הקיבוץ כמשל ל"חלום ושברו"    🔗

הרומאן "ליל זכרון " הוא ספרו הטוב ביותר של ישראל המאירי, שכתיבתו הבשילה בצורה מדורגת אך עיקבית מקובצי הסיפורים הקצרים (“פראות” – 1972, ו"הרביעי" – 1981), דרך הנובלות (“אש בקוצים” – 1983, ו"אוכלי האבטיח" – 1988) לרומאנים (“הלבנים – 1985, ו”ליל זכרון " הנוכחי). מי שלא עקב אחר ההתפתחות הזו, יחרוץ על הרומאן האחרון משפט נמהר ומסתייג, לא כל כך בגלל מגרעותיו, כי אם בגלל הזרות לעולמו הרוחני של המאירי ולמימד האמנותי האישי שאיתו הוא מתייצב בין המספרים הצעירים־יחסית בסיפורת הישראלית.

את כתיבתו התחיל עם המשמרת השלישית בסיפורת שלנו, סופרי “הגל המפוכח”, שספריהם הראשונים החלו להתפרסם בשנות השבעים. בני המשמרת הזו התייחדו בתגובתם הרוחנית למלחמת יום־כיפור – תגובה שביטאה התפכחות מהיומרות, החזונות והסיסמאות, שליבו את הלהט המשיחי והזינו את האופוריה בחברה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים (ראה על כך בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית”, 1983). כרבים מבני המשמרת הזו שקד גם המאירי על ניקוי" האורווה הציבורית" מכל הגללים האידיאולוגיים שנערמו שם.

המפוכחות התבטאה בכתיבתו של המאירי הן בתחום התימאטי והן בתחום הסיגנוני. כל כתיבתו סובבת את מעגלי החיים בארץ: השרות הצבאי, החיים בקבוץ (בקובץ “פראות”), המיפגש בין יהודים לבין עצמם (בקובץ “הרביעי”) ובינם לבין הערבים (בנובלה “אוכלי האבטיח”), העימותים הנוצרים בין צורות החיים השונות בארץ והמאמץ להבין תופעות תרבותיות־אופנתיות זמניות (אופנת הכתות וצריכת הסמים ברומאן “הלבנים”). לתימאטיקה הריאליסטית הזו התאים את סיגנונו המיוחד: סגנון נזירי, מדוייק ובלתי־מצטעצע.

נאמנותו לחומרי המציאות, לאנשים מצויים ולעלילות קונקרטיות, זיכתה אותו להערכה בתחילת דרכו הספרותית. ישראל המאירי לא שינה את סיברו. הוא עדיין רואה את יעודו – אם לשפוט על־פי הרומאן החדש – במתן ביטוי נאמן למציאות הישראלית על תהפוכותיה. את מאמציו הוא משקיע בשיכלול אמנות ההמחשה של הדברים ובמסירה תמונה מהימנה של מציאות זו. אם השתנתה ההערכה שהיתה בשנות השבעים לכתיבתו, היא נגרמה לא בגלל נסיגה בכתיבתו, אלא בגלל השינוי בטעמם של הקוראים. הקוראים מתפעלים כיום יותר מדמיון מפליג ומלשון ססגונית־פיגוראטיבית מאשר מעלילה הצמודה אל הממשות הקונקרטית המסופרת בדיוק לשוני קפדני. קוראים מעריכים עתה גיבורים נדירים ועלילות פנטסטיות יותר מאשר דמויות מצויות המתלבטות בקשייה של הממשות.

באוירה כמו זו, שאינה סובלנית כלפי הרב־גוניות שביצירה הספרותית, אלא דוחה ספרות ריאליסטית מפני ספרות פנטסטית, קורה מה שכמדומה קורה עם הרומאן החדש של המאירי: למרות שהרומאן הזה עולה על כל ספריו הקודמים והמאירי מפגין בו את בשלותו במיטבה, אין הוא זוכה על כך להערכה שהוא ראוי לה, כי אם לתנועת ביטול נמהרת מצד שיפוט קצר־רוח, הסוגד לאופנה חולפת. השבשבת הזו תיסוב בעוד זמן קצר, מלכים יודחו ואחרים יומלכו תחתם, הכתיבה הריאליסטית תחזור למעמדה המסורתי – וגם רומאן כ"ליל זכרון" יקבל את הערכה שהוא ראוי לה.

בתוכנו מתקשר הרומאן “ליל זכרון” לנושא שהיה ועודנו מרכזי בסיפורת הישראלית בשני העשורים האחרונים. הנושא מכונה בביקורת “החלום ושברו” והוא בוחן את האכזבה מן האידיאולוגיה הציונית ואת התערערות הערכים שאכזבה זו הולידה בארץ (ראה בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990). המסורת המגובשת למדי של הכתיבה על הנושא מעדיפה עלילה משפחתית רב־דורית, שהחליפה את העלילה המשפחתית הדו־דורית, אשר שלטה בסיפורת הריאליסטית שלנו קודם לכן.

ההבדל בין שתי העלילות הוא קוטבי. העלילה המשפחתית הדו־דורית חידדה ניגודים בין שני דורות סמוכים, והיא נוצלה בשני העשורים הראשונים של הספרות הישראלית כדי להדגיש את הניגוד בין האבות לבנים, את סירובו של הדור הצעיר, הצברי, לרשת את המורשת הרוחנית, היהודית־גלותית של האבות. העימות הדו־דורי בעלילה המשפחתית עזר לסופרי משמרת “דור בארץ”. להבליט את פריצתם מרצף הדורות ההיסטורי ולהכריז על כוונתם לשמש חוליה פותחת של שושלת חדשה: צברית־ילידית־ישראלית.

כשלונה הרעיוני של היומרה הצברית הביא לפני כעשרים שנה להחלפתה של העלילה המשפחתית הדו־דורית בעלילה משפחתית מסוג חדש: רב־דורית. בעלילה כזו משתתפים שלושה דורות ואף יותר. ודוקא דור האבות מוצג בו באור החיובי ביותר, כדור שערכיו היו ברורים וגם נאמנותו להם היתה שלמה. עלילה רב־דורית מאפשרת לבחון תהליך של גריעה בחוסן הרוחני ובכושר ההגשמה במהלך הדורות. דור האבות היה דור של נפילים, אנשי חזון ומגשימים, שהניעו מהפכה עיקשת ונלהבת. הדורות שבאו אחריו מוצגים כדורות רופסים, תועי־דרך ונבוכים. בדור השני, דור ההמשך, כבר חסר “הניצוץ” – הסגולות הרוחניות שמכשירות דור להתמודד עם האבות הנפילים התמודדות חזונית־ערכית. הדור השני מסוגל רק לקיים את הישגי אבותיו, או לחילופין: למרוד בו מרד חסר־תכלית.

ברוב הרומאנים שנכתבו על נושא “החלום ושברו” מתחדש המרד בדור השלישי. הדור השלישי בא חשבון עם הדור השני על המרד העקר שהתמרד נגד האבות המייסדים, שאת מחיר יומרתו ופריצתו הנירפית השית על הבאים אחריו, בני הדור השלישי. הדור השלישי סולד מסתגלנותו של הדור השני וממעשיותו העלובה. דור זה מבקש להתחבר אל הדור הראשון, על־ידי עקיפתו של הדור השני, כדי להמשיך את המהפכה מהמקום שנתקעה בו.

העלילה המשפחתית הדו־דורית שירתה תכלית מסוכנת מבחינה רוחנית ותרבותית: את השאיפה לקטוע את הרציפות בין הדורות. ואילו העלילה המשפחתית הרב־דורית מבטאת את החרטה על התרופפות הקשר בין הדורות והיא מנסה לשקם את הזיקות שנחלשו. התחלפותן של שתי העלילות זו בזו מציינת את המהפכה האידיאית שעוברת על הספרות הישראלית, שממירה בנחרצות גדלה והולכת את האידיאולוגיה הצברית באידיאולוגיה של שיבה אל הזהות העצמית.

נושא “החלום ושברו” מעסיק סופרים מכל שלוש המשמרות: סופרי “דור בארץ” (שמיר, מגד, תמוז, ברטוב, שחם), סופרי “הגל החדש” (יהושע, עוז, קנז) וסופרי “הגל המפוכח” (מיעקב שבתאי ואילך). אך רק בודדים (למשל: מאיר שלו ואיתמר לוי) מערערים על החלום ומציגים את כשלונו־שברו כהצדקה לזניחתו. רוב הסופרים מציגים את החלום הציוני כחלום המתקשה להגשים את עצמו באותו קצב ובאותו היקף שאיפיינו אותו בעבר. הם מחפשים את ההסברים למצבו של החלום ומציעים דרכי פתרון לחידוש ימיו הגדולים. גם המאירי נימנה על הסופרים שכואבים את כאב מצבו הנוכחי של החלום הציוני־חלוצי. כאשר הוא ממקם את העלילה בזירה הקיבוצית, אין הוט מברר את מצבו של הקיבוץ בלבד, אלא גם את מצבו של החלום הציוני בכללו.

הרומאן מפגיש שלושה דורות בקבוץ ג', שנוסד בשנות השלושים. את דור המייסדים, הדור שקבע את הסטנדרטים, מייצגים שילוני, שאול אבני, צפורה, פיני וסוניה. את דור ההמשך, שהם “תוצרת של הסטנדרטים שקבעו ההורים” (53), מייצגים יואב, אודי, יוסי ועמוס. את בעיית דורם יודע להגדיר היטב אודי, המשמש כמזכיר הקבוץ. הוא מכיר “במבוכה ובטשטוש הערכים, שפקדו את בני דורו – פרי כשלונו של הדור הקודם בהנחלתה של תחושת רציפות טבעית” (130). ואת הדור השלישי, הדור שמערער על הסטנדרטים, מייצג בעיקר מתי.

העימות בין הדורות ניזון מגישותיהן לנושא ההגשמה של שלוש הקבוצות אשר יסדו את הקיבוץ לפני ארבעים שנה. הקבוצה הגליצאית ייצגה את הגישה החזונית. היא ניסחה את העקרונות של חיי השיתוף והיא שהנהיגה על־פיהם את הקיבוץ ביד רמה כשנות דור. הקבוצה הוינאית, האינטלקטואלית והמתלבטת, סלדה מדוגמאטיות רעיונית ונאבקה בלא־הצלחה כדי לרכך את נוקשותם הרעיונית של הגליצאים. והקבוצה השלישית, שרחקה ממאבקים אידיאולוגיים, היתה הקבוצה הצ’כית. את גישתה מנסח פיני: “אנחנו הרי באנו בשביל לעבוד ולא בשביל להתעסק בויכוחים ובשיחות־נפש” (106).

שלוש הגישות ממשיכות להתעמת בקיבוץ, בתוך המשפחות ובין הדורות. אם בדור המייסדים שלטו הגליצאים, אנשי החזון וקובעי הערכים הנוקשים, הרי בדור ההמשך כמו גברה המורשת הצ’כית: ההתמקדות בעשייה פרגמאטית על־פי יעדים קרובים. מסתבר, שגם הגישה הוינאית לא דוכאה לחלוטין. היא צצה בדור השלישי, דור הצעירים, אשר תובע את הזכות להתלבט, לחפש את האמת ולשאוף לחיי־שיתוף שאינם מתקיימים על־פי פשרות וחוקים אנכרוניסטיים.

העלילה מתרכזת בימים הסמוכים לחג העצמאות. התקרבותו של ליל הזכרון לחללי מלחמות ישראל תורם לרגישותם של הכל. אהוד אבני, המזכיר של הקבוץ, מחוייב כלפי זכרו של אמנון, בן מחזורו שנפל, בקיומו התקין של הקבוץ על־ידי “עבודה מאומצת של התרה ושל פישור” (128). מתי, שלא השלים את שרותו הצבאי כמצופה מבן־קיבוץ, מעורר את רוגזם של האחרים, הזוכרים עדיין את אביו שילוני, מייסד הקיבוץ ואחד ממנהיגי התנועה. התרשלותו בעבודה ואי־השקט שהוא משרה על סביבותיו מגרים את עצביהם של החברים משני הדורות הראשונים. בעיתוי הרגיש הזה פותח מתי גם את תיבת הפנדורה של קיבוץ ג'. הוא מנסה לברר את סיפורו של אוסקר זוסמן, המת הראשון של הקיבוץ, שהתאבד ביריה. הפרשה שאירעה לפני כארבעים שנה הוצנעה מידיעת הבנים, אך מתי מתעקש לחשוף את הסיבות לאותה התאבדות.

מטרתו של מתי אינה לעורר מדנים נושנים. נדמה לו שידיעת האמת תביא לטיהור ולאפשרות “להצמיח משהו חדש מתוך הרקבון” (87), וידיעת העבר על בוריו היא התנאי להתמודד עם “סדקי הבסיס המעורער”. לדידו מאיימת על הקיבוץ הסכנה שמאיימת על שאר צורות החיים החדשניות שנוסו במאה הנוכחית, ואין בתבניתו המורכבת והמשוכללת “כדי לשמרו מפני הניוון והשידפון המכרסמים בחברה המערבית המודרנית” (49). מתי מאמין שניתן להבריא את הקיבוץ, ובאמצעות חשיפת האמת “יתחולל השינוי, גרעין של מהות אנושית חדשה, של חיי אמת, ייזרע כאן וישלח גבעולים וענפים שישתרגו וילפפו את הגוף החולה כולו ויזרימו בו חיים חדשים” (49).

גם כיוון הפתרון המבריא ברור למתי: הגאולה תבוא על־ידי המהפכה, שתדגיש מחדש בחיי הקיבוץ את חשיבותו של היחיד. פרשת אוסקר היא עבורו דוגמא לנזקים שנגרמו לקיבוץ בגלל דיכויו של היחיד בשם תועלת הכלל. ברגע שמונעים מהאדם את הבחירה האישית, הוא מאבד את עצמיותו, את טעם קיומו. מצב זה הביא את אוסקר להתאבדות ואת הקיבוץ לרקבונו מבפנים. ולפיכך המהפכה המתבקשת היא בשינוי ערכי מבפנים. מתי אינו בודד במאבקו. עומדים לצידו צפורה מדור המייסדים, מאחרוני הקבוצה הווינאית, ניצה, העירונית שהצטרפה לקיבוץ לאחר נישואיה לאהוד אבני, וירדנה, בת השכונות שהתחנכה בקיבוץ כילדת־חוץ.

העלילה אינה מסתיימת בנצחונו של מתי. המאירי דומה מציאותי דיו כדי להבין שבחיים אין מתחוללות מהפכות, ומסגרות שהתייצבו לאחר ארבעים שנה אינן נענות בקלות לשינויים קוטביים. אך המהומה שמתי הטיל בשיגרה לא היתה לשווא. מתי יבריא מהמכות שספג מעמוס בגלל זלזולו בחובות כעובד במטע, ירדנה תעזוב את הקיבוץ וניצה תממן בכספי הפיצויים שקיבלה מירושה את נסיעתה של סוניה לארה"ב, כדי לבקר את בנה, נחום, שעזב את הקיבוץ וגם ירד מהארץ. התוצאה אינה חד־משמעית וגם אינה זוקפת נצחון לאחד הצדדים. היא רק מבהירה ששברו של החלום אינו ללא־תקנה. חלום בלתי־מציאותי מזה ומעשיות קיצונית המדכאת את החולמים מזה, אינם מתיישבים היטב עם צורכי החיים. שעות חשבון־הנפש נועדו למצוא את הפשרה בין הרצוי לאפשרי.

ליל הזכרון הופך להזדמנות של חשבון־נפש בכל התחומים: הקבוצי, המשפחתי והאישי. יש בקיומו של חשבון־הנפש יסוד מטהר ומזכך. בקיבוץ ג' אין לאחריו מנצחים ומנוצחים, אך יש סיכוי לעתיד טוב יותר. זוהי בשורתו הצנועה, אך הישרה כל כך מבחינה אינטלקטואלית, של הרומאן הזה. ודומה שסיכומו נאה לכל הנושא המכונה “החלום ושברו” בספרות הישראלית: צריך להוסיף ולדבוק בחלום למרות שקצב התגשמותו אינו מספק את ציפיותינו, ומדי פעם צריך כל דור לקיים חשבון־נפש – אם עשה את כל האפשרי כדי להפוך את החלום למציאות.

הרומאן מרשים בעיקר באמינות התיאור של הווית החיים הקיבוצית, ביכולת להמחיש את שיגרתה השקטה־נסערת. הסצינות הקיבוציות הן מדוייקות וחיוניות, הן אלה המתארות את ההווי בחדר־האוכל, במרפאה ובבתי־הלינה של הילדים והן אלה המתארות את המתרחש בחדרי המגורים. קטעי ההמחשה הפיוטיים השזורים בסצינות הללו מרככים את הריאליזם חמור־הסבר שמאפיין את העלילה האידיאית. ניכרת בקיאותו של המאירי בהווי החיים הקיבוצי ובנופו האנושי. ב"ליל זכרון" השכיל המאירי יותר מאי־פעם בעיצוב הדמויות. וכדי להדגים זאת, כדאי להפנות תשומת־לב לעיצובן הקפדני והחיוני של דמויות המישנה: סוניה, פיני, ירדנה, חדוה שעל המטבח ועוד.

יתכן שנושא כה לוקאלי כמו “החלום ושברו” הוא לצנינים בעיני קוראים המבקשים באמצעות הספרות מיפלט מצרות היום־יום של “המצב הישראלי”. אך לספרות יש תמיד צידוק אם היא מבטאת נאמנה את הכאן ואת העכשיו – וזאת בדיוק עושה כתיבתו של המאירי. קל מאוד לצוד את הערכת הכל על־ידי הכרזות פרובוקאטיביות על החלום ושברו, שאינו ניתן כלל לתיקון. המקרה של “רומן רוסי” יעיד על כך. אך ספרות שמציגה את החיים בצורה מציאותית ומאוזנת, כפי שעושה זאת המאירי ב"ליל זכרון", עושה צדק למצוקותינו בעצם יושרה. וגם זו אחת משליחויותיה של הספרות.