צוואתו של רבי מאיר    🔗

האגדה על מותו של רבי מאיר וצוואתו לבני ארץ־ישראל אמורה בתלמוד הירושלמי כלאים פ"ט לב ע"ג וכתובות פי"ב לה ע"ב (ומועתקת בבראשית־רבה כ"י רומי, תיאודור־אלבק, עמוד 1240), וכך לשונה: רבי מאיר הוה אידמיך¹ באסיא. אמ'²: אימורין³ לבני ארעא דישראל: הא⁴ משיחכון דידכון. אפילו כן אמר לון: יהבו ערסי על גיף מיא, דכתיב “כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה” וכו'⁵.

דבריו של ר' מאיר; הא, או: די דא, משיחכון דידכון, קשים ביותר, וכבר נשאו ונתנו בביאורם החכמים במאה הי"ט (כגון ר' זכריה פראנקל ב"דרכי המשנה"⁶ ובמאה הכ' (ר"מ איש שלום ב"ירושלם" של לונץ, כרך ה, עמודים 51־46). אלא שלאחרונה נתעסקו בפרשה שלושה חכמים בשנה אחת: ד"ר מיזיש ופרופ' קליין ור"ל גינצברג⁷.

חוקרים הללו, לרבות ר"מ איש שלום, הוסיפו הרבה לסייענו בהבנתה הכללית של מסורת־אגדה זו, ובמיוחד לענין מקום המעשה. בצירוף מסירות אחרות המדבּרות על “אסיא”, ובתוכן זו שבתוספתא מגילה פ"ב ה"ה⁸, המספּרת על רבי מאיר “שהלך לאסיא לעבר שנה ולא מצא שם מגילה כתובה עברית” וכו', העלו חכמים הנ"ל שאי־אפשר לראות באסיה זו את הפרובינציהAsia שבאנטוֹליה, אלא עיר אחת שסמוכה לארץ־ישראל, אם אין היא בארץ־ישראל ממש. ואין מקום לפקפק בכך, שהצעת ד"ר מיזיש ופרופ' קליין, לפרש שם זה במשמע עציון־גבר, ראויה להתקבל.

הצעה זו מיוסדת על עדותו של אויסביוס Onomasticon, ed Klostermann 16־13, 62 – λέγουσι δὲ ταύτην εἶναι τὴν Ἀσίαν = אומרים⁹, שזו (עציון־גבר) היא אסיא. ובלשונו של הירונימוס בתרגומו שם – nuncupari putant quam nunc Essiam = זו שעכשיו קרויה היא, כמוֹת שסבורים, Essia¹⁰, אלא שמכל־מקום עדיין לא נתפרש יפה ענין צוואתו של ר' מאיר גופה, האמורה בפיסקה הסתומה: היא משיחכון דידכון, וממילא ניטל הרבה אף מביאוּרה של המסורת כולה.

נעיין איפוא קצרות בשיטתם של קליין וגינצברג, האחרונים שדנו בענין.

קליימן מקיים את הנוסח שלפנינו ותופס משיחכון = משיחכם, של בני ארץ־ישראל, כדרכם של חכמי המאה הי"ט. אלא שהוא דוחה, ובדין, כחוקרים שקדמו לו, את הצעתם של אלו לראות ב"משיח" זה את הנשיא ר' שמעון בן גמליאל (שפּלג עליו רבי מאיר ורב עמו וזמם להדיחו, וּבעֶטיוֹ הלך לו בסוף ימיו מארץ־ישראל), שכּינהוּ כן בלעג ולשם קנטוּר, או את ר' מאיר עצמו, שנטל לו את מעלת הנשיאוּת (דבר שיכול לכאורה להתאַמת על־ידי המעשה ב"עיבּוּר שנה" שעשה הלה באסיא שבחוצה־לארץ, כאילו מדעת עצמו, להפקיע מרוּתם של נשיא וסנהדרין של ארץ־ישראל, כחנניה בן אחיו של רבי יהושע בשעתו). שהרי לא מצינו, שיהא הנשיא קרוּי משיח, דרך סתם, ואף־על־פי שרבי חייא ורבי ישמעאל בר' יוסי ממליצים עליו ועל רבי בפניו פעם אחת את המקרא: רוח אפינו משיח ה'¹¹, ואף־על־פי שבמסורת חכמים ומסורת אבות הכנסיה הנוצרית מעידה עליהם על ישראל שדרשו על הנשיאים את הכתוב: לא יסור שבט מיהודה. ואף דבר זה, שעיבּר רבי מאיר את השנה באסיא מתוך מריבה עם הנשיא וכפירה בו (או מתוך שביקש לסגל לעצמו כוחה של הנשיאות) – אינו מוּכח ואין ראוי לגורסו¹².

לשיטתו של קליין יש לקשר את המאמר הנידון עם המעשה המוזכר של רבי מאיר, שעיבּר את השנה באסיא, לומר שאירעה מיתתו ימים מועטים לאחר שנתעבּרה שנה על־ידיו, ואותן תיבות “הא משיחכון דידכון”, הנה המשיח שלכם, אינו אלא “סימן” למעשה העיבּוּר. שהרי כך היה דרכם של מקדשי־החודש מטעם הנשיא במקום שמחוץ למושבו ומושב הסנהדרין, להודיע על־ידי “סימן” לנשיא, שנעשתה שליחותו על־ידיהם, וכמוֹת שקרינו בר"ה כה א – אמר לו רבי לרבי חייא: זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא “דויד מלך ישראל חי וקיים”; “הנה משיחכם שלכם”, אינו מעתה אלא מעֵין הסימן המוזכר, והוא זכר למשיח שנתקשר עם קידוש החודש (ועיבּוּר השנה).

מסורת האגדה הנידונית נתכוונה, על דעתו של החכם, לסַפּר בשבחו וגדולתו של רבי מאיר, שאף בשעת פיטרתו מן העולם דאג לעשיית תפקידו שהוטל עליו בארץ־ישראל. ואף זו שאותה שעה זכר את ארץ־ישראל מפני חיבּתה וביקש שיניחו ארונו בים, שלא יהא מוטל באדמת “ארץ נכריה”. ולפיכך מדגיש הירושלמי “ואפילו כן אמר לון: יהבו ערסי על גיף ימא” אפילו בשעת מיתתו.

הצעה דומה שאין לקבלה מכמה פנים.

מאמר התלמוד “ואפילו כן” רחוק לפרשו: ואפילו בשעת מיתה. שהרי מאי רבותא בכך? וכי אימתי היה עליו על רבי מאיר לצווֹת על הנחת ארונו בים, אם לא סמוך לפטירתו? שהרי כל אותם הימים שלא נתיאש מחייו ודאי ציפּה לחזור לארץ־ישראל ולזכּוֹת ולהיקבר בתוכה כדרך העולם.

מקום שמצינו במסורת גופו של “סימן” בקידוש החודש, הרי אמור הוא בלשון עברי ולא ארמית. כך הוא המאמר שהוגד לו לרבי חייא מפיו של רבי, וכך הוא ה"סימן" האחר שקרינו בירושלמי ר"ה פ"ג נח ע"ד: ביומוי דרבי אבהו אתון בעיי מימר “גואלינו” ואמרון “גאולתינו” וקיבלון.

ה"סימן" שימש סיסמה (פארולה), שניתנה בידי הנשיא או בידי הסנהדרין למי שנשתלח לקדש את החודש, על־מנת שימסרנו הלה לשלוּחיו־עדיו החוזרים ממקום שקידשו את החודש למקום הנשיא או הסנהדרין להעיד בפניהם על הקידוּש, כדי שיכירו על־ידי כך שעדי־אמת הם¹³. ומכאן שאין לפרנס את הלשון: אימורין לבני ארעא דישראל, שהיה צריך לומר: אימורין לנשיא או לסנהדרין, למי ששלחוֹ (שהרי שאר כל ישראל לא ידעו את הסימן)¹⁴.

כל המקום שמצינו “סימנא”, הרי אין זה אלא לקידוש החודש, ואין בידינו אסמכתא כלשהי לשימוש השם אף כלפי עיבּוּר השנה¹⁵. ולא עוד אלא שבמפורש מוּכח מן הירושלמי, שאין “סימן” בעיבּוּר שנים. שהרי כך אנו קורין בסנהדרין פ"א יח ע"ג: רבי לעזר בשם רבי חנינא: מעשה בעשרים וארבע קריות של בית רבי שנכנסו לעבּר שנה בלוד ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד. מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל. בעיון מיעקר אף אהן סימנא. אמר לון רבי סימון: אין אנו מניחין ביהודה ואפילו זכר?¹⁶

מעתה נחזור לעיין בהצעתו של גינצברג. הריהו כותב: “משיחכון דידכון אי איפשר לא בארמית ולא בשום לשון אחרת, ואין ספק שצ”ל: משיחתא, או: משיחתין, ופירושו: החבל הזה או החבל שלנו, ז"א מדינת אסיא היא שלכם, של בני ארץ־ישראל, שלעתיד לבוא אסיא ותרקי וקרטגניא ותרקי יחזרו ויהיו לישראל…ומכל־מקום, אף שאסיא יהיה חלק מארץ־ישראל בימות המשיח, ביקש ר' מאיר מאתם שיתנו ארונו על חוף הים, שהים הוא גבול הארץ…"

והנה, אף דבריו ודאי אמת הם, וכמוֹת שנראה להלן וכדרך שפירושו אף חכמים אחרים. ברם, הצעתו לגרוס: משיחתא ולפרשו במשמע: חבל¹⁷ = גליל, גליל של ארץ־ישראל – רחוקה. שלא מצינו תיבת “משיחתא” בארמית של ארץ־ישראל במשמע גליל של מדינה, כשם שאף “חבל” אינו מצוי בעברית של חכמים במשמע זה.

דומה אני, שהנוסח המקורי בסוגיתנו משוקע בגירסתו של בעל ילקוט המכירי לתהילים (בובר, עמוד 162), ואף־על־פי שגם זו לא נשתמרה לכאורה בצורתה הראשונה משלם.

שכּך אנו גורסים בירושלמי בהעתקה הנ"ל: אמ' לבני ארעא דישראל הוא דמשבחין דוד בון.

נראה בעיני להשלים גירסה זו על־ידי צירוף הנוסחאות השונות שבירושלמי שלפנינו בתיבת הא, די דא, בדרך מעֵין זו:

הדא די משבחכון דוד בון, או:

דא היא די משבחכון דוד בון¹⁸,

כלומר, זו הארץ בה אני נפטר מן העולם, היא־היא [מאותן] שדויד משבח את ארץ־ישראל בהן¹⁹. והמסורת מכוונת להמשך שלאחר הפיסקה: ואפילו כן אמר לון יהבו ערסי על גיף ימא – דכתיב “כי הוא על ימים יסדה” וכו', מקרא שבתהלים (כד ב). והרי הירושלמי מוסיף ומעתיק מסורת־תנאים המפרשת אותם “ז' הימים” הסובבים את ארץ־ישראל ללמדנו, ש"ימה של אסיא" הוא אחד מהם, לקיים דבריו של רבי מאיר, ברייתא שנעמוד עליה מיד להלן²⁰.

ברם הואיל ואמרנו שבהמשך המסורת: “דכתיב: כי הוא על ימים יסדה” וכו' קשור בתחילת דבריו של רבי מאיר בצוואתו ומשמש ביסוס להם, הרי ודאי שמצויים סמוכין באותה מסורת לבירור מקומה של אסיא (כהנחתנו שהיא עציון־גבר), שהוא מ"שבחה של ארץ־ישראל".

דבר עולה מסופה של אותה מסורת המונה ז' ימים הללו, שכך אנו שונים:

שבעה ימים…ימא רבא ימא דטיבריא ימא דסמכו ימא דמילחא ימא דחולתא ימא דשלייתא ימא דאפמייא.

ברייתא זו שנויה בבבלי ומשוּלשת במדרש תהילים²¹, והנוסחאות משתנות הן, והחכמים נתלבטו בפירושם של שנים ושלושה מן הימים המנוּיים כאן. ברם, בבבלי, בדפוסים ובילקוט ובכ"י²² אנו גורסין אצל אחד מהם: ימה של חילת [נו"א: חלתא, חולת], ודומה שאין לנו לראות כאן אלא ימה של אילת, וכדרך ששיער כן ר' יהוסף שווארץ בעל “תבואת הארץ”²³. רבי מאיר, כשהוא מבקש להודיע להם לבני ארץ־ישראל שאינו מת “על אדמה טמאה” אלא במקום שדויד משבח בו את ארץ־ישראל²⁴, הריהו מכוון לאותו מקרא שבתהילים, הכולל את ימה של חילת, או ימה של אסיא, ללמדנו שאף אסיא עצמה מ"טיפוליה" של ארץ־ישראל היא.

ולא זו בלבד, אלא שמסורת שלמה בידינו מתורתם של גאונים וראשונים, המעידה על ימה של חילת, שהוא מנוי בין ז' ימים אלו – מה טיבו.

שכך אנו קורין ב"תפסיר אלעשר אלכּלמאת" לרב סעדיה גאון, מהדורת אייזענשטעטער, וינה, 1864²⁵: וכלקאת סבע בחור ופצלת מנהם אלבחר אלסאבע והוא בחר קלנם (אלבחר אלאחמר), ופיה ערצת מנע וגאיבי עלי אמתי (עברית, מתרגומו של המו"ל: שבעה ימים בראתי והפליתי בהם את השביעי והוא ים קלנם (הים האדום), בו הראיתי לעמי את מופתי).

בחר קלנם או ים־סוף, כשימוש הגייאוגרפים והערביים²⁶, וכפירוש (מאוחר?)²⁷ שבגוף דבריו של רב סעדיה גאון.

ברור, שהמסורת הנידונית על שבעה ימים שברא הקדוש־ ברוך־הוא בעולמו, אינה אלא אותה ברייתא שבתלמודים, המדברת על שבעה ימים הסובבים את ארץ־ישראל²⁸; והרי אחד מהם הוא ים־סוּף שהוא, מסתבּר, ימיה של חילת.

מפורש מזה קרינו ב"פירוש לדברות" שבמחזור ויטרי (הורוביץ עמוד 328): ו"שב ימי" – ואילו הן ז' ימים: ים הגדול, ים כנרת, ים המלח, ימה של סדום, ימה של טבריא (צ"ל: סומכי?), ים סוף, ימה של ציפורי (צ"ל: אפמיא, או: פמייס=פנייס).

רבי מאיר סבור היה, שמיתתו באסיא־אילת אינה “על אדמה טמאה”, ואף־על־פי־כן אין הוא רואה אותה ארץ־ישראל ממש וחושש, שלא יתנו את ארונו בקרקע שלה ואפילו לשעה²⁹; הרי שמעמדה של אסיא הוא מעין ספק ארץ־ישראל ספק חוצה לארץ.

זיקתה של אסיא לארץ־ישראל מיוסדת על־ידיו על המקרא הנ"ל שבתהילים. ברם, מצויות אף כמה אסמכתות אחרות לכך, שהעמידו עליהן החוקרים ושאנו מצוּוים לחזור ולעיין בהן קצרות.

תחילה, למדנו מן הברייתא השנוּיה בשלושה מקומות³⁰, על התנאים שמנוּ את אסיא ומסתבר שהיא אסיא שלנו, בין ארצות ג' העממים: הקיני הקנזי והקדמוני, שהראה הקדוש־ברוך־הוא לאברהם בברית בין הבתרים והבטיחוּ ולהורישם לבניו ולא הורישם, ועתיד הוא לחזור וליתנם לישראל לימות המשיח.

ברם, אותה עובדה, שהלך רבי מאיר לעבּר שנה באסיא, וכמוֹתוֹ אף תלמידי רבי יוחנן במאה הג' (סנהדרין כו א), הביאה את ר' מאיר איש שלום לידי המסקנה, שאסיא זו, שמקומה לא נתברר לו, עיר מגופה של ארץ־ישראל היא, דבר שאי־אפשר (שלא מצינו כיוצא בה בארץ־ישראל).

ואף פרופ' קליין, שאינו רואה אותה כארץ־ישראל, מניח שהיה דינה (של אסיא, עציון־גבר) לכמה דברים, כגון “לקביעת חדשים ולעיבּוּר שנים”, כדין ארץ־ישראל³¹.

הנחה זו קשה להולמה. שהרי אף בארץ גופה אמרו בידוע: אין מעבּרין את השנה אלא ביהודה, ואם עיבּרוּה בגליל הרי זו מעוּבּרת (בדיעבד מדוחק)³², נמצא שהקפידו, כל־אימת שאפשר, לעבּר שנים ביהודה, שנידונית קדוֹשה קדוּשה יתירה בארץ־ישראל גופה³³. הא כיצד העניקו לאחד מן התחוּמים של חוצה־לארץ זכות של ארץ־ישראל ודוקא לעיבּוּר־שנים, שאין עשייתו בימים כתיקנם אלא בקדוֹשה שבג' מדינות ארץ־ישראל (יהודה, הגליל, ועבר־הירדן)?

בעל־כרחך שלא עיבּרוּ את השנה באסיא מן הדין הרוֹוחַ ובנוהג של קבע, אלא משום טעם (שאין אנו מצוּוים להתעסק בבירוּרו בשעה זו), ואף־על־פי שהיא חוצה־לארץ, וכשם שעיבּר אף רבי עקיבא בנהרדעא מאותו הטעם³⁴.

אלא שבמסורת אחרת של תנאים מלמדתנו, שכבר בדורה של יבנה ראו חכמים, ועמהם העם היושב באילת, את תחומה של העיר נידונית כארץ־ישראל לענין אחר. שהרי כך אנו שונים בתוספתא (פרה פ"ז ה"ד): המוליך את החבל לבעלים כדרכו כשר ושלא כדרכו פסוּל. הלכה זו עלו אליה בני אסיא שלושה רגלים ליבנה והכשירו להן הוראת שעה³⁵.

המסורת מדבּרת במי־חטאת המשמשים להזיה על טמאי־נפש, שנפסלים במלאכה, והואיל ומלשונה של הברייתא “והכשירו להן הוראת שעה”, מוּכח שהיתה זו שאלת הלכה־למעשה, הרי שמצוי היה באסיא־אילת אפר פרה, שנשתמשו בו בני המקום לטהרה³⁶.

ברם, מי־חטאת ואפר פרה מטמאין בחוצה־לארץ מטומאת ארץ־העמים ונפסלין לשימוש, שכך אנו שונים בתוספתא פרה פ"ג ה"ה: מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר: עפרן ירד עמהן לבבל ועלה. אמרו לו: והלא נטמאו בארץ העמים? אמר להם: לא גזרו טומאה בארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה.

הרי שלענין הטומאה נידונה אדמת אילת כארץ־ישראל ונטהרה כמוֹתה.

עוּבדה זו מסתברת לאורה של מסורת־הלכה של תנאים, המיחדת תחומים מסוימים של חוצה־לארץ הקרובים לארץ ומצרפתם לדין טומאת ארץ העמים לארץ־ישראל, ואף־על־פי שלשאר כל הדינים, כגון המעשרות והתרומה והשביעית, נידונות הן כחוצה־לארץ. וזוהי ששנינו בתוספתא אהילות פי"ח ה"ד: עיירות המובלעות בארץ־ישראל³⁷ כגון סוֹסיתא וחברותיה, אשקלון וחברותיה, אף־על־פי שפּטוּרות הן מן המעשר ומן השביעית, אין בהן משום ארץ העמים.

הלכה זו ודאי מכוּונת היתה להקל של ישיבתם של ישראל בתחומים הללו, שלא יטשוּ אותם ויעברו לגופה של ארץ־ישראל הסמוכה, וביותר שלא יפליגו לארצות רחוקות (אם נגזר עליהם שלא לישב בארץ־ישראל עצמה). ולפיכך הכּירוּ בטהרתם כבארץ־ישראל ולא הטילו עליהם את מתנות הכהונה והלויה ואת השביעית – כבחוצה־לארץ³⁸. היה בכך משום מגמה כפולה: שלא למעֵט את הישובים היהודיים בשטחים הללו על־ידי יציאתם של מקצת מישראל לתוכה של הארץ וּלעכּב את עקירתם למקומות מרוחקים, ל"חוצה־לארץ" גמורה.

הגורמים לנטיה זו ולהלכה האמורה, הרי הם, להוציא זה שבמסורת – לענין הגבולות ההיסטוריים והאידיאליים של ארץ־ישראל – תחילה קרבתם שלהם לארץ ומציאוּתו של ישוב יהודי, שמוצאו מארץ־ישראל וקשריו החברתיים עם הארץ. ברם, מסתבר, שאף זיקתם הכלכלית לארץ־ישראל גרמה לעשותם טהורים לישיבה, לפי שהמקורות עשויים ללמדנו, שאותם קשרים שבין עיירות המובלעות בארץ־ישראל לבין הארץ מהודקים היו ביותר³⁹.

הרי שאילת ותחוּמה נידונו מסופה של המאה הא' ואילך מעין “מובלעת” בארץ־ישראל שכשרה לישיבה וכלולה בארץ־ישראל ולעתיד לבוא, ואף־על־פי שלא ראוּה על־ידי כך ארץ־ישראל ממש, מכל־מקום ראוּה כטיפוּלה של הארץ וכאחד מן התחומים שארץ־ישראל היהודית זקוקה להם לישוּב ולמשא־ומתן.

 

נספח    🔗

במשנת אהלות (פי"ט, מ"ט) שנינו: רבי ובית דינו נמנו על קיני וטיהרוהו, מסורת סתומה, שאין לה סמוכין לפרשה ממקום אחר. ברם, שמא הדין עם קליין, המניח (שם, עמוד 124), שנתכוונה לאסיא הנידונית, וכדעת תנאים הדורשים “קיני” שבפרשת ברית בין הבתרים – אסיא. אמנם, לכאורה נראה קשה לומר כן, לפי שאותו מדרש אינו אלא על הדעת ר' שמעון (בירוש' שביעית ובבבלי ב"ב נו ע"א) או רבי שמעון בן אלעזר (בב"ר), שעה שרבי עצמו דורש אחרת (בירושלמי ובב"ר). אלא שעל־כל־פנים “אדום” או “ערב”, ה־ Provincia Arabia, שרבי מזהה אותן עם קיני, עשויות ודאי לכלול את אסיא־אילת, ואף אין נמנע במוחלט שנקטה המשנה, אף־על־פי שהיא מדברת בתקנה של רבי, את השם הקיני על דעתם של תנאים אחרים. ברם הצעתו של קליין, האומרת שרבי טיהר את קיני=אסיא “להכניסה לתוך גבול ארץ־ישראל” (שטיהרה משום ארץ העמים) – צריכה עיוּן. שכּן אף־על־פי שאין סתירה גמורה לכך ממה שמצאנו אסיא כבר בדורה של יבנה נידונית כארץ־ישראל לענין טהרת־ישוב, וייתכן שלא היתה זו “הלכה מאוששת” (וּראָיה לכך– מן המסורת על צוואתו של רבי מאיר – “ואפילו כן אמר יהבו ערסי על גיף ימא”) – הרי קשה ביותר לפרש את משנתנו שנתכוונה לטהרת ארץ העמים; לפי שההלכות הקודמות לה (סיפא של משנה ז', מ"ח ורישא של מ"ט) אינן עסוקות בארץ העמים אלא בטומאתם וטהרתם של ישובים משום “מדורים גויים”, ומפני הקברות וספק קברות (עכו, קיסרין, וקיסריון=פנייס), ואף ההלכה שלאחריה (משנה י') מדברת ב"מקומות שאין בהם משום מדור הגויים". – כלום קרוב להניח, שנתערבבה כאן הלכה על טהרת ארץ־העמים? לפיכך נראה בעיני, שאף כאן אין אנו עסוקים אלא בטהרת מדורי גויים וספק קברות. ברם, בידוע שאין טומאת מדורי נכרים אלא בארץ־ישראל, הרי שאף מכאן ראָיה, אם נקיים את ההצעה שקיני זו אסיא היא, שעד לרבי כבר נידונה אילת כארץ־ישראל לענין טומאת ארץ־העמים, אלא שחששו לישב בתוכה (מסתבר, בשטחים מסוימים שלה) מפני ספק קברות, ועמד רבי וטיהרה במוחלט אף מטומאה זו (דומה לכך טהרתה של טבריה בידי רבי שמעון בן יוחאי ובנו, שבת לד א והקבלות, שאף היא מספק־קברות. וראה “תחומן של הלכות טהרה” הערה 106.