שבועון ספרותי־תרבותי רציני וכו'… ומה לו ו"לדברים של־מה־בכך", לפכים הקטנים של חולֵי החיים? – ודאי כך ישאל כל הקורא את הפרקים הבאים, אשר יתמידו עד אם יצטרפו כל קוראי “טורים” לכותב הטורים האלה ויהוו יחד מין לגיון (הלא עת “לגיונות” היא לנו!) לבדק “הבית” שלנו, הנבנה ברעיעות, ברישול וב"לא איכפת".

א. – “למד” זעירא…    🔗

הרשלנות מחלה מדבקת היא, וממילא מסוכנת. תכונת העָש לה: נכנסת בסתר, מכרסמת בחשאי, בכוון אחד, ומשגמרה כאן, הרי היא חוזרת ומכרסמת בכוון מהופך, ונמצא שכל הגוף מנוגע ונדון לכליה. והרשלנות אצלנו – בכל. אני נטפל דווקא לדבר של־מה־בכך, לאתא קלילא, ללמ"ד זעירא אחת.

יש שתי מלים: “קפיר, לבן” – המתנוססות על גבי שלטי קרטון גדולים של “עין חלב”, והלמ"ד של “לבן” במודעה זו קטנה היא, בעלת מום, צולעת. מסדר־האותיות טעה, המגיה לא תקן, המדפיס לא שם לב ולא בוש למסרה לידי המזמין, והמזמין לא חשש לתלות אותה ברשות הרבים ובמקומות רבים, והיא מעליבה אותי, הרשלנות הפומבית הזאת, יום־יום. והלא המסדר חייב לסדר היטב, והמדפיס מעונין בשכלול עבודת דפוסו, לפחות לשם משיכת לקוחות, והמזמין מעונין בפרסום. אלא מאי? בידוע הוא, המזמין, אצלנו, לא איכפת לו, הוא יקבל גם מודעה פגומה, מכוערת, והאין הוא סבור כלל, המעוניין, כי למראה רישול כזה אין לו, לקונה, אימון גם בקפיר ובלבן שלו? הרי רשאי אני לחשוש, כי אם מחר יפול זבוב או שממית לתוך התוצרת שלו לא ישים לב לדבר, כשם שלא שם לב ללמ"ד זעירא זו.

אני מציע ל"עין־חלב" להוריד את המודעות הללו, להחזירם לבעל־הדפוס ולהזמין במקומן חדשות.

ב. – עבדות רבתי…    🔗

ואף על־פי־כן, יש גם המשכללים אצלנו את מקצוע הפרסומת – כמנהג אירופה. כמעט ובוודאי ימצאו אוהבי הסגנון הכרכי, אשר ישמחו למראה המודעות הגדולות של “עדן” בתל־אביב (העשויות, בדרך כלל, בטעם) מעל לגג הבנין של סניף הדואר בקרן הרחובות ביאליק–אלנבי, תמונות גדולות, הארה חשמלית, אותיות לא־מכוערות, צבעים לא־גרועים. אך אולי יסביר לי מישהו, מי מכריח את בעלי המודעה להעדיף את הכתבות האנגליות על העבריות? מדוע זה האותיות העבריות קטנות הן וכתובות למטה, והאנגליות – גדולות ולמעלה דווקא? גם בחלון־הראווה סמוך לאותו בית – הפליה לטובת האנגלית: גם במעלה וגם במדה. ואיני מבין לא רק את “המוסר הלאומי” שבדבר אלא גם את התכלית המעשית. הייתי בתערוכות גדולות באירופה, המסודרות, בעיקר, בשביל הזרים הבאים מחו"ל, ולא ראיתי שם פרסומת אלא בלשון המדינה בלבד. ומדוע חושבים בעלי הקולנוע “עדן”, כי דווקא האנגלית ולא העברית תמשוך את קהל היהודים מתל־אביב?

ג. – רופא מרפא ו…שלט מחליא    🔗

יש שתי אותיות ומרכא ביניהן מלמעלה, שהן, כידוע, אות ותואר להשכלה גבוהה, לתרבות ואפילו לרוחניות. כוונתי לדל"ת־רי"ש: ד"ר: ומכיון שאני עומד בפרשת אותיות ושלטים וכו'… רוצה אני לשאול: מדוע צריכים גם בעלי השכלות גבוהות לכער כל־כך את השלטים, שהם תולים לראווה או לגאווה על שער מעונם? האם טעם והקפדה הם הכרח רק מעבר לים התיכון משם? ועוד: הרי זו רשות הרבים, ומה רשות לכם, ד"רים וכו', לזלזל בה?

– – הלך לו רופא פלוני ברחוב שיינקין ותלה בשער מעונו – שבבית יפה דווקא – שלט מכוער מאד. ולתוספת־נוי קשרו בחבל פרוע וגס. האמנם הכעור הוא סגולה למשוך חולים? או גם זהו אחד הגלויים של ה"לא־איכפת"!

ד. – אל תזרוק לי את הגפרורים…    🔗

נזכר אני ימים ראשונים בתל־אביב “הקרתנית”, שבעלי המסעדות והקפה היו מגישים בעצמם את המאכל והמשקה לסועדיהם… אך נשתנו העתים, העיר גדלה, הסועדים נתרבו, בעלי המסעדות קצתם הזקינו והתעייפו, קצתם התעשרו, והנה זכינו כבר למעמד של מלצרים. ולא נורא הדבר. זה פשוט, מובן, טבעי. כרך הוא כרך. ורק גס־רוח לא יבין, כי המלצרות היא עבודת המפרנסת את בעליה, וככל עבודה היא ראויה לכבוד. אך היא גם אינה פוטרת את בעליה מנימוסין ודרכי כבוד. אין צורך, חלילה, להפריז ב"מלצריות" במובן הרע, אך לא פחות מזה מרגיז גם ההיפך. המלצרים אצלנו פוגעים פשוט בכבודו של הסועד, נוהגים בעזות, כמתנקמים על “מקצועם המגונה”. והרי ברוך השם, זכינו שהמלצרים התל־אביביים ילכו דווקא בדרך הפסולה של המלצרות באירופה, ובמקום שכר הוגן דרשו אחוזים, דמי שרות ושתיה… יושב אתה במסעדה ולא ניחא לך. נדמה לך, כי אתה עושה איזה פשע מעליב, חלילה, בעצם שבתך על יד השולחן. המלצר אינו נגש לשאול בפשטות למבוקשך, ואם יגש – ילכסן עליך מבט מרושע. תדבר אליו – ולא יקשיב; תבקש מה ויתן לך את ההפך ממה שבקשת; ואת הכלים הנערמים לא יסלק מעל שולחנך עד אם תצא מן המסעדה. והכל – בכעס, ברוגז, כנדון למאסר ולעבודת פרך.

ולמלצרים הנה נוספו כבר גם עוזרים צעירים, “פיקולו” בלע"ז, או “קטינא” כהצעתו של א. שלונסקי. והם לומדים מחבריהם הגדולים וגם עולים עליהם: בקשתי אתמול מ"קטינא" אחד במסעדתי שיואיל בטובו לתת לי גפרור, והוא: זרקם באפי! רציתי לומר לו: בר־נש! וכי יש בושה בעבודתך? וכי יש בושה באיזו מלאכה שהיא? ולמה תרגז עלי? וכי נמוס ודרך ארץ הם פסול באדם? והרי אם מחר אעבוד בחנות נעלים, אגיש לך את הנעלים בנימוס, ובמנהלת שלי אמכור לך גליון “טורים” בכבוד, ובתיאטרון אשחק את תפקידי לפניך (במחיר ½ שילנג) בכשרון, בלי כעס, וברחוב אטאטא בלי רוגז, באוטו אסיעך ולא אזרוק את הכרטיס בפניך, אלא אמסרנו לידך בנחת, רק בנחת ובנימוס. כי עברו הימים ההם, שאנו, בני הגולה, התיחסנו למלאכה כאל בזיון. ודרך־ארץ הוא יסוד כל דבר. יש מסכת שלימה לכך בספרותנו העתיקה – חז"ל לא התביישו לעסוק בפכים קטנים של החיים, שהם סוף־סוף צירוף נשגב של מה־בככים חשובים…

י. קפדן