגושים מופלאים. המשימה שהוטלה עליו הוחזקה מעתה בעיניו כשליחות מאת ההשגחה העליונה. המחשבה שהוא אמור לנקוט דרכי מרמה כדי להרחיק נערה מסכנה מבחיר אהבתה העזה והנאמנה, חלפה במוחו רק כהרף־עין, בדומה לצל עובר של ציפור הטסה על פני ארץ מוצפת אור.

המרכבה עמדה לפני הפתח. לידיה היססה רגע קט בטרם נכנסה פנימה. “דרוש נא בשלום אדונך,” אמרה למשרת הזקן, “מבעוד יום אהיה בחזרה כאן.” דמעות עמדו בעיניה בהפנותה ראשה לאחור, לאחר שהמרכבה עקרה ממקומה. או אז אספה עשתונותיה, ובפנותה אל וילהלם אמרה: “אישיות מענינת ביותר היא העלמה תיריזה שאנו עומדים לראותה. כפלא בעיני בּוֹאָה עתה לסביבה זו, שכן ידוע לך בודאי כי אהבה עזה שררה בינה לבין הברון. חרף המרחק היה לותריו מבקר אותה תדירות; אני שהיתי אז במחיצתה, ודומה היה שאינם יכולים לחיות כלל זה בלעדי זה. אפס לפתע התמוטט הכל, ואיש לא הבין על שום מה. אותם ימים הכיר גם אותי ולא אכחד כי קינאתי בתיריזה מעומק לבי. לא עלה בידי להעלים את נהיית לבי אליו, וכאשר נראָה לפתע כי בחר בי תחת תיריזה, לא דחיתיו מעל פני. היא נהגה בי יפה ביותר, אף שלכאורה גזלתי ממנה את בן־זוגה הדגול. עם זאת, מה רבים היסורים והדמעות ששילמתי במחיר אהבתי זו! תחילה התראינו זה עם זה אך באקראי ובמפגשים חשאיים, אלא שחיים אלה נעשו עד מהרה קשים עלי מנשוא; רק בנוכחותו ידעתי אושר, אושר רב! ואילו בלעדיו לא נח לבי, ולא חדלו עיני מבכי. פעם אחת השתהה ימים מספר, ואז, מעוצם יאושי, שמתי פעמי לדרך והפתעתי אותו בבואי הנה. הוא קיבל את פני בחביבות, ואילולא פֶּגע אומלל זה שנתארע בינתים, אפשר שהייתי זוכה כבר בחיי עדנים. לא תוכל לשער כל אשר עבר עלי מאז אפפו אותו הסכנה והיסורים, ועד רגע זה הריני מגַנה עצמי על שֶניאוֹתי לעזוב אותו, ולוּ ליום אחד.”

עוד וילהלם מבקש לשאול שאלות נוספות על אודות תיריזה, והמרכבה הגיעה לביתו של הפרקליט. הלה יצא לקראת המרכבה והביע את צערו על שהעלמה תיריזה כבר נסעה מזה. הוא הזמין את הנוסעים לארוחת בוקר, אך עם זאת הוסיף כי עוד ניתן להשיג את העלמה בכפר הקרוב. מיד החליטו לנסוע בעקבותיה, והרַכָּב לא התמהמה; חיש מהרה עברו על פני כפרים אחדים, אך לא פגשו באיש. לידיה עמדה על כך שמיד יסעו בחזרה, אך הרַכָּב המשיך לדפוק בסוסים כאילו לא הבין את דבריה. לבסוף, משתבעה זאת בכל תוקף, מסר וילהלם לרַכָּב את האות שנדברו עליו מתחילה. הרכב נענה כביכול לבקשתה, אלא שאמר כי אין צורך לחזור באותה דרך עצמה, שכן מכיר הוא דרך קצרה ונוחה יותר. הוא הפנה את המרכבה הצדה לעבר היער, ונהג בה על פני כרי מרעה רחבי ידים.

לבסוף, משלא ראו דבר מוּכּר להם, הודה הרכב כי למרבה צערו תעה בדרך, אלא שהוא מקווה לשוב ולמצוא אותה במהרה, כיון שהוא רואה כפר כלשהו לפניו. הלילה רד, והרכב השכיל להתחזות כשואל וחוקר בכל מקום, אלא שלא האזין כלל לתשובה. כך היו נוסעים ונוסעים כל הלילה; לידיה לא עצמה עין; לאור הירח דימתה לראות אתרים ידועים לה, אלא שעד מהרה שבו ונעלמו. לעת בוקר נראָה לה הנוף מוּכר, ועם זאת בלתי־צפוי לחלוטין. המרכבה עצרה לפני בית כפרי קטן ונאה; אשה יצאה מפתח הבית ופתחה את דלת המרכבה. לידיה הביטה בה בעינים קמות, הביטה סביבה, הביטה בה שוב, ונפלה מתעלפת בזרועותיו של וילהלם.

פרק חמישי    🔗

וילהלם שוּכַּן בחדר קטן בעליית הגג; הבית היה חדש וזעיר, עד שכמעט לא ייתכן זעיר ממנו. הוא היה נקי ומסודר למופת. תיריזה, שקיבלה את פניו ואת פני לידיה בבואם במרכבה, לא היתה האמזונה שלו; דמותה היתה שונה ממנה כרחוק מזרח ממערב. אף שלא היתה גבוהת קומה, היתה גזרתה נאה, הליכותיה ערניות, ונראה ששום דבר מן המתרחש לא נעלם מעיניה הבהירות, הכחולות, הפקוחות לרווחה.

היא נכנסה לחדרו של וילהלם ושאלה אותו אם הוא נזקק למשהו. “סלח נא לי,” אמרה, “ששיכנתי אותך בחדר שריח השמן עדיין נודף ממנו; ביתי הקטן אך זה הושלם, ואתה הוא החוֹנך לראשונה קיטון זה המיועד לאורחַי. לואי והיית בא אלי בנסיבות נעימות יותר! לידיה המסכנה לא תקל עלינו את הימים הקרובים, ובכלל יהיה עליך להסתפק במועט; המבשלת שלי עזבה אותי במועד הגרוע ביותר, ואחד ממשרתי מעך לו את כף ידו. אפשר שאצטרך להתקין הכל במו ידי, אלא שבלית ברירה ניתן להסתגל גם לכך. אין לך תלאות גדולות מאלו שגורמים לך משרתיך; איש אינו להוט לשרת את זולתו, אף לא את עצמו.”

היא הוסיפה לדבר על דא ועל הא, ונראה שבדרך כלל לא היתה מקמצת בדיבור. וילהלם שאל לשלומה של לידיה, אם אפשר לו לראותה ולבקש ממנה סליחה.

“עכשיו לא תהיה בכך כל תועלת!” אמרה תיריזה, “רק הזמן עשוי להביא כפרה ונחמה בכנפיו. בשני תחומים אלה אין כוחן של המלים רב. לידיה אינה רוצה לראות את פניך. ‘מוטב שלא תביאי אותו לפני עיני’, צעקה כאשר הלכתי ממנה, ‘הרי אפשר להיוואש מן האדם; מתפעלת אַת מפניו המפיקות יושר, מהתנהגותו גלוית הלב, והנה מעשה מרמה שכזה!’ לותריו יצא מעמה נקי. במכתבו לנערה המסכנה הוא כותב: ‘ידידַי שכנעו אותי, ידידַי כפוּ עלי!’ בין ידידים אלה מוֹנה לידיה גם אותך, והריהי מרשיעה אותך עם כל השאר.”

“היא מעתירה עלי כבוד רב מכפי המגיע לי, בטפלה עלי אשמה זו,” השיב וילהלם, “עדיין איני רשאי לראות עצמי ידיד של אדם נאצל זה, ולעת עתה איני אלא כלי שרֵת חף מפשע. לא אשבח את המעשה שעשיתי; דיי שעשיתיו! על כף המאזנים היו מוטלים בריאותו, ואולי אף חייו של אדם, שאני מוקירוֹ יותר מכל אדם שהכרתי לפניו. הוי, מי כמוהו בגברים, העלמה! והיכן תמצאי אנשים כמו אלה שבמחיצתו? יורשה לי לומר כי בחברה זו ניתן לי בפעם הראשונה בחיי לנהל שיחה של ממש; לראשונה היו דברים שאמרתי חוזרים אלי כהד מפי זולתי, והם במלוא עשירותם, ואף עשירים, עמוקים ומקיפים הרבה יותר. כל שאך שיערתי נתחוור לי, ודברים שאך סברתי, למדתי לבחון לאשורם. מה חבל שכל מיני חששות ומקרים מוזרים השביתו תחילה מנעמים אלה, ולאחר מכן הפסיק אותם תפקיד מצָעֵר זה. נטלתי אותו עלי מתוך צייתנות, שכן ראיתי לי חובה להיענות לבקשתו של חוג אנשים מחוננים אלה, אפילו תוך כדי הקרבת רגשותי שלי.”

עיניה של תיריזה הפיקו ידידות למשמע דבריו אלה של האורח. “אכן, מה נעים,” קראה, “לשמוע את דעתך שלך מפי זולתך! עד מה נעשים אנו נאמנים לעצמנו, כאשר האחרים מאשרים את מחשבותינו במלואן. גם דעתי שלי על לותריו היא כדעתך ממש. לא כל מי שמכיר אותו מצדיק את מעשיו, אך לעומת זאת מתפעלים ממנו כל המכירים אותו מקרוב. אף הכאב המלַווה את זכרו בלבבי, אין בכוחו למנוע אותי מלהגות בו יום יום.” אנחה נתמלטה מֵחזה עם דבריה אלה, ודמעה הבהיקה בעינה הימנית. “אל נא תחשבני לחלשה כל כך,” המשיכה, “ואל תדַמה כי כה קל לזעזע את נפשי! אך עינִי היא זאת הבוכיה. היתה לי יבלת קטנה על העפעף התחתון של עיני, והרופאים הצליחו להסירה, אלא שמאז עין זו רכה היא, והרי היא דומעת על נקלה. הנה פה היה מקומה של יבלולית זו; שום סימן לא השאירה אחריה.”

אכן, שום סימן לא ראה, אך הוא הוסיף להביט לתוך עינה; היא היתה זכה כבדולח, ובלבו דימה כאילו חודר הוא עד תחתית נשמתה.

“עתה,” אמרה, “כאילו נשאנו זה אל זה את סיסמת ידידותנו. הבה נכיר זה את זה בכל ההקדם. על אופיוֹ של אדם ניתן ללמוד מתוך קורותיו. נכונה אני לספר לך מה עלה בגורלי; גַלֵה נא גם אתה מידת־מה של אמון כלפי, ונישאר קשורים בינינו גם לכשנהיה רחוקים זה מזה. הארץ כולה ריקה היא בעינינו כשאנו מעלים על דעתנו רק את הריה, נהרותיה ועריה, ואילו משאנו מכירים זעיר פה זעיר שם גם אדם שהוא תמים דעים עמנו, שאנו מוסיפים לחיות אתו בסתר לבנו, מיד כל כדור הארץ נעשה כגן נוֹשָב בעינינו.”

היא הזמינה אותו לטיול מיד לאחר שתסדיר את עניניה הדחופים. נוכחותה נעמה לו מאד; מבקש היה לדעת מה יחסיה עם לותריו. כשנקרא לבוא, יצאה מחדרה לקראתו. ברדתם זה אחר זה במדרגות הצרות והתלולות מעט, אמרה: “כל שאתה רואה לפניך אפשר שהיה עשיר יותר ומרוּוח יותר, אילו אך הסכמתי לקבל את הצעותיו של ידידך הנדיב; אך למען אהיה ראויה להוקרתו, מוטב אוסיף לקיים בי אותן תכונות שכה הִרבּוּ את ערכי בעיניו. היכן המנהל?” שאלה לאחר שירדה מכל המדרגות. “אל נא תחשבני עשירה כל כך,” הוסיפה, “שאני נזקקת למנהל. את מעט האקרים של נחלתי יש בידי לנהל בכוחות עצמי. מנהל זה הוא של שכני החדש, שרכש את האחוזה היפה, אחוזה שאני מכירה לִפנַי ולִפנים. הזקן הטוב חולה פודגרה, אנשיו חדשים בסביבה זו, ואני מסייעת בידם בחפץ לב להסתדר במקום.”

הם סיירו בשדות ובאפרים וביקרו בכמה בוסתנים. תיריזה היתה מסבירה את הכל למנהל, וידעה למסור דין וחשבון על כל פרט. שפע ידיעותיה, החלטיותה ויכולתה להציע פתרון נאות לכל בעיה, היה בהם כדי לעורר התפעלות בלב וילהלם. בשום מקום לא נשתהתה לשוא, אלא מיד הישירה דבריה אל עיקרו של ענין, וכך סיימה את מלאכתה עד מהרה. “דרוֹש בשלום אדונך,” אמרה בהיפרדה מהמנהל, “אבקר אותו בהקדם האפשרי, והריני מאחלת לו החלמה שלמה.” לאחר שהלה נפנה לדרכו, חייכה ואמרה: “אכן, בנקל יכולתי אף אני להיות עשירה ועתירת קנינים, שכּן אותו שָכֵן טוב לא היה מסרב להציע לי את ידו.”

“זקן חולה פודגרה זה?” קרא וילהלם, “איני תופס כיצד יכולה את, בגילך שלך, להעלות על דעתך מחשבת יאוש שכזו.” – “אכן, כלל לא באתי לידי נסיון!” השיבה תיריזה, “אשרי האיש היודע לנהל את קניניו שבידו; להיות עתיר קנינים – דבר מיַגע הוא לאדם, אם אינו מוכשר לכך.”

וילהלם ביטא את התפעלותו על היקף ידיעותיה המשקיות. “כאשר מצטרפים יחד כמה וכמה נתונים,” השיבה תיריזה, “נטיה מובהקת לכך מלידה, הזדמנות נוחה הבאה בעִתה, דחיפה מן החוץ והתעסקות ממושכת בענין שתועלתו בצדו, יש בכוחם להוליד ולטפח עוד הרבה יותר מזה. לכשאך תשמע מה היה הגורם העיקרי שהניע את חיי, שוב לא תשתומם על כשרוני זה, המופלא כל כך בעיניך.”

משחזרו הביתה, השאירה אותו בגינתה הקטנה. בקושי יכול היה להתהלך בה, כה צרים היו שביליה וכה צפופים גידוליה. בשובו אל החצר נתחייך על כרחו למראה עצי ההסקה שהיו נסוּרים, בקוּעים וערוכים בדייקנות מפליאה, כאילו היו חלק מן הבנין, ונועדו להישאר במקומם תמיד. כל כלי היה מונח במקומו, והבית הזעיר, הצבוע לבן ואדום, היה נחמד למראה. נראה שכל אשר היה יכול להיעשות במלאכת ידים, חבַר יחד במקום זה. אפילו לא נעשה הכל על פי מידות היופי, הנה ענה על הצרכים, הבטיח מוּצרים בני־קיימא, והִשרָה עליצות. ארוחתו הובאה אליו לחדרו, ועוד נשארו עיתותיו בידו להרהורים. במיוחד נתרשם מן העובדה שהנה שב והכיר עוד אישיות מענינת ביותר, שעמדה ביחסים קרובים עם לותריו. “אין פלא בדבר,” אמר לנפשו, “שאדם מצוין כמותו יהא מושך אליו אך נשים מצוינות! מה נרחבת השפעתה של גַברוּת נאצלת! לו רק לא ייגרע חלקם של האחרים על ידי כך יותר מדי! אכן, הודֵה בחשש המקנן בלבך: לכשתשוב ותפגוש אי פעם את האמזונה שלך, זו הנעלה שבנעלות, מי יודע אם לא תמצא אותה, חרף כל תקוותיך וחלומותיך, והנה היא, לבָשתך ולכלימתך, ארוסתו שלו.”

פרק שישי    🔗

שעות אחר הצהרים לא הנחילו מנוחה לוילהלם, ואף נתארכו עליו לא מעט. לפנות ערב נפתחה הדלת ונער ציידים נלבב בא אל חדרו ובירכוֹ לשלום. “היש את נפשך לטייל מעט?” שאל הצעיר, ומיד הכיר וילהלם על פי עיניו היפות, כי אינו אלא תיריזה.

“סלח נא לי על מסכה זו,” אמרה, “שכן כיום, לצערי, אין זו אלא מסכה בלבד. אך כיון שיש בדעתי לספר לך על ימי האושר שבהם הרביתי להתהלך בתלבושת זו, הריני מבקשת להחיותם בדמיוני בכל דרך שבידי. בוא נא עמי! לוּ יהא אף המקום שבו נחנו לעתים קרובות כל כך מטיולינו וממסעות הציד שלנו, מסייע בידי לצורך זה.”

בדרך טיולם אמרה תיריזה לִמלַוָּה: "אין זה יאה שאהיה המדברת היחידה; אתה כבר יודע עלי הרבה, ואילו אני עדיין איני יודעת מאומה על אודותיך;

ספר נא לי בינתים משהו על עצמך, למען תתמלא נפשי עוז ואוכל גם אני לפרוש לפניך את קורותי ואת נסיבות חיי." – “לצערי,” השיב וילהלם, “אין בפי שום דבר לספר עלי, מחוץ לטעויות על גבי טעויות ותעיות על גבי תעיות, ומעדיף הייתי להסתיר ממך, יותר מכל אחר זולתך, את טלטולי הנפש שהיו ועודם מנת חלקי. הכרת פניך וכל שמסביבך, עצם אישיותך והתנהגותך, עונים בך כי זכאית את לשמוח בחייך בעבר, כי היתה דרכך טהורה ויפה ומתמשכת למישרים, כי מעודך לא ביטלת את זמנך, וכי אין לך מאומה להתחרט עליו.”

חייכה תיריזה והשיבה: “מוטב כי נמתין ונראה אם עוד תחזיק בדעה זו גם לאחר שתשמע את סיפורי.” הם הוסיפו ללכת ולאחר חילופי דברים סתמיים שאלה אותו תיריזה: “האם רווק אתה?” – “סבורני כי כן, אף שהלואי לא כן.” – “תשובה יפה!” אמרה, “המרמזת על רומן סבוך למדי, ומכאן שאף לך יש מה לספר.”

אגב שיחתם עלו במעלה הגבעה וישבו לנוח בצלו הנרחב של אלון ענֵף. “כאן,” אמרה תיריזה, "תחת אילן זה של אדמת גרמניה, אספר לך את סיפורה של בת גרמניה; ואתה, הקשב לי באורך רוח!

"אבי היה איש אמיד, מֵאצילֵי מחוז זה, אדם עליז, נבון, רב מרץ ורב תושיה. הוא היה אב עדין נפש, ידיד נאמן, איש משק מצוין, ולא מניתי בו אלא חסרון אחד, שהיה ותרן למעלה מן הראוי כלפי אשה שלא הכירה בערכו. צר לי שעלי להגיד זאת על אמי שלי! מזגה היה מנוגד למזגו בכל. היא היתה פוחזת והפכפכת, ולא גילתה כל יחס לביתה, ואף לא לילדתה היחידה. בזבזנית היתה, אך יפה, תוססת, עתירת כשרונות, אשה שהשכילה ללכד סביבה פמליה שלמה של אנשים שהיו מוקסמים ממנה. לאמיתו של דבר, לא היה חוג זה רחב מעולם, או שנצטמצם עד מהרה. בפמלייתה הסתופפו בעיקר גברים, שכן שום אשה לא חשה עצמה בטוב במחיצתה, ועוד פחות מכך היתה היא מוכנה לסבול קרבת אשה מחוננת כלשהי. אני דמיתי לאבי במראי ובאופיי. כשם שאפרוח של ברווז מחפש את המים מרגע שבקע מביצתו, כן היו בראש מעייני, כבר מראשית נעורי, המטבח, המחסן, האסמים והשדות. ההקפדה על הסדר בבית ועל נקיונו היתה טבועה במזגי ושבתה את לבי עוד בהיותי משחקת בצעצועים. אבי שמח על נטיותי וסיפק את מאוויי הילדותיים בדרך של עיסוקים מועילים שלב אחרי שלב; ואילו אמי לא אהבתני, ואף לא הסתירה זאת מעולם.

"ככל שגדלתי, כן הרחבתי את שטחי פעילותי וכן הוסיף אבי לאהבני. כל אימת שהיינו לבדנו, שעה שהתהלכנו בשדות, או שעה שסייעתי בידו בבדיקת החשבונות, חשתי יפה מה מאושר הוא בי. מדי הציצי לתוך עיניו, דומה היה עלי כאילו הצצתי לתוכי פנימה, שכן עיקר הדמיון בינינו היה בעינינו. ואולם, אך ניגשה אליו אמי, מיד היה מאבד את אומץ לבו ואף את זקיפות קומתו; כל אימת שהיתה מגַנה אותי נמרצות על לא עוול בכפי, היה מגן עלי בשפה רפה; תומך היה בי לא כמי שטוען לצדקתי, אלא כמתנצל על תכונותי הטובות. מעולם לא עצר בעדה, אלא מילא אחר כל אשר ביקשה. היא התחילה להתמכר בכל לבה לאמנות המשחק והקימה לה תיאטרון. גברים מכל הגילים והסוגים, שיהיו מופיעים עמה על הבמה, לא חסרו לה מעולם, אך לעומת זאת חסרו לה נשים לעתים קרובות. התפקידים המשניים הוטלו על לידיה, נערה חמודה, שנתחנכה יחד עמי, ושמראשית נעוריה היתה אמורה לצודד לבבות; חדרנית זקנה היתה ממלאת את תפקידי האמהות והדודות, בעוד שאמי היתה מופיעה בדמות המאהבת הראשית, גיבורה או רועה או כיוצא בכך. אין בידי לתאר לך עד כמה היו כל אותם בריות, שהכרתי היטב, מגוחכים בעיני, כאשר עמדו על הבמה בתחפושותיהם, מתאמצים להיראות לא כפי שהם. בעיני לא היו אלא אמא ולידיה, הברון פלוני והמזכיר אלמוני, תהא אשר הדמות שביקשו לשַווֹת לעצמם, אם של שרים ורוזנים ואם של איכרים. כלל לא תפסתי על יסוד מה רוצים הם שאאמין באושרם או בכאבם, באהבתם או בשויון נפשם, ברוחב לבם או בצרות עינם, שעה שידעתי יפה שהנכון הוא ההפך בדרך כלל. משום כך אף נשארתי אך לעתים רחוקות עם הצופים. מצחצחת הייתי את המנורות למענם, ובלבד שיהיה לי ענין לענות בו; הייתי טורחת בהכנת סעודת הערב, ולמחרת בבוקר, בעוד הם שקועים בשנתם, הייתי עורכת סדר במלתחתם, שכן היו נוהגים להשליך בגדיהם בערבוביה.

"בעיני אמי יָשרוּ מעשַי אלה, אך את חיבתה לא קניתי לי בהם. היא בזה לי, ובמו אזני שמעתי את דבריה, שחזרה עליהם לא אחת במרירות לב: ‘אילו היה מקום להטלת ספק באימהוּת, כמו באבהוּת, היו הבריות מתקשים להאמין כי משרתת זו אמנם בתי היא’. איני מכחדת שהתנהגותה הרחיקה אותי ממנה מעט מעט, ולבסוף הייתי דנה אותה על פי מעשיה, כאילו היתה אדם זר לי לגמרי. כיון שתמיד היתה עיני צופיה הליכות בני הבית, וייאמר אגב אורחא כי בעצם עין צופיה היא עיקר תורת משק הבית בכללה, הרי מדרך הטבע שגם פרשיוֹת היחסים שבין אמי לידידיה היו גלויות לפני; מיד ראיתי כי לא בכל הגברים מסתכלת אמי באותן עינים; משהוספתי להתבונן, הבחנתי עד מהרה כי לידיה שימשה לה אשת סוד, וכי בנסיבות אלה הכירה מקרוב אותם ריגושים שכה הרבתה להציגם על הבמה מראשית נעוריה. ידעתי על כל פגישותיה, אך נצרתי את לשוני ולא סיפרתי מאומה לאבי, משום שחששתי להקדיר את רוחו. אף על פי כן, נאלצתי לבסוף לעשות זאת. כדי להשיג את מבוקשן בכל עת, היה עליהן לשחד את המשרתים. אלה החלו להעז פנים, לזלזל בפקודות אבי, ולא צייתו עוד אף להוראותי. נלאיתי כַּלכֵּל את אי־הסדרים שנבעו מכך, ושיטחתי את טענותי לפני אבי.

"הוא הקשיב דומם לדברַי. ‘בת־חמד!’ אמר לבסוף בחיוך קל, ‘הכל ידוע לי! היי שקטה ונהגי בסבלנות, שהרי רק למענך אני מבליג על הכל’.

"לבי שלי לא שקט, ולנהוג בסבלנות לא ידעתי. בסתר לבי דנתי את אבי לכף חובה; לא חשבתי שתיתכן סיבה כלשהי שבגללה רשאי הוא לשאת דברים כמו אלה; אני עמדתי על קיום הסדר בבית, וגמרתי אומר למַצוֹת את מידת הדין עד תומה.

"אמי עשירה היתה מנכסי מלוג שלה, אף על פי כן בזבזה יותר מכפי שהיה לאֵל ידה, והדברים הביאו להתדיינויות בין הורי, שלא נעלמו ממני. תועלת רבה לא היתה בהן, אלא שלבסוף נתחולל מעין משבר בגלל תשוקותיה של אמי עצמה.

"המאהב הראשי בגד בה בצורה בוטה; הבית, הסביבה, הנסיבות – הכל היה לה לזרא. היא ביקשה לעבור לאחוזה אחרת, אלא שחששה מפני הבדידות; רצתה ללכת העירה, אך לזאת לא הספיקו לה כישוריה. לא נודע לי כל מה שהתרחש בינה לבין אבי, אך עובדה היא שלבסוף ניאות למשאלתה, והיא נסעה לדרומה של צרפת, בתנאים שלא נתגלו לי.

"מעתה היינו חפשיים לנפשנו, וחיינו יחד ממש כבגן עדן; סבורתני שאבי לא הפסיד מאומה מהיעדרה, אף ששילם עבור כך טבין ותקילין. כל המשרתים המיותרים פוטרו, ונראה שהמזל הטוב ליווה את כל מעשינו; כמה שנים טובות פקדו אותנו בזו אחר זו, וכל משאלות לבנו נתמלאו. למרבה הצער לא ארכו אותם ימים מבורכים. באופן בלתי־צפוי כלל לקה אבי בשטף דם במוחו, ששיתק את צדו הימני, ומנע ממנו את כושר הדיבור התקין. היה עלינו לנחש את מבוקשו, כיון שנבצר ממנו להגות את המלה שנתכוון להגידה. במיוחד החרידו את לבי אותם רגעים כאשר ביקש במפורש להישאר עמי לבדו, ובתנועות נמרצות הורה להוציא מעליו כל איש זולתי, ואולם משנותרנו לבדנו לא הצליח לבטא את אשר ביקש. רוחו קצרה עד לבלי נשוא, וסבלוֹ זעזע את מעמקי לבי. נתחוור לי בלא ספק שהוא מבקש לגלות לי דבר־מה הנוגע במיוחד אלי. כמה השתוקקתי לדעת מה הוא זה! בכל ענין אחר יכולתי להבין ללבו מתוך מבט עיניו, ואילו בענין זה – לשוא! אפילו עיניו לא דיברו עוד. דבר אחד היה ברור לי: שוב לא שאף ולא איווה מאומה, ואך זאת ביקש – לספר לי משהו שלצערי לא נודע לי עוד לעולם. שטף דם נוסף דן אותו לשיתוק גמור; לא ארכה העת והוא הלך לעולמו.

"איני יודעת מאומה, אך בלבי הלך ונתחזק הרעיון כי אי־שם הניח מטמון, שהעדיף להורישו לי ולא לאמי. חיפשתי אותו מטמון בעודו חי, אולם לא מצאתי דבר; לאחר מותו נסתם הגולל על הכל. כתבתי לאמי והצעתי לה שאוסיף לנהל את משק הבית; היא דחתה את הצעתי וניטל עלי לעזוב את האחוזה. נתפרסמה צוואה מוסכמת שנחתמה ביניהם, שעל פיה נחלה היא את כל הנכסים ואת פירותיהם, ואילו אני נשארתי תלויה בה, לפחות למשך ימי חייה. סברתי שרק עתה הובן לי פשר רמיזותיו של אבי; לבי נתמלא רחמים עליו, שכה חלוש היה באופיו, עד כי קיפח אותי גם לאחר מותו. לדעתם של אחדים מידידי, הדירה אותי למעשה צוואה זו מכל נכסי אבי; מהם אף הציעו לי לערער עליה לפני בית המשפט, אלא שבלבי לא מלָאַני לעשות זאת. יותר מדי הוקרתי את זכר אבי. בטחתי בגורלי, בטחתי בעצמי.

"גבירה אחת, עתירת נכסים מבין שכנינו, שהתרעיתי עמה משכבר, קיבלה אותי בשמחה לביתה, ולא נתקשיתי לנהל את משקה. חייה התנהלו במשטר קבוע, והיתה מקפידה על הסדר שיהא שורר בכל. עמדתי לימינה בהתמודדותה עם סוכן ביתה ועם משרתיה. מטבעי איני קמצנית ואיני צרת עין, אלא שאנו, הנשים, עשויות למנוע בזבוז אף יותר מן הגברים. אין אנו סובלות שום מעילות, ורצוננו כי איש איש יקבל רק את המגיע לו בצדק.

"עתה נמצאתי שוב בתחומי שלי, בעודי מתאבלת דומם על מות אבי. הפטרונית שלי שבעה רצון ממני, אלא שענין קטן אחד טרד את מנוחתי. לידיה חזרה; אמי היתה אכזרית דיה לדחות אותה מפניה, לאחר שהושחתה עד היסוד; מאמי למדה לראות בכל ריגוש ענין של גורל; מעולם לא שמה מעצור לרוחה. מששבה והופיעה באופן בלתי־צפוי, קיבלה אשת חסדי גם אותה. לידיה ביקשה לעזור על ידי, אך לא השכילה לסַגֵל אצבעותיה לכל מלאכה.

"אותם ימים היו קרוביה ויורשיה העתידים של גברתי באים להתארח בביתה ולשעשע נפשם בציד. גם לותריו היה לפעמים ביניהם. אני הבחנתי מיד מה מאד נעלה הוא על זולתו, אך לא עלה על דעתי לבקש את קרבתו. הוא היה אדיב כלפי הכל, ועד מהרה נראה שלידיה משכה את תשומת לבו. בהיותי טרודה תמיד, שהיתי אך מעט בחברתם; בנוכחותו הייתי ממעטת בדיבור, אף שלא אכחד כי מאז ומתמיד ראיתי בשיחת רֵעים ערנית את טעם החיים. עם אבי הייתי מרבה לשוחח על כל המתרחש. אין אנו מיטיבים לחשוב על דבר, כל עוד איננו משוחחים עליו. לא היה עוד אדם שהקשבתי ברצון לדבריו כפי שהקשבתי ללותריו, בסַפרוֹ על מסעותיו ומלחמותיו. שבילי העולם כולו נהירים לפניו, כשם שנהירים לי תחומי פעילותי שלי. מעולם לא שמעתי מפיו אותן הרפתקאות מסַמרוֹת שֵער, אותן גוזמאות ואמיתות־למחצה השגורות בפיו של תייר קרתני, שכרגיל מרבה לקשוט עצמו תחת אשר יקשוט את הארץ שהוא מבקש לתאר. לותריו כאילו לא סיפר כלל, אלא היה מוליכנו, כביכול, אל המקומות עצמם. לעתים נדירות חשתי עונג מעין זה.

"אך יותר מכל נהניתי ערב אחד, כאשר שמעתי את דעתו על הנשים. הנושא עלה באורח טבעי; כמה מנשי הסביבה הקרובה באו אלינו לביקור, ושיחתן נסבה כרגיל על השכלתן של נשים. ‘אין זה צודק כלפי בנות מיננו’, אמרו, ‘שהגברים מחזיקים את מיטב התרבות בידיהם, ואילו לנשים אינם מניחים לעסוק בשום תחום מדעי, אלא תובעים מהן אך לשמש בובות משחק או עקרות בית’. לותריו כמעט שלא השתתף בשיחה זו, אך מִשֶפחת מספר הנוכחים, גילה את דעתו גם בנושא זה. ‘מוזר הדבר’, קרא, ‘כי יוטל דופי בגבר, על שהוא מבקש להעלות את האשה לדרגה העליונה, באשר היא מסוגלת להגיע אליה; כי מה נכבד מהנהלתו של בית? שעה שגבר מתענה בעיסוקים החיצוניים, שעה שניטל עליו אגב כך לרכוש נכסים ולהגן עליהם, ואף שעה שהוא משתף עצמו בהנהלת המדינה, הריהו, לאמיתו של דבר, תלוי בנסיבות חיצוניות. כלל איננו שליט כרצונו, כפי שהוא סבור, שכן עליו לנקוט פוליטיקה במקום שינהג בתבונה, להעמיד פנים במקום שיופיע בגלוי, להיות איש מִרמָה במקום שיהיה כן וישר. למען מטרתו, שממילא אינוֹ משיגה לעולם, הוא חייב לוותר כל ימיו על המטרה היפה מכל, ההרמוניה בתוכו עצמו. לא זה גורלה של האשה הנבונה, שכל כבודה פנימה. היא היא השלטת בפועל, בהיותה מעניקה למשפחה כולה כושר מעשה ומלוא סיפוק. במה ניתן לראות מרום אושרו של אדם, אם לא בכך שהוא מגשים למעשה כל מה שהוא מוצא לטוב ולצודק? אם לא בכך שהוא שולט שליטה מלאה באמצעים המוליכים למטרתו? והמטרות הקרובות ביותר ללבנו – היכן הן מצויות והיכן הן חייבות להימצא, אם לא בתחום הפנימי של ביתנו? כל צרכינו, שאי אפשר לנו בלעדיהם, ההולכים ומתחדשים בלי הרף – היכן אנו מצפים להם והיכן אנו נזקקים להם, אם לא במקום שכבנו וקומנו, במקום שהמטבח והמרתף וכל מחסני המלאי חייבים לספק את צרכינו ואת צרכי בני ביתנו בכל שעה ושעה? מה רבה הפעילות הבלתי־פוסקת הדרושה לקיום משטר קבע זה של מערכות חיוּניוֹת חוזרות ונשנות! מה מעטים הגברים שמוטל עליהם להיות ניצבים על מכונם יומם ולילה, לחוּג ככוכבים במסילותם! שמוטל עליהם להתקין לעצמם את כלי ביתם, לזרוע ולקצור, לכנוֹס ולהוציא, ועם זאת להשרות סביבם שובה ונחת, אהבה ותושיה! רק אשה, המקנה שליטה ביתית זו לעצמה, עושה את הגבר שהיא אוהבת לשוֹרר בביתו. בזכות ערנותה היא קונה לה את כל הידיעות הדרושות, ובכוח פעילותה היא מפיקה תועלת מכולן. הרי שאין היא תלויה בשום איש, והיא המעניקה לבעלה את העצמאות האמיתית, הביתית, הפנימית. כל אשר רכש בטוח בידיה, וכל אשר השיג מביא עתה את מלוא התועלת. או אז יכול הוא לכוון את דעתו לענינים נעלים, ואם יעלה במזלו, יהיה הוא משמש את המדינה כשַמֵש רעיתו את ביתם’.

"אגב כך תיאר לפנינו איזו דמות אשה הוא מבקש לעצמו. חשתי שפני מסמיקות, שכן למעשה תיאר אותי על ארחי ורבעי. בסתר לבי חגגתי את נצחוני, וזאת דוקא משום שמתוך כל הנסיבות נתחוור לי שלא נתכוון אלי באופן אישי, שהרי לא הכיר אותי לאמיתו של דבר. בכל ימי חיי איני זוכרת תחושה נעימה יותר מזו שחשתי כאשר שמעתי מפי גבר, שאני מוקירה כל כך, שבחים לא לי, אלא לעצם אישיותי. מה רב היה גמולי! מה רב העידוד שהעניק לי!

"לאחר שהאורחים הלכו להם, אמרה לי ידידתי הנכבדה בחיוך על שפתיה: ‘מה חבל שלעתים קרובות אין הגבר שהוא נאה דורש גם נאה מקיים, שאילולא כן היה צומח מזה שידוך מצוין לתיריזה היקרה שלי’. אני התלוצצתי לשמע דבריה והוספתי, שאם אמנם מוקירים הגברים את עקרות הבית בשכלם, הנה בלבם ובדמיונם נוהים הם אחרי סגולות אחרות, ונמצא שאנו, עקרות הבית העתידות, איננו מסוגלות להתמודד עם נערות יפות ומקסימות. דברים אלה אמרתי באזניה של לידיה, שלא העלימה מעינינו כי לותריו עשה עליה רושם רב, ונראה שאף נטייתו אליה גברה מביקור לביקור. לידיה היתה עניה, ללא יחוס, וכלל לא התיַמרה לחלום על נישואין עמו, אלא שלא עמדה בפני תשוקתה למשוך לב גבר ולהימשך על ידיו. אני לא אהבתי איש מעודי, ואף לא בעת ההיא; אך הגם שנעמו לי מאד הוקרתו והערכתו של אדם כה מכובד לאישיות כשלי, לא אכחד שסיפוקי לא היה מלא. מעתה נשאתי את נפשי שיכירני, ושיהיה מגלה ענין גם בי באופן אישי. משאת נפש זו נתעוררה בי בלא שום מחשבה לגבי התוצאות האפשריות.

"השירוּת הטוב ביותר ששֵירַתִּי את אשת חסדי התבטא במאמצי להשליט סדר בכברות היער היפות שבאחוזותיה. בנכסי יקר אלה, שערכם היה גדל והולך במהלך הזמן והנסיבות, נמשך הטיפול השגור והנושן, בלא תכנית ובלא משטר, ולא היה קץ לגניבות ולמעשי ההונאה. גבעות רבות נשארו חשופות, וצמיחה אחידה נתקיימה רק בחלקות הישנות. הייתי מסיירת בעצמי בכל המקומות בלוית יערן מנוסה, דואגת למדידתן של כברות היער, ומטפלת בכל עניני הכריתה, הזריעה והנטיעה. חיש התחיל הכל לעלות על דרך המלך. רכשתי לי בגדי גבר, למען תקל עלי הרכיבה, ואף ההליכה ברגל לכל מקום על פי הצורך. הייתי נוכחת בכל פינה, וּמוֹראי היה על הכל.

"לימים נודע לי שחבורת ידידים צעירים, ולותריו ביניהם, קבעו להם מועד לצאת לציד; לראשונה בחיי עלה בדעתי להעמיד פנים, או לאמיתו של דבר, לבל אהיה גורמת אי־צדק לעצמי, להיראות בעיני הגבר הנאצל כפי שהנני. לבשתי את בגדי הגבר שלי, כיתפתי את רובי על גבי ויצאתי בלוית הצייד שלנו אל גבול אדמתנו להמתין לבאים. החבורה הגיעה, לותריו לא הכירני תחילה; אחד מאחיָניה של גברתי הציג אותי בתור יערן מנוסה, התבדח על חשבון גילי הצעיר, והמשיך להתלוצץ בעודו מוֹנה את שבחַי, עד שלותריו הכיר אותי סוף סוף. האחיָן תמך בתחבולותי כאילו נדברנו בינינו. בפרוטרוט ובהכרת תודה סיפר על כל אשר עשיתי למען אחוזות דודתו, הוֵה אומר – גם למענו הוא.

"לותריו הקשיב רב קשב לדבריו, שוחח עמי, התעניין בפרטי הנתונים של האחוזות ושל תנאי הסביבה, ואני שמחתי לפרוש לפניו את ידיעותי; עמדתי יפה בבחינה, ואף הצעתי לשיקול דעתו הצעות מספר משלי לשיפורים מסוימים. הוא תמך בהצעות אלה, הביא דוגמאות רבות מנסיונו, וחיזק את נימוקי בהעמידו אותם בהקשרם המלא. שמחתי עלתה למעלה ראש; למזלי לא התיַמרתי לזכות באהבתו, אלא בהיכרות עמו בלבד, שכן, אך שבנו הביתה, חשתי יותר מלפני כן שבתשומת לבו הנתונה ללידיה צפוּנה, כפי הנראה, כוונה נסתרת. את יעדי שלי השגתי לכאורה, אף על פי כן לא מצאתי מרגוע. מאותו יום היה רוחש לי אמון מלא ורגשי כבוד של ממש; במסיבות רֵעים נהג לפנות אלי ולשאול לדעתי, ובמיוחד נראה בוטח בי בעניני משק, כאילו הייתי בקיאה בכל תחומיהם. הענין שגילה בי עודדני מאד; אפילו כשהיו מדברים בנושאים כלליים של כלכלה וכספים, היה מושך אותי לשיחה. התחלתי, איפוא, בימים שבין פגישה לפגישה, לקנות לי, בכוחות עצמי, ידיעות נוספות על המחוז ועל המדינה כולה. לא התקשיתי בכך כלל, שהרי אותם דברים עצמם שידעתי והכרתי פה בזעיר־אנפין, חוזרים ונשנים בתחומים אלה גם בקנה־מידה גדול.

"מאז נעשו ביקוריו בביתנו תכופים יותר. יש לומר שהשיחות הקיפו כל ענין שבעולם, ועם זאת, גלשו תמיד בסופו של דבר אל נושאים כלכליים, הגם שלא במובנם המצומצם. הרבינו להחליף דעות על ההשפעה העצומה העשויה להיות לאדם, אם אך ישתמש בעקביות בכוחו, בזמנו ובהונו, אפילו ייראו אמצעיו מועטים.

"לא נאבקתי עם לבי שנהה אחריו יותר ויותר, ועד מהרה נוכחתי כי אהבה עמוקה טהורה וכנה צומחת בנפשי. מצֵרה הייתי על כך, שכן ביקוריו, שתכפו והלכו, נראו לי כמכוּונים אל לידיה יותר מאשר אלי. היא, מכל מקום, היתה משוכנעת בזאת כליל; היא עשתה אותי לאשת סודה, דבר שמצאתי בו נחמת־מה. אותות שפירשה לטובתה לא נחשבו בעיני כלל, ולא ניכר שום סימן להתקשרות רצינית ובת־קיימא מצדו, ואולם מצדה היא, הנה נתלקחה כאש תשוקתה לזכות באהבתו בכל מחיר.

"כאלה היו פני הדברים בעת שגברתי הפתיעה אותי בהודעה שלא ציפיתי לה. ‘לותריו מבקש את ידך’, אמרה, ‘והוא שואף לראותך ניצבת כל חייו לימינוֹ’. היא הרחיבה את הדיבור על סגולותי, ומה נעם לי לשמוע מפיה כי לותריו משוכנע שהנה מצא בי את האשה שחיפש כל ימיו.

"השַּׂגְתי, איפוא, את מרום אושרי: הגבר, שאני רוחשת לו יקר יותר מכל, הגבר שעל ידו ועמו יכולתי לקווֹת למלוא טיפוחן ופיתוחן של נטיותי מלידה ושל מיוּמנוּיוֹתי שקניתי לי באימונים מרובים, הנה בחר בי. דומה היה עלי כמו נתעצם סך הכל של הווייתי לאין קץ. נתתי את הסכמתי, ואז בא אלי הוא עצמו, ובהיותנו לבדנו, גילה לי את לבבו, הושיט לי את ידו, הסתכל לתוך עיני, חיבק אותי בזרועותיו וחתם נשיקה על שפתותי. היתה זו הנשיקה הראשונה והאחרונה. הוא גולל לפני את כל נסיבות חייו, וסיפר בכמה עלה לו מסעו לאמריקה, ואילו חובות העמיס על נכסיו, והוסיף כי דבר זה גרם חילוקי דעות מסוימים בינו לבין דוד אביו, וכי אותו אדם־מעלה מתכוון לסייע בידו, אך, כמובן, על פי מושגיו הוא: מבקש הוא להשיא לו אשה עשירה, בעוד שלדעתו זקוק כל גבר נבון־דבר לעקרת בית טובה ודַיוֹ בכך. עם זאת, מקווה הוא שבעזרת אחותו יעלה בידו לשכנע את הזקן. הוא שיטח לפני את מצב רכושו, את תכניותיו ואת סיכוייו, וביקשני לשתף פעולה עמו, אלא שעד להסכמת דודו חייב הדבר להישמר בסוד.

"מיד לאחר שהלך לו, שאלתני לידיה אם אמר משהו על אודותיה. השבתי בשלילה וחיש קל השכלתי להטיל עליה שעמום בדיבורי על נושאים כלכליים. היא היתה נעדרת מנוחה ורוחה לא היתה עמה. גם לאחר ששב וביקר, לא שיפרה התנהגותו עמה את הלך נפשה.

"ואולם רואה אני כי השמש נוטה כבר לשקוע. מזלך הוא זה, ידידי, שאילולא כן היה עליך להוסיף ולהקשיב להמשיך סיפורי, שאני כה מרבה לספרו לעצמי בפרטי פרטים. מעתה אחיש את מהלך הסיפור. הרינו מתקרבים לתקופה שאין זה מן העונג להשתהות במחיצתה.

"לותריו הביאַני אל אחותו הדגוּלה, וזו השכילה להציגני לפני דודם בדרך ראויה; אני כבשתי לי את לבו של הזקן, והוא הבין לרעֵנוּ. חזרתי אל בית אשת חסדי והבשורה הטובה בפי. הדבר יצא עתה מגדר סוד, וכשנודע ללידיה לא האמינה למשמע אזניה. משלא יכלה עוד להטיל ספק בדבר, נעלמה לפתע, איש לא ידע להיכן.

"יום כלולותינו קרב לבוא; פעמים רבות ביקשתיו שיביא לי את תמונתו, ובאחד הימים, בטרם פנה לרכוב לביתו, שבתי והזכרתי לו כי הבטיח לי זאת. ‘לא זכרת לתת לי את המסגרת שבה את מבקשת לשבץ את תמונתי’, אמר. מעשה המסגרת כך היה: ידידה אחת שלי הגישה לי שי שהוקרתיו מאד – תלתל משערה, מפותל בדמות אותיות שמה ומודבק תחת מכסה זכוכית; לוח השנהב שמתחתיו, שיוּעד לציור קלסתרה, נשאר ריק, שכן, למרבה האסון, המוות גזל אותה ממני באותם ימים עצמם. ניחומים מן האבידה הקשה מצאתי לי באהבתו של לותריו, וביקשתי למלא את החלל שהשאירה לי בתשורתה, בדיוקנו של ידידי.

"מיהרתי אל חדרי, לקחתי את נרתיק התכשיטים שלי ופתחתיו בנוכחותו; אך הציץ פנימה, ראה שם מדליון שדיוקן אשה בו. הוא נטל אותו לידו, נעץ בו עינים בוחנות ושאל בחפזה: ‘מי זאת?’ – ‘אמי!’ עניתי. – ‘יכולתי להישבע’, קרא, ‘שאין זה אלא דיוקן אשה בשם סנט־אַלבַּן, שפגשתי לפני שנים אחדות בשויצריה’. – ‘הרי זו היא עצמה’, עניתי בחיוך, ‘והרי שלא מדעת הכרת את חותנתך העתידה. סנט־אלבן הוא השם הרומנטי שבו מתקראת אמי בעת מסעותיה; גם כיום עדיין קרויה היא בשם זה בצרפת’.

“‘האומלל באדם הנני!’ קרא, הטיל את הדיוקן בחזרה אל הנרתיק, ובעודו מכסה את עיניו בידו, יצא את החדר מיד. הוא זינק על סוסו, ואני רצתי אל הגזוזטרה וקראתי אחריו; הוא היסב את פניו אלי, נפנף בידו והתרחק במהירות. מאז לא שבתי לראותו.”

השמש שקעה. תיריזה נעצה מבטה ביקוד השקיעה, ושתי עיניה היפות מלאו דמעות.

בשתיקה הניחה תיריזה את ידה בידו של ידידה החדש, והוא נשק לה בלב נכמר מרחמים. “הבה נשוב הביתה,” אמרה, בנגבה את דמעותיה, “עלי לטפל באורחַי!”

בדרכם הביתה התנהלה השיחה בעצלתים; משנכנסו בעד פתח הגן, ראו את לידיה יושבת על אחד הספסלים. זו קמה מיד וחמקה לתוך הבית; היא החזיקה גליון נייר בידה, ושתי ילדות ליווּהָ. “רואה אני,” אמרה תיריזה, “שאינה מוציאה את מכתבו של לותריו מתחת ידה. הריהו נחמתה היחידה. ידידה מבטיח לה כי מיד לאחר שיחלים, תשוב לחיות לצדו; הוא מבקש ממנה שעד אותה שעה תאריך רוחה ותשהה אצלי. בדבריו אלה היא נאחזת, בשׁוּרותיו אלה היא מתנחמת, ואילו לידידיו אינה סולחת.”

תוך כדי כך ניגשו שתי הילדות וקדו לפני תיריזה. הן מסרו לה על שהתרחש בבית בהיעדרה. “הנה לפניך עיסוק נוסף מבין עיסוקי,” אמרה תיריזה, “עשיתי אגודה אחת עם אחותו הדגולה של לותריו, ואנו מחנכות במשותף ילדות אחדות; אני מגדלת עקרוֹת־בית זריזות ומסורות, והיא עוסקת בילדות שהן בעלות מזג שקט ומעודן יותר; שהרי מן הראוי שנדאג לכל צרכיהם של הבעלים העתידים, גם לרווחתם וגם למשק ביתם. לכשתכיר לדעת את ידידתי אצילת הנפש, ייפתח פרק חדש בחייך: יופיה וטוב לבה מקנים לה בצדק את הערצתם של כל יודעיה.” וילהלם לא הרהיב עוז לגלות לה כי, למרבה הצער, כבר הכיר את הרוזנת היפה, וכי כל ימיו יתיַסר על אשר חלף ביניהם. נוח היה לו שתיריזה לא הוסיפה דבֵּר עוד, שכן עיסוקיה חייבו אותה להיכנס לתוך ביתה. עתה שרוי היה לבדו, והדבר האחרון ששמע על אודות הרוזנת היפה והצעירה, שהיא נאלצת למלא את החסר בחייה שלה על ידי מעשי חסד לאחרים, עוד הגביר את העצב בלבו. בטוח היה שמעשיה אלה לא נבעו אלא מתוך צורך בהסחת דעתה מעצמה, בקווֹתה להסב נחת לזולתה חלף חדות חיים משלה. משבח היה את תיריזה, שעם אותה תמורה אומללה ובלתי־צפויה שחלה בחייה, לא חלה כל תמורה באישיותה. “אשרי האיש,” קרא, “היודע להשלים עם מנת גורלו, בלא להתכחש כליל לעבָרוֹ!”

תיריזה נכנסה לחדרו, מתנצלת על הפרעתה. “כאן בארון הקיר,” אמרה, “מצויה כל הספריה שלי; יותר משבחרתי בספרים אלה במכוּון, נאספו אצלי באקראי, אלא שלבי לא ימלאני לסלקם. לידיה מבקשת לקרוא בספר מוסר כלשהו, ואל נכון יש כאן משהו גם מסוג זה. בני אדם, שהם חילוניים במשך כל ימות השנה, נוטים לחזור בתשובה בעת מצוקה; בעיניהם אין כל הטוב והמוסרי אלא מעין תרופה שאדם בולע בעל כרחו כשהוא חש ברע, ואין הם רואים באיש דת והמוסר אלא כעין רופא שיש להיפטר ממנו בהקדם האפשרי. לא כן עמדי; באשר לי, נכונה אני להודות שאני רואה במוסר מעין מזון שכל ערכו בהיותו לחם חוק, ושאין לסור ממנו ימין ושמאל במשך כל ימות השנה.”

הם חיפשו בין הספרים, ומצאו אחדים מהסוג המכוּנה “ספרי הזדככות הנפש.” “למצוא מפלט בספרים אלה,” אמרה תיריזה, “זאת למדה לידיה מאמי. כל עוד היה מאהבה שומר לה אמונים, היתה מכורה למחזות ולרומנים, אך אם נסתלק הלה והלך לו, מיד שבו ספרים אלה וכבשו את מקומם. בכלל איני תופסת,” הוסיפה, “מניין צמחה האמונה כי אלוהים מדבר אל הבריות מתוך ספרים ומעשיות. כל אשר אינו מגלה באופן בלתי־אמצעי מה העולם תובע ממנו, כל אשר אין לבו מגיד לו מה חייב הוא לעצמו ולזולתו, ודאי יתקשה ללמוד זאת מתוך הספרים, שבעצם אין בכוחם אלא לכנות את משוגותינו בִּשמָן.”

היא השאירה את וילהלם לבדו, והוא בילה את יתר שעות הערב בעיון בספריה הקטנה; אכן, רק בדרך מקרה נאספו ספרים אלה יחד.

כל אותם ימים מועטים שוילהלם שהה אצלה, לא שינתה תיריזה ממנהגה; למקוטעין סיפרה לו במפורט על נסיבות חייה לאחר אותה התרחשות. כל יום וכל שעה, כל מקום וכל שֵם, חרותים היו בזכרונה, ואנו מביאים כאן בקצרה את אשר מוטל על קוראינו לדעת.

סיבת התרחקותו הפתאומית של לותריו ניתנת להתבאר על נקלה, למרבה הצער. הוא פגש את אמה של תיריזה במסעה, קסמיה משכו את לבו והיא לא מנעה חסדיה ממנו; אותה הרפתקה אומללה וחולפת הדירה אותו עתה מהתקשר עם אשה, שנדמה כי הטבע עצמו יְעָדָה בשבילו. תיריזה הוסיפה לדבוק בתחום עיסוקיה וחובותיה, בלא לחרוג מהם. נתברר כי לידיה התגוררה בסתר בקרבת מקום. מאושרת היתה משנודע לה כי נישואי לותריו עם תיריזה לא נתקיימו, הגם שלא נתגלה לה על שום מה. היא חיפשה את קרבתו של לותריו, ונראה שהלה נעתר למשאלת לבה, אם לא מאהבה הרי מתוך יאוש, אם לא משיקול דעת הרי מתוך פתיעה, אם לא מתוך מחשבה הרי מתוך שעמום.

תיריזה התיחסה לכך בשויון נפש, ולא הציגה כל תביעה כלפיו. אף אילו היה בעלה, אפשר שהיתה מגלה די גודל לבב ומשלימה עם פרשה מעין זו, כל עוד לא היתה מפריעה לסדרי ביתה. מכל מקום לא אחת טענה, כי אשה הצופיה הליכות ביתה כראוי אינה צריכה להיפגע מכל שעשוע קל של בעלה, שכן תמיד תוכל לבטוח בו כי ישוב אליה.

לא ארכו הימים ונבעו אי־סדרים בעסקי הרכוש שבידי אמה של תיריזה; על בתה, שנחשבה שותפת לרכוש זה על פי החוק, הוטל לשאת בהפסדים. הגברת הזקנה, אשת חסדה של תיריזה, הלכה לעולמה, וציוותה לה את נחלת הקרקע הקטנה עם סכום כסף ניכר. תיריזה מצאה לה חיש את דרכה גם בתנאים מצומצמים אלה. לותריו הציע לה, בתיווכו של יארנו, אחוזה משובחת יותר, אלא שתיריזה דחתה את הצעתו. “ברצוני,” אמרה, “להוכיח בזוּטוֹת כי ראויה הייתי להיעשות שותפת לו בגדולות; עם זאת, זכות אחת אני שומרת לי, שאם יקרני המקרה ומזלי יבגוד בי, אם בגיני ואם בגינם של אחרים, אוכל מיד להחיש לי מפלט, ללא היסוס, אצל ידידי הנעלה.”

אדם רב תושיה אינו עשוי להישאר זמן רב חבוי בפינתו, בלא שמישהו ינסה להפיק תועלת מתושייתו. טרם סיימה תיריזה להתקין את משכנה החדש באחזותה הקטנה, וכבר ביקשו שכניה להכירה מקרוב ולשאול בעצתה. האדון החדש של האחוזות הגובלות רמז לה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אך תסכים לכך, ישאנה מיד לאשה ויעשנה יורשת של מרבית רכושו. וילהלם כבר שמע על כך מפיה לפני כן, אלא שכפעם בפעם היתה שבה ומתבדחת עמו על נושא זה של נישואין מוצלחים ובלתי־מוצלחים.

“אין לך דבר,” אמרה, “המתיר לשונם של הבריות יותר מנישואין המכונים בפיהם ‘נישואי־כֶּשֶל’. אף על פי כן, רבים מקרי הנישואין הבלתי־מוצלחים מן המוצלחים, שהרי מרבית הזיווגים נראים עלובים ביותר לאחר תקופה קצרה בלבד. נישואי תערובת בין מעמדות שונים, בדין שייקראו נישואי כשל, אם אין בן־הזוג האחד יכול לסגל עצמו לאורח החיים שבן־הזוג השני רגיל בו מאז היוולדו, ואם אינו יכול לשַנות ממנו אפילו כמלוא נימה. לכל מעמד ומעמד אורח חיים משלו, ואין האחד עשוי להתמזג או להתחלף במשנהו, שעל כן מוטב שזיווּגים מעין אלה לא יזוּוגו מלכתחילה; אך מצויים גם יוצאים מן הכלל, ואף מוצלחים ביותר. גם נישואיה של נערה צעירה עם גבר בא בימים, נישואי כשל הם בדרך כלל, ועם זאת ראיתי גם נישואין כאלה שעלו יפה. ידוע לי רק סוג אחד של נישואי כשל ממש, אלא שבהם היה מוטל עלי להופיע כשותפה לטקס; מבכרת הייתי לתת את ידי לכל בן־אריסים ישר־דרך במקומנו.”

וילהלם היה נכון עתה לנסוע בחזרה; הוא ביקש מידידתו החדשה שתאפשר לו להגיד כמה מלות פרידה ללידיה. הנערה הנסערה ניאותה לכך לבסוף, אך על מלות הנועם שלו השיבה: “על פרץ הכאב הראשון כבר התגברתי. לותריו יהיה יקר לי כל ימי. אולם מכירה אני, לדאבוני, את הידידים שהוא מוקף בהם. איש הכמורה מסוגל, לצורך כל שגיון העולה במוחו, להשאיר אדם בצרה, או אף להמיט עליו רעה; הרופא, אחת דאגתו – ליישר את ההדורים; ליארנו אין לב כלל; ואילו לך, אין אופי כלל, אם לא להגיד יותר מזה; אך לוּ סע אליהם, שוב והעמד עצמך ככלי־שרת בידי שלושת אלה, ומיד יטילו עליך ביצועם של עוד כמה ענינים מסוג זה. מכבר חששתי כי הייתי עליהם לזרא. יודעת אני כי טומנים הם סוד בלבם, אף שלא עלה בידי לגלות מהו סוד זה. מה תכליתם של אותם חדרים נעולים? ואותם מסדרונות מוזרים? מדוע אין איש זולתם רשאי להגיע לתוך תוכו של המגדל הגבוה? ומדוע היו מרבים לשלח אותי אל חדרי ככל שאך יכלו? עלי להודות כי תחילה היתה זו הקנאה שבלבי שהניעה אותי להתחקוּת זו, שכן חששתי שמא חבויה שם מאַהֶבת כלשהי, שמזלה רב משלי. עתה שוב איני סבורה כן. הריני משוכנעת שלותריו אוהבני, ושכוונתו לגבַּי כנה היא, אך באותה מידה בטוחה אני כי לָכוּד הוא ברשת מזימותיהם של ידידיו הצבוּעים. אם אמנם יש את נפשך לסייע בידו, ולכפר על העוול שגרמת לי, אנא שחרר אותו מידיהם של אנשים אלה. אך תקוה זו מניין לי? מסור נא לו מכתב זה וחזור לפניו על תכנו, שאהיה אוהבת אותו כל עוד אחיֶה, ושאני סומכת על דברתו. אהה!” קראה בנפלה מתיפחת על צוארה של תיריזה, “הן מוקף הוא אויבים שלי, שיתאמצו להוכיח לו כי לא הקרבתי מאומה למענו. הה! גם הטוב באדם אוהב לשמוע כי ראוי הוא לכל קרבן, בלא שיחוש כי חייב הוא תודה על כך.”

פרידתו של וילהלם מתיריזה היתה מרנינה יותר; היא הביעה את משאלתה לראותו שוב במהרה. “סיפרתי לך את כולי!” אמרה, “הנחת לי כל הזמן להיות המספרת; בפעם הבאה יהא זה מתפקידך לגמול לי על גילוי לבי.”

בדרך שובו היתה שעתו פנויה לאסוף את רשמיו העזים מדמות חדשה וקורנת זו שהכיר לדעת. מה רב האמון שהשרתה עליו! מהרהר היה באושרם של מיניון ופליכס, אילו נמצאו תחת פיקוחה. אחר חשב על עצמו, וחש מה טוב היה לו אילו חי במחיצתה של אישיות צלולה שכמותה. משקרב אל הטירה, נזדקר לעיניו, יותר מאשר בפעם הקודמת, המגדל על אגפיו ומבואותיו הרבים. הוא גמר אומר לשאול את פי יארנו או את פי איש הכמורה על אודותיו, לכשאך יזדמן לו הדבר.

פרק שביעי    🔗

בבואו אל הטירה מצא וילהלם את לותריו מחלים והולך; הרופא ואיש הכמורה נעדרו מן המקום, ואך יארנו נשאר. לא ארכו הימים וכבר היה המבריא יוצא ברכיבה על סוסו, עתים לבדו ועתים עם ידידיו. שיחתו היתה חביבה ורצינית, ודבריו מאלפים וּמהַנים. פעמים ניכרו בו סימנים של רגישות ואנינות דעת, אף שביקש להעלימן, ומשבצבצו למרות רצונו, נראה כדן אותן לכף חובה.

ערב אחד בשעת הסעודה, ישב מחריש, עם זאת ניכר היה כי רוחו טובה עליו.

“אל נכון נפלה הרפתקה כלשהי בחלקך היום,” אמר יארנו לבסוף, “ודומה שאף נעמה לך.”

“כמה מיטיב אתה להבין ללב רעיך!” השיב לותריו, “אכן, הרפתקה נעימה מאד נקרתה לי. אפשר שבשום זמן אחר לא היתה כה מצודדת את לבי כבימי עדנה אלה. רכבתי לפנות ערב על פני הכפרים שמעבר לנחל, באותה דרך עצמה שהייתי עושה לעתים קרובות בשנים משכבר. אפשר שחולשתי הגופנית נתנה בי אותותיה יותר מכפי ששיערתי: חשתי עצמי רכרוכי, והכוחות השבים אלי הפיחו בי הרגשה כאילו נולדתי מחדש. כל עצם ועצם נגלה לעיני באור שבו נראה לי בשנות נעורי; הכל כה חביב, מושך ומצודד את הלב, כאשר לא חשתי זה כבר. אמנם ידעתי כי אך חולשתי היא הגורמת לי זאת, אף על פי כן נעם לי הדבר. רכבתי לי לאיטי, ולא עוד תמהתי כי יש אנשים השמחים על מחלתם בשל היותה מלוּוה תחושות ערֵבוֹת מעין זו. אולי ידוע לכם מהו שהניע אותי באותם ימים לבקר תכופות כל כך באותם מקומות?”

“אם אין זכרוני מַטעֵני,” השיב יארנו, “היה זה מעשה אהבים זעיר שרקמת עם בת־אריסים כלשהי.”

“לא זעיר, כי גדול דוקא,” השיב לותריו, “שכן אהבנו זה את זה אהבה רבה, אמיתית וממושכת למדי. והנה היום, באורח מקרה, נצטרף הכל יחד והציג לפני עיני, כחיים ממש, אותם ימים של ראשית אהבתנו. שוב היו הנערים מנערים את חיפושיות הזיו מן האילנות, ונופי המֵילוֹת כמו לא גדלו כלל מאז ראיתין לראשונה. שנים רבות לא ראיתי עוד את מרגרטה, שכן נדדה למרחקים ונישאה לאיש, ואך במקרה נודע לי כי לפני שבועות אחדים באה עם ילדיה לבקר את אביה.”

“הרי שרכיבתך לשם לא היתה מקרית לגמרי.” “איני מכחיש,” אמר לותריו, "שהיה את נפשי לפגשה. כשהגעתי סמוך למעונם, ראיתי את אביה יושב בפתח הבית; ילד כבן שנה עמד לידו. משקרבתי, ראיתי דמות אשה מציצה מבעד החלון מלמעלה, ומשניגשתי אל הדלת שמעת ברדת מישהו בקפיצה במדרגות. בטוח הייתי כי זו היא, ואודה שהשתבחתי בלבי על שהכירתני ועל שהיא אצה לבוא לקראתי. אך מה בּוֹשתי בפני עצמי, כאשר זינקה זו בעד הפתח, הרחיקה את הילד מהסוסים הקרֵבים, והכניסה אותו חיש הביתה. יוהרה שבי חשה עצמה נפגעת, אלא שהתנחמתי במקצת למראה הסומק שדימיתי לראות עולה בעורפה ובאזנה הגלויה, בטרם מיהרה להיעלם.

"עצרתי לרגע ופתחתי בשיחה עם האב, בעודי סוקר את החלונות לראות אם אין היא משתקפת בעד אחד מהם, אלא שלא ראיתיה עוד. לשאול על אודותיה לא העזתי, ורכבתי, איפוא, לדרכי. תהִיָה שתהיתי בלבי שיככה את צערי במקצת, שכן אף שכמעט לא הספקתי להציץ בפניה, דומה היה עלי כי לא נשתנתה כמעט, והן עשר שנים חלפו מאז! צעירה נראתה לי אפילו יותר מאז, תמירה וקלת רגלים לא פחות, צוארה דק וגמיש, אולי אף יותר מאז, ולחייה עוטות חיש קל אותו סומק מרהיב עין – והן כבר אֵם לששה ילדים היא, אם לא יותר מזה. כה הלם אותו מראה את הקסם שהילך עלי העולם כולו, עד כי הוספתי לרכוב הלאה, כאילו נתחדשו עלי נעורי. רק משהגעתי ליער הסמוך התחלתי לחזור על עקבותי, שכן כבר נטתה השמש לשקוע. אף שהטל היורד הזכיר לי את פקודת הרופא, והייתי מיטיב לעשות אילו שמתי פעמי ישר הביתה, שבתי לעבר בית האריס. ראיתי לפני דמות אשה מתהלכת בגן, שהיה גדור במשוכה דלילה. רכבתי במשעול הצר לעבר המשוכה, ופתע מצאתי עצמי לא הרחק מהיצור שביקשה נפשי.

"אף שהשמש השוקעת סנוורה את עיני, ראיתי כי עברה ליד הגדר, שהסתירה אותה אך מעט. דימיתי שאני רואה לפני את אהובתי משכבר. ניגשתי ובלב פועם ניצבתי לפניה דוּמם. כמה מענפי האמיר של ורדינת הבר, שהתנדנדו ברוח, טשטשו את דמותה בעיני. פתחתי את פי ושאלתיה לשלומה. בחצי פה ענתה כי שלום לה. אותה שעה הבחנתי בילד שלה, שהיה עוקר פרחים ליד הגדר; עטתי על ההזדמנות ושאלתי היכן מצויים יתר ילדיה. ‘אין זה ילדי’, אמרה, ‘הרי זה מוקדם מדי לגבי!’ אותו רגע ניתן לי לחזות היטב בפניה, ומלי נעתקו מפי למראיה. היתה זו אהובתי ולא אהובתי כאחת. צעירה ויפה נראתה, יותר מכפי שהכרתיה לפני עשר שנים. ‘כלום אינך בת האריס?’ שאלתי, נבוך למחצה. – ‘לאו!’ אמרה, ‘הנני דודניתה!’

“אך כה דומות אתן זו לזו,” אמרתי.

"‘כך אומר כל מי שהכיר אותה לפני עשר שנים’.

"הוספתי לשאול אותה על דא ועל הא; טעותי ערבה לי, אף לאחר שגיליתי אותה; לא יכולתי לקרוע עצמי מעל הדמות החיה של אושרי בעבר, שניצבה עתה לפני. הילד התרחק בינתים, ופנה לחפש פרחים על גדות הבריכה. עתה נפרדה ממני גם היא, כי מיהרה ללכת אחרי הילד.

“בדרך זו למדתי לדעת כי אהובתי לשעבר נמצאת, אמנם, בבית אביה, ואגב רכיבה מנחש הייתי ביני לבין עצמי, אם היתה זו היא, או דודניתה, שהרחיקה את הילד מהסוסים. שבתי והעליתי את כל המעשה בעיני רוחי, ומצאתי כי לא רבים הדברים בחיי שהיו כַטַל לנפשי כמו זה. עם זאת, עדיין חשתי כי המחלה מקננת בי, וכי עלי לשאול בעצת הרופא כיצד להיגאל משאריתו של הלך נפש זה.”

גילויי פרשיות אהבים מלבבות, כמוהן כמעשיות על שדים ורוחות: אך סוּפר הסיפור הראשון, מיד מתגלגלים אחריו סיפורים רבים בזה אחר זה.

היתה הצוותא הקטנה של ידידינו יושבת יחד ודולה זכרונות מן העבר. הסיפורים הרבים ביותר היו באמתחתו של לותריו. לסיפורי יארנו היה יחוד משלהם, ומה שהיה וילהלם עשוי לספר, כבר ידוע לנו. כל אותה שעה חרד היה שמא יזכירו לו ידידיו את הרפתקתו עם הרוזנת, אלא שאיש לא נתכוון לעשות זאת, ולוּ גם ברמיזא.

“אכן,” אמר לותריו, “בעולם כולו אין לך ריגוש נעים יותר מאשר באותה שעה שבה הלב, כתום תקופה של אדישות, נשטף בגל של אהבה חדשה; אף על פי כן הייתי נכון להדיר עצמי בחפץ לב מֵאוֹשר זה, אילו נעתר הגורל לקשרני עם תיריזה. אין האדם נשאר נער, ואל לו לנהוג כילד כל ימיו. לגבי גבר, המכיר אורחות עולם, היודע מה מוטל עליו ומה יש לו לצפות מן החיים – כלום תיתכן משאת נפש גדולה יותר מאשר למצוא אשה שתהיה עזר כנגדו בכל, שיהיה לאֵל ידה להכין לו מראש את כל הדרוש לו, שתשקוד על כל שלא הספיקה שקידתו שלו, שתרחיב את רשת מעשיה על פני כל התחומים מסביב, למען יוכל הוא להתרכז בפילוס דרכו האחת? כגן־עדן חזיתי לי את חיי בעתיד עם תיריזה! גן־עדן לא של אושר המרחף בשמים, אלא של חיים יציבים עלי אדמות: סדר ומשטר בימי רווחה, עוז נפש בימי מצוקה, טיפול מדוקדק בכל הקטנוֹת ואומץ רוח להקיף ולפרוש את הגדולות. הה! בה מצאתי כל אֵלו הסגולות, שאנו מתפעלים מהן שעה שאנו ניצבים נוכח אותן דמויות נשים, שאנו פוגשים במהלך ההיסטוריה, העולות בעינינו על כל הגברים: רואות הן נכוחה את התנאים, מתמצאות בכל הנסיבות, דואגות לכל הפרטים שאך מהם עולה המכלול בהדרו, וזאת בלא שראינו כלל כי הן נותנות את דעתן עליו. אל נכון תהיה סולח לי,” המשיך בפנותו אל וילהלם, אגב חיוך קל על שפתיו, “על שתיריזה הדיחה את אורליה מלבי, שהרי עם תיריזה נשקפו לי חיים ארוכים מלאי אושר, ואילו עם אורליה לא נשקפה לי אף שעת אושר אחת.”

“לא אכחד,” השיב וילהלם, “שבעת בואי הנה היתה מרירות רבה בלבי עליך, ושהיה בדעתי לגַנוֹת את התנהגותך עם אורליה בחומרה יתרה.”

“ואמנם, ראוי אני לגינוי,” אמר לותריו, “לא צריך הייתי להמיר את ידידותי אליה ברגשי אהבה. תחת רחשי ההוקרה, שרחש לבי בצדק כלפיה, לא היה עלי לטפח ריגושים, שנבצר ממנה לעוררם ולקיימם. אהה! היא לא היתה מלבבת באהבתה, והרי זה הגדול באסונות העלולים לקרות לאשה.”

“עתה אחת היא,” אמר וילהלם, “לא תמיד יש בידנו למנוע את הראוי לגינוי, ולנצור את רגשותינו ומעשינו לבל יסטו ממסלולם הטבעי והנכון, ואולם יש חובות מסוימות שאין אנו פטורים מהן לעולם. תנוח ידידתנו בשלום על משכבה; בלא שנטיל דופי, לא בה ולא בעצמנו, נהא מפזרים פרחים בלב נכמר על קברה. אולם, ליד קברה של האם האומללה, הנני ואשאלך: מדוע זה לא תכיר בילד? בן זה, העשוי לשמח לב כל אב – מדוע תתעלם ממנו? כיצד יכול איש טהור־רגש ועדין־נפש כמותך להתכחש כליל לרגשי אב? בכל אשר אמרת, לא הקדשת אף הברה אחת ליצור חמודות זה, שכה הרבה ניתן לספר בשבחו.”

“על מה אתה סח?” שאל לותריו, “איני מבין את כוונתך.”

“אל מי אם לא אל בנך כַּוונָתי, הוא בנה של אורליה, אותו ילד יפה, שלמזלו דבר לא חסר לו, זולתי אב אוהב שיתיצב לימינו.”

“טועה אתה, ידידי, טעות גמורה,” קרא לותריו, “אורליה לא ילדה כל בן, מכל שכן לא לי. איני יודע דבר על ילד כלשהו, שאילו היה, הייתי מכיר בו בשמחה רבה. אולם גם לגבי הילד המדובר, אשמח לראות ביצור הקטן ירושה שהותירה אחריה, והנני מוכן לדאוג לחינוכו. כלום רמזה אי פעם רמז כלשהו לגבי הילד, כי שלה הוא, כי שלי הוא?”

“איני זוכר ששמעתי דבר־מה מעין זה במפורש מפיה, אלא שהדבר היה מקובל על הכל, ומעולם לא הטלתי בו ספק.”

“יש בידי,” נכנס יארנו לדבריהם, “להציע מפתח כלשהו העשוי לפענח את הענין. אשה זקנה אחת, שבודאי פגשת בה לא אחת, היא שהביאה את הילד לאורליה, וזו אספה אותו אל ביתה בזרועות פתוחות, בקווֹתה שנוכחותו תקל עליה את יסוריה, ואמנם כן היה – הילד היסב לה שעות הנאה מרובות.”

דעתו של וילהלם נטרדה עליו לא מעט עקב גילוי זה, ומיניון הטובה עם פליכס היפה כמו ניצבו חיים לפני עיני רוחו. הוא הביע את משאלתו לחלץ את שני הילדים ממצבם הנוכחי.

“נוכל להסדיר זאת עד מהרה,” אמר לותריו, “את הנערה המופלאה נעביר לרשותה של תיריזה, שהרי טיפול טוב משלה לא תמצא בשום מקום, ואשר לילד, דומה עלי כי מוטב שאתה תיטול אותו לרשותך; הן אף את אשר אין בידי הנשים לטפח בנו, עשויים הילדים להעניק לנו, אם אך נתמסר להם.”

“מעל לכל נראה לי,” העיר יארנו, “כי הייתי מיטיב לעשות אילו נטשת את התיאטרון אחת ולתמיד, שממילא אין לך כל כשרון לכך.”

וילהלם נדהם! היה עליו לאסוף את עשתונותיו כדי להתעשת ולהבליג, שכן דבריו הקשים של יארנו פגעו לא מעט בהערכת עצמו. “אם תשכנעני כי כך הדבר,” השיב לו, בעודו כופה חיוך על שפתיו, “תעשה עמי צדקה גדולה, הגם שתהיה זו מעורבת בצער, כבכל שעה שיד זולתנו מְנערת אותנו מחלומנו המתוק.”

“אל נרחיב את הדיבור על כך עתה,” אמר יארנו, “עיקר חפצי שתביא את הילדים תחילה; כל השאר כבר יסתדר מאליו.”

“הריני מוכן לכך,” השיב וילהלם, “תאב אני לדעת אם אוכל לגלות פרטים נוספים על מוצאו של הילד; מתגעגע אני גם על הנערה, שדבקה בי באורח מופלא כל כך.”

הכל הסכימו כי עליו לצאת לדרך מיד.

למחרת היום עשה את כל ההכנות, התקין את האוכף לסוסו, ולא נותר לו אלא להיפרד מלותריו. משהגיעה שעת הארוחה, לא המתינו, כהרגלם, לאדון הבית, אלא ישבו אל השולחן. לותריו הגיע באיחור והצטרף על הסועדים.

“נכון אני להתערב,” אמר יארנו, “כי גם היום שבת והעמדת את לבך הרַגָש במבחן; ודאי לא עמדת גם הפעם בפני יצרך, וחזרת לראות את אהובתך משכבר הימים.”

“אכן, ניחשת!” השיב לותריו.

“הבה נשמע,” אמר יארנו, “כיצד נתרחש הדבר. סקרנותי בוערת בי.”

“לא אוכל לכחד,” ענה לותריו, "כי לבי נתפס להרפתקה זו יותר מן הראוי, גמרתי אומר, איפוא, לרכוב לשם עוד פעם, ולחזות באשה שדיוקנה הצעיר יותר כה הרהיב את דמיוני. עודני במרחק־מה מביתה, כבר ירדתי מעל אוכפי, וביקשתי להוליך את הסוסים הצדה, לבל יפריעו לילדים ששיחקו לפני השער. נכנסתי לתוך הבית, ובאורח מקרה באה היא לקראתי. הפעם היתה זו היא עצמה, ואני הכרתיה שוב למרות השינוי הרב שחל במראיה. היא נתרחבה, כאילו גדלה; על נלבבותה כמו נעטָה דוֹק של ישוב הדעת, וערנותה הוּמרה בכעין הגוּת דמומה; ראשה, שלשעבר היה זקוף דרך חירות וקלילות, השתוחח עתה מעט, וקמטים קלים התמשכו על פני מצחה.

“היא השפילה את עיניה בראותה אותי, אך כל סומק לא עלה בפניה להעיד על המתחולל בלבה. הושטתי לה את ידי, והיא נתנה לי את ידה; שאלתיה על אודות בעלה, והיא השיבה כי איננו בבית; כששאלתיה על ילדיה, ניגשה אל הפתח וקראה להם להיכנס. כולם באו ונאספו סביבה. אין לך מראה מושך לב כמראה אֵם המחזיקה את ילדה בזרועותיה, ואין לך מראה מעורר כבוד כמראה אם עם בניה הרבים סביבה. כדי שלא להישאר שותק, שאלתי לשמותיהם; היא הזמינה אותי להיכנס פנימה ולהמתין לבוא אביה. נעניתי להזמנתה והיא הכניסה אותי אל החדר, שבו מצאתי הכל במקומו כבימים ההם; ומה מופלא! הדודנית היפה, בצלמה ובדמותה, ישבה על אותו שרפרף עצמו מאחורי הנול, מקום שהייתי מוצא את אהובתי בת־דמותה לעתים קרובות כל כך. ילדה קטנה, שדמתה מאד לאמה, פסעה אחרינו, וכך מצאתי עצמי ניצב, כבאורח פלא, בין העבר לבין העתיד, כאילו הייתי מצוי בפרדס של תפוחי זהב, העושה פרחים ופירות בעת ובעונה אחת. הדודנית יצאה להביא משהו לתקרובת, ואני נתתי את ידי לאשה שכה אהבתי, ואמרתי: ‘אכן, שמחת אמת שמח אני לראותך שוב’. – ‘נאה מצדך שהנך אומר זאת’, השיבה, ‘אף אני יכולה להבטיחך כי רבה שמחתי עד כי אין מלים בפי. מה רבות איחלתי לעצמי לשוב ולראותך חי, ולו אף פעם אחת. כזאת איחלתי לעצמי ברגעים שנדמו לי כִרגעַי האחרונים’. דברים אלה אמרה לי בקול מתון, בלא סימן של התרגשות, באותה טבעיות עצמה שבָּה קסמה לי בעבר. הדודנית שבה והאב עמה, והריני מניח לכם לשעֵר באילו רגשות שהיתי שם, ובאילו רגשות יצאתי מעל פניהם.”

פרק שמיני    🔗

בהיותו בדרכו העירה, היה וילהלם מהרהר בינו לבין עצמו בדמויות הנשים הנלבבות שהכיר ובאלו שאך שִמען הגיע אליו. קורותיהן המופלאות, שלא נתברכו ברוב טובה, העיקו עתה על לבו. “אהה!” קרא, “מריאנה המסכנה! מה עוד עתיד אני להיוודע על אודותיך? ואַת, אמזונה נאצלת, מלאכי המושיע, שכה רבות חייב אני לך, שבכל מקום אני מיחל לפגשך, ושבשום מקום איני זוכה למצאך, מי ידע באלו נסיבות אומללות אולי אמצאך, לכשאפגשך אי־פעם בשנית!”

בבואו העירה לא מצא איש ממכריו בביתו; הוא רץ אל התיאטרון, וקיווה למצוא אותם שם בשעת חזרה; דומיה שררה בכל, הבית נראה ריק, אך תריס אחד היה פתוח. כאשר עלה על הבמה, מצא שם את המשרתת הזקנה של אורליה, שהיתה תופרת ומאחה בדים לתפאורה חדשה; האור הקלוש הספיק אך בקושי לצרכי עבודתה. פליכס ומיניון ישבו לידה על הרצפה. שניהם החזיקו ספר בידם; מיניון היתה קוראת בקול רם, ופליכס היה חוזר אחריה מלה במלה, עד שיכולת לדַמוֹת כי יודע קרוֹא הוא.

הילדים זינקו ממקומם לקבל את פני הבא. הוא חיבק אותם באהבה רבה, ואחר ניגש עמם על הזקנה. “הכי את היא שבאת ילד זה אל אורליה?” שאל אותה בארשת חמורה. היא הרימה את עיניה מעל עבודתה והפנתה את פניה אליו. משראה אותה באור מלא, נרתע נרעש לאחוריו: היתה זו הזקנה ברברה.

“היכן מריאנה?” קרא.

“הרחק מכאן,” השיבה הזקנה.

“ופליכס?…”

“הריהו בנה של אותה נערה אומללה, שלא ידעה גבול לאהבתה. הלואי שלא תרגיש לעולם את אשר עוללת לנו! והלואי שאוצר זה שאני מוסרת כיום לידיך יביא לך אושר כגודל האסון שהמיט עלינו!”

היא קמה ללכת, אך וילהלם תפס בידה בחזקה. “איני מתכוונת לברוח מפניך,” אמרה, “תנני ואביא לך תעודה, שתגרום לך שמחה וכאב גם יחד.” היא התרחקה, וּוילהלם התבונן בילד בגיל ורעדה; עדיין מהסס היה לשייך את הילד לעצמו. “הוא שלך,” קראה מיניון, “הוא שלך!” ולחצה את פליכס אל ברכיו של וילהלם.

הזקנה חזרה ומסרה לו מכתב. “כאן תמצא את דבריה האחרונים של מריאנה,” אמרה.

“היא מתה?” זעק.

“מתה!” אמרה הזקנה, “והלואי יכולתי למנוע ממך כל תוכחה.”

אחוז תדהמה וחלחלה קרע וילהלם את מעטפת המכתב. אך קרא את מלותיו הראשונות, ומכאוב עז מנשוא תקף אותו כולו; המכתב נשר מידיו, והוא הטיל עצמו על הספסל שבדשא; זמן רב נשאר מוטל עליו ללא ניע, ומיניון טרחה על ידו להרגיעו. בינתים הרים פליכס את המכתב, וכה הרבה להציק לחבֶרתוֹ למשחק כי תקראהו לפניו, עד שנענתה לו, בעודה כורעת על ברכיה לידו. פליכס חזר על דברי המכתב מלה במלה, וכך נאלץ וילהלם להאזין להם פעמיים. “אם נייר זה יגיע לידיך אי פעם, בכֵה נא לגורל אהובתך האומללה. אהבתך המיטה עלי מוות. ילד זה, שרק ימים אחדים של חיים ניתנו לי אחרי לדתי אותו, שלך הוא. מתה אנוכי, בעודי נאמנה לך בגוף ובנפש, אף שהכל מסביב נראה כמעיד נגדי; משאיבדתי אותך, אבד לי כל אשר קשר אותי אל החיים. הריני מתה בלב שקט, שכן הכל מבטיחים לי כי הילד בריא, וכי חיה יחיה. הקשֵב לדברי ברברה הזקנה וּמחַל לה! חיֵה בטוב ואל תשכחני!”

דברי המכתב מחצו את לבו, ועם זאת עדיין היה בהם משהו מן הסתום, וּוילהלם נאחז בכך כבנחמה פורתא. תכנו נתחוור לו במלואו רק מתוך קריאתם המהוססת והמגומגמת של הילדים.

“הרי שכרך לפניך!” קראה הזקנה בלא להמתין שיתאושש, “הוֹדֵה לאלוהים, שלאחר אבדנה של נערה טובה כמותה, עדיין נותר בידך ילד מחמדים שכזה. לכשיתברר לך כי הנערה הטובה שמרה לך אמונים עד יומה האחרון, ותלמד לדעת עד מה נתאמללה בגללך, וכיצד הקריבה למענך הכל, רק אז יעצם מכאובך לבלי קץ.”

“תניני ואשתה את כוס היגונים והנחמה בבת אחת,” קרא וילהלם, “שכנעיני, או לו אך תשיאיני לחשוב, כי אמנם נערה טובה היתה, כי ראויה היתה להוקרתי כלאהבתי, ואחר הניחיני לנפשי ואיאנק ביסורי על אבדנה שאין לו תמורה.”

“לא בשעה זו!” השיבה הזקנה, “אין שעתי פנויה עתה, ואף אין ברצוני שימצאונו כאן יחד. בינתים, אל נא תגלה לאיש כי פליכס בנך הוא, לבל יהיו הבריות מגבבים עלי האשמות יתרות על התחפשותי עד עתה. מיניון לא תסגיר אותנו, שכן נערה טובה היא ויודעת לשמור סוד.”

“זה כבר ידעתי זאת ולא הוצאתי הגה מפי,” השיבה מיניון.

“כיצד?” קראה הזקנה.

“מניין?” שאל וילהלם.

“הרוח אמרה לי זאת.”

“מתי? היכן?”

“באותו קמרון, כאשר הניף הזקן את המאכלת, שמעתי קול קורא: ‘קראי לאביו’, ומיד הבנתי שאתה הוא.”

“מי, איפוא, היה הקורא?”

“איני יודעת, אך שמעתי את קולו בלבבי, במוחי; כה פחדתי, רעדתי, התפללתי, ואז קרא הקול, ואני שמעתי.”

וילהלם אימץ אותה אל לבו, הפקיד את פליכס בידיה ונפנה ללכת. רק עתה נוכח כי חוורה ורזתה מאד מאז נפרד ממנה. מבין מכריו פגש תחילה בגברת מלינה; היא קידמה את פניו בידידות רבה ואמרה: “הוי, לו אך תמצא אצלנו את הכל כפי שהיה עם לבך!”

“הריני מטיל ספק בדבר,” אמר וילהלם, “ואיני מצפה לכך. הן תודי כי ננקטו כאן כל האמצעים למען אפשר יהיה לוותר עלי.”

“ומדוע זה הסתלקת?” שאלה.

“לעולם אין זה מוקדם מדי להיווכח כי יכולים הבריות להתקיים גם בלעדיך. אילו אנשים חשובים אנו מתאמרים להיות! לבנו בטוח כי רק אנו מפיחים רוח חיים בחוג שאנו פועלים בו; מתברכים אנו בנפשנו כי בהיעדרנו נעצרים כל תהליכי החיים, והבריות חדלים לנשום ולאכול; ואילו לאמיתו של דבר, אין החלל מורגש כמעט, והוא שב ומתמלא עד מהרה. לעתים קרובות הוא אף מפַנה מקום, אם לא למה שהוא טוב ממנו, הרי למה שהוא נעים ממנו.”

“וצערם של ידידנו אינו בא בחשבון כלל?”

“גם ידידינו ייטיבו לעשות אם יסגלו עצמם חיש קל למצב החדש ויאמרו לנפשם: ‘במקום שאתה שרוי בו, במקום שאתה נשאר בו, עשה ופעל כמידת יכולתך. היה מקובל על הבריות ושמח בחלקך!’”

לאחר ששמע את הפרטים מפיה, נתברר לו כי אכן נתרחש הכל כאשר שיער: קמה אוֹפירה ומשכה את מלוא תשומת לבו של הקהל אליה. תפקידיו נתמלאו על ידי לארטס והורציו, ושנים אלה זכו לתשואות נלהבות, רב יתר מכל אשר זכה הוא בשעתו.

לארטס הגיע, והגברת מלינה הכריזה: “הנה לפניך אדם מאושר, העומד להיות במקרה קפיטליסט, או אלוהים יודע מה!” וילהלם חיבק אותו בזרועותיו, ותוך כדי כך הרגיש בטיבו המשובח של אריג המקטורן שלו; יתר לבושו פשוט היה, אך כולו עשוי מבד מעולה.

“פִתרו לי את החידה!” קרא וילהלם.

“עוד תלמד לדעת כי שוֹטטוּתי עתה שוטטות בתשלום היא, שכן פטרונו של בית מסחר גדול מפיק עתה תועלת מיצר הנדודים שלי, מידיעותי והיכרויותי שקניתי לי, והוא מותיר גם לי מקצת מן הרווחים. הייתי מוכן לשלם הרבה, אילו יכולתי לקנות לי לעצמי גם אמונה במין הנשי, שכן מסתופפת שם בבית אחיָנית חמודה, ונרמזתי היטב כי יכולתי חיש קל להיעשות בעל בעמיו.”

“כלום עדיין לא הגיע לאזניך,” שאלה גברת מלינה, “כי בינתים נתקיימו נישואין גם בפנים הלהקה? סרלו התקשר בסופו של דבר עם אלמירה היפה כדת וכדין, שכן אביה לא השלים עוד עם קשריהם החשאיים.”

כך היו יושבים ומספרים על כל אשר התחולל בימי היעדרו, וּוילהלם חש בעליל כי אכן כבר רחקה נפשו מחבורה זו על ארחה ורבעה.

בקוצר רוח ציפה לבואה של הזקנה, שקבעה את ביקורה אצלו בשעה מאוחרת בלילה. היא ביקשה לבוא לאחר שהכל יעלו על משכבם, והקפידה על כל פרטי החשאיות, כביכול היתה נערה צעירה העומדת להתגנב אל מעון מאהבה. כל אותה שעה היה שב וקורא עשרות פעמים את מכתבה של מריאנה, חוזר בהתפעמות לב בל תתואר על המלה “נאמנה” שכתבה במו ידה האהובה, ומזדעזע לנוכח ראייתה עין בעין את מותה הקרב, שנראה כי כבר השלימה עמו.

רק לאחר שעת חצות שמע רחש לפני דלתו הפתוחה למחצה; הזקנה נכנסה וסלסלה בידה. “הנני לספר לך,” אמרה, “את סיפור יסורינו, ומניחה אני מראש כי תהא שומע את דברי בשויון נפש גמור, שהרי ודאי רק לשם סיפוק סקרנותך דאגת דאגה רבה כל כך לזימוננו. כאז כן עתה, תהא ודאי עוטף את עצמך במעטה של אנוכיות קרה, שעה שלבנו נשבר בקרבנו. אך ראה נא: ממש כאז, באותו ערב של אושר, הבאתי גם עתה את בקבוק יין השמפניה עמי; ממש כך הצבתי את שלוש הכוסות על השולחן, שעה שאתה פתחת במעשיות הילדים התמימות שלך כדי להשלות את נפשנו ולנסוך עלינו תרדמה; ואילו עתה מוטל עלי לעוררך ולהעמידך בפני האמת המרה.”

המלים נעתקו מפי וילהלם, כאשר הזקנה אמנם חלצה את הפקק ומילאה את שלוש הכוסות עד שפתן.

“שתֵה!” קראה, לאחר שהריקה כהרף עין את הכוס הקוצפת על פיה, “שתה! בטרם יפוג הקצף! ותהא כוס שלישית זו מתפוגגת לשוא לזכר ידידתי האומללה. מה אדומות היו שפתותיה אז, כאשר שתתה לחייך! ועתה, איכה חוורו וקפאו לעד!”

“הוי, סיבילה נקמנית שכמותך!” קרא וילהלם בזנקו ממקומו ובחבטו על השולחן באגרופו, “מה היא רוח רעה זו האוחזת בך ומדריכה אותך במעשיך? מה אני בעיניך, כי תדַמי בלבך שאין די לי ביסוריה ובמותה של מריאנה כפי שהם כדי להסעיר בהם את נפשי, ושמשום כך עליך להזדקק לתעתועי שאול אלה למען הגבר את עינויי? אם זללנותך, שאינה יודעת שבעה, מאלצת אותך לסבוא גם בסעודת אבלים זו, לוּ שתִי כאוות נפשך, אך דַברִי דבריך! מיום שהכרתיך תיעבתי אותך בכל לב, ואף מריאנה אינה נקיה בעיני על שעשתה אותך לאשת סודה.”

“אל נא באפך, אדוני!” השיבה הזקנה, “לא יעלה בידך להוציא אותי מגדרי. עדיין חב אתה לנו חוב כבד, ואין אדם מעז פניו בפני בעל חובו. עם זאת הצדק עמך: אך בסיפורִי כפשוטו יש משום עונש מספיק בשבילך. ובכן, הט אזנך ושמע כיצד נאבקה מריאנה על נאמנותה לך, נאבקה וגם יָכוֹלה.”

“נאמנותה?” קרא וילהלם, “איזו מעשיה יש בדעתך לספר לי?”

“אל תשסעני,” אמרה, “שמע את דברי, ואחר תאמין או לא תאמין, כרצונך. כבר אחת היא ממילא. באותו ערב אחרון שהיית אצלנו, כלום לא נטלת עמך פתקה כלשהי?”

“מצאתי את דף הנייר רק לאחר שנטלתיו עמדי בלי משים; צרוּר היה ברביד שלה, שבלהט אהבתי חטפתיו ותקעתיו בכיסי.”

“מה היה כתוב באותו נייר?”

“הבעת איחולים של מאהב נזעם, כי בלילה הבא יזכה לקבלת פנים טובה יותר משזכה לה בליל אתמול. כי אמנם נתמלאו איחולים אלה, זאת חזיתי במו עיני, שכן ראיתיו חומק לפנות בוקר מביתכן.”

“אפשר שראית אותו, אך מהו אשר התחולל אצלנו, מה רב היה צערה של מריאנה באותו לילה, ואילו מרוֹרים שבעתי אנוכי בשל כך, זאת תלמד לדעת רק עתה. אהיה גלוית לב לפניך, לא אעלים דבר ואף לא אנסה ליַפות את האמת, ואודה כי אמנם ביקשתי לשכנע את מריאנה להיענות לחיזוריו של אותו נוֹרבּרג; במורת רוח רבה נענתה, או מוטב לומר – נכנעה לעצתי. הוא היה עשיר ונראה כמאוהב בה, ואני קיוויתי כי אהבתו תתמיד. אלא שבאותם ימים ממש יצא למסעיו, ומריאנה הכירה אותך. מה רבות ניטל עלי לסבול! מה רבות – למנוע! ומה רבות – לוותר! – ‘אהה!’ היתה קוראת לפרקים, ‘אילו הארכת רוחך כלפי נעורי וכלפי בור לבבי עוד ארבעה שבועות בלבד, הן אז הייתי מוצאת לי אדם ראוי לאהבתי, ואף הוא היה מוצא אותי ראויה לו, ובמצפון שקט היתה אהבתנו מזכה אותי בכל אשר מכרתי עתה בניגוד לרצוני.’ היא הפקירה עצמה כליל למאוויי לבה, ואיני צריכה לשאול אותך על אושרך שלך. שלטתי שליטה בלי מצרים על מחשבתה, שכן היו בידי כל האמצעים הדרושים לסיפוק משאלותיה הקטנות, אפס שום השפעה לא היתה לי על לבה; אם היו המעשים שעשיתי למענה, או שביקשתי להניעה כי תעשם היא, מנוגדים לתשוקות לבה, לשוא היתה כל טרחתי. רק כאשר לא ראתה מנוס מן הכורח, היתה נכנעת, אולם עד מהרה היה אותו כורח מעיק עליה לבלי נשוא. בראשית ימי נעוריה לא ידעה מחסור, ואף כשהפסידה המשפחה את רכושה בעסק רע, לא נגמלה הילדה המסכנה מהרגלי חיי הרווחה שקנתה לה בתחומים שונים. בנפשה הצעירה הוטבעו כמה וכמה עקרונות יסוד שגזלו את מנוחתה בלא שהביאו לה תועלת מרובה. בחיי המעשה לא גילתה כל תושיה, ונשארה תמימה ללא תקנה; לא עלה על דעתה שיכול אדם לקנות ולא לשלם; יותר מכל חששה שמא תישאר חייבת; תמיד היתה מעדיפה לתת תחת לקחת. רק סכנה מעין זו היתה עשויה לאלצה שתמסור אף את גופה, ובלבד שתהא פוטרת אותנו מהנושים הרבים אשר נשו בנו את חובותינו הקטנים.”

“ואַת, כלום לא יכולת להצילה?” פרץ וילהלם בזעקה.

“אכן,” השיבה הזקנה, “תוך רעב ומצוקה, תוך צער ומחסור, ולכך לא הייתי נכונה מעודי.”

“סרסורית מנוּולת, מתועבת! וכך העלית את היצור האומלל קרבן? על מזבח הגרגרת שלך, על מזבח זללנותך שאינה יודעת שָׂבעה, העלית אותה עוֹלָה!”

“מוטב כי תשַכּך מעט את רוחך ותעצור בעד גידופיך,” השיבה הזקנה, “אם יש את נפשך לגדף, לך אל המשפחות רמות המעלה מסוגך, שם תמצא אמהות טורחות ודואגות למצוא בן־זוג לבִתן הנלבבת כמלאך אלוהים, ויהי הנתעב ביותר, ובלבד שיהי אף העשיר ביותר. דַמֵה בנפשך מה היה עולה ליצור אומלל, המפרפר וחרד לגורלו, באין לו מפלט להתנחם בו, אילולא נמצאה לה ידידה ותיקה ומנוסה בחיים, שתאלף אותה דעת כי רק בכוח הנישואין להקנות לה מעמד שיאפשר לה לנהוג ככל העולה על רוחה.”

“הסי!” קרא וילהלם, “כלום סבורה את כי פשע אחד עשוי לכפר על משנהו? דַבּרִי לענין, ובלא כל הערות אגב!”

"הקשב, איפוא, בלא לגַנוֹתני! מריאנה התמסרה לך בניגוד לרצוני. בהרפתקה זו, מכל מקום, אין לי יד. נורברג חזר ואץ לראות את מריאנה, שקיבלה אותו בקרירות ובפנים זועפות, ולא זיכתה אותו אף בנשיקה אחת. נזקקתי לכל כשרונותי כדי לתרץ את התנהגותה; סיפרתי לו כי כומר הווידוי שלה אמר לפניה דברי כיבושין, וכי עליו לכבד את מצפונה כל עוד נוקף הוא. הבאתי אותו לידי כך שילך מן הבית, והבטחתי שאעשה למענו כל אשר אוכל. הוא היה עשיר וגס הליכות, אך הוא אהב את מריאנה בכל לבו. הוא הבטיח לי לנהוג סבלנות כלפיה, ואילו אני הגברתי את מאמצי שלא להעמידו בנסיונות קשים מדי. מחלוקת קשה נתגלעה ביני לבין מריאנה; אני דיברתי על לבה שתכתוב לנורברג ותזמין אותו אליה ללילה אחד. למען האמת, ממש כפיתי עליה את הדבר, שכן איימתי עליה שאעזבנה לנפשה אם לא תעשה כן. אותה שעה באת אתה, ובאורח מקרה גרפת את פתק תשובתו בתוך הרביד שנטלת עמך. נוכחותך הבלתי־צפויה הפכה את תכניתי על פיה. אך הלכת לך, התחילו כל יסוריה מחדש; היא נשבעה שלא תוכל להפר את אמוניה לך, והיתה כה נסערת, כה אחוזת טירוף, עד שלבי נכמר בי מרחמים. לבסוף הבטחתי לה כי ארגיע את נורברג אף הלילה, ובכל מיני אמתלאות אשלח אותו מן הבית. ביקשתיה ללכת לישון, אך נראה שלא סמכה עלי: היא לא פשטה את בגדיה, ובעודה מסוערת ותשושה מרוב בכי, נרדמה לבסוף.

“נורברג בא, ואני ביקשתי לעצור בעדו; גוללתי לפניו את נקיפות מצפונה ואת מוסר כליותיה בצבעים הקודרים ביותר; הוא ביקש אך לראותה, ואני נכנסתי אל חדרה כדי להכין אותה לכך, אך הוא צעד מיד אחרי, והגענו אל מטתה בעת ובעונה אחת. אך נתעוררה, נזדנקה בזעם רב ושמטה עצמה מתוך זרועותינו; היא המטירה עלינו השבעות והפצרות, תחנונים ואיומים, והכריזה כי לא תיכנע. היא לא נזהרה כל צרכה בדבריה והפליטה כמה מלים שרמזו על רגשותיה האמיתיים, ושנורברג המסכן נאלץ ליחס להם משמעות רוחנית בלבד. לבסוף הניח לה, והיא נעלה את חדרה בפנינו. שעה ארוכה עוד החזקתי בו אצלי ושוחחתי עמו על מצבה; גיליתי לו את דבר הריונה, וביקשתיו כי יתאזר בסבלנות, כדרוש לגבי נערה מסכנה שכמותה. כה גאה היה על אבהותו וכה שמח על בנו העתיד להיוולד, עד שניאות לכל אשר תבעה ממנו, והבטיח אפילו לנסוע לזמן־מה מן המקום, ובלבד שלא יטיל פחד על אהובתו, ולא יגרום לה טלטולי נפש העלולים, חלילה, להזיק לה. בהלך רוח שכזה פרש וחמק מן הבית השכם בבוקר, ואם אתה, אדוני, שַׂמתָּ אותו לילה משמר על ביתנו, הרי אילו אך ניתן לך לראות ללבו של יריבך, שמזלו המדומה הביאך לידי יאוש, יכולת לחוֹג את נצחונך עליו באושר אין קץ.”

“הדוברת אמת את?” שאל וילהלם.

“אמת לאמיתה,” אמרה הזקנה, "כשם שעדיין מקווה אני לשוב ולהביאך לידי יאוש.

"אכן, אילו אך היה בידי לתאר לך כמו את בוקר המחרת, היית בא לידי יאוש בלא ספק. באיזו שמחה ניעורה משנתה! כיצד האירה לי פנים בקראה לי אל חדרה, ומה הרבתה להודות לי! כיצד אימצה אותי אל לבה! ‘עתה,’ אמרה בעמדה אל מול הראי בפנים מחייכות, ‘רשאית אני לשוב ולשמוח בחלקי, לשמוח במראי, שהרי שוב שייכת אני לעצמי, שייכת לידידי, אהובי היחיד. מה עָרֵב הנצחון! אין לך דבר נפלא יותר משמוע בקול לבבך שלך! מה מודה אני לך כי עמדת לימיני, כי עשית שימוש בחכמתך ובתבונתך, זאת הפעם לטובתי! סייעי בידי, ומצאי את הדרך כיצד לעשותני מאושרת כליל!’

"אני ויתרתי לה, כי לא רציתי להרגיזה; טיפחתי את תקוותיה, והיא העתירה עלי אותות חיבה ברוב חן. כל אימת שנתרחקה לרגע קט מן החלון, נקראתי לעמוד על המשמר תחתיה, שהרי סוף סוף חייב היית לחלוף באחת הפעמים על פני ביתנו, והיא ביקשה לראותך, לפחות. כל היום לא נח לבה. בערב, בשעה הרגילה, ציפינו לבואך מתוך בטחון גמור. אני כבר הייתי ממתינה לך לפני גרם המעלות, אך השעה ארכה לי ועליתי אל חדרה. לתמהוני מצאתי אותה לבושה בלבוש הקצין אשר לה, ומה צוהל ומקסים היא מראיה. ‘כלום איני ראויה,’ אמרה, ‘לשים עלי היום מַדֵי גבר? כלום לא גיליתי אומץ לב דיי? לו יראני אהובי הערב כפי שראה אותי לראשונה; אַמֵץ אאמץ אותו אל לבי ברוב רגש כאז, ואך ביתר חירות. כלום איני שייכת לו עתה הרבה יותר מאשר אז, לפני החלטתי האמיצה? אפס,’ הוסיפה לאחר שיקול־מה, ‘עדיין לא זכיתי בו זכיה מלאה; חייבת אני להרהיב עוז עד תום, למען אהיה ראויה לו ובטוחה בו; עלי לגלות לפניו הכל, לפרוש לפניו את כל נסיבות מצבי, ואז אשאיר בידיו את ההכרעה, אם יִטלֵני או יִדחֵני. מעמד זה הנני מכינה לו וגם לי, והיה, אם יאמרו לו רגשותיו לדחותני, אשוב ואהיה כולי לעצמי בלבד, אמצא את נחמתי בעונשי, ואהיה מוכנה לשאת בכל אשר יטיל עלי גורלי.’

“בהלך רוח שכזה, מתוך תקוות שכאלה, אדוני, חיכתה לך הנערה הנלבבה, אולם אתה לא באת. הה! כיצד אתאר את שעות הציפיה והתוחלת? עדיין רואה אני אותך ניצבת לפני עיני רוחי! מה לוהטים היו דברי אהבתֵך על אודות הגבר, שאכזריותו טרם נודעה לָךְ באותו יום!”

“ברברה הטובה, החביבה,” קרא וילהלם בזנקו אל הזקנה ובתפסו בידה, “די לך בהתחפשותך, די לך בגינוניך! הנימה האדישה, הרגועה, המפויסת שבדבריך מסגירה אותך. השיבי לי את מריאנה! היא חיה, היא בקרבת מקום! לא לחינם בחרת בשעה מאוחרת זו לביקורך אצלי, לא לחינם ביקשת להכין אותי על ידי סיפור מקסים זה. היכן היא? היכן את מחביאה אותה? הריני מאמין לכל דבריך, הריני מבטיח לך להאמין בכל, אם אך תַראיני אותה, אם אך תשיבי אותה אל זרועותי. כבר חזיתי בבבוּאתה החולפת ביעף על פני, תניני ואשוב לחבקה בזרועותי! אהיה כורע ברך לפניה, אהיה מבקש מחילתה, אהיה מברכנה על מאבקה ועל נצחונה, על עצמה ועליך. אביא אליה את פליכס שלי. בואי! היכן הצפנת אותה? אל תניחי אותה, אל תניחי אותי טרף לספקות! את מטרתך השגת! היכן הטמנת אותה? בואי, ואאיר במנורה זו את דמותה! תניני ואשוב לחזות בנועם פניה!”

הוא הקים את הזקנה מכסאה, והיא הביטה בו בעינים קמות. מכאוב עז תקף אותה ודמעות פרצו מעיניה. “מה מרה טעוּתך אם הותירה עדיין שמץ תקוה בלבך!” קראה, “אמנם כן, הטמנתי אותה, אך במעבה האדמה; לא עוד קרן שמש, ולא עוד אור נר נוסך ידידות, יאירו זיו פניה. קום והוֹלֵךְ את פליכס הקטן אל קברה ואמור לו: ‘פה נטמנה אמך, שאביך דן אותה למיתה בלא ששמע את דבריה.’ שוב אין עיניה כלות לראותך, ושוב אינה ממתינה בחדר הסמוך לסוף סיפורַי או מעשיותי. אל חדרי שאוֹל ירדה, מקום שאין דוֹד לבה מגיע, מקום שאין איש שב ממנו לקדם פני אוהב.”

היא השתטחה על הרצפה ליד הכסא ובכתה בכי תמרורים; זאת הפעם נשתכנע וילהלם כי מריאנה אמנם מתה, והאבל ניחת עליו בכל כובדו. הזקנה התנערה: “אין לי מה להגיד לך עוד,” קראה, בהטילה צרור מכתבים על השולחן, “איגרות אלה, הצרוּרוֹת כאן, עשויות לבייש את רוע לבך; נסה נא לקרוא שורות אלה בלא שתעלינה דמעות בעיניך, אם יש לאֵל ידך.” היא חמקה בלאט החוצה, וּוילהלם לא מצא עוז בנפשו לפתוח עוד באותו לילה את תיק המכתבים, שהוא עצמו הביא אי־פעם שי למריאנה. הוא ידע שהיא שמרה בו כל פתק שקיבלה ממנו. רק למחרת בבוקר התגבר על עצמו; הוא התיר את הסרט, ופתקאות קטנות, כתובות בעפרון בעצם ידו, נגלו לפניו והעלו בזכרונו את כל פרטי פגישותיהם, למן היום הראשון של היכרותם הנלבבת ועד ליום האחרון של פרידתם האכזרית. ביחוד גברו עליו מכאוביו למקרא אגד קטן של פתקים שהיו מיועדים אליו, אלא הוחזרו על ידי וֶרנר, כפי שלמד מתוך תכנם:

“לשום מכתב ממכתבַי לא ניתן לחדור אליך; בקשותי ותחנוני לא הגיעו אליך כלל. כלום אתה עצמך גזרת גזירות אלה? כלום לא אשוב עוד לראותך לעולם? הריני מנסה עוד פעם אחת, ומבקשת אותך: בוא נא, בוא! איני תובעת ממך להישאר שלי, לו אך אוכל פעם אחת לאמץ אותך אל לבבי.”

“כל אימת שהייתי יושבת על ידך, מחזיקה בכפות ידיך, מסתכלת בעיניך, ובלב מלא אהבה ואמון לוחשת לך: ‘אישי האהוב, אהובי!’ היית מבקשני לחזור על מלים אלה שוב ושוב. הריני שבה וחוזרת עליהן עוד פעם אחת: ‘אישי האהוב, אהובי! היה נא טוב אלי כאשר היית, בוא ואל תניחני לִכלוֹת בשברוני!’”

“הנך מרשיע אותי, ואמנם אשמה אני, אפס לא במובן זה הנראה לך. בוא, ולוּ אך לשם נחמה יחידה לנפשי, כי אמנם הכרת אותי עד תום, ויבוא עלי אשר יבוא לאחר מכן.”

“לא למעני בלבד, אלא אף למענך אתה, מפצירה אני בך לבוא. חשה אני ביסורים שאתה מתיסר לבלי נשוא בהימלטך מפנַי; בוא, לבל תהיה פרידתנו אכזרית כל כך! אפשר שמימי לא הייתי ראויה לך כמו באותו רגע עצמו, שבו דחיתני אל שברון שאין גבול לו.”

“בשם כל הקדוש לנו, בשם כל העשוי לזעזע לב אנוש, הריני קוראת לך! על כף המאזנים מוטלים חייה של נפש אחת, למען האמת – חייהן של שתי נפשות, שאחת מהן חייבת להיות יקרה לך כל חייך. חשדנותך ודאי לא תניח לך להאמין אף בכך, ואף על פי כן – גם ברגעַי האחרונים אהיה ממללת: הילד הזה שאני נושאת ברַחמִי, שלך הוא! מאז אהבתיך, שום גבר זולתך אף לא לחץ את ידי. אהה, לוּ היו אהבתך וכנוּת לבך מלַווֹת אותי מראשית נעורי!”

"מסרב הנך לשמוע את דברי? לא נותר לי, איפוא, אלא להיאלם דום בסופו של דבר. אפס, דפי נייר אלה אל יעברו מן העולם; אפשר עוד יהיו דובבים אליך, לכשאנוח עטופת תכריכים בקברי ושפתותי חתומות לעד, ודברי חרטתך לא עוד יגיעו לאזני. בכל חיי היסורים שמוּנוּ לי, אחת היא נחמתי עד אחרון ימי: ‘אף כי מודה אני שאינני טהורה מכל אשם, טהורה אני מכל אשם כלפיך’ ".

וילהלם לא יכול עוד להמשיך, והתמסר כליל למכאובו. יסוריו גברו עליו שבעתים משנכנס לארטס לחדרו, וּוילהלם התאמץ להסתיר מפניו את אשר בלבו. הלה שטח לפניו חריט מלא דוקאטים, שהיה סוֹפר ומוֹנה, מוֹנה ומחשב, בעודו מכריז לפני וילהלם כי אין בעולם בשורה נעימה יותר לאדם מהבשורה כי עתיד הוא להתעשר; אותה שעה אין שום כוח שבעולם עלול להפריע לו או לעצור בעדו. וילהלם נזכר אגב חיוך בחלום שחלם, אך מיד נזכר כי באותו חלום עצמו עזבה אותו מריאנה והלכה אחר אביו המנוח, וכי לבסוף היו שניהם מרחפים בחללו של הגן כרוחות רפאים.

לארטס ניתק את חוט הרהוריו והוליך אותו אל בית קפה, ומיד נאספו סביבו כמה וכמה אנשים, מאלה שחיבבו את הופעותיו על הבמה; הם שמחו לבואו והביעו את צערם על פרישתו מן התיאטרון, כפי שלמדו מפי השמועה. מידת ההגיון וגילוי הרגש שהיו בדבריהם על משחקו, על גודל כשרונו ועל התקוות שתלו בו, נגעו ממש אל לבו, והוא סיים בקריאה: “הה! מה רב היה ערכם של דברי אהדה אלה, אילו נאמרו אך לפני חודשים מעטים! כמה היו מאמצים את לבי ומחזקים אותי בדרכי! אזי לא הייתי פונה עורף לתיאטרון, ומעולם לא הייתי נואש מקהל הצופים!”

“לכך לא היו הדברים צריכים להגיע כל עיקר!” אמר איש קשיש אחד שניגש אל שולחנם, “הקהל הוא רב, והבנה אמיתית ורגש אמיתי אינם כה נדירים כפי שהבריות רגילים לחשוב; עם זאת, אל לאמן להתנות את הופעותיו בתשואות הקהל, שהרי להסכמה בלתי־מותנית אין ערך רב ממילא, ואילו הסכמה מוּתנית אינה מספקת את רצונו. אדונים יקרים! ידוע לי היטב כי בחיים כבאמנות חייב אדם להימלך יפה יפה בנפשו בטרם יגש לעשות או ליצור דבר־מה, אך משעשה או יצר את יצירתו, מוטב כי ישים את לבו לדברי מבקרים רבים, שכן, לאחר אימון־מה, יוכל להוציא משפט אמת מתוכם; לצערנו, אלה המסוגלים לחסוך לנו עמל זה, שומרים בדרך כלל על שתיקה.”

“לא טוב הוא מנהגם זה,” אמר וילהלם, “לא אחת שמעתי אנשים מתאוננים ומצֵרים על השתיקה, ואילו הם עצמם מילאו פיהם מים לגבי יצירות משובחות של זולתם.”

“הבה נשמיע, איפוא, היום את קולנו ברמה,” קרא אברך צעיר, “אתה חייב לסעוד עמנו, ואנו ננסה לפרוע את החוב שנשארנו חייבים לך, ולפרקים אף לאורליה הזכורה לטוב.”

וילהלם דחה את ההזמנה, ופנה ללכת אל גברת מלינה, שכן ביקש לדבר עמה על כוונתו לקחת ממנה את שני הילדים.

וילהלם לא הקפיד לשמור על סודה של הזקנה כראוי. משראה את פליכס היפה לפני עיניו, מיד הסגיר את עצמו בקראו: “הוי, ילדי, ילדי החביב!” הוא הרימוֹ בזרועותיו ואימצוֹ אל לבו. “אבא! מה הבאת לי?” קרא הילד. מיניון נעצה מבטה בשניהם, כאילו ביקשה להזהירם שלא יגלו סודם בפרהסיה.

“מה ענין חדש הוא זה בפיכם?” שאלה גברת מלינה. וילהלם, שלא חש כל חובה כלפי ברברה הזקנה לשמור על הסוד, גילה אותו לגברת מלינה, לאחר שהילדים יצאו את החדר. זו התבוננה בו בבת־צחוק וקראה: “הוי, מה פתאים הם הגברים, הנוטים להאמין לכל דבר! כל מכשול שבדרך ניתן לתלות בקולרם; ואילו בפעם אחרת עלולים הם שלא לראות מאומה מכל המתחולל מימינם ומשמאלם, ושלא לשַווֹת ערך לשום דבר, אלא אם הטביעו עליו את חותם תשוקתם השרירותית.” היא לא השכילה להעלים את אנחתה המתפרצת, ואילולא היה וילהלם סוּמא לחלוטין, עשוי היה על פי התנהגותה לנחש את קיומם של רחשי לב כלפיו, שלא נכבשו עד תום.

עתה דיבר עמה על עתיד הילדים, ועל כוונתו להחזיק את פליכס אצלו, ולשלוח את מיניון לכפר. אף שגברת מלינה לא ששה להיפרד מהם, ישרה ההצעה בעיניה, ואפילו נראתה לה הכרחית בנסיבות הקיימות. פליכס היה מתפרע אצלה, ומיניון נזקקה, כפי הנראה, לחיות באויר החפשי ובתנאים אחרים; בריאותה של הנערה לא שפרה עליה, ומיחושיה לא הרפוּ ממנה.

“אל נא תשים אל לבך,” הוסיפה גברת מלינה, “שהבעתי בקלות ראש ספקות שבלבי, אם אמנם פליכס בנך הוא. אמנם, בזקֵנה אין לבטוח הרבה, אלא שאדם הרגיל לטפוֹל שקרים לתועלתו, עשוי לומר לעתים גם דבר אמת, אם הוא עשוי להועיל לו. לפני אורליה הציגה הזקנה את פליכס כבנו של לותריו, שהרי מדרכן של נשים הוא לאהוב בכל לב את ילדי מאהביהן, אף אם אינן מכירות את אמותיהם, או אפילו שונאות הן אותן מקרב לב.” פליכס נכנס מדלג החדרה, והיא אימצה אותו אל לבה בלהט רב, שלא כמנהגה תמיד.

וילהלם אץ לחדרו והזמין את הזקנה לבוא אליו; זו הסכימה לבקרו, אך לא לפני שעת דמדומים. הוא קיבל את פניה בדברים בוטים: “אין לך תועבה גדולה מזו שאדם זומם להיבנות משקרים ובדותות! רעות רבות כבר חוֹללת בדרך זו, ועתה, כאשר יש בכוח מִלָתך לקבוע בגורל חיִי, הריני עומד אחוז ספקות, ואיני מרהיב עוז בנפשי לאמץ אל לבי ילד זה, שאילו בטחתי בהיותו שלי, היה מנחיל לי אושר רב. איני יכול להביט בך, יצור נתעב שכמותך, בלא ששנאה ובוז יציפו את לבי.”

“התנהגותך כלפי,” השיבה הזקנה, “היא לבלי נשוא, אם אנקוט לשון של גילוי לב. ואפילו לא היה פליכס בנך, האין הוא הילד היפה והנלבב שבעולם? מי לא היה מוכן לשלם כל מחיר שיושת עליו, למען זכוֹת בו לתמיד? כלום אינו ראוי שאתה תזכה בו? וכלום אין מגיע לי, עבור כל טרחתי למענו, שכר כלשהו לצורך פרנסתי מכאן ואילך? אִי לכם, אדונים, שאינכם יודעים טעמו של מחסור! מדברים אתם גבוהה גבוהה על אמת ויושר! אך אילו ביקשתי לספר לכם עלי, נפש אומללה כמותי, שמאומה לא ניתן לה לצרכיה, שאיש לא עמד לימינה בעת מצוקתה, לא בעצה ולא בעזרה, כיצד נאלצתי להיחלץ מפגיעתם של הבריות, שעיניהם אך לבצעם, וכיצד סבלתי מחסור בדומיה – מי מכם היה מטה לי אוזן? כלום קראת את מכתביה של מריאנה? מכתבים אלה שכתבה בדם לבה באותם ימים? לשוא ביקשתי לחדור לתוך מחיצתך, לשוא ביקשתי להעביר אליך דפים אלה. גיסך האכזר הקיף אותך בחומה בצורה, שכל חכמתי וערמתי לא עמדו לי לפרוץ אותה, עד שלבסוף, כאשר איים עלי ועל מריאנה כי יכניסנו לבית הכלא, נואשתי מכל תקוה. כלום אין הכל מתאים במדויק למה שסיפרתי? וכלום אין מכתבו של נורברג משמיט כל ספק לגבי הפרשה כולה?”

“איזה מכתב?” שאל.

“כלום לא מצאת אותו בתיק המכתבים?” שאלה הזקנה.

“טרם קראתי את כולם.”

“הבה לי את תיק המכתבים ואראהו לך, שהרי זו תעודה האומרת הכל. אותו פתק אומלל של נורברג שנפל לידך הוא שהמיט עלינו את כל פקעת האימים, ואילו עתה עשוי נייר אחר מכתב ידו להתיר את הסבך, כל עוד יש מי המבקש לאחוז בקצה החוט.” היא הוציאה דף אחד מתוך תיק המכתבים, וּוילהלם הכיר מיד את כתב היד השנוא עליו. הוא התאושש וקרא:

“הגידי נא לי, עלמתי, כיצד קנית לך שליטה זו על נפשי? מימי לא הייתי מאמין שיש ביד אשה, אפילו היא אֵלָה ולא בשר ודם, להפוך אותי למאהב בעל־בכי כמוני עתה. לא זו בלבד שאינך אצה לקבלני בזרועות פתוחות, אלא שאת נרתעת ממני אחור; על פי התנהגותך עשוי הייתי לחשוב כי ממש סולדת את מפני. כלום נאה הדבר שאהיה חייב לבלות את הלילה בשיחה עם ברברה הזקנה על גבי קמטר שבקיטון, מרחק דלתים בלבד מנערתי האהובה? הן טירוף הוא, לא כן? הבטחתי להותיר בידך זמן להרהורים, ולא לדחוק בך מיד, אף שדמי רותח בי על כל רגע ההולך לטמיון. כלום לא שיגרתי אליך מתנות ככל שאך יכולתי? כלום עדיין מפקפקת את באהבתי? לְמָה את משתוקקת? הגידי לי! אל נא יחסר לך מאומה! לואי תסתמאנה עיניו ותיאלמנה שפתיו של אותו כומר, שתקע דברי הבל שכאלה לראשך; מדוע נפל בגורלך ללכת אל אחד שכמותו דוקא? הן כה רבים הכמרים היודעים להתחשב ברגשותיהם של צעירים. דַיֵך, אומר אני לך, הדברים חייבים להשתנות. תוך ימים מעטים חייב אני לקבל תשובה, שכן במהרה אני עומד לנסוע שוב, ואם לא תשובי ותגלי לי ידידות וחיבה, לא תראיני עוד…”

בנוסח זה נמשך המכתב עוד ועוד, כשהוא סובב וחוזר, למרבה סיפוקו וכאבו של וילהלם, מסביב לנקודה האחת, המאמתת את סיפורה של ברברה. גליון נייר שני העיד בבירור כי מריאנה לא נכנעה גם לאחר מכן, וכאב עז מילא את נפשו של וילהלם כאשר נתבהרו לו, מתוך נייר זה ומתוך ניירות אחרים, קורותיה של מריאנה האומללה עד שעת מותה.

הזקֵנה שיככה מעט מעט את חמת רוחו של נורברג, בהודיעה לו על מותה של מריאנה, ובעודה משאירה אותו באמונתו כי פליכס בנו הוא; פעמים אחדות שלח לה כסף, אלא שהיא נטלה אותו לעצמה, שכן השכילה להשיא את אורליה שתקבל עליה את גידול הילד. הכנסה נסתרת זו לא נמשכה זמן רב, למרבה הצער. נורברג חי חיים ללא מעצורים ואיבד את מרבית רכושו; קשרי אהבה חוזרים ונשנים הקשו את לבו כלפי בנו בכורו, כביכול.

הגם שכל הדברים נסתברו יפה ועלו בקנה אחד, עדיין לא בטח וילהלם באמיתותה של הבשורה; חושש היה שמא אין זה אלא מלאכו הרע הטומן רשת לרגליו.

“רק בידי הזמן לרפא אותך מספקותיך,” אמרה הזקנה שעמדה על הלך נפשו, “היֵה מתיַחס לילד כאילו זר הוא לך, אך עם זאת שים את עינך עליו; היה מתבונן בסגולותיו, במזגו, בכשרונותיו, ואם לא תכיר בו מעט מעט את עצמך, אות הוא כי טחו עיניך מֵראוֹת. אילו הייתי אני גבר, הריני מבטיחה לך שאיש לא היה מצליח להדביק לי ילד שאיננו שלי, אלא שמזלן של הנשים הוא, שאין עיניהם של גברים חדות כל כך במקרה שכזה.”

אחר כל אלה הסכים וילהלם עם הזקנה על תנאי הפרידה: הוא יטול את פליכס עמו, ועל הזקנה הטיל להביא את מיניון אל תיריזה, אגב הבטחה כי לאחר מכן יעניק לה קצבה קטנה למחיתה במקום אשר תבחר.

הוא ביקש לקרוא למיניון כדי להכין אותה לתמורה זו. – “מייסטר!” אמרה, “החזיקני נא אצלך, אם לטוב ואם לרע.”

הוא העמיד אותה על כך שהנה כבר גדלה, ושמשהו חייב להיעשות להמשך השכלתה. – “הריני משכילה דיי,” השיבה, “לאהבה ולכאב.”

הוא היסב את לבה לבריאותה המחייבת דאגה והשגחה מתמדת של רופא מיומן. – “מדוע זה יהיו דואגים דוקא לי,” שאלה, “שעה שיש דאגות למכביר?”

מאמצים רבים השקיע כדי לשכנעה שאין הוא יכול לקחתה עמו עתה, ושבמקום שהוא מבקש למסור אותה לטיפול יוכל לבקרה לעתים קרובות, אך היא נראתה כלא שומעת. “אינך רוצה כי אהיה אצלך?” אמרה, “שמא מוטב שתשלח אותי אל הנבלאי הזקן; האיש המסכן בודד כל כך.”

וילהלם ניסה להסביר לה כי הזקן נמצא בידים טובות. – “הריני מתגעגעת אליו בלי הרף,” השיבה הנערה.

“כלל לא ראיתי,” אמר וילהלם, “כי חיבבת אותו כל כך בעוד היה עמנו.”

“נתיראתי מפניו בהיותו ער; רק לתוך עיניו לא יכולתי להביט, אך בהיותו ישן הייתי יושבת ברצון לידו, מגרשת את הזבובים מעליו, ועיני לא שבעו מֵראותו. הה! איכה עמד לימיני ברגעי חרדה; אין איש יודע מה רבות אני חייבת לו. אילו אך ידעתי את הדרך, הייתי רצה אליו זה כבר.”

וילהלם פירט לפניה את כל הנסיבות ואמר לה כי כיון שיש לה שכל בקדקדה, בטוח הוא כי גם הפעם תשמע בקולו. “השכל אכזר הוא,” השיבה, “הלב טוב ממנו. אלך לכל מקום שתגיד, לוּ אך תשאיר לי את פליכס שלך.”

גם לאחר שקלא וטריא ממושכת הוסיפה מיניון לעמוד על דעתה, וּוילהלם נאלץ להחליט, בסופו של דבר, לשלוח ביד הזקנה את שני הילדים אל העלמה תיריזה, מה גם שהיה בכך יתרון אף בשבילו, שכן עדיין חושש היה לקבל את פליכס כבנו שלו. הוא היה נושאו בזרועותיו ומהלך עמו בחדר אנה ואנה, והילד שש לראות עצמו מדי פעם בתוך הראי. מבלי משים היה אף וילהלם מרבה להרים את הילד אל מול הראי, בבקשו לגלות נקודות דמיון בין פני הילד לפניו שלו. כל אימת שחש בדמיון כזה בעליל, היה מאמץ את הילד אל לבו, אך פתע היה נרתע מתוך חשש, שמא הוא אך משלה את עצמו, ומיד היה משמיט את פליכס ומניח לו להתרוצץ לבדו. “אהה!” קרא, “אם אשייך אוצר יקר זה לעצמי, ואחר כך ייגזל ממני, האומלל באדם אהיה!”

הילדים נסעו להם. משנתכוון וילהלם ליטול עתה פרידה רשמית מן התיאטרון, חש כי לאמיתו של דבר כבר בָּדוּל הוא מהם, ולא נותר לו אלא להסתלק. מריאנה איננה עוד; שני מלאכיו שסוככו עליו נתעופפו להם, והרהוריו נהו אחריהם. הילד היפה ריחף לפני עיני רוחו כמחזה קסמים, שעצם קיומו נתון בספק; הוא ראה אותו מחזיק בידה של תיריזה, מתרוצץ בשדות וביערות, ודמותו הולכת ומתעצבת באויר החפשי בהשפעת המאמצת טובת הלב ובת־החורין. תיריזה נתיַקרה עליו עוד יותר, משפילל לראות את הילד בחברתה. גם בהיותו צופה בתיאטרון, לא מש זכרה מלבו; ומשאך הגה בה, עלה חיוך על פניו ושוב לא היו ההצגות לוכדות את דמיונו. סרלו ומלינה גילו אדיבות רבה כלפיו, משנתחוור להם כי אין לו עוד כל תביעות לשוב ולתפוס את מקומו הקודם. חלק מציבור הצופים ביקש לראותו משַחק שוב, אך הדבר לא בא בחשבון כלל, ואף מבין חברי הלהקה לא רצה בכך איש, פרט, אולי, לגברת מלינה.

בנטלו עתה פרידה אחרונה מעל ידידתו זו, אמר בלב נרגש: “מוטב שלא יתיַמר אדם להבטיח הבטחות כלשהן לגבי העתיד! אפשר שלא יוכל לקיים אף את המעט מן המעט, ומכל שכן אם הבטיח דבר של חשיבות בּוֹש ונכלם הנני, כשעולה בזכרוני מה הבטחתי לכולכם בלילה האומלל ההוא, עת היינו דחוקים יחד באותו בית־מרזח עלוב – שדוּדים וחולים, מוּכּים ופצועים. מה רב העוז שהפיחה אותה פורענות בלבבי, ומה יקר המטמון שהיה עם נפשי למצוא; מכל אלה לא נתקיים דבר, שום דבר! הריני נפרד מכם כבעל חוב, ואך מזלי הוא כי איש לא החשיב את הבטחתי יותר מערכה ולא נשה בי את חוֹבי מאז.”

“אל נא תהא נוהג אי־צדק כלפי עצמך,” השיבה גברת מלינה, “אם אין איש מוקיר את כל אשר עשית למעננו, הנה לא כן עמדי. לדעתי היה מצבנו שונה מעיקרו, אילולא היית אתה עמנו. גורל יומרותינו כגורל משאלותינו: לאחר שנתמלאו ונתקיימו, שוב אינן נראות כפי שהיו בעינינו תחילה, והרינו סבורים כי לא עשינו מאומה, וכי לא השגנו דבר.”

“חרף כל פירושיך הידידותיים,” אמר וילהלם, “לא יהיה בידך להרגיע את מצפוני, וכל ימי אראה את עצמי בעל חוב לכם.”

“אפשר כי אמנם כן הוא,” השיבה גברת מלינה, “אך לא במשמעות הנראית לך. הרינו חשים בּוּשה בלבנו אם איננו מקיימים הבטחה שהבטחנו במו פינו. אולם, ידידי! אדם־המעלָה מרבה להבטיח בעצם אישיותו! האמוּן שהוא משפיע, החיבה שהוא מעורר, התקווֹת שהוא מטפח, אין קץ להם; הריהו בעל חוב מכאן ועד עולם, שלא מדעת. חיֵה בטוֹב! בעוד שהסתדרנו בעזרתך בצורה נאה למדי כלפי חוץ, הנה בתוכי פנימה נפער, עם הפרידה ממך, חלל אשר לא על נקלה יתמלא.”

בטרם יצא את העיר, הספיק עוד וילהלם לכתוב מכתב מפורט לוֶרנר. כבר לפני כן החליפו מכתבים אחדים, אך משלא יכלו להגיע לידי הסכמה, חדלו לכתוב זה לזה. עתה שב ונטה וילהלם לעשות את הדבר אשר ורנר כה ציפה ממנו. עתה היה בידו לבשר לו: הריני פורש מן התיאטרון, וכורך את גורלי באנשים שקשריהם עמי יַנחוני למעשים נכונים ובטוחים מכל בחינה. הוא ביקש לדעת מה מצב רכושו, ומתפלא היה על עצמו כיצד זה לא התענין בכך זמן כה רב. נעלם ממנו כי זו דרכו של אדם, שבהיותו מחשיב בעיקר את עיצוב רוחו, הוא נוטה לזלזל בנסיבות החיצוניות. וילהלם היה אחד מאלה; נראה כי אך עתה התחיל לחוּש בהזדקקותו לאמצעי עזר חיצוניים, למען תהיינה תוצאות לפעלו. משיצא לדרך היה הלך־רוחו שונה לגמרי מהלך־רוחו בשעת יציאתו הראשונה. הסיכויים לעתיד נראו לו מרהיבי לב; צופה היה לחוויות מרנינות המעותדות לו בדרכו.

פרק תשיעי    🔗

בשובו לאחוזתו של לותריו, מצא כי שינויים רבים חלו שם בינתיים. יארנו, שבא לקראתו, סיפר לו כי דודו של לותריו הלך לעולמו, וכי לותריו יצא ליטול לידיו את הנכסים שדודו הותיר אחריו. “באת למועד הנכון,” אמר, “כדי לסייע בידי וביד איש הכמורה. לותריו הטיל עלינו לרכוש אחוזות נרחבות בשכנותנו. הדברים היו מוכנים מכבר, ועתה הגיעונו הכספים והרכוש לשעה הנכונה. נתגלה חשש אחד בלבד, והוא שבית־עסק אחד, ממקום מרוחק, שם עינו גם הוא באחוזות הללו; עתה גמרנו אומר לעשות עמו יד אחת, שאם לא כן היינו מעלים את המחירים סתם, ללא צורך וטעם. נראה שיש לנו ענין עם אדם נבון. עתה עורכים אנו תחשיבים והצעות־מחיר, וכן עלינו לשקול מבחינה כלכלית כיצד יש לחלק את האחוזות בינינו, למען יקבל איש איש נכס ראוי לשמו.” הניירות הושמו לפני וילהלם, נסקרו השדות, האפרים, הטירות, ואף שיארנו ואיש הכמורה נראו בקיאים למדי בענינים, הציע להם וילהלם כי ישתפו בשיקולים גם את העלמה תיריזה.

ימים מספר עשו בעיסוקים אלה, וּוילהלם מצא אך בקושי שעה פנויה לספר לידידיו על הרפתקאותיו. לגבי אבהותו המפוקפקת, שהיתה כה חשובה בעיניו התיחסו בשויון נפש ובקלות דעת.

הוא שם אל לבו כי בעת שיחותיהם הגלויות, ליד השולחן או אגב טיול, היו לא אחת עוצרים פתע בלשונם ומטים את השיחה לנושא אחר. אין ספק כי היו דברים שביקשו להסתירם מפניו. הוא נזכר בדבריה של לידיה, וחששוֹ אף נתחזק בו נוכח העובדה שאגף שלם של הטירה הוסיף להישאר סגור בפניו. לשוא חיפש דרך ומבוי ליציעים מסוימים, וביחוד למגדל השן, שהיה ניכר היטב מבחוץ.

ערב אחד פנה אליו יארנו ואמר: “בלב בוטח יכולים אנו עתה לראותך כבן־בית אצלנו, ולא יהא זה נכון מצדנו אם נוסיף לכסות ממך את סודותינו. שעה שאדם צועד את צעדיו הראשונים, ראוי כי יהא מכיר בערכו, כי יהא מבקש לו מוניטין, וכי יתאמץ לעשות במו ידיו כל דבר שיש ביכולתו לעשות; אך משהתקדם עד לדרגה מסוימת, ייטיב לעשות אם ילמד להיטמע בחברה גדולה יותר, אם ילמד לחיות למען אחרים ולשרתם עד כדי שכחה עצמית. רק אז הוא מתחיל להכיר את עצמו, כי רק בתחום שיש מגע ומשא בין אדם לאדם ניתן להשווֹת ביניהם. עד מהרה יתחוור לך מה קטן העולם סביבך, ועד מה מוכּר הנך בעולם קטן זה; קום מחר בבוקר השכם, בטרם תזרח השמש, לבש את בגדיך והיה נכון.”

יארנו בא בשעה הקבועה והוליך אותו דרך חדרי הטירה, מהם ידועים לו ומהם בלתי ידועים לו, ואחר דרך כמה מסדרונות, עד שעמדו לבסוף לפני דלת ישנה מרוקעת ברזל. יארנו הקיש עליה, והדלת נפתחה רק במקצת, כדי כניסתו של אדם אחד. יארנו דחף את וילהלם פנימה, בלא ללכת אחריו. הלה מצא עצמו אפוף חשכה במקום צר ואפל, ומשביקש לצעוד צעד אחד קדימה, ירטה דרכו לפניו. קול, שלא היה זר לו כליל, קרא: “יבוא!” רק עתה נתגלה לו כי המבוי, שהיה שרוי בו, עשוי מרבדים בלבד, ואור קלוש חודר ביניהם. “יבוא!” שב הקול וקרא; הוא הרים את המרבד ונכנס פנימה.

האולם שבו נמצא עתה שימש, כפי הנראה, חדר תפילה לפנים; על הבמה, בגובה מדרגות אחדות, ניצב במקום המזבח שולחן גדול, מכוסה מפה ירוקה. מסך פרוש על הקיר מעבר לו נראה כמכסה תמונה מתחתיו. משני הצדדים עמדו ארונות מעשה אומן, שהיו סגורים בשבכות ברזל דקות, בדומה לאלו המצויות בבתי עקד לספרים, אלא שתחת ספרים היו סדורות בהם מגילות במספר רב. איש לא נראה באולם; השמש הזורחת שלחה קרניה דרך חלונות הצבעונין הישֵר אל וילהלם וקיבלה את פניו בידידות.

“שב נא!” נשמע קול מעם המזבח. וילהלם התישב בכורסה הקטנה שעמדה ממול המסך המכסה על המבוי. לא היה כל מושב אחר באולם זולתה. וילהלם נאלץ לשבה בה, אף שקרני שמש הבוקר היו מסנוורות את עיניו; שכן היתה הכורסה קבועה במקומה, ולא היה לו מנוס אלא להצֵל על עיניו בידו.

תוך כדי כך נפתח המסך שמעל למזבח ונתגלה פתח ריק ואפל, מוקף בתוך מסגרת. בפתח הופיע גבר בלבוש חולין, שבירכוֹ לשלום ופנה אליו בשאלה: “האם אינך מכירני? כלום בין יתר הדברים שהנך מתאווה לדעת, אינך מעונין כלל להיוודע היכן מצוי כיום אוסף האמנות של אביך זקנך? הזוכר אתה אותה תמונה שקסמה לך כל כך בשעתה? היכן עשוי לעגום עכשיו אותו בן־מלך חולה?” – מיד הכיר וילהלם כי אין זה אלא האיש הזר ששוחח עמו בבית המלון באותו לילה הרה־גורל. “יתכן,” המשיך הלה, “שעתה נוכל להגיע ליתר הסכמה בינינו בנושא הגורל והאופי.”

וילהלם ביקש לענות, אלא שמיד שב המסך ונפרש. “מה מופלא הדבר!” אמר לעצמו, “כלום יתכן כי קיים קשר נעלם בין אירועים שבאקראי? כלום אפשר שהדבר הקרוי גורל בפינו, אינו אלא מקרה בלבד? היכן, למען האמת, עשוי להימצא האוסף של אבי זקני? ומדוע מוּבא זכרוֹ לפני בשעה חגיגית זו דוקא?”

לא ניתן לו להמשיך הרבה בהרהוריו, שכן המסך שב ונפתח, ולפני עיניו ניצב אדם, שוילהלם הכיר בו מיד את הכומר הכפרי שעשה עמו ועם החבורה העליזה באותה הפלגה בנהר. דומה היה לאיש הכמורה שבכאן, אלא שלא היה זה הוא עצמו. בפנים שמחות ובארשת של חשיבות פתח ואמר: “אין המחנך חייב למנוע את תלמידו מִטעוּת. מחכמה יעשה אם יַנחה את הטועה, שיהא גומע את קוּבּעת טעוּתוֹ עד תומה. מי שאינו אלא טועם מן הטעות, עלול להסתופף במחיצתה ימים ארוכים, ולעוט עליה כמוצא שלל רב, אולם כל המוֹצה אותה עד תום, סופו שהוא מכיר בה, אם אך דעתו שפויה עליו.” המסך נפרש בשנית, ולוילהלם ניתנה שהות למחשבה. “מה הטעות שהאיש מרמז עליה?” שאל את עצמו, “כלום אין הכוונה לטעוּת שדבקה בי כל ימי? כי ביקשתי לקיים דבר שלא היה קיים בי? כי התיַמרתי לסגל לי כשרון, שלא ניחנתי בו כלל?”

פתע נפער המסך ביתר מהירות, וקצין צבא שהופיע לפניו אמר על רגל אחת: “למַד להכיר אילו הם הבריות שאפשר לתת בהם אמון!” המסך שב ונסגר, וּוילהלם לא נזקק ליַגע את זכרונו הרבה: מיד הכיר כי אינו אלא הקצין ההוא שחיבק אותו בגנו של הרוזן, ואשר הביאוֹ לטפוֹל על יארנו פעולת שידול להתגייסות לצבא. כיצד הגיע הנה? ומיהו, בעצם? כחידה היו הדברים בעיני וילהלם. – “אם כה רבים האנשים שהתענינו בך, שהכירו את דרך חייך, ושידעו לאן יש להַטוֹתה, מדוע זה לא הנחו אותך ביתר קפידה וביתר חומרה? מדוע זה נטו חסד למשחקיך ולא חילצו אותך מהם?”

“אל תדין עמנו על העבַר!” קרא עתה קול אחר, “עתה נוֹשע הנך, ונמצא בדרך אל המטרה. אף על אחד ממעשי האיוולת שלך לא תהא מתחרט, ולא תרצה להשיבו אחור. לא יתכן שיזכה אדם למזל טוב מזה.” המסך שב ונפער, ובפתח עמד במלוא אזֵנו המלך הזקן של דנמרק. “הנני רוח אביך,” אמרה הדמות, “והריני נפרד ממך בלב שקט, שכן נתמלאו איחולַי לגביך אף יותר מששיערתי בעצמי. אל תועפות הרים אין להעפיל אלא בדרכי עקיפין. רק באדמת מישור מוליכות דרכים ישרות ממקום למקום. חיֵה בטוב, והעלה את זכרי לפניך לכשתזכה ליהנות מכל שתכננתי למענך.”

וילהלם היה נדהם במידה שאין למעלה הימנה. מדמה היה כי את קול אביו הוא שומע, ואף על פי כן לא היה זה אותו קול. ההווה וזכרון העבר הביכו אותו כליל.

לא היתה שהות בידו להתמסר להרהוריו, שכן איש הכמורה הופיע ועמד מאחורי השולחן הירוק. “גש הנה!” קרא לידידו אחוז ההשתוממות. וילהלם ניגש ועלה במדרגות. על המפה הירוקה היתה מונחת מגילה קטנה. “הנה לפניך כתב החניכוּת שלך,” אמר איש הכמורה, “תן את לבך אליו, כי חשיבות עליונה לו.” וילהלם נטל את המגילה, פתח וקרא:

כתב חניכוּת

התורה ארוכה, החיים קצרים, הדין חמוּר, ההזדמנות חולפת⁴⁰. העשיה קלה, ההגות כבדה. כדי לנהוג על פי ההגוי יש לעמול הרבה. כל התחלה מרנינה היא. המפתן הוא תחנת הציפיוֹת. בעוד האדם נער, הוא אחוז תהיוֹת, והרושם מדריך את צעדיו; הוא לומד אגב משחק, והרצינות מפתיעה אותו פתאום. החיקוי מושרש בנו מלידה, אך הדבר הראוי לחיקוי אינו מתגלה לנו בנקל. לעתים רחוקות יימצא מעוּלה, לעתים רחוקות עוד יותר יוערך כערכו. הרוּם מצודד את לבנו, לא כן המדרגות אליו. רגלינו מוסיפות להלך במישור, בעוד עינינו נשואות אל הפסגה. האמנות ניתנת ללימוד רק בחלקה, ואילו האמן נזקק לה בשלמותה. המכיר אותה לחצאין, אין טעותו מרפה ממנו, והריהו מכביר דברים; ואילו הרוכש אותה כליל, עוסק במעשים, והריהו מדבר אך מעט או לעת סיום. הראשונים – אין להם לא סודות ולא עוצמה, ותורתם כלחם האפוי, שהוא טעים ומשביע אך ליום אחד. קמח אין זורעים, וגרעינים לזריעה אין טוחנים. המלים טובות הן, אך אין הן המיטב. המיטב אינו מתבאר באמצעות מלים. הרוח, שבכוחה אנו פועלים, היא הנעלה על כל. המעשה נתפס ומעוצב שוב על ידי הרוח בלבד. אין האדם יודע מה הוא מחולל כשהוא פועל כמשפט, ואילו למִשׂפָח הננו מוּדעים תמיד. העוסקים בסמלים בלבד הם נוקדנים או צבועים או הדיוטות. מצויים רבים מסוג זה, וטוב להם בהיותם מתגודדים יחד. פטפוטיהם מרחיקים את התלמידים מעליהם, ובינוניותם החנוטה מפחידה את הטובים שבהם. תורתו של האמן האמיתי פותחת פתח למחשבה; כי במקום שאין מלים מדַבֵּר המעשה. כל שהוא תלמיד חכם לומד לפתח את הבלתי ידוע מתוך הידוע, ותוך כדי כך הוא מגיע מעט מעט לדאגת חכם, לדרגת מייסטר.

“דייך!” קרא איש הכמורה, “השאר יבוא במועדו. ועתה, הסתכל בארונות אלה שמסביבך!”

וילהלם פנה אל הארונות וקרא את הכותרות שעל גבי המגילות. משתומם היה כשמצא ביניהן את “חניכותו של לותריו,” את “חניכותו של יארנו” ואת חניכותו שלו עצמו. השמות שעל גבי המגילות האחרות לא היו מוּכּרים לו.

“התינתן לי רשות לעיין במגילות אלו?”

“בחדר זה אין שום דבר חתום בפניך מעתה.”

“כלום רשאי אני להציג שאלה?”

“בלא ספק; ואף תקבל תשובה ברורה, אם מדובר בענין שהוא קרוב ללבך, ושאף ראוי כי יהא קרוב לו.”

“יפה, איפוא! היש בידכם, אנשי חכמה מופלאים שכמותכם, שאין שום סוד נסתר מעיניכם, להגיד לי על אודות פליכס, אם אכן בני הוא?”

“ברוך תהיה על שאלה זו!” קרא איש הכמורה, במחאו כף מרוב שמחה, “פליכס בנך הוא! בכל הקדוש הצפוּן בלבנו, הנני נשבע לך כי פליכס בנך הוא, ובאשר לאמו המנוחה, יש בידי להגיד בבטחה כי ביסודה לא היתה בלתי ראויה לך. קבל נא את הילד הנלבב מידנו! פנה לאחוריך, ויִמלָאך לבך לזכּוֹת באושר.”

וילהלם שמע איוושה קלה מאחוריו, וכשפנה לאחור ראה עיני ילד מציצות במשובה מבעד מרבדי המבוי. היה זה פליכס. אך חש הילד כי נתגלה, שב והתחבא מעשה שחוק. “בוא הנה!” קרא איש הכמורה. הילד בא במרוצה; אביו זינק לקראתו, נטָלוֹ בזרועותיו ואימץ אותו אל לבו. “אכן, חש אני בכך!” קרא, “שלי אתה! מה מתנת שמים היא זו בשבילי, ומה אסיר תודה הנני לידידי בעבורה. מניין הגעת הנה, ילדי, דוקא ברגע זה?”

“אל תקשה קושיות,” אמר איש הכמורה, “ברוך תהיה, אברך יקר! שנוֹת חניכוּתך תַּמוּ. הטבע הוציא אותך לחפשי.”

 

ספר שמיני    🔗

פרק ראשון    🔗

פליכס יצא בדילוג אל הגן, בעוד וילהלם עוקב אחריו בהתפעלות. בוקר הדור נאה היה מהלך קסם על הכל. וּוילהלם רוה עונג שלא ידע כמותו מימיו. לראשונה יצא פליכס אל העולם החפשי המרהיב, ומיד הציף את אביו בשאלות חוזרות ונשנות על כל שראו עיניו, אלא שהאב לא ידע לענות עליהן הרבה יותר ממנו. לבסוף נזקקו לַגַנָן כדי לשמוע מפיו מה שמותיהם ושימושיהם של צמחים שונים; מעתה התבונן וילהלם בטבע מבעד לזוג עינים חדש; יצר הסקרנות ותאוַת הדעת של הילד הוכיחו לו אך עתה מה דלה היתה התענינותו בדברים שמחוצה לו, ומה מעט הכיר וידע. ביום זה, המאושר בימים, התחיל כביכול, גם חוק לימודיו שלו מבראשית. משנתבע ללַמֵד, מצא עצמו חייב ללמוֹד.

יארנו ואיש הכמורה לא נראו במשך היום, ובבואם לעת ערב הביאו עמם אורח. וילהלם שבא לקראתו נתקף השתוממות; ממש לא האמין למראה עיניו. היה זה וֶרנר, שנעצר אף הוא לרגע קט, בטרם הכירוֹ. הם חיבקו זה את זה בהתרגשות רבה, ואיש מהם לא יכול להעלים עד מה נשתנה בעיניו מראה רעהו. ורנר קבע כי ידידו נראה לו עתה גדול, חזק וזקוף משהיה, מגובש יותר באישיותו ונלבב יותר בהתנהגותו. – “חסר לי משהו מגילוי הלב, שבו הצטיינת לשעבר,” הוסיף. – “אף זו תשוב ותתגלה, לכשאך תפוג מלבנו התהִיָה הראשונה,” אמר וילהלם.

הרושם שוורנר עשה על וילהלם נפל בהרבה מרושם מצוין זה. דומה שהלה נסוג אחור יותר משצעד קדימה. בשרו כחש הרבה, פניו המשוּפים כמו נצטמקו, ואפו כמו נתארך; גבחתו וקדקדו הקריחו; קולו נעשה חד, קשה וצעקני; גם חזהו השקוע, כתפיו הנפולות ולחייו החיוורות לא הותירו ספק כי לפנינו אדם רצוץ מעמל ובעל מיחושים.

וילהלם נזהר מלהתבטא גלויות על תמורה ניכרת זו, ואילו רעהו נתן דרור להתלהבותו בלשון שופעת ידידות. “אודה על האמת!” קרא, “אף אם הוצאת את זמנך לבטלה, כפי שאני משער, הרי נהיית בינתים לברנש החייב ואף מסוגל לעצב את גורלו במו ידיו. אך אל נא תחזור לסוּרך ואל תבזבז גם נכס זה. בדמות זו שלך תוכל להעלות על נקלה ברשתך יורשת עשירה ויפה.” – “רואה אני,” השיב וילהלם בחיוך, “כי לעולם לא תבגוד באופיך! אך זה שבת ומצאת את ידידך לאחר פרידה כה ארוכה, וכבר הוא מוחזק אצלך סחורה למכירה, אמצעי לספסרות מכניסה רווחים.”

יארנו ואיש הכמורה לא נראו מופתעים כלל מהתוודעות זו, והניחו לשני הידידים לשוחח כאוות נפשם על ענינים של אתמול וענינים של היום. ורנר סקר את ידידו מכל עבר, סוֹבבוֹ כה וכה, וכמעט שהביאוֹ במבוכה. “לא, לא!” קרא, “כזאת לא קרתה לי עוד, ואף על פי כן בטוח הנני בצדקתי. עיניך העמיקו, מצחך נתרחב, חוטמך נתעדן, ופיך נעשה נלבב יותר. ראו נא את עמידתו! כיצד עולה הכל בקנה אחד! עד מה מניבה הבטלה פירות! ואילו אני, חלֵכה שכמוני,” הוסיף בסקרו את דמותו בראי, “אילולא צברתי כסף למכביר בכל הימים האלה, הן הייתי אפס ואין.”

ורנר לא קיבל את מכתבו האחרון של וילהלם; אותו בית עסק מרוחק, שבשותפות עמו נתכוון לותריו לרכוש את האחוזות, לא היה אלא בית העסק שלהם. זה הענין שהביא את ורנר לכאן; לא עלה על דעתו כי יפגוש את וילהלם בדרכו. עורך הדין הגיע, הניירות הובאו, וההצעות נראו לוורנר. “אם כוונתכם לגבי אברך זה אמנם טובה היא, כפי הנראה לעין,” אמר, “הרי תהא זו דאגתכם אתם לבל יקופח חלקנו; הבה נניח לידידי להחליט, אם יטול את האחוזה לרשותו ואם ישקיע בה חלק מרכושו.” יארנו ואיש הכמורה הבטיחו לו כי אין צורך בתזכורת זו. אך הוסכם על העסקה בקווים כלליים, וכבר כלתה נפשו של ורנר למשחק אוֹמְבְּרֶה⁴¹, שמיד חברוּ אליו גם איש הכמורה ויארנו; מרוב הרגל לא היה ורנר יכול לבלות גם ערב אחד בלא משחק קלפים.

לאחר הסעודה, משנשארו שני הידידים לבדם, היו שואלים ומשוחים בערנות רבה על שביקשו לשמוע זה מזה. וילהלם השתבח בגורלו על שרמי־מעלה אלה קיבלוהו לביתם. ורנר, לעומת זאת, נד בראשו ואמר: “הרי שֶאַל לנו להאמין אלא במה שעינינו רואות! כמה מידידי המסורים העידו לפני כאילו נתחברת אל בן־אצילים פרוע לשמצה, העמדת שחקניות לרשותו, סייעת לו לבזבז את כספו, וכאילו באשמתך נסתכסך עם כל בני משפחתו.” – “אפשר שהייתי מֵיצֵר על דיבה מעין זו, גם בגיני וגם בגין אותם אנשים יקרים,” השיב וילהלם, “אלא שנסיוני בתיאטרון עָשַני סובלני כלפי כל עלילות דברים. כיצד יש ביד הבריות לשפוט נכונה את מעשינו, שאינם מתגלים בדרך כלל לעיניהם אלא מקצתם, ואף זאת רק במבודד ולמקוטעין? הן הטוב והרע במסתרים ישכונו, ואילו ההופעה היוצאת לאור היום סתמית היא על־פי־רוב. אף שעה ששחקנים ושחקניות מובאים לפניו על במת התיאטרון, האורות נדלקים מכל עבר, וההצגה מסתיימת מקץ שעות מספר, הנה אך לעתים נדירות יודע האדם מהו, בעצם, שעיניו רואות.”

עתה הגיע תור השאלות על אודות המשפחה, על ידידי נעוריהם ועל עיר מולדתם. ורנר סיפר בחטף על כל השינויים שחלו ושמתחוללים עדיין. “הנשים בבית,” אמר, “מרוצות ומאושרות, וכסף לא חסר להן. את מחצית זמנן הן מבלות בפרכּוּס, ואת המחצית השניה – בהצגת פרכוסן לראוה. עקרות בית הן במידה הראויה. ילדַי גדֵלים ונעשים נערים פיקחים. כבר רואה אני אותם בעיני רוחי יושבים וכותבים ומחשבים, מתרוצצים, נושאים ונותנים; לכשאך יגיעו לפרקם, נכונן לכל אחד מהם עסק משלו; אשר למצב רכושנו – מובטחני כי יפיק ממך רצון. מיד לאחר שנסדיר את ענין האחוזות, עליך לבוא עמי הביתה, שכן מתחזק בי הרושם כי יש לאֵל ידך לגלות תושיה כלשהי בעניני העולם הזה. השבח לידידיך החדשים שהעלו אותך על הדרך הנכונה. גולם שכמותי, לא שיערתי כלל מה רבה אהבתי אליך. אין עיני שבעות מֵראוֹת פניך, והרי כה טובים הם למראה. הרי זו דמות שונה לחלוטין מן הדיוקן ששלחת לאחותך, ושעורר ויכוח סוער בביתנו. בעיני האם והבת ישר מאד מראהו של הגבר הצעיר, שצוארו גלוי, חזהו חשוף למחצה, צוארונו רחב, שערותיו פזורות לכל עבר, כובעו עגול, אפודתו קצרה ומכנסיו ארוכים ומתנפנפים, ואילו לדעתי, עדיין צרה היתה התלבושת כשיעור שתי אצבעות מתלבושתו של ליצן. עתה דמותך כדמות אדם מן הישוב, אך עדיין חסרה הצמה שראוי לך לקלוע בשערך, שאם לא כן הנך עלול להיחשב כיהודי, ותידרש לשלם מס דרכים⁴².”

בינתים נכנס פליכס החדרה ומשלא הושם לב אליו, השתרע על הספה ונרדם. “מה היצור הזה?” שאל ורנר. באותו רגע לא היה עוז בלבו של וילהלם לגלות לו את האמת. טרם נכון היה לגולל לפני אדם כוורנר, שאינו נוטה לאמון מטבעו, את הפרשה, שעדיין נותר בה הרבה מן הדו־משמעותי.

עתה יצאו כל הארבעה לסייר באחוזות לצורך סיום העיסקה. וילהלם החזיק את פליכס תמיד לצדו; למען עתידו של ילד זה שמח היה בכל לבו על הקנין העומד להירכש. להיטותו של הילד לטעום מפירות הדובדבן והתות, שעמדו על סף הבשלתם, הזכירה לוילהלם את ימי ילדותו ואת מלוא חובתו כאָב להשיג ולהבטיח לבני ביתו הנאות בנות־קיימא. במשנה ענין היה סוקר עכשיו את המשתלות ואת המבנים. מה קצרה רוחו לחדש כל שהיה מוזנח ולקוֹמם כל שהיה חָרֵב; שוב לא ראה את העולם בעיני ציפור נדודים; מבנה שהסתכל בו לא היה עוד בעיניו סתם סוכת־גן שהוקמה כלאחר־יד והיא קמֵלה בטרם תיעזב. כל שעמד לנטוע מעותד היה לצמוח עם הילד ולמענו, וכל שביקש לבנות אמור להתקיים במשך דורות אחריו. מבחינה זו אמנם נסתיימה חניכותו, ובנוסף לרגשות של אב קנה לו אף את כל מידותיו הטובות של האזרח. משחש בכך לא היה קץ לשמחתו. “הוי, מה צורך יש בהטפת מוסר, המחמירה עם הבריות!” קרא, “הרי הטבע מעצב אותנו ממילא בדרכו הנלבבת לקראת המוטל עלינו. מה בצע בתביעותיה המיוחדות של החברה האזרחית, שהן מביכות ומַתעות אותנו תחילה, ואחר כך דורשות מאתנו יותר מהטבע עצמו! אבוי לכל חינוך, ההורס את אמצעיו הבדוקים של חינוך אמיתי, בתלוֹתוֹ את הכל במטרה הסופית, תחת אשר יעתיר עלינו אושר בעודנו בדרך!”

ככל שהִרבָה לראות בימי חייו עד כה, דומה היה עליו כי רק עתה, עם התבוננותו בילד, נעשה הטבע האנושי מחוּור לו. התיאטרון, כמוהו כעולם כולו, נצטייר בעיניו כשפעת קוביות־משחק מגולגלות, שכל אחת מהן מייצגת מספר כלשהו מדי פעם, אם גדול ואם קטן, וכולן יחד מצטרפות לסכום מסוים; ואילו הילד, הריהו כביכול קוביית־משחק אחת, שכל מעלותיו וחסרונותיו של טבע האדם טבועים בבהירות על פני פיאותיה מכל עבר.

מיום ליום גברה תשוקתו של הילד לדעת ולהבחין בין דבר לדבר. משלמד כי לכל דבר יש שֵם, מיד ביקש לדעת שמו של כל דבר. כיון שסבור היה כי אביו יודע הכל, היה מערם עליו קושיות למכביר, וכך נתן עילה בידו להתחקות על ענינים שלא הִרבָה לשים לבו אליהם עד כה. גם היצר הטבוע מלידה לחקור למקורו ולתכליתו של כל דבר, נתגלה בילד בגיל צעיר. כששאל, למשל, מהיכן נושבת הרוח, או לאן נעלמת הלהבה, נתחוורו לאב מגבלות ידיעותיו בצורה חותכת; מבקש היה לדעת עד כמה רשאי אדם להפליג במחשבותיו, ובאילו תחומים יש לו סיכוי למסור אי פעם דין וחשבון לעצמו ולזולתו. סערת רוחו של הילד למראה אי־צדק שנגרם ליצור חי כלשהו, עוררה שמחה רבה בנפשו של האב, שראה בכך אות לבוֹר לבו. הילד לא נרתע מהרים ידו על אחת המבשלות ששחטה יונים אחדות לעיניו. רושם נאה זה לגבי טוּב לבו של הילד אמנם שב ונהרס עד מהרה, משראה את הילד עצמו קוטל צפרדעים ומרטש פרפרים בלי רַחֵם. הדבר הזכיר לו כי אנשים רבים נראים אנשי מצפון למופת בהתבוננם אל מעשי זולתם, שעה שלמען האמת לבם ריק מכל רגש.

תחושה נעימה זו, שהילד משפיע השפעה ממשית לטובה על הווייתו, נפגמה לרגע קט, משנתחוור לוילהלם כי למעשה, יותר משהו מחנך את הילד, הילד מחנך אותו. כלל לא ניתן לו לשחרו מוסר; נבצר ממנו להנחות אותו בכיוון כלשהו, אם הילד לא פנה אליו מעצמו, ואפילו אותן קלקלות, שאורליה כה התאמצה לעקור אותן, שבו ונטלו להן שליטה לאחר מותה. שוב לא היה הילד סוגר את הדלת מאחוריו, שוב לא היה מסיים את המנה שבצלחתו, וכל אימת שלא הושם לב להתנהגותו, לא מצא לו תענוג גדול יותר מאשר להכניס את האוכל אל פיו ישר מן הקערה, או לשתות מן הבקבוק בעודו משאיר את הכוס המלאה עומדת על השולחן. כן אהב מאד לשבת באחת הפינות, להחזיק ספר ביד ואגב כך לומר ברצינות גמורה: “חייב אני לשנן לי סוגיה מאלפת זו!” אף שעוד רחוק היה מידיעת אותיות האלפא־ביתא.

משהעלה, איפוא, וילהלם על דעתו מה מעט עשה עד כה למען הילד, ומה מעט מסוגל הוא לעשות למענו, נתמלא לבו חרדה, שעלולה היתה להכריע את כף אושרו כליל. “כלום כה אנוכיים אנו, הגברים, מטבע ברייתנו,” אמר לעצמו, “שאין בידנו לשאת באחריות ליצור כלשהו זולתנו? כלום איני נוקט לגבי הילד אותה דרך עצמה שנקטתי לגבי מיניון? הנה קירבתי אלי את הנערה החביבה, ואף שנוכחותה השרתה עלי שמחה הזנחתי אותה הזנחה אכזרית. מה עשיתי להשכלתה, שכה השתוקקה לקנות לה? מאומה! הפקרתיה לנפשה ולכל מקרה אשר יקרֶנה, בחברה של נבערים מדעת. ואף עתה, לגבי ילד זה, שכה משך את לבך גם בטרם ידעת מה יקר הוא לך, כלום חִייב אותך מצפונך לעשות משהו למענו, ויהי אפילו מעט מן המעט? מעתה אין בידך שנות חיים לבזבזן חינם, לא משלך ולא משל אחרים; שַנֵס מתניך, איפוא, ושקוֹל מה עליך לעשות למענך ולמען יצורים טובים אלה, שמכוח הטבע ומכוח רחשי הלב נקשרו אליך כדי כך.”

בעצם לא בא כל השיח הזה עם נפשו, אלא כדי להביאו לידי הודאה כי, לאמיתו של דבר, כבר דאג וחיפש, שקל ואף הכריע. לא היה עוד בידו להוסיף ולדחות הודאה זו בפני עצמו. לאחר חלוֹף הכאב על אבדן מריאנה, כאב שהיה תוקפו שוב ושוב אף כי לא היה בו עוד להועיל, היטיב לחוש כי עליו למצוא אֵם לילד, וכי לתכלית זו לא תימצא לו טובה מתיריזה. היטב עמד על מעלותיה וידע כי אין עוד אחת כמותה שתוכל להיות לו עזר כנגדו, ושיוכל למסור לידיה את עצמו ואת כל אשר לו. רגשותיה הנאצלים כלפי לותריו לא הפריעו לו. גורל מופלא הפריד ביניהם לנצח. תיריזה רואה עצמה פנויה, והרי דיברה על נישואיה העתידים, אמנם בשויון נפש, אך כדבר המובן מאליו.

לאחר שיקול דעת רב בינו לבין עצמו, גמר אומר לגלות לפניה את אשר עם לבו. מן הראוי שתכיר לדעת אותו כפי שהוא הכיר אותה. לשם כך התחיל לסכם לעצמו את קורותיו שלו. אלו נראו לו דלות כל כך במאורעות, ובהם כה מעטים המדברים בזכותו, עד כי לא אחת נטה לסגת מכוונתו. לבסוף החליט לבקש מיארנו את מגילת חניכותו מן החדר שבמגדל. יארנו הסכים כי אמנם זו השעה הכשרה לכך, וּוילהלם קיבל את המגילה לידיו.

רגש של חרדת קודש עולה בלבו של אדם בעל נפש, שעה שהוא עומד בהכרה מלאה על סף חישוף הווייתו. כל מִפנֶה הוא מַשבֵּר, וכלום אין המשבר בגדר מחלה? אדם שאך זה קם מערש דוי, נמנע ככל האפשר מראות את פניו בראי. בנפשו כבר חש הוא את ראשית ההחלמה, ואילו בעיניו אינו רואה עדיין אלא את עקבות הרעה החולפת. אך נפשו של וילהלם כבר היתה מוכנה כיאות. המאורעות כבר אמרו את שלהם בשפה ברורה, וגם ידידיו לא חסו עליו, שעל כן, משנחפז לפרוש את המגילה לפניו, נתרגע והלך ככל אשר הוסיף לקרוא בה. הוא מצא את נסיבות חייו הסבוכות מתוארות במגילה בקווי מתאר עזים; שום התרחשויות מבודדות ושום תחושות עראי לא הסיחו את דעתו; השקפות כלליות מסבירות־פנים כיוונו את דרכו בלא לביישו. לראשונה ראה את צלמו מלבר, שלא כמו במראה כבבואה של כפל ה"אני," אלא כדיוקן, כ"אני" אחר. אמנם אינך מכיר את עצמך בכל קו וקו, אך טוב לך לדעת כי לב בוחן ביקש לתפוס את דמותך בצורה זו, כי אדם בעל שאר רוח ביקש להציגך באופן זה, וכי דיוקן זה של אשר היית, עודנו קיים, ויוסיף להתקיים אחריך.

פרטי קורות חייו במגילה רִעננוּ את זכרונו של וילהלם והקלו עליו לרשום את קורות חייו במכתב לתיריזה. כמעט שָבּוֹש לפניה על שלעומת מעלותיה הרבות, לא היה בידו להציג דבר העשוי להעיד על פעילות תכליתית כלשהי. ככל שהאריך בסקירתו, כן קיצר באיגרת שצירף אליה. הוא ביקש את ידידותה, ואם אפשר, את אהבתה; הוא הציע לה את ידו וביקש כי לא תַשהה את החלטתה.

לאחר התלבטות־מה בלבבו פנימה, אם לגבי ענין חשוב כמו זה עליו להיוועץ לפני שליחת המכתב בידידיו, יארנו ואיש הכמורה, העדיף להחשות. כה איתן היה בדעתו, וכה חשוב היה הדבר בעיניו, עד כי לבו לא נתָנוֹ להציגו לשיפוטו של איש זולתו, ולוּ יהא זה הטוב והחכם באדם; מרוב זהירות הביא את המכתב לדואר הקרוב במו ידיו. מתוך המגילה נתחוור לו בבירור כי בנסיבות רבות של חייו, שבטוח היה כי פעל בהן בסתר לפי רצונו החפשי בלבד, נמצא למעשה תחת השגחתם, ואפילו בהדרכתם, של אחרים. אפשר שמסקנה זו, שלא נעמה לו ביותר, היא שהקלה על מצפונו לעקוף את משגיחיו ומדריכיו לפחות בענין חשוב זה. מבקש היה כי תהיה פנייתו אל תיריזה עתה מלב אל לב, להיותו הוא לבדו אחראי לגורל החלטתה והכרעתה.

פרק שני    🔗

אך שלח וילהלם את מכתבו, והנה חזר לותריו הביתה. הכל היו מרוצים מחתימתן והשלמתן של אותן עסקאות חשובות שטוּפל בהן, ועיני וילהלם כלו לראות כיצד ישתזרו וכיצד יוּתּרוּ מעתה החוטים הרבים של מסכת הגורל שתהיה קובעת את עתידו. לותריו בירך את כל הנוכחים במאור פנים; הוא שב כליל לאיתנו, רוחו היתה טובה עליו, ומראהו כמראה אדם היודע את אשר לפניו, ואין כל מעצורים בדרכו.

וילהלם נתקשה להשיב מקרב לב על ברכתו של לותריו. “הרי הוא הוא,” אמר לעצמו בעל כרחו, “ידידה, בחיר־לבה וחתנה של תיריזה, שהנך מבקש להידחק במקומו. כלום סבור אתה כי תוכל אי־פעם להפיג או למחות רושם זה?” אילולא הקדים לשלוח את מכתבו, אפשר לא היה מרהיב עתה עוז לשלחו. למרבה המזל כבר נפל הפור, והן אפשר כי גם תיריזה כבר החליטה בנפשה, ורק המרחק ביניהם מכסה עדיין בצעיפו על הסיום המאושר. במהרה יתברר אם זכה או הפסיד. בשיקולים אלה התאמץ להרגיע את רוחו, אף על פי כן היה לבו פועם בו כבקדחת. לא היה בכוחו להקדיש תשומת לב ראויה לעסקה החשובה, שגורל כל רכושו היה תלוי בה במידה מסוימת. בשעות נסערות בחיי אדם, מה בלתי נחשב בעיניו כל האופף אותו וכל הנוגע בו!

למזלו של וילהלם נהג לותריו בעסקה ביד רחבה, וּורנר – ביד קלה. ורנר, בתאוותו העזה לנכסים, שמח בכל לבו על האחוזה היפה העומדת להיות נחלתו, או נכון יותר – נחלת ידידו. הרהוריו של לותריו, לעומת זאת, היו מסוג שונה לגמרי. “איני יכול לשמוח בקניני,” אמר, “בלא שאהרהר בזכותי עליו.”

“וכלום, בשם שמים,” קרא ורנר, “אין זכותנו על קניננו מלאה?”

“לא לגמרי!” השיב לותריו.

“כלום איננו משלמים תמורתו טבין ותקילין?”

“בלא ספק,” השיב לותריו, “ויתכן שאף ההערה שאעיר בענין זה תיראה לך כחשש שוא. בעיני אין שום קנין מוצדק עד תום, כל עוד אינו פורע את חלקו הראוי למדינה.”

“הא כיצד?” קרא ורנר, “כלום מעדיף היית, איפוא, שהאחוזות הפטורות ממסים אשר קנינו, תחוייבנה בתשלומי מס?”

“אמנם כן,” השיב לותריו, “עד למידה מסוימת, שכן רק בדרך ההשוואה עם שאר הקנינים, ייעשה קנין זה בטוח בידי בעליו. בימינו אלה, עת מושגים רבים מתערערים והולכים, מה הוא ביסודו של דבר הגורם המניע את האיכר להעריך את בעלותו שלו על הקרקע כמוצדקת יותר מבעלותו של האציל? הלא אך זאת, שקניָנוֹ של האציל פטור ממסים, המכבידים כל כך על האיכר.”

“אולם מה יהא על הרווחים שאנו מבקשים להפיק מהוננו?” שאל ורנר.

“מאום לא ייגרע מהם,” אמר לותריו, “אם תמורת מס הוגן של קבע תפטור אותנו המדינה מההוקוס־פוקוס הפיאודלי. בדרך זו נקנה לנו רשות לנהוג באחוזותינו כרצוננו, לא ניאלץ להחזיק בשטחים רצופים דוקא כמו עד עתה, נוכל לחלק אותן בין בנינו ביתר שויון, וכך נוכל להבטיח להם פעילות חפשית נמרצת, תחת אשר נוריש להם זכויות מוגבלות ומגבילות, שכדי להצדיקן אנו חייבים תמיד להעלות באוב את רוחות אבותינו. מה רב היה אושרם של אנשים ונשים כמותנו, אילו היו בני חורין לתור להם כלבבם, איש איש אחר הנערה הראויה בעיניו, ואשה אשה אחר הגבר ההגון בעיניה, בלא להביא בחשבון שום גורם אחר. בדרך זו היינו מעלים אותם למעמדנו שלנו, והמדינה היתה זוכה באזרחים נוספים, אפשר אף טובים יותר, ושוב לא היתה סובלת ממחסור בידים ובמוחות, כפי שהיא סובלת כיום.”

“הריני מודה,” אמר ורנר, “כי מימי לא חשבתי על טובת המדינה; מסלק הייתי את מסי וארנוניותי רק מפני שכך מנהגו של עולם.”

“ובכן,” אמר לותריו, “עדיין מקווה אני לעשותך לפטריוֹט ראוי לשמו, שהרי כשם שאב טוב מגיש בשעת סעודה את האוכל לילדיו תחילה, כן האזרח הטוב מסלק את המגיע ממנו למדינה לפני כל הוצאה אחרת.”

בירורים כלליים מעין זה לא האיטו את טיפולם בעניניהם, אלא אף החישו אותו. כאשר כבר היו קרובים לסיום, אמר לותריו לוילהלם: “נאלץ אני לשלוח אותך עתה למקום שאתה דרוש בו יותר מאשר כאן. אחותי מבקשת אותך לבוא אליה בהקדם. נראה שמיניון המסכנה נחלשת והולכת, ויש יסוד לתקוה שאולי יהיה בנוכחותך כדי לעצור בעד הרעה. אחותי שלחה אלי איגרת זו, וממנה תוכל ללמוד עד מה נוגע הדבר ללבה.” לותריו מסר לו את האיגרת, וּוילהלם, שנרעש מאד לשמע הדברים, הכיר מיד במשיכות העפרון החטופות את כתב ידה של הרוזנת, והמלים נעתקו מפיו.

“קח את פליכס עמך,” אמר לותריו, “ויהיו הילדים משעשעים זה את זה. עליך לצאת מחר השכם בבוקר. מרכבתה של אחותי, שאנשי הגיעו בה, עדיין כאן, וסוסים אני נותן לך למחצית הדרך; את יתרה תעשה בסוסי דואר. סע לשלום ומסור ברכותי לאחותי. אמור לה כי אבקר אותה בקרוב, וכי תכין עצמה לקבלת כמה אורחים נוספים. ידיד של דודנו זקננו, המרקיז צ’יפריאני, עומד לבוא אלינו. הוא קיווה להתראות עם הזקן בעודו בחיים; היה בדעתם לגלגל זכרונות משותפים מן העבר ולהשתעות יחד בעניני אמנות הקרובים ללבם. המרקיז צעיר בהרבה מדודי, ולו הוא חייב תודה על עיקר השכלתו; עלינו לעשות כל שבידינו כדי למלא במקצת את אשר יחסר בבואו, וזאת ניטיב להשיג בחברה גדולה יותר.”

אחר פנה לותריו אל חדרו עם ראש הכמורה; יארנו כבר רכב לדרכו לפני כן, וּוילהלם חש אל קיטונו. לא היה במחיצתו איש שיוכל לגלות לו את לבו, שיסייע בידו לפטור עצמו מצעד זה שכה נתיירא מפניו. הנער המשרת בא לחדרו וביקש ממנו לארוז את חפציו מיד, למען יוכל לטעון אותם במרכבה עוד במשך הלילה ויספיקו לצאת לדרכם עם שחר. וילהלם היה אובד עצות, אך לבסוף אמר לעצמו: “מבית זה עקור רגליך בכל אופן, ואילו לשקול מה תעשה להבא, יהיה סיפק בידך במשך הנסיעה; אפשר שתישאר בחניה שבאמצע הדרך, ומשם תוכל לשלוח בידי שליח מכתב, שבו תכתוב את אשר לא הרהבת עוז להוציא מפיך, ויהיה אשר יהיה לאחר מכן.” למרות החלטה זו עבר עליו ליל נדודים, ואך דמותו של פליכס, שהיה ישן לו במנוחה, שובבה את נפשו. “אהה!” קרא, “מי יודע אילו נסיונות נכונו לי עדיין, אילו יסורים עוד יפלו בחלקי בשל שגיאות ששגיתי, וכמה תכניות טובות ונבונות עוד תעלינה בתוהו בעתיד! הוי, גורל חורץ עתידות, אם ניתן ואם לא ניתן לשנות את גזירותיך, לו אך תשאיר בידי אוצר זה שנחלתי לי! אם יילקח מידי מיטב אוני זה, חס וחלילה, אם ינותק לב זה מלבבי, אזי הקץ לחכמה ולבינה, הקץ להשגחה ולחזון! אף יצר הקיום עצמו יהיה אזי בטל ומבוטל, וחסל כל יתרון שלנו על הבמה! ובאין רשות לאדם לנתק את פתיל חייו האומללים במו ידיו, לואי יבוא השגעון במהרה לחפות על ההכרה, בטרם יפקדנו המוות, המבלע לנצח, ויעטה עלינו חשכת עולמים!”

הוא חיבק את הילד בזרועותיו, נשק לו, אימץ אותו אל לבו והזיל עליו דמעותיו. הילד התעורר; עיניו הבהירות ומבטו השופע חיבה הפעימו את נפש האב. “מה המחזה הצפוי לי,” קרא, “שעה שאציג אותך לפני הרוזנת היפה והאומללה, שעה שתאמץ אותך אל לבה, שנפגע כה קשות בידי אביך? כלום אין עלי לחשוש כי אך תגע בה, מיד יתחדש כאבה, האמיתי או המדומה, ובזעקה תשוב ותדחה אותך מעל פניה?”

בואו של הרַכָּב קטע את הרהוריו ושיקוליו. הלה דחק בו לעלות אל המרכבה בטרם בוקר. וילהלם עטף את פליכס שלו עטוֹף היטב, כי האויר היה צונן, אך הבוקר היה צח, והילד צפה לראשונה בחייו בזריחת השמש. פליאתו על קרני הזוהר המפציעות, על שפע האור הגובר והולך, הצהילה את רוחו, וביטויי התפעמותו שימחו את נפש האב. הנה הוא יכול להציץ פנימה אל לב הילד, שעה שהשמש העולה מזדרחת על פניו כעל פני ים רוגע וזך.

בעיירה קטנה התיר הרַכָּב את הסוסים וחזר למקומו. וילהלם שכר מיד חדר במלון, ועתה היה שואל את עצמו אם יישאר כאן או ימשיך הלאה בדרכו. בעודו פוסח על שתי הסעיפים, אזר עוז ושב ופרש לפניו את הפתק, שעד כה לא הרשה לעצמו לעיין בו שנית. וזו לשון הפתק: “שלח אלי חיש את ידידך הצעיר! מצבה של מיניון הורע ביומים האחרונים. אף שהנסיבות מצערות הן, אשמח להכירוֹ.”

בקריאתו הראשונה לא שם וילהלם לבו אל מלים אחרונות אלה, ואילו עתה הפתיעוהו כליל. מיד גמר אומר כי לא יסע בשום אופן. “הא כיצד?” קרא, “כלום לותריו, היודע על שהתרחש בינה לביני, לא גילה לה מי אני? והרי שנפשה אינה מוכנה כלל לבואו של אדם אשר הכירה ואשר מאז היא מעדיפה שלא לראותו עוד. מצפה היא לבואו של זר, ולפתע אכנס אנוכי! משער אני לעצמי כיצד תירתע מתוך אימה למראי, וכיצד יתכרכמו פניה! לאו, לא אוכל כלכל מחזה כמוֹ זה.” אותה שעה כבר הוּצאו הסוסים החוצה ונרתמו במרכבה, ואילו וילהלם, גמור היה עמו כי יפרוק את חבילותיו ויישאר במקום. רוחו נסערה בו. מששמע את צעדיה של משרתת, שעלתה במדרגות להודיעו כי הכל מוכן לנסיעה, תר בנפשו אחר אמתלה כלשהי המחייבת אותו לבטל את נסיעתו, ועיניו שבו ונחו בלי משים על הפתק שבידו. “בשם אלוהים!” קרא, “מה זה כאן? הן לא כתב ידה של הרוזנת הוא זה, אלא כתב ידה של האמזונה!”

המשרתת נכנסה, הזמינה אותו לרדת אל המרכבה, ונטלה את פליכס עמה. “הייתכן הדבר?” קרא, “כלום אמת היא? מה אעשה? האם אשאר ואמתין עד שתתבררנה הנסיבות, או שמא דוקא אזדרז לקדם את פני הבאות? הרי אתה בדרך אליה, ומה ספק עוד יש בלבך? הערב יש בידך לראותה – כלום תכלא עצמך כאן מרצונך? כתב ידה הוא זה! אכן, ידה שלה! יד זו קוראת לך, מרכבתה רתומה ומוכנה להביאך אליה! והרי לפניך פתרון החידה: שתים אחיות יש ללותריו! הוא יודע על שהתרחש ביני לבין האחת, אך אינו יודע כמה אסיר תודה אני לאחרת. ואף זו אינה יודעת כי אותו נווד פצוע, החייב לה תודה על החלמתו ואולי אף על חייו, נתקבל בבית אחיה במאור פנים שלא היה ראוי לו כל עיקר.”

פליכס, שהיה מתנדנד בתוך המרכבה, קרא: “אבא! בוא, בוא הנה! ראה מה יפים העננים, מה יפים צבעיהם!” – “כן אני בא!” קרא וילהלם ברדתו במדרגות במרוצה, “וכל נפלאות השמים שהנך מתפעל מהן, ילדי, אך כאין וכאפס הן לעומת המראה הצפוי לי.”

בשבתו במרכבה שב וגלגל במחשבתו את כל הנסיבות. “הרי, איפוא, שהיא היא נטליה, ידידתה של תיריזה! תגלית שכזו! ואילו סיכויים נגולים לפני! מה משונה הדבר כי החרדה שחרדתי פן אשמע על אודות האחות האחת, הסתירה מפנַי כליל את קיומה של האחות האחרת!” מה עלץ לבו עתה למראה פליכס; צופה היה קבלת פנים נאה ביותר לילד ואף לעצמו.

הערב רד, השמש שקעה, הדרך היתה משובשת, קָרַר הדואר נהג בסוסים לאיטו, פליכס נרדם, ואילו בנפשו של ידידנו שבו ועלו ספקות וחששות. “אילו תעתועי רוח והזיות שוא קנו להם שביתה בלבך,” אמר אל נפשו, “דמיון־מה של כתב יד משרה עליך לפתע בטחון, ומיד נרקמות אגדות נפלאות במוחך.” הוא שב וגולל את הפתק, ובאור היום הדועך דימה שוב כי כתב ידה של הרוזנת לפניו. עיניו מיאנו לגלות בכל פרט ופרט את אשר ראה לבבו במבט כולל. – “מכאן שסוסים אלה מקרבים אותך מרגע לרגע אל מחזה אימים! מי יודע אם אינם עתידים להובילך בחזרה בעוד שעות מעטות? לו, לפחות, תפגוש בה לבדה! אך אולי יהיה גם בעלה נוכח במקום, ואולי הברונית? מה השתנה ודאי מראה פניה! כלום אוכל לשאת פָנַי אליה?”

תקוה קלושה כי יפגוש באמזונה שלו עדיין מנצנצת היתה לפעמים מבין דמיונותיו הקודרים. הלילה רד, והמרכבה ניטלטלה לתוך חצרה של טירה, ונעצרה. משרת, שהחזיק אבוקת שעוה בידו, יצא מתוך המבוי ההדור וירד במדרגות הרחבות אל המרכבה. “הרינו מצפים לבואך זה כבר,” אמר בהפשילו את יריעת הפתח של המרכבה. וילהלם ירד עם פליכס על זרועותיו. המשרת פקד על המשרת האחר, שהיה ניצב בפתח הבית ומנורה בידו: “הולך את האדון אל הברונית מיד!”

במהירות הבזק חלפה מחשבה בלבו: “מה רב המזל! אם במכוּון, ואם באקראי, הברונית כאן! אותה אראה תחילה! הרוזנת עצמה ודאי כבר עלתה על משכבה! הוי, מלאכי עליון, לו יעבור רגע המבוכה הגדולה בשלום!”

הוא נכנס אל הבית, והיה בעיניו כבא אל הקודש. נברשת מסנוורת, שנשתלשלה מהתקרה, האירה גרם מדרגות רחב, שהתרומם בשיפוע מתון כנגדו, ונחלק למעלה לשני העברים. פסלים ופרוטומות של שיש ניצבו ערוכים על כניהם בגומחותיהם. דומה היה עליו כי מכיר הוא אחדים מהם. רשמי נעורים נשמרים בזכרון בפרטי פרטים. היה הכיר פסל אחד של מוזה, שהיה שייך לסבו, וזאת לאו דוקא על פי צורת הפסל או ערכו, אלא על פי זרוע משוחזרת ועל פי קטעים תוֹתבים בשמלתה. מרגיש היה כאילו שרוי הוא בעולם האגדה. משקל הילד כמו כבד עליו; הוא נעצר על המדרגות וכרע על ברכיו, כביכול ביקש להיטיב את אחיזתו בילד.

לאמיתו של דבר נזקק להפוגת־מה. בקושי שב ועמד על רגליו. המשרת, שהאיר את דרכו לפניו, ביקש לקחת את הילד מידיו, אך וילהלם לא ניאות להיפרד ממנו. עתה נכנס לתוך פרוזדור, ומה גברה פליאתו משנתגלתה לנגד עיניו על הקיר תמונת בן־המלך החולה, הזכוּרה לו יפה. לא היתה לו שהות להזין בה את עיניו, כיון שהמשרת דחק בו והוליכו, דרך חדרים נוספים, אל חדר המשכית. מאחורי כַּן של מנורה מסוככת שהצֵלה על פניה, ראה דמות אשה יושבת וקוראת בספר.

“הה! לוּ תהיה זאת היא!” אמר אל נפשו באותו רגע גורלי. משהושיב את הילד, שנראה כעומד להתעורר, ביקש להתקרב אל הגבירה, אך הילד המשוקע בשנתו כרע תחתיו. האשה קמה וצעדה לקראתו. אכן, היתה זו האמזונה! עתה לא יכול עוד להתאפק וקרא: “היא היא!” הוא החזיק בכף ידה ונשק לה מתוך התפעמות אין קץ. הילד היה שכוב על המרבד ביניהם, שקוע בשנה ערבה.

פליכס הושכב על הספה; נטליה ישבה לידו והושיבה את וילהלם בכסא הסמוך. היא הציעה לפניו תקרובת, אך הוא סירב, בעודו שקוד להוכיח לעצמו כי אמנם היא היא לפניו, ובוחן יפה יפה את פניה המוצלים, אם אמנם הם הם הפנים השמורים בזכרונו. היא סיפרה לו על מהלך מחלתה של מיניון, וכי הנערה הולכת וכלה מעט מעט, עקב ריגושים נעלמים המטביעים את חותמם על מעמקי נפשה. מחמת רגישותה היתרה שהיא מתאמצת להסתירה בחוּבּה, נתקפת המסכנה בעוית לב עזה, ויש שאיבר זה, הראשון במעלה, נעצר דום לפתע, בפקוֹד אותה אחת מסערות נפשה הבלתי־צפויות, עד שלא ניתן עוד לשמוע את הלמוּתו. משחולפת עוית איומה זו, מתחדשים בנערה הנלבבה כוחות הטבע בנחשולים עזים, והרי הם מעוררים חרדה בנפשה בגודש שבהם, כחרדה שעוררו לפני כן ברפיונם.

וילהלם נזכר בהופעת עוית כעין זו שפקדה את מיניון מכבר, ונטליה אמרה לו כי הרופא עומד לספר לו על מחלתה במפורט, ולהסביר לו מדוע תבע בדחיפות את בואו, בהיותו ידיד ואפוטרופוס של הנערה. “שינוי מיוחד במינו תמצא בה,” הוסיפה נטליה, “היא לובשת עתה בגדי נשים, שכה סלדה מהם עד לא מכבר.”

“כיצד השגת זאת?” שאל וילהלם.

"אף ששינוי זה רצוי היה, הננו חייבים תודה על כך למקרה בלבד. הט אוזנך, ואספר לך כיצד נתגלגלו הדברים. אולי כבר ידוע לך, כי מחזיקה אני אצלי בקביעות נערות אחדות, שאני מבקשת לגדלן במחיצתי ולהדריכן בדרך הישר. מפי אין הן לומדות אלא את המוחזק אמת בעיני; עם זאת אין בידי, ואף אין את נפשי, למנוע מהן קליטת מושגים שונים מפי זולתי, לרבות בדותות ואמונות טפלות המהלכות בין הבריות. כאשר הן שואלות את דעתי, הריני משתדלת ככל האפשר לכרוך אותם מושגים זרים ומופרכים במושגים אמיתיים, וכך אפילו לא תצמח מהם תועלת, לפחות יימנע נזקם. זה מכבר שמעו נערותי מפיהם של ילדי האיכרים בסביבה על אודות מלאכי שמים, על אודות רוּפרֶכט האביר⁴³, ואף על אודות ישו המשיח, העשויים, כביכול, להתגלות לעתים מזומנות לעיני אדם, להעניק מתנות לילדים טובים, ולהטיל עונש על ילדים רעים. נערותי נטו להניח כי אין אלה אלא אנשים מחופשים, ואני חיזקתי אותן בדעתן זו, ובלא להיכנס להסברים יתרים, קיבלתי עלי להציג לפניהן מחזה כזה בהזדמנות הראשונה. באורח מקרה חל באחד הימים ההם יום הולדתן של שתי אחיות תאומות, שהתנהגותן היתה למופת, ואני הבטחתי להן כי זאת הפעם תוענקנה להן התשורות הקטנות, שכה היו ראויות להן, בידי מלאך מן השמים. הן היו מתוחות מאד לקראת התגלותו. אני בחרתי במיניון לצורך תפקיד זה, וביום המיועד הלבשנוה שמלה לבנה, ארוכה וקלילה כיאות. אף אפוד של זהב לחזָה ונזר פז לראשה לא חסרו. על הכנפים הצעתי לוותר, אך הגברות הצעירות שקישטו אותה עמדו בתוקף על דעתן והתקינו לה זוג כנפי זהב רחבות, שבהן דימו להפגין את פסגת אומנותן. וכך הופיעה לנגד עינינו, בין כל הנערות, דמותה המופלאה, באחת ידה מחזקת שושן, והסלסלה בידה האחרת. אף אני עצמי הופתעתי. ‘הנה בא המלאך!’ אמרתי. הילדים כמו נרתעו לאחוריהם, אך לבסוף קראו בקול: ‘מיניון היא!’ אף על פי כן חששו להתקרב אל הדמות המופלאה.

"‘כאן המתנות שלכן!’ אמרה והושיטה את הסלסלה. הכל נקהלו סביבה, סקרו אותה מכל עבר, מיששו אותה וחקרו אותה.

"‘האמנם מלאך את?’ שאלה אחת הילדות.

"‘הלואי והייתי,’ אמרה מיניון.

"‘מדוע שושן בידך?’

"‘לוּ יהא לבבי טהור ופתוח כמוהו, והייתי מאושרת.’

"‘והכנפים כיצד? תני לנו לראותן!’

"‘מסמלות הן כנפים יפות מאלה, שטרם נפרשו.’

"וכך הוסיפה להשיב בטוב טעם על שאלותיהן התמימות של הילדות. משהשביעו הקטנות את סקרנותן ורשמי המופע נתפוגגו והלכו, נתבקשה לפשוט את מחלצותיה. היא סירבה ובנטלה את הקתרוס בידה, נתישבה על גבי מכתבה מוגבהת זו, ושרה ברוב חן את השיר הבא:

עַד הִתְהַוִּי, אֳהִי נָא דֶמֶה;

אַל תַּפְשִׁיטוּנִי כְּסוּת הַצְּחוֹר!

חִישׁ אֶעֳזֹב עוֹלַם הַחֶמֶד,

אַךְ לֹא אִירָא מֵרֶדֶת בּוֹר.

שָׁם רֶגַע קָט מְעַט אֶשְׁקֹטָה,

אוֹ אָז יִטְהַר מֶבַּט עֵינַי;

אֶת זֹךְ כְּסוּתִי אֲזַי אֶפְשֹׁטָה,

אֶפְרַע זֵרִי, אַתִּיר מָתְנַי.

וְהֵן בְּעֵינֵי שְׂרָפִים מִמַּעַל

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הֵם הַיְנוּ הָךְ,

וְאֵין שׁוּם כְּסוּת מְסוֹכְכָה עַל

זֶה הַבָּשָׂר אֲשֶׁר זֻכַּךְ.

בִּמְעַט חַיַּי לאֹ רַב עָמַלְתִּי,

אַךְ מַה הֶעְמִיקוּ יִסּוּרַי.

מִצַּעַר טֶרֶם עֵת קָמַלְתִּי;

חִדְשׁוּ לָנֶצַח לִי נְעוּרַי!

“מיד החלטתי בנפשי,” הוסיפה נטליה וסיפרה, “להשאיר את השמלה אצלה ולהמציא לה עוד שמלות כמותה, ועתה היא לובשת אותן, ונראה לי שלדמותה עתה ארשת אחרת לגמרי.”

כיון שהשעה נתאחרה, שילחה נטליה את אורחה לישון; הלה נפרד ממנה לא בלי חרדת נפש. “האם נשואה היא או פנויה?” שאל את נפשו, וכל אימת שעלה רחש כלשהו באזניו, חושש היה שמא תיפתח הדלת ובעלה ייכנס פנימה. המשרת, שהביאוֹ לחדרו, הלך לו בטרם אזר וילהלם עוז לשאול אותו על כך. התפעמות לבו הדירה שינה מעיניו שעה ארוכה. תוהה היה בנפשו מה בין דמותה של האמזונה לבין דמותה של ידידתו החדשה. ממאנות היו להתמזג זו עם זו; את הדמות ההיא כמו עיצב לו הוא עצמו, ואילו זו ביקשה, כביכול, לעצב מחדש את דמותו שלו.

פרק שלישי    🔗

בבוקר המחרת, בעוד הכל דומם ורגוע, קם וילהלם וסייר בחדרי הבית. לנגד עיניו נתגלתה ארדיכלות טהורה, יפה ומעוררת כבוד מכל שראה מימיו. “אמנות אמיתית,” קרא, “כמוה כחֶברה טובה: במקל נועם היא מחייבת אותנו להכיר מה הן המידות שלפיהן ולִשמָן מתעצבת פנימיותנו.” רושם נלבב לאין ערוך עשו עליו הפסלים והפרוטומות של אביו זקנו. בנפש שוקקה מיהר אל תמונת בן־המלך החולה, ואמנם זו עדיין קסמה לו ונגעה ללבו. המשרת פתח לפניו חדרים נוספים, ובכללם ספריה, חדר נכוֹת לאוספי טבע ומעבדה של פיסיקה. נבער מדעת ראה וילהלם עצמו נוכח כל אלה. פליכס, שנתעורר בינתים, היה מדלג אחריו. בלבו של וילהלם נתעוררה דאגה כיצד ומתי יקבל את מכתבה של תיריזה; כן מתירא היה מהפגישה עם מיניון, ובמידה מסוימת אף מהפגישה עם נטליה. מה שונה היה מצבו עתה ממצבו בשעה שחתם את מכתבו אל תיריזה בהתרוממות רוח, בהתמכרוֹ בכל לב לאותה אישיות נאצלת.

משהזמינה אותו נטליה לארוחת הבוקר, היו מספר ילדות, לבושות בקפידה, עורכות את השולחן; דומה שגילן לא עלה על עשר. אשה קשישה היתה מביאה מינים שונים של משקאות.

וילהלם סקר בעינים בוחנות תמונה אחת שמעל לספה. הדיוקן נראה לו כדיוקנה של נטליה, אף שמלאכת הציור לא היתה מושלמת בעיניו. משנכנסה נטליה, התפוגג והלך הדמיון בין התמונה לבינה, אלא שחיזוק לדמיון מצא וילהלם בצלב של מסדר דתי שראה על חזה האשה בתמונה, ושכמותו קישט את חזה נטליה.

“הנני מתבונן בדיוקן זה,” אמר לה, “ותוהה עד מה יכול הצייר להיות נאמן ובלתי־נאמן בעת ובעונה אחת. הדיוקן דומה לך מאד בדרך כלל, ועם זאת לא אלה הם קווי פניך ולא זו הארשת האופינית לך.”

“יש להתפלא רב יתר על מידת הדמיון שיֶשנה,” השיבה נטליה, “שכן אין זה דיוקני כלל. הרי זה דיוקנה של דודתי, שדמתה לי אף בזקנותה, בעודי ילדה. התמונה צוּירה כאשר היתה בקירוב בגילי כיום, וכל הצופה בתמונה מדמה במבט ראשון כי אני המצוירת בה. מה חבל שלא הכרת אשה מצוינת זו. רבות אני חייבת לה. מחמת רפיון גופה, מחמת התעסקותה הרבה, אולי רבה מדי, בעצמה, וכן מחמת חרדתה היתרה לעניני מוסר ודת, לא העניקה לעולם כל שיכלה להעניק, אילו היו הנסיבות אחרות, אורה האיר ללבם של ידידים ספורים בלבד, ובמיוחד ללבי שלי.”

“כלום יתכן,” שאל וילהלם, לאחר שיקול־מה, כשלפתע נצטרפו יחד פרטים שונים בזכרונות, “כלום יתכן שאותה נפש יפה ונאצלת, שווידוייה הכמוסים נמסרו לקריאה אף לי, היא היא דודתך?”

“האם קראת את מחברתה?” שאלה נטליה.

“כן!” ענה וילהלם, “קראתיה מתוך הזדהות עמוקה, ולא מעט השפיעה על דרך חיי. הדבר שֶקָרַן לקראתי מתוך כתב זה יותר מכל, היה טוהר ההוויה, ולא שלה בלבד, אלא אף של כל הסובב אותה; היא הקסימה את לבי בעצמאות אופיה, באי־נכונותה לקלוט כל דבר שאינו תואם בשלמות את מזגה הנאצל והנלבב.”

“הרי שהנך סובלני,” אמרה נטליה, “ואעז לומר – אף צודק, לגבי אישיות יפה זו, יותר מאחרים שקראו אף הם את כתב היד. כל אדם משכיל יודע יפה מה רב מחיר השכלתו, כמה ניטל עליו להיאבק כנגד מידה של קהות המצויה בו ובזולתו, ועם זאת מה מרבה הוא במקרים מסוימים להגות בעצמו בלבד, ולשכוח מה גדול חובו לאחרים. מה רבות מיַסר עצמו כל אדם הגון על שלא נהג בעדינות הדרושה. ואף על פי כן, אם מתקיים הדבר במציאות, ולנגד עינינו מתעצב אופי עדין ביותר, מצפוני ביותר, ניתן לומר – אופי המתעצב עיצוב יתר, הרי שלגביו, ככל הנראה, אין סובלנות ואין סולחנות. עם זאת, ממש כשם שהאידיאלים משמשים לנו מִלגֵו, כן האנשים מסוג זה משמשים לנו מִלבַר – סמל ומופת, ולא כדגם לחיקוי, אלא כמשאת נפש. מתבדחים אנו על נקיונן של נשי הולנד, אך כלום היתה ידידתנו תיריזה מה שהנה, לולא ריחפה לפני עיני רוחה דמות מעין זו במשק ביתה?”

“מתברר לי, איפוא,” קרא וילהלם, “כי אין ידידתה של תיריזה אלא אותה נטליה, שבה נקשרה נפשה של אותה שאֵרת־בשר נעלה, היא היא נטליה ששפע מילדותה ידידות, אהבה ונדיבות לב! רק מגזע אנשים כמו אלה אפשר שיצמח חוטר שכזה! מה מרהיב הנוף הנפרש לעיני, בסקרי במבט אחד את אבות משפחתך ואת כל חבר האנשים שאת משתייכת אליהם.”

“אכן,” השיבה נטליה, “במובן מסוים אין טוב ממחברתה של דודתנו כאמצעי להכרת משפחתנו; ודאי שחיבתה אלי גדשה את סאת שבחַי למעלה מן המידה, אך הרי לעולם אין המדַבר בילד מדבר על הקיים בעין, אלא על התקווֹת שהוא תולה בו לעתיד לבוא.”

תוך כדי כך הבריקה מחשבה בלבו של וילהלם כי גם על מוצאו וראשית נעוריו של לותריו יש בידו ללמוד מאותו מקור. גם הרוזנת היפה אינה, איפוא, אלא אותה ילדה שפניני דודתה עוטרות את צוארה; הן הן הפנינים שאף הוא עצמו היה קרוב אליהן כל כך, שעה ששפתיה הרכות והשוקקות נטו מטה אל שפתותיו; הוא ביקש להסיח מלבו זכרונות יפים אלה באמצעות הרהורים על נושאים אחרים. מחשבתו חלפה במהירות על כל הנפשות שהכיר מאותו כתב יד. “הרי שהנני מצוי עתה,” קרא, “בבית הדוד הנערץ! אין זה בית סתם אלא מקדש מעט, ואַת משמשת בו כוהנת נערצת, יתרה מזו – הרוח המפעמת בו! כל ימי אזכור את ליל אמש, שעה שנכנסתי הנה וראיתי שוב לפני עיני את תמונות האמנות הישנות, החיות בזכרוני מאז ראשית ילדותי. עלו בדעתי פסלי השיש שופעי הרחמים מתוך שירה של מיניון. ואולם, לתמונות אלה לא היתה כל סיבה להתלונן עלי; הן התבוננו בי בכובד ראש וריתקו את ראשית חיי עם רגע זה למקשה אחת. הריני מוצא כאן, בין שאר יצירות האמנות רבות הערך, את אוצרה הישן של משפחתנו, את חדוַת חייו של אבי זקני, ואף אני עצמי, שבתוקף הנסיבות הייתי ילד שעשועיו של אותו זקן טוב לב, אף שלא הייתי ראוי לכך, הנני נמצא עתה כאן, ואהה, אלי! באיזו חברה ובאילו נסיבות!”

מעט מעט הסתלקו הנערות מן החדר לעסוק בעניניהן. וילהלם, שנשאר לבדו עם נטליה, נתבקש להסביר לה את פשר דבריו האחרונים לאשורם. העובדה שנתגלתה לה כי חלק ניכר מיצירות האמנות המצויות בביתה השתייך בעבר לאביו זקנו, השרתה יתר קרבה ביניהם. כשם שבקי היה עתה בתולדות משפחתה מתוך כתב היד, כן חש עצמו במידת־מה כבן־בית החוזר אל נחלת מורשתו. עתה ביקש לראות את מיניון, אך בעלת הבית הציעה לו להתאזר בסבלנות עד שובו של הרופא, שנקרא לביקור בקרבת מקום. נקל לשער כי היה זה אותו איש גוץ ופעלתן הידוע לנו מכבר, ואשר עליו סוּפר גם בוידוייה של אצילת הנפש.

“כיון ששרוי אני כאן במרכזו של חוג משפחתי זה,” הוסיף וילהלם, “יש רגלים לדבר כי איש הכמורה, שאותו כתב היד מספר עליו, אינו אלא אותו איש חידות מופלא ששבתי ומצאתי בבית אחיך לאחר שרשרת מאורעות מיוחדים במינם. אפשר תוכלי להאיר את עיני בגילויים נוספים?”

נטליה ענתה: “על אודותיו ניתן לספר הרבה; במיוחד מוכרת לי לפרטי פרטים פרשת השפעתו על החינוך שניתן לנו. איני יודעת מה דעתו כיום, אך לפחות בעבַר, משוכנע היה שהחינוך חייב להתבסס אך ורק על הנטיות הטבעיות; הוא היה אומר: 'האל”ף והתי"ו של מהות האדם נעוצים בפעילותו, ואין אדם יכול לעשות מאומה בלא שיש לו הכשרה טבעית לכך, בלא שיש לו דחף המניע אותו לכך. הכל מודים,' היה נוהג לומר, ‘כי המשוררים נולדים משוררים, וכן לגבי כל האמנים; בעל כרחם הם מודים בכך, שכן פעילויות אנושיות אלה כמעט שאינן ניתנות לחיקוי; אפס, אם נעיין בדבר, נמצא כי כל כשרון, ויהא הקל ביותר, טבוע בנו מלידה, ואין בנמצא כשרון סתם, שאינו שייך לתחום כלשהו. רק החינוך הרגיל, שהוא דו־משמעי ונטול־מרכז, הוא המערער את בטוחנם של האנשים בנטיותיהם; תחת אשר יעודד את יצרינו הוא מעורר תקווֹת־שוא; תחת אשר יקדם את כישורינו הקיימים הוא מניע אותנו לחתור אל דברים שלעתים קרובות אינם עולים בקנה אחד עם טבענו. ילד או נער, השוגים בדרכם שלהם, חביבים עלי יותר מרבים המהלכים למישרים בדרך זרה לרוחם. שעה שהללו, משמצאו את דרך הישר, דהיינו דרך ההולמת את מזגם, אם בכוחות עצמם ואם בהדרכת זולתם, שוב לא יעזבוה לעולם, הרי כל האחרים, סכנה מרחפת על ראשם כל רגע שינערו את העול הזר מעל כתפיהם ויתירו לעצמם חופש ללא מצרים.’"

“מה מוזר הדבר,” אמר וילהלם, “שלאותו אדם מופלא היתה יד גם בחיי שלי. אמנם, כפי הנראה, לא הדריך אותי בהתאם להשקפתו, אך לפחות חיזק אותי זמן־מה בתעתועי. כיצד יש בדעתו למצוא צידוק לעצמו על כל אשר שיטה בי, לכאורה, יד אחת עם רבים זולתו? נראה שעלי להתאזר באורך רוח עד שאדע זאת.”

“לי אין כל סיבה להתלונן על שגיונו זה, אם אמנם שגיון הוא,” אמרה נטליה, “שכן נראה כי גורלי שפר עלי בדרך חינוך זו יותר מגורל אחַי. גם אחִי לותריו לא היה עשוי לזכות בחינוך טוב מזה, כמדומני. אולי רק באחותי הטובה, הרוזנת, צריך היה לנהוג בשיטה אחרת, שהיתה משַווה יתר יציבות ואיתנות למזגה. מה יעלה בגורלו של פרידריך אחי, זאת אין לדעת; חוששת אני כי הוא יעלה קרבן על מזבח ניסויים פדגוגיים אלה.”

“העוד אח לך?”

“כן,” השיבה נטליה, “והריהו בעל מזג עליז ופוחז מאין כמותו, וכיון שאיש לא עצר בעדו מלשוטט בעולם כאוות נפשו, אין לי מושג מה יהא בסופו של בחור פרוע ושלוּח־רסן זה. אני לא ראיתיו זה כבר. נחמתי היחידה היא שאיש הכמורה ושאר בני חבורתו של לותריו יודעים תמיד היכן מקומו ומה מעשיו.”

בעוד וילהלם מתכוון לשאול את נטליה לדעתה על פליאות אלה, ולדלות ממנה יתר מידע על אותה חבורה חשאית, נכנס הרופא. מיד לאחר שבירכו לשלום, החל הלה לספר לו על מצבה של מיניון.

נטליה נטלה את ידו של פליכס ואמרה שברצונה להביאו אל מיניון ולהכין את הנערה לקראת ביקור ידידה.

משנשאר הרופא לבדו עם וילהלם, המשיך בסיפורו: “דברים מופלאים בפי לספר לך, דברים שאינך עשוי כלל לשערם. נטליה הלכה מזה כדי שנוכל לשוחח ביתר חירות על ענינים מסוימים, שאמנם נודעו לי תחילה רק מפיה, אלא שבכל זאת לא נוכל לדון בהם בחפשיות מלאה בנוכחותה. חייה של נערת החמד, שבה מדובר, אינם אלא מסכת כיסופים עמוקים; תשוקתה לשוב ולראות את מולדתה, ותשוקתה אליך, ידידי, הן, ככל הנראה לי, הדבר הארצי היחיד הקיים בהווייתה; שתי תשוקותיה אלה הן ללא תכלה, ומוּשָׂאֵי שתיהן ניצבים לפני רוחה המופלאה בלא שיהיו ניתנים להשגה כלל. נראה שמוצאה מסביבה הסמוכה למילַנוֹ שבאיטליה, ושלהקתם של לוליינים נודדים חטפַתה מבית הוריה בשחר ילדותה. יותר מזה אי אפשר להציל מפיה, במקצת משום שהיתה צעירה מכדי שתוכל לציין את השם ואת המקום במדויק, אך בעיקר משום השבועה שנשבעה לא להגיד לאיש את מוצאה ואת מולדתה, שכן אותם ברנשים שמצאוה תועה בדרכה, אשר לפניהם תיארה את מעונה תאר היטב, ואשר בהם הפצירה כל כך להשיבה לביתה, אך החישו את דרכם הלאה. באכסניה בשעת לילה, משסברו כי הילדה כבר ישֵנה ואינה שומעת דבר, מתבדחים היו על חשבונה, משתבחים בציד שצלח בידם, ומכריזים כי לא תוכל זו למצוא את ביתה לעולם. אותה שעה תקף יאוש אין קץ את היצור המסכן, עד שלבסוף זכתה להתגלוּתה של האם הקדושה, שהבטיחה לה את עזרתה. או אז נדרה נדר כי לעולם לא תבטח עוד באיש, ולא תספר עוד לאיש את סיפורה, וכי רק בתקוה לעזרה מן השמים תחיה או תמות. אף דברים אלה שאני מספר לך בזה לא גילתה לנטליה במפורש; ידידתנו היקרה הסיקה אותם מתוך צירופי משפטים בודדים, מתוך שירים ששרה ומתוך דיבורים שיצאו מפיה בשגגה, שכרגיל אצל ילדים גילו דוקא את אשר ביקשו לכסות.”

עתה הלכו ונתחוורו לוילהלם פשריהם של שירים וביטויים שונים שהיה שומע מפי של הנערה הנלבבה, המיוחדת במינה. הוא הפציר בידידו לבל יעלים מפניו מאומה מכל הידוע לו מתוך וידוייה ושיריה המופלאים.

“אכן,” אמר הרופא, “היֵה נכון לשמוע וידוי מופלא, סיפור שבו יש חלק רב גם לך, אף שאינך יודע עליו, סיפור העלול, חושש אני, לקבוע את גורלה של בת חמד זו לחיים ולמוות.”

“אדרבא, כבר קצרה רוחי,” אמר וילהלם.

“האם זכור לך,” שאל הרופא, “ביקור חשאי של אשה בשעת לילה, לאחר הצגת המלט?”

“ודאי, הוא שמור היטב בזכרוני,” קרא וילהלם, ובושה כיסתה את פניו, “אך תוהה אני מה עניָנו לכאן.”

“כלום ידוע לך מי היתה האשה?”

“לא! אך הנך מבהילני! בשם שמים, הן לא היתה זו מיניון, חלילה! מי היתה זו? אמור נא לי!”

“זאת איני יודע גם אני.”

“לא מיניון, איפוא.”

“לא, ודאי שלא היא! אמנם היה בכוונתה של מיניון לבוא אל משכבך, אך מה נזדעזעה לראות מתוך פינתה כי צרתה הקדימה אותה.”

“צרתה!” קרא וילהלם, “המשך נא! אתה מביכני כליל.”

“שמַח בחלקך,” אמר הרופא, "שיש בידך לשמוע מסקנות אלה מפי בלא כל עמל. נטליה ואני, שאיננו נוגעים בדבר כמוך, יגענו דיֵנו עד שירדנו לחקרם של סבכים אלה, שבהם נתונה נערת חמד זו, הזקוקה כל כך לעזרתנו. ביטויי פריצוּת של פילינה ורֵעוֹתיה, ופזמון מסוים ששמעה מפיה, העלו בדעתה את הרעיון, שצודד את לבה, כי תבַלֶה לילה אחד עם אהובה, וזאת בלא שֶהיה לה מושג על משהו שמעֵבר לתחושת רוגע של אושר שָׁלֵו. תשוקתה אליך, ידידי, כבר שכנה אז בעיצומה בלבה הרך, וכבר לפני כן מצאה ילדת החמד מזור לכאבה בזרועותיך; והנה ביקשה לרווֹת אושר זה במלואו. עתים נתכוונה לבקש זאת מידך בתום לבב, אך חרדה נעלמה מנעה אותה מכך. לבסוף, בהשראתו של אותו ערב עליז, ובהשפעת היין הרב ששתתה, הרהיבה עוז לזנק אל הרפתקה זו ולהתגנב אל משכבך. כבר הספיקה לרוץ ולהקדים אותך על מנת להסתתר בחדרך בטרם יינעל, אלא שבעלותה במדרגות נקלטה איוושה באזניה; משהתחבאה ראתה אשה לבושת לבנים חומקת אל חדרך. עד מהרה באת גם אתה, והיא שמעה כיצד סגר עליכם בריח הדלת.

“אין לשער את יסוריה של מיניון. נחשולי קנאה עזים נתערבלו בה עם גלי התשוקה הכמוסים של תאוה אפלה, ושטפו בעיָם את רוחה הצעירה, שטרם בשלה. לבה, שפעם עד כה במלוא עוז מתוך ציפיה וכיסופים, התחיל לפתע לפרפר ולהעיק כנטל עופרת בחזה. הנשימה נעתקה מפיה, ובעודה מחפשת מאין יבוא עזרה, שמעה את קול נבלו של הזקן. היא רצה אל חדרו מתחת לגג ובילתה את הלילה למרגלותיו, כשגופה מתעוות ביסורי שאול.”

הרופא נשתתק לרגע קט. אך כיון שוילהלם לא הוציא הגה מפיו, הוסיף לספר: "נטליה העידה על עצמה כי מימיה לא נחרדה ולא נזדעזעה כפי שנחרדה ונזדעזעה נוכח סערת נפשה של הנערה בסַפרה זאת; לבה של ידידתנו הנאצלת הכה אותה על שבשאלותיה והוראותיה סחטה וידויים אלה מפיה, וכך עוררה מחדש את יסוריה העזים של הנערה הנלבבה בכל אימתם.

“‘כאשר הגיעה בת החמד לחלק זה בסיפורה,’ כך מסרה נטליה, ‘ולאמיתו של דבר, אך השיבה על שאלותי התוכפות והולכות, קרסה לפתע לפני, ובידה על חזה הורתה לי כי הנה שבו ותקפו עליה כאביה מאותו ליל אימים. היא התפתלה כתולעת על הקרקע, והיה עלי לגייס את מלוא עשתונותי כדי להיזכר מה האמצעים העשויים להועיל לגוּף ולנפש בנסיבות אלה.’”

אתה מטיל עלי דכדוך לבלי נשוֹא," קרא וילהלם, “וגורם לי יסורי מצפון קשים על חטאי הרבים כלפיה; וזאת דוקא בשעה שעלי לשוב ולהיפגש עם נערה חביבה זו. אם מוטל עלי לבוא אליה ולבקרה, מדוע אתה נוטל ממני את האומץ ללכת לקראתה בלב פתוח? מודה אני ומתוודה: אם אמנם אלה הם מערכי לבה, איני תופס מה תועלת עשוי להביא נוכחותי. ממה נפשך, אם הנך משוכנע כרופא כי אותם כיסופים כפולים חתרו תחת בריאותה עד כדי סכנת חיים, מה טעם כי אחדש את יסוריה בנוכחותי? הן אפשר כי אך אחיש בכך את קִצָהּ?”

“ידידי,” השיב הרופא, “כאשר אין בידנו לרפא, חובתנו להקל; כי עשוי האהוב, בעצם נוכחותו, להפיג את כוח ההרס הטמון בשגיון לב, ולהפוך את כיסופיו להתבוננות רגועה, על כך יש ביָדִי דוגמאות מובהקות. כל דבר במידה ולפי התכלית! שאם לא כן עלולה הנוכחות ללַבּוֹת מחדש את הריגושים הדועכים. בקר נא את הנערה הנלבבה, נהג בה ידידות, והבה נמתין לתוצאות באורך רוח.”

אותה שעה חזרה נטליה ותבעה מוילהלם לבוא עמה אל מיניון: “דומה שהיא מאושרת בחברתו של פליכס, והריני מקווה שהיא תקבל יפה את פני ידידה.” וילהלם הלך אחריה לא בלי רתיעה. נפעם היה עד עומק לבו מכל אשר שמע, וחושש היה מהפגישה, שמא תהיה נסערת מדי. משנכנס, נתרחש ההיפך מזה.

מיניון, לבושה שמלה ארוכה ולבנה, ושפעת שערותיה החומות, קצתן אסופות קצתן מפוזרות, גולשות בתלתלים על כתפיה, החזיקה את פליכס בחיקה ואימצה אותו אל לבה; היא נראתה כרוח רפאים ממש, ואילו הילד ־ כהתגלמות החיים עצמם, משל היו השמים והארץ מתחבקים יחדיו. בחיוך קל הושיטה את ידה לוילהלם ואמרה: “הריני מודה לך שהחזרת לי את הילד; הם נטלוהו ממני, האל יודע כיצד, ומאז אין חיי חיים. כל עוד נזקק לבי לדבר־מה עלי אדמות, יהא זה ממלא את החסר.”

הכל שבעו נחת מן השקט שבו קיבלה מיניון את פני ידידה. הרופא דרש כי וילהלם יבקר אותה לעתים קרובות, תוך כדי שמירה על שיווי משקלה מבחינה גופנית ורוחנית כאחת. לאחר שהבטיח לשוב ולבקר בקרוב, הלך לדרכו.

עתה ניתן לוילהלם להתבונן בהליכותיה של נטליה בתוך חוג ביתה. איש לא יכול היה לבקש לו חיים טובים יותר מן החיים לצדה. נוכחותה השפיעה לטובה על נערות צעירות ועל נשים מכל הגילים, מהן שהסתופפו בביתה, ומהן שגרו בשכנותה והיו מבקרות בביתה מעט או הרבה.

“נראה שחייך התנהלו תמיד למישרים,” אמר לה וילהלם באחת משיחותיהם, “שכן גם עתה, אם איני טועה, עדיין הולם אותך תיאורה של דודתך בעודך ילדה. ניכר בך כי מעולם לא נתעית מדרכך, וכי מעולם לא הצטרכת לסגת אחור.”

“זאת אני חייבת לדודי ולאיש הכמורה,” השיבה נטליה, "על שכה השכילו להכיר את תכונותי. מראשית נעורי איני זוכרת דבר שהטביע עלי חותמו יותר מרגישות זו שניחנתי בה, לגלות בכל מקום מה הם צרכיהם של הבריות, ומאותו כורח פנימי, שאין לעמוד נגדו, לעשות למילוּיָם של צרכים אלה. הטבע חנן אותי בעינים פקוחות הרואות את הכל – ילד שעדיין אינו עומד על רגליו וזקן שרגליו כבר אינן נשמעות לו; משפחת עשירים, המשתוקקת שיהיו לה ילדים משלה, ומשפחת עניים, שאין בידה לפרנס את ילדיה; כל תשוקה כמוסה למלאכת עבודה, כל דחף לפיתוח כשרון, וכל הכשרה טבעית לאלפי הזוטות ההכרחיות בחיים. ראיתי דברים שאיש לא היסב את תשומת לבי אליהם, אך דומה שנועדתי מלידה לראות את אלה בלבד. לטבע הדומם, המהלך קסמים על מרבית הבריות, אין כל השפעה עלי, ועוד פחות מזה קוסמת לי האמנות; את מירב העונג חשתי, ועדיין אני חשה, שעה שמתגלה לפנַי צורך או מחסור, ובד בבד עמו – הדרך למלאו או למצוא לו תיקון.

“מדי ראותי איש עני בבלואיו, היו עולים בדעתי הבגדים המיותרים התלויים בארונותיהם של בני ביתי; מדי ראותי ילדים עזובים, ללא דאגה וטיפול, הייתי נזכרת באחת הנשים, שנראתה לי משועממת מרוב עשירות ונוחות; מדי ראותי חדר יחיד המשמש דירה צפופה לרבים, הייתי הוגה בחדרים המרוּוחים המצויים לרוב בבתים ובארמונות, שבהם ניתן לשַכּנם. אורח ראיה זה היה טבעי לי, בלא שאזדקק להרהור כלשהו. בילדותי הייתי מתמיהה עלי את הבריות בשל כך, ולא אחת הטלתי עליהם מבוכה בהצעותי המוזרות. נתיחדתי גם בכך שרק בעמל רב ובמאוחר למדתי לראות בכסף אמצעי לסיפוק צרכים; כל מעשי החסד שלי נעשו במצרכים ולא בכסף, ויודעת אני כי לא אחת הייתי לשחוק. רק איש הכמורה הבין, כפי הנראה, לרֵעי, ותמיד עמד לימיני; הוא שלימדני להכיר את עצמי, להבין למשאלותי ולנטיותי אלה, והוא שהוֹרני כיצד לספק אותן ביעילות.”

“כלום נוקטת את,” שאל וילהלם, “את שיטת החינוך של אותם אישים מופלאים גם לגבי ילדות אלה שאַת מחזיקה בביתך? כלום גם את מניחה לכל טיפוס לעצב את עצמו במו ידיו? כלום גם את מניחה לבני ביתך לחפש, לתעות ואף לשגות, בין אם יגיעו מאושרים לתעודתם ובין אם יתעו אומללים בשגיונותיהם?”

“לא!” אמרה נטליה, “נוהג כזה בבני אדם עומד בסתירה גמורה לכל הלך רוחי. לדידי, מי שאינו ממהר לסייע לרעהו בשעת מצוקתו, אינו מסייע לו כלל, ומי שאינו מחיש עצה לרעהו כאשר הוא נזקק לה, כאילו לא יעץ לו כלל. לדעתי הכרחיים כללים מסוימים, שיש לשננם לילדים שַנֵן היטב, למען ישמשו ציר של חייהם. לולא דמסתפינא, הייתי אומרת כי מוטב שנשגה בהיותנו נוהגים על פי עקרונות, משנשגה בהיותנו מיטלטלים לכל עבר על פי שרירות לבנו. נראה לי שתמיד חסר משהו בטבעם של הבריות, ואין מחסור זה ניתן להתמלא אלא על ידי כללים ברורים ומפורשים.”

“הרי ששיטת עבודתך,” אמר וילהלם, “שונה כליל מדרכם של ידידינו.”

“כן!” השיבה נטליה, “אך דוקא מתוך כך יש בידך להיווכח מה עצומה סובלנותם של אותם אישים, שאינם מפריעים אף לי ללכת בדרכי שלי, על שום שדרכי היא זו; יתר על כן, הם אף מסייעים בידי וממלאים את כל משאלותי.”

תיאור מפורט יותר כיצד נהגה נטליה בילדוֹת שבביתה, נביא בהזדמנות אחרת.

מיניון ביקשה לעתים קרובות להשתעות בחברותא. משנראה כי מעט מעט שבה ונתרגלה לוילהלם, כי פתחה את לבה לקראתו, וכי בכלל שבוּ אליה עליזות הרוח וחדות החיים, ניתן לה מבוקשה מרצון. בהיותה מתיַגעת על נקלה בצאתם לטייל, לא חששה להשעין עצמה על זרועו. “ובכן,” אמרה, “אין מיניון מטפסת ומקפצת עוד, אף על פי כן עדיין חיה בלבה התשוקה להעפיל אל פסגות הרים ולדלג מגג אל גג ומעץ אל עץ. מה רבה הקנאה שהציפורים מעוררות בלבנו, במיוחד כשהן בונות להן את קיניהן הנאים והמוּצנעים!”

פעם אחר פעם הזמינה מיניון את ידידה לבלות עמה בגן, והדבר נעשה עד מהרה להרגל. אם עסוק היה, או אם לא מצאה אותו, מילא פליכס את מקומו, ואף שהיו שעות שבהן נראתה הנערה המסכנה כלא מעלמא הדין, הנה היו כנגדן שעות שבהן נאחזה בכל כוחה באב ובבן, ודומה שיותר מכל נתיראה מפני פרידה מהללו.

נטליה נראתה שקועה בשרעפיה. “קיווינו,” אמרה, “כי נוכחותך תשוב ותפתח את לבה של הילדה האומללה; עתה איני יודעת אם היטבנו לעשות.”

היא נשתתקה ודומה כי ציפתה שווילהלם יאמר דבר־מה. הלה חושש היה כי אם תשמע מיניון על התקשרותו עם תיריזה, תיפָגע קשוֹת בנסיבות הקיימות; נוכח ההיסוסים שבלבו לא הרהיב עוז לגלות את כוונתו זו. כלל לא חשד שנטליה יודעת על כך.

לא פחות מזה נתקשה להקשיב ברוח שקטה כל אימת שידידתו האצילית היתה מספרת על אחותה, משבחת את מידותיה הטובות ומצֵרה על מצבה. הוא נבוך לא מעט כשנטליה הודיעה לו כי בקרוב יִראֶנה כאן. “לבעלה,” סיפרה, “אין עוד כל משאלת לב זולת זו: למלא את מקומו של הרוזן המנוח בעֵדה⁴⁴, ולהקדיש את תבונתו ופעלתנותו לקיומו של ארגון גדול זה ואף להרחבתו. הוא עומד לבוא עם אחותי אלינו כדי לערוך כעין פרידה מעמנו; אחר יש בדעתו לבקר במקומות התישבותם של בני העדה; דומה שהם ימלאו את משאלותיו, ומשערת אני כי אפשר ימלאנו לבו גם להפליג לאמריקה עם אחותי המסכנה, כי להידמות אל קודמו בכל. כיון שכבר כמעט שכנע את עצמו כי לא עוד הרבה חסר לו להיותו קדוש, הרי אפשר שלפני עיני רוחו מרחפת לעתים המשאלה לזכות גם בכתר של מות קדושים.”

פרק רביעי    🔗

לפעמים קרובות למדי מדברים היו בעלמה תיריזה, ולפעמים קרובות למדי הזכירו את שמה אגב אורחא. כמעט בכל פעם ביקש וילהלם לגלות לידידתו החדשה כי הציע לאותה אשה נפלאה את ידו ולבו, אולם רגש כלשהו, שלא יכול היה להסביר לעצמו, הניא אותו מכך; היסוסיו נתמשכו ונתמשכו, עד שלבסוף היתה זו נטליה שפתחה בדבר. בחיוכיה השמימי, העליז, הצנוע, הנסוך כרגיל על שפתיה, אמרה לו: “רואה אני שבסופו של דבר ניטל עלי להפר את השתיקה ולקנות לי את אמונך בחוזק־יד! מדוע, ידידי, הנך שומר כסוד דבר שהוא כה חשוב לך, ושהוא קרוב אף ללבי קרבה יתרה? יודעת אני כי הצעת את ידך לידידתי; אך לא כבלתי־קרואה הנני מתערבת בדבר. כתב הרשאתי הנהו לפניך! מכתב זה כתבה לך, והיא שולחת אותו אליך על ידי.”

“מכתב מתיריזה?” קרא.

“כן, אדוני1 ואף זכית בגורל. אשריך! קבל נא את ברכתי לך ולידידתי!”

וילהלם נאלם דום ועיניו ננעצו בחלל. נטליה הסתכלה בו וראתה את פניו מחוירות. “רואה אני כי כה רבה שמחתך,” הוסיפה, “עד שהיא לובשת צורה של חרדה ונוטלת ממך את הדיבֵּר. עם זאת, אל נא ייגרע מעומק השתתפותי בשמחתך, אם אביע אותה במלים. מקווה אני לזכות בתודתך, שכן יש בידי לומר כי לא מעט השפעתי על החלטתה החיובית של תיריזה; היא שאלה בעצתי, וכיון שבאורח מקרה מיוחד במינו נמצאתָ בימים אלה כאן דוקא, ניתן לי לסלק את הספקות המעטים שעדיין קיננו בלב ידידתי. שליחים נעו בינינו רצוא ושוב, והנה לפניך החלטתה! זו המסקנה! ועתה יש בידך לקרוא את כל אגרותיה, וכך לחדור בעינים צלולות אל לבבה הרַגָש של בחירת לבך.”

וילהלם פתח את המכתב שהיה בלא־חותם, וזו היתה לשונו:

“הריני שלך, כפי שהנני וכפי שאתה מכירני, והריני מקבלת אותך כשלי, כפי שהנך וכפי שאני מכירה אותך. כל שמעמד הנישואין עתיד לשַנוֹת בנו ובנסיבות חינו, נדע לשאתו בכוח בינתנו ועוז רוחנו. כיון שנתחברנו זה אל זה לא מכוחה של סערת יצרים, אלא מכוחם של רחשי אמון ונטיות לב, מסתכנים אנו פחות מרבים אחרים. ודאי תסלח לי אם אהיה נזכרת בידידי הישן כפעם בפעם. בעבור כך אהיה מאמצת את בנך אל לבי כאֵם. אם יש את נפשך לחלק עמי את ביתי הקטן מיד, הרי אתה אדוניו ובעליו, ועד כה ועד כה תיערך מקנת האחוזה. רצוני כי לא ייעשו בה חידושים בלעדי, כדי שאוכל להוכיח במהרה שאני ראויה לאמון שנתת בי. חיֵה בטוב, ידידי החביב מכל! חתני האהוב, בעלי היקר! תיריזה מאמצת אותך אל לבה בתקוה ובגיל. ידידתי תוסיף לספר לך על כל אשר עם רוחי.”

מכתב זה, ששב והעלה את מלוא דמותה של תיריזה לפני עיני רוחו של וילהלם, אף שב ופתח לפניו את נפשו הוא. תוך כדי קריאה חלפו כברק הרהורים שונים במוחו. הוא נחרד לגלות בלבו סימנים ברורים של נהיה אל נטליה; לבו הכה אותו; כל הרהור שכזה נראה לו כטירוף הדעת; הוא העמיד את תיריזה כלילת השלמות לפני עיניו; הוא שב וקרא את המכתב; לבסוף צלחה עליו השמחה, אולם רק במידה שהספיקה לו כדי להיראות שמח. נטליה הניחה לפניו את חליפת המכתבים שמהם הננו מביאים בזה קטעים אחדים.

לאחר שתיריזה מתארת את בחיר לבה בדרכה שלה, היא מוסיפה:

“כך רואה אני את הגבר המציע לי עתה את ידו. כיצד הוא רואה את עצמו, זאת תוכלי לדעת מתוך האיגרת שלו, שבה הוא מתאר את עצמו בצורה גלויה למדי; משוכנעת הנני שאהיה מאושרת בחלקי עמו.”

“באשר לשאלת המעמד, הרי יודעת אַת את דעתי על כך מכבר. יש הנחרדים מחוסר התאמה בנסיבות החיצוניות, ורואים בכך מעצור ללא תקנה. אין בכוונתי לשכנע איש זולתי, אך נהֹג אנהג לפי תפיסתי שלי. אין בדעתי לשמש דוגמה, אך יש בנמצא דוגמאות לפנַי. מתיראת אני רק מחוסר התאמה בנסיבות הפנימיות, פן לא יהלום הקנקן את אשר הוא אמור להכיל. רוב הדר עם מיעוט של נחת, עשירות עם צייקנות, אצילות עם המוניות, רעננות נעורים עם נוקדנות, מצוקה עם גינונים של טקס – נסיבות שכאלה הן העלולות להרוס אותי, ואחת היא לי כיצד יגדירו ויעריכו אותן הבריות.”

“תקוותי, כי נתאים יפה זה אל זה, מיוסדת בעיקרה על הדמיון הרב שאני מוצאת בינו לבינך, נטליה האהובה, הנערצת ומכובדת עלי לאין ערוך! אכן, אותה שאיפה ואותה חתירה נאצלת אל המיטב, שעל ידן אנו יוצרים במו ידינו את הטוב שאנו מקווים למצוא. מה רבות האשמתי אותך בסתר לבי שנהגת באיש זה או אחר, ובמקרה זה או אחר, לא כפי שהייתי נוהגת אנוכי, ואף על פי כן הרי הוכיחו על פי רוב התוצאות כי הצדק היה עמך. ‘אם נהיה מתיחסים,’ כך אמרת, ‘אל הבריות רק כפי שהם, נעשה אותם גרועים משהנם; אולם אם ננהג בהם כאילו היו כפי שהם חייבים להיות, נעלה אותם למדרגה שאליה הם מסוגלים להגיע.’ אני, אין ביכולתי לדַמוֹת ולנהוג כן – דבר זה ידוע לי היטב. כושר שיפוט, סדר, משטר, מתן הוראות – באלה כוחי. עדיין זכורים לי יפה דבריו של יארנו: ‘תיריזה מאלפת את חניכותיה, נטליה מעצבת אותן.’ אכן, פעם אחת הרחיק לכת עד שהעיד עלי כי משלוש הסגולות היפות – אמונה, אהבה ותקוה – אין בי מאומה. ‘תחת האמונה,’ אמר, ‘יש בה תבונה, תחת האהבה – התמדה, ותחת התקוה – בטחון.’ אף אני נכונה להודות בפניך כי בטרם הכרתיך לא ידעתי בעולם כולו דבר שהוא נעלה מבינה ומצלילות הדעת; רק הווייתך היא ששכנעה אותי, התסיסה אותי, גברה עלי, ולנוכח רוחך היפה, הנאצלה, הנני מכירה ביתרונך בנפש חפצה. אף את ידידי אני מוקירה מאותה בחינה עצמה; על פי תיאורו, הרי כל חייו הם חיפושים נצחיים בלא למצוא, אך אין אלה חיפושים סתם, אלא חיפושים מופלאים, מפועמים, הממלאים את לבו. מדמה הוא שביד האחרים להעניק לו את אשר יכול לנבוע רק מתוכו הוא. נמצא, חביבתי, כי גם הפעם אין צלילותי גורמת לי כל נזק; הריני מכירה את בעלי לעתיד יותר משמכיר הוא את עצמו, ודוקא משום כך אני רוחשת לו יתר יקר. אני רואה אותו, אך איני תופסת אותו במלואו, וכל כוח שיפוטי אינו עומד לי למען אדע כיצד הוא עשוי לפעול. מדי הגותי בו, מתערבת דמותו בדמותך, ואיני יודעת במה נמצאתי ראויה להיות בת־לויה לשנים שכמותכם. אך אשתדל להיות ראויה לכך, בעשותי את חובתי, במלאי את התקוות והציפיות המיוחלות ממני.”

“אם זוכרת אני את לותריו? הוא חי בלבי תמיד. בחברת האנשים הניצבים לנגד עיני, לעולם אינו נעדר. אהה! אדם נפלא זה, שבשל חטאת נעורים שלו נעשה שאֵר־בשר לי, מה צר לי שהטבע גזר עליו להיות בשר מבשרך. ודאי שעל פי מהותך, את ראויה לו יותר ממני. למענך הייתי יכולה, הייתי חייבת לוותר עליו. הנה נהיה בשבילו כל שיש ביכולתנו להיות, עד שימצא את האשה הראויה לו, וגם לאחר מכן, הבה נהיה יחד ונישאר יחד.”

“אך מה יגידו על כך ידידינו?” פתחה נטליה בשאלה. – “האם אחיך יודע משהו על כך?” – “לא! לא יותר מבני ביתך שלך. על הענין דוּבּר הפעם רק בינינו, הנשים. איני יודעת אילו רעיונות תקעה לִידִיָה למוחה של תיריזה. נראה שאינה רוחשת אמון לאיש הכמורה וליארנו. לידיה העוררה בלב תיריזה חששות כלשהם על אודות קשרים חשאיים ותכניות סתר, דברים הידועים לי באופן כללי בלבד, ומימי לא נתכוונתי להיכנס לפרטיהם, אלא שתיריזה, בעמדה לפני צעד מכריע כמו זה בחייה, סירבה להיות מושפעת ממישהו זולתי. בינה לבין אחי כבר הוסכם קודם לכן, שלגבי נישואי כל אחד מהם לא ייוועצו ביניהם, אלא ימסרו זה לזה הודעה בלבד.”

נטליה כתבה, איפוא, מכתב לאחיה, והזמינה את וילהלם להוסיף מלים מספר, על פי בקשתה של תיריזה. המכתב עמד להיחתם, אך אותה שעה נמסר על בואו הבלתי־צפוי של יארנו. הוא נתקבל בידידות רבה, וניכר כי רוחו עליזה ומבודחת עליו ביותר. לבסוף לא יכול עוד להתאפק ואמר: “בעצם, באתי הנה כדי לבשר לכם בשורה מפליאה ומרנינה, וזאת בנוגע לתיריזה שלנו. פעמים הרבה גינית אותנו, נטליה הנלבבה, על שאנו מתערבים בענינים רבים כל כך; עתה תראי במו עיניך מה טוב שיש לנו מרגלים בכל מקום. נחשי נא מהי בשורה זו, והבה נראה מה כוחך בניחושים!”

מתוך הזַחתנוּת שהורגשה בדבריו, ומתוך ארשת פניו הנכלוליות בהביטו בוילהלם ובנטליה, היו שנים אלה בטוחים כי נתגלה סודם שלהם. נטליה השיבה בחיוך: “ניחושינו יעלו בידינו הרבה יותר משהנך משער, שכן עוד טרם הונחה החידה לפנינו, כבר מצוי הפתרון בידינו שחור על גבי לבן.”

במלים אלה הגישה לו את המכתב אל לותריו, ומרוצה היתה שבדרך זו יכולה היא להשיב לו מידה כנגד מידה על כוונתו לקנטרם באמצעות ההפתעה שהכין להם. יארנו נטל את הדף מתוך השתאוּת־מה, עבר עליו בחטף, ונתחלחל; הוא הניח לדף לנשור מידו, והסתכל בשניהם בעינים קמות ובארשת של פתיעה וחרדה שלא היתה רגילה אצלו. הוא לא הוציא הגה מפיו.

וילהלם ונטליה נבוכו לא מעט. יארנו התהלך בחדר אנה ואנה. “מה אומר ומה אדבר?” קרא, “או שמא מוטב כי אדבר דוקא? ממילא אין זה יכול להישאר בגדר סוד, והבלבול הוא בלתי־נמנע. הרי, איפוא, סוד מול סוד! הפתעה מול הפתעה! תיריזה איננה בת של אמה! המכשול הוּסר: באתי הנה כדי לבקשכם להכין את העלמה לברית נישואין עם לותריו.”

שני הידידים נדהמו והשפילו עיניהם ארצה. “פרשה שכזאת,” אמר יארנו, “היא מן הפרשות שקשה ביותר לעמוד בהן בחברותא. בנסיבות שכאלה אדם מעדיף להרהר בינו לבין עצמו על כל העולה במחשבתו. אני, מכל מקום, מבקש שעה של התיחדות לצורך שיקול דעת.” הוא מיהר אל הגן, וּוילהלם הלך מעשה מוכני במרחק־מה מאחוריו.

לאחר שעה שבו ונפגשו יחד. וילהלם פתח ואמר: “עד כה, כל עוד חייתי את חיי ללא תכנית וללא תכלית, ונהגתי בהם קלות ראש, ואולי אף זלזול, היו הידידות, האהבה, החיבה, האמון, נוהרים לקראתי ואף צובאים עלי מכל עבר; עתה, משהרצינו הדברים, נראה שהגורל מוליכני בדרך אחרת. ההחלטה שהחלטתי לבקש את ידה של תיריזה היא אולי הראשונה הנובעת מתוכי בלבד. ערכתי את תכניתי מתוך שיקול דעת, והגיוני היה שלם עמה כליל. עם הסכמתה של העלמה הדגולה נתגשמו כל תקוותי. והנה, הגורל ההפכפך משיב את ידי המושטה אחור. תיריזה מושיטה לי את ידה מרחוק, וכמתרחש לעתים בחלום, נבצר ממני לתפסה, והדמות הנעלה נוטשת אותי לנצח. חיי בטוב, איפוא, דמות נעלה! ואף אתם, מלאכי האושר העליון, הנקהלים כאן עמה!”

רגע קט נאלם דום, בנעצו עיניו לפניו. יארנו ביקש להשיב דבר־מה, אך וילהלם הקדימוֹ: “הנח לי ואגיד עוד משהו, שהרי גורלי הוא זה המוטל כאן על כף המאזנים. ברגע זה עולה לעזרתי זכרון הרושם שטבע בי לותריו בעת פגישתו הראשונה, ושנשאר טבוע בי לעולם. ראוי אדם זה כל גילוי של חיבה וידידות, ואין ידידות בלא קרבן. למענו לא התקשיתי להוליך שולל נערה אומללה, ולמענו לא ייבצר ממני אף לוותר על הטובה שברעיות. לך נא אליו, ספר לו את הסיפור המופלא, ואמור לו למה נכון הנני.”

יארנו השיב על דבריו: “בנסיבות שכאלה, ראשית חכמה היא שלא לנהוג בחפזה. אל נא נעשה מאומה ללא הסכמתו של לותריו! הריני הולך אליו, ואתה, המתן נא באורך רוח לשובי או לאיגרת ממנו.”

הוא רכב לדרכו; שני הידידים, שנשארו במקום, נפשם היתה מסוערת בהם לבלי הכיל. עתה היתה שהות בידם לשוב ולשקול את המאורע מצדדים שונים ולהביע את דעתם. אך עתה הבחינו בכך כי קיבלו את בשורתו המופלאה של יארנו כאמירתה, בלא שטרחו לשאול על הנסיבות לפרטיהן. בלבו של וילהלם אף נתעוררו כמה ספקות באמיתותה. אך השתוממותם ומבוכתם גדלו למעלה ראש, משבא אליהם למחרת שליח מאת תיריזה, שהביא עמו איגרת לנטליה בזו הלשון:

“ככל שיהיה הדבר מוזר בעיניך, נאלצת אני לשגר לך מיד איגרת נוספת על איגרתי הקודמת, ולבקשך כי תשלחי אלי את בחיר לבי בהקדם. רוצה אני כי יהיה לבעלי, ותהי אשר תהי המזימה הנרקמת לגזול אותו ממני. מסרי לו את המכתב הרצוף, אך בלא נוכחותם של עדים, יהיו אשר יהיו.”

במכתבה לוילהלם כתבה:

“מה הנך עשוי לחשוב על תיריזה שלך, שעה שהיא דוחקת בך בסערת נפש להחיש את ההתקשרות בינינו, אף שראשיתה בשיקול דעת מיושב? אל נא יעצורך מאומה, וסע אלי מיד עם קבלת מכתב זה. בוא אלי, ידידי האהוב, האהוב, ועשרת מונים אהוב עתה, שעה שיש המבקשים לגזול אותך מעמי, או לפחות להכביד על היותך לי.”

“מה אעשה?” קרא וילהלם לאחר שקרא את המכתב.

“מימי לא אירע לי,” השיבה נטליה לאחר שיקול־מה, “שיהיו לבי ומוחי ריקים לחלוטין כבמקרה זה; אובדת עצות אנוכי, ולא אדע מה עלי לעשות ומה להציע לך.”

“כלום יתכן,” התפרץ וילהלם בלהט, “שלותריו עצמו אינו יודע על כך מאומה, או שאם יודע הוא, אינו אלא כמונו, כלי משחק בידי זוממי מזימות סתר? כלום בדה יארנו מעשיה זו מלבו, בראותו את מכתבנו? ההיה מספר לנו סיפור אחר, אילולא נחפזנו להקדימו? מה נדרש מאתנו? למה מתכוונת תיריזה במלה ‘מזימה’? אכן, אין להכחיש זאת, לותריו מוקף תחבולות סתר ותככים. מנסיוני האישי למדתי כי מתקיימת פעילות כלשהי, כי ישנה השגחה מסוימת על מעשיהם ומהלך חייהם של אנשים שונים, ויש נסיון להנחותם. נעלמת מעיני תכליתם של מעשי סתר אלה, אך כוונה זו שלפנינו לגזול ממני את תיריזה ברורה לי לגמרי. מחד גיסא מוצבים לנגד עיני סיכויי אושרו של לותריו, כדי להשלותני בלבד; מאידך גיסא, רואה אני את אהובתי, את בחירת לבי הנערצת, פותחת את זרועותיה לקראתי. מה עלי לעשות? וממה עלי למשוך ידי?”

“אך סבלנות מעט!” אמרה נטליה, “אך שהות קצרה ליתר שיקול דעת! בתסבוכת מופלאה זו ברי לי, מכל מקום, כי אין להיחפז, שמא נעשה דבר שאין להשיבו. מול חזון בדים, מול מלאכת תחבולות, תעמודנה לנו רוח איתנה ומחשבה צלולה; עד מהרה יתברר לנו אם יש אמת בדבר, או שאינו אלא בדותה. אם אמנם יש סיכוי לאחי לבוא בברית הנישואין עם תיריזה, תהא זו התעמרות קשה מנשוא אם ייגזל האושר ממנו לנצח, דוקא בשעה שהמזל מאיר לו פנים. הבה נמתין מעט, עד שנדע מה בדעתו, אם יודע הוא משהו על כך, אם אמנם יש אמונה ותקוה בלבו.”

כמסייע לנימוקיה אלה בא, למרבה המזל, מכתב מלותריו, וזו לשונו: “איני מחזיר את יארנו אליכם; שורה אחת מידי תיטיב לך יותר מכל ריבוי דברים בפי שליח. בטוח הנני כי תיריזה איננה בתה של אשת אביה, ואיני יכול לוותר על תקוותי לזכוֹת בה, אלא לאחר שאף היא תשתכנע בכך, ואז תוכל לבחור בדעה צלולה ביני לבין ידידנו. אל נא תניחי לו ללכת מעמך! אושרו וחייו של אחיך מוטלים על כף המאזנים. הריני מבטיח לך כי אי־ודאות זו לא תארך הרבה.”

“רואה אתה מה מצב הדברים,” אמרה לוילהלם בידידות, “הב לי את דברתך כי לא תלך מביתי.”

“דברתי נתונה לך,” קרא, בהושיטו לה את ידו, “לא אעזוב את ביתך נגד רצונך. מודה אני לאלוהים ולמלאכי הטוב, על שזאת הפעם יש יד המדריכה אותי, והיד ידֵך.”

נטליה כתבה לתיריזה על כל אשר אירע, וכי אין היא מניחה לידידה ללכת מביתה. למכתבה צירפה את מכתבו של לותריו.

תיריזה השיבה: “תמהה אני לא מעט על שגם לותריו עצמו משוכנע באמיתות הסיפור, שהרי אין להניח שיעמיד פנים כלפי אחותו. הנני מדוכדכת, מדוכדכת מאד. מוטב שלא אוסיף מאומה. מוטב לי שאבוא אליך, מיד לאחר שאמצא מקום ללידיה המסכנה, שהכל מתאכזרים כלפיה. חוששת אני כי כולנו נופלים קרבן להונאה, הונאה המכוּונת לכך שלעולם לא נדע דבר לאשוּרוֹ. אילו היה ידידי בדעתי שלי, היה חומק ממך למרות הכל, ומשליך עצמו אל בין זרועותיה של תיריזה שלו, ואז לא היה איש יכול להרחיקו ממנה. אך ירֵאה אני כי בסופו של דבר אאבד אותו, ואף בלותריו לא אזכה שוב. אלה המתכוונים להרחיק את לידיה מלותריו, מנפנפים לפניו מרחוק בתקוה שיזכה בי. לא אוסיף דבר, לבל אוסיף על התסבוכת. רק העתיד יוכיח אם עד כה ועד כה לא יופרו היחסים היפים שבינינו, ולא יעורערו ויושחתו כדי כך, שגם לאחר שיתבהר הכל, לא נוכל עוד להשיבם על כנם. אם ידידי לא יחַלֵץ עצמו, אבוא בעוד ימים אחדים לבקשו בביתך על מנת להחזיק בו. אפשר מתפלאה את על תיריזה שלך, מה חזקה עליה סערת נפש זו. לא סערת נפש היא זו, אלא ודאות, שמכיון שאין לותריו יכול להיות שלי, יהא ידיד חדש זה מעניק לי את אושר חיי. אמרי לו זאת, בשם אותו בחור שישב עמו בצל האלון, ולבו היה אסיר תודה לו על רגשי השתתפותו! אמרי לו זאת בשם תיריזה, שקיבלה את הצעת אהבתו בלב גלוי ופתוח! חלומי הראשון, על חיים לימינו של לותריו, נמוג מנפשי זה כבר; חלומי הנוכחי, על חיים לימינו של ידידי החדש, ניצב חי לפני עיני רוחי. כלום כה נקליתי בעיני הכל, עד כי יחשבו שכהרף עין אשוב ואחליף את זה בזה?”

“הריני סומכת עליך,” אמרה נטליה לוילהלם, במסרה לו את מכתבה של תיריזה, “כי לא תלך מביתי. זכור נא כי גם אושרי שלי נתון עתה בידיך! הווייתי שלי כרוכה ומעוֹרה כל כך בהווייתו של אחי, עד שכל היסורים הפוקדים אותו הם גם יסורי, ואין שמחה בחייו שאינה גם שמחתי. אכן, ניתן לומר כי רק הודות לו חשתי, כי עשוי לב האדם להתפעם ולהתעלות, כי יש בעולם שמחה, אהבה ורגש, המעניקים סיפוק לנפש הרבה מעבר לצרכיה.”

היא השתתקה, וּוילהלם נטל את ידה וקרא: “הוי, המשיכי נא! הגיעה העת שננהג גילוי לב מלא זה כלפי זה; עוד לא היתה שעה כשעה הזאת שתחייב אותנו להכיר זה את זה עד תום.”

“כן, ידידי!” אמרה בחיוך, באותה אצילות רגועה, עדינה, שאין לתארה במלים, “אולי דבר בעתו הוא שאהיה מגלה לך כי כל אותם דברים המכוּנים ‘אהבה’ בפי הבריות ובלשונם של ספרים רבים, לא היו עד כה בעיני אלא חזון בדים.”

“כלום לא אהבת מימיך?” שאל וילהלם. “לא אהבתי מימי, או שאהבתי כל ימי!” השיבה נטליה.

פרק חמישי    🔗

אגב שיחה זו היו מתהלכים בגן אנה ואנה. נטליה קטפה פרחי נוי שונים, יוצאי דופן בצורתם, וּוילהלם שלא ראה כמותם מימיו, שאל לשמותיהם.

“אינך משער כלל,” אמרה נטליה, “למי מיועד זֵר זה. קוטפת אני פרחים אלה לדודי המנוח, ואנו הולכים לפקוד את קברו. אור השמש מזדרח עתה על טרקלין הֶעָבַר, והרי זו השעה הנכונה להכניסך אליו, אלא שלעולם איני באה לשם בלא להביא עמי כמה מאותם פרחים שדודי חיבבם במיוחד. אדם בעל יִחוּד היה, וער לרשמים מיוחדים במינם. כלפי סוגים מסוימים של צמחים ובעלי חיים, כלפי אנשים ונופים מסוימים, ואפילו כלפי סוגי אבן מסוימים, היה מגלה חיבה מיוחדת, שלעתים רחוקות בלבד ניתנה להסבר. ‘אילולא נאבקתי עם עצמי מראשית ילדותי,’ היה אומר, ‘אילולא חתרתי להרחיב את אופקַי בתחומים כלליים, הייתי נהפך לאדם מוגבל ביותר שאין לסבלו, שהרי לגבי אדם, שהנך מצפה ממנו למעשים נאצלים הולמים, אין תכונה גרועה מזו שיהיה מתגדר בתחומו הצר.’ אף על פי כן הודה במו פיו, כי היה נופח את נפשו מכבר, אילולא היה מרשה לעצמו כפעם בפעם ליהנות ממילוי תשוקה חולפת, שלא תמיד היה בידו לשַבּחה או להצדיקה. ‘אין זו אשמתי,’ היה אומר, ‘שאין בידי להשלים השלמה מלאה בין יצרי לבין שכלי.’ אגב הזדמנויות שכאלה היה מרבה להתבדח על חשבוני והיה אומר: ‘אשרי נטליה, שמצאה את גאולת נפשה בחייה, שמטבעה אינה מבקשת לה מאומה, אלא דברים שהם טובים ורצויים לעולם כולו.’”

תוך כדי כך שבו והגיעו אל הבנין המרכזי. היא הוליכה אותו דרך פרוזדור מרוּוח אל שער, שלפניו רבצו שני ספינכסים עשויים אבני שחם. השער עצמו עשוי היה בסגנון המצרי העתיק, משקופו צר ממפתנו, ודלתותיו העשויות נחושת קלל הכינו את נפש הבאים למראות של רצינות או אף של אימים. מה נעמה, איפוא, לאדם הנכנס לטרקלין, פתיעתו, בהתחלף בו הלך רוח זה בבת אחת לעליצות נפש, תחת השראתן של יצירות האמנות שופעות החיים, שלא היה בהן כל זכר למוות ולקבורה. בכתלים שמסביב היו שקועות גומחות מקומרות בגדלים תואמים, שגלוסקמאות גדולות ניצבו בהן, ואילו העמודים שביניהן היו משובצים שקעים קטנים יותר, שהכילו צנצנות אפר וכלים מכלים שונים; שאר השטחים, שנשארו פנויים על פני הכתלים והקמרונות חוּלקו בטוב טעם למשבצות בגדלים שונים, ובינות מסגרות, זרים וקישוטים ססגוניים היו מצוירות על פניהם דמויות שופעות גיל ורבות משמעות. חלקי הארדיכלות של הבנין היו מצופים שיש, מאותו סוג יפה שצבעו צהוב וגונו אדמומי, והיו עטורים פסים בצבע תכלת, מעשה תרכובת כימית מוצלחת, שדמותו כדמות אבן הפוך; ניגודי צבעים אלה היו משוש לעינים, ושיווּ אחדות ושלמוּת למכלול. כל הפאר והנוי היו מתוכננים על פי יחסים ארדיכליים מדוקדקים, ולא ייפלא כי כל הנכנס פנימה היה חש עצמו מתעלה בנפשו נוכח שילוב זה של מעשי אמנות, בהיווכחו לדעת מה יכולתו של אדם, ולמה יש בכוחו להגיע.

מול הפתח, על גבי גולסקמה מפוארת, גוּלפה בשיש תמונת אדם המעלה, בהיותו מיסב בכורסתו ומעיין בתשומת לב רגועה במגילה שלפניו. המגילה היתה ערוכה באופן שניתן לקרוא את הכתוב בה: “ובחרת בחיים.”

נטליה סילקה זר של פרחים נובלים והניחה את הזר הרענן לפני תמונת דודה, שכן היה זה דיוקנו שלו, וּוילהלם ביקש להאמין כי עדיין זכורים לו תוי פניו של האדון הזקן מאז ראהו ביער. “שעות ארוכות מבלים היינו כאן יחד, עד שנסתיימה בנייתו של טרקלין זה. בשנותיו האחרונות משך אליו אמנים מצוינים אחדים, וראש תענוגותיו היה לסייע להם בתכנונם ובבחירתם של הרישומים והבדים בשביל דמויות אלה.”

עיניו של וילהלם לא שבעו מֵראוֹת את כל המכונס סביבו. “אילו חיים שוקקים,” קרא, “בטרקלין זה של העבַר! שום דבר אינו חולף ועובר מן העולם, פרט למסתכל בו ונהנה ממנו. הנה תמונת האם המאמצת את ילדה אל לבה: דור אחר דור של אימהות מאושרות יחלופו, ותמונה זו עוד תוסיף לחיות. כן אפשר שבעוד מאות בשנים יהיה לבו של אב מתמלא גיל למראה דיוקנו של גבר מזוקן זה, הנחלץ לשעה קל ממשא הרצינות ובא להשתעשע עם בנו. בכל הדורות תהיה הכלה יושבת ומתבוששת ממש כך, ובעוד כל משאות נפשה כמוסות בנפשה, עדיין תהא נזקקת ליד מנחמת, ללשון שתדבר על לבה; וממש כך יהא החתן מאזין בקוצר רוח על הסף, מצפה לדעת מתי יוּרשה להיכנס פנימה.”

מבטו של וילהלם חלף על פני תמונות רבות מספוֹר. ניתן היה לחזות בסדרה יפה של כל שלבי גידולו של האדם, החל מהדחף הראשון להפעיל כל אבר וּלתַרגלוֹ בחדוַת המשחק, וכלה בישוב הדעת המתון של הישיש הפורש מן החיים, ואגב כך ללמוד לקח כי אין סגולה אנושית ואין יצר הטבוע באדם שאין בהם שימוש ותועלת. הכל הצטיין בחשיבותו ובעצמתו, החל בניצני ההכרה העצמית של נערה, שעה שהיא גוחנת על פי הבאר למשות את כדה, והיא צופה בהנאה בבבואתה הנשקפת אליה מחלקת המים הזכים, וכלה בטקסים רבי הרושם, שעה שמלכים ועמים מועידים את אֵליהם אל המזבח, למען יהיו עדים לברית הכרותה ביניהם.

עולם מלא, שמים מלאים הסתופפו כאן לעיני הצופה. נראה שבנוסף לרעיונות המתעוררים למראה אותן דמויות מעוצבות, ובנוסף להרגשות הנאצלות על ידיהן, היה כאן עוד משהו שנגע ללבו של האדם. אף וילהלם חש בדבר, בלא שיכול למסור לעצמו דין וחשבון על טיבו. “מהו זה,” קרא, “שבלא תלות במשמעות כלשהי ובלא הרגשת שותפות כלשהי עם נסיבות וגורלות אנוש, הוא עשוי להשפיע עלי מידה כזו של עוז ורוך כאחד? הדבר עולה מן המכלול, שופע עלי מכל חלק וחלק, בלא שאוכל לתפוס חלק כלשהו כשלעצמו, או להזדהות עם חלק כלשהו במיוחד! מה הקסם שמהלכים עלי מתארים אלה, משטחים אלה, נופים אלה וצבעים אלה, לגובה ולרוחב? מה יש בדמויות הללו, המרנין את לבנו אפילו למראה עינים, אפילו כחפצי נוי בעלמא? אכן, יש אני כי כאן ניתן להשתעות, לרגוע, להזין את העינים, לרוות אושר, להרגיש ולהגות במשהו השונה לגמרי מכל שעיניך רואות.”

ואמנם כן, אילו היה בידנו לתאר את הטרקלין כמו, מה יפה חוּלק חללוֹ, מה הלם כל דבר את מקומו, אם מתוך תואם ואם מתוך ניגוד, אם בצבע דומה ואם בשלל צבעים, כאילו לא יכול היה כלל להיערך בדּרך אחרת, וכיצד הצטרף הכל להשראה מושלמת וכובשת, כי אז מרתקים היינו את הקורא למחזה, שלא במהרה היה ניאות להינתק ממנו.

ארבעה פמוטות שיש גדולים ניצבו בארבע פינות הטרקלין, וארבעה פמוטות קטנים יותר ניצבו באמצעוֹ, סביב גלוסקמה מגולפת מעשה מחשבת, שעל פי גודלה יכלה להכיר את גופתו של אדם צעיר, בינוני בקומתו.

נטליה נשארה עומדת ליד מצבה זו, ובהניחה את ידה עליה, אמרה: “דודי הטוב גילה חיבה מיוחדת ליצירה עתיקה זו. עתים היה אומר: ‘לא רק הניצנים שהנצו ראשונה קמלים ונושרים; את אלה תוכלו לשמור באותם כוכים קטנים המצויים כאן למעלה; אלא גם הפירות התלויים עדיין על ענפם ומוסיפים למלא את לבנו תקוה – כבר תולעת סתר נוססת בהם, ומקדימה את הבשלתם ואת כליונם.’ חוששת אני,” הוסיפה, “כי נבואתו זו חלה על הנערה הנלבבת, שכפי הנראה היא שומטת עצמה מעט מעט מטיפולנו והרי היא מיָעדת עצמה למעון מַרגֵעה זה.”

משעמדו ללכת משם, אמרה נטליה: “מן הראוי שאסב את תשומת לבך לדבר־מה נוסף. הרואה אתה פתחים קמורים אלה למעלה מימין ומשמאל? הרי זה מקום סתר למקהלות השרים. ותקשיטי הנחושת ההם שמתחת לכרכוב משמשים לחיזוק המרבדים, שעל פי פקודת דודי יש לתלוֹתם בכל טקס אשכבה. אי אפשר היה לו בלי מוסיקה, ובעיקר בלי שירה, ועם זאת נתיחד בכך שלא רצה לראות את פני השרים. הוא היה אומר: ‘די שהתיאטרון מפנק אותנו מבחינה זו, שכן המוסיקה בו עומדת, כביכול, רק לשרותה של העין, ומלווה את העלילות ולא את התחושות. באורטוריות ובקונצרטים, לעומת זאת, דמותם של המבַצעים אך מפריעה לנו; המוסיקה האמיתית נועדה לאוזן לבדה; אין לך דבר אלמוני יותר מקול נאה, ואילו שעה שהפרט המסוים המפיק אותו ניצב לנגד עיניך, הריהו משבית את טוהר האצלתה של אותה אלמוניות. אדם שעלי לדבר עמו חייב להיות גלוי לעיני, שהרי אדם מסוים הוא, ודמותו ואופיו הם הקובעים את משמעות השיחה, אם יש בה טעם או לאו. כנגד זאת, אדם השר באזני, עדיף שלא ייראה לעיני, כדי שדמותו לא תשחדני ולא תפריע בעדי. בשירה פועל רק אבר מסוים על חוש מסוים, ואין כאן שיח בין נפש לנפש, לא גילוי עולם מלא לפני העין, ולא גילוי שמים לאדם.’ על פי אותה השקפה צריכה היתה גם תזמורת המנגנים להיות מוצנעת ככל האפשר, שכן תנועותיהם המוכניות של המנגנים, והעויותיהם ההכרחיות, המוזרות בדרך כלל, בשעת נגינה, אך מפריעות להאזנתנו. מאותו טעם מקשיב היה תמיד למוסיקה בעצימת עינים, כדי שיהיה מכוון את נפשו כליל לקליטה הטהורה, הבלעדית של אזנו.”

כבר ביקשו לצאת מן הטרקלין, והנה שמעו לפתע את קול מרוצת הילדים בפרוזדור, ואת קריאתו של פליכס: “לא אַת, אני! לא אַת, אני!”

מיניון פרצה ראשונה בעד הדלת הנפתחת; הנשימה נעתקה מפיה ולא יכלה להוציא הגה; פליכס קרא כבר מרחוק: “אמא תיריזה כאן!” נראה שהילדים התחרו זה בזה מי יקדים לבשר את הבשורה. מיניון נחה בזרועות נטליה, ולבה הלם בחזקה.

“ילדה רעה,” אמרה נטליה, “האם לא אסרנו עליך כל מאמץ? ראי נא מה פועם לבך!”

“לוּ יישבר כבר!” אמרה מיניון בהיאנחה מעומק לבה, “זמן רב מדי פועם הוא.”

טרם פגה המבוכה מהפתעה זו, ותיריזה אמנם באה. תחילה רצה אל נטליה וחיבקה אותה ואת הנערה; אחר פנתה אל וילהלם, הסתכלה בו בעיניה הזכות ואמרה: “ובכן, ידידי, מה מצב הדברים? הן לא הלכת שולל?” הוא פסע פסיעה אחת לקראתה, והיא זינקה אליו ונתלתה בצוארו. “הוי, תיריזה שלי!” קרא.

“ידידי! אהובי! בעלי! הריני שלך לנצח!” קראה תוך נשיקות לוהטות.

פליכס משך בשמלתה וקרא: “אמא תיריזה, גם אני כאן!” נטליה ניצבה, מביטה במתרחש; לפתע טפחה מיניון ביד שמאלה על לבה, הניפה את זרוע ימינה מעלה, ובזעקה נפלה לרגליה של נטליה ללא רוח חיים.

הבהלה היתה רבה. לא נשמעה עוד שום פעימה של לבה או של דופקה. וילהלם נטל אותה בזרועותיו וּנשָאָה חיש למעלה, בעוד גופתה משורבבת על כתפיו. הרופא, שהוחש אל המקום, לא הביא עמו ישועה; לשוא היתה טרחתו וטרחת החובש הצעיר, המוכר לנו כבר, שבא עמו. לא ניתן עוד להשיב את היצור הנלבב לחיים.

על פי רמיזתה של נטליה, נטלה תיריזה את ידידה בידו והוציאה אותו מהחדר. הוא נאלם דום ולא הוציא הגה מפיו. לא קמה בו רוח להביט בעיניה. כך ישב לידה על הספה, מקום שראה את נטליה לראשונה. גורלות אדם חלפו במוחו בשורה ארוכה, ויותר משהגה בהם הניח לנפשו לקלוט כל שלא יכול היה לסלק ממחשבתו. יש רגעים שבהם נסיבות חיינו חולפות לפני עינינו אנה ואנה כבוּכיירים מכוּנפים, ובלי הרף שבה ונרקמת מסכת שלמה שטָיִונו וארַגנו במו ידינו, אם מעט ואם הרבה. “ידידי! אהובי!” אמרה תיריזה, בהפסיקה את השתיקה ובנטלה את ידו, “הבה נתיצב שכם אחד בשעה זו, כפי שאולי עוד יוטל עלינו להתיצב בהרבה מקרים דומים. כאלו הן ההתרחשויות שלנכחן טובים השנים מן האחד. שקול נא זאת, ידידי, זכור שאינך לבדך, שַתֵּף את תיריזה בכאביך, וכך תוכיח כי אמנם תאהבנה!” היא חיבקה אותו והתרפקה עליו ברוב עדנה;

הוא החזיקה בזרועותיו ואימץ אותה בחזקה אל לבו. “אותה נערה מסכנה,” אמר, “היתה מחפשת ברגעי עצבון מגן ומפלט בחיקי, שאיננו מבטח עוז; לוּ יהי חיקך מקלט לי בשעה נוראה זו.” הם עמדו מחובקים וצמודים יחד, והוא חש את פעימות לבה בסמוך לחזהו, אך רוחו היתה שוממה עליו; רק דמויותיהן של מיניון ונטליה היו מרחפות כצללים לפני עיני רוחו.

נטליה נכנסה החדרה. “תני נא לנו את ברכתך!” קראה תיריזה, “ברגעי אֵבל אלה הניחי לנו לכרות בריתנו לפנַיִך!” פניו של וילהלם היו מוסתרות בצוארה של תיריזה. לאושרו יכול לתת דרור לדמעותיו. הוא לא שמע ולא ראה את נטליה בבואה, ומששמע את קולה גבר שטף דמעותיו. – “לא אבקש להפריד את אשר איחד האל,” אמרה נטליה בחיוך, “אך לא ביָדִי לקַשֵר ביניכם; עם זאת, אין שבחים בפי על כך שמכאוביכם ונטיות לבכם עקרו, כפי הנראה, כליל את זכר אחי מנפשכם.” למשמע דברים אלה ניתק וילהלם עצמו מזרועותיה של תיריזה. “לאן יש בדעתך ללכת?” שאלו שתי הנשים. “הנחנה לי לראות את הנערה שגרמתי את מותה!” קרא, “שעה שהאסון גלוי לפני עינינו, קל יותר לשאתו מאשר בהיותנו שבויים בידי הדמיון, האוֹכף את היסורים על רוחנו. הַנַחנה לי לראות את המלאך שהלך לעולמו! אולי סבר פניה יעיד כי טוב לה עתה!” – משלא עלה בּידי הידידוֹת לעצור בעד הצעיר הנסער, הלכו בעקבותיו, אך הרופא הטוב, שבא עם החובש לקראתם, מנע בעדם מהתקרב אל המנוֹחה, באמרו: “חִשׂכוּ מעצמכם מראה מעציב זה, והרשו לי להעניק קיום־מה לאשר שרד מבריה מופלאה זו, כיד אומנותי הטובה עלי. יש בכוונתי לעשות שימוש במיומנותי לגבי יצור מחמדים זה, ולא רק לחנוט את גופתה, אלא אף לשַמֵר את דמותה הטבעית. כיון שחזיתי מראש את מותה הממשמש ובא, ערכתי בעוד מועד את ההכנות הדרושות, ובסיועו של עוזר זה מקווה אני להצליח בכך. תנו לי שהות של ימים אחדים, ואל נא תפצירו בי לראותה, עד אם נביא את הנערה הנלבבת לשכון בטרקלין העבר.”

החובש הצעיר החזיק בידו שוב אותו תיק מכשירים מיוחד במינו. “מניין לו תיק זה?” שאל וילהלם את הרופא. “אני מכירה אותו יפה,” אמרה נטליה, “הוא קיבלוֹ מאביו, שחבש את פצעך אז ביער.”

“הרי שלא טעיתי,” קרא וילהלם, “הכרתי את הסרט מיד! אנא, העניקהו לי! הוא שהעלה אותי על עקבותיה של מיטיבתי. מה רבות הטובות והרעות שחֵפץ נטוּל חיים זה היה עֵד להן, ועודו בשימוש! מה רבים היסורים שהיה שרוי במחיצתם, ותפריו לא פקעו עדיין! מה רבים האנשים שליווה אותם ברגעיהם האחרונים, וצבעיו טרם דהו! נוכֵח היה באחת השעות היפות בחיי: בהיותי מוטל פצוע על האדמה, ודמותך עתירת הישע נגלתה לעיני, ובעוד נערה זו, שאנו מבכים היום את מותה בטרם עת, חרדה לחיי מעומק לבה, ושערה ספג את דמי.”

לא הספיקה השהות ביד הידידים להחליף דברים על אותו מאורע עגום, ואף לא לספר לעלמה תיריזה על מחלת הילדה ועל הסיבה המשוערת למותה הבלתי־צפוי, והנה נמסרה הודעה על בואם של אנשים מן החוץ. משהגיעו, נתברר שלא היו אלה אלא מיודעינו לותריו, יארנו ואיש הכמורה. נטליה ניגשה אל אחיה; בין האחרים נשתררה שתיקה לרגע קט. אחר פנתה תיריזה בחיוך אל לותריו: “ודאי לא עלה על דעתך שתמצאני כאן; בעצם, אין זה רצוי ביותר שניפגש בשעה זו, אף על פי כן, לאחר זמן כה רב שלא התראינו פנים, קבל נא את ברכתי מקרב לב.”

לותריו הושיט לה ידוֹ והשיב: “אם הוטל עלינו לסבול ולוותר, ראוי שנעמוד בכך גם פנים אל פנים עם הנפש האהובה, הנכספת. איני תובע לי כל השפעה על החלטתך; כה רב האמון שאני עדיין רוחש ללבך, לתבונתך ולמצפונך, עד שנכון אני בחפץ לב להפקיד את גורלי ואת גורל ידידי בידיך.”

עד מהרה נסבה השיחה לנושאים כלליים, או אף לזוטות. החבורה נתפרדה לזוגות מטיילים – נטליה עם לותריו, תיריזה עם איש הכמורה, ואילו וילהלם נשאר עם יארנו בטירה.

הופעת שלושת הידידים בשעה שווילהלם שרוי היה באבל וביגון, לא הקלה על מרי רוחו וענוּתוֹ, אלא אף הוסיפה עליהם, ושעה שיארנו שאל אותו על פשר שתיקתו הנזעמת, לא יכול ולא רצה להסתיר את מרירותו ואת חשדנותו.

“מה טעם עוד לדיבורים?” קרא וילהלם, “לותריו בא עם עוזריו, ואתמהה אם אין יד כוחות הסתר של המגדל באמצע, אותם כוחות שידם בכל, ושנעלם ממני מה תכליתם ומה הם מיועדים לעשות לנו ובנו. ככל שאני מכיר כלי־קודש אלה. תמיד אחת כוונתם הנודעת לתהילה – להפריד בין הדבקים ולדַבֵּק את הנפרדים. מה המסכת העלולה להתרקם מכך – דבר זה ודאי יישאר תמיד כחידה בעינינו, עיני הדיוֹטוֹת.”

“נפשך מרה עליך,” אמר יארנו, “טוב ויפה. לכשיחרה אפך כהוגן, ישתפר המצב עוד יותר.”

“אף לכך יש עצה,” השיב וילהלם, “חושש אני מאד כי זו הפעם יש מי המתאווה להוציאני כליל מגדר סבלנותי, מידה שנחלתי מלידה וטיפחתי לי כל ימי.”

“עם זאת,” אמר יארנו, “עד שנזכה לראות להיכן עתידים ענינינו להתגלגל, ברצוני לספר לך משהו על אותו מגדל, שלבך אינו רוחש לו אמון רב, ככל הנראה.”

“אדרבא,” השיב וילהלם, “אם יהיה בכוח סיפורך להסב אליו את דעתי המוטרדת עלי. כה רבים הענינים המעסיקים את נפשי, עד שאיני בטוח אם אותם נושאים נכבדים יזכו עתה לתשומת לבי.”

“אין הלך רוחך המלבב מרתיעני,” אמר יארנו, “מלהבהיר לך ענין זה. הריני מוחזק אצלך אדם פיקח, אך עדיין מקווה אני שאוּחזק אצלך גם אדם ישר. יתר על כן: הפעם הוטלה עלי שליחות.” – “מעדיף אני,” השיב וילהלם, “שיהיו דבריך נובעים מתוך מניעים שלך ומתוך רצון טוב להאיר את עיני, אך כיון שלבאו־הכי איני רוחש אמון לדבריך, למה אאזין להם?” – “אם אני מתפנה לספר לך סיפורי מעשיות, ראוי שגם אתה תיפָנה ותקדיש להם תשומת לב כלשהי; אולי תגלה יותר נכונות להאזין לדברי, אם אגיד לך כבר בהתחלה כי, לאמיתו של דבר, כל מה שראית במגדל איננו אלא שריד של מעשה נעורים, שבתחילתו זכה ליחס רציני ביותר מצד מרבית הבאים בסודו, ואילו עתה אין הם מעלים את זכרו אלא בחיוך.”

“הרי שאין אותם גינונים ודיבורים נעלים אלא משחק,” קרא וילהלם, “הננו מובאים בחגיגיות אל מקום המשפיע עלינו יראת כבוד, מוצגים לפנינו חזיונות מרשימים, מוענקות לנו מגילות גדושות אמרות־מסתורין נשגבות, שלמען האמת איננו יורדים לסוף דעתן, נאמר לנו כי עד כה היינו חניכים בלבד, והרינו מוּצָאים לחפשי בלא שחכמנו בצאתנו יותר משהיינו בבואנו.” – “האם אין אותו קלף שלך מצוי תחת ידך?” שאל יארנו, “חכמה רבה צפונה בו, שכן אותן אמרות לא סתם נבחרו; נבובות ועמומות הן רק בעיני האדם שלמקראן אינו נזכר בשום נסיון משלו. אנא, תן לי את הקרוי ‘כתב חניכוּת’, אם מצוי הוא אצלך.” – “אכן, הנהו בחיקי,” השיב וילהלם, “קמיע שכזה ראוי שתשא תמיד על לוח לבך.” – “ובכן,” אמר יארנו בחיוך, “מי יודע אם לא יום אחד יכבוש לו תכנו מקום בלבך ובמוחך.”

יארנו הציץ פנימה והעביר מבט חטוף על המחצית הראשונה. “חלק זה,” אמר, “דן בעיצוב החוש האמנותי, ובכך מוטב שיעסוק מישהו זולתי; החלק השני דן בחיים עצמם, וכאן יכירני מקומי רב יתר.”

הוא התחיל לקרוא באזניו קטעים שונים, וביניהם שילב הערות וסיפורים משלו. “בימי נעוריו נוטה אדם הרבה לתעלומות, לטקסים, לדברי מליצה, והרי זה על פי רוב סימן לעמקות נפש מסוימת. אדם מבקש בשנותיו אלה להרגיש עצמו מפועם ומסוער בכל הווייתו, ויהא זה אפילו בצורה עמומה וסתומה. הצעיר, החש כי נכונו לו עתידות, נוטה להאמין כי התעלומה צופנת רבות בשבילו, אם אך ירבה להשקיע בה ולפעול דרכה. איש הכמורה היה מעודד השקפה זו בקרב חבורה מסוימת, אם משום עקרונותיו, ואם משום נטיות לבו והרגליו, שכן גם בעבר עמד, כפי הנראה, בקשר עם ארגון שהרבה לפעול בסתר. אני עצמי התקשיתי למצוא לי מקום במסגרת זו, הייתי קשיש מן האחרים, ומעודי צפיתי בכל בעינים בהירות. בכל ענין וענין העדפתי את הבהירות על פני כל. כל מאוויי היו להכיר את העולם כפי שהנהו, ובתשוקה זו הדבקתי רבים וכן טובים מֵחברַי. לא חסר הרבה, וכל הכשרתנו היתה עולה על דרך מסולפת, שכן התחלנו לראות רק את שגיאותיהם ומגבלותיהם של זולתנו, ואילו אנחנו עצמנו היינו מוחזקים בעינינו כלילי שלמות. איש הכמורה הוא שבא לעזרתנו. הוא לימד אותנו שאין להסתכל בבריות מן הצד, בלא לגלות ענין בעיצובם, וכי אין אדם מסוגל לבחון ולדון את עצמו אלא על פי מעשיו. הוא שיעץ לנו לקיים אותן מסגרות ראשונות של ארגוננו, וכך נשתיירה מידת־מה של טקסיות בהתכנסויותינו. עקבות השיטות המסתוריות הקודמות ניכרו במערך הכללי. ואך ברבות הימים לבש הכל, כבדרך גזירה שוה, מתכונת של מלאכת אוּמן, שנתעלתה לדרגת אמנות. מכאן באו הכינויים ‘חניך’, ‘עוזר’ ו’מייסטר'. ביקשנו לראות את העולם שלנו במו עינינו, ולהקים ארכיון־מידע משלנו; מכאן הווידויים המרובים, שקצתם כתבנו בעצמנו, וקצתם נכתבו על פי הזמנתנו; מתוך אלה חוּבּרוּ אחר כך כתבי חניכות. לא כל אדם מעונין בעיצוב אופיו דוקא; רבים תרים רק אחר מַתכּוֹנים לחיי נחת, מִרשמים להתעשרות, או לכל סוג של הצלחה בחיים. את אלה שלא שאפו לגבש את עצמיותם דוקא, קצתם עיכבנו בעזרת מעשי המסתורין והאוּשכּי־בּוּשכּי, ויתרם סילקנו הצדה. לא הענקנו ‘תעודת שחרור’ אלא לאלה שחשו והכירו היטב לאיזו תכלית נועדו מלידה, ושכבר היו מאומנים דיָם שיהיו מוסיפים ללכת בדרכם בלב שמח וברגל קלה.”

“לגבַּי נחפזתם, איפוא, למעלה מן הראוי,” השיב וילהלם, “שכן דוקא מאותה שעה ואילך, רבתה מבוכתי, ושוב לא נהיר לי מה יש ביכולתי, או ברצוני, או מחובתי לעשות.” – “לא באשמתנו נקלענו לסבך זה; נקווה כי המזל הטוב עוד יחַלצֵנוּ ממנו. אך בינתים שמעני נא: ככל שרבים בנפשו של אדם הגנזים העשויים להתפתח, כן יאחר להבין את עצמו ואת העולם שמסביבו. אך מעטים הם אנשי הרעיון המסוגלים להיות גם אנשי מעשה. הרעיון מרקיע, אך גם משַתֵּק; המעשה מחַיֶּה, אך גם מגביל.”

“מבקש אני ממך,” שיסע וילהלם את דבריו, “אל נא תוסיף לקרוא אמרות פליאה אלה באזני! מליצות אלו כבר הביכו אותי דיָן.” – “אשר נא, איפוא, בתחום סיפורי,” אמר יארנו, בגללו את המגילה למחצה, ובהציצו בה אך מפעם לפעם, “אני עצמי לא הבאתי תועלת מרובה לאגודה ולאנשיה; הריני מורה גרוע ביותר, ולא אוכל כלכל מראה אדם, המנסה לעשות דברים שאינם עולים בידו; בראותי אדם תועה, איני יכול להתאפק מלקרוא לו ולהזהירו, אפילו הוא מוּכֵּה ירח העלול לשבור את מפרקתו אם יישיר לכת. על כך ניהלתי ויכוח מתמיד עם איש הכמורה, האומר כי אין טעות ניתנת לתיקון אלא באמצעות התעיה דוקא. גם על אודותיך התווכחנו הרבה; הוא נטה אליך חסד מיוחד, ואל תקל ראש בעובדה זו שהרבית למשוך את תשומת לבו. אשר לי, חייב אתה להודות כי בכל מקום שנפגשנו, לא נמנעתי מלומר לך את האמת בלי כחל ושרק.” – “אכן, לא חסת עלי,” אמר וילהלם, “ונראה שאתה נאמן לעקרונותיך.” – “מה טעם,” טען יארנו, “לחוס על צעיר מחונן כמותך, כאשר הוא בוחר לעצמו דרך מסולפת לחלוטין?” – “סלח לי,” אמר וילהלם, “אתה כפרת בכל כשרון שיש לי למשחק, ואילו אני, אף שכבר הדרתי עצמי כליל מאמנות זו, איני יכול לשלול מעצמי כל כשרון מסוג זה.” – “ואני בשלי,” אמר יארנו, “נהיר לי לגמרי, שמי שאינו מסוגל לשחק אלא את עצמו, איננו שחקן כלל. אדם שאינו יודע ללבוש דמויות שונות זו מזו באופיָן ובמראיתן, אינו זכאי לשאת תואר זה. כך, למשל, שיחקת יפה למדי את המלט וכמה תפקידים אחרים, שעלו בקנה אחד עם אופיך ואם דמותך והלמו את מצב רוחך אותה שעה. דבר זה די בו לשחקן חובב, או לאדם המתפרנס מהמשחק בלית ברירה. לעולם יהא אדם נזהר,” המשיך יארנו בדבריו בנעצו מבטו במגילה, “ואל יבקש לטפח בנפשו כשרון, אם אין לו יסוד לקוות כי יגיע בו לשלמות. אפילו יתקדם בו ככל שיוכל, הרי בסופו של דבר, לכשיתברר לו מה סוד כוחו של אומן, יצטער הרבה על הזמן והכוחות שבזבז לבטלה על מלאכת הדיוטות.”

“חדל לקרוא!” קרא וילהלם, “הריני מבקש ממך זאת במפגיע. לו אך תוסיף לדבר, לספר, להבהיר! הכי משום כך, סייע לי איש הכמורה בהצגת המלט, בסַפקוֹ לנו רוח רפאים?” – “אכן, כי בטוח היה שבדרך זו בלבד ניתן לרפא אותך, אם אמנם תוכל להירפא.” – “ומשום כך השאיר לי את הצעיף ופקד עלי לברוח?” – “אמנם כן, ואף קיווה שעם הצגת ‘המלט’ תספק את תשוקת המשחק שלך עד שָׂבעה. סבור היה ששוב לא תדרוך כף רגלך על קרשי הבמה. סברתי שלי היתה הפוכה משלו, והצדק היה עמי. התווכחנו על כך עוד באותו ערב, לאחר ההופעה.” – “הרי שחזית במשחקי?” – “ודאי!” – “ומי הוא זה שהופיע בתפקיד רוח הרפאים?” – “זאת איני יודע גם אני; אפשר שהיה זה איש הכמורה עצמו, ואפשר אחיו תאומו; האפשרות השניה נראית לי יותר, שכן קומתו גבוהה מעט מקומת איש הכמורה.” – “הרי שיש סודות גם ביניכם?” – “גם בין ידידים מן האפשר ומן ההכרח שיתקיימו סודות; עם זאת, אין הם עצמם סוד זה בעיני זה.”

“כל הבלבול הזה מבלבל עלי את דעתי, בחשבי עליו בלבד. אנא, ספר לי ביתר פירוט על אדם זה, שכה הִרבָּה לטרוח למעני, לטוב ולרע.”

“סגולתו, הקובעת את ערכו הרב בעינינו,” השיב יארנו, “והמקנה לו אף שליטה מסוימת על כולנו, מתגלמת בכושרו לראות ראיה גלויה וברורה את כל הכוחות השוכנים בנפשו של אדם, ואף את האמצעים לעיצוב כל כוח וכוח על פי דרכו. מרבית הבריות, לרבות המצוינים שבהם, מוגבלים הם; איש איש מוקיר תכונות מסוימות בלבד, בעצמו ובזולתו; רק את אלו הוא מחשיב, ורק את אלו הוא מבקש לטפח. דרך פעולתו של איש הכמורה הפוכה מזו לחלוטין; מוחו ולבו פתוחים לרווחה לפני כל התכונות כולן, והוא מבקש להכיר ולקדם את כולן. כאן אני חייב בכל זאת לשוב ולהציץ במגילה!” ויארנו שב וקרא: “רק כל בני אנוש יחד מהווים את האנושות, רק כל הכוחות יחד מהווים את העולם. פעמים הרבה עם פועלים זה כנגד זה, ובעוד האחד מבקש להרוס את משנהו, הטבע כוללם יחד ויוצר אותם מחדש. החל מהדחפים החייתיים הראשוניים לעשות מלאכת עבודה, וכלה בשיא טיפוחה של הרוחנית שבאמנויות, החל ממלמוליו וצהלותיו של התינוק וכלה בביטוים המושלם של הנואם והזַמָר, החל מהתכתשויותיהם הראשונות של נערים וכלה במאמצים האדירים המופעלים לקיומן ולכיבושן של מדינות, החל ממשיכת חסד קלילה ורגשי אהבה חולפים וכלה בתשוקות לוהטות ובריתות אמונים, החל מההתפעמות הזכה מן ההווה המוחשי וכלה בציפיות ובתקוות העמומות לצפוּן בערפילי העתיד, כל אלה, והרבה יותר מאלה, גנוזים באדם וחייבים בטיפוח, אך לא בבן־אדם אחד בלבד, כי אם ברבים. אם יהיה האחד מטפח רק את היפה, ומשנהו רק את המועיל, לא יצטרפו שניהם אלא לכדי בן־אדם אחד בלבד. המועיל מטפח את עצמו, שכן רבים המפיקים אותו, ואין איש יכול להינזר ממנו; ואילו היפה נזקק לטיפוח, שכן מעטים הם יוצריו ורבים הזקוקים לו.'”

“חדל נא!” קרא וילהלם, “קראתי כל אלה.” – “רק עוד שורות אחדות,” אמר יארנו, “שבהן אני שב ומגלה את עיקרי תורתו של איש הכמורה: ‘כל כוח שולט על זולתו, אך נבצר ממנו ליצור את זולתו; בתוך כל סגולה וסגולה, ורק בתוכה, טמון הכוח להבאתה לידי שלמות – דבר זה מובן אך למעטים, והלא האדם מבקש להורות ולהשפיע.’” – “אף אני איני מבין זאת,” אמר וילהלם. – “על נושא זה עוד תרבה לשמוע מפי איש הכמורה עצמו, שעל כן, ‘הבה נתבונן תמיד יפה יפה בעצמנו, ונבחין מה טמון בנו, ומה יש בידנו לעצב מתוכנו; ועם זאת, הבה נהיה צודקים כלפי זולתנו, שכן רק במידה שאנו יודעים להוקיר אחרים, נהיה ראויים להוקרה גם אנו.’” – “בשם אלוהים! לא עוד אמרי חכמה אלה! חש אני כי אין בהם מזור ללב הפצוע. מוטב שתגיד לי, בהתאם להחלטיותך הנחושה, למה אתה מצפה ממני, וכיצד ובאיזו דרך מתכוון אתה להעלותני קרבן.” – “הנני מבטיחך כי עתיד אתה לבקש מחילה מאתנו על כל חשד אשר כזה. אתה הוא שעליך מוטל לבחון ולבחור, ואילו עלינו אך לסייע. אין אדם זוכה לאושר, אלא משעה שמשאת נפשו הבלתי־מסויגת קובעת את מגבלותיה בעצמה. לא אלי עליך לפנות, אלא אל איש הכמורה; לא על עצמך עליך לחשוב, אלא על הסובב אותך. למד נא, למשל, ממעלותיו של לותריו, כיצד השקפותיו ומעשיו כרוכים זה בזה ללא הפרד, כיצד הוא מפלס תמיד את דרכו קדימה, כיצד הוא מרחיב את השפעתו וסוחף את הכל עמו. בכל מקום שהוא שרוי בו, הוא נושא עמו עולם מלא, ונוכחותו מחַיה ומלהיבה. ואילו לעומתו, ראֵה את הרופא הטוב שלנו! מזגו נראה לי כהיפוכו הגמור. שעה שהלה פועל על הכלל השלם בלבד ומשפיע אף למרחוק, הנה זה מכוון את מבטו רק לפרטים שבמחיצתו, ויותר משהוא מבצע ומפתח את המעשים עצמם, הוא מספק להם כלים; הוא נוהג ממש כדרך מנהל משק משובח, ופועל את פעולתו בשקט, בהפעילו איש איש בחוגו שלו; הידע שלו הוא מחזור מתמיד של צבירה והוצאה, של נטילה ונתינה טפח טפח. יתכן שלותריו מסוגל להרוס ביום אחד את אשר בנה הלה במשך שנים; אך יתכן כמו כן שלותריו מסוגל להעניק לו ברגע אחד את הכוח להקים את ההרוס מאה מונים מבתחילה.” – “דבר עצוב הוא,” אמר וילהלם, “להיות הוגה במעלותיו הצרופות של זולתך, בעוד נפשך שלך אינה שלמה עם עצמה; עיונים מסוג זה יאים לאדם הרגוע, אך לא לאדם המסוער והמיטלטל בספקותיו.” – “עיוּן רגוּע ונבוֹן אינו מזיק לעולם, ובהיותנו מרגילים עצמנו להגות ביתרונות זולתנו, מתיצבים גם יתרונותינו שלנו בלי משים במקומם הנכון, ואז מוותרים אנו בחפץ לב על כל מעשה נלוז, שאליו משיא אותנו דמיוננו. חלץ נא את רוחך ככל האפשר מחשדות ומחששות! הנה בא איש הכמורה, הקבל נא את פניו בידידות ועוד תיווכח לדעת מה רבה התודה שהנך חייב לו. תַחבלן שכמותו! הנה הולך הוא בין נטליה ותיריזה, ונכון אני להישבע שהוא זומם משהו. כשם שאוהב הוא בדרך כלל למלא מעט מתפקידו של הגורל, כן אינו נמנע גם מעיסוק השדכנות, והוא מנסה את כוחו בכך כפעם בפעם.”

רוחו הנסערת והממורמרת של וילהלם לא שפרה עליו לשמע דבריו הטובים והנבונים של יארנו, והערה אחרונה זו מפיו, ברגע זה ובנסיבות אלו דוקא, נראתה לו כמחוסרת טעם לחלוטין. בחיוך קל על שפתיו, אף כי לא בלי מרירות, אמר: “סבורני כי מוטב שהאוהבים לעסוק בשידוך ישאירו זאת בידי האוהבים זה את זה.”

פרק שישי    🔗

החבורה שבה ונפגשה, ושני ידידינו נאלצו להפסיק את שיחתם. לא ארכה השעה ונמסר על בואו של בלדר, שהביא מכתב ללותריו, וביקש למסרו לו במו ידיו. האיש שהוצג לפניהם היה לבוש מדים הדורים ונראה כגבר בעל מרץ ותושיה. דומה היה לוילהלם שהוא מכירוֹ, ואמנם לא טעה: היה זה אותו אדם ששלח בעקבותיהן של פילינה ושל מריאנה המדומה, ושלא ראהו עוד. הוא ביקש לפנות אליו בדברים, אלא שלותריו, שעיין בינתים במכתב, הקדים ושאל אותו בארשת רצינית ואף נרגזת במקצת: “מה שם אדונך?”

“פחות מכל יש בידי להשיב על שאלה זו,” השיב הבלדר בענווה, “מקווה אני כי המכתב מפרש את כל הנחוץ. בעל־פה לא נמסר לי דבר.”

“יהי אשר יהי,” אמר לותריו בחיוך, “אם רוחש אדונך אמון אלי עד כדי כתיבה מפולפלת שכזו, יהי בואו ברוך.” – “לא תצטרכו לחכות לו הרבה,” השיב הבלדר והלך לו.

“הקשיבו נא,” אמר לותריו, “ללשון תפלה ומטופשת שכזו: ‘כיון שמבין כל הקרואים,’ כך כותב אותו אלמוני, ‘הקרוא המלבב ביותר הוא הרוח הטובה, אם אך קונה היא לה שביתה במקום, ובהיות זו נלוית עמי בכל אשר אפנה, משוכנע אני כי הביקור שבדעתי לערוך אצל רום מעלתכם לא יַלאה אתכם; יתרה מזו, הנני מקווה כי כל המשפחה הנכבדה תקבלני בסבר פנים יפות בבואי, וכן אף בצאתי במועד הראוי; והנני שלכם וכו’ הגרף גַפְחֶלזוֹן.'”

“משפחה חדשה היא זו במקומנו,” אמר איש הכמורה.

“אולי ויקונט⁴⁵ הוא זה,” שיער יארנו.

לא קשה לנחש את החידה," אמרה נטליה, “הריני מתערבת עמכם שאין זה אלא אחינוּ פרידריך, המאיים עלינו בביקורו מאז מות הדוד.”

“הצדק עמך, אחותי החמודה והפיקחת,” קרא קול מתוך שיח קרוב, ומיד יצא והופיע גבר צעיר, נלבב ועליז; וילהלם התאפק אך בקושי מלפרוץ בצעקה. “הא כיצד?” קרא, “בחורנו בהיר־השֵער, כלום חייב הוא להיקרות אלי גם כאן?” פרידריך נתן עיניו בוילהלם וקרא: “האומנם? אפילו היו מופיעות לפנַי כאן, בגנו של דודי, הפירמידות המפורסמות של מצרים, העומדות שם על תלן מדורי דורות, או קברו הנודע של המלך מאוזולוס, שאינו קיים עוד, כפי שהוגד לי, לא הייתי מופתע יותר מעכשיו, למראהו של ידידי ומיטיבי הוותיק. קבל נא את ברכתי המיוחדת מקרב לב!”

לאחר שחלק ברכות ונשיקות לכל העומדים סביבו, שב וזינק אל וילהלם וקרא: “אל נא יֵקַל בעיניכם גיבור זה, מצביא זה, ופילוסוף דרמטי זה! בעת פגישתנו הראשונה גילחתי את פניו בצורה גרועה ביותר, ממש ניתן לומר – בחרוּצוֹת הברזל! אף על פי כן הציל אותי אחר כך ממטר של סטירות הגונות. רחב לב הוא כסקיפיוֹ, נדיב כאלכסנדר הגדול; אף נוטה הוא להתאהב כפעם בפעם, אך בלא לשנוא את מתחריו; לא, חלילה, שהוא חותה גחלים על ראש שונאיו, מידה שהיא רעה לדעת הכל; יתר על כן, הרי הוא משלח את משרתיו הטובים והנאמנים אחר הידידים המדיחים את נערתו, לבל תינגף באבן רגלם.”

בנוסח זה הוסיף לדבר בלי הרף, ולא עלה ביד איש לעצור בעדו; ומכיון שאיש לא יכול היה לענות לו בלשונו, נשאר כמעט דובר יחיד. “אל תשתוממו,” קרא, “למשמע בקיאותי הרבה בכתבי החול והקודש; מעט מעט ייוודע לכם כיצד קניתי לי ידיעות אלה.” הנוכחים ביקשו לדעת מה שלומו ומאין בא, אך לא יכלו להציל מפיו שום דבר ברור, מרוב פתגמים ומעשיות מימי קדם שהעתיר עליהם.

נטליה לחשה לתיריזה: “עליזותו היתרה מדאיבה את רוחי. יכולה אני להתערב כי לא טוב לו בתוך לבו.”

פרט להלצות מעטות מפי יארנו, לא זכו התבדחויותיו של פרידריך לשום הד מצד החבורה, שעל כן קם ואמר: “לא נותרה לי, איפוא, ברירה, כי אם לנהוג רצינות במשפחתי הרצינית; ומכיון שבנסיבות מדאיגות מעין אלה, מעיק על נפשי נטל כל חטאותי בכל כובדו, הריני מוכן ומזומן לפתוח בוידוי מלא, אלא שלאזניכם, אדוני וגבירותי היקרים, לא יגיע שמץ דבר ממנו. רק ידיד אציל נפש זה, המכיר כבר קצת מפרשת חיי ומעשי, אמור לשמוע את וידויי, בעיקר משום שאך לו יש עילות מספיקות לבוא אלי בקושיות. כלום אינך סקרן לדעת,” המשיך בפנותו אל וילהלם, “מה ומי, איך והיכן, אימתי ועל שום מה? ומה פני הדברים באשר נטיותיו של הפועל היוני ‘פִילֶאו, פִילוֹ’ ולגבי נגזרותיו של שורש פורה אהבה זה?”

תוך כדי כך נטל את זרועו של וילהלם, הוליכו משם והעתיר עליו חיבוקים ונשיקות למכביר.

אך נכנס פרידריך לחדרו של וילהלם, ראה על אדן החלון את תער הגלבים שעליו חרותה הכתובת: ‘זכרני נא!’ ־ “הנך מיטיב לשמור על דברי הערך שבידך!” אמר, “הרי זה תערה של פילינה, שנתנה לך שי באותו יום כאשר התעמרתי כל כך בשערותיך. מקווה אני שאמנם לא מש זכרה של אותה יעלת חן מלבך, והריני מבטיחך כי גם היא לא שכחה אותך, ואילולא סילקתי מכבר כל שמץ קנאה מלבי, היתה עיני צרה בך גם כיום.”

“אל נא תדבר עוד עמי ביצור הזה,” השיב וילהלם, “איני מכחיש כי זמן רב לא יכולתי להשתחרר מהרושם הנעים שעשתה עלי, אך בזה נאמר הכל.”

“אי לך!” קרא פרידיך, “הלא תבוֹש! מי הוא זה אשר יתכחש לאהובתו? ואתה הן אהבת אותה אהבה שלמה, ככל שאך יש ביד אדם לאחל לעצמו. לא עבר יום בלא שהענקת לנערה שי כלשהו, וכאשר בן אשכנז מעניק מתנה לזולתו, הרי זה אות ברור כי אוהב הוא. בסופו של דבר לא מצאתי לי מוצא אלא לקַפּוֹת אותה מקרבתך, והקצינון האדום אמנם הצליח בכך לבסוף.”

“האמנם כן? אתה, איפוא, היית הקצין שפגשנו אצל פילינה, והרי שעמך נסוע נסעה לה?”

“אכן,” השיב פרידריך, “אני האיש אשר חשבת למריאנה. מה הרבינו לצחוק על טעותך.”

“התעללות מאין כמוה!” קרא וילהלם, “להשאירני כך תלוי בין שמים וארץ!”

“ועוד כתוספת לכך, שכרנו אותו בלדר ששלחת אחרינו לשרותנו שלנו,” הוסיף פרידריך, “ברנש זריז הוא, ומאז לא סר מעמנו. ואילו את הנערה מוסיף אני לאהוב עד כדי שגעון, כאז כן עתה. ידה שלה היא זו, שכמעט הפכה אותי ליצור מיתולוגי, החושש כל יום פן תחול בו מטמורפוזה.”

“אמנם תמֵה אני,” אמר וילהלם, “מניין קנית לך בקיאות נרחבה זו. הריני מלא התפעלות מהסגנון המופלא שנקטת, בהיותך כורך דבריך תמיד במעשיות ומשלים מני קדם.”

“שופעת עליצות היא הדרך,” ענה פרידריך, “שבה הוקניתי רוב דעת. פילינה חיה כיום עמי. שכרנו לנו בחכירה טירה ישנה של אחוזת אבירים, והרינו מתענגים שם על חיינו כאותם שֵדוֹני־בית. באורח מקרה מצאנו שם ספריה מתומצתת למדי, ועם זאת נבחרת; יש בה כתבי הקודש בתבנית פוליו, הכרוניקה של גוטפריד, שני כרכים של ‘תיאטרון אירופה’, ‘אַצֶרָה פילולוגיקה’, כתבי גריפיוס⁴⁶ ועוד ספרים אחרים, פחותים בחשיבותם מאלה. כל אימת שנתארכו עלינו השעות, לאחר שהתהוללנו די שבעֵנו, ביקשנו לקרוא ספר כלשהו, אך עוד בטרם פנינו כה וכה, נתארכו עלינו השעות עוד יותר. לבסוף הבריק רעיון במוחה של פילינה; פרשנו את כל הספרים על פני שולחן גדול; התישבנו זה מול זה, וקראנו לסירוגין האחד באזני משנהו קטעים קטעים, פעם מסֵפר זה ופעם מסֵפר זה. היה זה תענוג ממש! ראינו עצמנו שרויים בחברה טובה, שלא נאה בעיניה להשתהות הרבה בענין אחד, ולא כל שכן לטרוח על מיצויו; דימינו כי חברתנו שלנו ערנית דיה, שלא יהא בה איש מניח לרעהו להגיע לידי ביטוי. מאז נוהגים אנו להשתעות כך מדי יום ביומו, ומיום ליום אנו ממלאים כרסנו תורה במידה המפתיעה אף את עצמנו. שוב איננו מגלים כל חדש תחת השמש, כי על כל שאלה שָׂמה ההשכלה תשובה בפינו. מגַוונים אנו את שיטת לימודינו זו בדרכים חדשות לבקרים. לעתים אנו קוצבים את משך קריאתנו בספר אחד על פי שעון־חוֹל ישן ומקולקל, המתרוקן בדקות ספורות. מיד מפסיק הקורא את קריאתו, הופך את השעון, ובן־זוגו מתחיל לקרוא מתוך ספרו שלו; משגמר החול להחליק שוב אל המחצית התחתונה, מיד שב הראשון וקורא מספרו שלו, וחוזר חלילה. כך הננו קונים לנו דעת על פי השיטה האקדמית ממש, אלא שהשיעורים שלנו קצרים עוד יותר, ונמצא שלימודינו מגוּונים במידה שאין למעלה הימנה.”

“השתטות כגון זו מתקבלת מאד על הדעת,” אמר וילהלם, “כאשר בני־זוג עליזים שכמותכם שרויים יחד; אך כיצד זה שוהים בני־זוג פזיזים שכמותכם זמן כה רב יחד, זו פליאה בעיני.”

“הן זה עיקר מזלנו וחוסר מזלנו כאחד,” קרא פרידריך, “פילינה אינה מניחה לאיש לראותה, ואילו אך יכלה, היתה מבקשת שאף היא גופא לא תראה את עצמה. מעוּבּרת היא. אין בעולם כולו יצור מגושם ומגוחך כמותה! לא מכבר, לפני צאתי לכאן, עברה באורח מקרה לפני הראי. ‘מיאוס שבמיאוס, לכל הרוחות!’ קראה והפנתה את פניה. ‘גברת מלינה לכל דבר! דמות של זוועה! הרי זה מראה מתועב מאין כמוהו!’”

“עלי להודות,” אמר וילהלם בחיוך, “כי אף בעתיד, עשוי מראה שניכם, כאבא ואמא, להיות מבדח למדי.”

“אכן, עסק מטופש הוא זה,” אמר פרידריך, “שבסופו של דבר יהא עלי לשמש כאָב. על אבהותי העידה היא, ואף המועד מתאים הוא. תחילה בלבל אותי מעט אותו ביקור לילה ארור, שביקרה אצלך לאחר הצגת ‘המלט’.”

“איזה ביקור?”

“הן לא מחתה השֵנה אותו ביקור מזכרונך כליל? אותו מלאך לילה נלבב, מוחשי, היה, אם אינך יודע זאת עדיין, פילינה. מעשה זה, שהוּגש לי כנדוניה, היה לגבי דידי הקוֹץ שבאַליָה, אך אם אין אדם נכון להסכים למשהו מעין זה, מוטב שלא יאהב כלל. האבהות היא תמיד ענין של שכנוע בלבד; הריני משוכנע, והרי שהנני אב. רואה אתה כי יודע אני לעשות שימוש בתורת ההגיון במקום הנכון, ואם הוולד לא יתפקע מצחוק מיד לאחר שייוולד, עתיד הוא להיות אזרח חביב, אף אם לא מועיל, של העולם.”

בעוד שני הידידים משוחחים ביניהם בעליצות על ענינים של מה־בכך, פתחו שאר בני החבורה בשיחה רצינית. אך התרחקו פרידריך וּוילהלם, הוליך איש הכמורה את האחרים לביתן שבגן, ומשנתישבו איש איש במקומו, פתח בהרצאתו.

“כללו של דבר הוא,” אמר, "כי אין העלמה תיריזה בתה של המוחזקת כאִמה; אך מן הראוי שנפרש כאן את הדברים לפרטיהם. וזה הסיפור שאני מקבל עלי להוכיח את אמיתותו, דבר דבור על אפניו:

"בשנים הראשונות לאחר נישואיה חיתה הגברת לבית… חיי נחת עם בעלה, אלא שלמרבה האסון ילדה ילדים מתים בזה אחר זה. עם מותו של הילד השלישי קבעו הרופאים כי גם לאם נשקפת סכנה, וכי לידת ילד נוסף תעלה לה בלא ספק בחייה. הזוג עמד בפני החלטה קשה, אך הם לא רצו להפר את נישואיהם, לבל ייפגע מעמדם החברתי, שהיה נוח להם מכל הבחינות. הגבירה לבית… חיפשה לה מעין פיצוי על אושר האימהות, שנמנע ממנה, בחריגתה מתחום ביתה, בהופעתה המכובדת בחברה ובטיפוח מראיה. משהבחינה כי לבו של בעלה נוטה אחרי אשה, ששימשה כמפקחת על כל משק ביתם והיתה יפת תואר ובעלת אופי מוצק, מרוצה היתה מכך בסתר נפשה. לא ארכו הימים והגבירה לבית… נתנה ידה להסדר, שלפיו נענתה הנערה הטובה לחיזורי אביה של תיריזה, בהוסיפה לנהל את משק הבית תוך מסירות וצייתנות כלפי הגבירה, אולי עוד יותר מקודם.

"משהרתה הנערה, עלתה אותה מחשבה על לבם של שני בני הזוג, איש איש מנימוקיו שלו. האדון לבית… נשא את נפשו להעניק לילדה של אהובתו מעמד של ילד חוקי, ואילו הגבירה לבית… שחששה פן תפשוט השמועה על מצבה בכל הסביבה, בשל הרופא שלא נצר את פיו, קיוותה להיבנות מהילד שתאסוף אל חיקה: לא זו בלבד שתציל את מעמדה בעיני הבריות, אלא שתמורת ויתורה לבעלה, תהיה ידה על העליונה גם בתוך ביתם, ואף תבטיח לעתיד את יתרונה זה שהועמד בסכנה. עם זאת, ידעה להעלים את כוונותיה יותר מבעלה, ובעודה נענית, כביכול, למשאלות לבו, השכילה לתת לו פתחון פה, שיהיה הוא מעלה את ההצעה. האֵם הציגה את תנאיה והשיגה כמעט כל אשר ביקשה. זוהי גם סיבת התעלמותה של צוואת האב מצרכי הילד. לאחר שהרופא הזקן הלך לעולמו, פנו לרופא צעיר, פעלתן ונבון דבר, ואף הרבו בשכרו; הלה השתבח ביכולתו להוכיח את כשלונו וחפזונו של עמיתו המנוח, ואפילו למצוא להם תקנה. האֵם האמיתית ניאותה לתכנית בחפץ לב; מעשה ההתעיה בּוּצע בדקדקנות; תיריזה באה לעולם ונמסרה לאם החורגת כאילו היתה בתה, ואילו האם האמיתית נפלה קרבן לתרמית, שכן קמה ממטתה בטרם עת, שבקה חיים, והניחה את האב אחריה ללא נחמה.

“הגבירה לבית… השיגה את כל מבוקשה. קבל עם היתה לה בת מצודדת לב, והיתה מתפארת בה יתר על המידה; בד בבד נפטרה מנוכחות צרתה, שבכל אופן עוררה בה רגשי קנאה וחרדה סמויה מפני הגדלת השפעתה בעתיד; היא העתירה על הבת מידה גדולה של אותות חיבה, ואילו כלפי בעלה, השכילה, בשעות של גילוי לב, לבטא השתתפות כה עמוקה בצער אבידתו, עד שנכבש כליל בקסמה מחדש. הוא הפקיד בידיה את אושרו שלו ואת אושר בתו, ואך תקופה קצרה לפני מותו שב ונעשה אדון בביתו, ואף זאת במידה רבה רק הודות לבתו שבגרה. ככל הנראה, זה הסוד שאביך, תיריזה יקרה, ביקש בכל לבו לגלות לפניך, וזו הפרשה שביקשתי לגולל לפניך בפרטות, דוקא בשעה זו, בהיעדרו של אותו ידיד צעיר, שבזימון מקרים מוזר ביותר נעשה בחיר לבך. כאן לפניך כל הניירות המוכיחים את אמיתות סיפורי במלואו. מתוכם עשויה את ללמוד כי עליתי על עקבותיו של גילוי זה מכבר, אלא שרק עתה אוּמת לחלוטין. לפני כן לא הרהבתי עוז לספר לידידי אף ברמז על סיכויי אושרו, כיון שאילו נעלמו בשנית, היתה אכזבתו קשה מנשוא. עתה אף תוכלי להבין את חשדנותה של לידיה; הריני נכון להודות בחפץ לב כי אמנם לא ראיתי בעין יפה את נטיית לבו של ידידנו לאותה נערה טובה, משעה שנראתה לי האפשרות לחידוש התקשרותו עם תיריזה.”

הסיפור נתקבל בהקשבה ובשתיקה. כעבור ימים אחדים החזירו הנשים את הניירות שקיבלו לעיון, ולא הזכירו אותם עוד.

לא חסרו ענינים להעסקת החבורה בפגישותיה יחד. אף הנוף היפה של הסביבה משך את הלבבות, וברצון היו יוצאים לשוח, מי ברגל, מי ברכב, ומי על גבו של סוס, אם ביחידות ואם יחדיו. באחת ההזדמנויות הללו שב יארנו וגולל את הפרשה לפני וילהלם; הוא מסר לו את ניירות העדות, אך דומה שלא תבע ממנו החלטה כלשהי לאלתר.

“במצב מיוחד ומוזר זה שאני נתון בו,” אמר וילהלם בתשובתו, “איני צריך אלא לחזור לפניך על הדברים שאמרתי מיד בהתחלה, בנוכחותה של נטליה, שכן בלב טהור אמרתים. לותריו וידידיו יכולים לתבוע ממני כל ויתור שבעולם. הנני מפקיע בזה לטובתם כל טענה לזכותי שלי על תיריזה. לעומת זאת, המצֵא נא לי אתה אישור לשחרורי שלי מיָדה. אהה! אין לי צורך, ידידי, להרבות מחשבות כדי להחליט כך. כבר בימים אלה חשתי יפה מה מרבה תיריזה לטרוח כדי לקיים קורטוב מן ההתעוררות שבה קידמה את פני בבואה לכאן. נהִייתה אלי סרה ממנה, ואולי לא היתה ולא נבראה.”

“מצבים כגון זה,” אמר יארנו, “אולי מן המוטב כי יתבהרו מעט מעט, בשתיקה ובאורך רוח, ולא ברוב דברים, העלולים להביא מבוכה בכנפיהם, ולהותיר משקע צורב אחריהם.”

“ואני סבור הייתי,” אמר וילהלם, “כי דוקא במקרה זה ניתן להגיע להחלטה בדרך רגועה ובהירה ביותר. כה רבות הוטל בי דופי על פקפקנותי ועל חוסר בטחוני; מדוע עתה, כשהחלטָתי גמוּרה עמי, נוהגים בי הבריות דוקא על פי אותו חסרון שמָנוּ בי? כלום מתאמץ העולם לעצב את דמותנו, למען נחוש אנו כי אין בידו לעצב את עצמו? ובכן, חושה נא והענק לי אותה תחושת גיל שתפקוד אותי לכשאיחלץ מן התסבוכת, שנקלעתי אליה מתוך מערכי לב זכים וטהורים מאין כמותם.”

למרות בקשתו זו, חלפו עוד ימים אחדים בלא ששמע מאומה בענין זה, ואף לא חש בכל שינוי נוסף בהתנהגותם של ידידיו; השיחה היתה כללית גרידא, שיחה שאינה מעלה ואינה מורידה.

פרק שביעי    🔗

פעם אחת ישבו נטליה, יארנו וּוילהלם יחד, ונטליה פתחה בשיחה: “הנך שקוע בהרהורים, יארנו. שמתי לבי לכך בימים האחרונים.”

“אמנם כן,” השיב הידיד, “משימה חשובה ניצבת עתה לפני, משימה שהגינו בה משכבר הימים, ועתה הגיעה השעה להוציאה לפועל. לאזניך כבר גוּנב שמץ־מה על אודותיה, אך ראוי שאדבר בה גם באזני ידידנו הצעיר, כי בידו הדבר להחליט אם יש ברצונו להצטרף אליה. לא עוד זמן רב אשהה במחיצתכם, שכן יש בדעתי להפליג לאמריקה.”

“לאמריקה?” חייך וילהלם, “לא הייתי מצפה ממך שתיטול עליך הרפתקה שכזו, ועוד פחות מזה שתזמין אותי להילווֹת אליך.”

“לכשתלמד לדעת את תכניתנו בשלמותה,” השיב יארנו, “תכַנה אותה בשם נאה יותר, ואולי אף תיתפס לה. הקשב נא לדברי! אין צורך להיות בקי בהוויות העולם, כדי להיווכח כי עומדים אנו לפני שינויים רבי־משמעות, וכי אין עוד הקנין בטוח בטחון מלא בשום מקום שבעולם כאשר היה.”

“אין לי כל ידיעה בהוויות העולם,” שיסע וילהלם את דבריו, “ואך לא מכבר התחלתי לתת את דעתי על קניני שלי. אפשר שהייתי מיטיב לעשות אילו הוספתי להתעלם ממנו עוד זמן־מה, שכן נוכחתי לדעת כי אדם הדואג לקנינו, רוחו מידכדכת עליו.”

“שמעני נא עד תום,” אמר יארנו, “הדאגה יאה לזקנים, וזאת למען יהיו הצעירים פנויים מדאגה. למרבה הצער, אין שיווי המשקל בפעולות אנוש מתקיים אלא תוך ניגודים. לא מן התבונה הוא שבימינו יחזיק אדם את קנינו במקום אחד, ושיפקיד את ממונו בעסק אחד; מאידך גיסא, קשה לפקח על מקומות רבים; שעל כן נתרקמה במוחנו מחשבה שכזו: הבה נעשה את מגדלנו הישן מרכז לחברה שתתפשט בכל חלקי תבל, ושאפשר יהיה להצטרף אליה מכל חלקי תבל. בדרך זו נהא מבטיחים זה את קיומו של זה, בכל מקרה שמהפכה מדינית תפקיע את קנינו של מישהו מאתנו. מטעם זה אומר אני לנסוע לאמריקה בזמן הקרוב, בעוד יש בידי להפיק תועלת מהשם הטוב שיצא לידידנו בעת שהותו שם. איש הכמורה מבקש להגר לרוסיה, ואילו אתה, אם יש ברצונך להצטרף אלינו, הברירה בידך: או שתישאר בגרמניה, לימינו של לותריו, או שתלך עמדי. משער אני כי תבחר באפשרות השניה, שכן הפלגה למסע רחוק מועילה לאין ערוך לאדם צעיר.”

וילהלם אסף עשתונותיו והשיב: “הצעתך ראויה לעיון מעמיק, שהרי עלי לנהוג בעתיד הקרוב על פי המימרה: ככל שתרחיק, כן ייטב! מבקש אני כי תבהיר לי את תכניתך ביתר פירוט. אפשר שהדבר נובע מתוך בערותי בהוויות העולם, אך חוששני שלגבַּי הענין כרוך בקשיים שאין להתגבר עליהם.”

“מובטחני שעל מרביתם ניתן להתגבר,” השיב יארנו, “וזאת בכוח אותה תחושת שותפות מסוימת, המפעמת בלבות אנשינו. מעטים הם עדיין, אך נאמנים, נבוני דבר, איתנים בדעתם ובעלי תחושה קיבוצית.”

פרידריך, שישב והקשיב עד כה מן הצד, התערב בשיחה ואמר: “ואם תפנה במלה טובה אף אלי, אלך גם אני עמכם.”

יארנו הניד בראשו.

“ובכן, אילו טענות יש לכם כנגדי?” הוסיף פרידריך ואמר, “במושבה חדשה נחוצים גם מתישבים צעירים, ואת אלה אני מביא עמי; מתישבים עליזים הם, הריני מבטיחכם. כן באה בחשבון נערה טובה וצעירה שמקומה לא יכירנה עתה כאן, הרי זו לידיה המתוקה, המקסימה. אנה תפנה עתה נערה אומללה זו, ומה תעשה בשברונה וביגונה, אם לא תינתן לה ההזדמנות להשליכם למצולות ים, ואם לא יקחנה גבר בן־חיל תחת כנפיו? משער הייתי כי אתה, וילהלם, ידיד נעורים שלי, שזו דרכך תמיד לחבוש לנשברי לב, לא תהסס לעשות זאת גם הפעם, ויחד, בנפש חפצה, איש איש עם נערתו תחת זרועו, בעקבות זקִנֵנוּ נלך.”

הצעה זו הרגיזה את רוחו של וילהלם, והוא השיב באדישות מעושה: “אף איני יודע כלל אם פנויה היא. אך כיון שכפי הנראה אין כוחי רב בחיזורים, אעדיף שלא ליטול עלי נסיון מעין זה.”

כאן התערבה נטליה ואמרה: “פרידריך אחי, נראה שסבור הנך כי כשם שאתה נוהג קלות ראש, נוהגים גם האחרים כמוך. ראוי ידידנו שיזכה בלב אשה, שיהיה כולו שלו, ושאינו מפועם מזכרונות זרים; רק לגבי אשה טהורת אופי ונבונת לב כתיריזה, יאה היתה הסתכנות מעין זו.”

“הסתכנות!” קרא פרידריך, “באהבה הכל הסתכנות הוא. אם בסבך החורש, ואם מתחת לחוּפה, אם בגיפופים ואם בטבעת זהב, אם לקול הצרצר ואם לקול חצוצרות ותופים – הכל הסתכנות הוא, ויד המקרה בכל.”

“מכבר נוכחתי,” אמרה נטליה, “כי אין עקרונותינו אלא סֶפח לקיומנו. יותר מדי נוטים אנו להלביש את חסרונותינו מַעטֶה של חוקים כלליים. מן הדין כי תיטיב לשים לב אנה תוליך אותך עוד זו יעלת החן, אשר משכה אותך כבאפסר אחריה, ומחזיקה בך עד היום הזה.”

“דוקא היא עצמה עלתה על דרך הישר,” השיב פרידריך, “הלא היא דרך ההתקדשות. אמנם כן, בדרך עקיפין עשתה זאת, אך דוקא משום כך הרי זו דרך מענגת ובטוחה יותר. אף מרים המגדלית הלכה בה, ומי ימנה את כּוּלָנה! בכלל, אחותי היקרה, כשמדובר באהבה, מוטב שלא תהיי מתערבת. סבורני כי לא תינשאי לאיש, אלא לכשתחסר כלה במקום כלשהו, ואת, מתוך טוב לבך הרגיל אצלך, תציעי עצמך כסֶפח לקיומו של מאן־דהו. הניחי נא לנו, איפוא, לסיים את עסקינו עם סוחרי נפשות אלה, ולהסכים יחד על מסענו המשותף.” “הצעותיך איחרו לבוא,” אמר יארנו, “ענינה של לידיה כבר סוּדר.”

“וכיצד?” שאל פרידריך.

“אני עצמי הצעתי לה את ידי,” השיב יארנו.

“זקן אשמאי,” אמר פרידריך, “הרי שעוֹללת תעלוּל, שאם הוא נידון כשם־עצם, ניתן ליַחֵס לו שמות־תואר שונים, ואם הוא נידון כנושא במשפט, ניתן ליַחס לו נשוּאים שונים.” “אם אהיה מביעה דעתי הכֵּנה,” אמרה נטליה, “הרי לא מעט סכנות כרוכות בנסיונך זה לאסוף אל חיקך נערה, לאחר שנכזבה אהבתה לאחר.”

“אף על פי כן העזתי לעשות זאת,” השיב יארנו, “ובתנאי מסוים היא ניאותה לי. ואכן, האמינו לי, בעולם כולו אין למצוא משהו יקר יותר מלב המסוגל להתמכר לאהבתו כליל. אם כבר ידע אהבה לפני כן, או אם עדיין מוסיף הוא לאהוב – לא זה העיקר. האהבה למישהו זולתי קוסמת לי אולי יותר מאשר האהבה לי עצמי; הריני מסתכל בכוחו ובעצמתו של לב רַגָש, בלא שאהבתי העצמית תהא מכהה את עיני.”

“האם כבר דיברת עם לידיה לאחרונה?” שאלה נטליה.

יארנו הנהן וחייך; ונטליה הנידה בראשה, ובקומה ממקומה אמרה: “איני יודעת כיצד לקבל את דבריך, אך בכל אופן, בי לא תתעתע.”

אך פנתה ללכת, ואיש הכמורה נכנס החדרה ומכתב בידו. “הישארי נא כאן!” אמר, “יש עמי בזה הצעה הדורשת את שיקול דעתך. המרקיז, שהיה ידידו של דודך המנוח, ושאנו מצפים לבואו זה כבר, עומד להגיע בימים אלה. הוא כותב לי כי זקוק הוא לאדם שיארח לו לחברה, היודע יפה גרמנית בנוסף לשפות אחרות, שכן נוכח לדעת כי אין שפה זו רהוטה בפיו כפי שהניח תחילה. יש בדעתו לעסוק תוך כדי מסעו בקשירת קשרים עם אנשי מדע יותר מאשר עם מדינאים, והרי שאינו יכול בלא מתורגמן אשר כזה. איני מכיר איש מתאים לכך יותר מידידנו הצעיר. הריהו שולט יפה בשפה, בעל השכלה בתחומים רבים, ואף הוא עצמו יִצֵא נשכר מזה, כיון שבדרך זו יוכל להכיר את גרמניה בנסיבות נוחות ביותר ובחברה משופרא דשופרא. אדם שאינו מכיר את מולדתו, אין לו אַמַת מידה למדוד בה מדינות זרות. מה דעתכם, ידידי? מה דעתך, נטליה?”

איש לא קם לטעון כנגד תכניתו. יארנו לא ראה בה מכשול להצעתו שלו כי וילהלם יסע לאמריקה עמו, שהרי ממילא לא נתכוון להפליג לשם מיד. נטליה שתקה, ופרידריך ציטט פתגמים בשבח המסעות בזה אחר זה.

וילהלם התקומם בכל לבו למשמע הצעה חדשה זו, ואך בקושי העלים את חמתו. הוא ראה בה קנוניה יזומה להיפטר ממנו בכל ההקדם, והגרוע מכל שהדבר נעשה בריש גלי, בלא לחוס עליו כלל. כל חשדותיו, גם אלה שלידיה עוררה בו וגם אלה שעלו בו מעצמו, נתעוררו מחדש בלבו, ואף הארשת הטבעית שבה גולל יארנו את השתלשלות הענינים לפניו, לא נראתה לו אלא כהצגה מעושה.

הוא התאושש ואמר: “אם כה ואם כה, ההצעה דורשת שיקול מתוך ישוב הדעת.”

“אך נראה שיש הכרח בהחלטה מהירה דוקא,” השיב איש הכמורה.

“לזאת איני ערוך עדיין,” אמר וילהלם, “שמא נמתין לבואו של המרקיז, ואז נראה אם מתאימים אנו זה לזה. תנאי מובן מאליו הוא, מכל מקום, כי זכותי לקחת עמי את פליכס שלי בכל אשר אלך.”

“ספק רב בעיני אם תנאי זה עשוי להתקבל,” השיב איש הכמורה.

“ואילו אני איני רואה,” קרא וילהלם, “מדוע חייב אני להשלים עם כך שיהא מישהו מציג לי תנאים? ואם יש את נפשי לסייר במולדתי, מדוע עלי להזדקק לאיטלקי, שיהא מהלך לצדי?”

“כיון שטוב לאדם צעיר,” אמר איש הכמורה בנימה של רצינות אומרת כבוד, “שיהא מטפח קשרים.”

וילהלם, שהיטיב לחוש כי לא עוד זמן רב יוכל לשלוט בעצמו, שכן רק נוכחותה של נטליה עדיין סייעה בידו לעמוד בכך, השיב בבהילות־מה: “לו תינתן לי הזכות להשהות מעט את החלטתי; יש לי יסוד לשער כי עד מהרה יתחוור לי, אם מן הראוי שאהיה מוסיף לטפח קשרים, או אולי יורו לי לבי ומוחי כי דוקא מוטב שאנתק עצמי בכל מחיר מקשרים שכאלה, המאיימים לתת אותי בסוּגר למעצבה עד אחרית ימי.”

רוחו נסערה בו בדַבּרו. מבט אחד, שהפנה אל נטליה, הרגיעוֹ במקצת; דוקא באותו רגע של התפעמות העמיקו דמותה וחין ערכה להיחרת בתוך נפשו.

“אכן,” אמר לעצמו בהיותו שרוי לבדו, "הוֹדה בכך: הנך אוהב אותה, ושוב הנך חש מה משמעות הדבר כשאדם אוהב בכל לבו ונפשו. כך אהבתי את מריאנה, וטעיתי בה עד להחריד; אהבתי את פילינה, ועם זאת בזתי לה בעל כרחי; הוקרתי את אורליה, אך לא יכולתי לאהבה; הערצתי את תיריזה, וחיבתי האבהית אליה לבשה דמות של נהיית לב. והנה עכשיו, כשבלבבך חוֹברים יחד כל הרגשות המביאים אושר לאדם, ניטל עליך לברוח! אהה! מדוע זה יהיו רגשות אלה, מערכי לב אלה, אחוזים ודבוקים ללא הפרד גם בתשוקת קנין שאין לעמוד כנגדה? ומדוע, באין קנין, נוטים כל הרגשות האלה, כל השגיונות האלה, להביא כליה דוקא על כל אושר זולתו? האם אוכל אי־פעם להתענג על אור השמש ועל העולם, על חברת אנוש או על כל דבר המביא אושר לאדם? הכי לא תהיה אומר לעצמך תמיד: נטליה איננה כאן! והן לעולם לא תרפה ממך. אך תעצום את עיניך ומיד תתיצב היא לפניך, ולכשתפקחן, תהיה דמותה מרחפת על פני כל, כאותו מחזה מסנוור המטביע את רישומו בעינים זמן רב אחרי היעלמו. כלום לא שיווית עוד לפני כן את דמותה של האמזונה, מאז חלפה לפניך כהרף עין, לנגדך תמיד? והן אז רק חזית בה ולא הכרת אותה כלל. ואילו עכשיו, משהכרת אותה, משנתקרבת אליה כל כך, משגילתה השתתפות כה ערה בעניניך, הן הטביעו סגולותיה את חותמן בנפשך, כשם שנחקקה אז דמותה בדמיונך. יסורים קשים הם לאדם לחפש בלי הרף ולא למצוא לעולם, אך שבעתים קשים יסוריו של מי שמצא את אשר חיפש והנה הוא חייב לנטשו. מה אוסיף לחפש עוד בעולם עתה? אל מה אשא עיני מכאן ואילך? אי חבל ארץ, אי ער וקריה האוצרים בהם משהו דומה לה? כלום אהיה מפזר רגלי לתור אחר הפחות במעלה? כלום אין החיים אלא כאותו מסלול מירוצים, שמשהגעת לקצהו אתה חייב לשוב על עקביך? וכלום ניצבים הטוב והמשובח כמטרה קבועה לפני עיניך, ומשאך דימית להשיגה, הנה סוסיך המהירים מרחיקים אותך ממנה חיש כלעומת שבאת? וזאת בעוד שכל אדם זולתך, התר אחר הבלי העולם הזה, עשוי להשיגם בכל אשר יפנה, ואפילו בכל שוק ויריד.

“בוא, בני חביבי!” קרא אל בנו שבא אותה שעה במרוצה לקראתו, “היֵה נא אתה הכל בחיי, מעתה ועד עולם! אתה, שהוענקת לי כתמורה לאמך האהובה, אתה תהיה לי תמורה גם לאֵם השניה שיעדתי לך, ועכשיו עליך גם למלא את החלל הפעור. העסֵק את לבי, העסק את רוחי בחין יפיך, בנלבבותך, בתשוקת הדעת שלך, וביקַר סגולותיך!”

הילד היה מתעסק בצעצוע חדש, והאב ניסה לשפרוֹ, שיהא טוב יותר ומתאים יותר לתכליתו, אך מאותו רגע עצמו אבד לילד כל ענין בו. “בן־אנוש הנך לכל דבר,” קרא וילהלם, “הוֹי, בְּנִי! והוֹי אָחִי! לוּ נשוטטה נא ללא תכלית במלוא עולם, כיד שעשועינו הטובה עלינו!” החלטתו להסתלק מן המקום, לקחת את הילד עמו, ולשובב את נפשו בסיורים בעולם, היתה גמורה עמו. הוא כתב אל ורנר, ביקש מידו כסף ותעודות אשראי, שיגר אליו את הבלדר של פרידריך והתרה בו כי ישוב מיד. עם שנערכו יחסיו כלפי כל שאר ידידיו, הנה נשאר יחסו אל נטליה בכל טהרתו. רק לה גילה את כוונותיו, ואף היא היתה בדעה שהוא רשאי ואף צריך ללכת. הגם ששויון־נפש זה שגילתה כלפיו, הכאיב לו, הנה הרגיעה אותו כליל באורח התנהגותה ובעצם נוכחותה. היא יעצה לו לבקר ערים שונות, ולעשות בהן היכרות עם כמה מידידיה וידידותיה. הבלדר חזר, והביא לוילהלם כל אשר ביקש, אף שוורנר לא שבע, כמדומה, רצון מתכניתו לצאת למסעות מחדש. “תקוָתי, כי תחכים ברבות הימים,” כתב, “שבה ונדחתה לזמן רב. מדוע כולכם נעים ונדים בלי הרף? ומה קרה לאותה אשה, שעל פי דבריך ציפיתי לסיועה בהנהלת המשק? אף ידידיך אינם ממלאים את המוטל עליהם, וכל העסק הועמס על כתפַי ועל כתפֵי עורך־הדין. מזלי שהלה בקי במשפטים כשם שאני בקי בכספים, וכבר הורגלנו להיות מושכים בעול. חיֵה בטוב! הריני סולח לך על חריגותיך, שהרי אילולא הן, לא היו עסקינו בסביבה זו עולים כה יפה בידנו.”

מבחינת הנסיבות החיצוניות כבר נכון היה לצאת לדרכו, אלא ששני דברים עדיין עיכבו בעדו. בשום פנים לא הורשה לראות את גופתה של מיניון לפני תפילת האשכבה שאיש הכמורה התכוון לערוך לה, ושכל ההכנות לקראתה טרם נסתיימו. כן הגיע מכתב דחוף מאת הכומר הכפרי, שקרא לרופא לבוא מיד. המכתב דן בנבלאי הזקן, וּוילהלם ביקש לדעת מה עלה בגורלו.

עד כה ועד כה לא מצא וילהלם מרגוע, לא לרוחו ולא לגופו, לא ביום ולא בלילה. בהיות הכל ישנים את שנתם, היה הוא מהלך בבית אנה ואנה. מציאותן של יצירות האמנות הישנות והמוכרות לו היתה מקרבת ודוחה אותו בעת ובעונה אחת. בכל הסובב אותו לא מצא נקודה שיוכל להיאחז בה, או שיוכל להינתק ממנה. כל דבר שעלה בזכרונו, העלה את הכל כרוך עמו יחד. הוגה היה בכל מעגל חייו, המונח עתה מרוסק לרגליו, וכמו אין לו עוד תקנה עולמית. אותן יצירות אמנות שמכר אביו היו כסמל בעיניו, שמא תימנע אף ממנו עצמו ההנאה המלאה והרוגעת מכל קנין ראוי לשמו, או שמא אף תיגזל ממנו בחוזק יד, אם באשמתו ואם באשמת זולתו. כה העמיק לשקוע בשרעפיו הנוגים, עד כי יש והיה כרוח רפאים בעיני עצמו, ואפילו שעה שהיה נוגע וממשמש בחפצים, נבצר ממנו להשתחרר מהספק, אם אמנם חי הוא וקיים.

רק המכאוב העז על הגורל המתעתע בו ומחייבו לנטוש כל שמצא וכל שחזר ומצא בחייו, ורק דמעותיו המתפרצות כפעם בפעם, הם שהחזירו לו את תחושת קיומו. לשוא היה מעלה בדעתו עד מה הצליח, בכל אופן, לעלות בסולם החברה. “הכל ניטל ערכו,” קרא, “אם חסר הדבר האחד, המשַווה ערך לכל השאר בעיניו של אדם!”

איש הכמורה בישר לחבורה על בואו של המרקיז. “רואה אני,” אמר לוילהלם, “כי גמרת אומר לצאת למסע לבדך עם ילדך. עם זאת ראוי שלפחות תלמד להכיר אותו אדם, העשוי להועיל לך בכל מקום שתפגוש בו בדרכך.” המרקיז הגיע. הוא היה גבר בגיל העמידה, איש לומברדיה, בעל צורה ונשוא פנים. בעודו צעיר, הכיר יפה את הדוד, תחילה בצבא ואחר בעסקים; יחד סיירו כעבור זמן במרביתה של איטליה, ורוב יצירות האמנות, שהמרקיז שב ופגש בהן עתה כאן, נקנו והושגוּ בנוכחותו, בנסיבות ברוכות מזל הזכורות לו עדיין היטב.

האיטלקים בכללם יודעים להוקיר את ערכה של האמנות יותר מבני עמים אחרים; כל השולח ידו בתחום כלשהו, מבקש מיד להיקרא אמן, רב־אמן ופרופיסור, וכבר בעצם חתירתו אחר התואר, הריהו מכריז כי לא די להשיג הישג חטוף כלשהו בדרך של קבלה מפי אחרים, או להגיע למיומנות־מה בדרך של אימונים; הריהו מאשר בכך כי עליו גם להיות מסוגל לחשוב על אשר הוא עושה, לקבוע הנחות יסוד ולהבהיר לעצמו מדוע יש לעשות כך או אחרת.

בצער שב וצפה האורח באותם קנינים יפים, שעה שבעליהם כבר איננו בחיים, ואולם החדוה התרוננה בנפשו, משהרגיש כי רוח ידידו מפעמת בשאֵרי־בשרו המחוננים שהשאיר אחריו. בעברם יחד על פני היצירות השונות, שמחים היו על יכולתם להגיע לכלל הבנה הדדית ביניהם. המרקיז ואיש הכמורה ניהלו את השיחה; נטליה, שחשה עצמה כאילו היא שוהה שוּב במחיצת דודה, השכילה להשתלב יפה יפה בגילויי דעותיהם והשקפותיהם; וילהלם נאלץ לתרגם לעצמו את דבריהם לשפת התיאטרון, כדי להבין במה מדובר; ואילו פרידריך חִיֵב שמירה מיוחדת, לבל יחרוג מכל מידה בבדיחותיו. יארנו לא היה נוכח אלא לעתים רחוקות.

כשדובר על נדירותן של יצירות מופת בימינו, אמר המרקיז: “לא בנקל ניתן לבחון ולקבוע מה הן הנסיבות ההכרחיות לאמן וליצירתו; הן אף הגאון שבגאונים, המחונן שבמחוננים, חייב לתבוע תביעות ללא ספור מעצמו, ולשקוד שקידה ללא קץ על עיצובו. אם הנסיבות אינן ממריצות אותו כראוי, אם הוא נמצא למד כי נקל להשביע את רצון הבריות, והוא מסתפק במראית עין קלילה, ערבה, חולפת, הן היה זה אך פלא אם לא היו אהבת הנוחות והאנוכיות משאירות אותו בגבולות הבינוניות, ואם לא היה מעדיף לקצור תהילה וכסף באמצעות מוּצרים עוברים לסוחר, תחת אשר יבחר בדרך הנכונה, המוליכה אותו, אם פחות ואם יותר, לחיי סיגופים עלובים. משום כך מרבים אמני זמננו בהצעות לראווה, על מנת שלא יצטרכו להעניק ממש. הם מבקשים תמיד לגרות, על מנת שלא להשׂבּיע; הכל ניתן אך במרומז, ובשום דבר אין יסודיות ואין שלמות. כל השוהה מעט בגלריה ומתבונן דומם לאילו יצירות אמנות הקהל נוהר, אילו יצירות הוא משבח ואילו הוא זונח, לא ירווה הרבה נחת מן ההווה, ולא ירחש תקוה רבה לעתיד.”

“אכן,” השיב איש הכמורה, “וכך מטפחים חובבים ואמנים אלה את אלה; החובב אינו מחפש אלא הנאה כללית מעורפלת; מעשה האמנות אמוּר לענג את נפשו כאילו היה מעשה טבע, כאילו היו החושים להבנת האמנות מתפתחים מאליהם, כַּחֵך וכלשון. שופטים הם יצירת אמנות כדרך ששופטים מיני מזונות. אין הם תופסים איזו תרבות אחרת דרושה לאדם, כדי שיתעלה לדרגה של הנאה אמיתית מהאמנות. בעינַי הקשה מכל הוא דרך היחוד שאדם חייב לטפח בתוך נפשו, אם יש ברצונו לעצב את עצמו בכלל; שעל כן מוצאים אנו טיפוסים סגוליים כה רבים שהם חד־צדדיים, אף שכל אחד מהם מתימר לבטא את המכלול.”

“אין דבריך ברורים לי כל צרכם,” אמר יארנו, שהצטרף אליהם אותה שעה.

“אמנם,” השיב איש הכמורה, “יקשה להסבירם כראוי על דרך הקיצור. מבקש אני לומר אך זאת: אדם המבקש לו פעילות רב־צדדית או הנאה רב־צדדית, חייב להיות מסוגל לטפח לו חושים רב־צדדיים, שכביכול אינם תלויים זה בזה. הרוצה לפעול או ליהנות בכל התחומים, ובכל תחום ותחום בכל מכלול אישיותו, המבקש לכרוך בצורה זו של הנאה את כל המצוי מחוצה לו, יהא מבזבז את זמנו על שאיפה שלעולם לא תדע שָׂבעה. מה קשה הדבר, הנראה טבעי כל כך, לבחון כל מזג טוב לעצמו ולכשעצמו, להתבונן בפסל ובתמונה נאים לעצמם וכשלעצמם, לשפוט את השירה מבחינת השירה, להתפעל מהשחקן הגלום בשחקן, להתענג על הבנין מצד ההרמוניה המיוחדת לו ומצד איתנותו. דא עקא שמרבית חיי האדם דנים ביצירות האמנות השונות כאילו היו עשויות חֵמָר רופס. הכל חייב להשתנות עם כל נטיית לב, השקפה או גחמה של הצופה – השיש המחוטב חייב להחליף את צורתו, הבנין היציב חייב להתפשט או להתכווץ, הציור חייב ללַמֵד לקח, ההצגה חייבת להטיף מוסר, וכל דבר חייב להיות הכל. לאמיתו של דבר, הרי זה משום שמרבית בני האדם הם נטולי־צורה בעצמם, משום שאינם יודעים לעצב דמות לעצמם ולאישיותם, שעל כן הם מתאמצים ליטול מהעצמים את דמותם, למען יהיה הכל עשוי חומר קלוש ורופס כמוהם עצמם. בסופו של דבר הם מעמידים את הכל על הדרגה התחתונה, המכונה בפיהם ‘רושם’; הכל יחסי בעיניהם, עד שהכל אמנם נעשה יחסי, פרט לחוסר הטעם ולתפלות, השולטים בכיפה באופן מוחלט למדי.”

“עתה מבין אני לרֵעך,” השיב יארנו, “או ליתר דיוק, נתחוור לי מה תואמים דבריך את העקרונות שאתה מחזיק בהם בכל עוז; אלא שלדידי אין להקפיד כל כך עם עלובים אלה הקרויים אדם. אמנם מכיר אני די והותר אנשים מסוג זה, שהיצירות הכבירות של האמנות והטבע אך מזכירים להם את הפעוטות שבהצטרכויותיהם, ובלכתם אל האופירה הם נוטלים עמם את מוסרם ומצפונם, ונוכח סטיו מפואר אינם פושטים מעליהם גם את אהבתם, שנאתם וקנאתם. אף את המיטב והנשגב שביצירות אנוש, המוּבא לפניהם מן החוץ, הם חייבים תחילה לגַמֵד בדמיונם ככל שיש בידם, למען יוכלו לגשר במידה כלשהי בינו לבין מהותם העלובה.”

פרק שמיני    🔗

בערוב היום הזמין אותם איש הכמורה אל תפילת האשכבה לגופתה של מיניון. החבורה נתאספה בטרקלין העבַר, שהיה מואר ומקושט להפליא. הכתלים חוּפּוּ מרבדי תכלת מלמעלה עד למטה, ורק אדניהם וכרכוביהם נותרו גלויים. בארבעת הפמוטות שבפינות בערו אבוקות שעוה גדולות, ואילו בארבעת הפמוטות הקטנים יותר, שמסביב לגלוסקמה האמצעית – ארבע אבוקות קטנות יותר. ליד אלה ניצבו ארבעה נערים, לבושי תכלת ועטורי כסף, שהיו מחזיקים בידיהם מניפות רחבות של נוצות יענים, ומַשיבים בהן רוח על פני הדמות שעל גבי הגלוסקמה. הבאים נתישבו במקומם, ושתי מקהלות מוסתרות פתחו בשירה ערבה:

“מי הוא זה שהנכם מביאים אלינו, אל משכן הדומיה?”

ארבעת הנערים השיבו בנועם קול:

“רֵע עיֵף הננו מביאים אליכם למשחק; קבלוהו וינוח עמכם, עד בוא היום ותרועת פמליה של מעלה תעירהו משנתו.”

מקהלה:

"ראשון בני הנוער בתוך משכננו, ברוך בואך! ברוך בואך באֵבל! בל יבוא עוד כל נער או נערה בעקבותיך! רק בעלי השֵׂיבה יקרבו נא מתון מתון ובלב חפץ למעון הדומיה, ובעדתם הכבודה תנוח נא הבת החביבה, הנלבבה!

הנערים

הה! מה ידוה לבנו להביאה הנה! הה! ופה אף תישאר! הבה נישאר גם אנו, וּבֶכֶה רב נבכה על קברה!

מקהלה:

חזו נא בכנפיה המאבירות! ראו מה קלה כסוּתה, ומה טהוֹרה! מה מבריק נזר הזהב בראשה! ראו מנוחתה היפה, הרוממה!

הנערים:

הה! אין כנפיה מאבירות עוד; לא עוד תתנפנף כסוּתה במשחקי שעשועים; עינים רוחשות ידידות תלתה בנו כאשר עיטרנו את ראשה ורדים.

מקהלה

צפוּ בה בעיני רוחכם! יתפעם נא כוח הדמיון בלבבכם וישא את היפה והנעלה מכל, את החיים, אל מעבר לכוכבים.

הנערים:

אך אהה! חסרים אנו אותה כאן; לא עוד תתהלך בגננו; לא עוד תאסוף פרחים באחו. הבה נישאר עמה בעינים דומעות!

מקהלה:

ילדים, שובו אל החיים! לו תיבשנה דמעותיכם באויר הצח, המשובב נפש, שליד פלג המים המתפתל. הימלטו מפני הלילה! אור יום, השתוקקות והֶתמֵד הם נחלת החי.

הנערים:

שוֹב נשוּב אל החיים. ימן לנו אור היום יגע והשתוקקות, עד ירגיענו הערב, ושנת הלילה תשובב רוחנו!

מקהלה:

ילדים! חושו אל החיים! בכסוּת הזכה של היופי, לוּ תבוא לקראתכם האהבה, שעיניה שמים, ובראשה עטרת האלמוות!"

הנערים סרו הצדה ואיש הכמורה קם ממושבו וניצב מאחורי הארון. “חוק קבע האיש שהתקין בית־מנוחות זה,” אמר בדבריו, "כי כל המוּבא בשעריו, יתקבל בו בטקס הראוי. לאחר שטמַנו כאן את עצמותיו של בונה הבית הזה וקובע סדריו, הנה הבאנו הנה את גופתה של נערה אלמונית. עתה מכיל אולם קטן זה, איפוא, שני קרבנות, שהם שונים כל כך זה מזה, אך שניהם קרבנותיו של מלאך המוות הקשוח, הנוהג בשרירות לב, שאין רחמים לפניו. על פי כללים קבועים באים אנו לעולם, ואף מספר הימים עד היותנו חוזים באוֹר חלד, גזוּר מראש; ואילו אריכות החיים, אין שום כלל חל עליה. חוט החיים החלש ביותר עשוי להתארך במידה בלתי צפויה, ולעומתו, אפילו חוט החיים החזק ביותר אינו עומד כנגד זוג המספרַים האלימים של אחת הפַרקוֹת⁴⁷, הנראית כמשתעשעת בתהפוכותיה.

על הנערה שאנו טומנים כאן, ידוע לנו אך מעט. טרם נודע לנו מאין באה, איננו מכירים את הוריה, ומספר שנות חייה אך נוכל לשער. מעמקי לבה היו חתומים בפנינו, והתקשינו אף לנחש מה התחולל בו פנימה; הכל נשאר כמוס עמה, חוץ מאהבתה לאיש שהציל אותה מכפו של פריץ אדם. נהִיָה ענוגה זו, רחשי תודה עזים אלה, דומה שהם השלהבת שכילתה את פתיל חייה; לא עמדה לרוֹפאנוּ מיוּמנוּתוֹ הרבה לקיים יפעת חיים אלה, ואף מירב המסירוּת לא הספיקה להארכתם. אך אם לא היה ביד אדם לעצור את נפשה מלנטוש את גופה, הנה היה בידו לנקוט את האמצעים הדרושים לקיום הגוף ולהצלתו מן החלוֹף. רֶקח בּשָׂמִים הוחדר לכל עורקיה, והוא שהחליף את דמה והעלה סומק על לחייה, שכה הקדימו להחוויר. גשו נא הנה, ידידי, ותנו עיניכם בפלאי אמנות החניטה!"

הוא הרים את הצעיף מעל גופת הנערה, שהיתה שכובה בתנוחה נלבבת, לבושה בלבוש המלאך אשר לה, דומה כאילו נמה היא את שנתה. הכל התקרבו והתפעלו מִדֶמֶה זה של חיים. רק וילהלם נשאר יושב במקומו, ולא עצר כוח לאסוף עשתונותיו. את כל אשר חש בלבו לא העז להעלות במחשבתו, ואילו כל מחשבה שהעלה, כמו איימה לכלות את הרגשתו.

נאומו של איש הכמורה נישא בצרפתית, בהתחשב עם המרקיז. הלה ניגש עם האחרים ונעץ עינים בוחנות בגופה שלפניו. איש הכמורה הוסיף ואמר: “אמונת אוֹמן באלוהים פעמה תמיד בלב טהור זה, שהיה חתום כל כך בפני הבריות. ענוותנות, עד כדי נטיה להשפיל עצמה בפני אחרים, היתה טבועה בה מלידה. ברוב קנאות דבקה בכנסיה הקתולית, שבה נוֹלדה וחוּנכה. לא אחת גילתה את משאלתה למצוא את מנוחתה באדמת קודש, ואמנם קידשנו את מחבֵא השיש הזה ואת מעט האפר שצררנו בכר למראשותיה על פי מנהגי הכנסיה. בלב לוהט נשקה ברגעיה האחרונים לדמותו הענוגה של הצלוב, שהיתה מקועקעת במאות נקודות בעורה הצח של זרועה,” ובדברו ערטל את זרועה הימנית, וצלב עטור אותות ואותיות נתגלה בצבע תכלת על פני עורה הלבן.

המרקיז התבונן מקרוב בדמות הקעקע שנתגלתה. “הה, אֵלִי!” קרא, בקומו ממקומו ובשאתו זרועותיו אל על, “נערתי המסכנה! אחיָניתי האומללה! כאן אני מוֹצאֵך! נחשול של גיל וכאב שוטף את לבבי, במצאי אותך כאן, אמנם מתה, אך שמוּרה, וזאת לאחר שהשלמנו מכבר עם היעדרך, משדימינו כי היה גופך טרף לדגים. עתה הנה זכיתי להשתתף בקבורתך, ההדורה כל כך במראיה, ואף יותר מזה – ברמי מעלה אלה, המלווים אותך למקום מנוחתך. כאשר אאסוף כוח לעשות זאת,” אמר בקול שבור, “אביע להם את תודתי.”

דמעותיו מנעו ממנו להוסיף דבר. איש הכמורה השקיע את הגופה אל תחתית השיש, בלחצו על הקפיץ שנועד לכך. ארבעה בחורים, בלבוש דומה ללבוש ארבעת הנערים, יצאו מאחורי המרבדים, העלו את המכסה הכבד והמקושט על גבי הארון, ומיד פתחו בשירה.

הבחורים:

“הנה טמון עמנו לבטח האוצר, צלמו היפה של העבַר! פה בשיש ישכון ולא יישחת! אף בלבותינו חי הוא ומוסיף לפעול. שובו אל החיים! וּטלוּ את חרדת הקודש עמכם, כי חרדת הקודש לבדה מעניקה לחיים את הנצח.”

המקהלה הבלתי־נראית הצטרפה למלים האחרונות, אך איש מן החבורה לא קלט את מלות העידוד. הכל היו הוגים בגילויים המופלאים העומדים להתגלות לפניהם, בעודם שוקעים ברגשותיהם. איש הכמורה ונטליה הוליכו את המרקיז, תיריזה ולותריו יצאו עם וילהלם, ואך לאחר שנָדַמה השירה כליל, שבו ותקפו היגוֹנים, ההרהורים, הדימויים, הסקרנות את לב הכל ביתר שאת, עד כי היו נושאים את נפשם מתוך געגועים לשוב ולזכות באותה השראה.

פרק תשיעי    🔗

המרקיז נמנע מלדבר על התעלומה, אך ניהל שיחות חשאיות ממושכות עם איש הכמורה. בשעות ההתכנסות של החבורה היה מבקש כפעם בפעם להאזין למוסיקה; הכל נענו לכך ברצון, כדי להימנע משיחה בפומבי. אחר שחלפו ימים אחדים נראה המרקיז מכין עצמו לנסיעה. יום אחד אמר לוילהלם: "איני מבקש להפריע למנוחתה עדן של הנערה; מוטב כי תישאר במקום שבו אהבה וסבלה; אך על ידידיה להבטיח לי לבקר אותי במולדתה, במקום לידתו וגידולו של יצור מוּכּה־גורל זה. עליהם לראות את העמודים והפסלים שזכרונם העמום הוסיף להיות טבוע בזכרונה.

“מבקש אני להוליך אתכם אל המפרצים, למקום שבו אהבה כל כך ללקט חלוקים. אתה, אישי הצעיר, הן לא תבקש להיחלץ מהכרת הטובה של משפחה החייבת לך כל כך הרבה. מחר אני נוסע מכאן. סיפרתי את כל פרטי הפרשה לאיש הכמורה, והוא ישוב ויספר אותם לך. הוא היה סולח לי כל אימת שהשתתקתי, בִּגבוֹר עלי כאבי, וכאיש העומד מן הצד יֵקל לו יותר לספר על מהלך המאורעות. אם עדיין יש ברצונך ללוותני במסעי בגרמניה, כהצעתו של איש הכמורה, אדרבא! קח את ילדך עמך; כל טרחה שיגרום לנו אך תשוב ותזכיר לנו את טיפולך המסור באחיניתי המסכנה.”

עוד באותו ערב הופתעו הכל מבואה של הרוזנת. וילהלם רעד כולו בהיכנסה, ואילו היא, אף שהוכנה לכך מראש, נאחזה בזרוע אחותה, שהגישה לה מיד כסא לשבת. לבושה היה עתה פשוט להדהים, ומה מאד נשתנתה דמותה! וילהלם כמעט לא העז לשאת עיניו אליה; היא בירכה אותו לשלום, ומלותיה הסתמיות הספורות לא יכלו להעלים את מבוכתה והתרגשותה. המרקיז הקדים לעלות על משכבו, ואילו כל השאר עדיין לא אבו להיפרד זה מזה. איש הכמורה הביא עמו גליון נייר כתוב. “העליתי את הסיפור המופלא על הכתב,” אמר, “מיד עם שמיעתו וממש כפי שנמסר לי. לצורך פירוט נסיבותיהם של מאורעות מופלאים אין לחסוך דיוֹ וּנייר.” לאחר שהוסבר לרוזנת במה מדובר, פתח איש הכמורה וקרא:

“רבות תרתי בעולם ואנשים רבים הכרתי,” כך סיפר המרקיז, "ולא ראיתי אדם מופלא כאָבי. אציל וישר היה באופיו, ומפליג ומרקיע במחשבותיו. מחמיר היה עם עצמו; בכל תכניותיו שָׂם סדר ומשטר, ובכל מעשיו שררה עקביות בלתי־נרתעת. ככל שקל היה לבוא עמו בדברים ולשאת ולתת עמו, כן מתקשה היה, בשל אותן תכונות עצמן, להסתגל אל הוויות העולם, שכן תובע היה מהמדינה, משכניו, מילדיו וממשרתיו שיקפידו לקיים את כל החוקים שהטיל על עצמו. תביעותיו המתוּנות ביותר לבשו צורה מוגזמת מחמת חומרתו היתרה. מעולם לא היתה הנאתו שלמה, כי שום דבר לא יצא לפועל כפי שדימה לעצמו. בעצם הימים שהיה בונה לו ארמון, או נוטע גן, או רוכש אחוזה משובחת חדשה, הייתי מוצא אותו שטוף חֵמה; סמוך ובטוח היה כי הגורל מתעמר בו ופוקד עליו אך מרורים וסבל. כלפי חוץ היה מקפיד על כבודו; בהתבדחויותיו לא היה אלא מפגין את עליונות תבונתו; הוא לא יכול לשאת שום ביקורת, ומימי לא ראיתיו יוצא מכליו אלא פעם אחת, כאשר שמע כי מנהג אחד ממנהגיו עורר גיחוך על שפתי הבריות. ברוח זו עצמה נהג גם בילדיו וברכושו. אחי הבכור חוּנך לקראת עתיד של בעל אחוזות, עלי הוטל להכין עצמי למעמד של איש דת, ואילו אחינו הצעיר נועד להיות חייל. אני הייתי מטבעי ערני, נלהב, פעלתן, זריז ומצטיין בתרגילי גוף, ודוקא רוחו של האח הצעיר נטתה יותר לשקיעה בעולם של שלוה והזיות, להתמסרות למדעים, למוסיקה ולפיוט. רק לאחר מחלוקת ממושכת, ורק לאחר שעלה בידינו לשכנע את אבינו כי אין תכניתו ניתנת להגשמה בשום אופן, נעתר לנו, וכאילו כפאוֹ שֵד, הסכים שנחליף בינינו את מקצועותינו; ואף שנוכח כי שנינו שבעים רצון מחליפין אלה, לא נחה דעתו, והיה מנבא לנו כי טובה לא תצמח מכך. ככל שהזקין, כן העמיקה תחושת ניתוקו מן הבריות. בסוף ימיו חי בבדידות גמורה. המבקר היחיד אצלו היה ידיד ותיק שלו, ששירת בעבר בצבא הגרמני, ושאשתו מתה עליו בעת הקרבות; מתגורר היה עם בתו, כבת עשר באותם ימים. ידיד זה, שרכש לו אחוזה נאה בקרבת מקום, היה מבקר אצל אבי בימים קבועים ובשעות קבועות במשך השבוע, ולפרקים היה מביא גם את בתו עמו. מעולם לא חלק על דברי אבי, שהתרגל עליו כליל ברבות הימים, ומצא בו רֵע יחיד שניתן לסבלו. לאחר מות אבינו נתברר לנו מהרה כי נהג בידיד זה ביד רחבה, וכי אותו אדם לא ביטל את זמנו לריק; הוא הרחיב את נחלותיו, ולבתו הכין נדוניה ראויה לשמה. הילדה גדלה וחוננה ביופי נדיר; אחי הבכור היה מרבה להתבדח עמי עליה ומשדלני לחזר אחריה.

"בינתים היה אחינו אַוּגוּסטין מבלה את שנותיו במנזר באורח מיוחד במינו; הוא שקע בכל נפשו ומאודו בהזיות הדת; יש שאותן תחושות רוחניות למחצה וגופניות למחצה היו מנשאות אותו אל הרקיע השביעי, אך עד מהרה היו מורידות אותו לשאול תחתית של חוסר אונים ודכאון נפש. כל עוד חי אבינו, אי אפשר היה לחולל שינוי כלשהו, שהרי מה אפשר היה להציע? לאחר מות אבינו התחיל לבקר אותנו לעתים תכופות; מצבו שהיסב לנו דאגות תחילה, נשתפר מעט מעט במשך הזמן, ודעתו היתה הולכת ומצטללת עליו. ברם, ככל שהיה מתאושש וחוזר לאיתנו, כן הוסיף לדבוק בנו שנמהר לפטור אותו מנדריו; מתוך דבריו ניכר כי הוא נושא את נפשו אל סְפֶּראטה שכנתנו.

"אחינו הבכור היטיב לזכור את הסבל הרב שסבל מידו הקשה של אבינו, מכדי שיישאר אדיש לגורלו של האח הצעיר. דיברנו עם כומר הווידוי של משפחתנו, אדם זקן ונשוא פנים, גילינו לפניו את שתי משאלותיו של אחינו וביקשנוהו להגיש את העתירה ולקדם את הדבר; אך הוא, שלא כהרגלו, לא אץ למלא את מבוקשנו. לבסוף, משהוסיף אוגוסטין לדחוק בנו, ואנו תבענו מאיש הדת בכל תוקף כי יעשה את הדרוש, לא נותרה לו עוד ברירה, והוא גילה לנו את הסוד שלא יכולנו לשערו.

"ספֶּראטה היתה אחותנו, בת אמנו ובת אבינו. התלהטות יצרים ועילוסים מחודשים שבו ופקדו את אבינו בימי זִקנָתוֹ, כאשר נדמה כי כבר הֵפֵרה האביוֹנה בין בני הזוג; כיון שאבינו שמע מה מרבים הבריות להתלוצץ על מקרה דומה שקרה בסביבה לפני כן, ביקש להימנע מלשמש מטרה לגיחוכים, והחליט להעלים פרי אהבה מאוחרת וחוקית זו, ממש כדרך שנהוג להעלים פרי בלתי־צפוי של אהבת ביכורים. אמנו ילדה בסתר, התינוקת גוּדלה באחד הכפרים, וידיד הבית הזקן, היחידי שהוכנס לסוד הענין מלבד כומר הווידוי, נעתר בנקל להצעה כי יכריז עליה כבתו שלו. כומר הווידוי שמר לעצמו את הזכות לגלות את הסוד במקרה שיהיה הכרח בכך. לאחר מות האב נמצאה הנערה הרכה תחת השגחתה של אשה זקנה. ידענו כי אחינו כבר קנה לו רשות כניסה לביתה, בזכות יפי שירתו ונגינתו, וכיון שאף דוחק היה בנו בלי הרף כי נתיר את נדרו הישן על מנת שיוכל להחליפו בחדש, מיהרנו להזהירו מפני הסכנה המרחפת על ראשו.

"הוא נעץ בנו מבט פרוע ושופע בוז. ‘את מעשיותיכם המצוּצוֹת מן האצבע,’ קרא, ‘שִמרו לתינוקות של בית רבן או לפתאים המאמינים לכל דבר! אתם לא תעקרו את ספּראטה מתוך לבי! שלי היא! מוטב כי תכחישו מיד את מַדוּח הביעותים שלכם, אשר אך לריק תבקשו להפחידני בו. ספּראטה אינה אחותי, אשתי היא!’ במלים נלהבות תיאר לפנינו כיצד גאלה אותו הנערה השמימית מניתוקו הבלתי־טבעי מכל חברת אדם, וכיצד הנחתה אותו אל החיים האמיתיים. הוא הצהיר באזנינו כי כשם שקולותיהם תואמים זה את זה, כן תואמות גם נפשותיהם, וכי משתבח הוא בכל סבלותיו ותעיותיו עד הנה בשל היותו מורחק מכל אשה, למען יוכל עתה להתמכר כליל לנערה זו הנלבבה מכל. אחוזי פלצות היינו נוכח גילוי זה, בִּיכִּינו מעומק לבנו את מר גורלו, אך לא היה בידנו להושיעו. הוא הבטיח לנו נאמנה כי ספּראטה נושאת את ילדו ברחמה. כומר הווידוי מילא אחר כך שניטל עליו לעשות מכוח תפקידו, אך בכך עוד העמיקה הרעה. חוקי הטבע והמוסר, הדת והמדינה קועקעו על ידי אחינו מיסודם. שום דבר לא היה קדוש ללבו חוץ מאהבתו לספראטה, ושום דבר לא נחשב בעיניו חוץ מיחסי אב לילדו ואיש לאשתו. ‘אך אלה לבדם,’ קרא, 'על פי חוקי הטבע הם; כל השאר איננו אלא השערות והשקפות בעלמא. כלום לא היו עמים אציליים שהתירו נישואי אח ואחות? אל תקראו בשם אלוהיכם! אינכם נזקקים לו אלא שעה שיש ברצונכם להוליכנו שולל, להַטוֹתֵנוּ מחוקי הטבע ולשקץ את הנאצלים שברגשותינו כפשעים נתעבים. אך טלטולי נפש ועיווּתי גוף אתם כופים על קרבנות העוֹלה שהנכם קוברים חיים.

"‘לי הרשות לדבר, כי איש לא סבל כמותי, גם ממלוא מתק ההזיות וגם משממון האימים של חוסר האונים, הריקנות, הכליון והיאוש, החל מההידַבּקות הנעלה מכל ביֵשוּת האלוהית, וכלה בכפירה האיומה מכל, הכפירה בעצמי. הכוס, שכה קסמה לי בהיותה מלאה עד שפתה, שתיתי מציתי את קוּבּעתה, וכל ישותי הורעלה בה עד תום. והנה עתה, כשהטבע חַנַנִי ברוב חסדו, ובאמצעות הנעלה שבתשורותיו, באמצעות האהבה, העלה לי ארוכה, עתה, כשבחיקה של נערתי השמימית אני חש בקיומי, בקיומה, ובהיות שנינו בשר אחד, בהיותנו מצפים כי מברית חיים זו ייווצר יצור שלישי שיחייך לעומתנו, עתה הנכם באים שוב וחותים על ראשי את להבות התפתה שלכם, את אש הגיהינום, שרק דמיון חולני עשוי להיכווֹת בה, ומעמידים אותה כנגד השראתה הממשית, החיה, הבלתי־מעורערת של האהבה הטהורה! פִּגשוּ בנו מתחת אותם ברושים הנושאים אמיריהם בהדרת כבוד השמימה, בַּקרו אותנו בצל אותם עריסים, מקום שפורחים הלימון והתפוז, מקום שההדס הנאה מגיש לנו את פרחיו הענוגים, ושם הרהיבו עוז בלבכם להבעיתנו ברשתות מזימותיכם הקודרות, האפלות, מעשה ידי אדם!’

"זמן רב הוסיף לכפור בעקשנות באמיתוּת סיפורנו, אך גם בסופו של דבר, לאחר שחזרנו ואישרנו כי אמנם אמת הוא, כאשר גם כומר הווידוי העיד על כך, לא זז מהחלטתו וקרא: ‘אל תשאלו את הדי הסטווים של מנזריכם, אל תשאלו את הגוילים העבשים, אל תשאלו את זדונותיכם ותקנוניכם הנעווים! שאלו את פי הטבע ואת לבבכם, הוא שיוֹרה לכם ממה יש לחרוד, הוא שיגלה לכם בכל חומר הדין על מי ישפוך את קללתו הנצחית שאין להסירה עולמית. התבוננו בשוֹשן: האין החתן והכלה מלבלבים על אותו גבעול? כלום אין הפרח, שיָלד את שניהם, מאגדם יחד? וכלום אין השושן סמל הטוהר? וכלום אין ברית האחוה שלהם פוריה? את אשר הטבע מתעב, הוא אומר במפורש; היצור שאינו צריך להתקיים, אינו מסוגל להיווצר מלכתחילה; כל יצור שאינו חי כדין, אחד דינו לכליה, ובלא דיחוי. עקרוּת, דלדול, כליון בטרם עת – אלה קללותיו, ובהן מתגלה חומרתו. העונש מידו בלתי־אמצעי הוא. הסתכלו נא סביבכם, וכל האסור, וכל הארור, יזדקר לעיניכם מאליו. בדממת המנזר ובהמולת העולם מתחוללות רבבות פעולות שהן מקודשות ומכובדות בעיני הבריות, אף שקללת הטבע רובצת עליהן; על בטלה של תפנוקים כמו על יגיעה שמעל לכוחות, על שרירות לב ומותרות כמו על מצוקה ומחסור, הטבע קורא תגר; הוא תובע מידה בכל דבר; כל דרכיו אמת וכל פעולותיו רוֹגַע. אדם אשר סבל כמוני, זכותו לחיות חיי חירות. ספראטה שלי היא; רק המוות יפריד ביני ובינה. כיצד אהיה מחזיק בה? כיצד אזכה באושר? בכם הדבר תלוי! הנה, ברגע זה אני הולך אליה, ושוב לא אפרד ממנה לעולם!’

"הוא ביקש לרדת בספינה כדי להגיע אליה; אנו עיכבנו בעדו, והפצרנו בו לבל יעשה כל צעד העלול להמיט אסון. מוטל עליו להביא בחשבון שאינו חי בעולם ערטילאי, המתקיים על פי מחשבותיו ורעיונותיו בלבד, אלא במשטר מסוים, שחוקיו ומצווֹתיו קיבלו תוקף כתוקפם של חוקי הטבע. אותה שעה נאלצנו להבטיח לכומר הווידוי כי לא נגרע עינינו ממנו, וכי מכל מקום לא נניח לו לצאת את הטירה. הכומר הלך לו והבטיח לשוב כעבור ימים אחדים. הדבר אשר חזינו קם והיה. שכלו של אחינו חיזק את דעתו, אולם לבו רך היה מטבעו. השפעותיה של הדת, שהוטבעו בו מנעוריו, התחילו לפעול עליו, וליבוטים איומים התחילו לעַנוֹתוֹ. שני ימים ושני לילות עברו עליו ביסורים קשים; כומר הווידוי חזר וביקש לסייע בידו, אך לשוא! הגיונו החפשי, הבלתי־כבול, זיכה אותו בעיני עצמו; רגשותיו, אמונתו וכל המושגים המקובלים עליו, עשוהו פושע בעיניו.

"בוקר אחד מצאנו את חדרו ריק; על גבי דף נייר שהשאיר על השולחן הודיע לנו כי כיון שכָּלָאנוּ אותו בחוזק יד, זכותו להשיג לעצמו את חירותו, והריהו בורח ועושה את דרכו אל ספראטה, ומקווה להימלט יחד עמה. אם ינסו להפריד ביניהם, הריהו מוכן לכל.

"נבהלנו לא מעט, אך כומר הווידוי ביקש מעמנו כי נירגע. עד מהרה נמצא אחינו בקרבת מקום; הספנים, תחת אשר יעבירוהו אל מעבר לאגם, הביאוהו אל מנזרו. בהיותו מיוגע, לאחר שלא עצם עין ארבעים שעות רצופות, נפלה עליו תרדמה משאך התחילה הסירה לנענע אותו לאור הירח; כשהתעורר מצא את עצמו בידי אחיו הנזירים. בטרם ידע מה לו, שמע את שערי המנזר ננעלים אחריו.

"בהיותנו מיוּסרים ומזוּעזעים מגורלו של אחינו, הטחנו האשמות בוטות כלפי כומר הווידוי שלנו, אלא שאותו איש מכובד הרגיע את מצפוננו בנימוקים השגורים בפי כל רופא וחובש, כי רחמינו הנכמרים על אחינו, אך סכנה הם לו. הוא סיפר לנו כי אינו פועל על פי דעתו שלו בלבד, אלא על פי פקודת הבישוף והמועצה העליונה. אלה שמו מטרה לעצמם להימנע מכל שערוריה ציבורית, ולחַפוֹת על המקרה המצער במעטה הסודי של מרות הכנסיה. מתוך שחסו על ספראטה, גמרו אומר לעשות כל שבידם לבל ייוודע לה כי אהובה הוא גם אחיה. היא הועמדה תחת השגחתו של הכומר, שכבר לפני כן גילתה לו את סודה. הריונה ולידתה הוסתרו מעין הבריות. האם הצעירה היתה מאושרת בילדתה. כרוב הנערות שלנו לא ידעה קרוא וכתוב, שעל כן ביקשה מהכומר למסור לאהובה בעל־פה את אשר ביקשה לספר לו. הכומר סבור היה כי מחובתו הקדושה להרגיע בשוא את האם המיניקה, והיה מביא לה, כביכול, ידיעות מאת אחינו, שמעולם לא ראהו; הוא פקד עליה בשמו כי תהיה שקטה, כי תשמור על עצמה ועל התינוקת, ובאשר לעתיד – כי תבטח באלוהים.

"ספראטה נטתה לאדיקות מטבעה. נסיבות חייה אף טיפחו נטיה זו, וגם הכומר דאג להגבירה כדי להכין אותה מעט מעט לפרידת נצח מאהובה. אך גמלה את בתה, אך היה גופה חזק דַיוֹ, לדעת הכומר, לעמוד ביסורי הנפש האכזריים המעותדים לה, התחיל לתאר לה את החטא שחטאה בצבעים קודרים ביותר, כאילו היה חטא התמסרותה לנזיר אלוהים חטא כלפי הטבע, בדומה לגילוי עריות, רחמנא ליצלן. רעיון מוזר היה זה שצמח במוחו של הכומר, שרגשי החרטה שלה חייבים להיות דומים לרגשות שהיתה חשה, אילו ידעה את האמת על נסיבות קלקלתה. הוא הרבה להקדיר ולהוגות את רוחה, בעודו מרומם בעיניה את גדולת הכנסיה והעומד בראשה; הוא גולל לפניה את הסכנות האיומות המרחפות על נשמות בני האדם, אילו היו מקרים שכאלה הפקר, ואילולא היו האשמים באים על עונשם, ואף היו יוצאים נשכרים בדרך של נישואין כשרים, כביכול; הוא תיאר לפניה מה רבה תהיה הטובה העשויה לצמוח לה, אם תכַפֵּר על עווֹנה במועד הנכון, שעל ידי כך תזכה בכתר של חיי עולם. בסופו של דבר, ראתה עצמה כאותה חוטאת אומללה, המושיטה בלב נכון את צוארה לפני המאכלת, והפילה תחינתה כי יפרידו לעד בינה לבין אחינו. משהגיעה לידי כך, ניתנה לה הברירה החפשית לשהות במנזר או להישאר בביתה, כפי שלבה אומר לה, ובלבד שתימצא תחת פיקוחה של הכנסיה.

"הילדה גדלה, ועד מהרה נגלה בה אופי מיוחד במינו. במוקדם מן הרגיל למדה ללכת, ובכלל הצטיינה בשליטתה על אברי גופה. היא היטיבה לשיר, וכמו מעצמה למדה לנגן בקתרוס. רק בלימוד הדיבור התקשתה, ונראה שקשייה היו נעוצים יותר בדרך מחשבתה מאשר באופן היגוּיָה. האם המסכנה רחשה אליה אהבה מהולה בצער, שכן מבולבלת היתה מתוכחותיו של הכומר עד שדעתה ניטלטלה עליה, הגם שלא נטרפה כליל. מדמה היתה כי עווֹנה, שהכביד עליה יותר ויותר, תובע את עונשו; ההשוואות הבלתי־פוסקות בין עווֹנה לבין גילוי עריות, שהכומר העתיר עליה, הטביעו חותם כה עז עליה, עד שחשה רגש תיעוב, כאילו ידעה את האמת לאמיתה. מה מחרידה למראה היתה אהבת אם זו, שלבה נהר מגיל לקראת בתה, והנה ניטל עליו להיאבק במחשבה האיומה, כי מוטב היה אילולא נולדה משנולדה. שתי תחושות אלו התמודדות זו עם זו, ועד מהרה גבר התיעוב על האהבה.

"הילדה נלקחה ממנה ונמסרה לאימוץ למשפחה טובה שהתגוררה על שפת האגם. בתנאי החופש הרב שזכתה בו שם, גילתה כושר בלתי רגיל לטיפוס בהרים. יצר טבעי שלה דחק בה להעפיל לפסגות נישאות, להתרוצץ על גבי תיתורותיהן של ספינות, ולחקות את להטוטיהם המופלאים ביותר של מרקדי־על־חבל, שנקרו לעתים למקום.

"כדי להקל על עצמה אימונים אלה, אהבה ללבוש בגדי נערים, ואף שהדבר לא נחשב כהגון בעיני הוריה מאמציה, והם ביקשו לאסרו עליה, הורינו אנחנו כי ינהגו בה ביד רכה. שוטטותה ודילוגיה הרחיקו אותה פעמים הרבה ממקום מגוריה, והיתה מרבה להיעדר מהבית, לתעות בדרכים, אך תמיד היתה חוזרת. על פי רוב היתה מתישבת, בדרך שובה הביתה, מתחת למזוזות שעריו של נוה כפרי בקרבת מקום. לא עוד הלכו לחפש אחריה, אלא היו מצפים לשובה. שם היתה נחה על המדרגות, ואחרי כן רצה אל הטרקלין, צופה בפסלים, ואם איש לא עיכב בעדה, אצה לשוב הביתה.

"למרבה הצער הכזיבה שאננותנו בסופו של דבר, ונענשנו על סלחנותנו היתרה. הילדה נעלמה, ורק כובעה נמצא על פני המים, לא הרחק ממקום שפכו של מפל מים אל האגם. הדעת נתנה כי בטפסה על הסלעים מטה רגלה, ונתדרדרה, אלא שלמרות כל החיפושים לא נמצאה גופתה.

"שמע מותה של הילדה הגיע לאזני אמה מפי חברותיה שלא נזהרו בלהגן; היא נראתה נינוחה ומרוצה, ומתוך דבריה ניכר כי שמחה היא על שהאלוהים לקח את היצור המסכן אליו, ובדרך זו מנע קיומו או החרפתו של אסון גדול יותר לה או לזולתה.

"בנסיבות אלה צפו ועלו כל אותן מעשיות המהלכות בעם לגבי הסכנות שיש במים, כגון שהאגם תובע מדי שנה את קרבנו – ילד חף מפשע, או שאין האגם סובל כל גוף מת, והריהו מקיא אותו אל החוף במוקדם או במאוחר, או שאף הקטנה שבעצמות הגוף ששקע למצולות, חייבת לצוף על פני המים בסופו של דבר. כן סוּפר אותו סיפור נודע על האדם האבלה על ילדה שטבע באגם, שהעתירה אל אלוהים וקדושיו, כי לכל הפחות, ישיב לה את עצמותיו, למען תביאן לקבורה; על פי אותו סיפור העלתה, אמנם, הסופה שנתחוללה את הגולגולת לחוף, הסופה שלאחריה – את הגוִיה, ומשהגיעו כל העצמות, צררה האם את כולן במטפחתה והביאתן אל בית היראה; והנה – הפלא ופלא! משנכנסה פנימה נעשה הצרור כבד יותר ויותר, ולבסוף, כאשר הגיעה למרגלות המזבח, השמיע הילד קול צווחה, ולתמהון הכל יצא חי מתוך המטפחת; רק פרק אחד של זרת ידו הימנית נעדר, ואף אחריו תרה האם בלא לאוּת; משמצאה אותו, נשאר למשמרת בבית היראה, בין יתר שרידי הקודש, לזכר הפלא הגדול.

"מעשיות אלה עשו רושם עז על האם האומללה; לכוח דמיונה ניתנה תנופה חדשה, שהפרתה את רגשי לבה. אמונה חדשה צצה בנפשה, כי הילדה כיפרה במותה על חטאה ועל חטא הוריה, וכי הקללה והעונש שרבצו עליהם עד כה בטלים ומבוטלים מעתה; כי אך דבר אחד חסר עדיין, שתיאספנה עצמותיה של הילדה ותובאנה לרומא; וכי משתקרבנה עצמות בתה אל מדרגות המזבח הגדול בכנסיית פטרוס, מיד יקרום עליהן עור, זה העורה היפה והצח, והיא תקום ותתיצב חיה לעיני כל העם. או אז תחזה במו עיניה את אמה ואת אביה, ומיד יקבל האפיפיור את הסכמת האלוהים וקדושיו, וימחל להוריה על חטאם, יתיר את נדרם ויכניסם בברית הנישואין לקול תשואות הקהל.

"מעתה היו עיניה ומעייניה נתונים תמיד לאגם ולחוף. לעת לילה, בנוּע הגלים הלוֹך ושוֹב לאור הירח, דימתה לראותה בכל קצף בוהק בראשו של גל את ילדתה החוזרת אליה, ולא היתה מרפה עד שמישהו היה יורד במרוצה אל החוף כדי לאספה, למראית עין.

"אף בשעות היום לא הרפתה מחיפושיה, ובכל מקום שבו השתפל אט אט חוף החצץ אל האגם, היתה אוספת בסַלָה את כל העצמות שמצאה. איש לא העז להגיד לה כי אך עצמות בעלי חיים הן; את העצמות הגדולות היתה קוברת, אך את העצמות הקטנות היתה נוטלת עמה. ימים רבים התמידה בעיסוקה זו. הכומר, שמתוך נאמנותו היתרה הביא אותה למצב אומלל זה, התאמץ גם עתה לסייע לה בכל כוחו. מכוח השפעתו על הקהילה, היתה מוחזקת בכל הסביבה לא כמטורפת אלא כאחוזת בולמוס; ומדי עברה, היו רבים ניצבים נכחה בידים משׂוּכּלוֹת על חזם, וילדים היו מנשקים את כף ידה.

"לידידתה הזקנה, שהוסיפה לשמשה, הבטיח כומר הווידוי כי החטא, שאפשר חטאה בסייעה לזיווּגם האומלל של השנַיִם, יכופר לה רק בתנאי כי תישאר בת־לויה נאמנה למסכנה עד סוף ימיה; ואכן, מילאה זו את תפקידה עד היום האחרון ברוב סבלנות ובמסירות הראויה להערצה.

"כל אותו זמן לא הסחנו את דעתנו מאחינו; גם הרופאים וגם אנשי הכמורה לא הרשו לנו להיראות לפניו, אך כדי להרגיענו וכדי להבטיח לנו כי שלומו טוב על פי תחושתו שלו, נתנו לנו רשות לראותו מרחוק כפעם בפעם, אם בשעת טיולו בגן או במבואותיו של המנזר, או אף מבעד לשבכה שבתקרת חדרו.

"לאחר שעברו עליו גלגולי אימים שונים ומשונים, שאני מדלג עליהם בסיפורי, מצא עצמו שרוי במצב מיוחד במינו – מצב של שלוות נפש ושל טלטֵלת הגוף בעת ובעונה אחת. לא עוד יכול היה לשבת רגע קט במנוחה במקומו, חוץ משעה שהיה פורט על נבלו, וכרגיל מלווה את נגינתו בשירה. פרט לכך היה תמיד מצוי בתנועה; הוא נעשה צייתן וכנוּע מכל הבחינות, שכן סערות נפשו כמו נבלעו כולן בפחד האחד – הפחד מפני המוות. באיום של מחלה אנושה או של סכנת מוות, אפשר היה להניעו לכל דבר שבעולם.

"מחוץ למנהגו המוזר להלך במנזר אנה ואנה בלא לאוּת – ולא אחת אף רמז כי היה מעדיף הרבה יותר מזה לנדוד ברים ובגיאיות – מספר היה על חזון ביעותים הפוֹקדוֹ מפעם לפעם מדי הקיצוֹ בכל שעת לילה; מדמה היה לראות נער יפה־תואר ניצב ליד מטתו ומאיים עליו בסכין לטושה. גם לאחר שמטתו הועברה לחדר אחר, הוסיף לטעון כי אותו נער אורב לו גם כאן, ולבסוף דימה לראותו גם במקומות אחרי במנזר. שוֹטטוּתוֹ אנה ואנה נעשתה נסערת עוד יותר, ואנשי המנזר העידו לאחר זמן כי היה מרבה לעמוד ליד החלון ולהשקיף אל מעבר לאגם. "בינתים היתה אחותנו האומללה מידלדלת והולכת כתוצאה מהתמכרותה לרעיון היחיד שהעסיק אותה, והרופא שלנו הציע כי מעט מעט תוכנסנה עצמות שלדו של ילד לבין העצמות שהיא אוספת, למען תתחזק בתקוותיה. הנסיון היה מלוּוה ספקות רבים, אך היה מקום לשער כי לאחר שיצורפו כל חלקי השלד יחד, אפשר יהיה לשדלה כי תחדל, לכל הפחות, מן החיפושים המתמידים, ואפשר יהיה לעודד את רוחה בתקוַת הנסיעה לרומא.

"ואמנם כך נתגלגלו הדברים. משַמַשתה היתה מחליפה באין רואים את העצמות המלוּקטוֹת בעצמות שניתנו לה. עונג לא ישוער שטף את לב החולה האומללה, משנצטרפו מעט מעט העצמות עצם אל עצמו, וכבר ניתן להבחין אילו עצמות חסרות עדיין. בדקדקנות מרובה היתה קושרת את השלד בחוטים ובסרטים, וכדרך הנוהג לגבי גופותיהם של קדושים, היתה ממלאה את החללים שבשלד בשיראים ובמעשי רקמה.

"באופן זה חוּבּרוּ האיברים יחדיו, ולא חסרו אלא אחדים מקצות הגפַיִם. בוקר אחד, בעודה ישנה, בא הרופא לשאול לשלומה, והזקנה הוציאה את הגופה היקרה מן התיבה שהיתה בחדר משכבה של ספראטה, כדי להראות לרופא מה היו עיסוקיה של החולה. לא עברו רגעים ספורים והם שמעו את החולה מזנקת ממטתה; כשהרימה זו את מכסה התיבה וראתה כי ריקה היא, מיד כרעה על ברכיה, וכשנכנסו אל חדר משכבה מצאו אותה שקועה בתפילת הודיה נלהבת. ‘אכן, קם הדבר והיה!’ קראה, ‘לא חלום הוא, כי מציאות! שישו ושמחו, ידידַי, עמי! שוב ראיתי את הילדה היפה, הטובה, חיה לנגד עיני. היא קמה, הסירה את צעיפה, וזיו פניה האיר את החדר כולו. יופיה מזוכך היה; נבצר ממנה לצעוד על הרצפה, אף שביקשה זאת. בקלות מופלאה נישאה אל על, ואף לא הספיקה להושיט לי את ידה. אז קראה לי אליה והורתה את הדרך שעלי ללכת בה. אני אלך אחריה, הריני חשה זאת, ומה הוקל ללבבי. סר יגוני; דיי שזכיתי לחזוֹת בילדתי שקמה לתחיה. וכבר טעמתי אחד מששים מטעם גן־עדן!’

"מכאן ואילך לא ידעה עוד רוחה אלא התענגות על חזונות של מעלה; שום דבר ארצי לא משך עוד את לבה, וכמעט שלא הביאה אוכל אל פיה. מעט מעט נחלצה נשמתה מעבוֹתוֹת הגוף. לבסוף, בשעה שאיש לא ציפה לכך, נמצאה חיוורת, עצומת עינים ונטולת חושים; המתקרא מוות אסף אותה תחת כנפיו.

"שמע החזון אשר חזתה לפני מותה פשט עד מהרה בעם, ויחס ההוקרה, שזכתה לו עוד בחייה, שיווה לה מיד לאחר מותה דמות של מסתופפת מתחת כנפי השכינה, ועטר לראשה הילה של קדושה.

"שעה שהובאה לקבורה נדחקו אליה אנשים רבים בלהיטות יתרה למען געת בכף ידה, או לפחות בשולי שמלתה. תוך כדי התעלות נשמה זו, שכחו חולים רבים את יסוריהם, ומיד ראו עצמם בריאים, והודו על כך לאלוהים ולקדוֹשתו החדשה. אנשי הכמורה נאלצו להציג את גופתה בקַפֶּלה; העם תבע את זכותו לשטוח לפניה את תפילותיו. ההתקהלות היתה עצומה; תושבי ההרים, הנוטים בלאו־הכי לדבקות דתית, הגיחו מבינות הערוצים; התפילות, מעשי הנסים וההערצה נתעצמו מיום ליום. הוראותיו של הבישוף, שביקשו להגביל טקסי דת חדשים אלה כדי לבטלם בהדרגה, לא ניתנו לביצוע; העם הגיב בזעם על כל התנגדות, ונכון היה להרים יד כנגד כל מי שכפר בקדושתה של ספראטה. ‘כלום לא הסתופף גם בורומיאו הקדוש⁴⁸ בקרב אבות אבותינו?’ קראו, ‘כלום לא זכתה אמו להשתתף במעמד העלאתו למעלת קדושים? כלום לא נעשה מאמץ להמחיש את גדולתו הרוחנית באמצעות אותו פסל גדול⁴⁹ שהוּצב בצוּקי אַרונה? כלום אין חיים עדיין בני משפחתו בינינו? וכלום לא הבטיח אלוהים לחדש תמיד מעשי נסים לעיני מאמיניו?’

"לאחר שהגופה לא גילתה כל סימני רקבון במשך ימים אחדים, ואף הלבינה וכמו נעשתה שקופה יותר, נתעצמה והלכה אמונתם של הבריות. בתוך ההמון נתגלו מקרי ריפוי, שאף בעל עין בוחנת לא יכול להסבירם או לראות בהם מעשי הונאה. כל הסביבה היתה כמרקחה, וכל אשר לא בא לחזות בה במו עיניו, שמע לפחות את שמה נישא בפי הבריות במשך ימים רבים.

"הדָיו של מעשה הנס נתגלגלו, כמו בכל הסביבה, גם למנזר שבו נמצא אחי. האנשים לא נמנעו מלדבר על כך גם בנוכחותו, שהרי ממילא לא הגיב מעולם על המתרחש סביבו, ואף שייכותו למעשה זה לא היתה ידועה ברבים. אולם זאת הפעם הקשיב רב קשב למדובר. הוא ביצע את מנוסתו בדרך מחוכמת כל כך, עד שאיש לא יכול היה לשער מעולם כיצד יצא מתוך המנזר. לאחר זמן נודע לנו כי הועבר אל מעבר לאגם יחד עם מספר צליינים, וכי אך ביקש את הספנים, שלא גילו בו כל דבר שאינו כשורה, כי ישגיחו יפה על הספינה לבל תתהפך. בעיצומו של לילה הגיע אל אותה קפלה, מקום שנחה אהובתו האומללה מסבלותיה; אך מעריצים מעטים היו כורעים אותה שעה על ברכיהם בפינות החדר; ידידתה הזקנה ישבה למראשותיה; הוא ניגש אליה, בירכה לשלום ושאל אותה לשלום גברתה. ‘הריהי לפניך,’ ענתה לא בלי מבוכה. הוא הסתכל בגופה במבט מן הצד, ולאחר היסוס־מה נטל את ידה. נבעת מצינת כף ידה, שמט אותה חיש, הסתכל סביבו בחרדה ואמר לזקֵנה: ‘איני יכול להישאר עמה עכשיו; עוד דרך ארוכה מאד לפני, אך בבוא המועד הנכון אשוב ואהיה כאן; אמרי לה זאת לכשתתעורר.’

“או אז יצא ולא שב עוד. רק במאוחר נודע לנו על אשר נתרחש. ביקשנו להתחקות על עקבותיו, אך לשוא; קשה לתפוס כיצד פילס לו את דרכו בין הרים וגיאיות. לאחר זמן רב נתגלו לנו עקבות כלשהם בגרַאוּבּינדן שבהרי האלפים, אלא שאיחרנו את המועד. שיערנו כי פנה לגרמניה, אך המלחמה מחתה את עקבותיו כליל.”

פרק עשירי    🔗

איש הכמורה סיים את קריאתו, ודמעות עמדו בעיני הכל. הרוזנת, מטפחתה לא משה מתחת לעיניה, ולבסוף קמה ויצאה את החדר בלוית נטליה. היתר נשארו מחרישים במקומם, ואיש הכמורה אמר: “עתה ניצבת השאלה לפנינו, האם להניח למרקיז לנסוע מכאן בלא שנגלה לו את סודנו, שהרי מי עוד יטיל ספק כלשהו כי אותו אוגוסטין אינו אלא הנבלאי שלנו? הבה נשקול יפה מה המעשה אשר ייטיב עם האומלל ועם משפחתו. עצתי היא כי לא ניחפז, אלא נמתין עד שנשמע מה בפי הרופא, שבלאו־הכי אנו מחכים לשובו משם.”

הכל הסכימו לדעתו, ואיש הכמורה הוסיף: “בד בבד עם זאת מתעוררת שאלה נוספת, שאפשר יש להקדים ולהחליט בה. המרקיז היה נרגש ממש מהטיפול המסור שניתן לאחיָניתו על ידינו, ובעיקר על ידי ידידנו הצעיר. היה עלי לספר לו את המעשה לפרטיו, והוא מכיר לנו טובה בכל לבו. ‘פטרונה הצעיר דחה את הצעתי לנסוע עמי,’ אמר, ‘בטרם ידע על הקשרים הקיימים בינינו. אתה איני עוד לגביו בבחינת אדם זר, שאין הוא יודע את ארחו ורבעו; הנני בעל בריתו, ומבחינה מסוימת אפילו קרוב משפחה לו, ואם קודם עיכב בעדו ילדו, שלא רצה לעזבו, מלהתחבר עמי, הנה עתה אך יחַזֵק ילד זה את הברית הכרותה בינינו. בנוסף לטובה שאני מכיר לו, הריהו עשוי להיטיב עמי במסעותי, והיה אם ישוב עמי אל ביתנו, יקבל אחי הבכור את פניו בשמחה; כמו כן אַל לו לזלזל גם בירושה שהותירה אחריה בת־טיפוחיו, שכן על פי הידברות חשאית בין אבינו המנוח ובין ידידו, חזר לידינו הרכוש אשר ציווה לבתו, ואנו ודאי שלא נקפח את שכר מיטיבה של אחיניתנו.’”

תיריזה נטלה את ידו של וילהלם ואמרה: “הרינו עדים לדוגמה נאה נוספת כי מעשה חסד אמיתי הנעשה ללא טובת הנאה, עשוי לשאת פירות מן היפים והמשובחים ביותר ברבות הימים. טוב תעשה אם תיענה לקריאה בלתי־צפויה זו, ובעוד משכורתך כפולה מעם המרקיז, הָחֵש פעמיך אל הארץ היפהפיה, אשר לא אחת נשאת את לבך אליה.”

“הריני מוסר עצמי כליל להדרכתם של ידידי,” אמר וילהלם, “נראה שבעולם הזה אך לשוא ידבק אדם ברצונו שלו. כאשר ביקשתי לדבוק בו, ניטל עלי למשוך את ידי, ואילו עתה דבקה בי מאליה נדיבות שאינה מגיעה לי.”

בלחיצת יד נפרד וילהלם מתיריזה ופנה ללכת. “הריני מוסר עצמי כליל להחלטתך,” אמר לאיש הכמורה, “כל עוד איני נדרש להיפרד מפליכס שלי, הריני מוכן ללכת לכל מקום ולקבל עלי כל אשר תמצאו לנכון.”

אך שמע איש הכמורה הצהרה זו מפי וילהלם, מיד גולל לפניו את תכניתו: “יינתן למרקיז לנסוע עתה לבדו, ורק לאחר שובו של הרופא, לכשנשקול בדעתנו ונחליט מה לעשות, יצאו וילהלם ופליכס ויצטרפו אליו במסעותיו.”

כך יעץ גם למרקיז, מתוך נימוק שהידיד הצעיר נזקק עדיין להכנות, אפס אין אלו צריכות לעכב בעדו הוא מלנסוע העיר ולחזות בכל חמודותיה. המרקיז יצא לדרכו לא לפני שחזר והביא את מלוא רחשי תודתו, וּכאוֹת להם אף הותיר אחריו תשורות מתשורות שונות – עדיים, אבני יקר מלוטשות ומעשי רקמה.

לבסוף היה גם וילהלם מוכן לצאת לדרך, אלא שלמבוכת הכל לא הגיעה כל ידיעה מאת הרופא; רבו החששות שמא פקד אסון את הנבלאי המסכן, וזאת דוקא בשעה שהיה יסוד לקוות לשיפור מצבו. הוחלט לשגר את הבלדר, וזה כבר יצא לדרכו לשם ברכיבה, אולם עוד באותו ערב הגיע הרופא בלוית אדם בלתי־מוּכּר, שנראה רציני ונשוא פנים, ושעורר סקרנות בלב הכל.

רגע קט עמדו שני הבאים מחרישים. לבסוף ניגש האיש הזר אל וילהלם, הושיט לו את ידו ושאל: “כלום אינך מכיר עוד את ידידך הוותיק?” היה זה קולו של הנבלאי, אלא שמֵחָזוּת פניו לא שרד מאומה. הוא היה לבוש בקפידה בבגדי מסע רגילים ונקיים, זקָן לא היה לו עוד, בתלתליו ניכרה יפה מלאכתו של הסַפָר, ועיקרו של דבר, שבשלוֹ נשתנה מראהו לבלי הַכֵּר – שום סימני זִקנה לא נשתיירו עוד בפניו. וילהלם חיבק אותו ברוב התרגשות. כשהוצג לפני הנוכחים, התנהג ברוב נימוס, בלא ששיער כלל מה רבות שמעו עליו כל אלה זה לא כבר. “האריכו נא רוחכם,” הוסיף בדיבור מתון, “לגבי אדם שלמרות מראהו המבוגר הריהו צועד אך עתה את צעדיו הראשונים בעולם, חסר־נסיון כתינוק, לאחר תקופת סבל ארוכה. לאיש אציל נפש זה הנני חייב תודה על שיש בידי לשוב ולהופיע בחברת אנוֹש.”

הכל קידמוהו בברכה, ומיד הציע הרופא לערוך טיול בצוותא, בעיקר כדי לקטוע את המשך השיחה בכיוון זה ולהסב אותה לפסים של שגרה.

כאשר נותרו לבדם, הסביר הרופא את אשר נתחולל בינתים: “החלמתו של אדם זה נתאפשרה בשל מקרה מיוחד במינו. זמן רב טיפלנו ברוחו ובגופו על פי המקובל עלינו, ועד לדרגה מסוימת התנהלו הענינים כשורה. אולם עדיין היה פחד המוות שולט בו במידה יתרה, ועל זקנו ועל גלימתו הארוכה מיאן לוותר. עם זאת התחיל ליטול חלק רב יותר בעולם החולין, ודומה ששיריו ומושגיו שבו ונתקרבו אל המציאות. ידוע לכם שהכומר הכפרי הבהיל אותי אליו במפתיע. בבואי מצאתי את החולה שלנו במצב שונה לחלוטין: הוא גילח את זקנו מרצונו החפשי; הוא הניח לגזוז את תלתליו ולעשות את שערו על פי המקובל, הוא ביקש ללבוש בגדים רגילים – דומה כאילו היה לפתע לאיש אחר. ביקשנו להתחקות על הסיבה לשינוי זה, אך לא העזנו לשאול על כך את פיו. לבסוף גילינו באורח מקרה את ההשתלשלות המיוחדת במינה. כוס של מִשׁרַת אוֹפּיוּם חסרה בארון התרופות של הכומר, ומן ההכרח היה לערוך חקירה קפדנית ביותר. הכל ביקשו להסיר מעצמם כל חשד, ובין בני הבית נתגלעו מריבות קשות. לבסוף התיצב איש זה והודה לפנינו כי צלוחית האופיום מצויה אצלו; כשנשאל אם גמע ממנה, ענה: ‘לא!’ אך מיד הוסיף: ‘בזכותה של צלוחית זו שבה אלי בינתי. ברשותכם ליטול אותה ממני, אלא שאם תנהגו כך, תשובו ותשקיעו אותי בעולם התוהו באפס תקוה. משנתחוור לי כי ניתן לשים קץ ליסורים עלי אדמות, עליתי לראשונה על דרך ההחלמה; עד מהרה נצנצה המחשבה בלבי לשים להם קץ מדעת, ובכוונה זו נטלתי את הצלוחית; והנה מן הרגע שהיתה לי הברירה להסיר מעלי את נטל מכאובי לעד, הוענק לי הכוח לשאת בהם, וכך, משנמצא קמיע זה בידי, חזרתי אל החיים הודות לקרבת המוות דוקא. אל נא תחששו,’ אמר, ‘פן אעשה בו שימוש, אך בהיותכם מבינים את נפש האדם, החליטו נא בנפשכם לעשותני דבק בחיים ככל הראוי, בהעניקכם לי את חופש הבחירה בין החיים ובין המוות.’ לאחר שיקול דעת מרובה לא דחקנו בו עוד, והריהו נושא עמו רעל זה בצלוחית מלוטשת בתור רעל נגדי שלא היה עוד כמוהו לעוז.”

הרופא שמע מפינו על כל אשר נתגלה לנו בינתים על אודותיו, והכל הסכימו כי יש להקפיד על שתיקה מלאה לגבי אוגוסטין. איש הכמורה קיבל עליו לא לגרוע עיניו ממנו ולהוסיף להנחותו בדרך הטובה שעלה עליה.

כן הוחלט כי וילהלם יקיים בינתים את המסע עם המרקיז ברחבי גרמניה, והיה אם תיראה האפשרות להפיח בלב אוגוסטין תשוקה לשוב למולדתו, יגלו את הנסיבות לקרוביו, וּוילהלם יחזיר אותו אל בני ביתו.

וילהלם היה עתה מוכן לנסיעה, וכשאוגוסטין שמע על כך, לא נראה מצטער כלל. תחילה היו הכל תמהים על הדבר, שהרי ידידו ומיטיבו עומד לשוב ולהיפרד מעמו כה מהרה, אך איש הכמורה גילה מיד מה סיבתה של עובדה זו. אוגוסטין לא יכול להתגבר על פחדו מפליכס, והעדיף שהילד יורחק מהמקום בהקדם האפשרי.

עד כה ועד כה רבו הבאים לטירה, עד כי מלאו כמעט כל חדריה ואגפיה, בעיקר משום שאיש לא התכונן מראש לקבלת אורחים כה רבים. בוקר וערב היו סועדים יחד, והיו נוטים לשכנע עצמם כי נהנים הם מחייהם בצוותא, אף כי בסתר לבם כבר שׂבעו זה את זה במידת־מה. תיריזה היתה יוצאת כפעם בפעם ברכיבה בלוית לותריו, ולעתים קרובות יותר לבדה, וכבר הכירה לדעת את כל בעלי האחוזות ובעלות האחוזות שבסביבה; היה זה עקרון יסוד שלה בהנהלת משק הבית, עקרון נכון בלי ספק, כי יש לשמור על קשרים טובים עם השכנים והשכנות, ולקיים עמם יחסים מתמידים של עזרה הדדית. דומה שעל קשרי הנישואין בינה לבין לותריו לא דוּבּר כלל. שתי האחיות היו מרבות שיחה זו עם זו, איש הכמורה נראה כמבקש את חברתו של הנבלאי, יארנו נועד לעתים קרובות עם הרופא, פרידריך דבק בוילהלם, ואילו פליכס שוטט בכל מקום שמצא בו ענין. חלוקה זו של החבורה היתה ניכרת בדרך כלל גם בשעת הטיולים, וכל אימת שהיו הכל חייבים לשהות יחד, מצאו עד מהרה מפלט במוסיקה, המאחדת את הכל בעודה מותירה איש איש לנפשו.

באופן בלתי צפוי הצטרף גם הרוזן לחבורה. הוא בא לקחת עמו את אשתו, ואגב כך גם ליטול, ככל הנראה, פרידה חגיגית מכל קרוביו שבעולם החולין. יארנו רץ לקראת מרכבתו לקדם את פניו, ומששאל הבא את מי ומי הוא עתיד לפגוש כאן, ענה לו הלה באותה בדיחות דעת שהיה נתפס לה כל אימת שפגש ברוזן: “כאן תמצא את כל אצולת העולם – מרקיזים, מילורדים, ברוֹנים, ואך רוזן חסר כאן עדיין.” בעלותם במדרגות היה וילהלם הראשון שבא לקראתו בפרוזדור. “מילורד!” פנה אליו הרוזן בצרפתית, לאחר שהסתכל בו רגע קט בעינים בוחנות, “הריני שמח מאד לחדש את היכרותי עמך בהזדמנות בלתי־צפויה זו, שכן טעות גדולה בידי אם לא ראיתיך בפמלייתו של הנסיך בבואו לבקר בטירתי.” – “היה לי האושר לשרת את הוד מעלתך באותם ימים, אלא שהנך חולק לי כבוד רב מדי כשהנך חושב אותי לאנגלי, ואף מן המעלה הראשונה. איני אלא איש גרמניה, ואף…” – “בחור הגון ביותר!” קטע יארנו את דבריו. הרוזן נעץ עיניו בוילהלם, חייך וביקש להגיד דבר־מה, אלא שתוך כדי כך ניגשו אליו גם האחרים לברכוֹ. המארחים ביקשו את סליחתו על שאין להם אפשרות להקצות לו מיד חדר כראוי לו, אך הבטיחו לו כי עד מהרה יועמד לרשותו השיכון הדרוש.

“כך, כך!” אמר בחיוך, “רואה אני כי כל בעיית האכסון ניתנה כאן ביד המקרה; אולם בסידור נבון מחושב מראש, מה רבות האפשרויות! עתה הריני מבקשכם: אל נא תזיזו גם דרדס ממקומו, פן תיווצר כאן, חלילה, אנדרלמוסיה של ממש. לא אשלים עם כך שהכל יחושו לא בנוח, אפילו מדובר בשעה אחת בלבד. אתה היית עֵד,” אמר ליארנו, “ואף אתה, מייסטר,” הוסיף בפנותו אל וילהלם, “מה רבים האנשים שאירחתי אז בטירתי ברוב נוֹחוּת. תינתן לי רשימת האישים והמשרתים, ורשימת מקומות אכסונם עתה, ומיד אערוך תכנית העברוֹת, שבטרחה מזערית בלבד תספק לאיש איש מעון מרוּוח, ועוד ייוותר מקום לאורח נוסף, לכל מקרה שיזדמן כמו זה אצלנו.”

יארנו התנדב מיד לשמש שָליש לרוזן, הגיש לו את כל הרשימות הנחוצות, וכדרכו היה מתענג כל אימת שנזדמן לו לשַטוֹת באדון הזקן, אך הלה חגג עד מהרה את נצחונו. ההסדר נערך, ולנגד עיניו נרשמו מיד על דלת כל חדר שמות הדרים בו. לא ניתן להכחיש כי באמצעות חילופים ושינויים מעטים הושגה המטרה במלואה. בין היתר דאג יארנו לכך, כי האנשים שגילו ענין זה בזה באותה עת, יימצאו סמוכים זה לזה.

לאחר שהכל בא על מקומו, אמר הרוזן ליארנו: “עזור נא לי להתחקות על עקבותיו של אותו בחור, שאתה מכנהו בשם מייסטר, ואילו הוא טוען שהוא גרמני.” יארנו החשה, שכן יפה ידע כי הרוזן הוא אחד מאלה שבהיותם מציגים שאלה, אינם מבקשים ללמוד אלא באים ללַמֵד. ואמנם, בלא להמתין לתשובה, הוסיף הרוזן ואמר: “אתה הצגת אותו אז לפני, ואף המלצת עליו בשם הנסיך בכל לשון של המלצה. הריני מתחייב לפניך, שאף אם היתה אמו גרמניה, אין ספק שאביו הוא אנגלי, ומן האצילים דוקא; מי יערוך כמה דם אנגלי זורם בעורקיהם של הגרמנים זה שלושים שנה! אין בדעתי לדחוק בך, שהרי מאז ומתמיד נושאים אתם עמכם סודות משפחה כגון אלה, אך איש לא יוליכני שולל בתחום זה.” הוא הוסיף ליַחס לוילהלם דברים שונים, שכביכול נתרחשו בו בימי היותו בטירתו, ואילו יארנו הוסיף לנצור את לשונו. דומה שהרוזן היה מבלבל בין וילהלם לבין אנגלי צעיר מפמלייתו של הנסיך. בימים משכבר ניחן האדון החביב בזכרון מצוין, ואף כיום מתפאר היה בזכרונו לגבי פרטים זעירים ביותר מימי נעוריו, אלא שיחד עם זאת נוטה היה, באותה מידה של בטחון עצמי, להטביע חותם של אמת על צירופים ומעשיות מוזרים, שדמיונו היה מעלה לפניו וממלא בהם את החללים בזכרונו שהיה תש והולך. פרט לכך, נהיה אדם רך ואדיב ביותר, ונוכחותו השפיעה לטובה על החבורה כולה. הוא תבע כי יהיו קוראים משהו מועיל בצוותא, ואף הציע לערוך משחקים שונים, שאם גם לא השתתף בהם בעצמו, היה מנהלם במסירות רבה. אם הביעו את השתוממותם על נכונותם להנמיך עצמו עד כדי כך, משיב היה כי דוקא אדם המדיר עצמו מכל שהוא עיקר בעולם הזה, חייב להתאים עצמו אליו בענינים של מה בכך.

וילהלם ידע לא אחת רגעים של עגמת נפש בשעת אותם משחקים, שכן פרידריך קל־הדעת היה רומז בכל הזדמנות על נהיית לבו הכמוסה של וילהלם כלפי נטליה. מניין לו זאת, מה הצדקה מצא לו לכך? כלום אין הנוכחים עשויים לחשוב כי וילהלם עצמו נחפז להפקיד סוד אומלל זה בידיו, שהרי הרבו להשתעות יחד?

יום אחד, כאשר באחת משעות שעשועים אלה היו הכל צוהלים יותר מכפי הרגיל, פרץ פתאום אוגוסטין בעד הפתח, ובארשת זוועה על פניו זינק פנימה. פניו היו חיוורות ומבטו פרוע. הוא ביקש להגיד דבר־מה, אך המלים נעתקו מפיו. הכל נחרדו. לותריו ויארנו, שנתיראו שמא שב וּתקפוֹ הטירוף, חשו אליו ותפסו בו בחוזק יד. הוא פתח במלמולים חנוקים, ורק לבסוף נזדעק בקול רם: “לא בי הסכנה! מהרו! הצילו! הצילו את הילד! פליכס שתה רעל!”

אך הרפו ממנו, פרץ החוצה, והכל חשו אחריו, אחוזי פלצות. מיד הובהל הרופא, ואילו אוגוסטין שם פעמיו אל חדרו של איש הכמורה. בהימצא הילד, נראה נבוך ומבוהל, משנשאל, עוד מרחוק: “מה כבר עוללת?”

“אל נא, אבא!” קרא פליכס, “לא מן הבקבוק, רק מן הכוס שתיתי. כה צמא הייתי.”

אוגוסטין ספק כפיו וקרא: “אבוד הוא!” ומיד חמק מבין קהל הנאספים ונמלט.

כוס חלב שקדים היתה ניצבת על השולחן, ולידה קוֹרפית ריקה למחצה. הרופא הגיע, שמע מפינו כל אשר ידענו, ונתקף פלצות בראותו את הבקבוקון של מִשׁרַת האוֹפיוּם, שהיה מוּכּר לו יפה, מוטל ריק על השולחן. מיד ביקש להביא חומץ והתחיל לטפל בילד בכל האמצעים הנקוּטים על פי אומנותו במקרים שכאלה.

נטליה ביקשה להעביר את הילד אל אחד החדרים והמשיכה לטפל בו בחרדה מרובה. איש הכמורה הובהל למצוא את אוגוסטין כדי להציל מפיו כמה הבהרות לאשר התרחש. זאת ניסה לעשות גם האב האומלל, אך לשוא, ובשובו מצא דאגה וחרדה נסוכות על פני כל. הרופא בדק בינתים את חלב השקדים שבכוס, ומצא שהוא מכיל תערובת אופיום מסוכנת ביותר. הילד שכב על המטה ונראה חולה מאד; הוא אך הפציר באביו לבל ידחסו בו שיקויים נוספים ולבל יעַנוּהוֹ עוד. לותריו שלח את אנשיו, ואחר רכב הוא עצמו, כדי להתחקות על עקבותיו של אוגוסטין שנעלם. נטליה ישבה ליד הילד שחיפש מפלט בחיקה. הוא ביקש כי יותן גביש של סוכר בפיו, שכן היה החומץ חמוץ כל כך! הרופא ניאות לו, באמרו כי הילד הוחרד קשות, והריהו זקוק קודם כל לרגיעת־מה, שכן כל האמצעים המומלצים ננקטו; לאחר מכן ימשיך בכל טיפול אפשרי. הרוזן שבא לבקר, ניגש כאילו מתוך אי־רצון; בארשת של חומרה וחסידות הניח את כפות ידיו על ראש הילד, נשא עיניו אל על, ונשאר רגע קט במעמד זה. וילהלם, שישב מדוכדך על אחד הכסאות, זינק ממקומו, נעץ מבט נואש בנטליה ויצא.

מעט לאחר מכן עזב גם הרוזן את החדר.

“איני מוצא הסבר לעובדה,” אמר הרופא לאחר הפסקה כלשהי, “שאין לראות בילד שום סימן להרעלה, ולוּ הקל ביותר. אפילו היה גומע גמיעה אחת בלבד, היה קולט מנת אופיום מסוכנת ביותר, ואילו בדופק שלו איני מוצא כל שינוי, פרט למה שניתן לזקוף על חשבון האמצעים שנקטתי ועל חשבון הפחד שהטלנו עליו.”

לאחר שעה קצרה נכנס יארנו וסיפר כי בעליית הבית נמצא אוגוסטין שותת דם, ולידו תער שבו חתך, ככל הנראה, את גרונו. הרופא מיהר ללכת אליו וכבר על המדרגות פגש באנשים שהורידו את אוגוסטין למטה. לאחר שהושכב במטה, נבדק בדקדקנות; נמצא שהחתך פגע בקנה וגרם הפסד דם רב והתעלפות, אלא שעד מהרה נתברר כי עדיין נותרה תקוה לחייו. הרופא הניח את גופו במצב הנכון, איחה את החלקים הגזורים וחבשם. הלילה עבר על הכל ברוב חרדה וללא שנה. הילד לא רצה להיפרד מנטליה. על שרפרף לפניה ישב וילהלם, רגלי הילד מונחות בחיקו, ואילו ראשו וחזהו בחיקה – כך חילקו ביניהם את הנטל היקר ואת כאב החרדה, וברוח קודרת בילו במצב זה את הלילה כולו; נטליה נתנה לוילהלם את ידה, ובלא דַבֵּר דבר היו תולים עיניהם בילד וזה בזה. לותריו ויארנו ישבו בקצהו השני של החדר, וניהלו שיחה על ענינים העומדים ברומו של עולם, שברצון היינו משתפים בהם את קוראינו, אילולא דחקו בנו המאורעות יותר מדי. הילד היה ישן בשקט והתעורר בבוקר השכם במצב רוח עליז ביותר; הוא זינק מן הספה וביקש פרוסת לחם בחמאה.

אך הוטב מעט מצבו של אוגוסטין, ביקשו להציל מפיו הסבר כלשהו. ברוב יֶגע ורק מעט מעט נתגלתה הפרשה: לאחר שהרוזן ערך את תכנית ההעברות האומללה, הועבר אוגוסטין לחדר משותף עם איש הכמורה, ושם מצא את כתב היד שבו סוּפרוּ כל קורותיו: אחוז פלצות החליט מיד בנפשו כי פקעה זכותו לחיים. עד מהרה פנה אל המפלט המצוי אצלו, אל האופיום, עירב אותו בכוס חלב שקדים, אלא שבטרם הגישה אל שפתיו נרתע; הוא השאיר את הכוס ניצבת על השולחן על מנת לערוך טיול נוסף בגן ולהזין עיניו פעם אחרונה בזיווֹ של עולם; עם שובו מצא את הילד, בעודו מבקש לשוב ולמלא את הכוס ששתה ממנה.

הכל ביקשו להרגיע את האומלל, אך הוא החזיק כבעוית את ידו של וילהלם ואמר: “הה! מדוע לא עזבתיך מכבר? היטב ידעתי כי אגרום את מות הילד וכי הוא יגרום את מותי.” – “הילד חי!” השיב לו וילהלם. הרופא שהקשיב יפה לדבריהם, שאל את אוגוסטין אם כל המשקה היה מורעל.

“לא,” השיב, “הכוס לבדה.” – “הרי שלמרבה המזל,” קרא, “שתה הילד רק מהבקבוק! המלאך הטוב הוא שהנחה את ידו לבל תוּשט אל המוות, שארב לו מקרוב כל כך.” – “לא, לא!” קרא וילהלם בזעקה, בהליטו את עיניו בכפות ידיו, “הילד אמר לי במו פיו מלים הרות אסון אלו, כי לא מן הבקבוק שתה, אלא מן הכוס דוקא. בריאותו אך מדומה היא, והריהו עתיד לגווע תחת ידינו.” הוא נס במרוצה מן החדר, ואילו הרופא ירד אל הילד, והתחיל לחקור אותו בנחת תוך כדי לטיפה: “האמת הדבר כי מן הבקבוק שתית ולא מן הכוס?” הילד פרץ בבכי. הרופא סיפר בלחש לנטליה במה הענין, אך גם היא טרחה לשוא כדי להציל את האמת מפי הילד; בכיוֹ גבר והלך, והוא הוסיף לבכות עד שנרדם.

וילהלם ישב ליד מטתו; הלילה עבר עליו בשקט. למחרת בבוקר נמצא אוגוסטין מת במטתו; הוא הוליך שולל את שומריו בהתנהגותו השקטה, עד שלא הקפידו עוד להשגיח עליו, ואז התיר בחשאי את תחבושתו ומת מאיבוד דם. נטליה יצאה עם הילד לטיול, והוא נראה רענן ומאושר. “הן טובה את אלי,” לחש לה פליכס, “אינך גוערת בי, אינך מכה אותי, רק ממך לא אכסה כי אמנם מן הבקבוק שתיתי. אמא אורליה היתה חובטת בי על אצבעותי כל אימת ששתיתי מן הקוֹרפית, ואבא נראה אמש נזעם כל כך, עד כי דימיתי כי יַכֵּני.”

כעל כנפי נשרים מיהרה נטליה אל הטירה. וילהלם בא לקראתה מלא חרדה. “אב מאושר שכמותך!” קראה בקול רם, בהרימה את הילד ובהטילה אותו אל זרועותיו של וילהלם, “הא לך בנך! הוא שתה מן הבקבוק! חוסר הנימוס הוא שהציל את חייו.”

הידיעה המשמחת סוּפרה לרוזן, אך הלה הקשיב לה בחיוך שלֵו ומצטנע, כשל אדם בטוח בעצמו, הרגיל לסלוח למשוגותיהם של הבריות. גם מיארנו, ששם לבו לכל דבר, נבצר הפעם להסביר מידה רבה זו של שביעות רצון עצמית, ורק לבסוף, לאחר פיתולים מרובים, נתחוור לו כי הרוזן משוכנע שהילד אמנם גמע את הרעל, אלא שהוא, בתפילתו ובהשראת כפות ידיו, הציל את חייו מעשה נס. עתה אף החליט לצאת מיד אל מחוז חפצו; חיש קל, כדרכו, היו חפציו ארוזים; בשעת פרידה נטלה הרוזנת היפה את ידו של וילהלם, בטרם שמטה את יד אחותה, ולחצה את ארבע ידיהם יחד; מיד פנתה לאחוריה ועלתה על המרכבה.

מאורעות איומים ומופלאים כה רבים שבאו צרורים יחד, השביתו את סדר החיים הרגיל בטירה, וגרמו אנדרלמוסיה בכל. כל הליכות הבית טולטלו כבקדחת. שעות השֵנה, הקימה, הסעודות והבילויים המשותפים סטו ממועדיהן הקבועים. פרט לתיריזה לא נשאר איש נאמן למסגרת חייו. הגברים נתנו בכוס עינם, בבקשם להשיב לעצמם את רוחם הטובה, אך תחת אשר ישביחו את מצב רוחם באופן מלאכותי, התרחקו עוד יותר ממצב הרוח הטבעי, שהוא לבדו משרה עלינו עליזות ופעלתנות.

וילהלם היה מזועזע ומעורער מכל סערות הנפש העזות שעברוהו. ההתרחשויות הבלתי־צפויות והמבעיתות הוציאוהו מגדרו, עד כי לא יכול עוד לעמוד כנגד הרגש העז שהשתלט בתוקף כה רב על לבו. פליכס הוחזר לו בריא ושלם, אף על פי כן חש כאילו אין לו מאומה; מכתבי ורנר, שהכילו את כל ההוראות הדרושות כבר היו תחת ידו, ולא חסר לו עוד מאומה ליציאתו למסעיו, אלא שלא מצא עוז בלבו ללכת מכאן. הכל דחק בו לצאת למסע. ניתן לשער כי לותריו ותיריזה אך מחכים להסתלקותו כדי לערוך את נישואיהם. יארנו היה מחשה, שלא כדרכו, ואולי ניתן לומר כי איבד משהו מעליזותו. למזלו של וילהלם חילץ אותו הרופא ממבוכתו במידה מסוימת בכך שהכריז עליו כעל חולה, וחייב אותו ליטול תרופה לשם החלמתו.

החבורה נפגשה מדי ערב, ופרידריך, שלא ידע נימוס מעודו, ובעיקר אם הרבה לשתות יין יותר מכפי הראוי, היה משתלט על השיחה; תוך שימוש במאות מוּבאוֹת ורמיזות ליצניות דו־משמעיות, כדרכו, היה מצחיק את הכל, ולא אחת הביא את שומעיו במבוכה שעה שהרשה לעצמו להרהר בקול רם.

במחלת ידידו נראה שלא האמין כלל. פעם אחת, שעה שהכל היו נאספים יחד, קרא: “באיזה שֵם, דוקטור, אתה מכנה את הרעה אשר פקדה את ידידנו? כלום לא מצאת שום שם מתאים לתופעה זו, מבין כל שלושת אלפי השמות שבהם הנך מפאר את בּערוּתך? מכל מקום הן כבר היתה נודעת בדורות אשר היו מלפנינו. הן מקרים כגון זה,” הוסיף בהדגשה יתרה, “כבר קרו, כידוע לנו, אף בתולדות מצרים או בבל.”

הנוכחים הסתכלו זה בזה וחיוך חלף על שפתיהם.

“מה היה שמו של אותו מלך?” קרא ועצר רגע קט בדבריו. “אם אין ברצונכם לבוא לעזרתי,” הוסיף, “ידי תושיע לי.” הוא פתח את הדלת לרווחה והורה על התמונה הגדולה התלויה בפרוזדור. “מה שם תתנו לבעל זקַן־תיש זה, שכתר מלכות בראשו, הניצב כאן למרגלות המטה מדוכדך ממחלת בנו? מה שם תתנו לאותה יפהפיה הנכנסת לחדר, שעיניה הצנועות והערמומיות שופעות גם רעל וגם רעל נגדי בכפיפה אחת? ומה שם תתנו לאותו רופא אליל, שאך ברגע זה נדלק האור במוחו, ולראשונה בחייו נזדמן לו לרשום מַתכּוֹן נבון של תרופה היורדת לשרשי המחלה, תרופה שהיא גם מרפאה וגם טעימה בעת ובעונה אחת?”

קשקושים באותו נוסח לא פסקו מפיו. הנוכחים ביקשו לשמור על הנימוס ככל שהיה בידם, והסתירו את מבוכתם מאחורי חיוך אנוס. סומק קל עלה בלחייה של נטליה והסגיר את רגשת לבבה. למרבה מזלה היתה מהלכת אותה שעה עם יארנו, ובהגיעה אל הדלת חמקה בתנועה זריזה החוצה; צעדים אחדים צעדה הלוך ושוב בפרוזדור ומיד עלתה לחדרה.

הנוכחים החרישו. פרידריך פתח בשירה ובריקוד.

עוֹד נָכוֹן לָכֶם כָּל פֶּלֶא!

הַנִּקְרֶה נֶקְרֶה מִמֵּילָא,

הָאָמוּר אָמוּר עַד תֹּם.

עִם אוֹר יוֹם,

לִפְנֵיכֶם כָּל פֶּלֶא.

תיריזה הלכה אחרי נטליה, ופרידריך משך את הרופא אל התמונה הגדולה, נאם נאום תהילה ליצני לכבוד הרפואה, והסתלק.

לותריו ניצב עד כה בלי נוע בגומחת החלון והסתכל אל הגן. וילהלם, שנשאר עתה עם ידידו באין איש עמם, הוסיף לשתוק שעה ארוכה; הוא סקר אגב רפרוף את כל הקורות אותו ונתקף צמרמורת אל מול מצבו הנוכחי. לבסוף זינק ממקומו ואמר: “אם יש מקום להאשימני במתחולל כאן, במתארע לי ולך, קום והטל עלי עונש! בנוסף לכל הסבל שכבר נשאתי בו, שלוֹל ממני את ידידותך ושַלַח אותי בלא נחמה אל קצוי עולם, לשם צריך הייתי להיעלם זה כבר. אולם, אם אתה חושבני לקרבן של תסבוכת מקרית איומה, שלא הייתי מסוגל להיחלץ ממנה, הן תוכל ללַווֹתני בברכתך, בהבטחת אהבתך וידידותך לקראת נסיעתי, שאיני יכול לדחותה עוד. בבוא העת אוּכל לספר לך כיצד עברו עלי ימים אלה. אפשר שאני שוקל למיטרפסי על שלא גיליתי עצמי לפניך בעוד מועד, על שהיססתי להתערטל לפניך כפי שהנני; או אז אולי היית מתיצב לימיני ומסייע בידי להיחלץ במועד הנכון. שוב ושוב רואה אני את עצמי כפי שהנני, אך תמיד מאוחר מדי ותמיד לריק. מה צדק יארנו בביקורתו! סבור הייתי כי קלטתי אותה, קיוויתי כי תהיה לי להועיל, כי אהיה זוכה בחיים חדשים. כלום עלה הדבר בידי? כלום ניתן לי? לשוא מתלוננים בני אדם על עצמם ועל גורלם! אומללים אנו ולאומללות נועדנו, ומאי נפקא מניה אם מתדרדרים אנו תהומה באשמתנו, באשמת ההשגחה העליונה, או באשמת המקרה! אם חסד הוא ואם חטאת, אם חכמה היא ואם טירוף! חיֵה בטוב! לא אשהה אף רגע אחד נוסף בבית זה שזיכה אותי בהכנסת אורחים יפה כל כך, ואילו אני, כנגד רצוני, חיללתי אותה עד תום. הפטפטנות היתרה של אחיך היא ללא נשוא, והריהי מחמירה את מצוקתי במידה שאין למעלה ממנה ומביאה אותי לכלל יאוש.”

“ומה תגיד,” השיב לותריו, בנטלו את ידו של וילהלם, “אם אספר לך כי התנאי החשאי שבו התנתה תיריזה את נישואיה עמי הוא התקשרותך שלך עם אחותי? פיצוי זה הועידה לך הנערת אצילת הנפש; היא נדרה נדר שיהיו שני הזוגות צועדים באותו יום אל המזבח. ‘על פי שכלו בחר הוא בי,’ אמרה, ‘ואילו על פי לבו משתוקק הוא אל נטליה, שעל כן חייב שכלי שלי לסייע ללבבו שלו.’ הסכמנו בינינו שנהיה מתבוננים בכם, ועשינו את איש הכמורה לאיש סודנו, הבטחנו לו כי לא נעשה שום צעד העלול לדחוק באהבתכם עד שֶתֶּחְפָּץ. כך נהגנו. הטבע עשה את שלו, ואחי המטורף אך ניער את פרי הבשל מן העץ. עתה, לאחר שכבר נקרינו יחד באורח מופלא שכזה, יהיו נא חיינו ראויים לכך. הבה נפעל יחד בדרך מכובדת! קשה לשער מה רבות עשוי אדם משכיל לפעול למען עצמו ולמען זולתו, אם יקבל עליו להיות שליחם של רבים בלא שיבקש להשתלט עליהם, אם ינחה אותם לעשות במועד הנכון את אשר היו מבקשים לעשות ממילא, ואם יוליכם ליעדיהם שבדרך כלל היו בוחרים בהם מאליהם, אלא שאינם מוצאים את הדרך אליהם. הבה נכרות ברית בינינו. אין אלה דברי הזיה בעלמא, אלא רעיון הניתן להגשמה, ואף רבים האנשים הטובים המגשימים אותו, הגם שלא תמיד מתוך הכרה מלאה. אחותי נטליה עשויה לשמש מופת חי. לעולם לא נגיע לאותה מדרגה של התנהגות, שאצילת נפש זו ניחנה בה מידי הטבע. ראויה היא לתואר כבוד זה יותר מרבים אחרים, ואם יורשה לי לומר, אפילו יותר מדודתנו אצילת הנפש עצמה, היא היא שרופאנו הטוב הכתיר בשם זה את כתב ידה, שהיתה היפה ביותר מכל שידענו בסביבתנו באותם ימים. בינתים גדלה נטליה לשמחת לבם של כל רואיה.”

הוא ביקש להמשיך בדבריו, אלא שפרידריך זינק פנימה בקול תרועה. “מה העיטור המגיע לי?” קרא, “ובמה תגמלו לי? צאו הַגַנָּה והביאו עלי הדס ועלי דפנה, עלי קיסוס ועלי אלון, הרעננים מכל שיש בידכם להשיג, קִלעוּ אותם יחד, והיה זה זר כיאה וכנאה לי. נטליה היא שלך! אני אני הקוסם שהעליתי אוצר זה בגורלך.”

“הוא מדמדם,” אמר וילהלם, “עלי ללכת.”

“הניתן לך יפוי כוח להגיד זאת?” שאל הברון, בעודו מחזיק בוילהלם.

“בשמי אני מדבר, ומכוחי שלי,” השיב פרידריך, “ואף בחסד אלוהים, אם תרצו; בדרך זו הייתי מחזר לשעבר, ובדרך זו הנני המבשר כיום. הייתי מצותת מאחורי הדלת; היא גילתה את כל לבה באזני איש הכמורה.”

“גם בּוֹש לא תֵבוֹש!” אמר לותריו, “מי ביקש מידך לצותת?”

“מי ביקש מידה להסתגר מאחורי דלתות נעולות?” השיב פרידריך, “שמעתי הכל יפה יפה. נטליה היתה נרגשת מאד. בלילה, כשהילד נראה חולה כל כך והיה מונח בחיקה למחצה, ואתה ישבת מיואש לפניה וחילקת עמה את הנטל האהוב, נדרה נדר כי אם ימות הילד, תהא מגלה לך את אהבתה ותבקש את ידך במו פיה; ואילו עתה, משֶחַי הילד, מדוע זה תהא משנה את דעתה? אשר אדם מבטיח פעם אחת, הן שריר וקיים הוא בכל תנאי. עתה הנה ייכנס הכומר, ומה החדשות שבפיו – הפלא ופלא!”

איש הכמורה נכנס החדרה. “הכל ידוע לנו,” קרא פרידריך לעומתו, “קצֵר דבריך, שכן אינם נחוצים עוד אלא לצורך הרשמיות; ליותר מזה אין האדונים נדרשים.”

“הוא צותת מאחורי הדלת,” אמר הברון.

“פרוע לשמצה!” קרא איש הכמורה.

“ובכן, חושה נא,” השיב פרידריך, “אילו טקסים מזומנים לנו? כבר אפשר למנותם על האצבעות. אתם חייבים לנסוע; הזמנתו של המרקיז היא ממש במקומה. אם אך תעברו אל מעבר להרי האלפים, יבוא הכל על מקומו בשלום; הבריות יהיו אסירי תודה לכם אם תעשו מעשה מפתיע, שכן תספקו להם נושא לשיחה ללא כל תשלום מצדם. הרי זה כאילו הענקתם להם משתה־חינם; אנשים מכל המעמדות יהיו רשאים ליטול בו חלק.”

“נראה שבמשתאות־עם מעין אלה כבר שֵׁרַתָּ את הבריות דייך,” השיב איש הכמורה, “ואילו אני איני זוכה כלל לקבל רשות דיבור הלילה.”

“אם אין הכל מתרחש כדברי,” אמר פרידריך, “אדרבא, הוֹרנו משהו טוב יותר. גשנה הנה, גשנה הנה! הבה נחזה בכן ויעלוז לבנו.”

לותריו חיבק את ידידו והוליכוֹ אל אחותו, שבאה לקראתו בלוית תיריזה. הכל שתקו.

“אל היסוס עוד!” קרא פרידריך, “תוך יומים תהיו מוכנים למסע. מה תאמר, ידידי?” המשיך בפנותו אל וילהלם, “מי יכול היה לשער בשעה שערכנו היכרות בינינו, כאשר נטלתי ממך את זר הפרחים הנאה, כי תזכה אי פעם לקבל פרח שכזה מידי?”

“אל נא תזכיר לי אותם זמנים ברגע זה של פסגת אושרי!”

“אותם זמנים – אין צורך להתבייש בהם, על כל פנים לא יותר משצריך אדם להתבייש במוצָאוֹ. טובים היו אותם זמנים, ואף שחוק עולה על שפתי לנוכח מראיך: דומה אתה עלי כשאול בן קיש, אשר הלך לחפש את אתונות אביו ומצא את המלוכה.”

“מה ערכה של מלוכה איני יודע,” השיב וילהלם, “אך יודע אני שנפל בחלקי אושר שאיני ראוי לו, ושלא אמירֵהוּ בשום דבר שבעולם.”