אָחִי, אָחִי, אֵיךְ נַעֲמֹד אִלְּמִים
עַל גְּבוּל הָאוֹר –
אֵי דֶּרֶךְ לְפָנֵינוּ?
הַאִם נַחְזֹר, אָחִי,
הֲנַעֲבֹר?
לאה גולדברג
יומן השבוע, מארס 1993, כתבה על רצח במיתחם תחנת־הכוח בשפך הירקון בתל־אביב. הרוצחת היא זונה. פניה שעל המירקע מכוסים בצל. רק קטע מצדודיתה מצטייר על הרקע המטושטש ועוד קטע מואר בשערה האדמוני. היא שואפת מן הסיגריה אחרי כל שתיים או שלוש מילים:
אני עמדתי על יד הצריף הזה שלוש שנים.
אני מצאתי אותו. והיה לי שם פנס טוב – ניאון.
אני – זה כל מה שיש לי – העיגול הזה של האור.
שם הייתי עומדת. אני לא בת שש־עשרה.
אם אתה לא עומד באור אתה איננו.
אז הם באו ואמרו לי זה לא שלךְ. גמרנו. תלכי.
אמרתי להם אני כאן מאז שבנו את הצריף, מאז שיש פנס.
אמרו – יש לך קוּשאן?
הבמאי נוטש את פני הרוצחת ועובר אל מקום הרצח: כביש המסתיים בדרך עפר. ברקע – ארובות תחנת־הכוח. מחסן העשוי חומר פלסטי חדיש, מפוספס בלבן וירוק. המצלמה חגה מסביב: הנה פנס הרחוב האחרון, לצד המחסן. מאחור: גרוטאות ושיחי קיקיון. הקריינית ב־voiceover: “ביום זהו עוד אחד מרחובותיה הצדדיים של תל־אביב – מוסכים, מחסנים…” והמצלמה מתמקדת משום־מה בעניין מיוחד בחבית מלאה קרשים הניצבת ליד הפנס. הבמאי חוזר אל פניה החשוכים של הרוצחת ואל קולה הנמוך הצרוד:
אז היא התחילה לבוא ונעמדה לי פה
באמצע העיגול של האור.
ואני – לבד אני פה. מי יעזור לי. (אין נימה של שאלה במשפט הזה.) הלכתי הצידה.
על הגבול של האור עמדתי.
אם אתה לא עומד באור אתה איננו.
אמרה לי תלכי. אמרתי לה – לאן אני אלך.
והיא – יש לה גב. אני יודעת מי מאחוריה.
אמרה לי – מאחורי הצריף תלכי.
מאחורי הצריף אמרה לי – תלכי.
אבל מאחורי הצריף יש צל. מאחורי הצריף יש חושך.
עד כאן דבריה. מכאן – דברי השוטר שמצא את הגופה, אחר־כך – דברי הקריינית על סטטיסטיקות של רצח במיתחם הזנות של תל־אביב.
אישה רצחה אישה בגלל עיגול של אור. שאר האורות שבעולם כבים ונדלקים, שוקעים וזורחים. אבל לגביה היה האור הזה האור האחרון ומחוץ לו לא היה עוד אור. גם אם הוא נדלק מדי ערב מחדש, הוא היה האחד והיחיד והיא לא האמינה שיהיה אחר תחתיו. קולה היה נמוך, צרוד מרוב עישון, ברור וישר. לא היו בו ויתור או קובלנה, אלא יאוש בלבד. לייאוש יש מוזיקה משלו, אופיינית לו כריח הלחם ללחם. זו מוזיקה ישרה. אין בה הרמות והשפלות. בשאלות אין שאלה ובתשובות אין תשובה. קול ישר.
(21.7.05 / 21.3.93)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות