עולם קטן    🔗

ארץ־ישראל, השופעת אור ושמש, המנומרת בצורות מרובות־הפנים בעולם הדומם, החי והצומח, המשתנה ולובשת צורה חדשה בימי שגשוג ופריחה, – מאפשרת את ההתפתחות תוצרת הסרטים, שעדיין היא רז סתום לרוב המתענגים בה. מה שנוצר עד כה במקצוע זה בא"י, בין מצד ההתכוונות ובין מצד הצילום האמנותי, טבוע בחותם הקרתניות, מרושל ודהה. על רקע האמנות הזאת ראויה לציון עבודתו החשאית כמעט של ב. אגדתי (אגא־פילם), הצומחת בהדרגה ובצניעות מתוך שרשיה. מגוף עבודתו אפשר לראות, כיצד הולך ונוצר נצר אמנות חדש, שעד עכשיו היה בחינת “מדרש פליאה”.

ב. אגדתי פתח במודעות. הוא עבר מחנות לחנות, בקר בבתי־מלאכה, בתי־ספר ובתי־משרד, ומכאן גשש מעט־לאט עד שהגיע לאותם הדברים, התופעות, הבריות, המתבקשים לראווה, וכן נוצר היומן הא"י. זוהי הפעם הראשונה שנחרת בזכרון החזותי של הצופה כמעט כל קטע, בחמשה יומנים: משבצות־פספסים של פרצופים, בריות שונות, תימני עם זקנו הדלול, טפיפת גבירות טיפוסיות, עינים מפיקות סבל ותקוה, מחרוזת צחורה של קצף על פני דבשות הגלים, סימטאות ירושלים, שאונה והמונה של תל־אביב וחידוש פני בניניה והדרה העשויים בקטעי־תצלימים בשיטה מקובצת ובחזות הכל, בחינת ציורנוע שיש בו רוח־חיים, עולם קטן של ילדים, שבפסיעותיהם ובתנועותיהם מפעמת עליצות־החיים. צרור־פרחים שנשמת חיים נכנסה לתוכו, ותפוזים מעוררים תיאבון בעסיסם, בצורתם ובניחוחם, – הראיה הזאת עושה את התמונות לרעננות ומשפיעות. אפילו בדברים שהטימפו אינו מתמיד, בקטעים שהחטיבה נפרדת ומתפוררת, מורגשת שאיפה ועמל, והטעם הטוב אינו סולד מן הלקויים; על פי רוב מתבלטת בעבודתו של ב. אגדתי המצאה של אמצעים ותחבולות שבחידושים הראינועיים. החקוי והיניקה שלו (רינה קלר, אייזנשטיין וכו') מעידים, שיש לו חוש להתהוות הדברים ולגידולם, הוא יודע ממי וממה להתפרסם, וכמעט תמיד הוא מכניס תוספת נעימה משל שקידתו. ב. אגדתי אינו עובד לפי סטאנדארד שלפני שלשים שנה, ואינו עובר את גבול יכלתו, ואם כי עדיין לא הותכה עבודתו בצורות גדולות, מקיפות וצלולות של סרט אחד גדל־המסרים, הרי הוא גם פה מגשש: “על כנפי הצלמניה מדן ועד באר־שבע” מעין כל־בו א"י יתבלטו אולי גרעיני הסידור, הגזרה והבניה הכוללים – ואז נקווה כי בדרך זו אפשר גם לרשת את מקצוע הסרטים.

י. נור

הדונאו הכחול    🔗

במוגרבי, ת"א

פילם מוסיקלי או סרט שיש בו מוסיקה? והרי יש גם רצון לשמוע ולראות משהו מלבד תזמורת צוענית, אפילו אם היא נפלאה. עלילה מחוברת בתפרים בולטים לקונצרט מוסיקלי נאה מאד אינה מספיקה. הבַמאי לא הוכיח – אמנם אפשר שלא רצה להוכיח כלל. שמא: שמע מה שהוא, ראה מה שהוא, נסה מה שהוא. בריגיטה הלם מתרוממת לפעמים לשיעור קומתה הטבעי: אליליות מפליאה, גם דורותיאה בושיה אינה חסרה חן. ומענין לדעת ע"י מי מוצדק השם: סטודיה בריטית וכו'? ע"י בריגיטה הלם, שילדקרויט, התזמורת הצוענית המצוינת, או אחרים? בכל אופן אם יש רצון טוב, אפשר לראות כאן אתחלתא של מה שהוא.

יוטא יוטא