א. 🔗
(הזמן – 1959)
אחותי: בזמן שאתה מתפנק כאן עם כוס החלב הזאת עצרו אנשים רעבים בהודו רכבת כדי לשתות את המים שבקטר.
אני: איזה מים יש בקטר?
אחותי: בקטר קיטור יש מים, אתה לא יודע?
אני (נבהל ונכנע): אז צריך לבקש מאבא שישלח מהר את כל בקבוק החלב להודו, לאנשים הרעבים.
מעבר לקיר, מעבר לרחוב, מעבר לגבעות ומצידו השני של העולם, התגלו הרעבים. זרועותיהם מושטות וזבובים על עיניהם. ומאז אני אוכל וחי מתוך שיכחה ובושה. בושה ושיכחה.
* * *
אני כותב, הולך, ישן וחי, ובו בזמן נרשמת על חיי מגילת עלבון ארוכה – עלבון חיי במדינתי שלי שהפכה רעת אגרוף ועבת עורף. מדינתי שלי, אהובת חיי, בת העברית, הפכה עלי לחטוטרת של חרפה ואני נושא את חרפתי.
אנחנו חיים כאן, ובו בזמן חוצה גדר בטון אפורה את מדרגות המכולת בכפר ראס אל-עמוד הניבט מן השביל שבו אני הולך מדי יום, בין ערביים, ליד הר ציון, ואי-אפשר עוד לקנות לחם במכולת הזאת.
אני נושא את עקת החרפה. וגדולה החרפה שעלי כאהבה אשר אני אוהב אותה.
ב. 🔗
רומא, מרחצאות קרקאלה, קיץ 1967, הצגת האופרה אאידה מאת ורדי, המנצח – זובין מהטה. מערה אחרונה, תמונה אחרונה. אאידה, הנסיכה הכושית היפה, הקריבה את חייה למען אהובה, והיא שרויה בקבר ענק שבו היא קבורה חיים עם אהובה – רָדָמֶס, המצביא המצרי שמעל למענה בתפקידו ובגד במולדתו. הם קבורים וגוועים יחד. הבמה חצויה בין עליונים ותחתונים: אנו רואים את האבן הסוגרת על הגיבורים, ומעליה מקדש ובו עומדת הנסיכה המצרית אַמְנֶרִיס ומקוננת על אהובה הקבור – אהובה שלא השיב לה אהבה. מקהלת כוהנים נשמעת מרחוק ומצדיקה את הדין. מקדש גדול ורע. מן החורבות הכבירות של רומא העתיקה שבהן מוצגת האופרה נשלחות אלומות אור היוצרות בועת זוהר סביב הזוג הגווע. רדמס, הטנור, שר את שיר הפרידה המופלא ביותר ששׂם מלחין כלשהו בפי אדם – שיר פרידה מן החיים: “שלום לך אדמה, שלום לעמק הבכא”, ואאידה, זמרת הסופראן, חבוקה בזרועותיו, עונה לו בקולה הגבוה המטפס עוד לגבהים, עד לצלילים המרחפים, הגבוהים, של המילים “והשמים נפתחים…” ואז, בו בזמן – בו בזמן מתגנב חתול קטן. אני רואה אותו מייד, מן המוטות האוחזים את מסגרת הבימה אל סף הבימה ומסף הבימה אליה ממש. הוא כה ענוג וזעיר על רקע הבימה הענקית. כמעט אי-אפשר לראותו. זנבו זקור כדרכם של זנבות החתולים ברגעי סקרנות וזהירות. כדרך הילדים – ראיתיו ראשון, וחרדתי מאוד לבל יתקרב עוד אל המתרחש על הבימה. אני יכולתי לעמוד בכך. החתול לא פגע ביופיה הכביר של המוזיקה ולא בחגיגיותו של המוות המתרחש לעינינו, והם לא פגעו בו, הקטן השובב הסקרן. אבל ידעתי שהגדולים לא יעמדו בכך – אם אאידה תראה אותו ואם המנצח והקהל ואבא ואמא, הם לא יחזיקו מעמד. ואז הוא התקרב אל בועת האור של הזוג הגווע ואז –
אז רואה אותו זמרת הסופראן ואז רואה אותו גם המנצח. קולה נקטע באחת, ובאחת הופכת הבימה לקרשים ושרביט הניצוח נופל מידיו של המנצח. קולות גיחוך עולים מן הקהל ופועל במה רץ ומנסה לתפוס את החתלתול המתחמק במהירות בין קלעי התפאורה.
מותם של אאידה ורדמס שנסק לעינינו קרס באחת אל הקרשים. המערכה הרביעית כולה קרסה. האופרה כולה קרסה. האמנות קרסה. וזה היה גם תחילתו של סוף העולם.
ג. 🔗
שַׁחְרוּר מְחַטֵּט בְּמַקּוֺרוֺ בֵּין עֲלֵי הַשַּׁלֶּכֶת
וַאֲהוּבָתִי גּוֺוַעַת.
הַנַּעַר מוֺסִיף מֶלַח לַמָּרָק. לֹא מַסְפִּיק מָלוּחַ, הוּא אוֺמֵר.
וַאֲהוּבָתִי גּוֺוַעַת.
הַדֶּלֶת חוֺרֶקֶת. אַמְבּוּלַנְס סוֺאֵן בָּרְחוֹב. בָּחוּר פּוֺגֵשׁ בַּחוּרָה לְיַד תַּחֲנַת הָאוֺטוֺבּוּס מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ, פּוֺרֵשׂ אֶת זְרוֺעוֺתָיו מֵרָחוֺק וְהִיא רָצָה אֵלָיו בִּזְרוֺעוֺת פְּרוּשׂוֺת. מַעֲקֵה הַמַּדְרֵגוֺת עַל עָמְדוֺ, קָבוּעַ בַּקִּיר. קֻפְסַת טִישׁוּ = קֻפְסַת טִישׁוּ.
וַאֲהוּבָתִי גּוֺוַעַת.
הַשָּׁמַיִם כְּחֻלִּים כְּמִקֹּדֶם
וַאֲהוּבָתִי מֵתָה.
הַשָּׁמַיִם כְּחֻלִּים כְּמִקֹּדֶם
וּכְמִקֹּדֶם הֵם כְּחֻלִּים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות