שוב כנוס של פא"ן. שוב מושב אושפיזין של “חבר הלאומים הרוחני”, שהצליח להוכיח את אפסותו המפוארה לא פחות ובודאי יותר מאחיו הבכור: החבר המדיני. את הלויתה החגיגית מאד עורכת הסנהדריה הזאת פעם בפעם בטקס מזמוטי רב, כמין “פיקניק בינלאומי”, מעין מסע של פגרא אשר לבני היכלא, שהעולם להם כמישור. אך הפעם, בפעם הי"א, היה זה פייף־או־קלוק מיוחד במינו – לאור הכליון של אותה מדורה איומה, שהדליקו אלה שהם גם עכשיו חברים נכבדים בפאן קלוב העולמי; לאור אוטא־דא־פה בה"א תרצ"ג ליצירה. לא טוב היה להם, מאד לא טוב היה להם, לאנשי־תרומות אלה, בכינוס הי"א. המזמוטיות הושבתה. לא עת בנקטים היא. חמסין של “אשמנו, בגדנו' נישא משם, מן המטרופולין של מולדת גיטה, ולהט את הפנים, את ה”פני" של האנושיות התרבותית. והפנים היו חפויות. הנה היא הפעם שבה נכנס צירוף המלים “בושת פנים” לידי פשוטו, פשוטו כמשמעו.

פרנסתי על עבודה במערכת עתון יומי – אך לא בעל כרחי אינני מצוי כל כך אצל עתוני העולם הגדול. בימים האלה אין לי חפץ לשתות, ולו גם בלי צמא, את המים המאררים, את מי הכזב של אנשי העט העתי. אך עם כל מיעוט בקיאותי בנכתב בימי טירוף אלה בכתבי־העת, רשאי אני לומר בודאות, כי בשום לשון כמעט ובשום אומה כמעט לא נשמעה הזעקה הראויה על אותו שגעון לסטימי, על אותה הילולה של רשע סדומי, אשר נסתמלו והופגנו בשריפת הספרים בלב ברלין, תלפיות התורה, החכמה והתושיה! איש, אף לא איש, אף לא איש־רוח אחד, אף לא אחד פייטן, המתרפק בחן־חן חרוזי על ברכי אלהים ותפארת, – אף לא אחד מכל אלה עמד בשעה גיהינומית, שעה דימגוגית, גוג־ומגוגית זו בראש הר גריזים של האנושיות להשאיג את התוכחה־הקללה, כנביא אחרית, שליח אל צדק ונקמות. היו תמימים, ואינני בין אלה, שאף על פי כן האמינו, כי בבוא יום העצרה ל"חבר הלאומים הרוחני" הלזה, יום ועידת פא"ן, ישמע הקטרוג העליון, יכופר סוף סוף הדם (שאינו רק טפות אדומות בגוף), אשר נשפך לעיני האנושיות כולה, ואין זועק. אין זועק – כי שכח האדם לבכות להשתומם, כי נסגר לפניו הדרך אל האלהים. והנה היו תמימים שהאמינו, כי עטונאים מחוננים, ואפילו מחוננים מאד, ואפילו מאד־מאד מחוננים, מסוגלים ממילא, לפי עצם מקצועם, בכח מעט או הרבה כשרון העשיה הספראית שיש להם, להגיד את הדבר שהאלהים מנע מהם, כי הוא ישימהו רק בפי שליחיו. האמינו – וכמו תמיד נכזבו. ועידת פא"ן היתה גם הפעם בדיוק מה שהיא יכולה להיות. היא היתה גם הפעם הזאת “פייף־או־קלוק” של אנשי טרקלין, המחוננים, ולא פחות מזה – פחדנים.

הפעם היה זה בעיר החמודה דוברובניק, עיר חוף ימים שוכנת, חוף הים האדריאטי, בדאלמאציה יפת מהנוף. ודאי חגיגית מאד היתה האניה, אשר הביאה לעיר ביוגוסלביה הקטנה מטען סיטונאי של כשרונות. כל כך הרבה אנשי שם בבת אחת. “הנסיך פטר” שמה של תיבת נח זו, שאיש מכל נוסעיה לא שער בודאי, כי על מי מבול הוא מפליג, ואין יונה אשר תביא את עלה הזית בפיה. מין למינו ולשאינו מינו – הקולומבוס של הפוטוריזם מארינטי, וכותב העתים האנגלי וולס. ושלום אש היהודי בצוותא חדא עם הסופרים הנאצים. כולם, כולם יחד. לכולם יש מקום בכל־בו זה, המתימר להיות הר־סיני של הרוחניות בדורנו האנטי־רוחני. קראתי פרטים על הבליל הזה וחשבתי בלבי: מה שותפות יש לכל אלה השונים זה מזה, לפעמים מן הקצה אל הקצה? מה תעודה להם, אשר יעשוה יחד? והאמנם “יחד” – פירושו רק אחדות המקצוע? והבינותי מאד את המתבדלים – ובראשם רומן רולאן – שהפכו עורף ולא פנים, מי מאין אמונה ומלא־איכפת, ומי מבוז והתנגדות, לארגון הזה, שסתירתו מניה וביה, שאין בו כמעט נקודה חשובה אחת, אשר תצדיק את קיומו. אדרבא: כל אשר בו הוא ניגוד משווע לעצם יעודו של איש־הרוח, אם עדיין יש איזה צידוק לתואר הזה, ונושאו מסוגל או רוצה לפחות לכוון את המארשרוט המוסרי־הרוחני של האנושיות. אם המטרה היא להשפיע: להיות מצפה מצפן ומצפון – היאך ירתמו יחדיו האקדמיקן הפאשיסטי מארינטי ומשורר האדם־המון ארנסט טולר? האמנם האינטרס הפרופסיונלי או האקדמי דיו להזעיק יחדיו באי כח שתי אנושויות? ו"הוו המהפך" את האמן לאומן – האמנם כדאי ומותר ואפשר לתלות בו יעודים בכלל, ומשותפים לא כל שכן. אכן, יקרה לי ספינת “הנסיך פטר” בנעדרים ממנה, באלה שלא באו, שלא יבואו, שבדילותם היא אות לרצונם הנגדי.

אך הספינה “פטר” באה – והביאה תשעה קבים מתפארתן של האומות ולשונות בעולם. ובימים 25–29 במאי שנת 1933 לסה"נ ישבו בשבת תחכמוני עשרות פייטנים־אסאיסטים־נובליסטים ב"בונדן־תיאטר" המפואר. הטקסיות נשתמרה בכל התגין, עם כל ה"רמונים והכפתורים". אנשי הרוח השכילו מאד לחקות – ולא רק בועידותיהם – את אנשי המדיניות. ולמחשבה על “הקונגרס” הזה לא היה קשה כלל לשער, כי מושב הוא של שרי מדינות, שבאו לרמות איש את רעהו על פי הסכם חשאי להעמיד פנים של מאמינים זה לזה.

כל האומות שלחו שצ’ים לכינוס הזה. ממש: “שבעים אומה ולשון”, כמליצת שפת עבר. והמרכאות מיותרות כמעט: לפי הספירה הרשמית – 300 צירים, באי כח ששים מדינות. ואורחים (וכמובן: “חשובים”!), כנהוג בהתאסף ראשי עמים או פלגות בחברה האנושית. כמו אל ביבר מופלא עטו הסקרנים החשובים הללו, מהם גם אחוז מסוים של תמימי לב, ביחוד מבני הנוער, המאמינים עדיין במיוחדותו של הסופר. אכן, היה זה מפקד נאה של “שאר־רוח”, תערוכה רבת תוצגת: כל כך הרבה מפורסמים בבת־אחת! ורק מה־בכך, רק משהו, הבלתי חשוב בימינו, נעדר בעצרה זו – אותו אקלים עליון, שאנו העברים כנינו אותו לפנים בשם המפורש: רוח הקודש. גלתה שכינה ממסבות אנשי הרוח בדור־כזבים זה.

אני קורא את הפרוטוקול. פתיחה, כרגיל. כמו תמיד. כאלו לא נסדק מה בעולמו של האדם. כאלו אין אוזן גם לאלה לשמוע באלה הימים את המשק האיום של כנפי הכליון. כן: בא־כח סופרי הארץ המאכסנת, ד"ר סויטיסלב סטפנוביץ, עשה שמוש לא מועט בכל השמות הנרדפים של שלום, אחוה, חירות – אך האם לא קראתי כבר את הפסוקים הללו בטלגרמות רויטר מג’יניבה, כאילו פלאגיאט הוא – מועידת מדינאים, מישיבות הועדות לפירוק שאלת פירוק הזיון. לא שמץ חזון, לא נדנוד שאר־נפש, אף לא משהו של “אש עצור בעצמות”. שוב: “אחדות הרוח”… “חופש היצירה”… “מלחמה לצדק”… “אחוות העמים”…

וברוח זו, אם כי ביתר גבהות, גם נאומו של ראש הפא"ן האנגלי, הוא גם נשיא הכבוד של קלובי הפא"ן בעולם, הוא גם נשיא הועידה הזאת – ה. ג. וולס. והרי הוא דוקא הדגיש את המחניים, את קו המשוה, החוצה בימינו (מדוע רק בימינו?) את כדור הארץ לשני מינים בגוש האנושי; הרי הוא בחלק מנאומו נסח אף על פי כן את האימה האורבת בימינו (מדוע רק בימינו?) לכל הבנין אשר כוננוהו אנשי מעלה מדור דור: הוא דבר על סכנת ימי הביניים (זכרתי: חזונו של ז. שניאור “ימי הביניים מתקרבים”…) – ואיכה זה לא הסיק את המסקנה היחידה, המתבקשת מאליה: אין מקום ולא סכוי, ולא שום תכלית כלל – לנוכח האימה הזאת – להתגוֹדד בארגונים קלוביים, פאנ"יים. מוקצה מחמת טשטוש הוא, וטשטוש – היא “בגידת כהנים”, לפי ביטויו של בינדה הצרפתי, והיא מתנקמת בבעליה. הבדילות, הלכוד האידיאי היחדויות הלוחמת בשם אלהים משותפים, אלהי החירות והתפארת, היא לבדה “הנס המאחד”. “סופרי כל העולם מצווים לקדש מלחמה לחירות האדם בעולם”? כמובן! אבל איך ילחם לרעיון אחד תומס מאן עם “בן־מקצועו” אוורסט, ואיסטרטי – עם “בן־אומנותו” מארינטי הפאשיסטי? האם אחד הוא רעיונם? האם לא אויבים הם? הרי למושגים האנושיים יש לא רק צליל פונטי אלא גם משמעות אתית! ו"חירות" היא תיבה בערך המלון התרבותי, שעל פי הפירוש הניתן לה על ידי פלוני או אלמוני יתחברו או יתפרדו האנשים. ואין שום משמעות כלל לצרוף הסתמי “סופרי כל העולם”. אפילו הנוסחה “פרולטרים של כל העולם התאחדו” נתבדתה, וזה מול זה עומד המאמין בזרוע מדכאה והמאמין בחירות. כי לא לפי הסימן החיצוני והמקרי של השתייכות למעמד חמרי אחד או לפי שווי האזרחות במלכות שלש המוזות של פא־אלף־נון יתגייסו בני אדם למלחמה ולתעודה. מחניים – גם במעמד עשוקי־החמריות, לא כל שכן – בשדה התרבות. ואם היתה נחיצות בתוספת הוכחה לאולת ש"בכלל־פא"ניות", הרי היא ניתנה על צד היותר מביש בשבת־אחים זו של סופרים בחסד צלב הקרס ואויביהם ביסוד היסודות של שנאת “ימי הביניים המתקרבים”, שעליהם דבר דברים כה נאים נשיא הפא"ן העולמי.

והיה זה בוודאי מחזה מלבב מאד, וביחוד מעודד, כשעלתה שם על סדר היום שאלת גרמניה. “האולם היה מלא עד אפס מקום” – מספרת הכרוניקה – בשעת הויכוחים בענין “איסטניסי” זה. כמובן! אטרקציה הרי זו על כל פנים. כדאי לשמוע, מה יגידו כותבי ספרים על משטר שורף ספרים? זה פיקנטי מאד. וגם אין להאשים חלק אחר בקהל, שמלא בישיבה זו את האולם מתוך אמונה, כי לנתיני המוזות יש גם מה לומר בנקודה בוערת זו, משהו מיוחד, מזעזע. אך לאנשי הפא"ניות לא היה מה לומר. לא מבחינת המיוחד ולא במובן הזעזוע. בחמקמקות הקדימום אחרים, חרוצים מהם במלאכה הזאת. ובלהבות אש בנגלית של מחאות מאונסות, פוליטיקניות, מתוך חשבונות צדדיים, מתוך צדקנות בצעית, קוניונקטורית – ודאי שלא יוכלו כותבי פיוט־אסיים־נובילות להתחרות עם החולשים על גויים ומדינות: במקל־נועם של פוליטיקה בעת שלום, ובמקל חובלים של גייסות ותותחים בעת מלחמה. והתוצאות: לא תחבלנות מובהקה של גונבי דעת פוליטיים ולא להט מחאה של חרון נפש, אשר לבעלי “זוג העיניים השני”, הרואים בחרדה רבה את חזון הבלהות של הימים ושואגים את שאגת האזהרה הגדולה. כל המלחמה הפרלמנטרית הזאת על ניסוח ההחלטה בדבר שהוא יסוד כל הזועה של הימים האלה, כל הפלירט הזה עם סופרי הפא"ן ההיטלראי – האם אין זו התצלומת המדויקת ביותר לערכה האנושי והמוסרי של כנסת סופרי כל העולם"?

– “לא לגעת בשאלות פוליטיות”– מתחננת משלחת סופרי “אמריקה הדימוקרטית”.

– “קלוב פא”ן בארץ אחת אינו רשאי להתערב בעניני ארץ אחרת" – מנסה סופר “שווייץ החפשית” בלהטוט יורידי כביכול להתחמק מאמירת הן או לאו.

– “לדחות את השאלה הגרמנית למושב אחר” – מציע מארינטי המוסוליניי, שאר־בשרם האידיאולוגי של הסופרים ההיטלראים, הצעת השתמטות, ממש כבא כח אנגליה בועדה לפירוק הזיון בג’יניבה כל פעם שיש סכנה שאפילו “לרמות זה את זה בדרכי שלום” אי אפשר יהיה.

וסוף דבר: כשהועדה המתמדת, – שתפקידה גם כאן, כבכל ועידת שליחים העומדים על המקח, הוא למעך, לטשטש, לרמות, – כשהועידה הזאת מציעה החלטה סתמית, לא־כלומית בעצם, שקלובי פא"ן צריכים להשתדל למנוע את מניעת החופש של הדעה והיצירה, – רק להשתדל, רק למנוע מניעה, רק להכריז הכרזה נאה ולשוב לבנקטים ולשכר סופרים – הרי “סופרי כל העולם” באי כח ששים אומות, מקבלים אותה, את ההחלטה הפחדנית הזאת, ב־10 קולות, ו־14 נמנעים. הסוכנות הטלגרפית מבשרת בחדוה: איש לא הצביע נגד! התשמעו: נביאי האמת והצדק של המאה העשרים, אסאיסטים ונובליסטים בחסד עליון, קנדידטים לפרס נובל, לא העיזו, חלילה, להודיע לעולם כולו על ידי מועל כפים: “אנו מתנגדים לחופש הדעה והיצירה”. אדרבא: אחדים מהם גם הצביעו בפירוש בעד… והתאריך הוא: סוף מאי שנת 1933!

אלה סופריך, העולם! אלה הם – הפא"ניים, האושפיזיים, בשעה ערב־כליון לאדם, בהשתקשק בעולם גלגל־הרכב האפוקליפסי של גוג ומגוג. אלה הם! – – אך יש גם אחרים? הם מעטים, הם יחידים, והם מתבדלים. כי באלה הימים ובאימות האלה רק ע"י הקו, המפריד בין מורדי האור ובין שונאי החשכה, יכון זה המקדש־מעט, שבו אם לא ילחמו הרי, על כל פנים, יתפללו היחידים־בעל־כרחם על פדות האדם, כי רע לו מאד. – –