דברים במסיבת “צוותא” לצאת ספרו של דן מירון

א.    🔗

אפתח בהודעה כלפי מעלה – מחזיקני טובה הרבה לחז"ל שאמרו, כי שניים אין אדם מתקנא בהם, בבנו ובתלמידו, שמתוך שאני נשמע להם, יכולני לקיים מה שדרשו בכתוב: מכל מלמדי השכלתי, שאמרו: ומתלמידי יותר מכולם, והרי – בינינו לבין עצמנו – מתוך שבחו של תלמיד משתמע שבח מלמדו, ושמעתי משמו של בן־עירי, האציל באדם, ר' צבי פרץ חיות, שכשנתמנה ראש רבניה של וינה, ראה, עם ראשית רבנותו לכבד את מלמדיו, שישבו שם כפליטי מלחמה, ותמכם באופן שטיפחם לכהונות ראויות, ושמח שנמצא לו מורה המקרא שלו כמר רובינשטיין וחברו הגדול ללימוד גמרא, ר' חנא גאלאצר, שאף אני זכיתי ללמוד מפיהם, והיה מיצר שלא נמצא לו מלמד־הדרדקי שלו, שאמר: אלף־בית היא הקרן, ובכוחה ומכוחה באים הפירות ופירי־הפירות. והרי דן מירון אפשר הייתי לו בחינת מלמד־מקרא לגבי הספרות העברית, אך ודאי הייתי לו מלמד־דרדקי לגבי ספרות יידיש, שהרי מחויב היה בתלמודה מתחילתה, כדרכו של צבר שאין לו הכנה מוקדמת לכך, והילכך משראיתי עתה פרי תלמודו במגילת ספר, הן ספרו “שלום עליכם, פרקי מסה”, שיצא לאור בתל־אביב, הן ספרו על “למדו היטב” לש"י אברמוביץ, שיצא לאור בניו יורק, הריני מחזיר עצמי לראשית תלמודו בדיסקפלינה זאת, והריני מתפתה לדבר־חנופה לעצמי: כמשפט האלף־בית בלשון עברי משפט האלף־בית בלשון יהודי, ואף הוא כאותה קרן מועטה, שדרכה להצמיח פירות מרובים ופירי פירות מרובים כמוהם ואף מרובים מהם.

ואם כבר הוריתי היתר לעצמי לעצמי לדבר בשבחי, שבחו של מלמד־דרדקי, אוסיף עליו שכמותו – לא רחקו הימים וידעתי, שסופו של הדרדק צורבא דרבנן, ואפילו בהאי הלכתא, הלכת שלום עליכם. במלאת מאה שנה לסופר הזה, גדול המספרים שלנו, תיארתיו, בדברי עליו, כמהלך בין החוגגים ומחייך, בראותו את עצמו נחוג בארצו אשר אהב, וביותר כשקרא את שירו של נתן אלתרמן, עד שהגיע לתיאורה של כניעת לשון מקורם של סיפוריו, לשון יידיש, בפני לשון תירגומה, לשון עברי, וראה את דברי המשורר, כי אין לדעת, אם בבכי או שחוק היא נופלת על ברכיה, דימיתי לשמוע את שאלת הסופר: הרי כניעה פירושה למעשה גזירת שיכחה שנגזרה, חלילה, על לשונו של שלום עליכם, במקורה וכמקורה, באופן שלעתיד־לבוא יהיו ספריו נקראים בכל הלשונות שבעולם, חוץ מלשון כתיבתם, ולשמחה מה זו עושה. אולם ראיתי להוסיף, כי אפשר ששר־ההומור שלנו היה, לאחר הגזירה הזאת, מתנחם בראותו, כי באותו יום שנתפרסם השיר ההוא נתפרסמו דברי צבר צעיר, שלא גדל בלשון כתיבתו של הסופר, וראשית קריאתו בכתביו היתה בתרגומם, אך לימים קנה לעצמו תלמוד לשון מקורם, כדי יכולת לכתוב על מקורם ולתרגם ממקורם, וסיימתי, כי אפשר שהסופר היה כמהמהם לעצמו: מה, דן מירון, כדאי לזכור את השם, אולי באמת סנונית ראשונה.

דברי אלה נכתבו ונדפסו, לפני אחת עשרה שנים, במאמרי “על סיפה של שנת המאה”, שנכלל בכרך הראשון של ספרי “אבני מפתן” (תשכ"ב). ועתה דומה עלי, כי אם העיזותי אז להעמיד את תמיהתי כתמיהתו של שלום עליכם ולתלות בו כאותו המהום, הרי עזותי היה לה על מה שתסמוך.

ב.    🔗

ואמשיך בהודעה כלפי מטה – מחזיקני טובה לאכסניה שזימנתני למסיבה זו לכבוד המחבר וחיבורו, ועוררתני על עשייה אחת, שאני רואה את עצמי מחויב בה, אך לא התעוררתי עדיין עליה, אלא במידה מחוקה. כי מי שאין לו מה שיעשה אלא לבדוק בספרי, ימצא כי הרביתי לדבר על סופרים ומיעטתי על חוקרים, והמעטים הם בחינת רבנן, ואני חש כי הגיעה השעה לדבר בצורבי־דרבנן ולצערי נפתח דיבורי בחכם צעיר, עילוי שנתקפח באיבו, הלא הוא אוריאל ויינרייך, שהיה גם הוא מורו של דן מירון, ולזכרו אף מוקדש ספרו המונח עתה לפנינו.

ואחזור על מה שאמרתי בעניין השניים, שאין אדם מתקנא בהם, הם בנו ותלמידו, ולדקדוקו של דבר הריהם היינו־כך, שכבר פירשו עניין אבי אבי כעניין מורי ורבי, וכשם שפירשו לשון פרקי אבות כעניין פרקי רבותינו, והרי המסכת הנידונית לנו, מסכתו של שלום עליכם, מניחה, בין כפתחו של אולם בין של מחט, פתח לקנאה. והטעם פשוט: היא מסכת קרובה אצלי הרבה, ונתתי עליה דעתי ורגשי בכמה וכמה דרכים, אך עיקר הדרך, והיא הכתיבה עליו, לא באה אלא בבוא הלוח ובדומה לו לעוררני על כך. אכן, אותו קורא עשוי שימצא ששה מאמרים עליו, על שלום עליכם, בכרך הראשון של ספרי הנזכר, אך בכורם בא לרגל המחזת “מנחם מנדל”, שלאחריו לרגל מתן פרס טשרניחובסקי לי. ד. ברקוביץ, שלאחריו, והוא משולש, לרגל שנת המאה וכבן זקונים מבוא לאלבום ציורי כתריאליבקה, מעשה דוד לבקובסקי. ובכרך השני של ספרי הנזכר, היוצא לאור בימים אלה, נוסף אף מאמר אחר, ואף הוא, כקודמיו, נאום, ובא לרגל חנוכת בית שלום עליכם בעירנו זאת. לאמור: לרגל… לרגל…לרגל…, ולא לשם ייחוד.

עם־זאת לא אשחק משחק עניוות, ואומר, כי יודעני, שהקורא, המעיין ואף החוקר, הנכנס אצל מאמרי אלה, אינו יוצא כולו הפסד, אך דבר־הידיינות כולל וממצה בכל אלה לא מצאתי, ואיך ימצאו אחרים, וסימנך, שאף מאמרי: שלושה יסודות והיא הרצאה בעצרת המאה לשלום עליכם, מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, ושבה שירטטתי מה ואיך ראוי לעשות בחקר שלום עליכם, ושנעשתה לו לדן מירון עניין של אחיזה ובדיקה, בספרו המונח לפנינו, אמרתי עליה, כי היא כרמיזה קלה לדרך החקר וכטעימה קלה בה, כרוח הפתגם: דער ערשטער ביסן אין אַן עקבויער, כלומר: נגיסה ראשונה אינה אלא מקדח בלבד. ולא סיימתי שם את הפתגם, אבל סיומו, כידוע, כך: דער צווייטער מאַכט אַ לאָך, דער דריטער שרייט גיב נאָך; כלומר הנגיסה השנייה קודחת חור, הנגיסה השלישית צווחת: הב עוד. ולפי שדרכו של משל, שהוא לא בלבד דומה לנמשל, אלא אף שונה ממנו, נמצא המשל, שעניינו אכילה, מכוון לאותו אוכל עצמו, הנדרש לנגוס כל שלוש הנגיסות, ואילו הנמשל, שעניינו חקר שלום עליכם, אינו כורח שיהא מכוון לאותו חוקר עצמו, ואדרבא: יפה לו עשייתם של רבים, ואף לכך דאגו חז"ל, שאמרו: לא עליך המלאכה לגמור.

שעל כן ראוי לי שאשמח, כי חברי ותלמידי, שימשיכו להורות מעל הדוכן הגבוה, שאני יורד מעליו, נטלו עליהם, בכלל את שאר מלאכות אף המשכה של מלאכה זו, כדי לקיים בחינת הנגיסה הקודחת חור, או בלשון אחר: כדי ללון בעומקה של הלכה ולירד לסופה.

והשאלה המעסיקתנו עתה, היא, מה העלתה קדיחתו של דן מירון בספרו, וניתן להשיב עליה כמה וכמה תשובות ועיקרן שלוש. תשובה ראשונה אפשר לה מטבע קצר ואפשר לה מטבע ארוך.

ג.    🔗

מטבע קצר, והוא תמצית החיבור: לפנינו הלכה, שניתן לירד לעומקה, אך לא ניתן לירד לסופה, שכן מוקדה זו השלישיה (ואם תרצו: הרבעיה) של הדמויות, שהן מלח יצירתו של שלום עליכם: מנחם מנדל, טוביה החולב, מוטיל בן פייסי החזן (ואם תרצו: שלום עליכם עצמו, כפי שהוא מתגלה לעינינו מעל דפי “חיי אדם”), עיקר תכונתם שהם עשויים כחטיבה של חיוניות, שאין לכוללה במערכה של התפתחות, שיש לה ראשית ואחרית, שכן כל אחרית של אותה דמות, מרובעת־הפנים, נשוכה בה ראשית חדשה והמחבר, שהוכיח את הנחתו זו, הוכחה בתוך הוכחה, מנסה אף לכלול את תמצותה אם בלשון הכתוב: שבע יפול צדיק וקם, אם בלשון הציור: שלשלת שחוליותיה אינן מתחברות, אם בזמן אם במקום אם בשניהם, כמעגל חתום, אלא כמחזור, שכל חוליה וחוליה היא כמעגל לעצמו; כי אם לזמן – הרי הדמות, מרובעת־הפנים, חיה, אמנם, בתוכו, מעורה בו, אך אינה כפותה לו, כי תכונת־היסוד שבה, החיות הטבועה בה (מלשון טבע ומטבע כאחת), מסגלתה להתנער, כדרך שהיא מתנערת וחוזרת ומתנערת, ממפלתה לתקומה חדשה. והיא נסיבה ששלום עליכם לא כמרום השגתו הוא רום הישגו – כי לפי השגתו ראה עילוי יצירתו במה שנחשב לו עילו בספרות העמים בזמנו ואגפיו, הוא הרומן הגדול כמתכונת סופרי המופת דיקנס ובלזאק, טורגיניב וגוגול, הוגו וזולא; והוא אף ניסה וחזר וניסה כוחו בו, כעדות הרומנים הרבים, שפירסם לאורך מסילת יצירתו; אולם לפי הישגו תפארתו לא על הרומן הארוך והחתום, אלא על הסיפור הקצר והפתוח, שפתיחותו מחוייבת, על פי הפתיחויות־עד־בלי־די של ראש נפשותיו, בייחוד של נפש המדבר־בעדו, והוא נצחו בספרות־עמנו ואף בספרות־העולם.

מטבע ארוך והוא מלוא מצע החיבור, ואף שהסימוכים מצורפים ומשורשים באופן, שאין לדלג עליהם, ניתן לאהחיז ראשית באחרית, כלומר פרקי הפתיחה ופרק הסיום, גם אם בפרקים הראשונים הדיבור הוא ודאי יותר, ובפרק האחרון הדיבור רהוי יותר, ואודה בגלוי, כי אני מיצר על השינוי הזה ואף תמה עליו. ואפרש את דברי: המחבר נותן דעתו על עניין, המזולזל להם עתה לרוב צעירי החוקרים ולקצת ותיקיהם, והוא עניין הביוגרפיה. כי הנה ספרו פותח בה ודווקא בה, בביוגרפיה של שלום עליכם, ומגלה בה גופה את הדגם, שהייתי נוטה לנסחו: עלייה – ירידה– עלייה, לאור הקביעה של שלושה מהלכים בחייו, שהמשולש הזה, על סדרו, מתקיים בו. ולא עוד אלא המשולש הזה אינו אלא כמהדורה תניינא של שלושת מהלכים כאלה בבית־אביו, וכדגם החיים הוא דגם היצירה, וביותר דגם היצירים, שהם עיקר יצירתו, ושבהם ניתנות מהדורות מתחדשות והולכות, העשויות להמשך לאין קצה, של חזרה רבת־פנים על הקצב המשולש הזה, הכל לפי יסוד אופיה ודרכי גילוייה של הדמות, שאף ששורשם של מנחם מנדל, טוביה ומוטיל שווה, גילוים שונה. והסבר לשורשם השווה ניתן בתיאור הביוגרפיה של המספר, בין כפי שהיא עולה מבדיקתו של הביוגרף, בין כפי שהיא עולה מוידויו של האוטוביוגרף.

ולאחר פרקי הפתיחה, הדנים בביוגרפיה של היוצר, באים הפרקים הדנים בעיצובם של היצירים, ואך בפרק הסיום אנו חוזרים לביוגרפיה של היוצר, ואין אנו יכולים שלא לתמוה על קיצורו של הדיון, וביחוד על סיום סיומו העשוי כדרך ספק־ספיקא: “התשובות לכל השאלות הללו, אם יש להן תשובות, חורגות ממסגרת המסה הזאת, ואולי גם ממסגרותיה של ביקורת־ספרות לגיטימית בכלל”. לעניין חלקו הראשון של פסוק־הסיום לא אומר, כי אני יודע, אם השאלות יש להן תשובות חלוטות, אם כי דומה עלי, שלאחר שנדע את שלום עליכם כולו, כלומר גם אלפי מכתביו, אפשר יהיה מעמדנו קל יותר, אבל אם אמנם יש להן תשובות, לא ידעתי על שום־מה מתנן אינן לגיטימי בגדרה של ביקורת הספרות, לא כל שכן בגדר־מחקרה. אכן, מבחינה זו איני יכול שלא לתמוה על שהתנופה בפרקי־הפתיחה כאילו נפחדה מפני עצמה בפרק־הסיום, והרי לא בלבד מה שנאמר באותם פרקי הפתיחה, אלא אף מה שנאמר אחריהם, אין כדי להצדיק כאותה הרהייה, והרתיעה המשוכה לה, ויפה הרהור תשובה, שסופו מביא תשובה, ושמא אף את התשובה.

ד.    🔗

אך נחזור לתשובתו של דן מירון שלא ניתנה אל תשובתו שניתנה, היא התשובה השנייה, שעל פיה שלום עליכם הוא כביכול כמי שראה את הרומן החתום כמלוכה ואת הסיפורים הפתוחים כאתונות, והנה נתגלו לנו, וככל הנכון אף לו עצמו, כתרי המלוכה כאתונות והאתונות ככתרי מלוכה. כי לא המלוכה, כלומר הרומנטיזציה – ואולי מותר לכנותה על פי עיקר אופיה ומגמתה: ההירואיזציה – אלא הארכיטיפיזציה הנחילתו מלוא עולמו, בהפעילה מלוא כוח יצירתו וייעודה על־פי טבע מהותו. וכאן המקום לומר משהו לביתי. ולא אטרידכם ברומן שביני לבין שלום עליכם, למן קדמת ילדותי, כשראיתיו ושמעתיו ולא הבנתי כל־מאומה, אך נגרפתי לצחוקם של הקהל, וביותר כשבא אברך עלז, כמר יאינצ’ה שואַגר, וקרא מונולוג על שלום עליכם והוא, שלום עליכם עצמו, התעלף מרוב צחוק, דרך ימי נעורי וניסיונותיי כקריין חובב של שלום עליכם, וכקריין של ניסויים־שבכתב העשויים, במחילה, כשל המונולוגים ההם, עד לימוד שלום עליכם מעל דוכן־הוראה גבוה, וכן לא אטריחכם מה העליתי כמעיין וכמורה במסכת זו, ואצמצם את עצמי על מה שנדון, מכלל דברי, בספר שלפנינו. הלא היא הקונצפציה שלי על שיבתו ועל טעמי שיבתו של שלום לשלושה יסודות, שהיו מסדה של ספרות יידיש לפניו.

ערעורו של דן מירון על הקונצפציה הזאת, שהיא מקובלת עליו בכללה, הוא כפול. הערעור האחד הוא כנגד הגדרתי: איגרת, מונולוג, קומדיה, שכן הוא מנסח: איגרת, מונולוג, דיאלוג. הערעור האחר: שלום עליכם כתב שני מיני הכתיבה שלו לסירוגין ולאורך כל חייו. בשני הערעורים האלה הדין עמו ואין הדין עמו. לעניין הערעור הראשון – אילולא הסתפקתי בנגיסה ראשונה, הייתי מאריך ואומר, כי לפנינו שלושה אופנים: האיגרת, שהיא בחינת המונולוג שבכתב שיש לו שומע עלום ורחוק; המונולוג שבעל־פה שיש לו שומע גלוי וקרוב; הדיאלוג שבכתב הבנוי כשני מונולוגים (חליפת אגרות של מנחם־מנדל), הדיאלוג שבעל־פה, שאף הוא יסוד קדום, ואפילו יסוד קדום ביותר בכמה ספרויות, וספרותנו בכללן החל במה שנקרא שירת מריבת היתרונות Rangstreitdichtung (שיחת היין והמים), דרך הדיאלוג שבין אשכנז אונ' פאָלאַק או בין דייטש אונ' חסיד, עד לדיאלוג של זמרי ברוד שאָפיו נשמר ב,bänkelsänger אבן־השתיה של התיאטרון היהודי, אבל אם להגדיר את שלושת היסודות האלה על־פי סופם, הרי שימושם בידי ההומוריסטן הגדול שלנו נותן, שסופו של המונולוג־שבכתב, היא האיגרת, שאינו יוצא מכלל עצמו, והוא מוליך לצרור אגרות; סופו של הדיאלוג שבכתב, שאינו יוצא מכלל עצמו, והוא מוליך לצרור חליפת אגרות; אך בסופו של הדיאלוג־שבעל־פה, שהוא יוצא מכלל עצמו, שהוא מתגוון לכאן ולכאן, ומוליך לקומדיה.

לענין הערעור האחרון: הסירוגיות, ואפילו הסינכרוניות, של הכתיבה בשני הכיווּנים השונים (הרומן החתום, הסיפור הפתוח) אינה מבטבלת את סולם דרגתם ואם נשנה לשון שיבה לשלושת היסודות בלשון שיבות לשלושת היסודות, אך חיזקנו את עצם השיבה, צורכה וכורחה. לאמור, ההנחה היא כי מה שנחשב לו לשלום־עליכם כמדריגה גבוהה יותר בגבול השגתו היא מדריגה נמוכה יותר בגבול הישגו ואיפכא, ונמצא אפילו נזקק לשני מיני הכתיבה מתחילתו וקיימם ברציפות, בין צפופה בין דלילה, עד סופו, יש כאן מאוחר שנראה לו מעולה (רומן) ולא הנחילו עילוי, כשם שיש כאן מוקדם שלא נראה לו מעולה (אגרת, מונולוג, דיאלוג) והנחילו עילוי, וגם מבחינה זו יחול עליו על המספר הכלל: שבע יפול וקם, אף שהוא עצמו חשב את הנפילה קימה ואת הקימה נפילה. והרי מדברי המחבר אנו למדים, על הבדל גדול שבין הרומן החתום ובין הסיפור הפתוח – הראשון, אם הניגוד שבין האופי והגורל אינו מתמוגג לו בפיוס, ממשי או מדומה, של הפּי־אֶנד, הרי המתח שביניהם פתרונו בבריחה לשער הטירוף, או לשער ההתאבדות, לאמור נפילה שאין אחריה קימה, ואילו הסיפור הפתוח, דמותו הראשה טירופו או טריפתו עד־ארגיעה, וסמוכים לו חידוש ותחיה, באופן שמנחם מנדל וטוביה לא תצויר בו מיתה של ממש, כחוקת הנפילה שאין לאחריה קימה, אלא מיתה־כביכול, כחוקת הנפילה שיש לאחריה קימה, והיא כחוקת נצח. ולאורה של חוקת־נצח זו ניתן כמדומה, לראות את השיבה החוזרת – קרי: השיבות החוזרות – לשלושת היסודות, וכך ניצלה כמדומה, הקונצפציה שלי מערעוריה.

אמרתי: כמדומה, כי אחרי ככלות הכל אוי לו לבעל הנגיסה הראשונה ואשרי בעל הנגיסה שלאחריה.

ה.    🔗

עתה לתשובתו השלישית של דן מירון – היא ניתנת על רקע ההשוואה למי שנראה דומה לו לשלום עליכם מכמה צדדים, והוא צ’ארלס דיקנס. ואומר, כי כשם שאני משבח את המחבר על שהסמיך את הפרקים על שלום עליכם על ההידיינות שבינו לבין כתביו, מבלי להתעלם מדברי מבקריו מבית, ולא נמשך למנהג שנתרווח, עד כדי חולי, להביא כתנא דמסייעא מיני תיאוריה, שנבנו, בין בניין ממש בין בניין מדומה, מתוך ידיעה של ספרויות שונות, שידיעת ספרותנו וייחודה אינה בכללה, כך אני משבחו שמסמיך את פרקי ההשוואה על דיקנס על שלישיה של מבקריו (צ’סטרטון, מילר, פריי), במזלה של רוויזיה הדומה מצד־מה לרוויזיה של שלום עליכם, וביותר אני משבחו, שלא הקל על עצמו את מלאכת ההשוואה, גם אם אפשר, כי בנקודה אחת ואחרת נדרש יתר זהירות, ואין בידי להכריע על כך, אבל בדרך כלל ניכרים דברי־אמת וסימנם פשוט, שהם גם בנתינתם, נתינת־מישנה מאירים ושמחים.

מתוך עקיבת דמותו של מנחם־מנדל או טוביה למראשית הופעתם עד אחריתם – כלומר עד אחריתם המדומה, שהרי נועדו להם מיני ראשית שאין להם שיעור, נמצאנו למדים, כי גם מנחם־מנדל גם טוביה לא זו בלבד שלא תחול בהם מיתה, אלא אף לא תחול בהם זיקנה, וכפי שמצאנום בראשיתם, ראשון למן שנת 1892, אחרון למן שנת 1895, אנו מוצאים אותם במשך שני דור, בכל אחרית שהיא ראשית חדשה, כביכול גילם עומד וקיים כסימן למהות חיותם ועצמתה העומדות וקיימות, כשם שמתוך עקיבת דמותו של מוטיל בן פייסי אנו למדים, כאילו חייו שרויים תדיר בימות חמה בלבד, אף שהלוח קיים, כמובן, עונותיו כסדרן, כך אנו למדים בדומה לכך מהארת דמויותיו של דיקנס, כפי שעלתה מלפני אותה שלישיית המבקרים, והוא ביאור סוד האופי או הטבע של הדמות, שאף היא מעורבה בתהפוכות הגורל, אין היא משועבדת להן, שכן חייה נתונים, אמנם, בספירה של הקורות והשעה, אך שורשה נטוע מעבר להם או מתחת להם, והכינוי, שנקבע לאותו מסד, הוא מיתוס, ולכבודו של שלום עליכם ראוי היה להחליפו באור בראשית או באור שבעת הימים וכדומה. ושעל כן אתיר לעצמי הערה לאמור: יפה ההבלטה של הצדדים השווים שבין דיקנס ושלום עליכם, אך יפה כמותה, ואף ממנה, ההבלטה של הצדדים השונים שביניהם, וכוונתי אינה לצדדים השונים, המותנים בשוני ההוויה וההווי – כאן אנגלים וכאן יהודים, כאן בריטניה וכאן גולת אוקריינה או גולת אמריקה; הכוונה לצדדים השונים המותנים בשוני השיכבה שעל המסד שמעבר או מתחת – כאן נצרות, וכאן יהדות, והיא שיכבת־הביניים הממצעת בין בבואות הגורלות שבהוויה ובהווי ובין דיוקן החיות המחלחלת מעבר להם או מתחת להם. אולם כל עוד אין בידינו מחקר של ממש, לא כל שכן של מיצוי, של ארכיטיפיקה יהודית, ואנו נזקקים למיני מודוּלציות לפי ארכיטיפיקה פרוטסטנטית־נוצרית־אלילית של יונג וכדומה, כל השוואה כדרך השוואה בין דיקנס ושלום עליכם, אי אפשר לה שתחרוג מגבולה של תשובת־חצאין.

אבל כאן ביקעה רחבה להתגדר, והיא עניין חובת המשכה של הנגיסה השניה, היא הקדיחה לעומק.

ו.    🔗

וידעתי כי פסחתי על כמה וכמה עניינים, שהם מגופו של המחקר שלפנינו: בעיית לשונו של שלום עליכם, ותיקון הטעות שבתפיסה הרוֹוחת, בעיית דברי התורות של טוביה וטיבם ומשמעותם, בכלל הדיון של העניין הזה בכל כתביו של שלום עליכם, וכן בעיית התרגום לאור בדיקת תרגומו של שלום עליכם מעשה י. ד. ברקוביץ, שכבר נזקקתי לה בחייו, ואסתפק בהערה: אמנם, התפתחותה של לשוננו, כולל לשון ספרותנו, מניחה עתה אפשרויות של יתר אַדאֶקוואטיות, אבל מה נעשה והאוירה של האפשרויות האלו לא גידלה עדיין מתרגמים נאותים, ואין צריך לומר, שלא גידלה עדיין מתרגמים העשויים להתמודד עם מפעל כתרגום שלום עליכם, והמשבר הוא מבחינה זו כמבחינות אחרות, במלוא תקפו. אבל הדיון על אלה וכאלה הוא כבר מעניינה של הנגיסה השלישית הצווחת: הב עוד. ברוך השם, שיש לנו מועמדים לדיון, יהו לנו מועמדים לעשייה. ואולי הא בהא תליא.

[תמוז תשל"א]