[תמונה 3
אנדרה ג’יד
דום אדֶלבֶרטו גרָזניץ', אשר פגשתיו ברומא, הזמינני ברוב חביבותו להתלוות אליו ולבלות עמו כמה ימים במונטה־קאזינו. היו לנו כמה ידידים משותפים, ובתוכם מוריס דניס, שצייר אותו. דום אדלברטו – מוצאו מהולאנד, והוא היטיב לשמוע כמה שפות. הוא היה איש האשכולות ושיחתו הקסימה. נעניתי לו מיד.
האורדן של “בנדיקט הקדוש” לא היה נוהג לקבל אורחים; לנוסעים הוקצו אולמים קבועים בכנסיה. אבל סבר דום אדלברטו, ובצדק, כי יתר ענין יהיה לי אם אחיה בין הנזירים שבקרבת מקום. ואמנם הצליח לקבל בשבילי תא מתאי הנזירים, ואת לחמי אכלתי לא במסיבת תיירים, אלא באולם הגדול של האורדן. חשבתי לשהות כאן רק שלשה ימים. אבל הימים האלה היו מחכימים בשבילי, הנוף, הנראה מבעד לחלון מתאי הגדול, היה כה מופלא, וחברת הנזירים כה מעניינת – עד כי ישבתי בעדתם שבוע שלם וזכר הימים לא ימוש מלבי לעולם.
תיכף לבואי אל הכנסיה הוצרכתי לבקר בקור של נימוס אצל הכומר אַבט. אבל הוא לא היה בקו הבריאות והודיעני, כי לא יוכל לקבל את פני. ורק בבוקר יום הפרידה הרשה לי לבוא ולהביע לו את תודתי. אני מודה ומתוודה: לא נעם לי טקס נמוסין זה. יראתי את הדבר, ובחרדה נכנסתי לטרקלין רחב־הידים, שבו המתין לי הכומר הגדול אבט; דום אדלברטו, אשר לווה אותי, הסתלק והניחנו יחידים.
הכומר אבט היה זקן בא בימים. ואף על פי שמוצאו מגרמניה, בכל זאת דבר איטלקית וצרפתית להפליא. אבל מה יש בפי להגיד לו? הוא ישב בחיק כורסה נוחה, שהמחלה אסרתו אליה. צריך הייתי לשבת על ידו. חביבותו היתה רבה מאד, ומיד הוטב לי בחברתו. לאחר חליפת דברי נמוסין, כנהוג, נתגלגלה מיד השיחה על המוסיקה.
– “יודע אני, כי הנך חובב אותה”, פתח ואמר לי, “וכי במשך כל הערבים הללו התענגת כאן על המוסיקה עם אדלברטו ואחרים. מאד הצטערתי, שלא יכולתי להשתתף עמכם, כי גם אני אוהב מאד את המוסיקה. שמעתי, כי הצלחת להפיק הרבה ממנענעי הפסנתר הבלתי מצויין שלנו. גם אני פרטתי על פסנתר. אבל מזמן חדלתי מזה ובעל כרחי הסתפקתי בתענוגים מקריאת מוסיקה ושמיעתה. לקרוא מוסיקה ולשמוע אותה שמיעה רוחנית, התדע, כי זוהי חדוה רבה וכן שלמה? כן, כשאני שוכב חולה במטה, – וכן יקרני עכשיו לעתים תכופות, – איני מצוה שיביאו לפני את הספרים הקדושים, אלא את המחברות של תוי הנגינה”.
הוא הפסיק לרגע קט, כדי לראות אם מקשיב אני לדבריו ואחר־כך המשיך: “ומה, לדעתך, מצוה אני להביא לפני? לא, לא, באך –לא! אף לא מוצארט… כמעט תמיד את שופן”… – והוסיף: – “הנה היא המוסיקה הטהורה ביותר”.
“המוסיקה הטהורה ביותר”! כן, זהו הדבר, שלא הייתי מעז לבטא, אך אני עושה כך רק בזכותו של אותו כומר מצויין וישיש. דברים מדהימים עד מאד, אשר לא יובנו כי אם לאלה, שלדידם המוסיקה של שופן אינה (או אינה רק) אולו ענין של חולין ואחיזת עינים, שהוירטואוזים מגישים לנו בקונצרטים שלהם.
והמדהים ביותר הוא, כי הדברים נאמרו מפי גרמני; כי לדעתי, אין מוסיקה לא גרמנית. אלו היה בארֶס איש בעל שמיעה מוסיקלית, כי עתה מי יודע מה עולל לשופן מפני היותו בן נאנסי – ודאי שהיה הופכו לאיש לותרינגיה! אף על פי שביצירותיו של שופן מרגיש אני את מוצאו הפולני ואת השכינה הפולנית, בכל זאת שמח אני להכיר בו את החומר ההיולי הצרפתי ואת האמנות הצרפתית. שמא מפריז אני? נניח, כי בהרכב שירתו הצלילית אין דברים על טהרת הצרפתיות. אך אין ספק, כי זיקתו הממושכה אל רוח צרפת ותרבותה השפיעו עליו בכוון ההתגברות על תכונותיו הסלאביות.
ולדעתי לא ביזה הוא ניגודו של וואגנר, כמו שהכריז ולא בלי זדון פרידריך ניצשה, אלא שופן. ואם יבוא איש ויעמיד את עוצם הכמות שביצירתו הענקית של וואגנר לעומת קוטן הכמות ביצירתו של שופן, או אז אשיבהו, כי דווקא בדבר הזה רוצה אני להבדיל ביניהם, כי דווקא מפני ענקיותה נראית לי יצירתו של וואגנר כגרמנית. וענקיות זו אינה רק באריכותה הבלתי־אנושית של כל יצירה לחוד, אלא גם בזלזול לגבי כל גבול וסייג. בקשיות העורף, בגיבוב כלי הנגינה, באמוץ הקולות יתר על המידה ובפאתוס המופרז.
שופן פסל לחלוטין את ההשתלשלות הריטורית. נראה הדבר, כי הוא התאמץ לצמצם את התחומין ולהגביל את אמצעי הבטוי עד מדת ההכרח המוחלט. הוא לא רצה למלא את רגשיו בתוים, כמעשה וואגנר, אלא הוא ממלא כל תו ברגשות. והייתי אומר: באחריות. ואם יתכן, כי יש מוסיקאים גדולים ממנו, הרי מתוקנים ומושלמים ממנו אין. אפשר להשוות את יצירתו של שופן ליצירתו של שארל בודלר (אף על פי שהיא גדולה ומקיפה יותר מ"פרחי הרע"), ולא רק מפני הריכוז האינטנסיבי שבשתיהן, אלא גם מפני ההשפעה הבלתי מצויה שמשפיעות שתי היצירות הללו.
הם מנגנים את שופן כאילו היה זה ליסט, ולא יבינו את ההבדל. בשביל אופן נגינה כזה הרי ליסט טוב יותר. כי כאן יש לו לוירטואוז במה להאחז ובמה להתלהב. כי אמנם נקל לו לתפוס את ליסט, ואילו שופן מתחמק מבין ידיו של הוירטואוז, וברכות כזאת שגם הקהל אינו מרגיש בדבר.
מספרים, כי בשעה שהיה שופן מסב אל הפסנתר, היה תמיד רושם, כי הוא מנגן אימפרוביזאציה. כלומר: שבלי הרף והפסק היה מחפש את רעיונותיו לצור להם צורות. דרך הפקפוק הזה, זו ההפתעה וזה הקסם – מן הנמנעות הם, אם אין היצירה באה בהתהוותה האטית אלא כמשהו שלם ואובייקטיבי. איני יכול לפרש בדרך אחרת את הכותרת שבה הכתיר כמה מיצירותיו החשובות: “Impromptus”. ומאד חשוב הדבר שיהיו יצירותיו מנוגנות כאימפרוביזאציות, במין אי־בטחון; על כל פנים, לא באותה השגרה המרגיזה. זהו “מסע של תגליות” והמנגן חלילה לו הבליט את העובדה, כי יודע הוא מראש את אשר יגיד וכי הכל כתוב שחור על גבי לבן; אוהב אני שיהא הפסוק המוסיקאלי המתהווה ועולה מתחת לאצבעותיו של המנגן דומה לקומפוזיציה עצמית, המפתיעה את בעליה והמשפיעה גם עלינו שנאמין לו ונשתתף עמו בהתלהבותו.
שופן מציע, מניח, מסביר, מפתה ומוכיח; ולעולם אינו קובע. ובמדה שרעיונו הוא בגדר של פקפוק, בה במדה הולכים אנו אחריו. תמיד מהרהר אני באותה “נעימת הוידוי”, שלאפורג מציין לתהלה אצל בודלר.
הוי, מה קשה היא המלחמה במקובל ובמזויף! מלבד שופן של הוירטואוז יש עוד שופן של הנערות. שופן הסנטימנטאלי מאד. לצערי, הוא היה כזה. אבל הוא היה לא רק כזה. אמת נכון הדבר: שופן המלאנכולי הוא עובדה והוא ידע להוציא מפי הפסנתר גם את ההתיפחות הנואשת ביותר. אבל יש אנשים ידועים, שמדבריהם אתה למד, כי הוא לא יצא מידי רכרוכיותו. ומה שאני אוהב ומשבח בו הרי היא יכלתו להבליג על עצב זה, לפסוח עליו ולצאת אל החדוה; כי החדוה מכריעה אצלו; חדוה, שאין בה מן הרגילות והכוללות של שומאן; אושר, המתקרב לאשרו של מוצארט, אלא שהוא אנושי יותר, קרוב יותר לטבע וכל כך ממוזג עם הנוף, כאותה בת־צחוק בלתי מצויה במחזה על גדות הבריכה שבסימפוניה הפאסטוראלית של בטהובן. לפני דֶבוסי וכמה מן הרוסים, לא היתה, לדעתי, המוסיקה שופעת אור ומנוחשלת מים, רוח ושלכת כמוסיקה של שופן.
ומה פשוטים הם המרשמים המוסיקאליים של שופן. אין להם אח ודוגמה בין כל היצירות של שאר המוסיקאים אשר קדמו לו. כולם (רק את באך אני מוציא מן הכלל) שרשם ברגש, כמשורר המחפש בדיעבד את המלים לבטא בהן את הרגש הקיים כבר. וכשם שפול ואלרי, יוצא להיפך, מן המלה ומן החרוז – כן יוצא שופן כאמן מושלם – מן הנעימה, מן הצליל (הלא היא היא האימפרוביזאציה). ועוד יותר מואלרי מפתח הוא את הדרך הזאת ומביא אותה למדרגת אמנות גדולה מאד.
כן, שופן מניח לצלילים שיוליכוהו, שישפיעו עליו; נראה הדבר, כאלו הוא רוצה לבחון את כוח הבטוי של כל אחד מהם. הוא מרגיש כי נעימה זו, או צליל־ביניים זה, אותה טרצה או סכסטה, שונים בחשיבותם לפי מעמדם בסולם הצלילים. ואתה מרגיש, כי מתוך כך הוא מחליף פעם בפעם ואומר לא כאשר חשב לומר. ובזה עוצם הכח של בטויו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות