א 🔗
לפני כעשר שנים בלכתי, ביום מעונן בדרך העולה לקרית היובל, הבחנתי באברך, שישב על גבי אבן, רובה בין ברכיו, והיה כמתבונן בעיניו הגדולות, החומות, הבוערות ממש, שיקדו מתחת סבך שערותיו המסולסלות. היה משהו בפניו, שגילה את מי שחי את הענות הגדולה שבדור, ושאלתי את נפשי: איך פנים כאלו, יהודיות־במובהק, נמלטו מרחרחנותה השחוצה, הכלבית של מכונת־הרצח הגרמנית, ונזכרתי מה שסיפר ראובן כוורת (ביננשטוק), כיצד ברח ממחנה שבויים גרמני, וחשש שמא יסגירהו פרצופו היהודי; אך תשוקת החיים והחירות שבו גברה על הכל, וכעידוד טוב לו היה בורח אחר, כושי, שהעז להבקיע, דרך עולם של לבנים, וניצל.
מקץ שבועיים והאברך חום־העיניים הופיע בביתי: הוא עובד פה במחלקת התרבות ובקשה לו ממני: לפי שהשכונה מרוחקה מן העיר ורצונו לערוך בשבתות שיעורים, הריהו מבקש ממני וכו' וכו'. רגע־רגעיים הרהרתי, שמא ראשית רשמי טעות, אולם עתה היה משהו בקולו שחיזק את הרושם ההוא: כן, האברך הזה היה בגיהנום. יתר על כן, הוא אמנם עומד פה, ומדבר מה שהוא מדבר, אך בעצם, הוא שם, עודנו שם. אחרי שנים, כולנו, שהקשבנו לדברי העדות במשפט אייכמן, היתה בנו כאותה הרגשה, ובמידה מוגברת: בינינו מצויים עשרות, מאות, הנגרפים כמונו לתנופה ולקצב של היום פה, אולם בקרבם חי האתמול שם, ואף שהיום על שמחת החיים ודאגת החיים שבו סוער בהם מלוא־כוחו, לא ירפה מהם האתמול על כל תהום זוועתו.
בעצם, הם הם, החיים, בעומק ובמלאות, את הגורל היהודי על מתיחותו הקטביית.
ב 🔗
קלמן פרידמן כך שם האברך – הוא אחד מהם. נולד בוורשה במשפחת יראים. למד יומם בחדרים ולילה בבתי הספר. כמותו כאביו, תלמיד חכם, היו לו תביעות מוסיקאליות – כשם שהאב היה, בימים נוראים, עובר לפני התיבה, כך הבן השתתף במקהלת בית הכנסת ברחוב טלומאצקה, שבו שימשו החזן משה קוסביצקי והמנצח דוד אייזנשטאט. ומדאתינא לטלומאצקה, הרי נמשך גם לבית מספר 13 – מושב אגודת הסופרים והעתונאים היהודיים, ונמצאו חלומות הנעורים כמתנענעים בין נגינה לספרות.
אל תוך חלומות הנעורים פרצה המלחמה, – המשפחה, האב והאם וחמשת ילדיהם יצאו בנס מתוך להבות ביתם המפוצץ, והתחילה פרשת נע־ונד לרבות יסורים, רעב, עינויים ואימת־תמיד, אימת־מות. קלמן הצעיר, ברח לאשר ישאוהו עיניו – נתגלגל עד ביאליסטוק, אך העוני והרעב השיבוהו, דרך נהר בוג הקפוא, לוורשה. משהתענה בעבודות־כפייה, חזר וניסה לברוח, נעשה בכפר רועה לשישים בהמות, אולם נתפס, ובדרך נס נמלט על נפשו. התענה בגיטו סוקולוב ושוב ברח לוורשה ולא מצא עוד כל נפש מכל משפחתו. נעשה סבל אצל שולץ בנובוליפיה ובימי מרד־וורשה נמצא בבונקר, אולם הוא הופצץ והנער מיטלטל בקרון־המוות, אך הוא קופץ מתוכו ושוב מתגנב לוורשה, כדי להגרר עם אחרוני יהודיה למאידנק, וממנה למחנות שונים, מהם מאוטהאוזן ואבן־זעע, ויוצא חי מן התופת. משוחרר הוא מוציא, עם שמאי רוזנבלום, בבאד־גאסטיין כתב־עת “לאן?” משתף עצמו בפעולותיו של חוג דראמטי של משה פולאוור, גונב את גבול איטליה, שוהה במחנה “בארי” (על שמו של ברל כצנלסון) ומפליג עם אחרים, באניה “לא תפחידונו”, אולם היא נשבית לאנגלים, המביאים את המעפילים לקפריסין, שבה הם צופים לתקומת־מדינתנו ובקומה הם נחפזים לקחת חלק במלחמת שחרורה.
כמותו כבני־גורלו יושבים פה וחיים את חיי כולנו, אך עוד חיים אחרים להם, שאין להם מחיקה והם אסורים במחיקה, להם כחווייה ולכולנו כתודעה.
ג 🔗
כפילות־רבדים זו של אחינו ואחיותינו, ששתו כוס גורלנו ומיצוה עד תומה, ממריצתם להבעה המימואריסטית, הפובליציסטית וביחוד הלירית, מהיותה האמוציונאלית ביותר. סברה של טעות היא, כי הדברים אמורים בהקלה הכרוכה באמירה או בזמירה, – זהו כעין משקה, שככל שאתה מוסיף ללגום ממנו לשבור את צמאך, הוא מוסיף להצמיאך, ובעיקר משום כך, שכל ביטוי, ויהא גם העז ביותר, הוא רחוק רחוק ממצעו. ושמא יישמע הדבר כפרדוכס, אם נאמר, כי דווקא האמירה והזמירה ביסוד הפשטות, הגובלת בשיר העם שכמעט שנולד אלמוני ובעיקר נעשה אלמוני, מבטאות יותר מכפי שמבטאת תכלית העידון שביסוד האמנות. זהו האבוי של הענות והאללי של היתמות.
הצרור הקטן (“לוחות”), שהובא ברשות הרבים, (הוצאת “אוגדן” ירושלים) הוא, כמדומה, אי־שם באמצע הדרך שבין היחידיי ובין הקיבוציי, ואף ערכו וכוחו בכך.
[טבת תשכ"ד]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות