יהלומים לנצח 🔗
שעת ערב מוקדמת, בשלהי האביב כמדומה. משפחת המוכתאר קמה עתה משולחן ארוחת הערב. דלת הכניסה, כדרך דלתות הכניסה בכפרים באותן שנים, היתה פתוחה לרווחה. אור הלוקס הושלך דרכה לעבר שער הברזל הנעול של הגינה. כלב עצבני הרעיד את שלוות הלילה אי־שם בפאתי הכפר. אשת המוכתאר, כדרך הכפריים, הפכה נעל על הרצפה, שסגולה בדוקה היא להשתיק כלב נבחן. אלא שהכלב לא שעה לכוחות המאגיים של הנעל ההפוכה, “יקפינא שרו”, לאטה בינה לבינה, לאמור: השם יחשוך מאיתנו את רעתו של זה. אחר־כך נזרק הרימון, דרך סורגי שער הברזל, לעבר דלת הכניסה. השם לא חשך את רעתו לגמרי. אשת המוכתאר היתה מרותקת למיטה תקופה ארוכה.
עשרים שנה לאחר הדברים האלה, אי שם בין קיבוץ סאסא לבין הגבול הלבנוני, עלה ד. על מוקש. איבריו הקטנים פוזרו בין הסלעים כקוביות מזל. תלתליו לא זרמו כנחל חשאי, כמשי, כשלום. כאשר רחצוהו מטיט ומדם מצלמוות בור. שמו לא היה לוי נויפלד, וזלדה לא הכירה אותו.
שעת ערב מוקדמת, שלהי האביב כמדומה.
אותה שנה תכפו הפיצוצים בכפר.
אמרו שחוליית מסתננים חדרה בלילה לכפר והניחה מטען ליד אחד הבתים המרוחקים ממרכז הכפר. אמרו שצריך להגביר את הנאמנות למדינה המיטיבה, השומרת, החסה, המכניסה אותנו תחת כנפיה הרחומות. אלא שגם אז נשמעו קולות ספקניים ביחס לזהותם של המפוצצים. קולות שלא נעמו לאוזנו של המוכתאר. אבל לך תדע. היהלום של המדינה, כמאמר ראש הממשלה, לא הצליח לחתוך בזכוכית אי־הוודאות של שנות החמישים. ועוד תעלומה שעטתה רוק על סוד בדמיונות הכפריים.
ד. היה איש מסתורי, הוא גר שני בתים מעלינו במעלה הגבעה. סורגים ודלתות פח וכל השאר. מעולם לא פתח לאיש לפני שהשקיף עליו מעל גג הבית. צעדי חתול היו לו. גם הוא הוזמן לחקירה על אודות הרימון ושוחרר מחוסר הוכחות. יותר מדי מחוסר הוכחות. היה לו אליבי מוצק: בני דודו של המוכתאר היו אצלו בבית שעה שהתפוצץ הרימון. שנים רבות לאחר מכן יזכרו שהוא יצא לכמה דקות. הוא הניח את קומקום הקפה על גבי הגלים הלוחשות. קומקום נחושת מבהיקה. אמר שהוא הולך למלא את אבוס הפרות, לכמה דקות. אלא שהפרות לא אכלו שום מספוא אותו לילה, כנראה.
ד. היה איש קטן מידות ועב־שפם, פושע כפרי חביב. היהלום של הכפר.
לה־פונטיין, בתרגום חופשי 🔗
רפול אוהב את קרילוב. אני אוהב את לה־פונטיין, עניין של טעם. השבוע נזכרתי במשל הזאב והטלה.
ובכן, טלה לקח לגימה מאיזה נחל, והנה זאב רעבתן דוהר לעברו. “מי נתן לך רשות להעכיר את המים שלי?”, גער הזאב. “אתה עוד תשלם על פחזנות היתר שלך!”. “אבל כבודו”, ענה הטלה, “אני מרוחק עשרים אמה ממקום המים שלך!”, “שטויות”, ענה הזאב. “ואני יודע שהוצאת את דיבתי רעה בשנה האחרונה”, “אבל כבודו, עדיין לא מלאה לי שנה!”. ענה לו הטלה. “אז בטח האחים שלך, או הרועה שלך, או כלבי־העדר עשו זאת ואני חייב לנקום!”, השאר כמובן, היסטוריה.
“אתה הכבשה ואני הזאב”, אמר החוקר בשבוע שעבר לד"ר סמי מרעי מאוניברסיטת חיפה, והתכוון לזה.
שתי וערב 🔗
“כשאמות – / יפרוס אלוהים ריקמתי / חוט־חוט, / והימה ישליך צבעי / אל מחסניו שבתהום. / ואולי יהפכם לפרח ואולי יהפכם לפרפר / כהה־לילי־רך, / כהה־לילי־חי”.
אני יודע. אלה, אולי, השורות שתהיינה הכי מצוטטות השבוע. הרבה שירים ייכתבו על אודות מותה של זלדה.
“כך עוברים הימים והחיים ההומים / שופעים תשוקות, ניצנים, תינוקות, ימים ויערות, / אוזלים בלאט מאיברי, ניגרים כדם”…
כך עוברים הימים.
עמליה ששון כותבת מכתבים 🔗
ביום שישי שעבר תפסתי סוף־סוף מדוע אין אני אוהב את כתיבתה המאוחרת של עמליה כהנא־כרמון.
תחת הכותרת “מכתב לקוראים” נדפס בעתון “דבר” כדלהלן: “כשעילעלתי בשבוע שעבר בספרי לפתע גיליתי שרצף הסעיפים בעמ' 65 מעורבב לגמרי”. אחר־כך בא הפירוט.
בעל־המשמר של אותו יום נאמר: “מכתב לעורך והוא: בעמ' 65 בספר התערבב בהדפסה הסופית רצף הסעיפים ונעשה לדייסה”.
ידיעות אחרונות: “שלשום, כשעילעלתי במקרה בספרי החדש, כמעט והתעלפתי…”
מעריב: “עילעלתי השבוע בספרי החדש והתחלחלתי…”
עילעלתי, התעלפתי, והתחלחלתי, הם שלושה דברים שונים בשבילי, כאן, למטה במונטיפר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות