פגישות הרבה ושיחות ארוכות וממושכות היו לי עם יעקב פיכמן במשך ט"ו השנים שהכרתיו מקרוב. אעלה כאן שלוש פגישות, כפי שנחרתו בזכרוני ונרשמו בפנקסי על פרטי פרטיהן:

פגישה א'    🔗

פגישה זו מחייבת דברי־הקדמה קצרים. סמוך למלחמת העולם השנייה ביקרתי בבית־אבא שבבסרביה. לגודל הצער והכאב היתה זו פגישה אחרונה עם אותה “אדמת־שמש”, אדמה חמה, שוֺתקה, אשר לה “מתק ועצב גם יחד”. היה זה בשלהי הקיץ. יום אחד, עם דמדומי בין־הערביים, עם שקיעתו של יום קיץ לוהט, שבתי לבדי מאחד הכרמים שסביבתנו נתברכה בהם. היום נטה לשקוע ואני הפלגתי במשעולי השדות והערבה. ופתאום, בתוך דממת שדה ואחו, הגיע אל אוזני מאחד האפרים הרחוקים קול חליל, חליל־רועים פשוט, שצליליו הרעידו את כל נימי הלב. לשמע מנגינה מתוקה־עגומה זו, שהשתפכה על־פני מרחבי הערבה, חשתי בחמימות שפשטה לא רק בנפשי אלא בעולם כולו, וכאילו תבל כולה הוצפה אור־חסד, רוך ואהבה. ואעפ"י שהרבה פעמים בימי ילדותי קלטו אוזני מנגינות דומות חשתי הפעם, אולי בשל הפרידה של שנים, כאילו צלילים חדשים הם וכי מעולם לא היו כה ערֶבים ומתוקים ועצובים גם יחד.

לימים, משנתקרבתי אל המשורר והתיידדתי עמו, סחתי לו על פגישתי האחרונה עם אדמת בסרביה “שלנו”. האזין המשורר לדברַי, בת־צחוק טובה השתפכה על פניו ובקולו האבהי, השקט והמתון העיר:

– מנגינה מופלאה זו של אותו חליל־רועים מתוק, שהיתה רווייה כליון־נפש ועגמה, קסמה גם לי בשנות ילדותי והיא מלווה אותי כל ימי ומציפה את לבי גלי־חום ואהבה וגעגועים, כל אימת שאני אומר שירה או מנסה להבין ולהעריך דברי־שירה.

פגישה ב'    🔗

שעה שעמדתי בעריכתו של כרך א' של “ספרותנו היפה מביאליק עד ימינו” הייתי קצת במבוכה: מהו המבחר ההולם את שיעור קומתו של פיכמן, הליריקן המובהק של שירתנו החדשה? לאחר שיקולים הרבה החלטתי להביא בין היתר את הפואימה: “אבל־דוד”, שבה גלום רעיון יסודי נעלה, נוסף על זה מן האגדה, והוא – כל יום וכל שעה בחיינו זקוקים לרוח־הקודש, והקללה הנוראה ביותר היא סילוק שכינה במובן התרוקנות העולם וכמישתו בלי קירבת אלוהים וחסדו. מאד שמחתי, שבחירתי הניחה את דעתו וטעמו הדק של המשורר. באחת מפגישותינו אף הסביר לי על שום־מה נתחבבה עליו פואימה זו:

– למעשה, סח לי פיכמן, ביקשתי לבטא ב"אבל־דוד" את תפילתו־תחינתו של כל יוצר ושל כל בן־תמותה באשר הוא: “אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני”! בלי ‘רוח קדשך’ מה טעם לחיינו עלי־אדמות? – לא אשכח את הרושם המדכא והמזעזע שעשה עלי אחד מאבות ספרותנו בסוף ימיו. מראשי החולמים והלוחמים את מלחמת התחייה היה, סוער ומסעיר לבבות, ופתאום נתגלה לפני בכל עלבונו, בכל חדלונו – אדם תשוש, כושל ומדולדל עד כדי רחמים.

ופגישה ג' לאור הירח    🔗

אגב טיול בחוצות ירושלים, לאחר יום שרב כבד ומחניק, שהגיע לקיצו בשעת הערב. שוחחנו בשבחה של ירושלים ובשבח אווירה, אוויר־הרים צח ומרענן. הוא דיבר, כדרכו, בשובה ונחת, כמעט בקול דממה דקה:

– אהבתי את תל־אביב, עיר־החול והחולין, עיר־הים והשדרות המצלות, ה"חייכניות" תמיד, אך כל פגישה עם ירושלים מעוררת בי רגשי קדושה וגאווה בשל עברה הנשגב ומראה הסלעי והמוצק. עיר זו, שכל אבן שבה אומרת שירה וכל תל מספר כבוד עברה המפואר, היתה והווה מקור לא־אכזב של אשראה. ירושלים ותל־אביב – מעין הלכה ואגדה: לאחת “פנים זועפות ולשניה – פנים שוחקות”, זו “קפדנית, מחמרת” ואילו זו – “ותרנית, מקילה”.

תוך כדי שיחה הבחנו בכמה זוגות צעירים, שישבו חבוקים על ספסלי אחת השדרות. העירותי: – הרי לך מעט “אגדה” בתוך “ים־ההלכה” הסובב אותנו. נתחייך פיכמן לעומתי והפטיר, כאילו ממתיק סוד עם עצמו:

– זוהי האגדה הנצחית של חיינו, ישנה נושנה ותמיד חדשה! לאחר הרהור קל המשיך:

– בעלי ההלכה שלנו היטיבו להשיג רוב חינה, מתקה וקיסמה של אהבה, וכדרכם בענוות־חן. מאז ומתמיד נרטט לבי לזכר האגדה המופלאה שמצאנו במסכת כתובות על אותו אמורא, שהיה לומד תורה בישיבתו של רבא במחוזא והיה רגיל לבוא לביתו בערב יום־כיפורים. פעם אחת משכוֺ תלמודו ולא חזר לביתו. היתה אשתו מצפה לו: עכשיו יבוא, עכשיו יבוא – ולא בא. חלשה דעתה ונשרה דמעה מעינה. היה יושב על הגג, נשבר הגג תחתיו ונפל ומת.

הוא הוסיף לדבר על מקומה של האשה־האהובה בחיי אדם ומשהגיע לפרשת רעייתו, “זאת האחת”, שהלכה לעולמה, נשתתק וחוט השיחה נפסק…