– לאחר מלחמת אתמול, ואולי ערב מלחמת מחר – כל המדבר על מלחמה באירופה של היום, הרי זה כמדבר על חבל בבית שיש בו תלוי: אין זה מן “הנימוס”… ואם אף על פי כן עושה אני את הדבר, הרי זה רק משום שאין לי מה לאבד עוד. את כל עולמו מאבד הסופר, שעבר עבירה על החוק האכזרי: “הוי דומה לקורא, או חדל ואל תהיה עוד”. והנני מוכן לחדול עכשיו, בתקותי להיות לאחר־זמן.

“תמול שלשום נחרבה כמעט אירופה במלחמת־העולם הראשונה, והנה היא מוכנה כבר להתחיל את המלחמה השניה. דבר לא נשתנה בה לאחר המלחמה, או נשתנה לרעה”. כך כתבתי לפני כמה שנים, והדברים יכלו ושמא יכולים הם גם היום להראות כלשון של גוזמא. אך האמנם נשתנה משהו לטובה במשך השנים הללו? האמנם רָחֲקו ממנו אפשרות המלחמה השניה? כל מה שנעשה בכוון זה מתְמַצֶה במלה אחת, קלילה ומרגעת: “סטאביליזציה”. “סטביליזציה” – פירושה התחדשות שווי־המשקל שהופרע במלחמה, חיזוק המעורער, תיקון המנופץ אך לא, חלילה, במבנה הרוחני, הפנימי, אלא במבנה החמרי, החיצוני של אירופה אשר לאחר המלחמה, ומתוך מושכל ראשון, כי החיצוני יושג גם בלעדי הפנימי, החמרי – בלעדי הרוחני: מוט יתמוטט הרוח, פור יתפורר הרוח, – אך אם הגוף יכון ויחזק – וחזר שווי המשקל להיות כשהיה, שהרי – החומר קודם לרוח; ולא הרוח מושלת בחומר, אלא החומר ברוח: זוהי המטפיזיקה של ה"סטאביליזציה".

חפץ־השלום והסכוי לשלום־של־קיימא, כלולים, לכאורה, בעצם המושג “סטאביליזציה” שהרי באין חפץ שלום ובאין תקות שלום, מה יועיל אדם בבואו לכונן היום את אשר יושמד מחר במלחמה חדשה, תהיה, בלי ספק, איומת חורבן לאין ערוך יותר מן הראשונה? יתכן, כי חפץ־השלום, אימת־הטבח, רגש הגועל למלחמה מצויים באמת על פני השטח העליון של “נשמת היום” אשר לאירופה שלאחר המלחמה; אך ככל אשר תעמיק להגיע עד חקר “נשמת הלילה”, כן יוחש הדבר שמן הראוי לכנותו בשם כוח המשיכה של המלחמה השניה. “השלום” המדומה – ושמא, לאמתו של דבר, רק שהלמה לשעה – מתדמה יותר ויותר למישור היאורי של ניאגרה, שעדיין הוא כראי המלוטש, אך כבר הוא מושך בכוח אדירים שאין לעמוד בו, וקולו קול המולת האשד, הרחוק עדיין אך כבר הוא הולך הלוך וקרוב. ושמא כשאנו מחזקים את הסדר החיצון ומסיחים דעת מן הסדר הפנימי, מחזקים אנו את הדפנות של כדור היריה, הממולא אבק שריפה: ככל אשר תחזקנה הדפנים, כן תחזק ההתפוצצות.

מקץ שנים תפרוץ מלחמה שניה. אם לא אנו, הרי בנינו, בני־בנינו יראוה במו עיניהם: הכל יודעים את הדבר או מנחשים אותו בסתר לבם. “שלום! שלום” – יאמרו, והאוזן שומעת: “מלחמה, מלחמה”. “הכל מדברים על שלום, מפחד הצפיה למלחמה”, כה אמר האיש, המיטיב, כנראה, יותר מכלם להכיר את מצבה של אירופה לאמיתה: הוא מוסוליני. “הרוצה בשלום, יכון למלחמה”; הרוצה במלחמה, ידבר על שלום. בקומה התחתונה – מרתף אבק השריפה של הפאשיזם; בקומה העליונה – המעבדה הסובייטית של חמרי ההתפוצצות; ובתווך – אירופה בצירי יולדה: מבקשת ללדת שלום, ויולדת מלחמה. בדברם על שלום “יארגו קורי שממית”, אך ברזל המלחמה יקרעם. השלום הנגלה הוא המלחמה הנסתרת. שור לטבח יובל ויגעה תחנונים; כן אירופה המובלת לקטל ומדברת על שלום. אפשר לנו להמנע ממלחמה שניה אילו זכרנו את הראשונה. אך זכרונה בלבנו –כנר יזכור קלוש הוא על קברו של החייל האלמוני. לזונה דמתה אירופה השואפת שלום: “אכלה ומחתה פיה ותאמר: לא פעלתי און”. שכחנו הכל, סלחנו לנו. השלום של עכשיו – ריוח הוא שבין שני אבני הריחים, מחנק שבין שתי סופות־סער – שביתת נשק בין מלחמה למלחמה.

היה זה בראשית המאה העשרים: אנית האוקינוס “טיטניק”, שמיליארדרים אמריקאים, הם ומשפחותיהם, ערכו בה, מסע־מזמוטים לאירופה, נתקלה – באשון לילה, בערפל, – בגוש קרח כביר, הצף על פני המים, וירדה תהומה לפתע פתאם, עד כי לא ניצל איש כמעט. אבדן טיטאניק – תמונת־כותרת היא לפרק חדש בדברי ימי העולם, למלחמה העולמית הראשונה, ואולי גם לשניה, לאחרונה. שלישית לא תהיה. הנה זה עתה נתקלה טיטאניק־אירופה – באשון לילה, בערפל, – בגוש קרח הצף על פני המים, ניצלה בנס, ושבורה למחצה הפליגה הלאה, והנה: שוב – אישון לילה, וערפל, שוב מלבין משהו כביר מבעד לערפל; צינה קרחונית נושבת וטופחת על פנינו – עוד גוש־קרח אחד, ואנו צוללים במים אדירים. ורב־החובלים – מה היה לו: הנרדם, ההוכה בעורון, או אולי אחר ינהל את הספינה במקומו, הבלתי ידוע?

מה תהיה המלחמה השניה – אין אנו יודעים, או ממאנים לדעת. אימה? לא, שעמום! הרי אם כה ואם כה אין ישע – ובכן, מוטב להסיח דעת, לשכוח. “אין העמים משערים כלל, מה סכנה ומה אימה יארבו לאנושיות, בפרוץ מלחמה חדשה” – כותב אנדרה מאייר, פרופיסור בקוליג' דה־פראנס, בתזכירו השלוח לחבר הלאומים. “אדי הרעל של המלחמה הקודמת היו כקליפת השום, כצעצוע של תינוקות, לעומת העתיד להתחולל לעינינו בפרוץ מלחמה חדשה”, – מוסיף מומחה שני, פרופיסור האוניברסיטה בקולומביה וו. קאנין. הכימיה הצבאית התפתחה התפתחות עצומה במשך שנות השלום. בשנת 1918, למועד מערכות הקרב האחרונות, נודעו כשלשים מינים של אדי רעל, ואלו עכשיו רב מספרם מאלף. אחד מהם, פוסגֶן, כח הרעלתו עצום ורב, עד כי נדיפה מקרית הרעילה כמעט את כל האמבורג כולה. בחמש מאות ק"ג מן האד הזה, שהן מלואת פצצות אחדות, אפשר להרעיל 100,000 מ"מ אויר. השטח המאוכלס שבו יעבור גל הפוסגן יהפך לבית קברות במשך רבע שעה. פגרי המתים יֵרָאו כגופות של טבועים, שפניהם הכחילו ואברי גופם נתעקמו בעוית. כדי להשמיד אוכלוסיה של 10,000 הקטארים – שטחה של פאריס – יספיקו עשרת טונים של פוסגן, אשר יושלכו בנקודות שונות, ולפי תנאי הַטַיִס הצבאי בימינו לא יארך הדבר אלא כמחצית השעה. תרכבות ציאן משתקות בכהרף עין את מערכת העצבים של האדם וממיתות אותו בין־רגע. חומצת הפחמן, המשוללת צבע וריח, אין שום דרך להקדים לה תרופה. לפי דבריו של ד"ר הילטון איירה ג’ונס איש ניו־יורק עלול אד חדש שהומצא להשמיד על נקלה צבא שלם, “כמישחל ביניתא מחלבא”. הטלת פצצות האדים – התנאי העיקרי של המלחמה הכימית – תלויה בשכלולה של התעופה, והתעופה – בקלות המתכת הדרושה לבנין האוירונים. ד"ר ג’ונס הנ"ל הודיע על גלוי מתכת חדשה – בֶרִיל שמה – החזקה כפלים כפלדה, ורק שני מונים גדול משקל־הערך שלה ממשקל־הערך של האלומיניום. אוירון העשוי מן המתכת בֶרִיל יַקל מאד, ואדם אחד יוכל להרימו. האדים המשתלהבים בגעתם באויר ילהטוהו להט רב, וכל הנמצא בשטח התפוצצותו של הכדור הממולא אדים כאלה מתלקח מעצמו, כגזיר עץ שהוטל לתוך תנור בוער. בתים המתלקחים כקופסאות של גפרורים, יערות שהאש אוחזת בהם מד' רוחותיהם בבת־אחת, שטחים כבירים מפוחמים – הנה מראה החורבן אשר יביאו האדים האלה. לכימיה תצטרף הפיסיקה: גלים חשמליים־מגניטיים הפועלים מרחוק, שאינם ידועים עדיין לבלתי בקיאים בדבר, אך כבר הם דומים למאגיה שחורה. תצטרף גם הביולוגיה: מלחמה בעזרת חידקי כַרְסָם, דֶבֶר, חולירע ואולי עוד מגפות שלא נודעו עדיין. איתני הטבע והאדם יהפכו למלאכי חבלה, לשטנים המשחיתים, ל"ענקים, אשר ג' אלפים אמה קומתם" ולנפילים “אשר יאכלו בראשונה את כל אשר על פני הארץ, ואחר יאכלו איש את רעהו”.

המלחמה העולמית השניה תהיה, כמדומה, לא טבח הדדי של גויי הארצות, אלא טבח עצמי של המין האנושי. כל הדברים האלה, הנראים כאגדה או כחן אפוקליפסי – שמא כבר מציאות היא, הקרובה אלינו, אף על פי שעדיין היא נסתרת מנגד עינינו. כל ממלכה מסתירה משכנותיה את סוד אמצאותיה הצבאיות; אסור לדבר על זה מפחד “פשע מדיני”. כל עם מטפח בשביל מקהלת־המלחמה הכללית את השטן המיוחד לו, בעל הפרצוף הלאומי.

“רבון העולם, תן בפי מלים פשוטות, מובנות!” – תפלה זו צריך להתפלל בימינו כל אדם הבא בימינו לדבר על הקץ. “אבא אני מפחד!” הנה, לכאורה, המלה הפשוטה ביותר. אך יעיז נא מי להגידה באירופה “השקטה” של ימינו – והיה זה ל"פורע מוסר", על צד היותר טוב. ועל צד הרע – “מבדח את הדעת”. אילו שאלוני: מהו הדבר שבעיני בן דורנו, האיש “התרבותי” הבינוני, הוא הזר, המוזר, התמוה, הבלתי מובן ובלתי מתקבל על הדעת ביותר? כי עתה עניתי: “הקץ”. אפשר לומר, כי הננו באים לאור השלום ומביאים עמנו את המושכל הראשון של האין־קץ המבורך: כל אין־קץ טוב מן הקץ. כל שיעור עם קואופציאנט של אין קץ נעשה חיובי בהחלט. אך צללי הקץ עוברים על פני האנושיות במחזורי חורבנות היסטוריים־כלעולמיים. עם כל חורבן חושבת האנושיות: הקיץ הקץ – וטועה. אך לא טעות גמורה: משיאי ההרים חללו של דברי ימי העולם נראה באמת האופק שלהם! הסוף. יתכן, כי גם אבדן אירופה לא יהיה קץ כל בשר, אך עם אבדן הכלעולמיות האירופית יהיה “דראון השממה במקום הקדושה” – וזהו האות המבשר את הקץ.