א. עיר ואם 🔗
חלקת הים האמהית חלצה שד־מפרץ כחול־ורידים מתוך כתונת־חול צהובה, וחיפה נצמדה אליו כעולל טפוחים. יונקת ואינה מרפה, יונקת ואינה שבעה… אמא־ים נוהמת ממש מרוב נחת: פקחית היא הרחימאית, פקחונת… ממלאה את כרסה הקטן, דואגת לימים יבואו… ואניות־דודות באות מרחוק ומקרוב, עבות־גזרה וגסות־קול. נותנות עצה, משלשלות מתנה, מעלות עשן־להג ומסתלקות מתוך נהימת ברכות וצביטות לחי:
– תינוקת בריאה, בלא עין הרע… תאוה לעינים ותיאבון לשפתים!
כאשר נגמלה הבת, חגרה האם קורסט־נמל הדוק, סגרה את חולצתה על כפתורי בטון, והילדה, משלמדה ללכת, פנתה לטייל הכרמלה.
מישהו פגש בה וקרא: – הרי את כמעט גברת!… ראשה לא הסתחרר עליה, ולבה לא פג; היא ינקה את הפקחות עם חלב אמא ולעסה אותה עם הסוכריות של דודותיה, – טוב, חשבה לעצמה, אם גברת אני, יש להתנהג ברצינות… מאז חדלה לדלג ללא סדר על גבי אבני שדה פזורות והתרגלה לילך בצדי רחובות ישרים וכבודים.
אחר כך נקרה לה שני והרביץ: – כמה יפה את!… גם נשיקת־אויר עליזה העיף לה. באותו רגע התחילה חושבת ברצינות על אודות שדוך הגון…
שלישי הזמינה לנשף מחולות, שיערך באוקטובר ש"ז בחסותו הנעלה של הנסיך מוולס – לכן היא תולשת יום־יום דף אחד מלוח הקיר שלה, מעיינת בחוברות אפנה, בוררת תיבות תמרוקים, לומדת לרקוד לקול פתפונים נמרצים ומתאמנת לענות למחמאות באנגלית ובגרמנית.
במשך כל העת, מראשית הגמלה ועד הצלחות פלירטיה הראשונים בדרך ההר, מביטה בה מן הצד עלמה זרה בחיוך של תמהון וחמלה.
תל אביב!… את זו לא פנקה אמא בילדותה, דודות רכות־לב לא הביאו לה שוקולדה, דון ז’ואנים הרריים לא רפדו את דרכה בשושני מחמאות, כמה “באלים ראשונים” הפכו לה למפח נפש ודמעות מרירות!… אבל, כמה צעירה היא עדיין, כמה סוער עוד חזה לקראת כל שמחה בת חלוף, כמה אין היא פכחת! כל באל הוא ראשון בשבילה. היא אינה מתכוננת לקראתו, היא נופלת לתוך זרועותיו באמון בתולי וברטט אושר חדש תמיד, היא חיה מיום ליום ומערב לערב, אין לה עבר ואין לה עתיד, כל רגע מוגש לה ככוס תרעלה. או כגביע יין. שולחנה אינו ריק לעולם.
…וחיפה הרצינית גוזלת רגע פנוי בין תופרת לתופרת. בין שעור רקודים לשעור אנגלית וממהרת לישב אצל ההר הזקן. והלה, כצועני־חוזה מגולל לפניה קלפי עתיד מזהירים:
– בן מלך עולה מן המערב… מתחרה מסוכנת בצפון… ריח נפט… נסיעה ארוכה ברכבת חדשה… אניות של עוגן… שרים ורוזנים באים מקצוי תבל…
חיפה מקמטת מצחה, מטה אזנה וחושבת… חושבת… היא לומדת את העתיד.
ב. תרנגולים ואפרוח 🔗
חיפה מרגישה את נשימת העתיד בכל המרחבים הגדולים, המתעופפים מסביב לה. העין צופה כאן תמיד למרחוק. העיר נמצאת בין הגובה ובין הרוחב, בין ההר ובין הים והעמק.
בלילה, עת כל מגרשי־הביניים הריקים מתמלאים גושי חשכה נוקשים, היא נראית גדולה, איתנה ומושלמת. כקרחונים שקטים וצופני סוד גולשים הבתים מול המעפיל לעלות בכביש. הכרמל רובץ מנגד כדבשת רחבה, עמוסת נטל כוכבים ושמים. המפרץ מהדק באגרופו את פנינת הנמל היקרה מכל יקר. הכל עמוס משהו, הכל צופן עושר בכל כובד הריון והבשלת פרי.
לפנות בוקר נשאים סלסולי תרנגולים מכל עבר. קריאת התרנגולים בעיר הזאת מזעזעת כנבואה רכה, כגזירה טובה, שאין להשיבה יותר… אני שמעתיה בעמדי על אחד הגגות; המקום היה גבוה והבית נראה בעיני כמגרד־שחקים. אור השחר החוור הבליט שרטוטים וטשטש גבולות. העיר נתרחבה תוך חלום עתידותיה. דודי Shell הבהיקו בעמק כמגני כסף עמומים. המפרץ היה שקט, כחלחל וקר, כלהב חנית ממורקת שנחתה בחוף לאות כיבוש. הבתים אשר על ההר נצבו כזקיפים ערים על משמרתם.
אך עם גבור היום מסירה מעליה חיפה לאט לאט את חרצובות חלומה, כיהודי שמסיר מעל ידיו את רצועות התפילין ונפנה לעסקיו הפעוטים בחנות או בשוק. היא משנה את פרצופה ונעשית אחרת, אחרת לגמרי; קרום הזיותיה מתנפץ לרסיסים, כקליפת ביצה, תחת איזמל השמש הנוקב, והיא מופיעה חשופה ונלעגת, כאפרוח שנולד קודם זמנו.
שכונת הדר הכרמל כאלו החליטה להיות כרך, ומכיון שהחליטה שוב אין לה אלא לבצע את זממה. כל בית חדש הנבנה כאן מהוה יציאת־דופן יהירה בגודל והצטעצעות; כל בית מתפרץ כהכרזת מחיר […]1 הקודמים לו, בעת מכירה פומבית… כאן מוכרים את הימים אשר יבואו.
צבי העתיד הנפעם זוקף כאן את קרנו כמגדל שן, אשר נאה גם לפול ממנו ארצה, כמפוח אשר טוב גם לצלות עליו… הנפט העלה כבר משואותיו בכל עין. הנמל הנבנה מעלה כבר פאטא־מורגאנה של אניות לאין ספור, של קציני־ים יפים, מלחים שכורים וגנבים בינלאומיים… אמנם כל זה הולך ומתרקם, הולך ומתגבש. קרן הצבי של העתיד היה תהיה לקרן קיימת של הווה ענֵף ובטוח.
ג. שני טרקלינים ופרוזדור 🔗
מבעד למשקפת הבאות נראית לי חיפה כמרשיליא של א"י. היא תהיה ביאות כוח מושלמת ל"יהודי הבינוני" בארץ, ראי נאמן ליום־יום הסוער, על עבודתו והגיגיו.
החרושת הכבדה, שאין לה מקום נאה מזה לכל הדעות, תתן לה את יסוד העירוניות הפרובינציאלית הגדולה. ה"הינטרלנד" הכפרי שלה יביא לתוכה, יחד עם עגלות תבואה וירקות, גם עממיות שרשית ודשנה, ומבעד לחלון הנמל הבהיר יבקעו זהרורים חופזים מן העולם, לפרוש עליה אור הומור פשטני וערפלי, מלודרמה בת־חלוף של אורחים־פורחים ועשן אניות.
ירושלים – הרים של בדידות ונטל ירושה סביב לה. תל אביב גלויה, מסבירה פנים, אך גם היא, עם כל גמישותה, שומרת על ריוח אצילות בינה לבין העולם, בינה לבין הפרובינציה הא"י. קשרי עסק בלתי אמצעיים עם חוץ לארץ לא יהיו לה. היא תהיה המפקדת, הבוררת את יחסי השכנות, אבל בעבודה השחורה של ההוצאה לפועל לא תטול חלק רב (לעומת זה תהוה היא את התחנה הראשית למשא ומתן רוחני). גם הינטרלנד ממשי אין לתל אביב. מסביב לה – עיירות ולא כפרים. היא תעניין אותן כשוק, תמשכן כבירת שעשועים, תמשול עליהן כ־Arbiter Elegantiarum, היא תצחק, תבכה, תחיה בשביל כולם, אבל תבדל מן הכל כמשחקת־במה, שאורות ראמפה קנאים שומרים עליה.
לעומת שתי אלו – תל אביב וירושלים – תהיה חיפה העיר המפולשת. אחות בכירה לכפרי הארץ ושכנה מכובדת לכרכי העולם. אלה ואלה יבקרוה בצלצלי תלפון ואותות סירנה – יומם, ובבקוש שעשועים זולים ומחליפי כוח – לילה.
לפי שעה לא נעים, לא טוב לגור בעיר הזאת. הקצב הנפשי הנקלע בין אדם ועירו נוצר ומתגבש במשך דורות של חיי פנים אל פנים. אבל עיר שאינה אלא בית־קבול למה שעתיד לבוא ואדם, הפושט מעליו את העבר וההווה כעורות נחש בלים ומחכה בערומיו לעדי הבאות, אינם קיימים ואינם מענינים זה בשביל זו. עיר כזאת אינה חומה ומצפה לאזרחיה ואין היא מציאות נכר מעוררת לעוברי אורח.
-
מילה בלתי קריאה – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות