שנינו באבות דרבי נתן, נוסחא ב' פל"א (שכטר, לד א): הוא (רבן יוחנן בן זכאי) היה אומר: כופו את הילדים² מגאון ופרשום מבעלי־בתים מפני שבעלי־בתים מרחיקים [את האדם]³ מדברי־תורה.

תיבת “גאון”, שנראית סתומה לכאורה, מסתבר שמעלה כאן שם־של־קבע למציאות חברתית מסוימת⁴, בעלת משמעות שלילית על דעתו של רבן יוחנן בן זכאי. טיבה של מציאות זו עשוי להתברר מסופו של המאמר, המשמש כנראה המשך לתחילתו: ופרשום מבעלי־בתים וכו'. גאון איפוא הריהו עולמם של “בעלי־בתים”.

בעלי־בתים הללו ענינם מתחוור מן המאמרים השנויים להלן: היא היה אומר: בעון ג' דברים בעלי בתים נמסרים למלכות על שהם מַלוים ברבית ו[על ש]כובשים שטרים פרועים ו[על ש]פוסקים⁵ צדקה ברבים ואינן נותנים [ועל שפורקין עול מעליהם ונותנין העול והמס על העניים והאביונים האומללים]⁶. ועליהם הוא אומר: “ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת” – אלו בעלי־בתים.

בעלי־בתים ברי הם איפוא בעלי־נכסים אמידים (ביותר בעלי־קרקע) המַלוים בריבית ועושקים את חייביהם ונמנעים מליתן צדקה אף מגלגלים את מסי־המלכות המוטלים על הרבים מן העשירים על מעוטי הממון⁷. הרי שאנו עסוקין במעמד בעלי־ממון תקיפים שמחמת עשרם יפה כוחם בעירם ואצל הרשות לפרנס את חלוקת המסים וגיבּוּים לזכות בעלי־מעמדם ולרעת הדלים⁸.

השם “גאון” מציין איפוא את המעמד החברתי הנידון.

ברם, העיון במאמרנו עשוי ללמד שעיקר השם חל על היסוד הכלכלי, הממוני שבעולם “בעלי הבתים” ולא על טיבם המוסרי־חברתי והציבורי־אדמיניסטרטיבי הנפשע. שכן הטעם: מפני שבעלי־בתים מרחיקים מדברי־תורה, אינו מעלה אלא הפלגת הדעת והרצון מן ההגיה שבתורה הבאה מתחומם של אלו ולא את הרשעה שפסולה מגופה. הרי שמצוּוים אנו לפרש “גאון” במשמע: עושר המקנה לבעליו מעמד חברתי תקיף בציבור, בלא טעם־לפגם מוסרי שבהכרח.

אזהרתו של רבן יוחנן בן זכאי לרחק את הילדים מגאון מכוונת כלפי העיסוק בריבוי הממון שדוחק את התורה ממחיצתו, כמאמרים אחרים כיוצא בה,⁹ ותובעת התפרשותם של תלמידי־החכמים מעיקרם מעולמם של בעלי־העושר ומכבודם¹⁰.

אותו השם במשמעו הנידון, מסתבר, עולה אף במסורת שלהלן; אלא שכאן נערכת המציאות החברתית המקופלת בו בחינה חיובית.

שנינו בספרא, בחוקתי פרק ה ב (וייס קיא ד): “ושברתי את גאון עוזכם” – זה בית־המקדש. וכן הוא אומר: “הנני מחלל את מקדש[י] גאון עוזכם”; רבי עקיבא אומר: “ושברתי את גאון עוזכם” – אלו הגבורים שבישראל¹¹ כגון יואב בן צרויה וחבריו; אחרים אומרים: “ושברתי את גאון עוזכם”– אלו הגיאים שהן גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה¹² ולוליינוס אלכסנדרי וחבריו.

תיבת “הגיאים” ודאי משמעה מונחי: מציאות חברתית. בדומה ל"גאון" המצטרפת עמה במאמרנו. ואף־על־פי שאין מבורר במפורש מה טיבה של זו, הרי, תחילה, בידינו להעלותה, במשהו מן העיון בגופה של המסורת. שכּן שלוש שיטות הן לביאור “גאון עזכם”. האחת תופסתו בחינה רוחנית ורואה בכתוב חורבן בית־המקדש; שניה – בחינת הגבורה, ורואה במקרא מפלתם של גיבורי ישראל. מסתבר איפוא שהאחרונה מעלה עמה בחינה שלישית לנבואת החורבן המתבשר כאן. דומה אני, שלא נתכוונה זו אלא לעשירים שבישראל, המסייעים את הרבים ומנהיגים אותם, שמפלתם ואבדן ממונם ומעמדם גורמים לתמוטת הציבור כולו¹³. הרי שאף כאן “גאון” ו"גיאים" מציינים את העושר ובעליו.

הנחה זו מסתייעת, לדעתי, על־ידי סופה של הברייתא, המביאה משל ל"גאים" מפפוס ולוליינוס.

פרשת פפוס ולוליינוס הריהי, בידוע, מן החמוּרות שבתולדות ישראל, וכבר נזדקקו לה חכמים הרבה, שביקשו להחוירה מן המקורות, שנראים סתומים וסותרים זה את זה. אין אנו רשאים להזדקק כאן לגופה של הבעיה כולה למעלה ממידת הצורך לעניננו, ולפיכך די לנו בדברים המועטים הבאים.

הרי אתה מוצא בכללם של המקורות המדברים בפפוס ולוליינוס שלוש עובדות המיוחסות להם: א) מיתתם בידי טרינוס קיסר¹⁴; עובדה זו ודאי כרוכה ב"פולמוס של קיטוס", ואף־על־פי שאין מחוּור שאירעה בארץ־ישראל דוקא¹⁵; ב) “שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קיבלו מהן”¹⁶, כלומר שנאנסו על הדת בגזירת המלכות. מסורות הללו אף־על־פי שודאי מעידות הן על יחודם וערכם של אישים אלו, הרי אינן מעלות בפירוש את טיבם החברתי וטיב־מעשיהם באומה. ברם, העובדה האחרונה שעולה מן המסורת מבהירה יפה את דמותם שלהם. לכך אנו קורין בב"ר פס"ד (תיאודור, עמוד 710): בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות שיבנה בית המקדש, הושיבו פפוס ולולייאנוס טרפיזין מעכו ועד אנטוכיא והיו מספיקים לעולי גולה [נו"א: כסף וזהב וכל צרכיהם] וכו'.

פפוס ולוליינוס הרי הם איפוא עשירים גדולים, המפרנסים בממונם את צרכי הרבים ומסייעים לתשועת האומה¹⁷.

וּודאי אין להתאים מסורת זו לשתים האחרות, וביותר לראשונה שבהן. שכן על דעתן של אלו נהרגו פפוס ולוליינוס בסוף ימיו של טריינוס, בין אם נתנו ידם ב"פולמוס של קיטוס" נגד רומי, ובין אם נידונו למיתה ב"גזירות השמד" שעמו ולאחריו על שם שלא נענו לעבור על הדת. ואילו למסורת דילן חיו ופעלו בתחילת מלכותו של אדריינוס, שעה שהמלכות פקדה “לבנות את בית המקדש”. ובודאי מסורת חלוקות הן, דבר שנוטל מן זו הנידונית כוחה של עובדה ודאית.

ברם, אף אם נכפור בגופו של המעשה, הרי דמותם של האישים, כדרך שנשתמרה בזכרונה של האומה, מובהקת היא: בעלי־עושר אוהבי עמם, המסייעים בממונם את הציבור ועושים את צרכי הרבים, והם הם ה"גאים", “גאונם של ישראל”.

אותה משמעות עולה אף ממדרש־האגדה של תנאים השנוי בברייתא שבתלמוד לכתוב זה. שנינו בגיטין לז א: “ושברתי את גאון עוזכם” – תני רב יוסף: אלו בולאות שביהודה. ברייתא זו שימשה ענין לחוקרים הרבה שנשאו ונתנו בטיבה הענייני־ההיסטורי והכרונולוגי. אלא שלאחרונה נתעסק בה ש. קליין¹⁸ במרובה, והעלה שיטה חדשה בביאור השם “בולאות”. הוא סובר, שלא כדעת החוקרים ברובם, שחורבנן של אלו לא אירע עם מלחמת בר־כוכבא, אלא בפולמוס של אספסיינוס, וש"בולאות" אינה צורת הריבוי של בולי, βουλη, הרגיל בלשון חכמים, אלא מן Vallum הרומי ומשמעו: מבצר, מצודה. הרי שהברייתא מדברת בכיבושם והריסתם של מבצרים ביהודה במלחמת־החורבן. ולפי שבמסורות אחרות מדברות ב"עשרים וארבע בולאות ביהודה (או: בדרום) שחרבו"¹⁹. לפיכך הולך קליין המבקש להעלות כ"ד ישובים, שראויים היו לשמש מצודות ביהודה בימים הללו.

שיטה זו קשה להולמה וראוי לרחקה.

ההצעה ליתן שעה לחורבנן של הבולאות במלחמת אספסיינוס, שכבר קדמוהו בה חכמים, מיוסדת על המסורת שבאדר"נ נו"א פ"כ [שכטר, לו ב] המיוחסת לר"ח סגן הכהנים: “אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש” – אלו בולאות שביהודה שפרקו עוּלוֹ של הקדוש־ברוך־הוא מעליהם והמליכו עליהם מלך בשר ודם. הואיל ור"ח סגן הכהנים ודאי לא זכה להאריך ימים עד לאחר מלחמת בר־כוכבא, הרי שאין ליחס את המעשה אלא למלחמת החורבן.

ברם, מסורת אחרת של תנאים מעידה בפירוש, שאותה פורענות באה לאחר מפלתה של ביתר. שכך אנו שונים בשמחות פ"ח ה"ט (היגר, עמוד 154): וכשנהרג רבי עקיבא בקיסרין באת שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חנינה בן תרדיון. עמדו וחגרו את מתניהם שקים ואמרו: אחינו ישראל שמענו: לא נהרג רבי עקיבא… אלא למופת… מכאן ועד ימים קלים לא ימצא מקום בארץ־ישראל שלא יהיו שם הרוגים מושלכים בו… אמרו: לא היו ימים קלים עד שבא פולמוס ועירבב את כל העולם. מכאן עד שנים־עשר חודש יפסקו בולאות שביהודה… אמרו: לא באו שנים־עשר חודש עד שנתקיים להם כל מה שאמרו להם.

אף־על־פי שנראית המסורת “מעורבבת” כל־שהוא, ברור הימנה ש"פסיקת הבולאות" אירעה לאחר מלחמת בר־כוכבא. ולפי שבאדר"נ אתה מוצא אף במקום אחר מסורות “מוקדמות”, שלא נאמרו אלא מפי אחרונים, הרי שדעתך נוטה להעדיף את זו שבשמחות.

ברם, מוכרע הדבר משיקול אחר. כבר נתברר על־ידי ביכלר²⁰, שכל מקום שהמסורת מדברת ב"פולמוס שביהודה" וב"משחרבה יהודה" וכיוצא באלו הלשונות, אין היא מתכוונת אלא למלחמת בר־כוכבא. לפי שאותה מלחמה נתרחשה ביהודה, מה שאין כן מלחמת־חורבן שנתפשטה בכל “שלש הארצות” של ארץ־ישראל. ואף־על־פי שיש לנו לסייג את שיטת ביכלר, במיוחד לאורן של תעודות שנתגלו מלאחר שכתב החכם את מחקרו, והעשויות לכאורה להעיד של התפשטות הקרבות אף מחוץ ליהודה, הרי ודאי מכל־מקום שעיקרה של זו וכובד־מערכותיה הגדולות מרוכזות היו באותה מדינה²¹. הרי שאף “בולאות שביהודה” לא אירע חורבנן אלא במלחמת בר־כוכבא, או בשלָפיה.

ולענין השם בולאות תחילה לא מצינו vallum בלשון חכמים. ועוד, רובן ככולן של התיבות הרומיות, שנקלטו בלשון עברי או ארמי של ישראל (וכיוצא בהן – משאר כל לשונות המזרח) – לא באו אלא דרך היוָנית. ברם, דומה שאין תיבה זו מצויה באותה לשון. ואף זו שברומית גופה דומה שאין vallum מציין אלא את הסוללה והדייק בלבד, כלומר חלק אחד של המחנה המבוצר או את המחנה, ולא את הישוב המבוצר כולו.

ודאי שאין בולאות אלא βουλαί, מועצת־ערים, וכמשמעה של בולי הרוֹוַחַת. אלא שאין משמעות זו, הרגילה, ממצה גופו של המאמר הנידון. שהרי רחוק להניח, שהמסורת מתכוונת לחורבן של המוסדות הללו לעצמם; ודאי מקוננת האגדה על פורענות שנתרגשה על הציבור כולו. פורענות זו, יכול (ואף ודאי שכּן) שמצויה היא בנטילת הארגון העצמי של הישובים היהודים בארץ, שבאה בעקבותיה של המלחמה. ברם, הלשון “בולאות שחרבו”, דומה שמעיד על שכבות חברתיות, שנשאו אותו ארגון ישובי עצמי, השעינו אותו ושימשו בו עיקר ויסוד, שנהרס מעמדם וניטל כוחם בהמשך המלחמה ובמוצאיה, ועמהם – נתמוטטו הישובים בגופם.

חוגים הללו הם בעלי־העושר, שפירנסו את צרכי־הרבים במידה גדושה בין בעיר היוָנית שבמזרח בתקופת רומי ובין, כדרך שמסתבר, בעיר היהודית. השם “בולאות”, החופף במאמרנו את היסוד החברתי הנידון, ודאי כרוך, תחילה, באותו תהליך הפושט במאה השניה במלכות רומי: הפיכתה של הבולי מושבם של העשירים בלבד. מכאן ואילך הין “בולווטים” (βουλευταί, curiales, decuriones) אלא בעלי־ממון, שאינם נבחרים בידי כלל האזרחים שבערים כבראשונה, אלא מתמנים ומצטרפים לבולי בחוקי המלכות מחמת עשרם. ברם, הבולווטין הללו, שפעמים הרבה נאנסים להתכבד בכבודם שלא לטובתם, משׂאם של הישובים מוטל עליהם בין בפרנסת צרכי־הרבים בעריהם ובין באחריות לגיבויו ותשלומיו של הממון העולה למלכות. ודאי, התגבשותו של תהליך זה ונתינת דמותו המשפטית חלות בחציה האחרון של מאה ב', ולפיכך רשאים היינו לכאורה לראות במסורת הנידונית אספקלריה של מציאות מאוחרת־לערך שנעתקה לימים שקדמו למלחמת בר־כוכבא. ברם, אין לפקפק בכך, שלמעשה היו הנהגות הישובים, שזכו לארגון עצמי מוּכּר על־ידי המלכות, מושתתות אף באותם הימים במידה מרובה על בעלי־הנכסים ועל פרנסתם את צרכי־הרבים. הפורענות שבאה על האומה ב"חורבן הבולאות" משמעה איפוא הריסתם של בעלי־העושר בעם, שגרמה להתפרקות ארגונם היעיל של הישובים הגדולים, ולתמוטה הציבורית שבאה בעקבותיה, לרבות הכפיפות הגמורה והישירה של אנשי־הערים לאדמיניסטרציה הרומית שבאיפרכיה, שפגיעתה קשה.

“גאון עוזכם”, הנדרש במסורת דילן כלפי ה"בולאות", מעלה איפוא אף היא “גאון” באותה משמעות: עושר המקנה לבעליו מעמד מורם בציבור (המכשירו לפרנס את הרבים לטובתם ולרווחתם).

ביאורנו זה מאוּמת על־ידי התלמוד המפרש את הברייתא הנידונית, כדרך שאמרנו. שכך אנו קורין בגטין שם: בולי אלו עשירים, דכתיב “ושברתי את גאון עזכם” – תני רב יוסף: אילו בולאות שביהודה. מחוור הדבר, שבבבלי נשתקעה מסורת של ממש, ואף־על־פי שלכאורה אין היא מעלה אלא מדרש־תיבות עממי.

ועדיין אל יצאנו ידי העיון. שהרי ה"בולאות" אינן מצויות לכאורה אלא בישובים המאורגנים בדמות πόλις (עיר) יוָנית, ובידוע שעד מלחמת בר־כוכבא לא היו ערים כיוצא באלו בארץ־ישראל היהודית אלא שתים בגליל, טבריה וציפורי, וביהודה לא היו כל־עיקר. כלום מצוּוים אנו לאַחר את המסורת לתחילת מאה ג', שעה ששלושה ישובים גדולים ביהודה העברית נתכוננו בדמות πόλεις (ערים), ואף־על־פי שעיקר בבולאות שלהן, ודאי שימשו גויים, וליטול הימנה ממשות היסטורית לימי מלחמת בר־כוכבא ולפניה?

מסתבר שאף־על־פי שפורמלית ובמושלם לא ינתנו בולאות אלא לערים ה"יוָניות", הרי למעשה נזדכו אף הישובים הגולים האחרים, שנידונו “כפרים” להלכה, בכמה יסודות ארגוניים שמן הפוליס, וזכו בכך למעֵין־הכרה אצל המלכות כלפי הנהלתם העצמית.

בכתובות יוָניות של כמה וכמה ישובים כפריים גדולים שבבשן ובחרן ובארץ־הטרכון, מוזכרים “בולווטים”, שרחוק לראותם בני־בולאות ב"ערים" אחרות; ודאי היו אנשי הבולי שבמקומם, וכמוֹת שסבור הארפּר, Village Administration in Syria (Yale Classical Studies, Vol. I, pp. 142־146), אף־על־פי שכתובות הללו באות מסופה של תקופת הקיסרות ותחילתה של התקופה הביזנטית, הרי אין גורם המונע מלהניח מעין מציאות זו ביהודה (ובתחומים אחרים שבמזרח) בתחילתה של מאה ב'; הרי שבמסורת דילן, יכול שהיא מאומתת ודייקנית.

דומה ש"גאים", האמורים בברייתא שבספרא במשמעות הכלכלית־החברתית הנידונית, מצויים אף באותה אגדה מפורסמת שבברכות נז ב; ע"ז יא א: ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך – אל תקרי שני גויים אלא שני גאים. ואמר רב יהודה אמר רב: זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו משולחנם לא צנון ולא חזרת ולא קישואין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

המשל מאנטונינוס ורבי מתכוון ודאי כלפי העושר המופלג שלהם, שהכשירם להעלות על שולחנם ירקות ותבלין כל ימות השנה, אף שלא בעונתם. ה"גאים" איפוא בעלי־עושר הם.

ועוד כמדומה אני שתיבת “גאון” במשמע הנידון כבר מצויה היא במקרא, יחזקאל טז מט: הנה זה היה עון סדום אהותך גאון שבעת לחם ושלוַת השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. אף־על־פי שהיונָי והרומי מתרגמים כדרכם גאון לשון גאוה וזדון, הרי מסתבר מעין הכתוב שאין פירושו אלא: עושר, בדומה לשבעת לחם, כשם שאף תיבת שלוה במקרא זה, קרוב לבארה במשמע: שפע כלכלי. וכשימושו בלשון חכמים במקומות הרבה, המדברים בישובים ובארצות. והרי כל־עצמו של הכתוב מכוון כלפי סופו: אף־על־פי שנתברכה סדום בעושר מרובה לא גמלה חסד עם ענייה. הרי שגאון במקראנו אף הוא מן המשמע הזה.