שרשיו של הראש הקטן    🔗

²

“נולדתי ב־48 בחיפה, שם גם סיימתי את חוק לימודי בביה”ס העממי ‘נורדוי’, ואחר־כך ב’ריאלי', כשאני משלב לימודים עם פעילות אינטנסיווית ב’תנועה'; התגייסתי ל’צנחנים' נלחמתי בירושלים וישבתי בגדה ובתעלה וברצועה". במשפט זה מתמצת גיבורו של הרומאן “לבנים” את תולדות־חייו באוזני אחרים. אך בינו לבין עצמו, במחשבותיו, הוא מוסיף: “המשפט הוא משפט שמתאים בשינוי שמות לצעירים רבים – למשל, אלה שהתרוצצו אתי על מסלול המכשולים, קצוצי־שיער, באותם ימים בנובמבר ששים ושש בבסיס הטירונים”.

ואמנם הרומאן החדש של ישראל המאירי עוסק בילידי 1948 – בדור המדינה, שהביוגראפיה שלו חופפת את שנותיה ואת מאורעותיה של המדינה. הרומאן מתאר את התמורות שמתחוללות באמונותיו ובאורחות־חייו של “מיטב הנוער”, המתחיל את דרכו במסלול המכשולים, נלהב לאתגרים ומתייצב לכתוף אחריות, ומסיים את דרכו בחבורות של “הלבנים”, מתכווץ בחוגו שבשולי החברה ומדמדם ברצונות מבולבלים.

שלושה מתייצבים בפתיחת הרומאן על מסלול המכשולים: אריק, מוטי ויואב. רק יואב נותר על המסלול הזה ביום בסיום הרומאן, אך גם הוא עומד לנטוש את דרך ההתמודדות עם המכשולים: “אני מדשדש בחול, בין מתקני המסלול, ואני קורא להם, והם צצים לבנים מן החול – ממלאים את המרחק הנורא בנשימה ובקול ובמגע, מגעמגעמגעמ– – –”.

אריק ומוטי הקדימו את יואב בנטישת מסלול המכשולים. אריק הצטרף לחבורת “הלבנים” – קומונה פונדמנטליסטית, שתכליותיה הבלתי־ברורות מטלטלות אותה ממקום למקום וממעשה למעשה, אך בכל התמורות הללו החבורה מתמידה בטכסי־אכילה, בצריכת סמים, בפולחני־מין, בבטלנות, בטפילות ובתלבושת האחידה בגוון הלבן. מינון שונה אך במקצת של המרכיבים הללו מאפיין את החברה של מוטי – חבורה סמי־בוהמית ובעלת יומרות אמנותיות (“הם כבר הספיקו ‘לעשות’ הצגה או סרט, ונראו מופתעים, אולי אף נעלבים על ששמותיהם אינם מוכרים לי. הנערה האחרת דיברה בהתלהבות על ההצגה הסאטירית נגד המלחמה, שהשתתפה בה”), שבין פסקי־הזמן, שבהם הם מגשימים יומרה אמנותית זו או אחרת, הם מתכנסים כדי לשתות, לעשן, לשוחח שיחות של אלף נושאים בשעה קלה, למצוא בן או בת זוג לשעת הצורך וללוות כסף על־מנת־שלא־להחזיר איש מרעהו.

חומרת הנטישה של מסלול המכשולים הצבאי מודגשת ברומאן על ידי הבלטת שיוכם החברתי של השלושה. אריק שייך “לגזע בני המושבות”, ממושבה ותיקה באזור הכנרת. מוטי נולד והתחנך בקיבוץ, אך הוא נוטש את הקיבוץ “מפני שאין בו עוד שיתוף אמת”. ויואב גדל בחיפה, אך גם הוא אינו מרוצה מן העיר שבה גדל. חלומו נסב על “בית עם חלקת אדמה” בכפר. מוצאם של השלושה בחברה הישראלית מבליט לפיכך את היקפה של הבעייה שהרומאן דן בה.

הבעיה מתנסחת בדברי התרעומת של אלוף הפיקוד, אשר מחתים את יואב לשירות הקבע, על כך שרק מעטים מן החותמים “חותמים מתוך צורך אמתי לעשות משהו למען המדינה”, או כפי שמנסח אותה יואב בניסוח של שאלה, כאשר נודע לו שמוטי השתחרר לצמיתות משירות המילואים מ"סיבות רפואיות": האם “אפשר להחזיק את המדינה עם מסוממים סמרטוטיים כמוהו?”

“הלבנים” הוא אם כן רומאן חברתי, המתחקה אחר שורשי התופעה, שנוהגים לכנותה באחרונה באופן ציורי כ"ראש קטן". המאירי איננו מסתפק בציור מעט סלחני זה. המרמז גם על אפשרות של שיקול־דעת ובחירה בין “ראש גדול” ל"ראש קטן". הוא רואה את הנטישה של מסלול המכשולים כגילוי של נגע חברתי, המאיים מבפנים על עתידה של המדינה ועל הישגיה של הציונות בקיבוץ, במושבה ובעיר. המנוסה של גיבורי הרומאן אל חיקן של החבורות התמהוניות כמדומה מרומזת בדרך עקיפה על ידי שמו של “המספר” – יואב זהבי, המצית בזכרוננו את מנהיגותו הכאריזמאטית של ירון זהבי מחבורת “חסמבה”. ההבדל בין הנוער של תש"ח ובין הנוער משנות השבעים ואילך, מתמצה בעיני המאירי, כפי הנראה, בהבדל שבין חבורת “חסמבה” לחבורת “הלבנים”.

אלא שבכך מסתיים הדמיון בין חבורתו של מוסינזון לבין זו של המאירי. המאירי אינו שוגה בעלילות מופרכות, כי אם במציאות חברתית ממשית. חבורת “הלבנים” שבה הוא דן אינה חבורה לצורכי הרפתקאות, בסיפור לבני הנעורים, כי אם מחוז־חפץ למבוגרים המסרבים לשאת באחריות ונוטים להתפנקות במקום להתחשל במאבקי־החיים. נחמן, מנהיגה של החבורה, יכול להצטעצע ב"זרימה", “צמיחה” ו"ידיעה", אך ורק משום שרמי גונן עליו בחזית מול המצרים, שבה איבד את מאור עיניו מפגיעה בראשו מרסיס פגז.

את הנטייה הדקאדנטית הזו אצל הבנים תולה הרומאן של המאירי באבות, שהורישו לבניהם אמונות רופפות וחזונות מאכזבים. אומרת דבורה: “דברים שהורינו האמינו בהם לא התגשמו”. מוסיף על כך מוטי: “ההורים שלי לא מבינים, לא מבינים את החיפושים שלי. והרי בקיבוץ זה היה, פעם, כן, אתה יכול לראות את זה במבטים שלהם כשהם מדברים על מה שהיה”. נחמן שמוצאו מן העיר, אף בוטה יותר מקודמיו, מן המושבה ומן הקיבוץ: “מאז הייתי בן ארבע או חמש מלים היו עפיפונים או בלונים. כמובן מפני שתמיד עפו סביבי מלים, המלים של אמא, של אבא, של ביה”ס: להעיף מה שיותר גבוה, יותר רחוק, ואז לתפוס איזה חוט או קצה זנב ולהתרומם, לעוף. ואני עפתי. וכשנפלתי, תפסתי זנב צבעוני אחר. ושוב התרוממתי. וזה הטמטום".

מגמתו ההתרעתית של הרומאן חוזרת ומודגשת על ידי “המספר” יואב זהבי, המרגיש כיצד הולכים “הלבנים” ומשתלטים על חלקות השפיות האחרונות בחברה הישראלית. קריאתו בסיום ללבנים, שיבואו לאסוף גם אותו, את האחרון, אל חבורתם – מנבאה על העתיד הנורא הצפוי לחברה, שצעיריה בחרו לנטוש את מסלול המכשולים ולאמץ לעצמם אורח־חיים מוזנח, מנוון וחסר־תכלית.

בתוכנו ובמסר הרעיוני הזה מצטרף הרומאן אל שורת רומאנים קודמים לו, שהחלו להתפרסם לאחר מלחמת יום־כיפור, אשר ביטאו את השפעתה של המלחמה הזו על הספרות בצורך להתריע מפני נטיות להתרופפות אידיאולוגית ולהתפרקות ערכית בחברה הישראלית. הטיעון הרעיוני העיקרי של רומאנים אלה היה, שהריבונות (המדינה) כשלעצמה אינה מבטיחה את המשך הקיום היהודי, אם אין היא נתמכת בתכנים של חזון, של ערכים ושל תרבות. התרופפות האמונה, שראשיתה בספרות תש"ח ותנופתה לאחר מלחמת ששת הימים, בכוחה של המדינה בלבד להבטיח את הקיום הלאומי, היא תגובה רוחנית עיקרית של הספרות על “רעידת האדמה” שחוללה מלחמת יום־כיפור.

מלחמת יום־כיפור גיבשה סביב טיעון זה משמרת מספרים חדשה, שהמחישה את עולמם של צעירים בחברה הישראלית כעולם נבוך, דועך ומייאש. משמרת מספרים זו ביטאה את מחאתה הרוחנית, על מכותיה המכאיבות של ההיסטוריה ועל האכזבות שהיא מנחילה להם, לאמונותיהם ולתקוותיהם, על ידי הצגתה של הממשות הישראלית כמציאות דקאדנטית. על פי תיאורה זה של המציאות שלנו בסיפוריהם כיניתי את משמרת המספרים הזו, שהיא השלישית בסיפורת של שנות המדינה, בצירוף “הגל הדקאדנטי” (ראה בספרי “התפכחות בסיפורת הישראלית”).

בדוגמאות שעמדו אז לנגד עיני (יצחק בן־נר בסיפור “אחרי הגשם”, דוד שיץ ברומאן “העשב והחול”, יעקב בוצ’ן ברומאן “שני חיי יעקב” ואריה סמו ברומאן “עץ התות”), תוארו אנשים צעירים בישראל, השוקעים בחיי הזנחה וניוון, לאחר שנואשו למצוא אחיזה וודאית כל־שהיא באיזו תכלית שתצדיק מאבק למענה. ייאושם מפני הצפוי בעתיד מוליך אותם אל ההתאבדות מזה ואל הסירוב להעמיד צאצאים מזה. בסיפוריהם של בני המשמרת המפוכחת הזו, שהיו כה רוויים ביאוש מפני הבאות, השתמעה גם שַוְעָה לשינוי פני הדברים, על ידי מתן תוכן ערכי לריבונות המדינית, על ידי הכוונה חזונית לה.

מאז כתיבתו של סיכום זה, על מגמתה הרעיונית המשותפת של משמרת המספרים השלישית בסיפורת הישראלית, מצאתי את עצמי מוכחש רק בענין אחד. הנחתי שהנושא הדקאדנטי לא יאריך ימים. צפיתי שהוא ייחתם לאחר שיתרום את תרומתו להעצמת האימה מפני הריקות הרוחנית שבהווית החיים הישראלית. תרומה זו היתה צריכה להאיץ את מאמצי השיבה למורשת התרבותית הלאומית, שהסיפורת שלנו החלה לנסותה כפיתרון, משנת 1965, בנושא ספרותי חדש: החיפוש אחר הזהות העצמית. מסתבר, שהנושא הדקאדנטי טרם מיצה את עצמו. “הלבנים” של ישראל המאירי מוסיף את תרומתו המאוחרת לנושא, שמיקד את הכתיבה בספרותנו בשנות השבעים.

קיים הבדל אחד בין “הלבנים” ובין הרומאנים הקודמים שתיארו את הווית החיים הדקאדנטית. הרומאנים הקודמים הסבירו את הנטייה הזאת בהשפעת המאורעות ההיסטוריים. “הלבנים” כורך אותה ביחסי אבות ובנים. לשם כך מטפח הרומאן אנאלוגיה בין שני משולשים רומאנטיים. בחיי האבות, השכן וולף מפרק והורס את חיי העמל והשפיות של תנחום ולאה. כזה הוא חלקו של נחמן בסיפור נישואיהם של יואב ודבורה. שילובו של הסבר דִימוֹני להרס חיי המשפחה ולהזנחת המטע בחלקה המשפחתית, מערב יסוד פאנטאסטי לעלילה ריאליסטית מובהקת. התוצאה המתקבלת היא לפיכך מלאכותית ומעורפלת. יסוד המתח איננו מסתייע הרבה מדחיקת הפענוח של זיקת השכן אל המשפחה הצעירה, הן כדימון המפתה את לאה והן כמי שתומך אחר־כך חומרית בילדיה. עניינם של האבות מתנגח ללא הרף עם סיפורם של הבנים, המובהר היטב על ידי השפעתה של המציאות בלבד. כוונתו של המאירי להשיג בעזרת עלילה משנית זו מחיי האבות, שהיא מעורפלת מעיקרה, “עומק” נוסף פאנטאסטי או מיסטי, פעלה במקרה זה לרעתו של הרומאן.

ראוי לציין שהמאירי השיג ברומאן זה רהיטות לשונית ותנופה סיפורית שנעדרו מכרכי סיפוריו הקצרים “פראות” (1972) ו"הרביעי" (1981). גם הקצב הסיפורי ברומאן הוא נכון, והוא הולם את צורך ההשתהות על אורח־חייהם של גיבוריו הצעירים ועל ליאות פעילותם ומחשבתם. אך ההמלצה לקרוא את הרומאן היא בעיקר בשל נגיעתו באחד המכאובים האמתיים של חיינו, זה מתמצה בשאלה הנשאלת בו: איך ניתן להחזיק את המדינה עם מסוממים, מסוגם של “הלבנים”, הנשמטים והולכים ממסלול המכשולים, שצריך להתאמץ לחצותו?