א. השכנה בשייח־ג׳ראח 🔗
כל חמשת צבאות ערב לא ניצחו את ישראל, אך אשה ערבייה אחת ניצחה אותה השבוע נצחון מוחץ. זיינב אבו־טאעה, שמר מנחם בגין עשוי להיות שכנה באיזור שייח ג׳ראח בירושלים, היא שניצחה לפני ימים אחדים את סכלותה של מדינת היהודים.
מבין חמשת הקנסות שישראל משלמת על השלטון החובל בה – החמוּר מכולם הוא קנס הבושת. את הנזק, הצער והשֶׁבֶת אנו משלמים מיד, בו־במקום. את הריפוי נשלם בלכתם – כאשר רק נתאושש מעט. אך את הבושת אנו משלמים יום־יום, כעין מס־ערך־מוסף שהוא לוואי לכל הקנסות האחרים.
טעמה של בושת זו הוטעמנו השבוע בקליפת־האגוז עם צו־ההפקעה שהוצנח על שלוש המשפחות הערביות הסמוכות לבנין, העתיד – אולי – להיות משכנו הרשמי של ראש הממשלה. בירושלים.
ראשית, חרפת הצו עצמו.
יעבור ראש הממשלה או לא יעבור לשייח ג׳ראח – הדבר לא יוסיף בעינינו אף לא גרגיר אחד של קדושה או של בעלות לעיר שלם. אנו ניתן חיינו ומותנו לעיר הזאת בין יישב בה מר בגין בין לאו. ובוודאי שאין לשם שייח ג׳ראח קירבה גדולה יותר לקדמוניות היהודים ובירתם משטח אחר כלשהו של ירושלים כשהיא כולה בידי ישראל.
אבל מדוע הפקעה? מדוע אין שלוש משפחות ערביות יכולות לגור בסמוך־ובנראה למיבצר משרד־ראש־הממשלה? מדוע חיוני הוא לעקור שוב ממקום־אחיזתן שלוש משפחות שכבר נעקרו לפני שנים מביתן ברוממה או בנפתוח? אם אמנם ירושלים היא עיר אחת שחוברה לה יחדיו וראש ממשלת ישראל הוא גם ראש ממשלתה של זיינה־אבו־טאעה; ואם המקום שבו יושבת זיינה־אבו־טאעה איננו שייך לפגע האוטונומיה שראש־הממשלה המציאו – מדוע אסור לה לגור בתחום־העירוב של מר בגין? מדוע אינה רשאית. כאזרחית ישראל, בסמיכות לאותה חומה לגדל ילדיה, לעדור גינתה ו"להשקות את העץ שנטעה לפני עשרות שנים"? במה זה מתנקש בשלמותה, בבטחונה ובטהרתה של בירת־ישראל היהודית? ומדוע, באמת, לשלול מראש־הממשלה מלכתחילה את האפשרות להיענות להזמנתה של אשה יגעת־יום זו. המרשימה בחכמתה יותר מכמה מראשי פקידיו. ללגום קפה בביתה ולהאזין אגב כך לרחש אנושי שמדינת־ישראל לעולם לא תהיה אטומה לו?
טעמי־בטחון – יאמרו האומרים. אלא שאין לך נימוק מופרך מזה. כביכול. אימת המפגיע על הארי.
אנו יכולים לקיים את חיינו על גבולות הסמוכים לחדרי־השינה של ילדינו וכמטחווי־רובה או תותח של חמשה צבאות ערביים חמושים מכף־רגל ועד ראש: אנו יכולים לארח בביתנו ממש, יום־יום, כששים אלף ערביים ממה שקרוי “שטחים”, ובשל הנחיצות בהם אין אנו נרתעים מפני הסכנה שבקירבה סמוכה זו. רק שכנותה של זיינה־אבו־טאעה היא סכנה מוחשית לבירת־דוד יום־יום – סכנה שכל שירותי־הבטחון של ישראל לא יוכלו לה.
עד כאן – לגוף ההפקעה.
אלא שלא פחותה מן הבושת הזו – חרפת השלומיאליות, הראשונה, ההפקעה עצמה, מכתימה מוסר־חייה של ישראל ומעמידה בספק חכמתה אם לא את שכלה השפוי. השנייה – הבלבול בין רשויות הממלכה, הגמגום של לבלרים העומדים ברום־המעלה של האכזקוטיבה השלטונית, כפי שנתגלו לנו בשידור הטלביזיה – היא חרפת השלומיאליות. הבושה – בריבוע. איך טבע העם “שלטון ימני עם שתי ידים שמאליות”. ראש המקרקעין לא נתן את ההוראה, מנהל משרד ראש הממשלה לא ידע עליה מאומה ושני כוכבי־מינהל אלה עמדו לפני המראיין כמו מופשלי־מיכנס ודמו לאותו תלמיד שנשאל על ידי המורה בכיתה: מי כתב את המלט?
– לא אני, מיהר הזאטוט הנבוך להשיב בלשון מגומגמה ובעינים בוהות – בעיניו של מנהל משרד ממשלתי בישראל.
הניחו. איפוא, לזיינה־אבו־טאעה. גם אליה, כנראה, נתכוון החכם־מכל־אדם בדברו – אולי בסמוך לאותן גבעות ממש שעליהן מתנוססים עתה גם בנין ראש־הממשלה גם ביתה, או ביקתתה, של זיינה – על “חכמות נשים בנתה ביתה”. בירושלים יהודית ומאוחדה, אזרחית ישראלית נבונת־לב זו היא חברה במדינה כמונו. הן שוויון זה, שאנו חותרים אליו בכל לבנו, הוא־הוא אחד מיסודי כוחה של העמידה הנחרצת על שלמות ירושלים כבירתה של ישראל.
וכבר אמר חכם קדום: תן אלהים לחלשים אומץ ולחזקים – נדיבות. מעט נדיבות לא היתה מזיקה לישראל גם – בימים של מתח ודריכות בהגנה על עצמה.
אכן. יש מקום לצו־פינוי. גם למען כבודה של ישראל. אלא שזהו צו שלא בית־המשפט מוציא אותו. גוזר אותו הקלפי. המועד אינו רחוק עוד.
ב. הרמטכ״ל, הרמטכ״ל הזה 🔗
בעוד אנו שקועים עד צוואר בבעיות־המוקד של המדינה, עם תת־ניצב זיגל מזה וסול לינוביץ מזה; בעוד מתארעים כל הדברים המרעישים האלה וגם הביבר של אורוול – כדימויו של ראש הממשלה – עדיין גועש ומהמה, חומקים מעינינו כמה חזיונות שבימים כתיקנם היה בהם כדי להחריד מרבצו כל אזרח מתקדם.
ובכן, המדינה הזאת – כך נתגלה לנו לפני שבועיים באופן מקרי אך וודאי למדי – יש לה לא פחות ולא יותר מאשר רמטכ״ל ציוני. כן. ציוני. בצריח העליון של הפיקוד על הצבא המתקדם בעולם יושב – לא תאמינו – אדם לבוש מדים שאיננו אלא עובד אדמה מכפר של מתיישבים ציוניים.
בעצם הימים האלה, כאשר כל העולם הנאור – מחדאם חוסיין עד ז׳יסקאר, מחוטפת־המטוסים בקופנהאגן עד האשה הצדקנית המהוללה בניו־דלהי – מגנה את מדינת־היהודים על אופייה הרגרסיבי, האגרסיבי ומבחינת הסטייה הפתאומית של ההיסטוריה מנתיבה הרגיל גם הדיגרסיבי; בעצם הימים שבהם מנסה אדם מישראל לפשפש במעשיו ולבחון שמא ניתן בכל זאת לתקן את הסטייה ההיסטורית הזאת ואולי אפילו לכפר על הפשע הציוני מעיקרו – מתחוור כי כל העמל לשווא.
שהרי איך אפשר בכלל להעלות על הדעת תיקון מדינת היהודים ברוח הקידמה של הסוציאליזם והנפט, אם שלוחות־הסרטן הזה כבר ננעצו בלב־ליבה של היישות המדינית הזאת ואם המפקד הכי־עליון של כוחותיה המזויינים – בים, ביבשה, באוויר ובתל־עדשים – הוא ציוני.
האמת היא כי השד כזה עלה בלבנו זה מכבר, אך, כמשפט הארמית, “הלב לפה לא גילה”. הנאומים הקצובים שלו, שלושים ושלוש שניות הנאום, הנשמעים כמו הלמי־קצב של תוף צבאי. על ההכרה בחינוך יהודי לקראת הצבא, על חשיבות הכרת צדקך כיהודי, על ה״מוטיבציה של דורות יהודיים״ וכיוצא באלה אמירות של מטיף ציוני – כבר הם עצמם אותתו לכל אפרכסת רגישה מה מבעבע בחביון־ליבו של המצביא הקישח הזה.
רצונך, אפילו התרגיל התמים הזה של איסוף תרמילים איננו – כפי שהכל נוטים להאמין – רק פעלול של חסכון בנחושת. לגבי עם הנודד זה אלפיים שנה ותרמילו בידו יש, כנראה, במצוות־הליקוט הזאת מן הסימול ההיסטורי. אם לא תעלול מוסווה של אינדוקטרינציה ציונית, נוסח: זכור את התרמיל. אם תתן דעתך עליו אולי גם תיטיב לדעת מפני מה בכלל נזעקת לשדה הקרב.
בתחבולות תעשה לך ציונות.
אלא שאפילו כל התסמונת הציונית הברורה הזאת עדיין לא חשפה את כל המסתתר מאחורי המדים האלה – מאחורי הצטיינויות סן־סימון ועלילות ביירות ושאר מעלליו של לוחם נועז זה. חשף זאת באופן חד־משמעי – וכנראה, ללא תקנה – הראיון שרמטכ״ל זה נתפתה להעניק לאחד הטורקבִימַדות הקטנים של “קול ישראל”, בערוצים הקיימים, בליל שבת, אור לכ״ז במנחם־אב, הא תו שין מם. זה היה מילכוד ברור ומחושב והאיכר התמים הזה מעמק־יזרעאל סוף־סוף נלכד בו.
לצערנו לא הספקנו לעשות תעתיק שלם של הראיון. שמראייני "קול ישראל״ לעולם חכמים יותר מכל מרואייניהם – דבר זה הוא מן המפורסמות שאינם צריכים ראייה, זהו מושכל ראשון שכל פרח־שדרנים משננו היטב בטרם יבוא על המיקרופון.
אלא שגם המיקרופון איננו – כפי שנוטים לבאר לפי פירושה המילולי של התיבה היוונית הזאת – מגביר־קול בלבד. המיקרופון הוא שרביט. מטה מושלים. המחזיק בו הוא אימפרטור. ולא אמרנו מלך, שהרי ראדיוס השליטה של גולת־השרביט הזו הוא קונטיננטים, אוקיינוסים ובעידן הלוויינים – הקוסמוס כולו.
ובכן, יושב לו בן־תשחורת ישראלי – חמוד ועוקצני, כמאמר האמהות – ברחוב ד׳ בקריה, מחזיק בחופנו סליל־חוטים מסתורי ומנווט בו את גלי העולם. המעבר החד הזה – במסע־מונית אחד, כמעט בלי תזוזה של הטאכסומטר – מסטטוס של יושב־קרנות משמים בבית־קפה סמוך למעמד של מושל כל־יכול בכיפת הרעיונות של אומה שלמה, הוא. מטבע הדברים, טראומטי מאד לכל בן־תמותה. פשוט: מהפך. הפיכה נפשית וסטאטוטורית גמורה.
אך ביותר – כפי שכבר אמרנו – מקנה, כנראה, פקעת־החוטים הקסומה הזו הרגשה של עליונות הבינה. כאשר כל בן־פקועה אלקטרוני יכול להציג לראש המטה של צבא ישראל שאלה ישירה ומוחצת כמו: אמור בפירוש “אתה בעד עירוב צבא בפוליטיקה” (בקונטֶכּסט של הפקעת אדמות לצרכי בטחון, אם איננו טועים) – הרי זה מיצוי סופי ומוחלט של כל בינת־הנעורים ואחרי משפט נועז כזה, מבריק כזה, רשאי שדר לא לדבר עוד שנה תמימה. מיכסת חכמתו מָלֵאָה.
אלא שאין הבינה מתמצית, כנראה, בשאלה אחת. אחריה באה סידרת־השאלות המסורתית על ההתנחלויות – שהרי בלי המטלית האדומה הזו אין שום טוריאדור של “קול ישראל” יוצא היום אל זירת־השוורים הפוליטית. ואין זה חשוב כלל אם הדברים אמורים בהתיישבות בטחונית חיונית, המקובלת גם על השפויים למהדרין, או בכמה צריפי־דמה של הרפתקנים. האינטלקטואל האלקטרוני שלנו אינו רוצה בהבדלה כזו. היא איננה נוחה. המונח “התנחלות” הוא שם גנאי המקובל כבר בכל העולם המתקדם לציון מעשיה של ישראל ביהודה ובשומרון – מראשי השוק המשותף באירופה ועד אחרון הרוכלים של שוק־השלום של ישראל – ואי־אפשר שיתחילו לפרקו. לערפל את משמעותו ולהסתכן בניתוק הקשר שהוקם בדי־עמל עם הקידמה.
לכוד בפקעת הזאת מנסה הרמטכ״ל לתקן את המונח ומתעקש לקרוא לכך “התיישבות”. גם מסביר מדוע. אך המתשאל העירני יודע כי אם יתפתה ויוותר בנקודה סימנטית קריטית זאת – כל היריעה האדומה תחוויר פתאום או תתעופף ברוח ומיד איבדנו את אהדתו של וואלדהיים ואולי אפילו – של כל נסיכויות המפרץ הפרסי. וגם אלבניה המתקדמת עדיין לא אמרה דברה.
סוף דבר: נכנענו ביחד עם הרמטכ״ל – יהי התנחלות.
כך נמשך הדו־שיח המרתק, והרמטכ״ל הציוני הזה, במקום להמריא עם בן־שיחו אל רמת־דיון היאה לשני בעלי־מקצוע מנוסים, משיב לו בדברים שאינם כלל ממין הטענה.
במקום להחליף דעות במונחים מקצועיים. למשל: על ההבדל בין שיטת האיגוף של לידל־הרדט לבין המהלכים האסטרטגיים של נבוזראדן; בין מהלכי הלגיון הרומי העשירי לבין הטקטיקה בקרב סן־סימון כאלפיים שנה לאחר מכן; במקום לייחד את הדיבור על חשיבות המרחבים גם בימי טילים וקנים מרחיקי־קלוע ולפתח עם המראיין דיאלוג למדני שישכיל מעט גם הדיוטות – משיב לו הרמטכ״ל כמעט בנוסח רבי־טוראים מסוגם של שלמה לביא, בן־ציון ישראלי או שמואל יבנאלי, עליהם השלום; “אנחנו נלחמים על נפשנו זה מאה שנה”. חד וחלק.
לך והפקד בידי מצביא ליטרארי כזה את עתיד ישראל, את ה"שטחים", את ה״גדה״ ואת – באסם שקעה.
איננו יודעים במה כוחו של רמטכ״ל זה איתן יותר; בהגנה על שלום ישראל מול סכנות מבחוץ או בעמידה על רוחה מול מכרסמים קטנים. פעמים נוצר הרושם שיותר משדעותיהם של המתשאלים הקטנים האלה מנוגדות באמת לדעת הנשאל – יצר ההתבלטות שלהם גדול מדעותיהם. כך או כך – במקצוע נוסף, שונה לגמרי משתי מלאכותיו העיקריות כחקלאי וכמצביא, הוכיח הרמטכ״ל בשידור זה את בקיאותו: בפסיכולוגיה. כן. בהבנת נפשות.
״משהו מעוּות אצלך״ – לא הבליג החלמיש הזה מתל־עדשים וכמעט חתם בזה את ראיון ליל השבת. איננו יודעים אבחנה קולעת מזו היפה, כנראה, לא רק לגבי קצת שדרים.
מסקנה: עורק נוסף נחוץ לו ל״קול ישראל״? – הבלים. עורך נחוץ לו.
5 בספטמבר 1980
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות