סוף סוף קרה הדבר, שחזוהו מראש אותם אנשים, המכירים היטב את אופיו האמיתי של ה"בונד": ה"בונד" כבר החליט על כניסתו לאינטרנציונאל השני. אין זה אלא אותו “אינטרנציונאל”, שבעת מלחמת־העולם עקובת הדמים והאימים קראו מפלגותיו לפועלי הארצות השונות לשחוט איש את רעהו בשדות הקטל האימפריאליסטיים; אין זה אלא אותו אינטרנציונאל, שלאחר המלחמה סייעו מפלגותיו בידי הבורגנות להחניק את מלחמתו המהפכנית של מעמד הפועלים ולבצר שוב את הקפיטאליזם; – זהו אותו “אינטרנציונאל”, שמפלגותיו עושות תמיד יד אחת עם הבורגנות ובוגדות על כל צעד ושעל במלחמתו של מעמד הפועלים, משתתפות ללא תנאי וסייג בממשלות הבורגניות, מאשרות את מדיניותן האימפריאליסטית ורודפות עד־חרמה את התנועה המהפכנית בארצותיהן הן ואת תנועת־השחרור של העמים המדוכאים בארצות הקולוניאליות. אל אותה חברותא בין־לאומית “זכה” להצטרף עכשיו ה"בונד"!
שנים רבות הוליכו מנהיגיו של ה"בונד" שולל את המוני חבריהם במליצות מהפכניות־למחצה. ואילו עיניהם היו תמיד מוסבות לאותה חברותא “נאה” של הבוגדים־בסוציאליזם, כשיידמן, צרגיבל, מאַקדונלד וכת דיליה. במשך שנים רבות שיחקו מנהיגיו של ה"בונד" משחק דיפלומטי עם חבריהם הם, ציפו לרגע הנוח, שבו יוכלו להסיר מעל פניהם את המסווה. עכשיו כשר, לדעתם, הזמן לכך. בעולם שלטת הריאקציה, הפאשיזם משתולל ונוגש באכזריות־חימה בהמוני העם העובד, עכשיו אין ראשיו של ה"בונד" רואים צורך בהעמדת־פנים והריהם מגלים את פרצופם הנגד־מהפכני כמות־שהוא.
מפלגה שלא למדה מאומה ושכחה הרבה 🔗
ה"בונד" מתגאה בעתרת־שנותיו; למעלה משלושה עשורים מלאו לו. משאין נימוקים נמצאים לו – הוא מנפנף מיד במנין שנותיו. אולם, דינה של מפלגה כדינו של אדם בודד – מוטב שתהא מרובה חכמתה משנותיה, ורע ומר הוא – אם שנותיה הן חכמתה היחידה.
במה העשיר ה"בונד" בשלושת עשורי־קיומו את אוצר־המחשבה הפרוליטארית בכללה ואת אוצר־המחשבה הפרוליטארית היהודית בפרט? התשובה קצרה בתכלית ואין בלתה – במאומה! ה"בונד" לא תרם אף הגיג ומבע אחד משלו! אין־ספק, הדבר מתמיה ביותר: סוף־סוף, חיה וקיימת מפלגת־פועלים יהודית מזה שלושים ושלוש שנים – ואף־על־פי־כן, כלום אפשר להצביע, ולו־גם על חיבור עיוני רציני אחד ויחיד של ה"בונד", הדן בבעייה מבעיותיה של תנועת־הפועלים היהודית? לפני שנים רבות הופיע קונטרס משל ולאדימיר מדם על השאלה הלאומית: – היום אין אף בונדאי אחד, השומר אמונים לשיטתו של מדם, שהטיף אז ל"נייטרליזם" בשאלת עתידה של האומה היהודית. בשלושים השנה, שחלפו מאז הופיע אותו קונטרס – לא נתווסף ל"בונד" אף לא חיבור עיוני אחד חדש.
ידוע היטב, עד כמה הצטיין תמיד ה"בונד" באופורטוניזם ובפחדנות מחשבתית ביחסו לשלל הבעיות המיוחדות, שמקורן בתנאי חייהם המיוחדים של הפועלים היהודים, מנהיגיו של ה"בונד" לשעבר, המתבוללים־למחצה, התחילו לעסוק בבעיה הלאומית מחמת לחצם של הפועלים היהודים; ואילו, עיסוקם זה – שמאונס – היה רצוף שיטחיות, מראשו ועד סופו. הם ראו בחייהם של ההמונים היהודים רק תופעה מיוחדת אחת, לאמור: הלשון והתרבות היהודית. סיסמתו של ה"בונד": “אבטונומיה לאומית־תרבותית” –נולדה כתשובתו היחידה לסיפוק צורכיהם הלאומיים המיוחדים של ההמונים היהודים. ברם, ה"בונד" סירב להכיר בייחודם הכלכלי של חיי ההמונים היהודיים, בבעיות ההגירה, הפרודוקטיביזציה וההתיישבות היהודית.
חלפו ונקפו שנים, שנות מלחמות ומהפכות. ערכים ישנים הוערכו מחדש. היה הכרח לבדוק ולבחון מחדש פרוגרמות שונות. ואילו ה"בונד" –כלום למד משהו? כלום שינה משהו במצעו שלו על השאלה הלאומית? כלום חידש ולו רק מילה אחת בתחום זה? “חס וחלילה”! כיהודי אדוק, המקדש גם היום כל תג שנדפס בספרים שבלו כבר מעובש דורות, – שומר גם ה"בונד" על “הפרוגרמה” הישנה שלו. והרי כיום כבר ברור כשמש, שבעייתם של הפועלים היהודים איננה רק שאלת השפה והתרבות. דווקא המהפכה הרוסית המנצחת הוכיחה, – שבראש־ובראשונה – זוהי בעיית בינוים המחודש של החיים הכלכליים, זוהי בעיית שינוים של תנאי־הייצור של ההמונים היהודים. בעיית־ההגירה החמירה ביותר בקרב ההמונים היהודים. אפילו בברית־המועצות מזדקרת ועולה הסיסמה: “ארץ יהודית”. בעייה בפני עצמה היא – אם “ארץ יהודית” זו חייבת להתכונן דוקא בבירו־בידג’אן ולא בארץ ישראל. ברם, מעבר לכל השמות השונים, בוקעת זעקת־שאיפתם של ההמונים היהודים לעבור לחקלאות ולהתיישבות מרוכזת. מה דעתו של ה"בונד" על הבעיות הללו? כלום שמעתם מימיכם, שוועידה כלשהי של ה"בונד" תדון בהן? הקראתם אי־פעם החלטה של ה"בונד", המבטאה את עמדתו כלפי השאלות הללו? לא, באלף רבתי! הוא יוצא ידי־חובתו בתוכניתו הישנה בדבר אבטונומיה לאומית־תרבותית ובהסתתו נגד כל דבר הקשור בארץ־ישראל. בזאת הוא מסתפק היום, כמו לפני חצי־יובל שנים. בתחום זה לא למד ה"בונד" מאומה וגם לא שכח מאומה.
לעומת־זאת, בתחומה של המדיניות הפרוליטארית הכללית הצליח ה"בונד" לשכוח את הטוב והחיובי, שהיה לו אי־פעם. אם מוכיחים לבונדאי, כי ה"בונד" ממלא כיום תפקיד נגד מהפכני, –הריהו דולה נשכחות וטוען שבשנת… 1905 נודע ה"בונד" במלחמתו המהפכנית. ואכן –אין להעלים ואין להכחיש! בימים ההם" מילא ה"בונד" תפקיד מהפכני. ברם, זכות־אבות, גורסים יהודים אדוקים, תעמוד בעולם הבא; ואילו, עלי־אדמות, ב"עולם־הזה", מתנהלת המלחמה מדי יום־ביומו, כאן אי־אפשר להסתפק בכך, שלשעבר – כבר נלחמתי. מנהיגיו של ה"בונד" מבקשים להתקיים על הריבית של הקרן מימים־עברו. אולם, הם ביזבזו כבר מזמן את הונם המהפכני מ־1905. לו לאחר שנות־המהפכה הרוסית הראשונה היה ה"בונד" נעלם מהזירה המדינית, – אין ספק, שזכרו היה נשאר יקר וקורן לתנועת־הפועלים היהודית כולה. בזכרונם של דורות פועלים יהודים לאחר־מכן היתה חיה האגדה היפה על מעשי גבורתו של ה"בונד". אבל בהמשך שנות קיומו חילל ה"בונד" עצמו את דגלו מאז וסאב את תפארת־עברו.
כבר לפני מלחמת־העולם הראשונה נתברר שה"בונד" עלה על נתיב אופורטוניסטי בתחום המדיניות־הפועלית הכללית. כאשר נתפלגה בשנת 1903 מפלגת הפועלים הסוציאל־דמוקרטית הכל־רוסית לאגף המהפכני (הבולשביקים) ולאגף האופורטוניסטי (המנשביקים), פסח ה"בונד" זמן רב על שתי הסעיפים ותימרן בין שני האגפים. בשנת השיא של המהפכה – ב־1905 –התקרב ה"בונד" במידה־ניכרת, תחת לחצם של ההמונים, אל האגף־המהפכי שבתנועת־הפועלים הרוסית. ואולם, אך שכך הגל המהפכני ברוסיה וגברה הריאקציה, – החל ה"בונד" להידרדר מטה־מטה. נתהדקו קשריו עם המנשביקים האופורטוניסטיים; ומשפרצה מלחמת־העולם הראשונה, – נסתאב ה"בונד" כליל וכבר היה מוכן ומזומן למלא אותו תפקיד, שמילאוהו שאר מפלגות־הפועלים האופורטוניסטיות.
ה"בונד" במלחמת העולם הראשונה 🔗
מלחמת־העולם הראשונה (1914–1918) היתה מבחן־אש לכל המפלגות הסוציאליסטיות. אותה שעה נוכחו הכל לדעת – איזוהי המפלגה הניצבת איתנה על קרקע־הסוציאליזם הבין־לאומי ואיזוהי המפלגה, שלדידה הסולידריות הפרוליטרית הבין־לאומית ומלחמת־המעמדות אינן אלא מליצות נבובות. ראוי, איפוא, שהקורא יכיר את העמדה, שנקט בה ה"בונד" בשנות הטבח העולמי. נשתמש בשתי התעודות שברשותנו.
באפריל 1916, כשנתיים לאחר שפרצה מלחמת־העולם הראשונה, נתקיימה בחארקוב שבאוקראינה התייעצות של הוועד־המרכזי של ה"בונד", שבסופה נתקבלה ההחלטה הבאה:
“עם פרוץ המלחמה נתהוותה סכנה גדולה לכל הארצות, שנשתרבבו למאבק הדמים. משלא יכול היה מעמד־הפועלים להפסיק את המלחמה שפרצה, – הוא נאלץ בכל הארצות להשתתף בהגנתה של אותה ארץ, שבה ניהל את מלחמתו המהפכנית לשחרור מדיני וחירות מדינית… רק עם סיומה של המלחמה, תהא השעה כשרה להחליט, באיזו מידה היו נכונים הצעדים הטאקטיים של החטיבות הבודדות שבאינרנציונאל־הפועלים”
זוהי, כמובן, החלטה רשמית. ככתבה וכלשונה… שנתיים בקירוב כבר ניגר דמם של פועלים והמוני־העם בשדות־הקטל האימפריאליסטיים; שנתיים, בקירוב, קוטלים פועלים איש את רעהו בגלל בצע־רווחיו של הקפיטאל: –ה"בונד" ניצב בשלוות־נפש ופוסק, ש"רק עם סיומה של המלחמה" אפשר יהיה לקבוע “באיזו מידה היו נכונים צעדיהם הטאקטיים” של המנהיגים הסוציאליסטיים, שהשתתפו בהסתה המלחמתית הפרועה וקראו את הפועלים לרצוח איש את רעהו! ובינתיים? פשיטא, בינתיים נוהג ה"בונד" ככל שאר הסוציאליסטים הבוגדניים בכל הארצות. הוא מצהיר, שמעמד הפועלים “נאלץ בכל הארצות להשתתף בהגנתה של אותה הארץ” –היינו, הוא “נאלץ” להגן בדמו על רוסיה הצארית, אנגליה האימפריאליסטית וכו'.
באותה החלטה רבת־משמעות של מועצת “הבונד” בחארקוב נאמר עוד:
“מעמד הפועלים ברוסיה, לרבות מעמד־הפועלים היהודי… אינו יכול להיות אדיש כלפי השאלה אם אפשר יהיה למנוע את כל התוצאות האיומות, שהתבוסה במלחמה הנוכחית עלולה לגורמן לארץ!”… הדברים נאמרו בזמן שברור היה, כי נצחונו של הצבא הצארי במלחמה עלול לצבר את המשטר הצארי לשנים רבות! ואולם מועצתו של ה"בונד" סברה, שתבוסתו של הצבא הצארי עלולה, חלילה, לגרום ל"תוצאות איומות… לארץ". לא עברה שנה אחת – ונתברר, ש"התוצאות האיומות" פירושן היה: נצחון המהפכה של הפרוליטאריון הרוסי!
ועוד נאמר באותה החלטה: “לדעת המועצה יש חשיבות מוחלטת להשתתפותם של הפועלים בוועדים הצבאיים־התעשייתיים”. אותם ועדים ציבוריים פאטריוטיים שהוקמו ברוסיה בזמן המלחמה מטרתם היתה לדאוג להספקתם של חומרי־מלחמה לצבא הצארי. בראשם של הוועדים הללו עמדו נציגיה של הבורגנות הגדולה האימפריאליסטית. כדי להגביר ביתר־קלות את השפעתם על הפועלים וכדי למנוע שביתות, – הקימו הקפיטאליסטים ליד הוועדים הצבאיים־התעשיתיים גם “קבוצות־פועלים”, שהוטל עליהן להבטיח את שיתוף־הפעולה בין “נציגי הפועלים” והבורגנות, למנוע מלחמת־מעמדות ולפשר בדרך־של־שלום בסכסוכים בין הפועלים ובעלי־ההון. ה"בונד" ייחס חשיבות מוחלטת להשתתפות בוועדים הללו, כדי להבטיח “שלום־בית” בין המעמדות ולסייע למלחמה.
הנה, זאת היתה עמדתו של ה"בונד" ברוסיה. והרי לפנינו תעודה שניה על עמדתו של ה"בונד" בפולין. בגליון הראשון של הביטאון הבונדאי “לעבנס־פראגן” (בעיות החיים), שהופיע ב־4 בפברואר 1916 בווארשה, בעריכתו של ולאדימיר מדם, נדפס מאמר ראשי ושמו: “האינטרנציונאל והמלחמה”. המאמר נכתב בדיוק מקץ שנה ומחצית־השנה לפרוץ המלחמה.
במאמר מסופר, כיצד התכחשו מפלגותיו של האינטרנציונאל השני לסולידריות הבינלאומית והשתתפו בהנהלתה של המלחמה. כאשר מזכירים כיום את המאמר הזה, – מנסים מנהיגיו של ה"בונד" “להצטדק”, לאמור: הם לא מסרו את העובדות אלא לשם “אינפורמציה” בלבד. והרי היתה זאת בשביל מעמד־הפועלים שאלת חיים ומוות. אסור היה לפטור את הבעיה במסירת עובדות גרידא, חובה היתה לנקוט עמדה כלפיהן. אך, כלום גינה ביטאונו של ה"בונד" את העובדות שהביאן? חלילה וחס! שכן כה דיבר הכתוב:
“טרם הגיע הזמן להשיב על השאלה –אם אמנם הכרחית היתה ונכונה מדיניותן זו של מפלגות־הפועלים. ברם, דבר אחד ברור: זה לא היה מקרה; על־כן, עלינו להבין את הסיבות ואת הנימוקים”.
הרי זה אותו שיר־מזמור, שהידהד בהחלטתה של מועצת ה"בונד" בחארקוב! מיליוני פועלים כבר נטבחו בשדות־הקטל, ימי־דם ניגרו כמים. יום־יום ורבבות הרוגיו. ואולם, הס! לגבי ה"בונד" “טרם הגיע הזמן להשיב על השאלה”… הביטאון הבונדאי כתב על הסיבות והנימוקים בלשון כזו, שלמעשה הצדיק את התנהגותם של הסוציאליסטיים הבוגדניים. ברם, בזה לא תמו פניני־הכתוב, שכן עוד נאמר בו בזו הלשון:
“טעות היא לחשוב, שלא היתה זו אלא רוח־תעתועים, שאחזה בפועלים; שהנה נדבקו הפועלים ברוח בורגנית ושובינית, ועל־כן אבד להם המבט הבהיר והדרך הישרה… מלבד ההשפעה הבורגנית הכריעו גם נימוקים פרוליטאריים”.
כך, שחור־על־גבי לבן –"נימוקים פרוליטאריים", שבעטיים חייבים הפועלים לרצוח איש את רעהו במלחמה האימפריאליסטית! ולהלן:
“הבעייה אינה כה פשוטה, כפי שהיא נראית. זוהי בעייה חמורה, שהחיים הציגוה בפני הפועלים! פרצה המלחמה, – מה עלינו לעשות, כדי להישאר נאמנים לאחדות הבין־לאומית? אפשר היה להשיב: המעמדות הבורגניים אשמים במלחמה: הפועלים אינם צריכים את מאבק־הדמים; ובכן, הם “מתייצבים מן הצד”, אינם עוזרים ורק נוקטים בעמדה אופוזיציונית כמקודם. הדבר פשוט מאוד, ואולם –רק לכאורה… שכן, מה פירושה של “עמידה מן הצד”, של נייטראליות? בארצות, שבהן תנועת הפועלים חלשה עדיין והשפעתה זעומה על מנגנון־המדינה ומהלך העניינים בה – כמו ברוסיה – היה הדבר בבחינת הפגנה פחות־או־יותר מוצלחת, ואולם – תו לא. ברם, בארץ כגרמניה, שבה מהווה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, על מיליון חבריה ולמעלה מארבעה מיליון בוחריה, כוח עצום, –שם היו עמדתה הנייטראלית וסירובה לסייע במלחמה נגד האויב החיצוני מחלישים במידה ניכרת את ארצה היא, מפחיתים בהרבה את הסיכויים לנצחון ומגדילים את סכנת־התבוסה. במילים אחרות: הסירוב לעזור לארצה היא – פירושו היה, למעשה, סיוע למחנה־האויב של גרמניה. ולגופו־של־ענין, במלחמה הנוכחית – סיוע לממשלתה של רוסיה הצארית. בעד עזרה כגון זו – ספק אם היו פועלי רוסיה אסירי־תודה לחבריהם בגרמניה. ואכן, מניין שמותר לעזור לממשלה זרה, ולממשלה הרוסית דווקא? ובכן, זהו הקושי הראשון; הנייטראליות למעשה, היא אמנם, בגדר אפשרות – פחות או יותר – של מפלגה חלשה בלבד”…
כפתור ופרח! בימי מבול־הדמים האיום לא רגע, חלילה, הביטאון הבונדאי בחיבוק־שפתיים – הוא הרביץ תורה לפועלים… על ה"נימוקים הפרוליטאריים" של הסוציאל־אופורטוניזם! הוא לא מצא אפילו מלה אחת – אנו מדגישים: אף לא מלה אחת – של ביקורת על ה"נימוקים הפרוליטאריים" לרצח ההדדי של אחים! ולפי שביטאון בונדאי זה הוצא־לאור בווארשה, הכבושה ע"י הגרמנים, – הרי הוכיח, שהפועלים הרוסיים רשאים אומנם לשמור על נייטרליות, אולם הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית – ודווקא, בגלל עוצמתה! – חייבת לסייע בידי הבורגנות הגרמנית. אך דא עקא! מעברן השני של חפירות־המלחמה ברוסיה גם שם מצאו מנהיגיו של ה"בונד" והוכיחו באותם אותות ומופתים – באותם “הנימוקים הפרוליטאריים” – שדווקא לפועלי רוסיה אסור להישאר נייטראליים וחובה מוטלת עליהם לעזור ל"מולדתם" לרוסיה הצארית.
חייכם, אלמלא היתה הפרשה כה נוגה – ודאי שהיתה מבדחת אותה עקמימות־מוחין חולנית.
ואילו העתון הבונדאי דנן ממשיך ומרביץ תורה באותו מאמר:
“גישה בינלאומית אמיתית מתבטאת בקביעת העובדה – מה התועלת הגדולה ביותר, שיפיק הפרוליטריון העולמי מנצחונה של אחת המדינות”.
היינו: יש לקבוע – מנצחונה של איזו בורגנות, של איזו מדינה קפיפטליסטית יפיק הפרוליטאריון את התועלת הגדולה ביותר ובהתאם־לכך – לסייע לאותה מדינה… ה"בונד" לא הטיל כלל ספק, כי “מבחינה עיונית – זה היה הדבר הנכון ביותר”… ברם, “לצערו” לא ניתן לפי־שעה לקבוע, “מנצחונו של מי יפיק הפרוליטריון בעולם את התועלת הגדולה ביותר”, על כן חייבת הסוציאל־דמוקרטיה של כל ארץ וארץ לשרת בין כה ובין כה את בורגנותה היא, והפועלים – שומה עליהם לשחוט איש את רעהו!
לא עלה כלל על דעתם של ראשי ה"בונד", כי עמדה בין־לאומית כנה שונה לחלוטין מזה: לא נצחונה של מעצמה אימפריאליסטית זו או אחרת “תרבה תועלת לפרוליטריון הכלעולמי”, – אלא: נצחונו של הפרוליטריון עצמו! נמצא שמעמד הפועלים אינו חייב לייגע את מוחו בפתרון החידה – איזה צד אימפריאליסטי עולה על משנהו, ולהתייצב בהתאם־לכך לימינו. מעמד־הפועלים שומה היה עליו לראות בבהירות, שאף אחד מהצדדים האימפריאליסטיים אינו עשוי להועיל לו; ומכאן, שעליו לפתוח במלחמת־חורמה נגד כולם! תפקידו לא היה להצטרף לאחד הצדדים, אלא – להמיר את המלחמה האימפריאליסטית במלחמת־אזרחים!
אולם, עמדה כגון־זו לא עלתה כלל על דעתם של מנהיגי ה"בונד". להיפך, הם טענו כי “אין זה בבחינת חידוש”, שהסוציאליסטים היו לחסידי המלחמה. וללא יגיעה יתרה מצאו לכך הצדקה:
“כשהאויב ניצב בשער, – קשה לקבל את האחריות, שלא להישמע לצו־הפנימי להתגייס, להגן, לגרש”.
לשווא תחפשו במאמר הראשי, שהופיע בביטאון הבונדאי בווארשה בעצם הטבח־העולמי, לא קריאה למלחמה נגד הטבח האימפריאליסטי, אלא למצער מלה אחת ויחידה של ביקורת – לו גם רמז כלשהו לביקורת – כלפי שגעון המלחמה, שהשתלט על הסוציאל־דמוקרטיה, לעומת־זה יש בו במאמר שרשרת ארוכה של “נימוקים פרוליטאריים”, שבהם הצדיקו ראשי ה"בונד" – כמוהם כשאר מנהיגיו של האינטרנציונאל השני – את הסוציאל־אופורטוניזם.
אמנם, גם בתנועת פועלי־ציון, כמו בתנועת הפועלים בעולם כולו, נמצא קבוצות ויחידים, ששגעון־המלחמה השתלט עליהם. אולם, רובה המכריע של התנועה ובעיקר: חלקיה החשובים והמכריעים ביותר – מפלגות פועלי־ציון ברוסיה, פולין ואוסטריה – נקטו מראשיתה של מלחמת־העולם עמדה ברורה נגד האימפריאליזם, נגד אוריינטציה כלשהי על אחד הצדדים הלוחמים. מלחמתו של מעמד־הפועלים – זו היתה האוריינטציה שלהם. עמדה זו הובעה פה־אחד בהחלטתה של מועצת פועלי־ציון ברוסיה, שנתקיימה בפינסק באפריל 1915. ההחלטה דנה לכף־חובה את הסוציאל־אופורטוניזם, היא קראה את הפועלים לסולידאריות בינלאומית ולמלחמת־מעמדות מהפכנית.
המצב בקרב ה"בונד" היה הפוך מעיקרו: נמצאו בתוכו יחידים או קבוצות, שהתנגדו לסוציאל־פטריוטיזם; ברם, המוסדות המנהלים של ה"בונד" ברוסיה ובפולין נקטו עמדה “סוציאל־פטריוטית” מובהקת וההבדל היחידי שהיה ביניהם היה הבדל המוצא, לאמור: תחת שלטונו של הצאר ברוסיה – היתה ל"בונד" אוריינטציה רוסית, ואילו בווארשה – תחת שלטון הכיבוש הגרמני – היתה לו אוריינטציה גרמנית.
עובדה אופיינית ביותר: יושב־ראש הכבוד של ועידת “הבונד” האחרונה לא היה אלא ולאדימיר קוסובסקי, בעל “האוריינטציה הגרמנית” בתקופת מלחמת־העולם האימפריאליסטית.
מה הפלא, איפוא, שראשי ה"בונד" חוזרים ומתקשרים עכשיו עם מנהיגיו של האינטרנציונאל השני, שבשנות המלחמה שימשו כשרים בממשלות קואליציוניות וגם עכשיו ממשיכים הם לתמוך במיליטריזם ואימפריאליזם?
עשר שנות תימרונים 🔗
פועלי רוסיה ואיכריה נימנו וגמרו סוף־סוף בשנת 1917: דיינו! איננו רוצים לשפוך את דמנו למען הצאר והקפיטאליסטים! הם מיגרו את שלטונו של הצאר. אולם, הם לא הסתפקו בכך, הם לא רצו גם להירתם במרכבתה של הבורגנות – והמשיכו, איפוא, במלחמתם לכיבוש השלטון ונתינתו בידיהם הם. היכן היה באותה־עת ה"בונד"? הן בעת מלחמתם של הפועלים לכיבוש השלטון והן לאחר נצחונם, בשעה שהתאחדו נגדם אויביו הגלויים וידידיו המדומים של מעמד־הפועלים? היכן היה ה"בונד", בשעה שאבק־שריפה ושקרים, כידונים וקולמוסים מכורים גויסו ונוצלו לשם מיגורו של שלטון־הפועלים הצעיר? היכן היה ה"בונד" כל אותה עת? הוא “שכן כבוד” מעבר למיתרס – במחנה הנגד־מהפכני!
כיום כותב המנהיג הבונדאי הנריק ארליך במתק־לשון חלקלקת: “ברוסיה נתחוללה הגדולה במהפכות שנודעו עד־הנה. ערכה בשביל התפתחותה של תנועת־הפועלים בעתיד הוא עצום. התמוטטותה של רוסיה המועצתית, לו גברה שם, חלילה, ידה של הנגד־מהפכה, עלולה היתה לגרום לשואה. על־כן, זו חובתו של הפרוליטאריון הבינלאומי כולו להגן על ברית־המועצות מפני כל סכנה, המאיימת עליה מצד העולם־הקפיטאליסטי. זאת היתה תמיד עמדתנו ותמיד נהגנו בהתאם לה: פרט לאותם מקרים, כשמדיניותה של ממשלת־המועצות סתרה במפורש את מושגינו אנו בדבר מדיניות פרוליטארית”.
כלום נכונים הם הדברים הללו? האמנם תמיד נקט ה"בונד" גישה זו כלפי ברית־המועצות? הבה נגבה עדות ממנהיג בונדאי ששמו… הנריק ארליך. בקובץ הבונדאי “אונדזער שטימע” (“קולנו”), שהופיע בווארשה באוגוסט 1918 נקבע שחור־על־גבי־לבן:
“בועידת המועצות, לאחר המרד הבולשביסטי, מסר נציגו של ה”בונד", החבר ארליך, הצהרת־מחאה נגד המרד בשם ה"בונד" המנשביקים והסוציאל־רבולוציונרים הימניים"…
דברים ברורים ומפורשים. – דווקא אותו ארליך התכבד בשם השלישיה “ההגונה” – ה"בונד", המנשביקים, והס"ר־ים הימניים – להביע מחאה נגד “הגדולה במהפכות שנודעו עד הנה”… ולא עברה שנה וה"בונד" בפולין חש לציין בגאווה אותה הופעה “נכבדה”, המעידה כל־כך על בעליה.
כדרכנו, נביא ממקורותיו של ה"בונד" מספר עובדות נוספות באותו ענין. – ערב מהפכת אוקטובר, כאשר פועלי רוסיה התכוננו לכיבוש השלטון, “הזהיר” בטאונו של ה"בונד" ברוסיה “ארבעטער־שטימע” (קול־הפועלים), בגליונו מס’ 45, בזו הלשון: “מה טעם לכבוש את השלטון, אם מקץ זמן קצר ניאלץ להרפות את ידינו ממנו? ככל שנגביה לעלות עכשיו – כן נעמיק רדת. כנפינו עודן חלשות מדי. אם נגביה עוף – נתרסק עד מוות…” (אגב את הדברים הללו כתב זסלבסקי – באותה עת מנהיג נכבד של ה"בונד", וכיום… קומוניסט). עד כאן דברי ה"בונד ערב־המהפכה. עם פרוץ המהפכה כתב אותו בטאון של ה"בונד" (גליון 49–50): “הבולשביקים טוענים, כי הרפתקתם (! – י. ר.) היא נסיון של שלטון מסוג חדש. מעמד הפועלים ישלם מחיר יקר בעד נסיונם זה… כיבוש השלטון טרם־זמנו, פירושו – עזרה לבורגנות”. קב ונקי. באותו גליון מייסר המנהיג הבונדאי אברמוביץ את הפועלים הרוסיים ומקונן:
“ההמונים הרחבים של העובדים הם חשוכים מדי, מחוסרי־הכרה או מחוסרי־השכלה משיוכלו להבין את הטאקטיקה הסוציאל־דמוקרטית ולאמצה לעצמם. לפיכך, הלך־רוחם מאכסימליסטי; לפיכך, דורשים הם – כמו ילד – את “הצלחת מהשמים”; לפיכך, מחוסרי־סבלנות הם ומושפעים מהדמגוגיה הבולשביסטית”.
כל הקטעים הללו הובאו מהקובץ הבונדאי “אונדזער שטימע” – כמו גם הקטע הבא:
“כל חברי ה”בונד" מסכימים להגדרת הבולשביזם וכולם כאחד נוקטים אותה עמדה חריפה נגדו. הם רק מחולקים בשאלה – מה לעשות? כיצד להגיב על תופעה זו, המזקת ביותר בחיים המדיניים? "נמצאו כאלה, שחיוו את דעתם בעד השתתפות במועצות־הפועלים ועריכת המאבק בפנים. אך, זסלבסקי מזהיר מפני כל מגע־ומשא עם הבולשביקים, “שמם היה לשיקוץ… הם כבר אבודים. המושיטים להם יד לא יצילו דבר, לא את המהפכה ולא את הבולשביקים, הם רק יקברו את עצמם. רודפי־הפשרה נותנים אישורם למערכת פשעים; ואולם, כל טובה לא תצמח מזה. הם נותנים הסכמתם למלחמה סוציאלית – מה אין כל זכר לסוציאליזם –… שהתגלגלה עד כדי מרד עיוור ואכזרי. הם מסייעים בידי הבורגנות לנצח”…
בעתון הבונדאי “וועקער” (המעורר), שהופיע במינסק (בירתה של רוסיה־הלבנה לאחרמהפכת אוקטובר), כתבה אסתר פרומקין – היא אסתר פרומקין, שהתייצבה לאחר־מכן בראש הייבסקציה, – כי שלטון־המועצות אינו אלא “עריצות של דיכוי, שסופה להתפוצץ במוקדם או במאוחר”. ומכאן הסיקה את המסקנה – לאמור:
“אין אנו רשאים לסייע להם בקיום שלטונם אפילו ליום אחד נוסף, אין אנו רשאים להסתפק במחאות בלבד. אנו יכולים – וחייבים – להבליט את התנגדותנו על ידי אי־הגשת עזרה, אי־עשיה…”
בועידתה השמינית של ה"בונד" ברוסיה אמר ליבר: “עלינו לוותר על השתתפותנו בארגון השלטון… אסור לכרות שום הסכם עם מפלגה, שצעדה את הצעד הנגד־מהפכני (! – י.ר.) הזה”… לעומתו כתב ויקטור אלתר ב"וועקער" המינסקאי הנ"ל: “הננו מעונינים, שהשיגעון הבולשביסטי יחוסל לא ע”י שואה, לא ע"י כוחות זרים, אלא אך ורק תודות למלחמתנו המוצלחת"… לפיכך מצדד אלתר בהשתתפות במועצות־הפועלים כדי “להתקיף את הבולשביקים מבפנים”. אלתר הציע, איפוא, שיטת־מלחמה אחרת נגד הבולשביקים; אך, בעיקרו־של־דבר, הוא תמים־דעים עם שאר מנהיגיו של ה"בונד": “הננו מעונינים כי השגעון הבולשביסטי יחוסל…”
בזה לא תם “אוצר־הפנינים” של ה"בונד". – גם אלה דברי ה"בונד": “הבולשביקים עודם מחזיקים מעמד הודות ל”צבא האדום" שלהם, – מחנה של שכירים, המשרתים את אדוניהם, כל עוד מקבלים הם את שכרם"…
קטע זה – כלום מעתונה של “הגברדיה הלבנה” הרוסית שבנכר, לקוח הוא? – לא מיניה ולא מקצתיה! במלים אלה הגדיר מנהיג ה"בונד" בפולין, ולאדימיר מדם, שנה לאחר פרוץ המהפכה (“זו הגדולה שבמהפכות, שנודעו עד־הנה”) את הצבא שחולל מהפכה זו והגן עליה. לוולאדימיר מדם יש, בכל־זאת, נחמה אחת שהוא מנחם בה את עצמו ואת ה"בונד":
“ההגיון ההיסטורי יעביר מן העולם את התקופה העגומה של הממשלה הבולשביסטית”.
קב ונקי.
הקטעים שהבאנו בזה מוכיחים בעליל ובבהירות חותכת, שה"בונד" בכללו, על כל מנהיגיו, נלחם במהפכת אוקטובר מלחמה נמרצת, הן לפני שפרצה והן לאחר שנתחוללה. כל מחשבתם לא היתה נתונה אלא לחיסולה. ודאי, אפשר להם לאנשים בודדים – ואפילו למפלגות שלמות – לשנות את דעותיהם. כמה מהבונדאים־לשעבר הם קומוניסטים כיום! הם ודאי מכים “על־חטא”. ואולם, כיצד מעז ה"בונד" להצהיר בלשון־חלקלקות: “זאת היתה תמיד עמדתנו”?! מה אמון אפשר לתת בדבריהן של בריות, שכך הם כותבים?!
חלף, נקף הזמן. הצהרת־המחאה של “השילוש הקדוש” (ה"בונד", המנשביקים והס"ר־ים הימניים) הועילה כאשר יועיל מקסם־שווא. אפילו “ההגיון ההיסטורי” לא “חמל” על ה"בונד" ולא ביצע את הזמנתו “להעביר מן העולם את התקופה העגומה של ממשלה בולשביסטית”. גם עמדה ל"בונד" העובדה, ש"הגיון ההיסטורי" נסתייע בכידוניה המוחשיים של “הגברדיה הלבנה” הרוסית והאימפריאליסטים הזרים. נחשול המהפכה הציף בין כה ובין כה ארצות נוספות. הפרוליטאריון בכל אתר ואתר שאף לקרב.
מנהיגיו של ה"בונד" בפולין התחילו להסתגל למצב־רוחם של ההמונים. בוועידתו הראשונה של ה"בונד" ברפובליקה הפולנית, בשנת 1920, הוחלט להצטרף לאינטרנציונאל השלישי. – כיום, מקץ עשר שנים, מצטרף ה"בונד" לאינטרנציונאל השני. מה נשתנה במשך עשר השנים שחלפו?! מנהיגיו של ה"בונד" טוענים עתה, שהאינטרנציונאל השלישי לא יצלח כיום. האפשר להסיק מכאן, שהאינטרנציונאל השני הוטב מאז? היעיזו אפילו הם עצמם לומר, שכיום טוב האינטרנציונאל השני כחוט־השערה יותר מאשר לפני עשר שנים? ובכן, מדוע אי־אפשר היה לפני עשר שנים להצטרף לאינטרנציונאל השני, – ואילו היום אפשרי כבר הדבר?!
התשובה ברורה: החלטתם מאז על הצטרפותם לאינטרנציונאל השלישי לא היתה אלא תכסיס בלבד. כיום כותב נוח פורטנוי, זקן מנהיגיו של ה"בונד", כי בימים ההם חלה ה"בונד" ב"מחלתו האנושה", – הוא נאלץ להסתגל אז להלך־רוחם של ההמונים, עד אשר יתגבר ציבור־חבריו על “המחלה האנושה”.
לשבחו של ולאדימיר מדם יש לומר, שהוא היחיד מבין מנהיגיו של ה"בונד", שמאן לשחק את הקומדיה “המהפכנית” של מפלגתו ולא רצה לכבוש את שנאתו לקומוניזם ולשלטון־המועצות; על־כן שילח אותו ה"בונד" לאמריקה ולכאורה הסתייג ממנו. מדם פירסם סידרת מאמרים נגד ברית־המועצות בעתון “פארווערטס” (קדימה) בניו־יורק, – ובעת־ובעונה אחת שיגר ה"בונד" הפולני משלחת למוסקבה לשם משא־ומתן עם הקומאינטרן בענין ההצטרפות אליו.
ברם מנהיגיו של ה"בונד" המציאו תירוצים מתירוצים שונים, שלא לבצע את ההחלטה בדבר הצטרפותם לאינטרנציונאל השלישי. הסיבות היו, כביכול, ארגוניות בלבד ולא עקרוניות, חלילה. והנה, בוועידתו השניה, בסוף 1921, כבר החליט ה"בונד" שלא להצטרף לקומאינטרן, עם שהוא מצהיר, שהוא “נאמן לעקרונות־היסוד של האינטרנציונאל הקומוניסטי”. בינתיים הוחל בהכשרה זהירה, אך שיטתית, של חברי ה"בונד" לקראת הכניסה לאינטרנציונאל השני.
לשם כך התחילה הנהגת ה"בונד" להרגיל את המוני חבריה להידוק הקשרים ולשיתוף פעולה עם פפ"ס (המפלגה־הפולנית־הסוציאליסטית, המסונפת לאינטרנציונאל השני). היום קוראים אנו בהנחותיה של סיעה א' שב"בונד": “עד שנת 1923 נמצא ה”בונד" במעגל ההשפעה הרעיונית של המפלגה הקומוניסטית". ראוי, איפוא, שנביא עובדה, המוכיחה שאין כל ממש בטענה זו. בשנת 1923 הוקמה בפולין חזית־אחידה למלחמה נגד הריאקציה. הלאומנות והאנטישמיות. בוועד־המשותף היו מיוצגות המפלגה הקומוניסטית של פולין, מפלגת־העבודה הגרמנית1, מפלגת־הפועלים־והאיכרים האוקראינית2 ופועלי־ציון השמאליים. ה"בונד" סרב להצטרף לחזית האחידה, משום ש… פפ"ס לא הצטרפה. ולא זו בלבד. ה"בונד" גם חתר תחת קיומו של הוועד־המשותף; דיבר על לבה של מפלגת העבודה הגרמנית לעזוב את הוועד ולהקים חזית־אחידה מקבילה עם ה"בונד" ופפ"ס. כך נהג ה"בונד" בשנת 1923, כאשר – לפי דברי מנהיגיו היום – נמצא עדיין, כביכול “במעגל” ההשפעה הרעיוניות של המפלגה הקומוניסטית"…
ברם, מנהיגיו של ה"בונד" זכו ל"זמנים יותר טובים". נחשול המהפכה שכך; הבורגנות – בעזרתם הפעילה של מנהיגי האינטרנציונאל השני – הדפה את התקפתו של מעמד הפועלים. הריאקציה הרימה ראשה בחוצפה. הקשרים בין ה"בונד" ופפ"ס היו לבביים יותר ויותר, ההסתה הבונדאית נגד מפלגות־הפועלים המהפכניות נשתפעה בארס יותר ויותר. מנהיגיו של ה"בונד" היו עם האינטרנציונאל השני; אך, ההמונים זקוקים ל"הכשרה" נוספת.
הוועידה השלישית של ה"בונד", בשנת 1925, החליטה להצטרף ל"משרד של המפלגות המהפכניות־הסוציאליסטיות" בפאריס. המפלגות המסונפות למשרד הפריסאי לא יכלו להצטרף לאינטרנציונאל השלישי; אך, הן טרם העיזו להצטרף לשני. עתה החליט ה"בונד", כי הגיעה כבר השעה – לנטוש את המשרד־הפריסאי ולהצטרף קבל עם־ועדה ואינטרנציונאל השני. מנהיגיו מנמקים את החלטתו כך: המשרד־הפריסאי אינו אלא “פיקציה” “ללא תוכן”. והרי אנו אמרנו זאת מלכתחילה, הצבענו על התוהו־ובוהו הרעיוני, ששרר ב"אינטרנציונאל של האנדרוגינוסים", כפי שכינינו בשעתו את המשרד־הפריסאי. האומנם, כה ניתממו מנהיגיו של ה"בונד" מבלי שידעו זאת? הם ידעו גם ידעו זאת היטב; ברם, הם זקוקים היו ל"כיתת־הכנה" בשביל חבריהם – לקראת הצטרפותם לאינטרנציונאל השני.
ערב ועידתו השלישית של ה"בונד" כתבתי: “הם רואים כבר את הזמן כנוח לנסיגה. אך, קשה עליהם הקפיצה בבת־אחת מאגף אחד לשני; על־כן, מחפשים הם תחנות־בינים, אכסניות זמניות בדרך נדודיהם ממהפכה לרפורמיזם… ההצטרפות למשרד הפריסאי אינה אלא להטוט דיפלומטי, כדי לשים קץ אחת־ולתמיד לאשליותיהם של ההמונים בדבר מוסקבה ולהכשירם לקראת המצעד אל האינטרנציונאל השני” (“ארבעטער־צייטונג”, 14 בנובמבר 1924). חבריו של ה"בונד" היו משוכנעים, שבדינו מלבנו עלילה על מנהיגיו של ה"בונד". כיום יכולים הם להיווכח, כמה נכונה היתה – לדאבוננו – הערכתנו.
בתקופת הזמן, שמנהיגיו של ה"בונד" החזיקו את מפלגתם ב"כיתת־הכנה", המשיכו ב"הכשרתה". והרי עדותו של יוסף לשצינסקי־כמורנר, מראשי האגף “השמאלי” ב"בונד":
“בשנים האחרונות נהגו אצלנו ב”בונד" לדבר ולכתוב כך, שאצל חבר־מפלגה ממוצע לא היה יכול להתקבל הרושם, שה"בונד" ומפלגותיו של האינטרנציונאל השני שייכים בעצם למחנות מתנגדים. האש כולה הופנתה נגד השמאל, ואילו כלפי הימין נהגנו… ב"ביקורת ידידותית". ממילא טושטש במידה ניכרת הקו־המבדיל בינינו ובין המחנה הרפורמיסטי".
בעת־ובעונה־אחת התהדקו והלכו קשריו של ה"בונד" עם פפ"ס; לא לבד בשטח הפעולה המקצועית, אלא – גם בתחום המדיני. בעת הבחירות האחרוונת לסיים (פרלמנט) הציג כבר ה"בונד" באזורי־בחירות אחדים רשימות משותפות עם פפ"ס. כך הוא מרגיל את חבריו ובוחריו למצוות־התמיכה בפפ"ס; אם־כי ידוע מראש, שצירי פפ"ס, שייבחרו בתמיכתו של ה"בונד", יצביעו בסיים בעד תקציבי הצבא והמשטרה ויחתרו בכל כוחם לשיתוף־פעולה עם הבורגנות. ואילו אותה “ביקורת ידידותית” כלפי האינטרנציונאל השני – מה היה טיבה? כשאחת ממפלגותיו של האינטרנציונאל דנן חטאה חטא משווע – כונה הדבר בכינוי “טעות”. ההשקפה הגורסת שכל המעשים המחפירים, המבוצאים על ידי המפלגות הרפורמיסטיות, – עצם מקורם נעוץ במהותו של האינטרנציונאל השני, – השקפה זו הועלמה מעיני חברי־ה"בונד" על ידי מנהיגיו. אותם “מעשים טובים” הוגדרו כ"טעויות" בעלמא, שה"בונד" הואיל ש"לא להסכים" להן… ועם־זאת מדי פעם בפעם ניקרה נאומו של אחד סניגור, שהשתדל להצדיק ולהלבין כשלג את ה"טעויות" שנעשו על ידי המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות.
ערב ועידתו הרביעית של ה"בונד", בשנת 1928, הוצגה בעיית ההצטרפות לאינטרנציונאל השני. פורסמו מצעי־הבחירות של שתי סיעות: סיעה א – סיעת הרוב הימני הגלוי, סיעה ב – סיעת המיעוט השמאלי כביכול. לוועד־המרכזי של ה"בונד" הוגש גם מצע ג; אך הוא לא פורסם בבטאונה של המפלגה ושליחתו לערי־השדה נאסרה. בעלי מצע ג העיזו להודות, שמחמת שקיעתו של ה"בונד" בבוץ־האופורטוניסטי פחת אימונם של המוני־הפועלים בו. לפיכך, הוחרם מצע זה על ידי מרכז המפלגה. משפורסמו המצעים – נתפתח הוויכוח בין סיעה א וסיעה ב. הרוב במנהיגותה של המפלגה ניהל תעמולה בעד ההצטרפות לאינטרנציונאל השני, המיעוט התנגד. ואף־על־פי־כן, משהציע בוועידה הרביעית אחד מראשי הרוב להכריז מיד על ההצטרפות, – התנגדו לכך חבריו להנהגה. על־שום־מה? הנריק ארליך הסביר, כי יש הכרח להמתין עוד קצת, עד שהמוני החברים “יעכלו את הדבר כדבעי”. קיצורו־של־דבר, ועידתו הרביעית של ה"בונד" הוליכתו עד לעצם המפתן של האינטרנציונאל השני. ומקץ שנה־וחצי של המתנה הגיעו מנהיגיה של המפלגה לכלל דעה מוסכמת שאסור להשהות עוד את ההצטרפות.
בחללו־של־האוויר מורגשת התקרבותן של סערות סוציאליות חדשות. ברקים מבקיעים את העננים השחורים. הפועלים, הנתונים להשפעתו של ה"בונד", עלולים – חלילה – לחזור ולהידבק ב"מגיפה השחורה"… יש, איפוא, להזדרז על־מנת שאנייתו של ה"בונד" תטיל את עוגנה בנמל, שאליו כוונוה קברניטיה בעמל ובסבלנות כה רבה במשך עשר שנים. ומכאן ואילך ידעו המוני־החברים אחת ולתמיד – אין דרך חזרה, כפי שהתבטא אחד מראשיה של המפלגה.
עדיין לא ידוע מה ילד יום בפולין. אפשר שבכל־זאת תתקיימנה הבחירות לסיים. בבחירות האחרונות נחל ה"בונד" מפלה. הוא חדל מלהלום בראשיהם של הבוחרים, שגורלם תלוי בציר־הסיים, שעל ה"בונד" לזכות בו. ועם־זאת הפעיל מערכת־תעמולה, שנועדה לשכנע, כי ל"בונד" “סיכויים בטוחים”, “מנדטי ברזל”. ואף־על־פי־כן, מאומה לא הועיל – ה"בונד" לא השיג אף ציר אחד. על־כן דואג עכשיו ה"בונד" לבן־ברית, שעשוי להבטיח לו ולו־גם ציר אחד לסיים. פפ"ס היא השותף המתאים לכך. אמנם, בעת־הבחירות נוטה פפ"ס יותר לברית עם מפלגת האיכרים הימנית “פיאסט”; ואילו, את מצוות “הסולידריות הבינלאומית” היא מוכנה לקיים עם ה"בונד" פעם בשנה ביום־חינגא. הצטרפותו של ה"בונד" לאינטרנציונאל השני, שאליו מסונפת גם פפ"ס, אפשר שעשויה היא להבטיח את הקמתו של גוש־בחירות משותף, ובדרך־זו – להבטיח ציר אחד נכסף ל"בונד". הנימוק הזה החיש את ההכרעה. לפיכך, לא יכלו כבר לצפות לוועידה רגילה, אלא כונסה ועידה מיוחדת שהחליטה על הצטרפותו של ה"בונד" לאינטרנציונאל השני. עמלם של מנהיגי־ה"בונד" במשך שנים רבות לא היה לריק, חלומם לא היה חלום־שווא ותוחלתם – נתגשמה.
“מינימום של הגיון, מאכסימום של חוסר־בושה” 🔗
עוד בשנת 1903 כתב לנין, כי טענותיו של ה"בונד" מצטיינות “במינימום של הגיון ומאכסימום של חוסר־בושה”. כך אפשר להגדיר גם היום את טענותיהם של מנהיגי־ה"בונד", המשתדלים להצדיק בפני הפועלים את כניסת מפלגתם לאינטרנציונאל השני. נעמוד בזה על טענותיהם העיקריות.
סיעה א מדקלמת הרבה במצעה על “ההכרח לחנך את המוני החברים ברוח האינטרנציונאליזם”… ובכן, האם המסקנה המתבקשת מזה היא הצטרפות לאינטרנציונאל השני? האם זהו בית־הספר, שבו יתחנכו ההמונים ברוח האינטרנציונאליזם? כל המכיר, ולו גם במידה הפחותה ביותר, את תנועת הפועלים יודע, שהאינטרנציונאל השני עומד בסתירה משוועת לאינטרנציונאליזם פרוליטארי!
עדיין זכור לנו היטב, שבמלחמת־העולם הראשונה הטביעו מנהיגיו של האינטרנציונאל השני בדם את הסולידריות הבינלאומית הפרוליטארית, הכריזו על סיסמת “שלום־בית” עם הבורגנות בארצותיהם הם, שיגרו נציגיהם לממשלות הבורגניות. כל עוד נמשכה המלחמה, – הוכתם רעיון הסולידריות הבינלאומית כ"בגידה במולדת". רק לאחר ש־10 מיליון בני־אדם נטבחו ו־20 מיליון היו לבעלי־מום, רק משהסבו הדיפלומטים הבורגנים לשולחן־הירוק ופתחו במשא־ומתן, – רק אז פסקו גם ראשי האינטרנציונאל השני, שגם הם רשאים להתכנס ולשוחח על סולידריות בינלאומית, עד… עד להתרחשותה של מלחמה חדשה; או־אז יחזרו על מעשיהם משנת 1914.
בשנת 1924 כתבו עדיין ראשיה של סיעה א הנוכחיים על מפלגותיו של האינטרנציונאל השני בזו הלשון:
“לדידן ההשתתפות באינטרנציונאל אינה אלא אמצעי נוסף לניהולה של מדיניות “לאומית”. לפיכך מהווה זירתו של האינטרנציונאל־הסוציאליסטי זירת־התנגשות של אינטרסים “לאומיים” – או מוטב: לאומניים, – ולא סדן לחישולו של הרעיון הפרוליטארי הבינלאומי”.
כלום נשתנה האינטרנציונאל הזה מאז ועד עתה?… אדרבה, האינטרנציונאל היה למהדורה שניה של “חבר־לאומים”. – בקונגרסים שלו אינן נידונות הבעיות השונות מנקודת־ראות מעמדית של הפרוליטאריון הבינלאומי; כל מפלגה־ארצית מגינה על האינטרסים של “מולדתה”, כלומר – של מדינתה הקפיטליסטית, והיא שומרת אמונים למדיניות של בורגנות־ארצה.
הבה ונתבונן בטיבו של האינטרנציונאליזם שהוא נחלתן של מפלגות האינטרנציונאל השני. פפ"ס נלחמת ב"לאומנותם" של… האוקראינים והביילורוסים אשר באזורי־הספר של פולין, “המתחצפים” ועומדים על זכותם להגדרה עצמית. והסוציאלדמוקרטיה הגרמנית? מסתבר, שהשרים הסוציאל־דמוקרטיים בגרמניה בנו את אניות־המלחמה, כדי להצדיע בתותחיהן לכבוד הסולידריות הבינלאומית?… והאמת ניתנת להיאמר, שהסוציאליסטים הצרפתיים אינם מפגרים אחר חבריהם; – כלום לא סייעו הם בידי הבורגנות הצרפתית לדכא את מרד העמים המשועבדים בסוריה ובמרוקו? וממשלת הלייבור באנגליה – כלום לא שקדה היא בהסתאבותה המחפרת להסית את הערבים ביהודי ארץ־ישראל ואת המוסלמים בהינדוסים בהודו? והנה לא־מכבר הוכיחה “ממשלת־הפועלים” הבריטית הוכחה נוספת, עד כמה מוקירה היא סולידריות בינלאומית, כשציוותה לפרק את האגודה היהודית־הערבית “אחוות־פועלים” בארץ־ישראל3. והנה, האמת היא, שהאינטרנציונאל השני לא יצא אפילו ידי־חובה־פורמאלית בקבלת החלטת־מחאה נגד הטבח, הנערך יום־יום בהודו בעטייה של “ממשלת־הפועלים”!
אם תרצו יש בכך משום סמליות רבת־משמעות: ה"בונד" החליט להצטרף לאינטרנציונאל השני בשעה שממשלת־הלייבור מדכאה את תנועת־השחרור ההודית בחמת־זעם, באש ובחרב. בשעה שעמדו ראשיו של ה"בונד" בוועידתם המיוחדת ולימדו סניגוריה על האינטרנציונאל השני, – מחאה להם כף ממשלתו של ראמזיי מאקדונלד ע"י טירטור מכונות־היריה. ובשעה שנימנו בוועידת ה"בונד" קולותיהם של המחייבים הצטרפות – נימנו בחוצותיהן של בומביי וכלכותה גופותיהם של המהפכנים ההודים שנפלו. דרוש מצח־נחושה, כדי להעיז ולומר לפועלים, שבאינטרנציונאל מעין־זה עתידים הם ללמוד משהו במהותו של האינטרנציונאליזם.
תוך כדי רדיפה אחר נימוקים הוכנסה לוויכוח הפנימי ב"בונד" גם הטענה הדמגוגית הבאה: "אין להפריד בין השנאה לאינטרנציונאל ובין האיבה להמונים המאוגדים בו. השונא את האינטרנציונאל שונא ממילא את רובו של מעמד הפועלים"… קודם־כל, ה"עובדה" גופא מופרכת מעיקרא – באינטרנציונאל השני אינו מאוגד רובו של מעמד הפועלים. אך, אפילו היה הדבר כן – מה בין ההתנגדות למדיניותה המוטעית של הנהגת האינטרנציונאל השני ובן “שנאה”, כביכול, לפועלים המותעים, ההולכים שולל אחרי הנהגה זו? הרי לכם דוגמא מובהקת לדימגוגיה נתעבת ונוכלת! בארצות־הברית של אמריקה משתייך לפי־שעה רק קומץ זעום, אפסי־כמעט של פועלים – מתוך 35 מיליון עמלים של אמריקה – למפלגותיו של האינטרנציונאל השני והשלישי גם יחד. האומנם נרחש משום־כך שנאה לרובם המכריע של פועלי אמריקה? רובה המכריע של אוכלוסיית כדור־הארץ, המונה כשני מיליארד, רחוקה עדיין מאד מסוציאליזם. רובם המכריע של ההמונים העובדים מותעה על־ידי כוהני הדתות לסוגיהן. האומנם, כשנלחמים אנו נגד המתעים את ההמונים, – הננו רוחשים איבה לרובם של ההמונים העובדים עצמם, לרובה של האנושות? אכן, רק “היגיון ברזל” בונדאי עשוי להתגלגל במסקנות נואלות אלו של עקמומיות־מוחין.
ואולם, טענתם החשובה ביותר של חסידי־ההצטרפות היא, שלאחר שיצטרף ה"בונד" לאינטרנציונאל עתיד הוא ל"החדיר מבפנים רוח־מהפכנית" ולעשותו “מכשיר של מהפכה סוציאלית בינלאומית”. ברם, האינטרנציונאל השני והמלחמה המהפכנית – הינם תרתי־דסתרי, דבר והיפוכו. יעודו של האינטרנציונאל השני הוא לעכב בעד ההמונים מלהצטרף למאבק המהפכני ולהחניק כל אפשרות של מהפכה סוציאלית. בשנים הראשונות לאחר מלחמת־העולם הראשונה, כשבבנין הקפיפטאליסטי ניבעו פרצות חמורות והוא עמד על סיפה של התמוטטות, בשעה שהמוני־הפועלים היו חדורי־שאיפה לכבוש את השלטון, – או אז סייעו ראשי מפלגותיו של האינטרנציונאל השני בידי הבורגנות להטביע בנחלי דם את המהפכות הפרוליטאריות ולבצר מחדש את הקפיטאליזם. בימי שלטונם של שיידמאן ונוסקה בגרמניה הוחנקה המהפכה ונרצחו מנהיגיה – קארל ליבקנכט ורוזה לוכסמבורג. הסוציאל־דמוקרטיה מגלה את מרץ־המלחמה שלה רק במאבק נגד מפלגות הפועלים המהפכניות. הסוציאל־דמוקרטים אינם רוצים לכלות את הקפיטאליזם, אלא להיפך – להבריאו ו"לתקנו" לאט־לאט. הם מטיפים ל"דמוקרטיה כלכלית", כדי להבטיח שיתוף־פעולה תוך שלום בין עבודה להון. הם רואים כיעודם החשוב ביותר את השמירה על המדינה הקפיטאליסטית מפני “זעזועים”. הם עצמם התמזגו עם המשטר הקיים ומשתדלים להדק את קשרי הפועלים אתו.
זוהי עמדתן של כל המפלגות המאוגדות באינטרנציונאל השני. אצלן אינו מכריע האינטרס המעמדי של הפרוליטאריון, אלא להיפך – האינטרסים של מעמד־הפועלים נגררים אחרי “אינטרס־המדינה”. הם התכחשו מכבר לתורתם של מארכס ואנגלס, הגורסת שהמדינה מהווה את כוחו המאורגן של המעמד השליט. הם משתדלים לשכנע את הפועלים, שהמדינה עומדת מעל לכל המעמדות; והם חותרים לרתום את המוני־העם העובד במרכבתה של המדינה. פירושו־של־דבר, בנסיבות הנוכחיות, – לקשור את הפועלים למדינה הבורגנית. אם מאיימת סכנה על המשטר הקיים – אצים ונחפזים ראשיה של הסוציאל־דמוקרטיה להצילו.
בחסותן של הממשלות הקואליציוניות, שבהן משתתפים ראשי האינטרנציונאל השני, מתארגן הפאשיזם. המנהיגים הללו מרדימים את הפועלים בסיסמאות דמוקרטיות, מעכבים בידיהם מלהתארגן למאבק על כיבושו של השלטון, נלחמים באכזריות־חמה במפלגות־הפועלים המהפכניות ומקילים בדרך זו – על הפאשיזם להשיג את נצחונו. יתר־על־כן, אפילו משמגיע הפאשיזם לשלטון, – גם אז מעכבת הסוציאל־דמוקרטיה את ההמונים מללחום מלחמה ממשית בדיקטטורה הפאשיסטית, מזינה אותם באשליות, כי הדיקטטורה תסולק ע"י החלטות בדבר דמוקרטיה ו"משטר החוק". ידוע היטב, עד כמה נלעגת היא מלחמתה של פפ"ס למען חיסולו של המשטר הקיים בפולין4.
אחת מהבעיות החשובות ביותר, העומדות בפני הפרוליטאריון הבינלאומי היא סכנתה של המלחמה החדשה, ההולכת וקרבה.כלום אפשר להטיל ספק בכך, שעם פרוץ המלחמה הבאה – יחזרו וימלאו ראשיו של האינטרנציונאל השני, הקשורים לחיים ולמוות במדינות הקפיטאליסטיות, אותו תפקיד שמילאוהו בשנים 1914–1918? הן לא לשווא מצביעים הם בפרלמנטים בעד תקציבי הצבא! הם מסיחים את תשומת־ליבו של מעמד הפועלים מסכנתה של המלחמה – ומשתדלים לשכנעו, ש"חבר הלאומים", “בריתות־השלום”, “הוועידות לפירוק־הנשק” האימפריאליסטיות סופן להבטיח את השלום בעולם.
אבן־בוחן נוספת למהותה של הסוציאל־דמוקרטיה מהווה יחסה למדינת הפועלים היחידה – לברית־המועצות. כלום שנאתה הארסית אינה עובדה מודעת־לכול? קולם של מנהיגיה לעולם אינו נעדר במקהלות הריאקצוניות למיניהן, שכל־עיקרן הסתה פרועה נגד ברית־המועצות.
היודע את כל העובדות, שציינו אותן לעיל, והממשיך בכל־זאת לטעון, שהאינטרנציונאל הזה עשוי להיות “מכשיר של מהפכה סוציאלית בינלאומית”, – אינו אלא גונב את דעתם של ההמונים ומוליכם שולל בזדון.
אגב, שאלה “של־מה־בכך” לראשי ה"בונד": כשתצטרפו לאינטרנציונאל השני, עתידים אתם להיפגש רק עם צמרת מפלגותיו בימי הקונגרסים הבינלאומיים – ואולם לא תיפגשו פגישה יומיומית עם המוני החברים שבמפלגות הסוציאל־דמוקרטיות האחרות; כיצד עתידים אתם להשפיע על שינוי מדיניותו והלך־רוחו “מבפנים”? הנה במשך שנים הנכם משתפים פעולה עם פפ"ס, שאתה קיימתם גם “ועידת־תיאום” – האומנם נשתנתה פפ"ס זו לטובה, ולו רק כהוא־זה, בהשפעתכם. על־סמך־מה קובעים אתם, שמזלכם יאיר לכם פנים יותר אצל מנהיגיהן של שאר המפלגות, המסונפות לאינטרנציונאל השני? בתשובה לכן מעמידים ראשיו של ה"בונד" פנים תמימות ומסבירים: “התפתחותה של החברה הקפיטאליסטית תחמיר את מלחמת־המעמדות, תחדיר רוח מהפכנית לתוך ההמונים וממילא גם לארגוניהם. לבסוף, תגרום התפתחות זו לנצחונם של העקרונות המהפכניים בקרב האינטרנציונאל השני”.
אכן, גם אנו מאמינים, שהתפתחותה – או, מוטב: הידרדרותה – של החברה הקאפיטאליסטית, המלווה חוסר־עבודה קטסטרופאלי ועוני גובר והולך של המוני הפועלים, – תגרום בהכרח להתגברותה של הרוח המהפכנית. ואולם, התפתחות זו תקיף לא רק את הפועלים המאוגדים במפלגותיו של האינטרציונאל השני; אמונתנו איתנה, שעתידה היא להגיע גם עד אל הפועלים המאורגנים במפלגות לאומניות ודתיות. גדולה מזו: אנו מאמינים, שאף הפועלים המאורגנים היום בהסתדרויות פאשיסטיות גלויות יבינו – בסופו־של־דבר – שהם הותעו. אך, כלום אפשר לומר, שההסתדרויות הללו כמות־שהן תהיינה למהפכניות? היעלה על דעתנו לנהל אתן מדיניות משותפת מתוך אמונה, שההתפתחות העתידה תגרום לכך, שגם חבריהן יהיו חדורים רוח־מהפכנית? ודאי שלא! משתתעורר הכרתם המהפכנית של חברי אותן ההסתדרויות – ממילא יעזבון. וההסתדרויות סופן שתישברנה. יש להחיש את מועד התפתחותם של המוני־הפועלים – שעה שיכירו בבגידתם של ראשי־האינטרנציונאל השני ויפנו להם עורף. המגביר את כוחו, המעלה את כבודו של האינטרנציונאל השני, – בולם את תהליך ההתעוררות של הכרתם המהפכנית של הפועלים. זהו פשע לגבי הפרוליטאריון הבינלאומי.
ראשיו של ה"בונד" מספרים לחבריהם, שקיים באינטרנציונאל השני אגף “שמאלי”. עם אגף זה עתידים הם להתקשר – ובכוחות משותפים יחדירו רוח מהפכנית לאינטרנציונאל. ואולם, להד"ם! לפני שנתיים נהג ה"בונד" להצביע על המפלגה הסוציאל־דמוקראטית באוסטריה כשמאלית. היום כבר ברור, שהיא אינה טובה משאר מפלגותיו של אינטרציונאל זה. הם לא היססו לצרף קולותיהם לשם ביצוע השינויים הפאשיסטיים בחוקת־היסוד של אוסטריה. המזכיר הכללי של האינטרנציונאל השני פרידריך אדלר אינו אלא אחד ממנהיגיה של המפלגה האוסטרית. כיצד ייתכן, שמנהיגה של המפלגה האוסטרית “השמאלית” יעמוד בראשו של אינטרנציונאל רפורמיסטי ויבצע את מדיניותו הפשרנית המובהקת? חזקה עליה על “שמאליות” זו שהיא תואמת את כל מדיניותו של האינטרנציונאל השני. אכן, במפלגות אחדות קיימות קבוצות “שמאליות” מסוגה של סיעה ב ב"בונד". יעודן של אלה אחד ויחיד: להחזיק בעזרתן של מליצות “שמאליות” בפועלים, שאמונם בהנהגה הימנית הגלויה פוחת והולך. השפעתו על הקו־המדיני בתוך מפלגתן? – כהשפעתה של סיעה ב ב"בונד". והא ראייה: הצטרפותו של ה"בונד" לאינטרנציונאל השני!
חפזונו של ה"בונד" להצטרף לאינטרנציונאל נעוץ ברצונם של מנהיגיו להדק את קשריהם עם פפ"ס. במצע שלהם נאמר במפורש, שההצטרפות לאינטרנציונאל היא הכרח בשביל ה"בונד", בראש וראשונה בגלל יחסיו עם פפ"ס: “שיתוף פעולה עם פפ”ס הוא בבחינת הכרח מוחלט". ובכן, מה כל הסיפור בדבר כוונתם להתקשר עם “האגף השמאלי”, אם למעשה ייגמר הדבר בהידוק היחסים עם פפ"ס? או אפשר שייכת כבר פפ"ס “לאגף־השמאלי” של האינטרנציונאל השני?…
ה"בונד" טוען, שהוא יילחם בתוך האינטרנציונאל “מבפנים”. לא קשה לשער, מה תהא דמותו של המאבק הזה. עוד בטרם הצטרף ה"בונד" לאינטרנציונאל, רק ערב־הצטרפותו – לא רק שה"בונד" לא נלחם במעשיו המחפירים של האינטרנציונאל השני, אלא הוא הגן עליהם מפורשות. כאשר בחסותה של הממשלה הסוציאלדמוקראטית אסר ראש־המשטרה “הסוציאליסטי” של ברלין, צרגיבל הידוע לשימצה, על ההפגנה באחד במאי 1929; וכאשר המרו הפועלים את פיו והפגינו ושילמו בעבור “חטאם” בשלושים חללים ומאות פצועים, – גם אז השתדלו ראשיו של “בונד” להצדיק את צרגיבל ולהטיל את האשמה על הפועלים “קשי־העורף”.
והנה, גם עכשיו, כאשר ממשלת הלייבור הבריטית שופכת את דמם של לוחמי חירות הודיים – מחפשים ראשיו של ה"בונד" תירוצים מתירוצים שונים כדי להצדיק את ממשלתו של מאקדונלד. י. כמורנר, מראשיה של סיעה ב, כתב בזמן הוויכוח: “במקום להאבק למען עקרונותינו המהפכניים נגד עקרונותיו הרפורמיסטיים של האינטרנציונאל, – הרי מופיעים לפנינו סניגוריו הנאמנים של האינטרנציונאל”. ענין לעצמו הוא, שהסניגוריה אינה מצליחה; אך, הסניגורים אינם אשמים בכשלון: “המשפט” קשה. ואולם הם עשו מצידם כמיטב יכולתם, כדי להלבין את הנאשמים… אותם סניגורים של האופורטוניזם והבגידה הסוציאלית מעיזים לטעון, שכניסתם לאינטרנציונאל השני היא על מנת “לתקנו”! ואולם, האמת היא, שהם מצטרפים אליו, משום שאינם טובים מהחברותא כולה!
“במאוחד ובמלוכד”
כבר בעת הוויכוח לקראת וועידתו הרביעית של ה"בונד" התריע הנריק ארליך כנגד “השמאליים” המדומים שבמפלגתו והאשימם באי־כנות: “כל פעם שנידונו ענינים מעשיים – לא היו בינינו מעולם חילוקי־דאות…” וזו האמת. – בכל ימות השנה לא היה שום הבדל בין סיעה א וסיעה ב; למעשה עשו שתיהן אותו דבר. ה"מאבק" היה רק מילולי, בענין ניסוח והגדרה. סיעה ב ביקשה לעטוף את המעשים האופורטוניסטיים במליצות קצת יותר שמאליות. על־כן טען לעומתם הנריק ארליך: “על־שום־מה נאחזים אתם במילים חלושות, בשעה שלמעשה הנכם עומדים כבר במקום אחר?”
ערב הוועידה הנוכחית חזר והתלקח “המאבק”. סיעה ב מנתה במצעה ובמאמריה את כל הרשימה כולה של חטאי האינטרנציונאל השני וסיכמה: “זהו אינטרנציונאל ללא אינטרנציונאליזם”. הם הוכיחו, ש"מדיניותו של האינטרנציונאל תזעזע כל סוציאליסט כנה. סופה של מדיניות זו פשיטת־רגל גרועה לאין ערוך מזו, שפקדה את האינטרנציונאל הסוציאליסטי לפני מלחמת־העולם הראשונה". והוסיפו:
“הסתדרות בין־לאומית ממין זה – היה לא תהיה, בשום פנים, מכשיר של המהפכה הסוציאליסטית, להיפך: היא עצמה תהווה גורם ריאקציוני, אבן־נגף בדרכה של המהפכה המבשילה”.
הגיע תורה של הוועידה. י. כמורנר “השמאלי” דרש צדק: “הכיצד תדרשו מאתנו, שנסכים לחברות באינטרנציונאל, שהוא בעינינו הסתירה המשוועת ביותר לעצם המושג של האינטרנציונאל?” משלא הועילו תחנוניו, שיחקה סיעה ב משחק לא־מכובד: ציריה עזבו את הוועידה וסיעה א קיבלה בשקט את ההחלטה בדבר ההצטרפות לאינטרנציונאל השני. מייד לאחר שנתקבלה ההחלטה, – חזרה סיעה ב לוועידה והצהירה: “לא חשבנו אף לרגע קט לנטוש את המאבק הנטוש על קרקעה של המפלגה… מפלגתנו תשמור על שלמותה האירגונית כמו עד־עכשיו”… אותו י. כמורנר טען בראשיתה של הוועידה: “כיצד תרצו, שמחציתהּ של המפלגה תראה עצמה אנוסה בדעותיה?” עכשיו תובע הוא עצמו ממחצית־מפלגתו, שתצעד בתלם, אם־כי היא רואה עצמה אנוסה בדעותיה!
נכון, פעמים רבות יקרה במפלגה, שלא תשרור בה אחדות־דעות שלמה בין כל חבריה בכל ענין וענין. טבעי הדבר, שבמפלגת המונים חיה ייווצר לעתים מיעוט מסויים, שאינו תמים־דעים עם הרוב בשאלה מסויימת, ומיעוט אחר שאינו תמים־דעים עם הרוב בשאלה אחרת, – ואף־על־פי־כן, הכל מבצעים את החלטות הרוב תוך משמעת גמורה. ואולם, במקרה שלפנינו – המדובר אינו בשאלה אחת, ואף לא בשורת שאלות פחותות־ערך. הדברים אמורים כאן בשאלות ראשונות־במעלה. צדק י. כמורנר באמרו בוועידה: “שאלת האינטרנציונאל כוללת בתוכה את כל שאלות־היסוד של הפרוגרמה והטאקטיקה שלנו”. כיצד איפוא יכולה סיעה ב להישאר במפלגה “מאוחדת ומלוכדת”, בשעה ששתי הסיעות מחולקות ביניהן בכל שאלות־היסוד של הפרוגרמה והטאקטיקה?
ערב הוועידה כתבו ראשיה של סיעה ב: המתייחס ברצינות לאינטרנציונאליזם פרוליטארי אינו יכול להצטרף לאינטרנציונאל השני, שכל מעשיו אינם אלא לעג משווע לאינטרנציונאליזם… המתייחס ברצינות לסיסמאות המהפכה הסוציאלית, שלטון־הפועלים, מלחמת־המעמדות המהפכנית – אין לו ענין באינטרנציונל זה". ובכן ממה־נפשך: אם מנהיגיה של סיעה ב התכוונו ברצינות לדבריהם שבעל־פה ושבכתב, – אסור היה להם להצטרף לאינטרנציונאל השני; ואולם, אם מצטרפים הם אליו – הרי זו הוכחה מובהקת לכך, שהם גופם לא התייחסו ברצינות לדברי עצמם. יתר־על־כן, בעיצומו של הוויכוח כתבו ראשיה של הסיעה “השמאלית”:
“אחדות המפלגה אינה אליל, שאסור לפגוע בו, בשעה שהוא נעשה מכשול במלחמת השחרור של הפרוליטריון”.
ובכן, מדוע סוגדים הם עצמם עכשיו ל"אליל־האחדות", אם כי ה"בונד" הצטרף למחנה המהווה מכשול במלחמת־השחרור של הפרוליטריון, “גורם ריאקציוני ואבן נגף בדרכה של המהפכה המבשילה”?!
נציגה של סיעה ב ויקטור אלתר הגדיר את עמדת סיעתו בזו הלשון: “לשם מה לזעזע את המפלגה? האינטרנציונאל לא יברח. אפשר שפעם ניאלץ להצטרף; אך, יש לנו לכך זמן די־והותר, לפי שעה, אמנע או אצביע נגד”. בוועידה עצמה התחננו אנשיה של סיעה ב, שהשאלה לא תוכרע הפעם: “אל נטיל על עצמנו את האחריות להפרת שלום־הבית במפלגה”. סיעה ב לא הציגה את השאלה עקרונית, לא הבהירה אותה אלא טישטשה אותה וניסתה לדחות את ההכרעה. אחד מאנשיה טען בוועידה: “אנו, אנשי סיעה ב, שנשאנו את המפלגה על הגלים הסוערים של שנת 1921, כאשר התקיפוה ואיימו עליה בפילוג, זכותנו לתבוע מכם, שתלכו בעקבותינו ולא תזיקו למפלגה על־ידי החלטותיכם הנמהרות”… מששככו “הגלים הסוערים” של התקופה המהפכנית, – חזר ואחז הימין־הגלוי במושכות ההנהגה. ולסיעה ב נאמר: מלאתם את תפקידכם, – עתה לכו בתלם! והם, אמנם, צועדים בו.
עכשיו ממלמלת סיעה ב, ש"תילחם מבפנים"… לפני הוועידה היא לעגה לסיעה א, שטענה, כי בהצטרפה לאינטרנציונל השני “תילחם מבפנים”. נוצרה עכשיו שרשרת חדשה של “חד־גדיא”, חוליה נתווספה לחוליה: סיעה ב מבטיחה “להילחם מבפנים” לתיקונו של ה"בונד"; – ה"בונד" כולו מבטיח “להילחם מבפנים” לתיקונו של האינטרנציונאל השני, שאליו נצטרף; והאינטרנציונאל מצידו מבטיח, כי לאט־לאט “יתקן מבפנים את הקאפיטאליזם”… זהו “הגיון הברזל” של ההליכה “במאוחד ובמלוכד”. עשר שנים נמשך כביכול “המאבק מבפנים” ב"בונד". וסיומו – ההצטרפות לאינטרנציונאל השני. לאחר “הצלחתה המזהירה” של סיעה ב – מי פתי ויאמין, ש"המאבק מבפנים" יש בו ממש?
-
מפלגת העבודה הגרמנית — מפלגה סוציאל־דמוקרטית, שפעלה בקרב המיעוט הגרמני בפולין. ↩︎
-
מפלגת הפועלים והאיכרים האוקראינית — מפלגה סוציאליסטית־מהפכנית, שפעלה בקרב המיעוט האוקראיני בפולין. ↩︎
-
האגודה היהודית־הערבית “אחוות־פועלים” נוסדה לאחר מאורעות־הדמים בתרפ"ט על־ידי פועלי־ציון שמאל. ואולם, נימנו עליה “כל בחור וטוב” מהשוחרים אחווה יהודית־ערבית. האגודה לא האריכה ימים, לפי שנגזר עליה מטעם הרשות המנדטורית להתפרק. — אכן, היתה זו דוגמה מובהקת עד כמה שכל ארגון בארץ־ישראל, המבקש לפעול לטובת יחסי־אחווה בין שני עמי הארץ — הוא לצנינים בעיני־השלטון, שכל מבוקשו אינו אלא קיום מתח מתמיד ושנאת־דמים בין שני העמים. ↩︎
-
הכוונה למשטרו הדיקטטורי של המארשאל יוזף פילסודסקי, שהוקם לאחר ההפיכה הצבאית במאי 1926. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות