א. ימי קדם    🔗

הנסיונות הראשונים של הראינוע מסותרים מעיני האדם, הבא לחקור את האמצאה הזאת. ודאי יבואו ימים ועמהם חוקרים טובים מאלה, והם יחפרו ממטמונים וימצאו את השרשים הנסתרים היום. על כל פנים, ברור בהחלט, כי לא האחים לומייר היו הראשונים. רבים אלמונים הנחילו להם את תוצאות נסיונותיהם והכשירו את הקרקע ל"קולומבוס"יותם בשדה הראינוע. אך אנו נסתפק בנגלות.

בשנת 1897 פתחו האחים לומייר את הראינוע הראשון בעולם – במרתף של אחד מבתי הקפה בפאריס. לפני חמש שנים הציבה הממשלה הצרפתית ציון באותו מקום, להיותו גל־עד לראשית תקופה בעולם. אך איש מאותם הימים, אף לא האחים לומייר, לא פלל, כלל, כי שם, באותו מרתף נדח, הוחל משהו מהפכני, כביר־תוצאות. ולואי, אחד משני האחים (השני איננו בחיים עוד), התוודה על כך לפני ימים מועטים מעל בד הקולנוע הצרפתי. וה"בראשית" כך היתה: מרתף; המון־עם הבא לראות “נסים ונפלאות”. על הבד “סרט” ראשון – כולו אוולת קונדסית, אושבי־בושבי (“הוקוס־פוקוס” – בלע"ז), והעיקר: תמימות. אכן ביסוד התמימות המופרזת נולד הראינוע, – ככל חידוש בעולם. לאחר שנה יצא בכור “הענק האלם” ממעמקי המרתף ושיכן עצמו בסוכה. וכבר היו בעין האותות הראשונים של ההתפתחות; אלא שקצרה ידם של האחים למלא את השליחות, שנהפכה אחר כך להיסטורית, והם הוזקקו לאחים אחרים – הלא הם: האחים פאטה. למעופם המעשי של האחים פאטה נצטרף אחר כך גם מרצו של גומון, וירשום נא הקורא: אלה הם שני שמות מן החשובים ביותר בקורות הראינוע. והימים ימי שלוה פאטריארכאלית בעולם, ימים קטנים, שקטים, מגוחכים. והיה גם הפילם קטן, מגוחך, אנשים רצים ונופלים. כלים נשברים. מהומות קטנות. עלילות מגוחכות. משחק קלוקל. כי מי בעל שאר־רוח יפן אל מעשי נערות אלה, היאים לשעשועים של המון־עם בימי־ירידים? וגם השכר – מועט כל כך. זהו ענין לנחותי דרגא! אך ככל חידוש – ובכל מקצוע! – הוחלה גם דרכו של הראינוע בזלזול כללי מסביב, שהוחלף חיש מהר, כדרך העולם, בהודאה־בדיעבד מצד אוהבי המפורסמות והבטוחות. המזלזלים שינו את טעמם. והענק האלם, שהיה עדיין ננס, החל לכבוש לאט־לאט אפילו את מלכות הספרות. היומן של פאטה (הלא תזכרו: “יומן־פאטה רואה הכל, הכל יודע”) נעשה צורך שאין לוותר עליו. ובתי־ראינוע מוקמים בכל העולם.

ב־1910 מתחילה המהפכה. שחקנים ממש – מן ה"קומדי־פרנסיז" – משתתפים בפעם הראשונה בסרט. שמותיהם מפורשים בתכנית הרשמית. והסרט ה"גדול" הראשון נקרא בשם… “יסורי וורטר”. הוא נמשך 16 רגעים. ובכן: גיתה, שחקנים גדולים. ומיד – משתנה היחס מסביב. כל שחקן – הטוב והבינוני – כולם משתוקקים להתנוססות שמם על מרומי דפי הפרסומת הראינועית (הראינוע ידע עוד בראשית צעדיו להפליא פרסום), והשחקן “הגדול” מקבל 1000 פראנק בשכר תפקיד אחד! הענין נעשה כדאי גם לבני־עליה! וגם משך המשחק גדל: 40 רגע! אכן, המניעות מסולקות בזו אחר זו. הקרח זז. אנו עומדים על סף תקופת “הכוכבים” (ועתון ראינואי ראשון בעולם), וסמל התקופה – מקס לינדר. בתי הראינוע מפרסמים את שמו באותיות של קדוש־לבנה. שמו נשא על כל שפה, זהו שם־דבר! משחקו הוא אתחלתא של חידוש באמנות הקומדיה. אחריו יבוא שארלי שאפלין ויעלה את החידוש הזה אל גבהי הגאונות. חלפו ימי האלמוניות. גם ה"סוכות" לא יהיו עוד משכנו של הננס האלם ההולך ומתענק. מעתה – אולמות מפוארים, והפאר יגדל מיום ליום, וכשדבר מדברי העולם הזה מתחיל להפיץ סביביו ריח של כסף (לא צדקו הרומאים, שאמרו, כי “כסף אין לו ריח”…) הרי מובטח לו שלא יעזב ב"בדידות מפוארה". הסרט מתחיל להיות תעשיה! ובעקבות צרפת באות שאר הארצות: איטליה, גרמניה, אוסטריה – ואמריקה! לפי שעה – רק צעדי־צב. לעת־עתה – לא יכולת להן ולא רצון לעלות על אם־הראינוע. והימים ימי פרוס המלחמה העולמית. “תקופה החדשה” אותה מרחוק. היא תבוא גם לראינוע. ואמנם, היא באה עם פרוץ המלחמה. ראש חודש אבגוסט שנת 1914 הוא תאריך־חדש בראינוע.

י. בר־נחמה