יש לאזרח בישראל אלף ואחת סיבות להחליף את השלטון הנוכחי. יש לו גם כמספר הזה תקוות כי אמנם יחליפנו בהזדמנות הדימוקרטית הקרובה – שהרי לא יתכן כלל כי תיבת־הקלפי האוספת את הקולות תפיק מתוך צירופם מנגינה אחרת מזו שמשמיע כל צליל בנפרד בוויעודי חברה. בבתי־הכנסת, בשווקים, במרי שיחם של אזרחים. מה שנצבר בלב הציבור די בו, כנראה, כדי להדיח ממשלה יותר מפעם אחת. את רצונה זה – אנו מקווים – עתידה ישראל לבטא באופן מדוייק ביום הקלפי.

אך אם אמנם תעשה זאת – היא תעשה זאת בקולה שלה בלבד. היא אינה צריכה לשם כך לא לעזרתו של “וואשינגטון סטאר” ולא לעידודו של “אל גומהוריה” ובוודאי ששום אוראקל ממצרים לא יכתיב לה את מי תשליט על עצמה, ואימתי – ולמי – תתן גט כריתות.

אלא שענין ה״וואשינגטון סטאר״ ושליחו בישראל – ענין עגום ומעוּות הראוי לדיון מיוחד – הוא מישני במשמעותו לענין הקול העולה אלינו באחרונה ממצרים.

 

ב    🔗

מן הראוי להקדים ולהודות בפשטות מצערת: גָלָה כבוד מישראל.

גלו עוד דברים: גלתה הבינה המדינאית, גלה כבוד המעשים וענוותם ועלה רהב המלים ותרועתן. וחמור מכל: גם האמונה הציונית השרשית כמו נטלה מקל ותרמיל ומאיימת לגלות מן הלבבות. אלא שגלה. כמדומה מכולם – הכבוד. וגלתה הבושה מפני אי־הכבוד. וכבר אמר עבד יווני קדוּם וחכם־לב כי גדול מכל האבירות – אבדן הבושה.

כי אם יש דבר שעליו יש להביא מימשל זה אל הגרדום הפוליטי, זוהי הנמכת קומת ישראל וכבודה במהלכיה המדיניים עם מצרים בתהליכי הסכם השלום והגשמתו. הרבה תעוזות־ראווה של התקופה האחרונה מקורן, כנראה, בהרגשת אנשי השלטון עצמם כי הביאו את מעמדה של ישראל אל פיק־ברכים לאומי שבקושי ניתן עוד להתאושש ממנו.

 

ג    🔗

זירת המערכה על השלום. שבה הוטל על הכף גורל ישראל. כפשוטו; זירה שמעצם חוּמרת מהותה יאה לה כל סולם ה"הירואיקה". על היסודות הנוּגים ועל היסודות המבשרים שבו, לוּותה – ועדיין מלוּוה – צלילים של תיבת־נוגנים מן “השוק הפרסי” על כל חלקיו: מסע הנסיך עם שיירת הגמלים. צריחות הרוכלים. תחינות פושטי־היד ומהומת התגרנים בדוכניהם. תהליך מדיני, שמפני בשורת־הסיכוי וחרדת־הסיכון שבו אי־אפשר כלל להגדירו כמשהו פחות מ"היסטורי", מלוּוה כל הזמן התמוגגוּת קרתנית, ששיוותה לא פעם למנהיגות ישראל מראה של לוליינות המלוּוה התפעלות־מעצמו תפלה ופסוקי־הבל נמלצים בנוסח “נביאים בגרוש”.

דווקא ממשלה הגוררת אחריה כטווס שובל של ״הדר״ מנוּפּח – הביאה את הופעת ישראל בעימות עם שכנה העתיק מדרום אל הנמוכה במעלות.

 

ד    🔗

מבחינת ההשפעה הפסיכולוגית של הופעה ישראלית כזו על התנהגות ממשלות ועמים – אולי אין לך דבר מצער יותר מן השינוי שחל בהצטיירותה של ישראל בעיניהם. המושג “ישראל”, שהיה אפוף הילה של מסתורין ועורר השתאוּת ודרך־ארץ, נתפענח להם פתאום בדמות מנהיג וממשלה קטני־מוחין. שיכורי גינונים ומחוות תיאטרליים. שכמו ניפצו ללא־תקנה את הדמות של ישראל תוססה, רעננה אך כבדת־ראש מאד, שעוצבה בעבר על ידי מנהיגות שרשית של ענקי חברה ורוח. והחידוש איננו בנוסח: ״המלך הוא עירום״ אלא באפתעה – המרנינה לב אוייב – כי “אין להם מלך כלל”.

לשון־הדיבור של סאדאת ועתונאיו – שעליה ידובר בהמשך הטורים – לא היתה מעיזה כלל לטפס בסולם הזלזול אילולא המיפגש המפתיע עם מנהיגות גמוּדה במדינה שמצד התעוזה החברתית, המפעל החלוצי והחוסן הצבאי נצטיירה תמיד כמדינה של אנשים בעלי צביון חברתי ומוסרי מיוחד.

 

ה    🔗

והדבר המבטא את המסקנות העגומות שהוסקו מעימות מפתיע זה איננו רק הזלזול והגנאי הנשמעים מפי עתונאים מצריים וההרגשה כי כבודה של ישראל הוּתר. אם לא היה להפקר. חמוּרה מאלה לשון־החנפים המתקתקה, שאין כמותה ליוהרה, שבה נוקט נשיא מצרים בדברו אל ראש ממשלת ישראל או בשיחה על אודותיו עם מדינאים אחרים מתוך כוונה מפורשת שמתק־הלשון יטופטף לאזנו. יותר משהוא מדבר אל ראש ממשלת ישראל בנוסח של מידת־דין פוליטית, הוא מדבר אליו בנוסח של מידת־חסד אבהית ואפילו בקורטוב של מידת־רחמים חסוּדה שאיננה קשורה דווקא במצב בריאותו של ראש הממשלה.

שום דבר אינו מבזה את ישראל יותר מדיבור־החנפים הזה שבו נקט. כנראה, נשיא מצרים לאחר שתפס – בטביעת־עינה השחוזה של הערמה – מה ינעם לאוזן שומעו ומה עשוי למוגג את ליבו.

 

ו    🔗

עוד לא נוּתח כראוי כוחם של תהליכים פסיכולוגיים כאלה בעיצוב העוצמה הממשית של עם ומדינה ועדיין לא תירגמנו למונחים של חוסן לאומי וצבאי את המהפך הזה בהערכת המצרים ומנהיגותם את מדינת ישראל. דבר אחד ברור: אל האַרְסֶנַל האדיר של נשק חדיש, ההולך ונאגר במצרים בזכותן של המעצמות. נוסף יסוד סמוי של כוח. שאין לאמוד עוצמתו, הנובע מהערכה חדשה של מדינת היהודים כפי שהיא משתקפת במנהיגותה הנוכחית. המומחים לאיסטרטגיה פסיכולוגית בוודאי ייטיבו מאיתנו להעריך את משקלו הממשי של כוח זה לפני הכרעה מצרית על יציאה לקרב – אם תישקל ביום מן הימים, או בתוך מהלכו – אם. חלילה, יתרחש.

 

ז    🔗

כדי לעשות צדק גם עם מימשל כושל, חובה לומר כי חלקים חשובים בעם, מכל קצות הקשת הפוליטית, לא פיגרו בענין זה כחוט־השערה אחרי ההנהגה. התחרות־בקידה הקיפה שכבות שונות בעם – ולא בשורה האחרונה גם את האינטליגנציה העברית.

כתר־האליפות בתחרות־הקידה הזאת מגיע – יש להודות – לאנשי “שלום עכשיו”. ולא שבעצם מסעם אל סאדאת ובמהלכו היטיבו להתרפס לפני נשיא מצרים יותר מעסקנים יהודים מארצות הברית או משד״רים יהודיים אחרים, אלא משום שהאחרונים שמהם ניתן היה לצפות לשפלות־ברך כזאת הם נציגי דור שנולד בארץ ולחם על ישראל וכונן את ישראל; דור שלא ידע מעודו כריעת־ברך לפני זרים.

כביכול, בשביל לשכנע את ישראל ואת הישראליים בחיוניות השלום לא די בדיבור אליהם. אל מעצבי דעת־הקהל שלהם ואל מחוקקיהם ומנהיגיהם הלגיטימיים, אלא יש לחַלות פניו של מי שהיה רק אתמול – ועדיין לא ידוע אם לא יהיה גם מחרתיים – אויבם.

תהלוכה זו של חנפוּת לאומית היא אחד הדברים המדהימים שנלוו אל תהליכי השלום והיא כמו תגובת־נגד של פריחה או גָרֶדֶת על גוף לאומי לאחר שבלע סם־מרפא עז ומטלטל כמו כמוסת השלום עם מצרים.

 

ח    🔗

יש להודות כי ילידי גולה, שחווּ את המרד נגד שחוּת־הקומה וההכנעה היהודיים, עומדים לפני חזיון זה כלפני חידה. שהרי מדהים לחשוב כי מכל תפילות העם היהודי ופיוטיו, שהושלכו אחר גו. אימץ לעצמו חלק מדור ישראלי נאור, בשלב מתקדם של חייו הרבוניים, דווקא את המזמור – הפיוטי מאד מצד עצמו – “מה יפית”, במשמעותו הגלותית הכנועה (לגילוי אחר של אבדן־חושים זה התייחס פרופ׳ שלמה אבינרי בדבריו הקצרים והקולעים ב״מעריב״ מיום 3.8.80 על החיזור הקרתני אחרי השגריר המצרי בישראל, שהיה מעין דבר יום־ביומו של החברה המהוגנה בישראל. וזה בשעה שנציגות ישראל במצרים נצורה בחומה של נידוי רשמי וחברתי מוקפד).

מבחינה זאת, מצד מה שעוללה מדינת ישראל לכבוד־עצמה – בין בהתנהגות שליטיה, בין בהתנהגות קבוצות־ציבור של יהודים מישראל ומחוצה לה – ספק אם אפשר לטעון הרבה נגד המצרים שקבעו יחסם לישראל על פי מה שהיא עצמה הציגה לפניהם. איך אמרו המרגלים בשובם אל משה: ״׳ונהי בעינינו כחגבים׳ – וכן היינו בעיניהם". ולא נטריח את הקורא בפרטי אחד הפירושים הרואה בעצם סדר־הדברים הזה של הסיפור בפי המרגלים את סוד הכשלון של שליחותם. ונהיה כחגבים בעינינו.

 

ט    🔗

ואולם אפילו ריפדה ישראל עצמה את הדרך לבזיונה – הדברים העולים עתה בכתב ובקוו בעתונות המצרית, חורגים מתחום הזלזול של מדינה בחברתה, עוברים לאזור העויינוּת הארסית ונוגעים בעורק־הדם הכלילי של אומה למודת־מכאוב זו. על הגבול הזה נחתמים כל חשבונותינו הפנימיים. על קו־הגבול הזה לא ניצב מנחם בגין. מכל מקום: לא הוא לבדו. עימו ולימינו – כן, לימינו – ניצבים כולנו. כל חשבונותינו הכּתתיים בטלים ומבוטלים מול סמל צלב הקרס והפּתן המשובץ לכל אורך העקלתון הארסי שלו מגיני־דוד. ואף שבראשו של שפיפון זה נחקק “רק” דיוקנו של ראש ממשלת ישראל – הוא מכוּון אל כולנו. כל שנושאים בליבם – וכל שנשאו על גבם – את מגינו של דוד.

 

י    🔗

בדגרסיה קלה מחומרת המהות של הכתובים והציורים האלה יש לומר כי אם לשפוט על פיהם את רמת האינטליגנציה של קצת עורכים וכותבי־מאמרים במצרים – אין היצירות האלו מזכּות אותם בציון מופלג של רמת־המישׂכל. דברי־התפלוּת הפסיבדו־פילוסופיים, הן של הכתבות שמתחת לציורים והן של ההתנצלות שבאה אחריהם, מידת הפרימיטיביוּת השכלית שבהם מתחרה רק עם מידת ארסיותם. עם כל ההתפעמות של מלומדים ישראליים מן הרמה הגבוהה של תרבות החברה המצרית – דרך ההסברה והכתיבה כשלעצמו, כשהוא נשפט לפי אמות־מידה של כתיבה והסברה. מעיד כי גם בצמרות העתונות ומעצבי דעת־הקהל במצרים עדיין מצוייה מידה לא מועטה של אינפנטיליות מחשבתית, מעין מינחה בלולה בקב אחד של מחשבה מערבית צוננת ובתשעה קבים של רגשנות מזרחית להוטה.

מבחינה זאת גם חשׂפונה של מצרים־של־מעלה, כביכול, הכותבת כּך את מאמריה הראשיים ומסבירה בתת־מישׂכל כזה את ענינה לציבור – הוא חישׂפון. לא נמהר, כמובן, לעשות מגילוי מעוּות זה שום הכללה מרחיקת־לכת. אך אין להוציא גם אותו מתמונת ההערכה הכללית של דמות מצרים־של־סאדאת בימינו.

 

יא    🔗

אלא שלא תרבות־העט של אניס מנצור או של “אל־גומהוריה” כולו מעניינת אותנו בטורים אלה כי אם הביטוי הנתעב שבו מדברים השושבינים לחופת־השלום. שקיבלו כמעט כל המוהר האפשרי והבלתי־אפשרי, בתווי־האופי של שותפם היהודי. מיטב המסורת של ה-"Völkischer Beobachter״ ושל ה־״Stürmer״. המחריד הוא לא רק כל המבוטא בטורים ובציורים אלה אלא האיבה הארסית המבעבעת מתחת להם. כי אם אמנם זהו הדבר המחלחל בחביוני־ליבם של מצרים חשובים. מורי הלכה ודרך לעמם – נקל לשער באיזו עוצמה עלולה לפרוץ שיטנה זו – ומה יהיו ביטוייה וממדיה כאשר נסיבות־הזמן, לפי הבנת המצרים, יקראו לה דרור.

גם אם לא כּל הדברים המתפרסמים בעתונות המצרית – ביוזמת השליט מתפרסמים. קרוב לוודאי שמעטים הדברים הנוגעים לענין השלום הישראלי־מצרי היכולים להתפרסם בלי ידיעתו. גם הקירבה האישית בין אנשי־העתונות המרכזיים במצרים לבין ראשי השלטון אינה נותנת מקום להניח כי דברים המלבּים שנאה ארסית לגבי אומה שזה עתה באו עימה בברית השלום – יכולים לראות אור בלי ידיעת השליט, אם לא – בלי ברכתו. שבעתיים כך, כאשר אנו נותנים דעתנו על עברו הלא־רחוק של אותו שליט עצמו.

 

יב    🔗

יש לומר, איפוא, באוזן המצרים בלי שום פיק־לשון כי הדברים הארסיים שהם משלחים בכתב ובקוו אל דמות היהודים, גם אם הם מגולמים בעורמה שטנית בתווי דיוקנו של ראש ממשלתם הנוכחי, הם כּפתן הנכרך לצוואר כולנו (מבחינה זאת נתרומם מרכז מפ״ם למעלה של אצילות יהודית ואזרחית בהפנותו מחאה רשמית לעתונות המצרית על ציורי־הפלסתר האלה). אין אנו מסוגלים כלל, על פי עצם רמת־השיח ותרבות־החיים שלנו, לגמול להם, בדימויים זואולוגיים משלנו, כגון בציורי צפרדעים וארבה וכנים שיש, כידוע, גם להם אחיזה של ממש בהיסטוריה רבת־השנים של יחסי ישראל־מצרים. ואפילו היו לנו כותבים ומציירים כאלה – צבורנו היה דוחה אותם מעליו בסלידה ובשאט.

אך למנהיגה של מצרים היינו מבקשים לומר כי אם עיטורים אלה ופילוסופיה של משׂטמה פרימיטיבית זאת הם מרבדי־הארגמן שבהם הוא מרפד את מה שהוא מכנה “נורמליזציה” ושבהם הוא מבקש לרפד את מסלול ביקורו של נשיא ישראל במצרים – הרי נראה זאת כהחזרת שיווי־המשקל הלאומי שלנו למדרגה של נורמליות גמורה ואמתית אם נייעץ לנשיא ישראל – בכל הענווה – להישאר יושב במשכנו, הרצוף אהבת־העם והוקרתו, בבירת ישראל, בירושלים. עד – עד שייפרשוּ מרבדים אחרים למידרך כף רגלו של איש נאצל זה, נשיא לעמו, בארץ המצרים.

 

יג    🔗

ועוד נאמר בהזדמנות זו למנהיג מצרים כי אף שיש לנו כאמור, אלף ואחת סיבות להחליף את השלטון בבוא עת קלפי – בנו ובתוכנו הן. ואם נעשה זאת גם מזווית־ראייה של הצרכים המדיניים של ישראל. כפי שאנחנו מבינים אותם. לא נעשה זאת כדי למלא ביתר נדיבוּת או ביתר כניעוּת את רציותיו, אלא כדי להתייצב במלוא קומתה של ישראל האמתית, הלא־תיאטרלית; ישראל החדורה משאת־לב יוקדת לשלום, אך נושאת עימה עטרת כבודו של עם עתיק, גאוות יצירתו הלאומית והחברתית בדורות האחרונים ומעל לכל: את נחרצות חזונו הציוני וצדקתו.

לומר למנהיג מצרים כי אי־אפשר עוד לדבר אלינו גם ברוֹש־פתנים גם בנופת־חנפים – שני גילוייה הנקלים של ההתאַנוּת והעורמה. לומר לו כי אם נזכה לראות בראש ההנהגה של ישראל את שליחה של תנועת העבודה – הדבר הראשון שנתבע ממנו להחזירו אל המשא־ומתן הוּא כבודנוּ. כבודה של ישראל עמֵלה, שקולת־דעת וכבדת־ראש, שבו נעטרו תמיד מערכותינו המדיניות הן על עצם קוּמה של ישראל והן על הבטחת קיומה – לנצחים.

29 באוגוסט 1980