“ילדי־הפלא“ ו”מיטב הנוער“    🔗

מפולת, החוסמת את דרכו של אוטובוס־תיירים ביום־קיץ של שנת 1958, מעכבת בסדום למשך לילה רופא ואשתו. חייהם המשותפים הפכו לגיהינום מתמשך. היא, “היתה אורבת לכל שגיאה זעירה שלו” (עמ' 15), והוא דיכא אותה עד ש"עתה היתה תלויה בו בכל, כבעלת מום" (שם). עריצותו של הבעל הביאה אותה אל סף הטירוף. ילדתה היחידה נלקחה ממנה מחשש פן יאונה לה רע. נותרה בידיה רק האפשרות לצפות כיצד הרופא המהוגן, שהוא בעלה, מנצל את השליטה שמקצועו מקנה לו על גורלם של אחרים. וכדאי לדייק: הרופא, דניאל, איננו אדם־חיה. הוא מתלבט קשות עם “תחושת ההנאה המבחילה למראה חולשתו של הזולת”, המתעוררת בו לעיתים מזומנות. הוא ער לתחושה זו: “הנסיון המכאיב, חזר ותקפו כמחלה: כל־אימת שהיה עליו לתת סם־מרגיע, לטפל בחולה אנוש, פרץ אותו כוח השפעה סמוי, טמא בעיניו, הנקנה בתוקף סמכותו. ובעמדו מול החולשה בניוולה, אותה גלישה שגולש הזולת מן המסלול, ומשליך יהבו עליו, כרופא, היה לבו הולם בקרבו כאדם העומד לפשוע. ידע כי התלות אינה לו אלא אמתלה לגלות את הצד האפל הטמון בו עצמו. חולשת הזולת משתמשת בנו לצרכיה בפתותה אותנו לפרוץ את מעצורינו” (שם). ההדגשה שלי – י.א.).

המיבנה של הרומאן “אנשי סדום” (הוצאת “עם עובד”, הספריה לעם 264 עמ') נקבע על־ידי הזוג הזה. במשך שהותם הכפויה בסדום הם נפרדים לזמן־מה, אחר הם חוזרים ונפגשים לשעה קלה בארוחת־הערב. הם נפרדים פעם נוספת בתחילתו של הלילה, ונפגשים שוב לאורו הראשון של יום חדש. בפרקי פרידתם זה מזו שרוי כל אחד במחיצתו של אדם אחר. לכאורה, אין הם אלא עדים אילמים לסיפור־חייהם של האחרים, אך למעשה עובר כל אחד מהם תהליך של אנאליזה עצמית, שבעקבותיו יכולים הם לשוב ולהיפגש כבעל ואשה לכל דבר. מובן מאליו שהבעייה המרכזית של הרומאן נחשפת שעה שמגלים את מה שקושר כל פלג של הזוג בפרקי פרידתו אל האדם המצטרף אליו בסדום, ושעה שמוצאים את המכנה־המשותף ללבטיהם של ארבע הדמויות העיקריות של הרומאן.

חוש סמוי    🔗

הקשר שנוצר בין דניאל הרופא לבין הגרמני המוזר ששוהה במקום, הוא תחילה על בסיס מקצועי טהור. אחת מריאותיו של הגרמני פגועה עוד מתקופת מלחמת־העולם השניה. הידיעה שקיצו קרוב, או שמא חוש סמוי המעמידו על תחושת האשמה שבעמידת הרופא מול חולשתו, ואפשר ששניהם יחד – פותחים את סגור לבו בפני דניאל. כאביו, הצטרף אף הוא לתנועה הנאצית, והספיק להילחם זמן קצר בשורות הצבא הגרמני. מאז הוא סובב בעולם עם אוסף של מכתבי־אביו מן התקופה הקדם־נאצית שלו, שעה שעבד כמהנדס בהקמת מפעל־האשלג היהודי בים־המלח, כדי למצוא מנוחה לנפשו. בנדודיו הוא מבקש לעצמו עדים. רעיון העדות קשור בהשקפתו הפאטאליסטית כי “אנו מוסיפים לחיות, מגלגול לגלגול, אחראים לא רק לעצמנו ולצאצאינו, אלא גם למעשיהם ומחדליהם של אלה שהולידונו”. משום כך, חייבים פעם לעצור את התהליך ההמשכי הזה. לשם עריכת חשבון־נפש, כדי למצוא את משמעותם של החיים. “שאם לא כן נרוץ כולנו הלאה־הלאה לקראת קו־הסיום, המתרחק מעמנו כאופק, ואיש מאתנו לא יעצור אף לרגע קט כדי לזכור ולדעת מאין זינקנו ולאן אנו רצים” (עמ' 51).

קרל, הגרמני המתייסר, “בחר להיות בלש, שופט, תליין וקרבן כאחד” של עצמו. הוא זקוק לעדים בשביל התהליך של “ריקון הנשמה”, שלגביו הוא תהליך של אמונה: החזרת האמונה בכדאיותם של החיים. העדים שהוא מבקש הם “עדים למעשה האמונה” (עמ' 52). אין הוא זקוק לעדים מרשיעים, כי טוב ממנו לא ימצא לו לתפקיד זה, אלא לעדים שיפקיעו את השיפוט העצמי שלו “מן הפרטיות הקטנה והמזיקה, האנוכית” עמ' 10).

מהות גרמנית    🔗

קרל מבקש לברר לעצמו האם הצטרפות אביו לתנועה הנאצית, והצטרפותו שלו, היו מעשים שנעשו מתוך רצונם העצמי, או גילויים של מהות גרמנית, שעברה אליהם בירושה. באמצעות המכתבים השמורים עמו עורך אף הוא, כאביו, מעקב אחרי דמותו של יוהנס שמידט. שמידט היה יליד המושבה הגרמנית של הטמפלרים בא"י, וילהלמה. מושבה זו הוציאה מתוכה, מלבד יחידת־מתנדבים נאצית שחזרה לשרת במולדתה, גם את הטופס הארץ־ישראלי של היטלר. כי למרות ששמידט ישב במקום נידח בארץ־ישראל “יכול אדם להיות פיהרר של מקום קטן מאוד, אפילו עין־גדי” (עמ' 94). דמותו של שמידט מזה, וזיכרונות מלחמת־העולם השניה מזה (דוגמה אחת: “בשם החובה וקדושת הפקודה הופקרו חייהם של יותר מרבע מיליון אנשים באחת המערכות הצבאיות המטורפות ביותר שידע העולם” – עמ' 78) – מביאים את קרל למסקנה כי קיימת מהות גרמנית כזאת, היא אף כפתה על אביו, שהיה מעריץ מושבע של היהודים החלוצים שעמם עבד בהקמת מפעל־האשלג בא"י, ואף עליו, הצעיר בן התשע־עשרה – להצטרף לתנועה הנאצית. מהות זו מבוססת על פולחן החובה והנאמנות למולדת, שטופח על־ידי העם הגרמני במשך דורות. הפשעים של העם הגרמני בתקופת הנאציזם יכלו להתבצע, כי “כל הנעשה בשם החובה, הוסיף ואמר, אינו פשע בעיני הגרמנים” (עמ' 88). עתה מצטייר לו, לקרל, העולם כולו "כמגרש ספורט, שבו גם הרצח אינו אלא חלק מן החובה. מאותו פולחן מהולל של עבודת הצבא, של המולדת (עמ' 40). משום כך, ברח קרל ממולדתו, הוא שומר את נפשו מכל מקום בו הוא רואה כיצד תחושת־החובה, הפטריוטיות מדרדרות בני־אדם אל האלימות. באמצעות הנוודות שומר קרל את נפשו מכשלון נוסף בחייו.

אימה פנימית    🔗

רגישותה של אשת הרופא, שרה, לסיבתן העמוקה של דרכי־התנהגות, שהן רגילות למדי ממבט ראשון היא שעוררה בה את ההתעניינות בקצין הישראלי הצעיר, צביקה. הדקדקנות בה היא סוקרת את מראהו הבוטח (עמ' 20–19) מעידה על מידת הקירבה שבין דמותו של צביקה לבין דמותו של בעלה. בשניהם מחפה הביטחה החיצונית על אימה פנימית מפני התפוררות עצמם. היסוד המאחד את הגרמני והרופא עם צביקה מתגלה דרך סיפורו של צביקה. בשירותו הצבאי חונך לציית בצורה עיוורת לפקודות, וברוח זו המשיך לחנך את טירוניו (עמ' 55). על־פי דוגמת האופן, בו גידלה גרמניה את “ילדי־הפלא” שלה, החלו לטפח בארץ־ישראל את “מיטב הנוער”: “חזרו ושיננו באזנינו מילדות פזמון אחד: אתם המיטב. אינכם יכולים לטעות לעולם – – – מדברים אצלנו – שאני טבעי, בריא בנפשי, ‘נורמלי’, כן, כן, אל תצחקי, ועל־כן משוחרר מתסביכים של היהודי הגלותי שלכם. הבריאות היא הכל, היא הטוב המוחלט! ועוד שטויות כאלה. ופתאום עשיתי את בן־מושבתי לבעל מום” (עמ' 60). מוחי אוסף עובדות על סכנת ההידרדרות: “במבצע סיני נלחמו הצנחנים הישראליים בלי להשאיר אחריהם הרבה שבויים”, מעשה שמוצדק בנימוקים לאומיים: “רק תן להם – ויעשו אותך לקדוש וגיבור, בסיסמאות של ‘טוהר הנשק’, ומשיחיות, ו’עם סגולה' ו’אתה בחרתנו'” (עמ' 223).

דומה, שאין צורך להוסיף ולנתח את הספר ואת דמויותיו, כדי להבין את מגמתו. ההקבלה בין הסכנה שמבליט צבי ביחס לחברה הישראלית שעה שהיא מתקשרת באופן שקוף כל־כך אל ההתראה של הגרמני ביחס לחובה ולנאמנות למולדת – מבהירה מגמה זו די והותר. לפי זה, ישראל עומדת עתה בראשית הדרך, שגרמניה סיימה אותה. הנסיון שנעשה כאן לטפח דמות יהודי, שהוא היפוכו של היהודי הגלותי, היא ראשית ההידרדרות המוסרית שלנו. שיכורי גבורתנו איננו חוזים את התוצאות. כדי שחס־וחלילה לא תתחמק מאתנו המסקנה, שם אותה אהוד בן־עזר בצורה מפורשת בהרהוריו של הרופא על הקצין הישראלי: “והאם באמת הכרזת הניתוק הזאת הפטור גם אותי, את הישראלי הצעיר, מן הצורך להזדקק לאליבי בבוא היום? היום החבוי אי־שם בערפילי העתיד, כאשר יעמוד לפני הכרעות קשות, או יהא עליו להצדיק את שגיאותיו ולתרץ אותן לדור חדש?” (עמ' 210).

פקודה מפורשת    🔗

כדי להמחיש לנו עד כמה הסכנה קרובה, מעמיד הסיפור לקראת סופו סיטואציה שבאה להוכיח כיצד מסבכות אותנו החובה והנאמנות לעקרונות־המשמעת הצבאיים במעשים שאינם רחוקים ממעשי רצח. קרל מתחיל לגסוס, והוא מוסע בג’יפ הצבאי למרפאה. כאשר מצבו של הגרמני נעשה חמור, מבקש הרופא את נהגו של צבי (האחרון מתעלס, בינתיים, עם אשתו של דניאל) להסיע את החולה לבית־חולים בבאר־שבע. הנהג מסרב לעשות זאת מבלי לקבל פקודה מפורשת ממפקדו. ביזבוז הזמן, שנגרם עד שנמצא צבי ועד שהג’יפ חזר למרפאה, מנע את הצלתו של קרל.

הסיפור מסתיים במותו של קרל, באדישותו של צבי כלפי הסכנה האורבת לחברתו, על אף שהוא מבחין בה, ובהתאחדותם של בני הזוג לאחר שטוהרו באמצעות הסיפור שכל אחד מהם שמע.

תהיה זו מלאכה קלה מדי לשלול את הספר, בשל מגמותיו הביקורתיות ביחס לדמותה של החברה הישראלית ובאשר לעתיד הצפוי לה. טיב הדעות וטיב ההוכחות עומד ביחס ישר לאופנה הפסבדו־הומאנית ולתרמית הקוסמופוליטית, שנוצרה בחוגי ספרות לאחר שסופרים נחלקו למשוררי־סיפוח ולמשוררי־כיסוח, אופנה שאוחזים בה, כמובן, המכסחים מבין הסופרים. שלילה כזו של הספר תהיה גם חורגת במקצת מתחומה של ביקורת ספרותית, אף כי זו רשאית בהחלט לעסוק גם בצד הרעיוני של הספר, מה גם שהסופר עשה הן את הסיפור והן את הדמויות כלי־שרת להבעת השקפותיו.

מיבנה סכמאטי    🔗

מיגרעותיו של הספר נעוצות בהחנקתה של יכולת סיפורית די־ניכרת של המספר על־ידי מיבנה סכמאטי מדי, שעשוי לרצוח כל סיפור שבעולם. אמנם, בן־עזר ניסה לכסות על שיעמומו של הסיפור ב"צימוקים ושקדים" לרוב, ששילבם בנקודות מתות של העלילה (כגון: שני מישגלים, מעשה־אונס אחד ועלילה למעשה־אונס נוסף. בצד אלה שילב הרבה אפוריזמים ואנקדוטות, שכוחן עימן תמיד לשעשע את נפש הקורא, וכיוצא באלה), אך הדבר לא עלה בידו. האיפיון של הדמויות היא שיטחי ביותר. פסקנות של המספר בנוסח “הוא היה כה כבד ורציני וחסר חוש־הומור, שלא צחקו לו, אף לא מאחורי גבו” (עמ' 16) היא דוגמה אופיינית לאופן הצגתה של דמות. העיצוב הז’ורנאליסטי של הדמויות, בקווים גסים ובולטים ככל האפשר, אינו מניח להן להתפתח לעומק, כי אם מותיר להן רק את האפשרות להיגרר אחרי הצלילה.

המעברים הסיפוריים הם גסים ביותר. מה שמותר עוד בסיפור קצר בתחום זה נעשה מטריד שעה שהוא הופך שיטה ברומאן. מעבר מעניין לעניין על־ידי משפטים כגון: “הסלע הוא שגרם להם להישאר בסדום”, או “וכך הכירו את צבי” (עמ' 18) מדגיש פי־כמה את חוסר־השלמות ואת המלאכותיות שבדרך הסיפור.

ישנה הצטעצעות מרובה בהגות, שלבד מן העובדה שהיא מסתכמת במשפטים מסורבלים ומעורפלים אינה מוסיפה דבר על עמקותה של המגמה הכוללת של הספר.

צר מאוד שקטעי־תיאור טובים של נופי ים־המלח, וקטעי־סיפור לא פחות טובים שניתן למצוא בספר נבלעו בתוך המלל והנסיון המאולץ לרתום אנשים וחיים למאמץ העלאתה של בעייה, שבין שהיא קיימת בישראל ובין שהיא קיימת בדמיונו של המספר בלבד – כל דרך אחרת מלבד הסיפור מתאימה יותר להבאתה בפני הקורא.