יונה פישר, שעשה תקופת שנה באירופה בהשתלמות במוזאולוגיה, חזר זה עתה ארצה וימשיך מעתה בביקורת תערוכות ב"משא", במקום נתן זך, שהחליפו בעת העדרו.
לפני שנים מספר התקיימה במוזיאון תל-אביב תערוכת “50 שנות ציור צרפתי”, בשיתוף פעולה עם המוזיאון לאמנות מודרנית בפאריס. הוצגו בה יצירותיהם – ולא המעולות דווקא – של גדולי היוצרים במחצית הראשונה של המאה העשרים. לפני שנתיים נערכה, ביוזמת איגוד המוזיאונים בישראל, תערוכה בעלת אופי ספציפי יותר: ציורי אסכולת פאריס היהודית, עתה מצמצמת עצמה התערוכה הנוכחית, ששמה המקורי הוא “הציור הצרפתי של היום”, לפעילותם של כמה מחשובי האמנים היושבים בצרפת, קשישים כצעירים, בשנים האחרונות. בלמעלה ממאה ציורים ניתן נסיון סיכום לראשונה בישראל, של כברת־דרך חשובה, שאפשר לראות בה את ההגיונית והיציבה שבתמורות אשר חלו בתחום האמנות הפלאסטית בעשר השנים האחרונות.
לאחר תום מלחמת העולם, מותר היה להגדיר עוד ציירים כמאטיס, בונאר ופלאסנק כאמנים “בני־זמננו”, בהם ראו גם את נציגיה של המסורת הצרפתית. כדברי לאסניי בפתיחתו לתערוכה: מסורת זו היא… “אמנות הניואנסים, אמנות הכוונות המבוטאות, המעברים העדינים, הבחירויות והשקיפויות”. או, אם נרצה, זוהי אמנות, האומרת באורח ראציונאלי, ישיר, את כל העולה על רוחה, הרואה אפילו באכספרסיוניזם כוונה ספרותית; אמנות שלא נכנעה בנקל לדרישות אסתיטיות או סגנוניות – כקוביזם.
היום, ביקש מארגנה של התערוכה לראות באמנות הצרפתית החדישה את סממניה המובהקים של המסורת הצרפתית. ונאמר מראש, שהיצירות שנבחרו על ידו, למרות גישות־משנה שונות, למרות טמפרמנטים שונים בתכלית, נועדו כאילו להוכיח את רציפותה של מסורת זו. וייתכן שהדברים אינם כך בהכרח.
אל נשכח שלאחר חמש־עשרה שנה, שונות פני היצירה האמנותית בפאריס עד כדי כך, שקשה לנו להגדירה במסגרת של אסכולה. סיבות רבות לדבר, אך בעיקר גרם לכך הקצב המהיר בו תפסו מגמות קיצוניות עמדות חשובות לאחר החלל הריק שהשאירה המלחמה: בזה אחר זה הופיעו: האכספרסיוניזם הסוציאלי של פיניון. ההפשטה הגיאומטרית של ואסארלי, ההפשטה הפנטסטית של אטלאן, כפתרונות אפשריים לשעת מצוק.
שלוש מגמות אלה אין להן כמעט נציגות בתערוכה זו. המגמה הרביעית היא זו הנראית לנו כיום כתוצאת כל אותם המאוויים והרעיונות שרחפו באויר מזה שנים. הדחיפה העיקרית לביסוסה בפאריס באה אף היא מן החוץ: וולס הגרמני, קבוצת “קוברה” ההולנדית־בלגית־דנית, היו כנראה הראשונים אשר דגלו באיזו חירות, באי־תלות מוחלטת מכל אלמנט צורני וצבעוני קבוע מראש, כתנאי ליצירה עצמאית. ובעקבותיהם באו האמריקנים.
מבנה התערוכה 🔗
בסקרנו בזה אחר זה את טובי הציירים בתערוכה, נוכל למצות את מרבית האפשרויות הגלומות במגמה הנזכרת. אך בטרם נעשה זאת, ננסה להגדיר את הדרך בה הלכו אמנים אלה.
דומה שאחת הבעיות שאיחדה סביבה את מספר היוצרים המגוון ביותר, היתה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, בעיית החלל, קיריקו המטאפפיסי, פקאביה הדאדאיסטי, ולאחרונה מאטה, הציבו לה פתרונות אישיים. כל אחד לפי דרכו. לעומתם הגיעו אמנים כפיקאסו וקליי לעמדות כה קיצוניות, שדומה היה כאילו יקשה עוד להרחיק הלאה בתחום ההמצאה הפיגוראטיבית. אין ספק איפוא שאותו תהליך, שהחזיר כביכול את אמני שנות הארבעים לאחור, היה תהליך טבעי. היתה זו חזרה אל אמצעים ציוריים “קלאסיים”, אל שפה ציורית שלא תהא תלוייה עוד בכל מבנה שרירותי שהוא, אלא תמזגו, עד כדי טשטושו המוחלט, בערכי החומר גופו.
היתה זו גם חזרה לצורת ביטוי קשורה במישרין בערכים פלאסטיים מובהקים. תחילה נעשה הדבר בצורה הפגנתית למדי: וולס הגרמני פרק את הצורה; מאטייה הצרפתי ופולוק האמריקני הדגישו בעקיפין את חשיבות כתב־היד כתחליף לצורה “האובייקטיבית” המסורתית; דובופה וריופל גילו בחומר אמצעי ביטוי חדש לחלוטין; פוטרייה העז לבסוף להביע את אשר לא נעשה משך שנים: הוא כפר בחיוניותה של הצורה והצורות גם יחד. ובכך יצר אסתטיקה אומנותית חדשה.
מרבית החיפושים שביטוי להם ניתן בתערוכה, קשורים באסתטיקה זו.
הציירים 🔗
מספר ציירים וותיקים משמשים מעין מבוא לתערוכה. ויון מופיע כאן כאחרון הציירים “הקלאסיים” של תקופתנו – בהעדרו של בראק: הנוף שלו, כולו משמעת, הכפופה לחוקי המבנה המסורתיים. פיקאסו ושאגאל מיוצגים בשני ציורים מן התקופה האחרונה שלהם; בציורו של האחרון לא יקשה להווכח, עד כמה חסרה לו לאמן המפורסם חיוניותו וכושר המצאתו, שבלעדיהם לא היתה יצירתו אלא סידרה של אנקדוטות תפילות. מאסון סוגר מחזור זה של אבות דורנו: הוא גם נציגו האמיתי היחידי של הסוריאליזם בתערוכה.
נציגי הקוביזם המאוחר ושלוחותיו הם – דה קרמאדק, בורס, שאסטל ובעיקר גר ון ולדה, המתרגם למשטחים דו־ממדיים את נוסחאות הדור הקודם.
מכאן ואילך מופיעים אנשי הדור שלאחר המלחמה, רובם ציירים ותיקים, שאת תחילת דרכם עשו בשנות השלושים. תכונתם העיקרית היא שייחודם מבוסס על אינדיבידואליות מובהקת, אולם גם כאן קיימות קבוצות: וההשפעות ההדדיות בין אנשי הקבוצות גלויות לעין, אפילו בתערוכה זו.
ניקח־נא למשל שלושה ציירים בעלי ייחוד מובהק: ויירה דה סילווה, פוליאקוף וסנז’ייה. שלשתם שייכים למגמה הקונסטרוקטיביסטית, וקשורים איפוא לקוביזם המאוחר.
ויירה דה סילווה מנסה לרוב לשמור על איזון נדיר למדי בין מבנים מציאותיים ומופשטים. בכך היא מצליחה לפתור כל ויכוח על הכורח
( סוף בעמוד הבא)1
-
הסוף חסר בחומר הסרוק ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות