כן יכונה שם המדור הזה, כאשר כיניתיו אי־שם, ועל החתום יבוא גם כאן, כאשר בא אי־אז, כינוי השם: א. סורר, כינוי־שם ולא עילום־שם, שהרי רשאי אדם לבור לעצמו לבושים חיצוניים, ולא כדי לעשותם מסכה להסתר־פנים, אלא כדי להתאימם לעיסוקו ולענינו. משל לאדם המתאים לעצמו חליפות בגדים לפי הזמנים והצרכים: מחלצות־חג ובגדי־עבודה, שמלת־נשף ומדי־שרד. האם לא כן יעשה גם הכותב, אשר עניניו שונים? מדוע צריך אני למשוך את שמי המפורש לכל מקום ובכל עת? יש “עבודה שחורה” גם במלאכת מחשבת, וכאן הנני פושט מעלי את בגדי־החג של השם, המרתקני כחוליה בשלשלת היוחסין שלי, ועוטה את בגד העבודה של כינוי־שם להצטרכות מיוחדת. אבל כדי למנוע כל חשש של כוונת הסתר, הנני מפענח לכתחילה ואומר: א. סורר הוא א. שלונסקי. ובזה יצאתי ידי חובת הקדמה.

אגב: בענין העילום, פסיבדונים בלע"ז, כיון שרמזתי עליו, אי־אפשר לי שלא אטפל בו מעט־קט, מפני מעשה שהיה. נגש אלי באלה הימים סופר פלוני וסח לי בלחישה: “יש לי בשביל “טורים” שלכם מאמר הערכה על ועידת הסופרים האחרונה”. ומיד הוא מוסיף, כבא לנמק בדרך רמז, מדוע הוא, הבלתי־טורימי, רוצה לפרסם הערכה על ועידת הסופרים שלו דווקא ב"טורים": “זו היתה תעודת עניות מכאיבה ומעליבה… ואני רוצה להוקיעה… אך, כמובן, בעילום־שם”…

עובדה קטנה, ומוסר־השכל בה רב, קודם כל איני מבין, מה טעם אי אפשר לו, לסופר בישראל, לכתוב קושט דברי אמת על כינוס סופרים באחת מעשרות הבמות בא"י? ואפילו ואולי דוקא בבמתם של הסופרים הללו עצמם? הרי הטענה כלפי הצד־שכנגד היתה תמיד ובכל מקום: בקורת – אדרבא ואדרבא… כולנו רוצים בקורת… אבל… אבל… לא רשעות… והנה הסופר הלז, שבקש לו לינת לילה באכסניה של “טורים”, מאנשי שלומם הוא, מן הכשרים בתכלית, ובקרתו היא בקורת של בן־בית, של דורש טוב – ומדוע אם כן, יודע הוא מראש, כי בשום מקום, ובכלי מבטאה של אגודת הסופרים לא כל שכן, לא ידפיסו את דבריו אלה? האין זה אומר, כי ההבדלה הזאת בין “דורש טוב” ובין “שונא” היא רק אמתלא?

אך הנקודה החשובה ביותר היא ההכרח לכתוב על כגון דא בעילום־שם. לא פחדנותו הפרטית של סופר זה מענינת כאן. רשאי פלוני להיות גם פחדן. אלא דא עקא שאין זו פחדנות אישית, אלא תוצאה של סדר־חיים ותורת נימוסין קבוצית. ואם זה המשטר וזה המשפט כאן – האיך תקום והאיך תכונן חברה של תרבות, שהיא קודם כל יריבו בנפש של מורך הלב? ועובדה קלילא זו מזכירה אותנו שוב ושוב, מה היא “העבודה השחורה”, שבה צריכים להתייגע הסוררים, – עם כל אי הנעימות, הקושי וגם ההסתכנות שיש במקצוע בלתי פופולארי זה.

אומץ רוח, מעשה גבורה, דהיינו: הוד שבגבורה. – נדמה, כי הננו עומדים כבר לאחר “שירת הברבור” שלו. הקרב האחרון של נאמני החירות וחולמי החירות (האישית והקבוצתית) נערך, כנראה, ברוסיה. נצחו המצוקים את האראלים, המציקים נצחו שם. אך לא ביד קלה נצחו. יחידים והמונים ניסו להציל את משא נפשם על ידי קדוש־השם. אחר כך באו אחרים בארצות אחרות וחיקו את אנשי קרמל – והצליחו ביתר קלות. הם לא נתקלו כמעט בהתקוממות. אבל לריקורד של קלות נצחון מסוג זה הגיעו הם, הצולבים על גבי הקרס את כל מה שנחשב תמול־שלשום לתפארת האדם ולגאונה של גרמניה, אם־כל־תרבות. מה אירע שם, בעמק הזועה הזה, בגרמניה, תלפיות ההשכלה והאמנות, משגב עוזה של הס. ד. בהנף אצבע קטנה, כמו בהזאת “מַי פְליט”, הוברחו מנהיגים ומונהגים, אנשי מדיניות ואנשי רוחניות, כולם, כולם עד אחד. עד אחד – כפשוטו האריתמטי. לא מרי ולא מרד, לא אגודה ולא מפלגה, וגם לא אחד איש סגולה, גם לא אחד במדינה – כבסדום, לפחות – אשר יפצה פה. והרי רק שלשום הצביעו מיליונים בעד הס.ד. מיליונים! היכן הם? היאך נעלמו פתאום? למה נלחמו שנים על שנים?

ומה יאמרו עכשיו חסידי הכמות, הבונים את עולמם על ספירת הקולות בעת הצבעה, הפוסקים עד היום בוודאות קומית מאד, אם כי לא פחות מזה עצובה, את המושכל־ראשון: “קול המון כקול שדי”? הנה מודיע “דבר” מפי סופרו מברלין בפשיטות גמורה: “בשורות (שורות המריעים להיטלר בראש כל חוצות גרמניה מן הקצה אל הקצה – א.ס.) – אותם הפועלים אשר לפני חדשיים הלכו עם הס.ד. והקומוניסטים” (גל. 28 במאי). בפשיטות, בלי הסק מסקנות. אתמול קול המון ברעו לס.ד., היום – אותו המון, ואותו קול ברעו – לכבוד היטלר. ו"קול שדי" איהו? ממה נפשך, אם ההמון הוא פוסק חשוב – מדוע זה תפסל עדותו־התלהבותו עכשיו? האם לא הגיעה השעה לערער קצת על הסוברניות האידאית שנמסרה לצמיתות להמון, באשר הוא כמות גדולה? נדמה כי יש מה ללמוד ממגלת הימים. נדמה, כי יש. אך אנו לא נלמד כלום, כמו שלא למדנו מלקח שנת 1914. והאם לא מהדורה חדשה ל־1914 היא לנו עכשיו?

ויהיה זה עוול מקצועי לי, אם אתכחש גם מן המסקנה השניה: מהתבדות המוסכמה בענין “איש הכשרון”. בגידת הכהנים – קרא לזה אחד סופר בצרפת, בינדה שמו. על נושא זה מדובר בגליון הבכורה של “טורים” במקום אחר וביתר הרחבה. והמעיין יעיין וימצא. כאן רוצה אני לרמז רק על ענין לוקאלי. דהיינו, על אגודת הסופרים, על זכות קיומה – בעולם זה ולעת כזאת. מאמין אני לאותו סופר, שהציע מאמר ל"טורים" על הועידה האחרונה. אלא מסופק אני, אם העריך נכונה את הסבות. כשלון – הוא אומר. אך האם כשלון מקרי הוא? תעודת עניות! אבל כלום סתם עניות היא? זהו עיקר השאלה. האין זו המסקנה הטבעית של הכלליות, של הקדירה־רבי־שותפויות כפרינציפ לארגון זה, המתעקש להיות דוקא קבוץ אידיאולוגי, מין כל־בו רעיוני, בשעה זו של חתך הגבולין בעולם. הסופר העברי – מכריזים הכרזנים – צריך לעת כזאת לשוב ולהיות מה שהיה: דברה ומאשרה של האומה, והסתדרותו: המנגנון המוציא לפועל את היעוד הזה. אך מה שהיה איננו עוד. עברו ימי החלומיות המשווה כל. דור ההפלגה הוא. המגמות נתפרדו. על כל פנים, הפירושים הניתנים למגמות, הנתיבות המובילות – הם נבדלו ונתפרדו מאד (הבדלי השגות בשפת האמנות – לחוד. וגם מהם ודאי שאין להתעלם). ומה יעוד אחד ומה מלחמה אחת לפלוני ולאלמוני, שהם כל כך נפרדים בשרשם של הדברים? היום אי אפשר עוד להסתפק בנוסחאות כלליות על “תרבות האומה”, “חנוך הנוער”, “תפקיד הדור” וכדו'. חדלו ארחות סתמיות, חדלו. הסופר לא פחות מכל אדם נדרש למתן תשובה ברורה, על כל פנים לעצמו. ודווקא משום שאגודת הסופרים העברים בא"י מסרבת לרדת מאיגרא רמה של פונקציות רוחניות אל המישור התחתון של הענינים הפרופסיונליים, דווקא משום שרוצה היא להיות מנגנון מכוון הרוחות – נושאת היא בתוכה את סתירתה, את תעודת עניותה כדבר אורגאני. כי אין עשירות במפורד, בלכוד הבלתי מתלכדים. סתם סופרות אינה – ולא היתה, בעצם, מעולם – יסוד מספיק לשותפים. ולעת כזאת – לא כל שכן. ואם רוצה אותו סופר להרהר מעט בדבר הזה ואפילו לסתור אותו – אדרבא! טורי ה"טורים" פתוחים לפניו. אך בבקשה – בלי הסתר פנים, בלי פסיבדונים. ימינו הם אכזריים עד מאד, ימי קריעת כל המסוות הם, ואיך אומר אחד היחפנים ב"בשפל": “הרי אמת היא! ומה בושה יש כאן? דבר אמת כמות שהיא – ודי!”