א    🔗

צירוף המלים “רב צעיר”, שהופיע בראשונה בסוף שנות התשעים של המאה שעברה בכתב־העת העברי “השלח”, שנערך על ידי אחד העם, היה בשביל הנוער העברי המשכיל של הימים ההם דבר שבסיסמה ושבהשפעה כאחד. פירושו של צירוף זה היה, כי מנבכי המקורות ההיסטוריים של משפטנו, מן התלמוד והפוסקים, הנלמדים בבית־המדרש הישן בליטא ובפולין בצורה נוקשה וללא לחלוחית של מחקר מדעי, מתחילים לצמוח שתילים חדשים, שההלכה מתחילה להתחדש ברוח מדעי־הזמן.

והחידוש היה כפול ומכופל, מפני שהאיש, אשר כינה את עצמו בשם “רב צעיר” לא היה איש המערב, שחכמת־היהדות לבשה בו – לפחות בצורותיה החיצוניות – פנים חדשות, נאורות, אלא היה זה אברך יהודי ליטאי, רבי חיים טשרנוביץ, מושרש במרכזי התורה של יהדות ליטא, חניך ה"כולל" של רבי יצחק אלחנן ספקטור ומוסמך להוראה. הוא אשר בא עכשיו והצהיר מראשית צעדיו בספרות העברית החדשה על תזוזה והתנערות ראשונה במחנה הרבנות.

וחידוש בתוך חידוש. כמעט יובל שנים קודם להופעת מאמריו הראשונים של “רב צעיר” אמנם הופיע בתוך היהדות הרוסית עצמה תלמיד חכם מחניכי בית המדרש הישן מנשה מרגולית, אשר התחיל בעיבודם המדעי של המקורות המשפטיים הראשונים, של דיני־הירושה לפי התורה והתלמוד, אלא שככל היודאיסטים של זמנו ערך את מחקריו לא בשפה העברית, כי אם בשפה הרוסית ונתן על ידי כך טעם לפגם למחקרים אלה שלא על דעתו.

לא כן “רב צעיר”. הוא היה אחד הראשונים, אשר ניגש לחקר מדעי של המקורות בלשונם ואשר בנה גשרים ראשונים בין בית המדרש הישן ובין הספרות המדעית החדשה. הוא העמיד את הפשטנות שבתלמודו הליטאי לשרות המחקר. הוא המשיך למעשה באופן אישי את אשר התחיל כבר קודם בצורה ציבורית, חינוכית, בהקימו באודיסה את הישיבה הגדולה, שבה נצטרפו תורה וחכמה.

בתחילה מופיע אמנם “רב צעיר” בתור חכם כולל, שתחומי ההלכה מעורבבים אצלו עוד במידה מסויימת, אולם הוא לומד בהדרגה ובשקידה מרובה, בייחוד עם צאתו למערב ועם התערותו במדע הכללי, את סוד הצמצום והריכוז. הוא קובע לעצמו סייגים בים התלמוד הגדול, גודר גדרים בהלכה עד שהוא מתייחד ברובו המכריע בתחום ההלכה המשפטית בלבד.

כבר מראשית דרכו הוא מגלה נטייה מיוחדת להיסטוריה של הספרות, לזו של התלמוד ובייחוד לזו של הפוסקים, ועוד במאמריו הראשונים ב"השלח" “לתולדות השולחן ערוך” הוא קובע דרך מיתודולוגית מיוחדת ללימוד מקורותיה של ההלכה הפסוקה. הוא מבחין בתולדותיה של ההלכה בין תקופות ההרחבה ובין תקופות ההפסקה, ולאחר שנים רבות של עיון ומחקר הוא חוזר ומבסס על שיטת הבחנה זאת את חיבורו הגדול שערך בסוף ימיו על “תולדות הפוסקים”. הוא קובע למעשה, אף על פי שלא הגדיר את זה בצורה ברורה ביותר, כי מצבה של ההלכה, המסדירה את חייו הפנימיים של הקיבוץ היהודי בכל דור, היה תלוי למעשה בכל מקום ובכל זמן במצבה הכלכלי והמדיני של היהדות, במידת העצמאות החברתית שהצליחה לכבוש בסביבת חייה אף במקום שהיתה מובלעת בין האומות בתור מיעוט לאומי.

ואת הכלל הזה, אשר קבע להתפתחותה של משנת־הדורות קיים בדורו ובפעולתו המחקרית עצמו. בכתביו הוא מופיע פעם כפוסק הלכה בצורה מדעית, פשטנית ושיטתית ופעם כמרחיב, מחדש ומתקן, הרואה בחזון את התחדשותו של המשפט על אדמת ישראל, אשר אליה ערג ולא הגיע. ודבר זה היה טבעי מאוד לגבי “רב צעיר”, שהרי על סף שתי תקופות בתולדות המחשב היהודי הוא עמד ובעצם כינויו הספרותי הוא הבליט את שתיהן. בתור רב הוא בא לפסוק, לשמר קנייני־עבר, לסכם באדיקות היסטורית הוריות חכמים ותקנות של מוסדות־חקיקה קדומים ומקודשים על ידי המסורת, ובתור צעיר היתה ידו פשוטה אל המדע החדש, אל חיי העם המתחדשים והולכים ולבו נתון להגות, לחקור, לחדש ולהרחיב.

ואכן בכתביו הראשונים, הרבניים, יש לו מגמה פסקנית, קודיפיקטורית, נוספת על המגמה המתודולוגית־חינוכית, שבאה לו בתור ראש־ישיבה. הוא מכנס את ההלכות הקדומות בענף זה או אחר, מרכז סוגיות הדנות באותו ענין ומסביר אותן הסברה פשוטה ואף בהירה לפי מסורת האסכולה התלמודית של וילנא ושל ולוז’ין. פניו מופנים כאן אל העבר ורק אל העבר, אל מקורותיו החתומים. הוא אינו מתעכב עוד ביותר על שבילי ההתפתחות ההיסטורית. הוא בעיקרו עוד דוגמאטיקן.

 

ב    🔗

שני מאורעות, האחד אישי והשני חברתי, הם שגרמו במידה רבה לשינוי אופי עבודתו המדעית של “רב צעיר” וסייעו במידה רבה למעברו מהפסקה להרחבה.

המאורע האישי הוא יציאתו בשנת 1910 מתחום בית־המדרש והשכלת־הבית למרכזים האקדמאיים, תחילה במערב אירופה ואחר־כך בארצות־הברית של אמריקה, כשהוא מלא מרץ כביר להשתלמות ולהתערות במדע וכשהוא מהווה מעין ספוג, המוכן לספוג אל קרבו מהשכלת־המערב.

והמאורע החברתי, שהשפיע עליו השפעה רבה כמו על יתר חוקרי המשפט הצעירים של דורו, הוא רעיון שיבת־ציון, אשר שבה את הלבבות ואשר עורר באופן טבעי אצל אנשי־רוח צעירים המושרשים בתוך עמם את השאיפה החלוצית לתחיית הערכים החברתיים והמשפטיים והנחתם בתור אבני־פינה לבניין חברה יהודית־עצמאית בארץ־ישראל.

כניסתו של ר' חיים טשרנוביץ לתחומו של המדע המערבי היה גם כרוך במאבקים נפשיים מרובים. החכם הכולל שבו, לפי נוסח המשכילים העבריים של זמננו, אשר ידם נטויה לכל מדעי היהדות וערכיה ללא קביעת גבול וסייג, תבע ממנו עכשיו צמצום תחומים והגדרה עצמית יותר מוקפדת, והוא עשה מאמצים רוחניים רבים כדי להגדיר את עצמו תוך מגעו עם החוגים האקדמאיים במערב. הוא הלך ופשט מעל עצמו בזו אחר זו קליפות וכיסויים של כלליות וריכז בהדרגה את מחשבתו בתחום ההלכה המשפטית, ייחד את עצמו והקדיש את חייו לא למחקרים סתמיים וכלליים בחכמת היהדות, הוא הפך למשפטן, ונכנס לפני ולפנים של עולם היצירה המשפטית של עמו.

כאן, במערב, נפתחו לפניו בראשונה מקורות דעת נרחבים ומקורות השראה כאחת. וכאן הוא בא לידי גילוי ראשון בלבוש אירופי, הכניס את יפיפותו של שם באהלי־יפת, בפרסמו את מאמריו הראשונים בשפה הגרמנית בכתב־העת “Zeitschrift für vergleichende Rechtswissenschaft”.

אלה היו ימי אביבו הגדול של המשפט המשווה. מסביב לכתב־העת הזה, שנערך על ידי הפרופ' יוסף קוהלר, לא־יהודי, חוקר ומלומד בעל שיעור־קומה, ממייסדי המהלך ההשוואתי במדע המשפטי החדיש, התכנס חבר־ מלומדים מבני עמים שונים ומדינות שונות, אשר שאפו לגלות את המשותף ואת המיוחד שבמשפט כל עם ועם ולעמוד בדרך השוואתית על תרבותם המשפטית של עמי־תבל ועל תרומתו של כל עם ועם לקידום המשפט. הפרופ' קוהלר שש לקראת ההזדמנות שבאה לידו להזדמן עם למדנים יהודיים ולהכניס להיכל המדע העולמי את המחקרים המאלפים ורבי־המשמעות במקצוע המשפט העברי. כדרך שפירסם את מחקריו של ד"ר מרדכי זאב ראפופורט ושל ד"ר פליקס גולדמאן במשפט העברי, כך קיבל עכשיו ברצון את מאמריו השקולים של רבי חיים טשרנוביץ¹ בגלימה של חוקר מדעי צנוע ואשר הביא על ידי בקיאותו במקורות הראשונים וגישתו הפשטנית למחקרם תרומה ראויה למחקר ההשוואתי של משפטי העמים.

באותן שנות שבתו על התורה ועל העבודה באירופה המערבית, בברלין ובברן שבשווייץ, בשנים 1911–1915, עיבד עיבוד יסודי כמה ממאמריו העבריים שפירסם קודם והוסיף עליהם מחקרים חדשים, שכתב גרמנית או שתורגמו מעברית על ידי ד"ר מיכאל טראוב². אלו היו שנים של כניסה למדע המשפטי האירופי, של עבודה מרוכזת בכתיבת מונוגראפיות משפטיות, בחלקן בעלות אופי דוגמאטי כגון זו על הגנבה במחתרת, על הגזילה, על תורת הנזיקין, על תורת הנדוניה, ובחלקן בעלות אופי היסטורי־משפטי כגון זו על חקר תולדותיו של המשפט העברי וזו שפירסם בתור ספר מיוחד על התהוות השולחן ערוך, מחקר לקביעת דרכי השתלשלותה של ההלכה.

בפירסומיו אלה לא זו בלבד שהעמיק את מעניתו והגשים במידה חלקית את משאת נפשו מימי נעוריו לחבר את “הפנדקטאות של המשפט העברי”, אלא גם ניסה נסיונות ברוכים ראשונים בהשוואת המשפט העברי עם הרומאי, נסיונות שנפסקו מאז מחקריו של ד"ר שמואל מאיר בשנת 1865 ושל ד"ר דוד צבי פרבשטין ב־1906,³ שנתחדשו עכשיו על ידו ועל ידי ד"ר מרדכי זאב ראפופורט ושהגיעו לאחר זמן לידי הרחבה והעמקה מיוחדת במחקריהם של כמה משפטנים בארץ־ישראל ובמחקריו של פרופ' בועז כהן בניו־יורק⁴.

לשיאי פעולתו המדעית במקצוע המשפט העברי הגיע בשנות חייו בניו־יורק. כאן נפתחו לפניו אוצרות רבים ויקרים בחכמת ישראל וגם מיסמכים חשובים מפרי תגליות המזרחנים, חוקרי משפטי־הקדם. הוא חתר עכשיו להשוות את משפטנו ההיסטורי לא רק עם המשפט הרומאי, כי אם גם עם המשפטים הקדומים של ארצות המזרח הקרוב.

הוא הרחיב בתקופה זאת את שטח פעולתו ואף צימצם אותו. הוא הפסיק לגמרי את חקירותיו הדוגמאטיות והתרכז במחקר היסטורי בלבד. וכאן ניגש להגשים את תכניתו הרחבה, שנתרקמה אצלו מימי נעוריו, לכתוב את תולדות המשפט העברי על תקופותיו השונות ולקבוע מקום מיוחד לחקר תולדותיהם של הפוסקים, אשר משכו את נפשו מראשית כניסתו לספרות.

בהקדמתו לחיבורו היסודי בן ארבעת הכרכים “תולדות ההלכה” כותב “רב צעיר” בין השאר: “הספר הזה הוא עבודת חיי. ראשיתו הוא המחקר ‘תולדות השולחן ערוך’ ואחריו ‘התלמוד’… שבהם עשיתי את הנסיון הראשון להסביר את ההלכה, יסודותיה ונטיותיה ודרכי התפתחותה מתוך השקפה היסטורית. אמיתת השיטה הזאת נתבררה לי יותר ויותר כל מה שהוספתי להתעמק בחקר המשפט הכללי, העתיק והחדש, בהשוואתו עם דיני ישראל”.

באותה הקדמה עצמה הוא מודה, כי לעבודתו הרחבה הזאת יש אופי כולל בלבד, כי פרש יריעה רבת־מידות ולא יכול היה להקיף כמה פרטים חשובים.

“הספר הזה – הוא כותב הלאה – מציע את הנסיון הראשון למלאות את הצורך הזה ואף בו אי־אפשר להקיף ולכלול את חומר ההלכה עצמה לכל פרטיה, ‘שארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים’, אלא תולדותיה והתפתחות יסודותיה ועיקרי הנחותיה ושיטותיה”.

ואכן המחבר מתלבט בין השאיפה להרחבה ולגילוי הדעות וההשקפות המתיילדות אצלו בשעת כתיבה ובין ההכרח לצמצם ולתת הלכה פסוקה בלבד. לפרקים הוא פורק מעליו את כבלי הצמצום אשר נטל על עצמו ופורץ בסגנון פובליציסטי נרחב ואף אינו נמנע מדברי פולמוס עם אחרים, והדבר גורם לו סבל נפשי לא מעט.

 

ג    🔗

את טעמו של סבל מיוחד זה יבין כל חוקר, שלבו נתון לא רק לעיון בלבד, כי אם גם – ואולי אפילו בעיקר – להוראה ולהסברה לתלמידים. ו"רב צעיר", אותו ראש ישיבה מימי נעוריו, היה מטבעו מורה־הוראה, והישיבה באהלה של תורה, בחדר עבודתו או בחדרי־העיון של בתי־הספרים המפורסמים לא סיפקה אותו כלל. כשרון ההסברה וההוראה הפדגוגית קרא אותו להרחבת־דברים, שלא תמיד היה בכוחו להימנע ממנה ולהבליג עליה. משאת נפשו בימי שבתו על התורה והעבודה היתה להיכנס להוראה אקדמאית של המקצוע בארץ־ישראל, לשבת בקתדרה באוניברסיטה העברית בירושלים ולהגיע לידי שלימות נפשית, שלימות של יצירה בארץ, אשר בה התגוללה פרשת החיים המשפטיים העבריים, שלבו ונפשו היו נתונים להם כל הימים. כחוקר וכהוגה דעות קיפל את רחשיו וגעגועיו אלה בהרצאת־אורח, שקרא לפי הזמנת בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל־אביב בשעת ביקורו בארץ בקיץ תרצ"ח (1938). בהרצאתו זאת, שהיתה מוקדשת לתיאור “מצבם הכלכלי והמדיני של שבי־הגולה בימי עזרא ונחמיה” הוא כרך היסטוריה, משפט וכלכלה והוסיף עליהם תבלין של רגש וחזון, אולם משאת נפשם של ידידיו לראות אותו מעורה ומושרש בארץ חזונו ויושב במנוחה ובכבוד על כסאו כמורה ומדריך לציבור הסטודנטים בתוך היישוב לא נתקיימה, והוא נשאר עומד עד סוף ימיו רווי־כיסופים על הר נבו שלו באמריקה.

ביקורו הקצר של הפרופ' טשרנוביץ בארץ חל בשעת־חירום, באמצע המאורעות הקשים שעברו על היישוב ולא היה בידו לבלות את זמנו באווירה שקטה וליהנות מאווירה של ארץ־ישראל של מעלה. “אני מבולבל מכל המאורעות – כותב הוא לי באחד ממכתביו מירושלים לתל־אביב בח' תמוז תרצ”ח – ואין אני יודע נפשי".

מילאנו בימים ההם חובת־חברים נעימה ושאפנו לעודד את רוחו ולחזק את ידיו לייעודו המדעי. קיבלנו את פניו במסיבה של חכמים בתל־אביב והוא נענה לנו ברצון ובילה בחוגנו שעות של קורת רוח והשראה רוחנית.

למכתב ההזמנה ששלחתי לו מתל־אביב לירושלים בשמי ובשם חבריי הוא השיב במכתב לבבי והביע לנו את תודתו “בעד הברכה וההזמנה להיות בחבר חכמי המשפט במדינה, לפגישה זאת אני מתגעגע כל ימי. הלוואי שתתקיים ברכתך (בדבר עלייה לארץ ישראל והוראת המשפט העברי בארץ), אבל לעת עתה באתי, לצערי, על מנת לחזור”. והוא חזר לאמריקה, כשהוא שרוי בצער גדול.

ואף על פי כן נתנה לו עבודתו בחיבור “תולדות ההלכה” סיפוק רוחני רב. הוא ראה לפניו בתור מקור השראה את “דור דור ודורשיו” של א.ה. ווייס, אלא שהתאמץ לפי יכולתו להתייחד בגדר תולדות ההלכה המשפטית בלבד ולעלות במעלות המדע המשפטי הכללי והעברי של זמנו ואף לקבוע לעצמו שיטת מחקר ריאליסטית, שהיתה זרה לא.ה. ווייס.

הוא כינס בספרו זה את ניצוצות המחקר והעיון, שהיו מפוזרים במאמריו על פני כברת דרך חייו במשך ארבעים שנה⁵ ונאבק לא מעט על מציאת דרך לביטוי רעיונותיו וגם על עצם הטיית לבם של בני הדור ודברי הציבוריות היהודית לחקר המקצוע היתום של המשפט העברי, שהיה מסור לו באהבה ובחרדת־נפש.

מבחינה זו יש ערך ביוגראפי למכתביו, שכתב לי רבי חיים טשרנוביץ מהתם להכא, מאמריקה לארץ ישראל, ואשר בהם הסיח את מצוקת נפשו ואת שאיפותיו.

עוד במכתבו המפורט מכ"ב אלול התרצ"א הוא כותב בין השאר: “…בשעה שהתחלנו בעבודה בשדה המשפט העברי היה מקצוע זה עני בדעת כל כך עד שבאמת היה כל אחד בבחינת ‘מתחיל’. זכורני, לפני כמה שנים, בנעוריי, היה בדעתי להתחיל בעבודה פנדקטית של המשפט העברי וגם אספתי בעזרת התלמידים הטובים שבישיבה הרבה חומר לזה, שלצערי אבד בענין רע על ידי חיפוש הבולשת שהיה אצלי והחרימו את כל כתבי, וכשהחזירו מצאתי רק חלק מהם. והיה לי בזה שיח ושיג עם המנוח רא”א הרכבי באיזו ספרים ועבודות מוקדמות אפשר להשתמש לעבודה זו, ואמר לי, שאין הוא יודע משום עבודה מדעית חשובה שכדאי להשתמש בה. צריכים להתחיל מחדש, וכעת התעשרנו עושר כזה. (כוונתו לספרי “עין משפט”, ספר שימוש ביבליוגרפי לספרות המשפט העברי, שיצא לאור באותה שנה, תרצ"א, בירושלים בהוצאת “המשפט”). אמנם אין לנו עדיין סאווינים, יעהרינגים, דרנבורגים, אבל הרבה חומר מדעי כבר מוכן ומזומן, שאפשר להשתמש בו…"

ובנגעו באותו מכתב נגיעה אפופת צער במצבו המוזנח של המדע המשפטי העברי, כותב לי הפרופ' טשרנוביץ: “היהודים באמריקה אין להם מושג מצורך רוחני שכזה ותמיד הם עומדים מרחוק מלתת עזרה לחכמת ישראל. עובדה עתיקה היא. יש שיש להם ואינם רוצים, ויש שרוצים ואין להם. הללו שיש להם היכולת לעזור אין להם שום מושג מדברים כאלה וארץ ניתנה בידי רשע, ולא עוד אלא שהרשעים הללו מקלקלים לאחרים שיש סיפק בידם לעשות. אין אתה יכול לשער, כמה יסורים גרמו לי הרשעים הללו וכמה קלקולים קלקלו להנסיון שלי בדבר הספריה התלמודית, שאף היא היתה לעזר לא מעט אלמלי יצאה לאור… אי אפשר לך לשער, כמה כוחות השקעתי בזה לשוא. ממש נתתי את נפשי על זה, ועדיין אני חולם חלומות, אבל יודע אני, שאם אצליח יהיה זה נס ממש”.

באותו מכתב הוא הפריז במקצת על מידת האכזבה, שנגרמה לו על ידי הציבור היהודי בארצות הברית. הוא לא פילל אז, כי יצליח בשנים הבאות להוציא את “תולדות ההלכה” ומה גם את “תולדות הפוסקים”. אולם רושם קשה עשו עלי אז דבריו בעניין זה. הוא כתב: “עברה עלי כוס אי־ההתעניינות של היהדות האמריקאית בכתביי, שעבדתי עליהם קרוב לשלושים וחמש שנה. אני כבר הגעתי לששים ועדיין לא הוצאתי כל כתביי, שמונחים אצלי כאבן שאין לה הופכים, וכל עמלי של שנות חיי עלה בתוהו. יש לי בכ”י כמעט מן המוכן ספר בן כמה כרכים על “תולדות ההלכה” עם אוריאנטאציה חדשה על התפתחותה של ההלכה ועל המשפט העברי ואין לאל ידי להוציאם לאור, ואין אני רואה את האפשרות אף של איש אחד במדינה זו שאפשר לדבר אתו אודות זה".

בשנים שבאו לאחר כתיבת המכתב הזה, המלא יאוש ודכאון נפשי, אזר כוח והתגבר על מכשולים רבים וחפצו עלה בידו לסכם את פרי הגותו ולהוציא לאור ספרים, המשמשים מורי־דרך במדע המשפט העברי, אף כי למנוחת הנפש, שנשא אליה את עיניו, לא הגיע.

 

ד    🔗

לא חסרו לו בימי כתיבת ספרו על “תולדות ההלכה” גם לבטים רוחניים, שהיו מושרשים באופיו ובהשקפותיו. המדע השיטתי והפובליציסטיקה החיה והערנית באו בחיבורו כרוכים זה בזה. התסיסה הרוחנית וההתגבשות הקודפיקציונית נאבקו זו אם זו וסתרו לפרקים אשה את חברתה. יש שהוא שקוע כולו ללא שריד בחוויות נביאים, תנאים, אמוראים וגאונים וכולו חי את חיי העבר הרחוק של משפטנו, ויש שעיניו מופנות קדימה לעתיד האומה ומשפטה המתוקן, הקודיפיקטור וההיסטוריון מתגלה באקראי כמתקן וכריפורמטור של המשפט הלאומי.

אלה היו מאבקים ללא כל יכולת של הכרעה. המלומד שבו נאבק בלי הרף עם הרב שבו, המדע החילוני שרכש בייחוד בשנות עמידה, נאבק מאבק קשה עם המסורת, שדבק בה דבקות נפשית עמוקה. אולם ברגעים הקשים של חבלי־סיכום וניסוח – ידה של המסורת על העליונה. הוא מצדיק אותה ושומר לה אמונים עד שהוא פונה בגלוי עורף לביקורת המקרא ומתוודה על כך במצפוניות שלימה בהקדמתו ל"תולדות ההלכה".

“אגב מחקרי ההלכה בתקופה הקדומה – כותב הוא באותה הקדמה – נכנסתי לטרקלין של ביקורת המקרא מבתי מדרשיהם של החוקרים הנוצרים ונתברר לי, כי החקירה הזאת, שגם רבים מחכמי־ישראל נמשכו אחריה, לא הספיקה להעמיד את יסודותיה על הוכחות היסטוריות מוצקות והגיוניות ואין בה אלא השערות דמיוניות, שרובן הן כהררים התלויים בשערה של דעות קדומות כבושות שעברו בירושה מדורי־דורות, אלא שנשתנתה צורתן מדת למדע, כביכול”.

גישתו זאת לחומר ההיסטורי הקדמון ובמקצת גם לחומר יותר מאוחר החמירה ואולי גם שיבשה במידה ידועה את דרכו בתיאור נתיבות התפתחותה של ההלכה. אולם אין כל ספק, כי הוא השיג את המטרה שציין לעצמו מנעוריו – לפרוש יריעה רחבת־מידות לחוקר תולדות המשפט העברי או יותר נכון תולדות התרבות הרוחנית של ישראל, שהרי תוך הרחבת הדברים הוא חורג והולך ממסגרת המשפט, ולא לחינם קרא לספרו בן ארבעת החלקים כדין “תולדות ההלכה” ולא “תולדות המשפט”.

ימים אלה, שהוקדשו לעבודת מחקר מרוכזת, להתכנסות בתוך ארבע אמות של הלכה הביאו את ברכתם וביצרו לו ביותר מעמד מכובד בספרותנו המדעית.

לא זו בלבד שהשלים כאן את ניסוחו ופרסומו של ספרו המקיף “תולדות ההלכה”, אשר החל בהוצאת חלקו הראשון עוד בשנת 1934, אלא שגם חיבר והוציא ביתר התמדה ויציבות נפשית את חיבורו האחרון “תולדות הפוסקים”, המשמש המשך טבעי לספרו על “תולדות ההלכה”.

עם עריכת חיבור זה הסתלקו אצלו כליל אבני־הנגף הרעיוניות, שעמדו לפניו בשעת גשתו לעריכת “תולדות ההלכה”. כאן באה בנייתה האדריכלית של עבודתו המדעית לידי השלמתה. לאחר אשר יצק בספרו הראשון את יסודותיו של המשפט ההיסטורי והקים את בירתו העלה כאן את הדיוטות העליונות ואת קורת הבניין. כאן הוא מופיע במלוא שיעורו בתור ההיסטוריון של תקופת הפוסקים. הוא עומד על רציפות החומר הלימודי ועל הקשרים ההדוקים, שנמתחו מתקופה לתקופה וממקום למקום. הוא מגדיר את אקלימה החברתי של תקופה זו ומציין את הרקע ההיסטורי להתפתחותה של ההלכה הפסוקה לשלביה השונים ומתווה דרך גדולה לכל אלה, אשר ימשיכו אחריו בסלילה ובהפרדה יותר מדוקדקת בין פעולתם של הפוסקים בשדה המשפט ובין זה שבשדה הדת המעשית. כאן הוא משמש מורה־דרך נאמן ומאיר את עיניהם של חוקרים החותרים להתמצאות בים הפסקים והשאלות ותשובות, שאינו פחות מקיף מים התלמוד עצמו. הוא מגלה כאן פעם ביודעים ופעם שלא ביודעים את תכונתה הסוציאלית של ההלכה המשפטית בתקופת הפוסקים הארוכה, שהיא נאבקת בכל זמן ובכל מדינה על עצמאות חיי החברה היהודית ועל שמירת ערכיה המשפטיים, בירורם וליבונם.

וכמו בראשית דרכו המדעית בימי אודיסה כן גם בימי שבתו באמריקה חרג רבי חיים טשרנוביץ לפרקים ממסגרת חיבוריו היסודיים ושאף בכל עת לעמוד בקשרי־קבע עם העיתונות המדעית בארץ ובחוץ לארץ ופירסם מזמן לזמן מאמרים על נושאים משפטיים, אשר שימשו בחלקם אריחים לבניית חיבוריו.

ולא זו בלבד. הוא לא היה מטבעו יושב אוהל, מנותק מחיי הדור ומבעיות החיים החברתיים, ובכל הזדמנות שבאה לידו הביע את דעתו המוסמכת על שאלות משפטיות מעשיות כגון בעיות משפחה, זכות בחירה לנשים, ייסוד בית־הדין הגדול בירושלים⁶, ועוד.

רבות הן זכויותיו של רבי חיים טשרנוביץ בתור אחד מחלוציו של המדע המשפטי העברי בדורנו ובתור מקשר ומקרב את המדע אל המסורת והמסורת אל המדע. זכותו זו תעמוד לו לאורך ימים, ואין כל ספק, כי הדור הצעיר של הוגים, חוקרים, מורים ותלמידים במקצוע המשפט העברי שקם על אדמת ישראל, כשהוא מצוייד במכשירי המדע החדיש וכשהוא נהנה מעידודם של המוסדות המדעיים, ימצא בכתביו של “רב צעיר” נדבכי־יסוד נאמנים להמשך הפעולה הלימודית והמחקרית במשפטנו ההיסטורי ולהרחבתה.