1.    🔗

נצחונו המפתיע – יותר נכון, הסנסציוני – של ה"בונד" בבחירות לעירית וארשה, בהן קיבל את רובם המכריע של קולות המצביעים היהודים, – אל יחפה על התוצאה הכללית של הבחירות, החשובה ביותר אחרי־ככלות־הכול. לשמש לנו מקור עידוד בזמן הזה; זוהי קרן אור, ולו גם דקיקה, המגיהה באפלה הסמיכה, שבה נתונים עכשיו עמים ומדינות.

לאחר הבחירות ל"סיים", שבהן לא השתתפו המפלגות האופוזיציוניות, העמיד המחנה השליט בפולין פנים של בטחון־עצמי רב: צאו וראו – מאחוריו עומד, כביכול, רובה המכריע של האוכלוסיה בארץ, ההמונים הרחבים מאשרים את מדיניותו, והוא מביע את רצונם המובהק. עתה בא תורן של הבחירות לעיריות, המתקיימות גם הן לפי חוקת־הבחירות הריאקציוניות, המסלפת מראש את תוצאותיהן של הבחירות, ואולם – היא משאירה לאופוזיציה את האפשרות להציג את מועמדיה. והנה, עד מה שונה – מן־הקצה אל־הקצה – הלך־רוחם של ההמונים.

“אוזון”, המפלגה העומדת ליד הגה המדינה, שכל המנגנון האדמיניסטרטיבי לרשותה, שהרדיו משרת את תעמולתה, שאמצעים כספיים עצומים בידיה, – “אוזון” זו נתגלתה כמיעוט בקרב האוכלוסיה. רוב־רובו של העם מתנגד לה! ה"אנדקים", המתחרים ב"אוזון", בשדה האנטישמיות, – נחלו אף הם תבוסה בווארשה ובלודז', ואפילו במבצרם החזק ביותר, בחבל פוזן, – סבלו אבידות כבדות. המפלגה הפאשיסטית־האנטישמית הקיצונית “נארא” – רוסקה ממש. המוני־הפועלים לא נתנו לשלות את עצמם בחכה הלאומנית־האנטישמית, – הם הצביעו סוציאליסטית. לודז', “המאנצ’סטר הפולנית”, נשארה אדומה. למפלגה הפולנית הסוציאליסטית היו הצלחות אפילו בחבל פוזן, שה"אנדקים" ראו מאז־ומתמיד כחבל־אחוזתם. יתר־על־כן, גם בכפרים, שבהם נבחרו מוסדות השלטון העצמי הכפרי, – יצאו המפלגות הפאשיסטיות בשן ובעין; שם ניצחה מפלגת־האיכרים, הנוקטת בעמדה אופוזיציונית כלפי המשטר השליט ודורשת שיבה למשטר הדמוקרטי.

מזה שנים עומדת פולין על פרשת־דרכים. אי־אפשר לחזות מראש את התפתחותה המדינית בעתיד הקרוב. כשם שבמדיניות־החוץ שלה מתלבטת פולין בין הפלירט עם היטלר, שאליו נמשך לבם של שליטיה הנוכחיים, ובין ההתקרבות לברית־המועצות, הנתבעת ע"י האינטרס של המדינה הפולנית, – כך גם במדיניות־הפנים שלה, מיטלטלת פולין בין געגועי־שליטיה למשטר טוטליטארי ובין פחדם מפני מלחמה מכרעת עם המוני הפועלים והאיכרים לאור הסכנות האורבות מבחוץ. התוצאה הנוכחית של הבחירות לעיריות יש בה כדי לשמש אזהרה חמורה לחסידיו של המשטר הטוטליטארי וכדי לבלום את ההתדרדרות בנתיב הפאשיסטי.

ואולם, אין זה מן־הנמנע שגם ההיפך מזה יקרה: דווקא מכיוון, שתוצאות הבחירות משמשות ביטוי לאי־האימון ולהתנגדות, שרוחשים ההמונים העובדים למשטר השליט והן מוכיחות, שאין לו כל סיכוי לרכוש לעצמו בסיס־המוני בקרב האוכלוסיה – דווקא משום־כך, אפשר גם שיוחש תהליך התלכדותם והתגבשותם של כל הזרמים הפאשיסטיים־האנטישמיים וייעשו הנסיונות להחניק באלימות את רצונם של ההמונים.

אין אנו מתעלמים מכך, שאפשר להחניק – תוך שימוש בכוח אכזרי – את קולם של ההמונים. נחמתנו היא – ואין זו נחמה של־מה־בכך – כי בשעה שניתנת להמונים האפשרות להרים את קולם, הרי צלילו הוא אנטיפאשיסטי. זאת הוכיחו ברורות ההמונים העובדים בבחירות לעיריות בפולין.

2.    🔗

שמחים אנו עם כל נצחון של ציבור הפועלים, אנו שואבים ממנו עידוד. אך, מלומדי הנסיון־המר של גרמניה ואוסטריה, – יודעים אנו, שאין לבנות יתר־על־המידה על תוצאותיהן של בחירות. אין אנו סבורים ואין אנו משלים עצמנו, שנצחונות בבחירות משמשים ערובה לנצחונה הממשי של תנועת הפועלים הסוציאליסטית על אויביה. אך, עם־זאת, יש בו בנצחון־של־בחירות משום ביטוי מובהק להלך־רוחם של הפועלים, לכמיהתם לחירות, גם כשהם משוללי־כל־אפשרות להגשים שאיפתם הלכה־למעשה. לפיכך מקדמים אנו בשמחה כל נצחון־בבחירות של תנועת פועלים סוציאליסטית בכל אתר ואתר.

והנה, ניצחה עכשיו ברחוב היהודי בפולין מפלגת־פועלים סוציאליסטית. הרשאים אנו לשמוח בנצחון זה? אנו אומרים גלויות: אין הנצחון הזה משמחנו! מנהיגי־"בונד" ייאחזו בוודאי בדברינו וילהגו: “לאומנים”! או “אויבי הסוציאליזם!”… כלום כדאי בכלל לטרוח ולהוכיח עד־כמה שיטחית ומוטעית אמירתם זו? הן כולנו כאן, כולנו – לאו־דווקא השמאל הסוציאליסט, אלא ממש כל פועלי ארץ־ישראל – היינו אחוזי להט בימי קרבות־וינה? הן, עדיין, זכור לנו כיצד עמדו פועלים יהודים בארץ־ישראל בתורים ארוכים עד שעה מאוחרת בלילה ותרמו את תרומתם למען הפועלים הלוחמים באוסטריה, וכל תרומה ותרומה צפנה לב מרטיט ולוהט של פועל. ציבור הפועלים בארץ־ישראל, אף־על־פי שהיה נתון הוא עצמו בתוך מבול־דמים אכזרי, נתן דעתו ולבו ורחש אהדה כה רבה לפועלים הלוחמים בעברו השני של הים־התיכון, בספרד. בכל לבנו ומאודנו אנו רואים תמיד וחשים תמיד כל נצחון של התנועה הסוציאליסטית כאילו היה נצחוננו אנו וכל מפלה שלה כאילו היתה תבוסתנו אנו.

מדוע, איפוא, אין השמחה שרויה בביתנו עם נצחונה של מפלגת־הפועלים היהודית הוותיקה ביותר, בישוב היהודי הגדול ביותר, הנתון לסכנות כה גדולות והצפוי לסכנות עוד גדולות מאלה? מי אשם בכך?

לא אנו. אין זו אלא אשמתו הלחודים של ה“בונד”, שפועל נמל בתל־אביב, פועל־חרושת יהודי במפרץ חיפה, עובד־אדמה יהודי בעמק יזרעאל, שומרת עבריה על מגדלור, – אינם יכולים לראות את נצחונו של “בונד” כאילו היה נצחונם הם. אין זה אלא פשעו ההיסטורי של ה“בונד”, המשתדל תדיר להעמיק את התהום בינו ובין מפעל־השיחרור של מעמד הפועלים היהודים בארץ־ישראל. אם נצחונו של ה"בונד" לא עורר בלבם של הפועלים היהודים בארץ־ישראל, המפרים את שממת הארץ בזיעתם ובדמם, ואף לא בלבם של הניצולים מהגיהינום הנאצי שנקלטו בארץ הודות למסירות־נפשו של הפועל היהודי, – כל רגשות שמחה – אשמתו המובהקת של ה"בונד" היא. בעיניהם נצחונו של ה"בונד" – הוא נצחונים של אויבי המפעל, שנתגלמו בו במידה כה רבה שאיפת־החירות והאידיאליזם של מעמד הפועלים היהודי.

3.    🔗

מה מקורם של הקולות המרובים כל־כך, שהצליח לצוברם עכשיו ה"בונד"? חשיבות לא־מבוטלת נודעת לעובדה, שבבחירות הנוכחיות לא היתה רשימה קומוניסטית. אין לשכוח, שהקומוניסטים זכו תמיד בווארשה ברבבות קולות, שחלק ניכר מהם נתרכז ברובעים היהודיים. עתה נשרו קולות אלה כפרי־בשל לחיקו של “הבונד”. לא שה"בונד" שיכנע את הבוחרים הקומוניסטיים, כי הוא הוא יורשה של המפלגה הקומוניסטית; אלא, הקולות־הקומוניסטיים הושמו אצל “בונד” בבחינת משכון. אילו ניתן למפלגה הקומוניסטית להופיע בבחירות בשמה היא – היה נצחונו של ה"בונד" זעום יותר.

ואולם התופעה המוזרה ביותר היא בלי־ספק העובדה, שה"בונד" בלע ממש את המפלגות הבורגניות היהודיות. אותם רובעים של וארשה, המאוכלסים בעיקרם ע"י הבורגנות היהודית, הבוחרים כרגיל ב"אגודת ישראל" וב"גוש־הלאומי" היהודי, – עתה צבר בהם ה"בונד" את מרבית קולותיהם. כלום היתה לפתע גם הבורגנות היהודית לחסידת־ה"בונד" ולכן העלתה אותו כנציגה? אין אנו מאמינים שמנהיגי ה"בונד" משלים עצמם, כי יוכלו לבנות הרבה על ניצחון, שיש בו חלק כה ניכר לבורגנות היהודית. קולותיהן של השכבות הבורגניות שנמסרו ל"בונד" אינם פרי הכרה ושיקול־דעת, אלא – מחיר האימה, אבדן־העשתונות ונצחון המבוכה. דומה, שמיותר להוכיח, כי לא הרי מצבה של הציבוריות היהודית כהרי מצבה של הציבוריות הפולנית – אצל החלק הניכר ביותר של הבוחרים היהודים מכריעים כיום נימוקים שונים לחלוטין, מאלה שכוחם יפה לגבי הבוחרים הפולנים. בשעה שבוחר פולני מצביע בעד מפלגה סוציאליסטית, הריהו מצביע לפי קו־מעמדי. ואילו החוגים הבורגניים היהודים, שהצביעו עכשיו בהמוניהם בעד ה"בונד" – וגם בעד פפ"ס – הצביעו לא למען הסוציאליזם, אלא נגד האנטישמיות.

ואולם, יותר־מכל חייב ה"בונד" תודה למפלגה הפולנית הסוציאליסטית (פפ"ס), שבעיקר בזכות קשריו עמה זכה לנצחונו הפעם. ההמונים היהודים בפולין רואים בפפ"ס – ובצדק! – את הכוח העיקרי, שנועד להתייצב מול הנחשול־האנטישמי המשתולל. ואכן, נימוק זה – גרף אל ה"בונד" מספר עצום של קולות מקרב הבורגנות היהודית, שאין לה ולא־כלום עם הסוציאליזם. לפנים, האמינו החוגים הללו, שנציגיה של הבורגנות היהודית ואנשיה של “אגודת ישראל” יגיעו לכלל שותפות בת־קיימא עם המחנה השליט בפולין וימצאו בצל־כנפיו מחסה מפני האנטישמיות האנדקית. באותה עת הצביעו הם בעד השמשים היהודיים של הריאקציה השלטת. עכשיו, בשעה שמפלגת השלטון “אוזון” היתה בגלוי לאנטישמית – הזדרזה הבורגנות היהודית לחפש הגנה מפני האנטישמיות אצל הפפ"ס, בתיווכו של ה"בונד".

אין ספק, תופעה חיובית היא זו, שהמוני־העם היהודים מתחילים להבין, שגורלם קשור ומשולב במהודק במלחמתו של מעמד־הפועלים – היהודי והלא־יהודי – נגד הפאשיזם ולמען הסוציאליזם. ואולם, איוולת היא להניח, שהבורגנות היהודית “תקפוץ מעורה המעמדי” ותהווה משענת במלחמה למען הסוציאליזם. מכל־מקום, עובדה זו שלבורגנות היהודית חלק כה גדול בנצחונו של ה"בונד" – מערערת במידה רבה את ערכו ויש להעריך את נצחונו של ה"בונד" כמיקרה חולף, סנסציוני, מאשר לראות בו – כיבוש ממשי ובר־קיימא.

4.    🔗

האם יש לראות בנצחונו של ה"בונד" נצחונה של מגמה אנטי־ציונית בקרב הציבוריות היהודית? הבל ורעות־רוח! עם־זאת, אין להעלים כי למצב השורר בארץ־ישראל ולעליה שהצטמצמה – נודעה השפעה ידועה שתרמה לנצחונו של ה"בונד". ואולם, השפעה זו נתבטאה בכך, שסייעה לו ל"בונד" להסיח את בעיית ארץ־ישראל ממלחמת־הבחירות – ולא לרכוש המונים למגמתו האנטי־ציונית. הצבעתם של ההמונים בעד “בונד” לא שיקפה כלל ועיקר את עמדתם לחזון־הגאולה הלאומי והסוציאלי בארץ־ישראל. ההמונים העובדים, שהצביעו עכשיו בעד ה"בונד", בשעה שהמערכת היתה נטושה על ענינים מקומיים – חזקה עליהם, שיביעו את נאמנותם ומסירותם לארץ־ישראל, בשעה שתוצג בפניהם בעייתה של ארץ־ישראל ויצטרכו לקבוע את יחסם לבנין הארץ ולמאבק המדיני הכרוך ביישובה המחודש.

גדולה מזו: ה"בונד" עצמו שיווה למערכת־הבחירות אופי כזה, שאין לו עתה כל יסוד וזכות לפרש את תוצאות־הנצחון כביטוי להתנגדותם של ההמונים לציונות. לא זו בלבד, שה"בונד" לא קרא להמוני־העם לפנות עורף לציונות ולהצביע משום־כך למענו, בשל עמדתו האנטי־ציונית, – אלא, אדרבא, הוא שינן וחזר־ושינן להמונים, שהם יכולים להצביע בעד ה"בונד" ועם־זאת להישאר נאמנים לציונות. לכל משך התקופה הבחירות הפסיק ה"בונד" את הסתתו הארסית נגד ארץ־ישראל. יתר על כן, הוא הכריז במפורש על אהבתו לישוב היהודי בארץ־ישראל.

נסתפק בהבאת מספר קטעים קצרים ממאמר־הבחירות של אחד מראשי ה"בונד" – ויקטור אדלר. הוא כתב שחור־על־גבי־לבן בעתון הבונסאי “פולקס־צייטונגג” (עתון העם): “שקר הוא שה”בונד" עויין את פלשתינה". ועוד: “בבחירות הללו לא מדובר בענין זה”. זה היה הקו־המנחה בתעמולת־הבחירות של “בונד” – להשתמט מכל ויכוח על ארץ־ישראל, למנוע כל זיקה בין הבחירות ובין ארץ־ישראל, לשכנע את הבוחר שבהצביעו למען ה"בונד" אין הוא מביע כל־עיקר את יחסו לציונות. והרי דבריו של ויקטור אלתר: “העיקר בבחירות זו המלחמה למען הדמוקרטיה, החירות והזכויות השוות לכל כאן בפולין… על־כן, אפילו הציונים חייבים לתמוך באותו כוח, שהוא הכוח הדמוקרטי הגדול ביותר אצלנו”.

קיצורו־של־דבר: נצחונו של “בונד” בבחירות הללו איננו כלל־ועיקר נצחון עמדתו כלפי הציונות. ניצחנו כאן השתמטותו של ה"בונד" מוויכוח רעיוני רציני, טישטוש ניגודים, הסתגלות לקהל הבוחרים תוך רדיפה אחרי קולות ומנדטים.

ואף־על־פי־כן! נצחונו של ה"בונד" פירושו גם תבוסתה של המדיניות הציונית הרשמית, תבוסה ניצחת ל"מדיניות־הגולה" שלה. ונוסיף מצדנו: תבוסה שהתנועה הציונית הרשמית ראויה לה. התנקמה בה “שלילת הגלות” הנואלת והפושעת. התנקמה בה “הניטראליות” שלה כלפי שאלות דורנו – ה"ניטראליות" כלפי המאבק בין הפאשיזם ותנועת־החירות. התנקמו בה כל ההצהרות הבלתי־אחראיות בדבר יהודים “מיותרים”, יהודים “זרים” בארצות מגוריהם, דברי הביטול על המלחמה באנטישמיות כ"מקסם־שווא"; התנקם בה העיוורון הרה־הסכנה, כאילו עשויה האנטישמיות לשמש שמן־משחה לגלגלי הציונות, כאילו אפשר לנצל דווקא את הממשלות האנטישמיות כגורם בזירה הבינלאומית, שיתנגד ללחצן של מדינות־ערב ויסייע לפתרונה של בעיית ארץ־ישראל.

עוד לפני שנים אחדות, כאשר נשמעו מפי המדינאים הציוניים הרשמיים תכופות והולכות אותן ההצהרות הידועות־לשימצה הזהרנו: “חטא שלא יכופר הוא, שמדיניותם הפושעת של המנהיגים הציונים מכינה את הקרקע לדמגוגיה של שונאי ציון ונותנת להם את האפשרות להמאיס את הרעיון הארץ־ישראלי בעיני ההמונים היהודים. הרותמים את הציונות למרכבת האימפריאליזם והריאקציה האנטישמית – מסלפים את הציונות, חותרים תחתה, מסיטים אותה לפסי ההרפתקנות נוסח ז’אבוטינסקי ומכשירים את הקרקע לתבוסתה. ההמונים היהודים יתמרדו בציונות מזוייפת זו, הגורמת רק נחת־רוח ל”בונד", לייבסקציה ולריאקציה האנטישמיות ויפנו לה עורף באכזבה ובבוז".

ברם, גם לאחר מדיניות־פושעת זו של התנועה הציונית הרשמית, גם לאחר שלוש שנות־דמים בארץ־ישראל, – לא העז ה"בונד" להופיע בגלוי בעמדתו האנטי־ציונית, כשביקש לצבור את קולותיהם של ההמונים היהודיים. דבר זה מוכיח, מה עמוקים השרשים שהיכה הרעיון הציוני בלבם של ההמונים היהודים. ה"בונד" הריח בחוש־הריח המפותח שלו, שלא יעלה בידו להתקדם גם פסיעה של כלום עם “מטענו” זה. הוא נאלץ, על־כן, לעשות כמיטב־יכולתו על־מנת להסיח את בעייתה של ארץ־ישראל ממערכת הבחירות. ההמונים היהודים בפולין לא ראו בתנועה הציונית את הסיתיזה של כל שאיפות השיחרור שלהם, על־כן פילגו את נפשם לשניים: מצד אחד מוכנים הם בגופם ובנפשר להגן על המפעל הארץ־ישראל, ומצד שני לשם המאבק המקומי, בגולה, מבקשים הם לחסות בצילו של ה"בונד".

פועלי־ציון השמאליים, המפלגה היחידה המאחדת באורח־הארמוני את המלחמה למרכז יהודי טריטוריאלי בארץ־ישראל עם המאבק העיקרי נגד הריאקציה, בעד זכויותיהם ושיחרורם של ההמונים היהודים בארצות מגוריהם, – טרם היו נקודת־המוקד להמוני העם היהודים. ה"בונד" נלחם בפועלי־ציון השמאליים בנימוק אחד ויחיד: סיכויים. הפעם נקל היה לו להשתמש ב"נימוק" זה, שכן חוקת הבחירות הריאקציונית העמידה מלכתחילה את המפלגות החלשות יותר במצב קשה ביותר. אך דעתנו היא, כי הסיבה העיקרית היא זו: פועלי־ציון השמאליים הם לבדם לא יכלו לתקן את אשר עיוותו במשך שנים רבות נציגיה הרשמיים של התנועה הציונית, ובעיקר – נציגיה הרשמיים של ארץ־ישראל העובדת, השותפים שותפות מלאה לכל חטאיה של הציונות־הבורגנית.

אם מחנה ארץ־ישראל העובדת רוצה ללמוד לקח רציני מהבחירות בפולין, – אל ירבה להג על הגברת התעמולה הארץ־ישראלית בעלמא בקרב ההמונים היהודים, אלא – במפורש – על תעמולה ציונית־פרוליטארית. המדובר הוא לא באחדות־ציונית סתמית, אלא – באחדותם של אלה, המוכנים להתייצב למלחמה אמיתית וכנה למען ציונות סוציאליסטית בלתי־מסולפת. יש לגשר על־פני התהום בין המאבק “כאן” ו"שם".

גורלה של ארץ־ישראל יוכרע לא במעט במלחמה בין הפאשיזם והחירות. עתידה של הציונות מותנה בכך, שהמוני הפועלים היהודיים לא ישימו פדות בינה ובין מלחמתם היום־יומית, אלא יראו בציונות תנועה הנלחמת למען כל מאווייהם וצרכיהם, לכבודם האנושי, לזכויותיהם, לשיחרורם החברתי והלאומי. רק ציונות כזאת, ציונות פרוליטארית תכבוש את לבם של הפועלים במלואו, והם הם שיבטיחו את נצחונה השלם.

“ניי־וועלט”, מספר 1, 6 בינואר 1939.