²

תל־אביב כמשל קיומי    🔗

גם לספרים יש שעות נדירות של חסד. “האשה הגדולה מן החלומות” נדפס לפני י"ג שנים (הוצאת דביר, 1973). שעת החסד הזו, להידפס שנית, נזדמנה לרומאן, עם השינויים שהתחוללו במול"ות בשנה זו ועם ההתחרות על ספרי פרוזה בין בתי ההוצאה הגדולים. המו"ל החדש של הרומאן אמנם מדגיש, שמדובר ב"מהדורה חדשה, מתוקנת ע"י המחבר, 1986". ההדגשה היא גם נכונה וגם מטעה. תיקונים ישנם – אך אין הם תיקונים מהותיים. דוגמא טיפוסית בודדת תספיק להבהיר את הקביעה: ציון, אחד מגיבורי הרומאן, מגיע בהול אל בית־החולים, שבו אושפז בנו. בהדפסה הראשונה “הגיע לכבוש במכנסי־ספורט קצרים”. כעבור שלוש־עשׂרה שנים, הגיע אל אותו בית־חולים ובשל אותה סיבה, כשהוא לבוש “במכנסי־ספורט כחולים קצרים” .

תיקון מעין זה, כמו גם החלפת מלה במלה, שנעשׂתה מקובלת ממנה במהלך השנים, אינם תיקונים מהותיים.

לשׂמחתי, לא נגע קנז לא בגיבוריו, לא בעלילה ולא בגופי העניינים של ספרו והותיר את הרומאן אחדותי כפי שהשלימו לקראת הדפסתו הראשונה. ולמען אותם קוראים שהחמיצוהו אז – נחזור ונעיין בו, וגם נמנה מקצת משבחיו.

לבנה, אשתו של ציון, שכבר הזכרנוהו קודם, הינה אשה מרת־נפש. ציון מתעמר בה: “לבוש במכנסי־ספורט הכחולים שלו, יחף ופרוע, פוקד עליה להגיש לו את ארוחת־הבוקר ואף אינו חונן לה מבט. אחר־כך היה מתלבש ויוצא את הבית” (16). בלילות היה נוהג במונית, מחזר אחרי הנוסעות הצעירות, ולפיכך חשה את עצמה מקופחת מאהבתו. בגבור עליה תחושת החנק בדירתה הקטנה, היתה שבה אל תמונה אחת בילדותה במושבה: “בבואה אל גבול הפרדס, במקום שהשביל מתרחב והולך, ראתה את הכפר המגובב במורד ואת השׂדות שבין בקתות־החומר. ובאופק התנשׂאו הרים שלא ראתה מימיה. צבעם היה חום־ורדרד וערפל דק של אבק והבל כיסה אותם כצעיף. היא עמדה שעה ארוכה והביטה אל האופק” (20).

מאז חלפו שנים. גם המושבה כבר איננה מה שהיתה. ובמקום הנוכחי, בשולי ת"א, “אין שום אופק נראה לעין” (127), לא לעיניה ולא לעיני שכניה. אלי בנה, אין לו זכרונות יפים כאלה ומראות מרהיבים כאלה להתפרנס מהם. כאשר הוא נושׂא את עיניו ממרומי העץ, עץ התות שבחצר הבית, הוא רואה רק את “הלובן העכור והלוהט הנמשך עד האופק” (159). כך מקבל המונח “אופק” את מובנו המטאפורי, כדי להגדיר את טיבו של הקיום, אם כקיום חסום וללא עתיד, ואם כקיום חופשי, הפתוח לתקוות ולאפשרויות.

מי שמבקש ליהנות הנאה מלאה מכתיבתו של יהושע קנז, חייב לסגל לעצמו קריאה מתונה, כזו המשתהה על הפרטים ועל הקשרים הפנימיים שנוצרים ביניהם בטקסט. קנז ממחיז סצינות צנועות וחסכוניות, אך הוא מלטשן היטב בעזרת כתיבתו המדוייקת. החיים ללא אופק של גיבורי הרומאן מודגשים, למשל, ע"י בחירה קפדנית של המשבצת הנופית שבה הם מצטופפים, ואם לדייק – כלואים: “בית ישן בן שתי קומות, התקוע בלב מיגרש הגרוטאות, לא הרחק משורת בתי־השיכון והכביש הראשי לת”א" (16). בארבע דירותיו הקטנות של הבית מתגוררים נידוניו: בדירה אחת בקומת הקרקע – ציון ולבנה וילדיהם, בדירה האחרת באותה קומה – שמוליק ומלכה חשׂוכי־הילדים. בקומה העליונה מתגוררים שני אנשים בודדים: מנחם גרוסמן (“ההונגרי”) ורוזה העיוורת.

תמונה

יהושע קנז

כוח ההסמלה של הבית ודייריו להגדרת הקיום האנושי מסתייע מעונת השנה, שרוב ההתרחשויות ברומאן מתחוללות במהלכה. עונת הקיץ הלוהטת והלחה כמו מדגישה את הצחיחות והכליון. גיבוריו של קנז פועלים בליאות – דומה מתנועעים כדי להיווכח שעודם בחיים, שעודם שפויים. עונת הקיץ היא עונה מושלמת להמחשת המחנק שדיירי הבית מתהלכים עימה. כאשר יפתיע היורה, בפרק האחרון של הרומאן, נהיה גם אנו, הקוראים, חשים כמו גיבוריו של קנז, תחושת הקלה: “הנערות צווחו בחדווה ואנשים אחדים היו אחוזי־תימהון, כאילו לא ראו גשם מימיהם. שמוליק מצא עצמו מוקף בני־אדם וטוב היה לו בתוכם. פתאום הותר משהו באוזניו. כאילו היו סתומות ימים רבים מאוד ושינוי מזג־האוויר המיס את הסתימה” (197). אך עד בוא ההקלה כבר תבע הקיץ את קורבנותיו: את גוויעתו של ההונגרי, את התאבדותם של זוג ידידיו ואת מעשׂה הטירוף של שמוליק, שחנק את שכנתו העיוורת – את רוזה.

מצוקתם של דיירי בית שכונתי זה במהלך הקיץ, מתבטאת בהזיות אישיות של כל אחד, על מפלט מנוף הגיזרה שלהם. איש איש חלומו – כל אחד עם תקוותו־אשלייתו. זו של שמוליק, על האשה הגדולה, העניקה לרומאן את שמו. במצוקתם הארצית הם נושׂאים עיניהם לעיתים קרובות אל השמים, אך גם הללו לא ירעיפו עליהם רוך או חסד. גם מראה השמים מתוסף למיכלול החומרים, שמהם מצרף הרומאן את כוחו לסמל בפרטיו המוחשיים, מצב קיומי. הם יחזרו ויתוארו באותו אופן: “השמים – לבנים כמו עשן דק ולהוטים” (158), “השמים נראים מחלונו לבנים־עכורים כאבק, האוויר יבש מאוד, ריח של שׂריפה בו” (176). עיר שכאלה הם שמיה, היא עיר מקוללת, שניתנו בה הסימנים של הגיהנום, אשר בלהט כבשונו נידונו יצורי־אנוש להתענות ולהתייסר על לא עוול מוגדר, שהופכם לראויים לכך.

רק לאחד מן הגיבורים מצטייר הבית בשכונה התלאובות, שבו הוא מתגורר בדרום ת"א, כמידגם הממשיל את הקיום. זהו ההונגרי ששואל־תוהה על הבית ודייריו: “מה זה? בית־סוהר, בית־משוגעים, בית־זונות?” (75). עלילת הרומאן משיבה על תמיהתו, שקיומו של האדם הוא אמנם קיום גיהנומי, בדומה לזה שניתן לצרף מהווייתם של שלושה מוסדות, שתרבות האדם מנקזת דרכם את סטיותיה־מצוקותיה. ההונגרי ייגאל מגיהנום זה, בלי שיתגשם חלומו, אשר “הוא מבקש תמיד בלבו: נהיה טובים אלה אל אלה, נעזור איש לחברו לחיות, כי הכל קשה כל־כך, ואם אפשר להקל במשהו, בלי להפריע, בלי להיכנס לתוך חייו הפרטיים של מישהו, כמו משפחה גדולה, להיות טובים” (75). וכך צפוי גם לחלומם של שאר גיבורי הרומאן: תולעי המשי לעולם לא יבקעו מן הגלמים בקופסה של אלי. ובמקום את האשה הגדולה, שהיא משׂאת־נפשו של שמוליק, הוא יפגוש רק את ההעתק הדהה שלה, בדמות מארחת־בארים זולה והמונית.

כוחו של הרומאן הוא דווקא בצמידותו אל הממשות הקונקרטית, בעיצוב הדמויות, בחומרי הרקע, בדיאלוגים ובהתרחשויות. את הארגומנט הכללי המורחב שלו, על הקיום האנושי בכללו, משׂיג קנז דרכם ובעזרתם של אלה. הקפדה זו ניכרת בדרך תיפקודו של “המספר” ברומאן. על אף היותו כל־יורע, אין הוא מנוצל להדרכה פרשנית של הקורא. הותר לו להחליף מדי פעם את נקודת־התצפית של הגיבורים השונים. נקודת־תצפית זו, עליו לאמץ עם יתרונותיה ועם חסרונותיה. היתרונות – עצם השינוי בזוית־ההארה של העלילה והאפשרות לחשׂוף את עולמן הפנימי של הדמויות. והחסרונות – מוגבלות ההבנה של הדמויות ואי־המהימנותן כפרשניה של המציאות, אשר בה הם עצמם מבוססים.

אך קנז אוהב את גיבוריו המעונים. הוא רוחש להם כבוד, על עצם העזתם למרוד בגורלם. הם לעולם לא יגברו על המגבלות האנושיות שלהם. לכל היותר ידמו שזכו לגאולה. כך מרגיש שמוליק לאחר היורה: “הוא הולך לאט ומביט סביבו, לבחון אם צלילות האוויר שנשטף בגשם או חושיו שנולדו מחדש הם המראים לו את הדברים בחריפות ובטהרה שלא ייאמנו. — משסרה ממנו הסחרחורת, היה שמוליק כתינוק שקם משנתו. הוא טוהר כולו, ולא נותר בו דבר שהיה בו לפנים. נקיון כזה ומנוחה מתוקה כל־כך, לא ידע מילדותו” (198).

ריקמת הרומאן הזה היא עדינה ביותר. גם בשל כך אי־אפשר היה להכניס שינויים ברומאן מבלי להשחיתו. תל־אביב, הזוכה לאחרונה לשבחים בשל היותה עיר פרזות, קלת־דעת ומחוז החופש והחרות – זוכה ברומאן “האשה הגדולה מן החלומות” להמשלה נכונה יותר – פחות פוחזת ופחות שטחית. צדק בלזאק הזכור לטוב, בדברו על פאריס, שהכל הללוה על הוללותה. הכל הוא עניין של אמודאות. יהושע קנז הינו סופר רציני משום שהוא מסתכן להיות אמודאי המוכן להעמיק הרבה אל מתחת לפני השטח, אל מוקדם של המכאובים הגדולים.